אור ברסלב

שות אבן הראשה· רבי אליהו קלצ'קין

דרוש ב

סימן נג

יש לבאר דברי הש"ס בנדרים (דף פ"א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו דכתיב ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה אמר רב יסודם אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה ובלשון פרש"י שאין מברכין כשמשכימין לתלמוד תורה ופ"ח מתוך שהם זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין כו'. ולכאורה תמוה לומר שת"ח לא יזהרו לברך ברכת התורה דהוי חיובא כמ"ש בברכות (דף כ"א) מניין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו ומאי הא דקאמר רבינא דמפני מה אין מצויין ת"ח לצאת מבניהן ת"ח משום שאין מברכין בתורה תחלה וכאילו הן מצויין להיות רשעים שילמדו בלא בה"ת והלומד שלא ע"מ לעשות נוח לו כו' ואם הן רשעים יזלזלו גם בכל המצות וברכות ולמה יזלזלו דוקא בבה"ת: ועמ"ש השאג"א (סימן כ"ד) דרבינא הקדמון דקאמר זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי ס"ד לאו כדיבור דמי למה בע"ק מהרהר בלבו ע"כ דסבר דבה"ת לא הוי מה"ת מדבעל קרי אינו מהרהר בה"ת לפני ק"ש שמהרהר בלבו דסתמא דמתניתין משמע דמיירי אף כשלא בירך היום בה"ת. ולענ"ד י"ל דגם רבינא סבר דבה"ת מה"ת ומה שאינו מהרהר בה"ת לפני ק"ש היינו כמ"ש הב"י (סימן מ"ז) עמ"ש בירושלמי דהא דאמר משקרא ק"ש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר דמש"ה צריך שילמוד מיד משום דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי ת"ת לחוד וק"ש כדברי תפלה הוא ועמ"ש במק"א בההיא דר"ה (דף כ"ח) מנחות (צ"ט) מגילה (ג') והגם דאי בעי פטר נפשיה כו' הכא אינו קורא אלא לשם ק"ש, וגם בלא"ה י"ל דכיון דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא ופרש"י כשבא משה לפתוח בדברי שירה א"ל לישראל אני אברך. תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גדל לאלהינו באמן הכי מפרשי לה במס' יומא (דף ל"ז) וביומא שם קאמר עמ"ש שהן עונין אחריו בשכמל"ו דא"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל וכיון שבק"ש הוא מקבל עול מלכות שמים תחלה וגם אומר בשכמל"ו וע' פסחים (דף נ"ו) הוא נותן גדולה להי"ת בקבלת עמ"ש ואמירת בשכמל"ו וקבלת מצות אהבת ה' וכל פ' שמע ופרשת והיה אם שמוע הוא מקבלת עמ"ש ומצות ומש"ה א"צ לברך לפניה מה"ת וכשלומד בתורה בעלמא שאינו מתחיל בלימודו מגדולת ה' וקבלת עמ"ש צריך לברך לפניה מה"ת וגם י"ל דנהי דס"ל לרבינא דהרהור כדיבור דמי אפילו בדוכתא דכתב רחמנא דיבור מ"מ לענין חיוב בה"ת דיליף מקרא דכי שם ה' אקרא בשירת האזינו דכתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה ליכא למילף מינה לענין הרהור שאינו דבר הנשמע לאזני אחרים (ושומע כעונה) וגם דנהי דסבר דכדיבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כדיבור דמי לענין שיהא בע"ק אסור להרהר וכמ"ש כדאשכחן בסיני ועמ"ש התוס' ומש"ה כשמהרהר בק"ש א"צ לברך לפניה מה"ת ולעולם מודה דבה"ת הוה חיובא מה"ת, ורב יהודה בודאי סובר דהוי מה"ת וגם בחיוב מדבריהם אמר בעירובין (דף כ"א) העובר על ד"ס כו' ועיין בשבת (דף מ') וביבמות (דף כ') שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי כו' ועיין בנדה (דף י"ב) ואיך יתכן לומר שלא ברכו בה"ת:

והר"נ כתב בשם ה"ר יונה ז"ל שעוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכונתה ולשמה עכ"ל והדברים צריכין ביאור שאם למדו שלא לשמה שלא ע"מ לעשות שנוח לו שלא נברא כמ"ש בברכות (דף י"ז) ועמ"ש התוס' בסוטה (חף כ"ב) דהיינו כשאינו עוסק בתורה כדי לקיים אלא להוסיף על חטאתו פשע שאע"פ שידע שעובר לא מנע מכל פאות לבו כו' ועמ"ש התוס' בפסחים (נ') ותענית (ז') ונזיר (כ"ג) הוא מזלזל גם בכל המצות והוא דבר הניכר לכל וגם כשלומד כדי לקנטר הוא דבר גלוי וא"כ אכתי יקשה דכשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש ואם נזהרו בכל המצות אלא שלא עסקו בתורה לשמה ממש וכההיא דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה כו' ומאהבת קיבול פרס וכה"ג לא היה להם לזלזל בבה"ת ובש"מ בשם הרא"מ ז"ל שאין מברכין בתורה תחלה קודם שמתחילין ללמוד ונראה שאינם לומדים לשם שמים וצריך להבין למה יזלזלו בזה המצוה דהוי חיובא מה"ת:

ולכאורה יתכן ליישב לפום דקיי"ל דהשכים לשנות משקרא קיש א"צ לברך שכבר נפטר באהבה רבה וכיון שהם קראו ק"ש משהאיר היום ואז קראו והתפללו ולפרש"י אסור ללמוד משהגיע זמן תפלה ועיין (סימן פ"ט סעיף ו') וגם לפמ"ש התוס' (דף ה') ד"ה אלא דשרי ללמוד קודם אכתי כיון שהיה דרכם לקרות ולהתפלל מיד שהאיר היום כבר נפטרו באה"ר ועיין (סימן מ"ז סעיף ז') והם למדו אח"כ מיד בלא הפסק ומ"ש שלא ברכו בתורה תחלה היינו כדפרש"י ותוס' כשהם משכימים ללמוד תורה והיינו שהשכימו קודם אור היום ואז לא נפטרו עדיין באה"ר ועמ"ש התוס' בברכות שהיה אומר ר"ת דכשאדם עומד ממטתו בלילה ללמוד שא"צ לברך בה"ת מפני שבה"ת של אתמול שחרית פוטרת עד שחרית אחרת וכתבו התוס' דלא נהירא וכמ"ש הרא"ש ובטוש"ע שהמשכים קודם אור היום ללמוד מברך בה"ת. והנה במנחות (דף צ"ט) א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי (שאמר גבי לחה"פ דאפילו סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום) נלמוד אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ובירושלמי ריש יומא אמר ר"י מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי כמה דתימר בישיבת אהרן ובניו צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום הכא צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום (דכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ולא ישבו כל היום וכל הלילה אלא שבאו בסוף היום וישבו עד מקצת הלילה ובאו בסוף הלילה וישבו עד מקצת היום) ר' חייה בר יוסה אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ומבואר מזה כמ"ש המ"א (ריש סימן א') בשם השל"ה שצריך לחבר יום ולילה בתורה או בתפלה הן בבקר הן בערב שכשמוסר יום ללילה בד"ת קיים מצות לא ימוש כמו בלחה"פ (ושמעתי שכבר קדמוני להביא סמך לדברי השל"ה מהירושלמי) וי"ל ג"כ דר' יוסי לטעמיה דסבר בנזיר (דף ט"ז) דמקצת היום ככולו ועמ"ש התוס' בפסחים (דף פ"א) דל"א מקצת היום ככולו אלא או תחלתו או סופו אבל אמצע לא ומש"ה כשמוסר יום ללילה מקיים מ"ש והגית בו יומם ולילה. ויש להעיר בזה ממ"ש בירושלמי סוכה (פ"ב הלכה ז') והביאו התוס' (דף כ"ז) דטעמא דר"א דאמר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה דנאמר כאן תשבו ונאמר להלן ופתח אוה"מ תשבו יומם ולילה מה ישיבה שנאמר להלן עשה בה את הלילות כימים אף ישיבה שנאמר כאן נעשה בה את הלילות כימים ול"א דומיא דהתם שימסור יום ללילה ובסוכה (דף מ"ג) נאמר כאן תשבו ונאמר במלואים תשבו מה להלן ימים ואפי' לילות אף כאן ימים ואפי' לילות ולא סגי כשמוסר יום ללילה דומיא דמלואים אך בלא"ה כתבו התוס' דלא לגמרי יליף ממלואים דהתם א"א לישן בעזרה כו' ועמ"ש התוד"ה וסוכה דאי משום תשבו כעין תדורו מה דירה בין ביום בין בלילה שאני הכא דמעטיה קרא בהדיא ללילות דשבעת ימים משמע ימים ולא לילות ע"ש ומש"ה י"ל דבתר דיליף מגז"ש דמלואים דאפי' לילות ולא אמרינן ימים דוקא ולא הוקש ללולב הדר איכא למילף כעין תדורו דהוי כל היום וכל הלילה. ועפ"ז י"ל דמ"ש הש"ס דילן בטעמא דר"א דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' אינו סותר למ"ש הירושלמי דיליף בגז"ש דמלואים דר"א יליף מגז"ש ומהא דכעין תדורו דאצטריך לשני הילפותות דמהא דכעין תדורו סד"א דשאני הכא דמעטיה קרא בהדיא כו' ומגז"ש דמלואים סד"א דסגי כשמוסר יום ללילה ומשני הילפותות כהדדי הוא דגמר לה דאף סוכה אחת ביום ואחת בלילה ודממילא חייב לאכול בסוכה י"ד סעודות, ועדיין קשה מהא דאמר דנין דבר שמצותו כל היום כו' ופרש"י דמילואים מצותה כל היום לישב בעזרה ושלא לצאת כדכתיב ומפתח אוה"מ לא תצאו ז' ימים ונאמר תשבו יומם ולילה ז' ימים וצ"ל דס"ל להך ברייתא שישבו כל היום ממש וכרבנן דר' יוסי דאמרי גבי לחה"פ טפחו של זה בצד טפחו של זה שנא' לפני תמיד וס"ל גם בישיבת אהרן ובניו שישבו כל היום ור' יוסי סבר שהיו מוסרין יום ללילה ויליף מינה דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד ומ"מ גם לר' יוסי חייב בסוכה כל היום והלילה לפום דמסיק תשבו תשבו לגז"ש והדר ילפינן כעין תדורו וכמ"ש. ובזה יתיישב קצת קושיית הש"ק שם על מ"ש הת"י ביומא (דף ו') ד"ה מביתו שאהרן ובניו היו יושבין תמיד פתח אוה"מ והקשה מדברי הירושל' ולפמ"ש הוי בפלוגתא:

וי"ל ג"כ דר' יוסי לטעמיה בסנהדרין (דף כ"ב) דאמר וכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות ור"א המודעי סבר דכתב זה לא נשתנה כל עיקר ומה אני מקיים את משנה התורה הזאת לשתי תורות אחת שיוצאת ונכנסת עמו ואחת המונחת לו בבית גנזיו אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ואידך האי שויתי מאי דריש ביה ההוא מיבעי ליה כדר"ח בר ביזנא כו' המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד דלטעמיה דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד וא"צ שיהא תמיד ממש בלא שום הפסק וה"נ הוי תמיד הגם שאינו כל היום וכל הלילה אלא בשעת תפלה משא"כ לרבנן שצריך שיהא תמיד בלא הפסק מש"ה מפרשי דהיינו מה שעושה אותה לס"ת כמין קמיע ותולה בזרועו. אך קשה דהא גם לרבנן לא הוי תמיד ממש דהא אינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנא' והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו ומש"ה אמר במנחות (דף מ"ג) שבשעה שנכנס דוד לבית המרחץ אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה כו' ע"ש ובב"י יו"ד (סימן רפ"ב) כתב עמ"ש הרמב"ם והטור שלא יאחוז אדם ס"ת ויכנס בו לבית הכסא או לבית המרחץ אע"פ שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו דהכי אמרינן בפ"ב דסנהדרין גבי מלך שאין ס"ת זז ממנו אלא בשעה שהוא נכנס לביהכ"ס או לבהמ"ר ולכאורה קשה דהא אדרבה מדמייתי הש"ס ילפותא שנא' והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו ש"מ דאי לא הוה כתיב וקרא בו הוה סד"א שנכנסת עמו גם בביהכ"ס כשעושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו ואס"ד שאסור לכנוס בו לבהכ"ס למה לי למימר משום דכתיב וקרא בו מקום הראוי לקרות בו דהא בלא"ה ידעינן דליכא מצוה דוהיתה עמו אלא במקום שנכנסת עמו ולא לבהכ"ס וגם ליכא טעמא דלמען ילמד וגו' שאסור גם להרהר שם בד"ת והגם די"ל דמש"ה יליף הש"ס מהא דוקרא בו כדי שלא נטעה לומר דגבי מלך יש בזה ענין מצוה שתהא נכנסת עמו בכ"מ או דליכא איסורא ליכנס בו בביהכ"ס כשנתונה בתיק או בקמיע אלא מדרבנן וממילא מה"ת הוי מצוה שתכנס עמו בכ"מ ומש"ה סד"א שנכנסת עמו כדי לקיים מ"ע של תורה אכתי יקשה דהא עכ"פ לא מוכח מהש"ס לאיסור]. וליכא למימר דהגם שאינו נכנס בה לביהכ"ס חשיב תמיד בלא הפסק כיון שבכל זמן ועת היא עמו ודוקא במקום בזיון שאינו מהרהר שם בדברי קדושה אינו עמו. דהא ביומא (דף ז') קאמר ור' שמעון סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו מי משכחת לה מי לא בעי מיעל לבהכ"ס ומי לא בעי מינם אלא תמיד מרצה הוא ולר' יהודה נמי הא כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כו'. ואולי נימא דדוקא התם פריך דלא הוי תמיד שגם בשעת שינה אינו על מצחו כדקאמר ומי לא בעי מינם משא"כ הכא שגם בשעת שינה היא עמו שעושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו וע' בטוש"ע או"ח (סימן מ"ד) ואינה זזה ממנו אלא בבהמ"ר ובהכ"ס. גם י"ל דהכא שפיר כתיב תמיד דממילא נדע דהיינו במקום שיכול להרהר בדברי קדושה משא"כ גבי צין דכתיב תמיד לרצון להם שמרצה על ישראל משמע דתמיד מרצה הוא גם דלכתוב והיה על מצחו ואייתר תמיד לומר דתמיד מרצה. ועכ"פ ר' יוסי לטעמיה דחשיב תמיד הגם שאינו אלא בשעת תפלה לחוד ועיין בחגיגה (דף כ"ו) שלחן כתיב ביה תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד והיינו ג"כ דתמיד הוי ממש. וע' מגילה (דף כ') ועיין שבת (דף קל"ג) דאמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא ודלר' יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא ה"נ פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא ועמ"ש השאג"א (סימן נ"א) אי הלכה כר"י משום דסתם תנא כוותיה במגילה ולפמ"ש משמע מסוגיות הש"ס דתמיד הוי ממש וע"ש שהביא ההיא דנדרים (דף ח') דכיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית מש"ה חייל שבועה עליה ומ"ש הר"ן דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו ובק"ש מצי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך וקרא דוהגית בו יומם ולילה לא נזכר בתורה והוי קרא דד"ק ביהושע והביא מ"ש הרא"ש לפרש והלא מושבע ועומד הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה ומפרש דאי בעי פטר נפשיה בק"ש גם ממצות והגית בו וגו' וכן כתב הש"מ דלדעת הר"נ לא פטר נפשיה בק"ש אלא מהשבועה בס"ס ומידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אא"כ יעסוק בתורה כל היום ולדעה הרי"ץ והרא"ם אי בעי פטר נפשיה בק"ש והוי ת"ת רשות וכדקאמר במנחות דדבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה ע"ש ולפמ"ש שצריך שימסור יום ללילה כו' יש לפרש דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע שיכוון לקרות בשעה שמוסר יום ללילה כו' וכשיטת הסוברין שיכול להקדים ק"ש קודם צה"כ מעט. ויתחיל קריאתה קודם הלילה:

ועפ"ז יתכן ליישב לענ"ד מה שתמה השאג"א על הרא"ש דמפרש דפטר נפשיה בק"ש גם ממצות והגית והיינו כר' יוסי דאף זה נקרא תמיד וא"כ אפילו פירש חוזר אף על ציצין שאינן מעכבין את המילה משום דכולה גמר מילתא היא ולאו אתחלתא אחריתא היא ובפרק ר"א דמילה פוסק הרא"ש כההיא ברייתא דפירש אינו חוזר והמה תרתי דסתרן אהדדי. ועפמ"ש מיושב דגם ר' יוסי מודה שאם פירש אינו חוזר משום דהוה התחלה אחריתי והא דאמר דאפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זה היה תמיד היינו משום דלטעמיה דסבר מקצת היום ככולו ויליף ג"כ מישיבת אהרן ובניו וכשמוסר יום ללילה כו' הוי תמיד והא דאמרי נהרדעי רבנן דפליגי עליה דר' יוסי היא דתנן כו' טפחו של זה בצד טפחו של זה כו' אתיא כפום דדחי הש"ס בנזיר (דף ט"ו) דהא דר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום כו' ופטורה מלעשות פסח שני לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו אלא משום דקסבר מכאן ולהבא הוא מטמא (והגם דאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול כמ"ש במו"ק דף י"ט היינו דוקא באבילות דרבנן) ולהך דיחויא ע"כ הא דא"ר יוסי דאף זה היה תמיד היינו משום דסבר דכי שבקי והדר מתחלי נמי כולה גמר מילתא היא. ורב לטעמיה דאמר יום שבעים עולה לכאן ולכאן וסבר דטעמא דר' יוסי הוי משום דקסבר מקצת היום ככולו וכן מסיק הש"ס התם וכמ"ש המפרש דהאי דקא משנינן דסבר מכאן ולהבא מטמא שינויא דחיקא הוא. ומש"ה א"ר גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר כו' דכיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע חייל שבועה עליה דלטעמיה דסבר כר' יוסי דמקצת היום ככולו בתחלתו או בסופו ופטר נפשיה גם ממצות והגית בו יומם ולילה כשמוסר יום ללילה (וע' ברכות דף כ"ז הא דמצלי של שבת כו' ומ"ש הרא"ש ומש"ש ויש לבאר גם לענין ק"ש של שחרית אם קראה משעלה עה"ש אם מוסר בזה לילה ליום ולחד מ"ד בירושלמי צריך שימסור גם לילה ליום והכא כתיב יומם ולילה אלא דגם בסופו הוי מקצת ככולו ודוקא באמצע לא וכמ"ש התוס') ומש"ה שפיר פסק הרא"ש דפירש אינו חוזר ומשום דאתחלתא אחריתי ולאו גמר מילתא היא דלמסקנת הש"ס בנזיר גם ר' יוסי מודה בזה וכמ"ש והא דאמרי נהרדעי הוי כהס"ד וכהסוגיא דפסחים (דף פ"א) וכמ"ש ומש"ה אמר בירושלמי שבת שם א"ר יוחנן דברי ר' יוסי אפי' על ציצין שאין מעכבין המילה אם פירש חוזר היי דין ר' יוסי הי דתנינן תמן ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב כו' ולא מייתי מהך ר' יוסי דתמיד משום דר' יוחנן לטעמיה בירושל' דיומא דאמר מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי כו' ובזה יתיישב ג"כ קושיית הש"ק על הפ"י ביומא (דף ו') שהבאתי למעלה די"ל דהתוס' ישנים כתבו בשיטת הש"ס דשבת (דף קל"ג) דטעמא דר' יוסי הוי משום דחד מילתא היא ולא כטעם הירושלמי: והנה לשיטת הסוברים דכשמוסר יום ללילה מקיים מצות והגית בו יומם ולילה יש מקום יותר לומר שא"צ לברך בה"ת כשמשכים ללמוד קודם אור היום לפמ"ש הרשב"א בתשובה (י"ח) שאין מברכין על מצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה והוכיח מהא דאמר בכתובות (דף מ') היכא אמרינן ניתי עשה ונדחה ל"ת כגון מילה בצרעת כו' אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל אלמא כיון דאפשר למיעקריה לעשה אע"ג דאכתי לא עקרה ליה הו"ל כמאן דליתיה הואיל ומשום הנאה דילה חייביה רחמנא למנסבא וכיון דאמרה לא בעינא לה להאי הנאה איעקר לה מצות עשה וגמרינן מינה למורא וכבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למיעקריה להאי עשה דידהו שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול ע"ש וכך השיב הר"י אבן פלט להראב"ד והובא גם באבודרהם ושהראב"ד כתב וז"ל אפשר שהטעם ראוי לסמוך עליו אבל הראיה אינה כלום אטו באשה הראויה לקיימה מי ליתיה לעשה ואע"ג דמצי איהי למיעקרה, ועכ"פ על גוף הסברא הסכים גם הראב"ד [ובקצה"ח (סימן צ"ז) הקשה ע"ז מהא דאמר בב"מ (דף ל"ב) א"ל אביו היטמא כו' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי ותיפוק דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת כיון דמצי מיעקרא כו' ותירץ דבעי קרא דסד"א דדוחה לל"ת משום דהוקש לכבוד המקום ובשר דגלי קרא דלא אלים טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום ולא דחי לעול"ת דטומאה תו הוי כמו שאר מ"ע ולא חשיבא עשה כלל דכמאן דמיעקרא דמיא, ותימה לענ"ד דהא כבר הקשו כן הת"י בכתובות דאמאי אצטריך קרא דאין עשה דכיבוד דוחה שבת דהא אי אמר לא בעינא לכיבוד מי איתא לעשה ותירצו דהתם מ"מ מיד כשצוה האב הוי פשה לעשות מצותו עוד תירצו דכיון דגבי דידה ליכא פשה אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו וא"כ לא מוכח מידי מההיא דכתובות דשאני התם דאיכא איסורא וגם היא מוזהרת כמותו ואין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה. וביותר תמוה דהא הרשב"א בעצמו פירש בכתובות שם דכיון דאיהי נמי מזדהרא כייפינן לה עד דאמרה לא בעינא וכי אמרה הכי אנן סהדי דלא ניחא לה באיסורא. וכדפרש"י דהשתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה ומשום שגם שכשאנוסה לומר איני רוצה הוי כמו שאומרת מרצונה איני רוצה לעשות איסור וכהא דהוה מהני בימי הש"ס כפיה עד שיאמר רוצה אני וכסברת הרמב"ם (ספ"ב מגירושין) דמש"ה מהני מה שהיו כופין אותו (בימים הקדמונים) עד שיאמר רוצה אני שרוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שכופין אותו עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו יע"ש וה"נ כיון דאיהי נמי מזדהרא ואין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה היו כופין אותה שתאמר לא בעינא וכמ"ש וממילא מיושב הא דבעי קרא וסד"א דכיבוד אב דוחה לעול"ת דטומאה וכה"ג משום דבזה לא שייך לומר שיכופו את האב שיאמר איני רוצה בזה כיון דהאב לא עביד איסורא בעצמו אלא במה שהוא מכשיל את בנו ולפום דסד"א דעשה דכיבוד דוחה שבת אינו מכשיל את בנו דלא עביד איסורא שהוא עושה זה בשביל מצות כיבוד ומש"ה סד"א שמצוה לכבדו דלא חשיב אינו עושה מעשה עמך וכיון דלא עביד האב איסורא סד"א דדוחה לעול"ת. גם דגבי כיבוד אף כשיכופו את האב ויאמר איני רוצה הוא מבטל למצות כיבוד מה שלא עשה מיד כרצונו ואונסו לומר איני רוצה משא"כ גבי עשה דולו תהיה לאשה וכתירוץ ראשון של התוס' דמיד כשצוה האב כו' (גם דליכא למצות כיבוד אלא כשרוצה האב בזה ואז א"א לבטל המצוה משא"כ מצות ולו תהיה לאשה שהוא מצוה עצמיית ולא דכל המצוה הוי לעשות רצונה ומ"מ כשאינה רוצית ליכא לעשה ושייך לומר דאפשר למיעקר לעשה). ועמ"ש הגאון חכם צבי (תשובה א') דמה שהיו כופין (בימים הקדמונים שהיה להם רשות לזה ע"פ הממשלה) על מ"ע אינה אלא במ"ע שא"א להפטר ממנה אבל במ"ע התלויה בידי אדם כגון חליצה שאם היא רוצה להתעגן וגם הוא אינו מקפיד לא איכפת לן במ"ע כזו אין כופין אי לאו משום עיגון דידה וכדאמרינן דאלו אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה ופי' הר"ן דעשה קיל היא כו' אלא שקשה מההיא דכל הבשר (דף ק"י) דאמר שבקוהו דתניא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה כו' ותיפוק ליה דבלא"ה לא כייפינן דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול עכ"ל ותימה לענ"ד שלא הרגיש דמהא דבעי קרא וסד"א דמצות כיבוד דוחה שבת מוכח דמצות כיבוד שאני וכמ"ש הת"י והראשונים וכן מההיא דכתובות דאי אמרה דלא בעינא כו' לא מוכח מידי וכמ"ש. וכן מ"ש דגבי חליצה אם אינם מקפידין לא איכפת לן צ"ע כמ"ש במק"א ועכ"פ מוקשה הוכחת הרשב"א דכיון דאפשר למיעקרא לעשה לא חשיבא כ"כ ואין לברך עליה דהא לפמ"ש הרשב"א בעצמו (וכ"כ כל הראשונים) התם היינו טעמא משום שגם היא מוזהרת על האיסור ומלמדין אותה לומר לא בעינא. וגם בתר דגלי קרא דלא אלים טעמא דהוקש כבודם למקום לא מוכח מידי שיש סברא לומר דכיון שיכול למחול על כבודו אין העשה חשובה כ"כ גם במקום דליכא שום צד איסור דדוקא במקום איסור שייך מיש כולכם חייבין בכבודי ועכ"פ מההיא דכתובות לא מוכח מידי]:

והשתא י"ל דכיון דילפינן חיובא דברכת התירה מקרא דכי שם ה' אקרא ליכא למילף מינה אלא דומיא דהתם שנצטוה משה מפי ה' ללמד לישראל את דברי השירה הזאת וה"נ חייב לברך בשעה שהוא מחוייב ללמוד ולעסוק בד"ת וכגון שלא למד עדיין בזה היום ולפמ"ש שצריך למסור יום ללילה דאז הוא דהוי מקצת היום ככולו הוא חייב בס"ת כל היום כשלא מסר יום ללילה משא"כ כשכבר מסר יום ללילה בד"ת דתו אין עליו חיוב ללמוד עוד באותו הלילה עד שיאיר היום דגרע גם ממצוה שאפשר לבטלה ולעוקרה דהתם עכ"פ השתא איכא לעשה והכא ליכא השתא לחיובא והגם דמ"מ כשלומד עושה מצוה י"ל שאינו מברך כיון דליכא חיובא ומ"ע וגם אי מברך על מצוה שאפשר לבטלה הכא גרע טפי ומקרא לא מוכח חיוב ברכה כה"ג. והגם שכתבו התוס' לחלק מהא דגבי סוכה צריך לברך על כל סעודה וסעודה דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה כבר נתבאר דדעת הרא"ש דאי בעי פטר נפשיה בק"ש גם ממצות והגית ומ"מ לא חשיב הפסק מה שמפסיק בעסקים אחרים שיצטרך לחזור ולברך וכמ"ש הרא"ש שב"א שרגילין תמיד לעסוק בתורה ואף כשיוצאין לעסקיהם ממהרים לעשות צרכיהם כדי לחזור וללמוד ותמיד דעתם על למודם לא חשיב הפסק לענין הברכה ולא כתב הטעם לפי שמחוייב ללמוד בכל שעה ושעה ומש"ה כתב הרא"ש בתשובה (כלל ד' סימן ב') דמי שתורתו אומנתו ואינו מבטל אלא כשצריך לחזר אחרי פרנסתו ובכל פעם דעתו על למודו כו' א"צ לחזור ולברך בכל פעם ופעם שיעסוק בתורה דאין כאן היסח הדעת ואם לאו צריך לברך וכ"כ הטור והמ"א (ס"ק ט') והיינו משום דהרא"ש לטעמיה דליכא חיובא ללמוד בכל שעה דאי בעי פטר נפשיה כו' ומש"ה דוקא כשדעתו תמיד על למודו לא חשיב הפסק (ומ"מ י"ל דכיון שכשלומד עכ"פ עושה מצוה אינו מייאש דעתו מעסק התורה הגם דאי בעי פטר נפשיה כו'). ובזה מיושב מה שתמה הט"ז שם (ס"ק ח') לפום דמשמע לכאורה בלשון השו"ע דדוקא כשדעתו לחזור וללמוד דהא כיון שחייב ללמוד תמיד כל היום כשאינו טרוד לא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך דלאו בדעתו תליא מלתא. ולפמ"ש מיושב דהרא"ש לטעמיה שם בנדרים דמפרש דלא כהר"נ וחילק על התוס' והרא"ש כתב כן להדיא בתשובה וכמ"ש המ"א. וא"כ יש מקום לומר שא"צ לברך כשמשכימין קודם אור היום ללמוד (וגם אי איכא מצוה בלימודו י"ל דכיון דעיקר החיוב הוא בשעה שמוסר כו' י"ל טפי שהברכה פוטרת עד שיאיר היום שלמחרתו דאז חל עיקר החיוב) ומ"מ צריכין גם אז לברך בה"ת כפין הא דאמר רב (ברכות דף מ"ג) דמנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח וא"כ צריך לברך כשמשכים ללמוד תורה גם כשיכול לפטור עצמה ממנה דהא הנשמה ניהנית מלימוד התורה והגם שאינו מסוג הנאת ריח שהוא יותר עונג גופני ולימוד התורה הוא הנאת הנשמה לבד אכתי איכא למילף מקרא דכל הנשמה תהלל והגם דמצות לאו ליהנות ניתנו היינו גבי מודר הנאה וכה"ג דכל דליכא הנאת הגוף אין איסור בזה משא"כ הכא שמברך גם על הנאת הנשמה. והגם שכתבו התוס' בפסחים (דף נ"ג) דמש"ה אין מברכין על האור אלא במצ"ש ולא בכל שעה שנהנה ממנו דדוקא כשגופו נהנה אסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה אבל שאר הנאה לא ומברכין על אור השמש בכל יום משום שמתחדש בכל יום. אכתי הכא דאיכא הנאת הנשמה שאני ועיין בברכות (דף מ"ח) בה"ת מניין א"ר ישמעאל ק"ו על חיי שעה מברך על חיי עוה"ב לא כל שכן כו' אינו צריך הרי הוא אומר על הארץ הטובה אשר נתן לך ולהלן הוא אומר ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וגו' והגם דקאמר (דף כ"א) דליכא למילף בה"ת לאחריה מן בהמ"ז מק"ו משום דאיכא למפרך מה למזון שכן נהנה משום דליכא הנאת הגוף כמו במזון היינו דכיון דלא דמי למזון ממש ליכא למילף חיוב בה"ת לאחריה מק"ו ומ"מ מדרבנן ודאי דשייך חיוב ברכה לפניה כמ"ש שנהנה מלימוד התורה וד"ת משמחי לב כמ"ש בערכין (דף י"א) משמחי לב איקרי וכן דרשו ויטב לבו בת"ת וע' תענית (דף ל') שאסור בט"ב ללמוד משום שמשמח הלב וע' נדרים (דף מ"ט) ובירושלמי שקלים (פ"ג הלכה ג') יע"ש והגם שא"צ לברך על הנאת ושמחת הלב הכא שיש גם הנאת הנשמה צריך והגם שכתב הרשב"א שאין לברך על מצוה דאפשר לעקור ולבטלה ואינו מברך על הנאת הנשמה בעשיית המצוה דהגם שהיה אפשר לעקור להמצוה אכתי השתא הוא עושה מצוה. י"ל דהנאת הנשמה שייך טפי בתורה מבמצות דתורה בעידנא דעסיק בה מצלת מן העבירה ומצוה גם בעידנא דעסיק בה לא מצלא מיצה"ר וכמ"ש בסוטה (דף כ"א) הרי שבעסק לימוד התורה מוסיף קדושה יתירה בנפשו מבעסק המצות ואין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה וכל העוסק בתורה שכינה עמו כמ"ש בברכות (דף ו') גם דמצינו בחגיגה (דף י"ד) משען לחם אלו בעלי תלמוד שנא' לכו לחמו בלחמי וכל משען מים אלו בעלי אגדה כו' ובסנהד' (דף צ"א) כל המונע הלכה מפי תלמיד כו' שנאמר מונע בר יקבוהו לאום כו' ואין בר אלא סורה כו' וכן במד"ר ויצא (פרשה ע') לחם זו תורה כו' ובב"ק (י"ז פ"ב) אין מים אלא בתורה כו' וע' מד"ר נשא (פ"ח) הרי שהתורה נקראת בשם לחם ומים לפי שהוא מזון הנפש וקיומו ומש"ה שייך טפי לומר בתורה שמברך לפי שהנשמה ניהנית מלימוד התורה כיון דמצינו שנקראת בשם לחם ועדיפא ממצוה בעלמא כשיכול לבטלה ולהיפטר ממנה:

ובדברי הש"ס דחגיגה שם יתיישב הא דקאמר בסוכה (דף נ"ב) ובפרש"י על הכתוב אם רעב שונאך האכילהו לחם אם יצרך הרע רעב ותאב לעבירה האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ואם צמא השקהו מים זו תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים וע' בקדושין (דף ל') ולכאורה אינו מובן הכפלת הדברים ולמה מקודם המשילה ללחם ואח"כ המשילה למים. ויש לבאר זה לפמ"ש באדר"נ (פכ"ט) שכל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות לא טעם טעם של חכמה וכל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש לא טעם טעם של יראת חטא שלימוד האגדה והמדרש מביא את האדם לידי יראת חטא. והנה כאשר האדם אינו ירא חטא הוא עלול לחטוא תמיד גם בלא תגבורת ותוקף היצר ואף בדברים שאין נפשו של אדם מחמדתן או שהוא קר בטבעו. באשר הכל נעשה לו כהיתר מחסרון יראת חטא. אמנם גם האיש ירא חטא עלול להכשל ולפול ברשת היצר כאשר יתקפנו ויתגבר עליו יצרו בגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן וכמ"ש במכות (דף כ"ג) ובחגיגה (דף י"א) יע"ש ויצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להחטיאו וזה שאמרו שאם יצרך הרע רעב ותאב לעבירה בכח תוקף התאוה הבוערת בקרבו האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה וכמ"ש הרמב"ם (סוף הלכות א"ב) וז"ל גדולה מזו אמרו יפנה עצמו ומחשבהו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד עכ"ל והוא בלימוד ההלכות הנקרא לחם וכאשר ירחיב דעתו בחכמת התורה ויעמול במלחמתה של תורה בעומק פלפולי ההלכות ישגה באהבתה תמיד וינצל ממחשבות והרהורי עבירה (ומכ"ש מגזל כמ"ש בחגיגה עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה גזל בפניו נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה וצריך לימוד ההלכות דוקא כמ"ש שבמדרש ואגדה בלא הלכות לא טעם טעם של חכמה). ואח"כ אמר ואם צמא השקהו מים זו תורה שאם הוא עלול לחטוא בסיבת חסרון יראת חטא השקהו מים שהוא לימוד מדרש ואגדות המושכין לבו של אדם ומביאין אותו לידי יראת חטא. וכאשר האוכל יחזק ויוסיף כח ועצמה להאדם רק אם יתעכל כראוי ע"י מה שהוא מקפה אכילתו במים וכמ"ש בברכות (דף מ') המקפה אכילתו במים (ששותה מים הרבה אחר אכילתו) אינו בא לידי חולי מעיים וכשלא יקפהו במים אינו מתעכל כראוי ובא לידי חולי מעיים ולא יתהפך לדם וליחות המחלימין ומבריאין רק יהיו לפרש ויצאו מהגוף בלי עיכול ועוד יחלישו ויחליאו הגוף וע' שבת (דף מ') אכל ולא שתה אכילתו דם וזהו תחלת חולי מעיים. כן אם יעסוק האדם בלימוד ההלכות הנקרא לחם בלא לימוד האגדות הנקרא מים לא טעם טעם של יראת חטא ולא יתן כח ובריאות לנפשו וכמ"ש בתענית (דף ז') כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים כו' וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות כו' וע' שבת (דף ל"א) וכן ביומא (דף ע"ב) זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מות. ועיין במגילה (דף י"ב) כדת של תורה מה דת של תורה אכילה מרובה משתיים וכן עיקר עסק התורה הוא בהלכות שהוא לחם ומזון הנפש רק שצריך להקפותו במים באגדה המביא ליראת חטא שעי"ז יוסיף עסק לימוד ההלכות כח ועצמה לנפשו וכמ"ש שנעשית לו סם חיים. ולזה כשאינו ירא חטא הוא נמשל לצמא שאכל ולא שתה שצריך להשקהו מים וכן כשטרח במלחמתה של תורה המועיל להחליש התאוה ובכ"ז הוא עלול לחטוא יעסוק באגדה המביא ליראת חטא. ועד"ז ביארתי מ"ש אם אבן הוא נימוח דכתיב הוי כל צמא לכו למים עמש"ש. וע' מד"ר וירא (פ' נ"ד) יע"ש וע' תענית (ז') ומד"ר שה"ש שנמשלו ד"ת למים ויין כו' ויש לבאר בזה:

ועכ"פ כיון שהתורה נקראת בשם לחם ומים שייך טפי לדמותה למזון ולמילף מקרא דכל הנשמה תהלל לברך עליה כשמשכים ללמוד לפי שהנשמה ניהנת ממנו (ובפרט כשנעשה כמעיין המתגבר לחדש בד"ת וכל מה שתלמיד אאיק עתיד לחדש כו' וע' מגילה (דף י"ט) וגם שעיקר לימוד התורה הוא בכחי הנפש מה שמבין ותופס הדבר במחשבתו ותבונתו). ובזה יתכן ליישב מ"ש בשו"ע או"ח (סוף סימן מ"ז) דנשים מברכות בה"ת ובביאורי הגאון ז"ל דהעיקר עפמ"ש התוס' וש"פ דנשים מברכות על כל מ"ע שהז"ג וכמ"ש בסימן (י"ז סעיף ב') שאם רוצים להתעטף בציצית ולברך עליו הרשות בידן ועדיין צ"ע לענ"ד דעת הב"י בשו"ע דהא המחבר כתב (סימן תקפ"ט סעיף ו') דאע"פ שנשים פטורות יכולות לתקוע אבל אין מברכות ולא יברכו להן וכדעת הרמב"ם. והרמ"א כתב בהג"ה שם שהמנהג שהנשים מברכות על כל מעשהז"ג ומברכות לעצמן וכן בסימן (י"ז) הרמ"א הוא שכתב כן בהג"ה שהרשות בידן לברך והמחבר לא כתב זה וא"כ מוכרח לומר בדעת המחבר שכתב דנשים מברכות בה"ת שטעמו הוא כמ"ש בשם האגור ע"ש] ולכאורה ממ"ש בשבת (דף ל"ג) דקאמר נשים יוכיחו משמע דלא שייכי כלל בזה ואולי כיון דאמר בברכות (דף י"ז) נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן כו' ובשבת קאמר שמבטלות את בניהן שייכי קצת בזה. ויתיישב קצת מ"ש התוס' בקדושין (דף ל"ד) ד"ה גברי מהא דכתיב כי היא חייך והקשו דה"נ נימא דאשה נמי חייבת בת"ת מהאי טעמא דאטו נשי לא בעו חיי ועפי"ז י"ל דמתקיים בהו כי היא חייך באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייהו בי רבנן וכדקאמר בסוטה (דף כ"א) לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מיפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו ומאריכין ימים בזה הזכות שטורחת בבנה ובעלה שיתעסקו בתורה בזה שהיא מפרנסתם ודוקא גבי מזוזה קאמר דלא ס"ד לפטור נשים מדתלה מתן שכרה בריבוי ימים ונשי נמי בעיין חיי דבזה לא שייך לומר שתחלוק בשכר בעלה שא"צ לסיוע וטורח שלה. [ועיין בנדרים (דף ל"ז) דרב אמר שמה שנוטל שכר כשמלמד לתלמידיו מקרא הוא שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים וקאמר הש"ס דלמ"ד שכר פיסוק טעמים לא אמר שכר שימור קסבר בנות מי קא בעיין שימור ולמ"ד שכר שימור לא אמר שכר פיסוק טעמים דקסבר פיסוק טעמים דאורייתא והו"ל כחוקים ומשפטים ואסור ליטול על לימודם שכר. ולכאורה הא שפיר מפרש רב שכר שימור בבנים והא דקתני אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא דמשמע מזה שגם בלימוד הבנות הוא נוטל שכר הגם דלא בעיין שימור היינו משום שיכול ליטול שכר לימודם כיון שאין מצוה מה"ת ללמוד את הבנות אף מקרא ודוקא גבי בנים שיש מצוה מה"ת ללמדם אינו נוטל אלא שכר שימור] ועפמ"ש י"ל ג"כ דגם להסוברין שאין מברכות על מעשהז"ג מברכות בה"ת דשייך גם בהו הא דכל הנשמה תהלל שהנשמה ניהנת מזה גם כשאינם חייבות בת"ת וע' בב"ק (דף ל"ח) שאפילו ב"נ העוסק בתורה הוא ככה"ג. ועכ"פ צריך לברך כשמשכים ללמוד קודם אור היום מטעם כל הנשמה תהלל ולענין זה ודאי אין בה"ת או ברכת אהבה רבה של אתמול פוטרתו דדוקא לענין הברכה מצד החיוב והמצוה הוא דשייך לומר כן וכמבואר ובירושלמי פרק כיצד מברכין איתא ר' חגי ור' ירמיה סלקון לבי חנוותא קפץ ר' חגי ובירך עליהן א"ל ר' ירמיה יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה כו' ואתנה לך את לוחות האבן התורה והמצות הקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה ופירשו דבי חנוותא היינו מקום מושב הדיינים כדאמר ר"ה אפיקו לי מאני חנוותאי או שהיו מחזירין על החנויות לתקן המדות והמשקלות ושיש לברך על כל המצות דלא כהרשב"א ועיין בח"ס (תשובה נ"ד) מ"ש בזה. ומוקשה הא דמייתי לה הירושלמי בתר מימרא דר"ע שלא יטעום אדם כלום עד שיברך ובתר הך עובדא מייתי הא דר' יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו ומיירי מענין ברכות הנהנין ועפמ"ש יש לפרש קצת דבי חנוותא חנות של מיני בשמים (וע' סוטה דף מ"ט ריחא דחינוניתא וגיטין דף ס"ז) וברך על הנאת הריח דחשיב לה הש"ס לדבר שהנשמה נהנית ממנו וא"ל יאות עבדית שכל המצות טעונות ברכה אף מצוה שאפשר לעוקרה ולבטלה שאין הברכה מצד החיוב ומברך עליהם לשיטת הירושל' משום הנאת הנשמה ודס"ל דגם במצוה שייך זה. ועדיין צ"ע לדמות ברכת הריח לברכת המצות (או דלהירוש' שמברך על כל המצות מצד הנאת הנשמה שייך לברכת הנהנין): ועפמ"ש יתבאר מ"ש שאין מברכין בתורה תחלה כשמשכימין קודם אור היום ללמוד ומשום דכיון דמצי פטרי נפשייהו במה שמסרו יום ללילה כו' [בפרט דרב הוא דקא"ל ואיהו סבר כר' יוסי דמקצת היום ככולו] אין חיוב לברך אז מצד ברכת מצות וחיוב העסק בתורה וכנתבאר למעלה ואחר שהאיר היום קראו ק"ש ונפטרו בברכת אהבה רבה וזה מ"ש הר"נ שפרשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כ"כ שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה שאם היו עוסקין בתורה לשמה היו מרגישין הנאת הנשמה בלימוד התורה והיו מברכין עליה כשהשכימו בבקר ללמוד משום כל הנשמה תהלל ולפי שלא עסקו בה לשמה לא הרגישו בעונג והנאת הנשמה (והגם דאכתי הנשמה ניהנת מעסק התורה הם לא הרגישו זה) וחשבו שא"צ לברך רק בזמן שיש חיוב מה"ת ללמוד ולא זלזלו בבה"ת רק שלא עסקו בה לשמה ולזאת טעו ולא ידעו שיש לברך עליה כשמשכימין קודם אור היום ללמוד משום כל הנשמה תהלל וכמ"ש:

תוכן העניינים

שות אבן הראשה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה