שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל כב
אדבר בו בענין שליח עושה שליחותו.
שאלה לוי אמר ליהודא לקדש לו אשה בעיר אחרת רחוק הרבה ממקום לוי והלך השליח למקום ההוא ויהי כי ארכו לו הימים הלך ונשא אשה בכאן אחותה של האשה שאמר לו לקדש במקום פלוני ונתעברה והולידה בן והקול בא שבמקום שהלך השליח מת שם הוא והאשה שם וא"י אם מתה האשה קודם שנשא כאן אחותה או קודם שנתעברה מהו הדין של הבן ואם רשאי לוי לדור עם אשתו.
תשובה דא צריכה עיונא רבה ואבאר בעזה"י. הנה צריך לברר ראשונה הא דקיי"ל חזקה שליח עושה שליחותיה לקולא בדרבנן ובד"ת לחומרא ולא לקולא אם מ"ה הוה חזקה גמורה ומדרבנן החמירו דלקולא בד"ת לא להוי חזקה ובדרבנן סמכינן אף לקולא א"ד מ"ה לא הוה חזקה כלל ומדרבנן הוה חזקה וסומכין בדרבנן לקולא אף דאיכא חזקה להיפוך וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י. וא"ת מ"ה הוה חזקה גמורה ודרבנן החמירו בד"ת לקולא לא אם דווקא כשתלוי ביד השליח לבד א"ד אף כשתלוי ביד אחרים הוה חזקה מ"ה.
דע דבעירובין ל"ב א' פליגי ר"נ ור"ש דלר"נ בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותיה (ערש"י ד"ה בשל עשה כלומר י"ל בב' אנפי או די"ל דחזקה הוה אלא דלא סומכין מדרבנן לקולא או דה"ק דלא סמכינן מ"ה והוה קשיא ליה לישנא דאדרבה בשל תורה השליח חושש יותר שלא יבוא המשלח לידי איסור תורה וע"ז עשה כלומר) בשל סופרים חזקה עושה שליחותיה ור"ש אמר א' זה וא' זה עושה שליחותיה והמתבאר שם מהסוגיא דבדרבנן אף דאיכא חזקה דהעמיד גברא על תחום ביתו (ערש"י ל"ו א' ד"ה העמיד) אפ"ה חזקה שליח כו' עדיף טפי ומיהו דוקא בדבר שאין לו עיקר מ"ה כמ"ש התו' שם ל"ב א' ד"ה תאנים ואף להר"מ ז"ל דשאר פירות נמי ד"ת אפ"ה מוכח כן דסובר בימי עזרא מעשר דרבנן כמ"ש כל זה המ"ל בה' בכורת פ"ד ה"א ד"ה ודע וע"ש ובד"ת פליגי לר"נ לקולא לא ולר"ש אף לקולא. אמנם התוס' שם ד"ה ר"ש הטילו תנאי דר"ש לא אמר אלא בחזקה אלימתא שאם לא יעשה השליח שליחותיה יבא המשלח לידי עבירה ומש"ה בשחיטה ותרומה אין חזקה שהשליח סבור כל שלא ידע כו' וכן בגט כו' וכ"כ בגיטין ס"ז ב' ד"ה הני וכ"כ הרא"ש וש"ך ועמ"ש לקמן אי"ה אבל לחומרא אף שאין חזקה אלימתא כההיא דר' יצחק בגיטין שם ונזיר י"ב א' דאסור בכל הנשים אף שלא יבא המשלח לידי עבירה.
ור"נ פליג בשל תורה לקולא לא אף בחזקה אלימתא ובדרבנן אף לקולא. ואיכא לעיונא לר"נ בדרבנן לקולא אי בעינן חזקה אלימתא או לא וראיתי להמ"ל שם כתב דלר"נ נמי דממתני' דעירובין שמענו דבשל סופרים להקל ושם חזקה אלימתא שהמשלח יוכל לבוא לידי עבירה וקצת תבלין יש לזה מר"ש דאמר א' זה וא' זה כו' וכאילו בהדדי אלמא שוין ממש ואפושי פלוגתא לא מפשינן ולר"נ נמי הכין הוא. אמנם לי ההדיוט יש בכאן מקום עיון דבשלמא להפוסקים כר"ש (והם הר"ר שמשון הר"י והרא"ש) מוכרחין לחילוק זה משא"כ להפוסקים כר"נ (והם הרי"ף והר"מ ור"ת וכ"פ המחבר בי"ד של"א סל"ד) א"כ. אדרבה לא ס"ל החילוק של הר"י דאל"כ לא מוכח מכל אותן הראיות וסוברים דלר"ש אזלינן לקולא בשל תורה אף בלא חזקה אלימתא ומיניה לר"נ בשל סופרים ג"כ אף בלא חזקה אלימתא.
עוד הטילו תנאי בסוגיא דגמרא שם לר"ש חזקה לקולא לעת ערב בחדש דשליח כולי יומא וכמ"ש רש"י ד"ה שליח ועמ"ל שם ד"ה אך. ומ"מ לר"נ נראה דלא ס"ל זה דאל"כ מה מייתי ראיה טעמא דאין ב"ד מתעצלין כו' ולזה י"ל דר"נ נמי ס"ל בדרבנן כל שלא יכול המשלח לבוא לידי עבירה כמו בנדון המ"ל שם בהמה מעוברת שיש להשליח זמן לא סמכינן אשליח אלא לעת הערב כו' והתם ר"נ ה"ק לדידך דס"ל בשל תורה לקולא והיינו היכא דיוכל המשלח לבוא לידי עבירה א"כ וודאי אין חילוק בין לעת ערב כו'. ומיד אית לומר שליח עשה שליחותיה ור"ש דחי אפ"ה לעת ערב.
ולענין הלכה הנה ר"ת דעתו מבואר בתוספת עירובין דס"ל הלכה כר"נ ואף בחזקה אלימתא בשל תורה לקולא לא והמ"ל שם בד"ה או הביאו עוד סיעת הפוסקים הסוברים כן הרי"ף מדלא הביא בהתקבל חילוק בין חזקה אלימתא או לא והא דלא חילק בין ד"ת לדרבנן סמך אמ"ש בעירובין ולי העני אין מכאן ראיה מוכרחת די"ל מדסתם בעירובין חזקה שליח עושה שליחותיה ולא סיים מדרבנן משמע בד"ת נמי וההיא דהמקבל י"ל כמ"ש בגיטין. עוד הביא המ"ל דברי הרשב"א ז"ל בחולין כ"ה אהא דר"כ בתרומה הביא החילוק בין ד"ת לקולא לא ולחומרא אמרינן ובדרבנן אף לקולא (וכ"ש לחומרא) ולא הביא החילוק בין אלימא או לא והביא דברי הר"מ ז"ל בפ"ד מה' תרומות ה"ו ומדסיים הר"מ ז"ל שאין אומרים באיסורין (היינו בד"ת וכ"ה בקרית ספר שם) חזקה לקולא אלא לחומרא משמע דלא משכחת לקולא אף בחזקה אלימא יע"ש במ"ל ובדרבנן סמך הר"מ ז"ל אמ"ש בה' עירובין פ"ו והמחבר בי"ד של"א סל"ד השמיט תיבת אלו שאין אומרים באיסורין כו' וא"ל משום דלא חזקה אלימא כדבעינן למימר לקמן אי"ה וע"ש בבאר הגולה עוד הביא המ"ל ממ"ש הר"מ ז"ל בפ"י ה"י ממעשר חזקה על חבר וזה להר"מ יע"ש ולי השפל אין מכאן כ"כ ראיה די"ל שליח עד הערב וחבר לאלתר ואף שי"ל זה דעד הערב היכא כו' וגם בגמרא אמאי לא אמר וליטעמיך מ"מ י"ל דנקיט חזקה אף דעביד איסורא שלא מן המוקף עוד הביא ראיה מפ"א ממחוסרי כפרה הי"ב חזקה כדרב שמעיא וזה למ"ד בד"ת אין חזקה לקולא וזה ראיה נכונה מדנתן הר"מ טעם אוכלת בקדשים לערב (לא על שיכולה לשחוט קדשים שלה ועיין הק"פ פ"ו ה"א בכ"מ ובלח"מ פ"א ממחוסרי כפרה שם דכל שלא מסרה לב"ד של כהנים אף שמסרה ליד כהן אין אוכלת בקדשים לערב ואף שי"ל דאוכלת אף אם היא בירושלים וא"צ לשאול (דאף אי חזקה כל דיכול לברורי בקל ע"י שאלה מבררינן כדאיתא ר"פ נישייליה מ"מ הרואה יראה כמ"ש דכל שלא מסרה לב"ד אסורה וכאמור.
אמנם הר"ר שמשון והר"י והרא"ש שם בעירובין והטור בי"ד של"א פסקו כל דיכול המשלח לבוא לידי איסור חזקה עושה שליחותיה אף בד"ת לקולא ובדברי הטור שם נתקשה המ"ל בב' מקומות בפ"ד מה' תרומות ה"ו ופ"ד מה' בכורות ה"א וכתב שהם דברים תמוהים ד"ה אך דבחולין אמרינן דלמא אינש אחרינא שמע תרם עכ"ל ובאמת שקושייתו עצומה עד מאוד דהמעיין בתוס' והרא"ש בעירובין לא דחו כלל הך סוגיא דחולין דר"ש מודה לה ועוד דלהא אי חיישינן דלמא אחר תרם אין תלוי במחלוקת ר"נ ור"ש. ולא די לנו הצער הזה עד שאני השפל תמה על עצמי דהיל"ל להקשות דברי הטור מיניה וביה בי"ד של"א שכתב אבל הר"ר שמשון פסק בשל תורה עושה שליחותיה אם הוא בענין שיהא מכשול להמשלח אם לא יעשנה הלכ"ך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן שמא תרם אחר אבל אם א"י שתרום לא יסמוך על השליח כי השליח חושש שלא יסמוך עליו ולא יאכל עד שידע שהוא תרום עכ"ל והשתא ממ"נ אי לא חיישינן כלל שמא תרם אחר דלא כסוגיא דחולין דאין סברא שאחר יתרום שלא ברשות א"כ מה הלשון הלכך דאף אי אין חזקה למאי ניחוש כיון שמצא כריו תרום ואי דה"ק דלא חיישינן לתרם אחר דהשליח אסיק אדעתיה דשמא שמע אחר ומש"ה חזקה עושה שיש מכשול אם לא יעשנה מיד שמא אחר יתרום (וסוגיא דחולין ר"נ הוא והרא"ש לא סיים דהשליח לא אסיק אדעתיה ולזה כתב דא"א הרא"ש ז"ל הסכים לזה) דא"כ כשא"י שכריו תרום אמאי לא יאכל כי השליח וודאי תרם מאחר שיש מכשול שמא שמע אחר והשליח אסיק אדעתיה. וסבור הייתי לומר אני העני דה"ק אם מצא כריו תרום לא חיישינ"ן לאחר כלומר דלית כאן חששא כלל דא"ל אחר תרם כיון דבע"ה גלוי דעתיה דניחא ליה בכך והא דתורם שלא ברשות אין תרומה מוקמינן ליה בלא גלי דעתיה דשמא מצוה בו יותר כו' והרי הר"מ ז"ל בפ"ד מה' תרומות ה"ג התורם שלא ברשות ובא בע"ה ואמר כלך אצל יפות תרומה למפר"ע וכמ"ש הכ"מ שם ובב"י ובש"ע י"ד של"א סל"א אף בדלא שויא שליח ה"ה כאן ובחולין אזיל כדהוה ס"ד בב"מ כ"ב א' דשויא שליח כמ"ש הכ"מ אלא דא"כ קשיא אהמחבר מסל"א אל"ד ועוד דאכתי לא הרואנו כלום דא"כ מה הלשון הלכך דא"נ אין חזקה למאי ניחוש לה.
ובדברי קדשו של הט"ז שם אות ט"ו כתוב לאמור וז"ל וע"כ אתה צריך לומר כיון דמצוה הוא כיון דעתה ניחא ליה מעיקרא נמי היה דעתו בזה שכל הרוצה יתרום הבנתי אני ההדיוק דוודאי כל שעשה ראובן לשמעון שליח ובא אחר ותרם (אף דלא נתן טובת הנאה לתורם) אין תרומה דלא ניחא ליה באחר אלא בשליח זה משא"כ באומר כלך אצל יפות אמרינן גלי דעתא דניחא ליה שכ"ל הרוצה יבוא ויתרום. ושוב האיר ה' עיני וראיתי בפירוש כן בקרית ספר להמבי"ט בפ"ד מה' תרומות ה"ו וז"ל האומר לשלוחו צא ותרום אין חזקה להקל בדאורייתא (הוספה מדיליה) דלמא אחר תרם שלא ברשות דאע"ג דניח"ש לה במאי דתרם ואמרינן לעיל תרומתו תרומה הכא דכבר עשה שליח שאני עכ"ל והנה מלת דניחש לענ"ד ט"ס וצ"ל דניחא ליה ומקשה מלעיל דכלך אצל יפות אף בדלא שויא שליח ותי' דעשה שליח זה גרע טפי וכדכתיבנא.
ויש לנו הרהורי דברים בדברי קדשו של הט"ז שתמה על הב"י שהביא הא דמרי בר איסק דהתם להבא הוא ואני העני לא ידעתי למה חרה אפו בו והלא הב"י כינים ואמיתיים הם דמדאמרו אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא אמאי לא אכל מר והא אמרו אם נמצאו יפות ומה ראיה התם שויא שליח וניחא ליה וכלך אצל יפות גילוי מלתא בעלמא דדעתיה בשל יפות משא"כ לענין גזל ש"מ דבתרומה נמי אף דלא שויא שליח כלל דגלי דעתא למפרע בתרומה ומסיק התם דווקא בתרומה דמצוה אבל הכא משום כיסופא ועפרש"י קידושין נ"ב ב' ד"ה לא משום כיסופא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא דלא ניחא ליה משמע מכאן ולהבא וודאי מתנה נותן לו (וכיסופא פי' דמקדש כו') אלא שאין כאן קידושין למפרע ועכשיו שותקת וא"י מי הכריחו לזה דבב"מ משמע דאפילו האידנא לא אכל מר זוטרא כו' ואיפשר פירש כן לאמימר ורב אשי דאמרו למר זוטרא לית להו הך סברא דכיסופא ואפ"ה כתב רש"י דאינה מקודשת אף לדידהו דהתם עכ"פ לע"ע נותן בלב שלם ולא למפרע ומיהו מה שאכלו קודם אפשר יודעים היו דמרי בר איסק אוהב ת"ח (עיין בשיטה מקובצת) ועכ"פ מדאמרו למר זוטרא כן לסברתו מש"ה פירש"י שם כן.
ונוראת נפלאתי עמ"ש המ"ל פ"ד מה' תרומות ה"ג עמ"ש רבינו כלך אצל יפות תרומה סיים מכאן ולהבא ירושלמי במסכת תרומות פ"א ה"א והא גמרא בבליות ב"מ ס"ב חולק ע"ז דמקשה לאביי אלמא למפרע הוה תרומה יע"ש. וראיתי להמפרש (הגאון מוהר"ר אליהו ז"ל) שם בירושלמי ד"ה ואם סיים וז"ל ובאלו מציאות הדיוק להיפוך משום דשם מוקי לה דעשאו לו שליח מעיקרא אבל הש"ס זה משמע ליה דלא נעשה שליח אלא השתא עכ"ל וירצה בזה דירושלמי ובבלי ל"פ דבבלי משמע ליה תרומתו תרומה למפרע וע"ז היה פריך לאביי ומשני דשויא שליח ותסברא וליטעמיך) דאף לרבא צ"ל דשויא שליח דאל"ה אין סברא שיהא תרומה למפרע כו' אלא דשויא שליח אלא שא"י אם דעתו מיפות וכיון שאמר אחר כלך כו' חזינן דעתו מיפות וירושלמי מוקי לה בלא שויא שליח וע"כ מיכן ולהבא ולא למפרע והשתא אין קושיא מה אתם לדעתיכם דמכאן ולהבא וודאי שלוחו הוא ואף מה שתרם כבר נעשה עכשיו תרומה. וכ"ת דהמ"ל נמי ה"ק ולתרץ בא קושית הכ"מ שם ופי' דהר"מ ז"ל איירי בדלא שויא שליח ומכאן ולהבא והשמיט הך דינא דשויא שליח דלהוי למפרע כמסקנת גמרא דילן דאין כ"כ נפקותא (עיין בהגאון המפרש ד"ה בא דנ"מ אם נגע ט"י קודם ונ"מ עוד אי נאכל התרומה לזר קודם או למפרע הוה תרומה חייב מיתה ולוקה ואי מכאן ולהבא לא הוה תרומה למפרע ומיהו לענין מלקות נראה התראת ספק כה"ג לכ"ע פטור אלא אי הוה מתוקן בכך כיון דלע"ע נאכל ואינה בעולם) וכ"ז דוחק ועוד דבפ"ה מה"א ה"ח כתב הר"מ ז"ל הנכנס שלא ברשות והיא עובדא דפרזומא קידושין נ"ב ב' ומפרש לה בלא שויא שליח וכמ"ש הלח"מ שם וכמ"ש הכ"מ כאן אלמא דבתרומה כה"ג הוה למפרע תרומה דאל"כ אכתי מה מייתי מתרומה לקידושין דבשעה שקידש לא הוה דידיה ולית כאן קידושין ויש לדחות דאפילו אמר אח"כ אני מקדשך בפרזומא זה אפ"ה לא הוה קידושין דמשום כיסופא אמר בע"ה כן ולא הקנה לו וקידשה בגזל ועאה"ע כ"ח וב"ש אות י"ד ומ"ש כ"מ מסוגיא דאיירי מכאן ולהבא לא הבינותי דהא דאמר הכין ואיהו סובר בב"מ ואיהו אמר שם יאוש שלא מדעת הוה יאוש למפרע ועט"ז בי"ד של"א אות ט"ו. ולענין אי נתן בע"ה רשות לחבירו לקדש ולא אמר מיפות ואח"כ אמר או שויא שליח לקדש לנפשיה ולא פי' לכאורה להר"מ וטור אין חילוק וכל שאין מצוה כמו תרומה לא אמרינן גילוי דעת ומכאן ולהבא ג"כ צ"ע בכ"ז.
ואני ההדיוט הכותב אשר דרכי החכמה נעלמו ממני אוסיף עוד להפליא עמ"ש הטור בי"ד של"א דאם יודע שכריו תרום שפיר ואם א"י לא והמעיין בתוס' עירובין ל"ב א' ד"ה רב ששת וברא"ש יראה לכאורה דנהפוך הוא דכל שצוה המשלח להניח התרומה בצד הכרי והלך ומצא כן אין חזקתו תרום כסוגיא דחולין כי שמא כו' והשליח אינו חושש כי סובר דאם לא יראה המשלח התרומה אצל הכרי ידע שלא נתרם כי כן ציוה (עיין ברא"ש וש"ג שם כתבו תרומה אצל הכרי) ולשמא יתרום אחר לא אסיק השליח אדעתיה משא"כ אם אמר שיתרום ויתן לכהן או טובת הנאה לשליח אדרבה יאכל הבע"ה מיד דכל שיש תקלה למשלח כי יסבור שהשליח תרם וא"צ הבע"ה לידע אם נעשה הפעולה כדמוכח בעירובין ודלמא לא שקיל מיניה ומשני חזקה ולר"ש אין חילוק בין ד"ת לד"ס וכן ביולדות ועומר שאין אנו יודעין אם נעשית הפעולה ואף מחדש הרחוקים א"א להם להוודע מ"מ ביולדת משמע אף שיכולה לידע בירושלים (עמש"ל כי בזה י"ל מר"פ נישייליה ועמ"ל פ"ד ה"א מה"ב) וא"כ בנתן רשות לשליח ליתן התרומה לכהן או טובת הנאה לשליח רשאי לאכול מיד חזקה והיכא שצוה ליתן התרומה אצל הכרי השליח סומך שלא יראה הבע"ה התרומה אצל הכרי ולא יבוא לידי מכשול המשלח.
והנה י"ל קצת דברי הטוי"ד בסימן של"א דהגמרא מיירי באומר לשליח לא ותרום ותניח התרומה אצל הכרי דוודאי לכ"ע (עיין ברא"ש וש"ג אצל הרי"ף משמע שהיו גורסים בחולין דכ"ע אין שליח עושה שליחותיה כה"ג שלא יהיה מכשול להמשלח יע"ש) כה"ג אין חזקתו תרום כי השליח יאמר שהמשלח יראה שאין התרומה אצל הכרי ולשמא יתרום אחר לא אסיק אדעתיה והטור מיירי באומר טובת הנאה שלך או תן לכהן דוודאי אסיק השליח אדעתיה שבע"ה יאכל מיד ומש"ה השליח עושה פעולתו ומ"מ סיים הטור דבע"ה אין רשאי לאכול עד שימדוד הכרי ויראה אם נחסר כדי מדתו ר"ל מדת תרומה לפי מה שהוא תורם דאי לא"ה שמא כו' ר"ל נהי דיעבד היכא שאין השליח לפנינו וא"א לברורי סמכינן אחזקה כו' הא כל שא"י אם נעשה הפעולה בכרי הזה אנו מצרפין חששא שמא השליח יסבור שבע"ה לא יגע בו עד שידע כיון שיראה שלא נחסר כדי מדתו לא יאכל ולשמא יתרום אחר לא אסיק השליח כו' ואף דבלא"ה חזקה כל היכא דאיכא לברור מבררינן אפשר מדידה טורח הוה, ועוד חזקה שליח עושה שליחות אלים טובא רק מפני חששא זו מצרכינן כו' ולפ"ז מיירי בידוע להבע"ה מדת הכרי הא לא"ה א"צ שידע ועיין ברמ"א בי"ד ועדיין צ"ע. ומיהו הא ליכא למימר דבגמרא איירי בציוה להניח התרומה אצל הכרי דסובר המשלח כו' ולא אסיק שמא יתרום אחר דיסבור למה ליה לאחריני לטרוח והטו"ר מיירי בנותן טובת הנאה לשליח (עמ"ל פ"ד מבכורות יע"ש) דאסיק השליח אדעתיה שמא יתרום אחר דטובת הנאה שלו ויבוא לידי מכשול דז"א ואין להאריך.
ועתה הבוא נבוא לבאר אם הא דלקולא לא אמרינן בשל תורה לכאורה לרב ששת חזקה אלימתא וא"צ לשאול כלל כמשמעות הגמרא עירובין מיולדות א"כ נהי דלר"נ חיישינן היינו מדרבנן אבל מ"ה הוה חזקה אלימתא אלא שאין זה מוכרח דלר"ש גופא דוקא שהמשלח יוכל לבוא לידי מכשול הא בההוא דגיטין וחולין מודה ר"ש א"כ לר"נ וכה"ג אפשר דלא הוה חזקה כלל מ"ה רק מדרבנן. (ועמש"ל לדידן דפוסקים כר"נ סוברים דלר"ש אין חילוק בין יוכל לבוא המשלח לידי מכשול או לאו) ואמנם מהא דהאומר צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים נהי דמשום קנס הוא כמ"ש התו' בגיטין ס"ד א' ד"ה אסור מ"מ כתבו דאי לא הוה חזקה לא הוה ראוי לקנוס והא וודאי דא"ל שזה דמשני הנ"מ לחומרא כו' והמקשה היה סבור דאף לקולא בגט שלא יבוא המשלח כו' דלהוי חזקה אלמא חזקה אלימתא היא והמתרץ השיב דלקולא לא היינו מדרבנן והרי אתה רואה שהט"ז באה"ע סימן ל"ה אות ט"ו דלא מהני ס"ס דאיכא חזקה יע"ש (ובדברי הט"ז הללו יש לנו דברים בגו וכתוב אצלי בזכרונותי) ועוד דהא באה"ע ל"ה סט"ו דכשחוזר השליח ואומר טעיתי נאמן ומותר בקרובותיה אף דשויא אנפשיה ח"ד דהוא מ"ה ועמ"ש בפריי לי"ד סימן א' בשפתי דעת אות ל"ט אפ"ה מקילין משום חזקה שליח עושה שליחותיה וכמ"ש הט"ז שם אות י"ט אלמא חזקה אלימתא היא ולקולא לא לחומרא מדרבנן.
וראיתי להח"מ וב"ש באה"ע סימן ל"ה אות כ"ז ול"א שתמהו עמ"ש רמ"א וי"ח בצוה לקדש לו אשה ידוע יע"ש ואני העני לא הבינותי למה חרדו כל החרדה הזאת והלא דברי רמ"א ברור מללו דהמעיין בתו' גיטין ס"ד א' ד"ה אסור כתבו דאין זה חזקה גמורה דאין בידו שמא לא תתרצה ועוד דרובה כו' והח"מ העתיק להיפוך יע"ש והא וודאי לסברת התו' דעיקר היתרא דחזקה שליח עושה שליחותיה במה שבידו משא"כ בתלוי ביד אחרים שמא לא תתרצה עכ"פ וספק גמור הוה וכיון שכן נהי באומר צא וקדש אשה סתם אמרינן א"א שלא נתרצית שום אשה ואיכא חזקה אבל בפירש אשה זו עכ"פ ספיקא הוה דלא בדידיה תלוי ומש"ה שפיר כתב רמ"א וי"ח הם התו' שוב ראיתי במ"ל פ"ט ה"ז מה"א העיר בזה יע"ש. ואמנם מ"ש דלכ"ע ספיקא הוה כבר כתבנו מ"ה הוה וודאי ומדרבנן לחומרא חיישינן ואף להפוסקים באה"ע שם דמותר בשניות היא דלא קנסו כולי האי וע"ש ובצוה לקדש אשה פלונית יראה לכאורה להתיר בשניות דאיכא ספיקא דדינא שמא הלכה כי"ח ובדרבנן אזלינן לקולא כיון דכתב הר"ב י"א וי"ח ולא סתם הר"ב דיעה בסתם עמ"ש בכללים לי"ד ומה אעשה שהמ"ל שם לא החליט והח"מ וב"ש והט"ז השיגו על הר"ב אצ"ל שבטלה דעתי ההדיוטיות בזה וח"ו לצדד שום קולא. וער"ן פ' התקבל לא הביא אלא טעם דלא הוה חזקה שאין בידו לקדשה יע"ש וזה מסכים למ"ש רמ"א ז"ל ומגט אין ראיה דבידו מקרי לגרש בע"כ כמו הבעל ומש"ה היה סבור המקשה דמהני בגט וכאמור.
וראיתי להר"ן שם הביא דברי הרמב"ן גם הרשב"א בחדושיו פרק התקבל ולפי שדרכי החכמה נעלמו ממני ולא הבינותים על בורי' אמרתי אשיחה וירווח לי. הנה המעיין שם יראה דבתרתי פליגי התוס' והרמב"ן א' לתוס' באמירה בעלמא שאומרת הקרובת לא מהני להמשלח כו' ב' דקנסא ולא מדינא (אפשר נ"מ בשניות) ולרמב"ן באמירה מהני להמשלח. ומדינא אסור יע"ש. מטעם החזקה. והנה בחלוקה דבאמירה פליגי זה נוח לי אבל במ"ש דמדינא אסור לא הבינותי א' דרובא הוא ועוד שהרי הרמב"ן גופא באומרת הקרובת מהני דחששא הוא משמע ולא מדינא ולזה נאמר דרובא אין קושיא כיון שיש א' בעולם שיודע השליח או המקודשת בעצמה מקרי קבוע ד"ת עמ"ש בפריי לי"ד ק"י תמהתי ע"ז) ומ"ש חשש"א ה"פ אלו באות הקרובת מהני דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק ונהי דחזקה שליח עושה שליחותיה וא"א שלא תתקדש ותתרצה שום אשה בעולם מ"מ אשה זו אין בה חזקה לכשנאמר דלזו קידשה וא"כ וודאי שפיר עדות דידה מהני להמשלח לישא קרובתיה ומ"ש דחששא בעלמא הוא ירצה בזה דלחוש לזה לא חיישינן לה כיון שיש ע"א המתיר וליכא חזקה נגדה וכאמור. (עמ"ש הר"ן שם איך מותר בע"א אין דבר שבערוה כו' לא הבינותי דוודאי היכא דאיכא חזקה בכה"ג כו' וי"ל) ואי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותיי הייתי אומר דהרמב"ן ה"ק דודאי מדינא אסור כי א"א שלא נתרצית שום אשה בעולם (עמ"ל פ"ז ופ"ט מה"א) וא"ל נוקמיה כ"א אחזקת פנויה ולהני האי חזקה לגבי דידיה נמי להיות מותר כיון דא"כ סתרת חזקה שליח עושה שליחותי' דהא אתה מתירו בכל הנשים שבעולם ואיזה תתיר ואיזו תאסור וכה"ג א"א לאוקמיה אחזקה לגבי דידיה ומש"ה כי באות ואומרות לא נתקדשנו מהני ודאי לגבי דידיה דע"א נאמן באיסורין להתיר דאין מעיד נגד החזקה וכאמור אבל התוס' בפסחים יו"ד א' ד"ה בבת אחת ובחולין ט' ב' ד"ה התם דב' ב"א בב' שבילין אף שא' ודאי טמא שניהם דאוקמיה אחזקה ולא מהלכתא דל"ד לסוטה ה"ה כאן מהני חזקת פנויה להמשלח אלא מטעם קנס א"כ ה"ה אמירה לא מהני ומיהו עמדו ונשאת לא קנסינן ליה כולי האי יע"ש ובכתובת אם יש מחבואה א' ואין להאריך.
סוף דבר הכל נשמע היכא שיוכל המשלח לבוא לידי מכשול יראה דלר"נ נמי חזקה גמורה הוה שעושה שליחותיה ומדרבנן חיישינן להחמיר והיכא דלא יוכל לבוא לידי מכשול נמי כן הוא כדמוכח מאה"ע סימן ל"ה סט"ו וכמש"ל ובדרבנן אף שלא יוכל לבא לידי מכשול סומך עליו ועמ"א א"ח ת"ט אות י"ו שם תמה עמ"ש בטי"ד של"א וכבר כתבנו לעיל מזה. והביא שם דברי מהר"ר בצלאל סימן כ"ט דאם ידעינן שעשה שליחותיה אלא דלא ידעינן אם שינה בשליחותיה וודאי לא שינה. הנה מ"ש דאם יוכל לבוא לידי מכשול סומכין אף באיסור תורה צ"ע דבי"ד של"א משמעות המחבר כהר"מ ז"ל ואף דאין כ"כ ראיה משם כבר כתבנו לעיל דממקומות אחרים מוכח כן וצ"ע. ומ"ש שלא שינה זה א"ו דאף שלא יוכל לבוא לידי מכשול כההוא דהמ"ל בפ"ד מה' בכורת שעשה שליח למכור הבהמה יע"ש.
ומעתה הבוא נבוא לנדון דידן הנה לענין הבן הנולד לו מאחות אשתו בספק יראה דהוה ס"ס שמא לא נתרצית אחותה לקדש ואף חזקה עושה שליחותיה איהו דידיה עביד והר"ן פ' התקבל לא הביא כ"א טעם א' של התופ' ואף א"ת באומר לקדש אשה סתם א"א שלא נתרצית א' בעולם משא"כ באשה ידוע ספק הוה עכ"פ ואת"ל נתרצית שמא נתעברה לאחר מיתת אחותה וכ"ת אוקמיה אחזקה דהיתה חיים עד עתה חדא דהט"ז בי"ד שצ"ז אות ב' העלה כל שעתה וודאי מת הוה ספק ולא אוקמי אחזקה והוה ס"ס ואף לסברת החולקים שם מ"מ כאן נמי איכא חזקה נימא דנתעברה אח"כ והשתא באנו למחלוקת הראשונים ז"ל אם ס"ס מהני בממזר להנשא לכתחלה או לאו עב"ש באה"ע סימן ב' אות ט"ז ובב"י וט"ז ס"ס ז' יע"ש ואפשר כאן מסייע חזקת פנויה של רחל כמו שהיתה פנויה מקודם ולא נתרצית להשליח ובהדי ס"ס משתרי הוולד כאמור ועטו"ר אה"ע סימן ב' וז' וב"ח החמיר בס"ס בממזר לכתחלה וכ"מ קצת בהר"מ ז"ל פי"ט מהא"ב הב"ג ועמ"מ שם ויש כדמות ראיה לומר דס"ס עדיף מרוב דנהי דבספק חלל פסקינן דלכתחלה לא תנשא בס"ס ובתרי רובא אף לכתחילה זהו בכהונה שהכהנים נוהגים סלסול בעצמן אבל בפסולי קהל בס"ס מתירין לדעת רבוותא עב"ש שם ובתר רובא לא מתירין בפסולי קהל אלמא ס"ס עדיף מרוב ועפ"י בקו"א כתובת ויש לי לעיין בדבריו הקדושים אין העת האסף פה ועמ"ש בפריי לי"ד.
ולענין לדור עם אשתו תמר לכאורה היתר גמור מאחר שמתה אחותה אף דעבר וכנסה במזיד והכנס עצמו לספק תורה בעדו אחותה קיימת וע"כ שרינן במתה אחותה כשנשאה בטעות כההוא דאה"ע סי' ט"ו סכ"ז שסבור שמתה אשתו מ"מ הא מבואר שם בסכ"ח בהג"ה דאם זינה עם אחות אשתו ומתה אשתו וגיסו דאסורה מטעם סוטה הא זינה עם פנויה מותרת אחותה לו וכן בסימן קע"ח סי"ט דאסורה לבועל כו' הואיל ואי מתה כו' הא לא"ה וזינה עם אחות אשתו פנויה ומתה אשתו מותרת לו אלא שדין זה צ"ע דבסימן י"א סה"ו הנטען על השפחה וכותית וכן כותי ועבד על בת ישראל ונתגיירו הר"ז לא יכנוס לכתחלה והנה הנטען הוא ל"ד דמחזיק הקול ה"ה בא עליה וודאי לא יכנוס אלא דאם כנס אין מוציא עיין בנ"י ביבמות פ"ב הביאו הב"ש אות י"ז והנה בשפחה ונשתחררה הטעם לכאורה דקנסו דעביד איסורא ובכותית הטעם דלא יאמרו משום זה נתגיירה ומשום הכי לכתחלה לא ישאנה ואם כן הוא הדין בזינה עם אחות פנוי' יש לומר דקנסינן לי' דעביד איסורא ומש"ה מהרא"י ז"ל בפסקיו סימן כ"ט דאסורה בהיה לה בעל בעת זנות מד"ת קאמר הא מדרבנן אף פנויה. תדע דב"ק ע"ח כתב המחבר א"א שזינה עם עכו"ם ונתגייר מותרת לו לאחר גירושין ומדרבנן עכ"פ אסורה לו כמ"ש בסימן י"א ס"ו כותי ועבד על ב"י כו' אלא מד"ת קאמר דלא הוה א' לבועל ועפ"י כתובת ג' ה' בתוספ' ד"ה ולדרוש דמש"ה התירה ר"ת המומרת לעכו"ם אף מדרבנן כיון שכבר כנסה העכו"ם ובנטען אם כנס אין מוציא יע"ש והטו' באה"ע ב"ק ע"ח העתיק דברי ר"ת וז"ל כתב ר"ת ישראלית שהמירה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה ונתגייר עכו"ם עמה וגרשה בעלה שמותרת לעכו"ם שנתגייר עמה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ואעפ"י שוודאי אסורה לבעל מותרת לעכו"ם עכ"ל הנך רואה דלר"ת נמי אסורה לבעל אלא לבועל מותרת כיון דבלא"ה היתה אסורה לו בעודו עכו"ם ומדרבנן לא מיתסר כיון שכבר נשאה אלא דמ"מ קשה נישואי עכו"ם לאו כלום ומאי שייך כנס. ועל הטור ל"ק דלא הביא בסימן י"א זה וגם י"ל דעכו"ם הבא על בת ישראל ונתגייר דאסור לישא שלא יאמרו משום זה נתגייר כמשמעות הגמרא יבמות כ"ד ב' דרב אסי דאמר משום עקשות פה נמי י"ל שלא יאמרו דמשום זה נתגייר וה"ה בכותי יע"ש ולא קנסינן בבא ביאה אסורה אלא לבועל כמו ישראל הנטען על העכו"ם ושפחה משא"כ עכו"ם על ב"י לא הוה הטעם אלא שלא יאמרו על שם זה נתגייר (ע"ש בתוס' ד"ה אי הכי וי"ל בשפחה ל"ש זה דהא נשתחררה שלא מדעתה וכבר טבלה לשם עבדות וכשנשתחררה א"צ כלום ואי"ה לקמן אכתוב בזה) וא"כ במעשה דמומרת שהמירה דתה ונתגייר עמה העכו"ם אח"כ גירשה בעלה ל"ש דיאמרו בשביל זה נתגייר העכו"ם דלא היה יודע אם יגרשנה בעלה אף דאסורה לו שמא לא יגרשנה ואף מדרבנן מותרת דלדידיה דעביד איסורא קנסו ולא לדידה משא"כ המחבר בסימן ס"א העתיק דברי הר"מ ז"ל בהל' גירושין פ"י הי"ד דדין עבד ועכו"ם הבא על ב"י שווין המה דלכתחלה לא ישאנה איך כתב בקע"ח סי"ט א"א שזינתה דמותרת לכותי סתם ועוד דהעתיק א"א שזינתה כו' וגירשה בעלה ונתגייר כו' משמע שנתגייר אחר הגירושין גם לא כתב שכנסה עכו"ם רק שזינתה עמו איך מותר לכתחלה לכנוס מדרבנן וע"כ מ"ה קאמר וה"ה מ"ש רמ"א בזינה עם אחות אשתו דמותרת מ"ה קאמר ונ"מ אם כנס אין מוציא ולכתחלה לא ישאנה דעביד איסורא ולזות שפתים אף אם בוודאי בא עליה וכאמור ועמ"מ פ"י מה"ג הי"ד יראה ממרוצת דבריו דהטעם דלכתחלה לא ישאנה דלא יאמרו דמש"ה גיירה וי"ל בשפחה ועבד מא"ל ואפשר לפרש בתוס' יבמות אי הכי דמשפחה ל"ק דעביד איסורא מ"ה קנסינהו רבנן דלא לישא אותה ויסברו דאיסור השפחה מ"ה משא"כ בעכו"ם דבצנעא דרבנן אין סברא דליקנסיה כך היה סובר המקשה כו' ולפ"ז בנדון דידן שזה שכנס אחותה אף אם נאמר שזה שזינה אחות אשה אסורה לו לאחר מיתת אשתו מדרבנן מ"מ אם כנס אין מוציא. ומיהו אם התרו בו או גירש ואח"כ רוצה לכנוס איכא לעיונא ביה עיין אה"ע סימן י"א ס"ח בח"מ וב"ש שם לענין הנטען. ועדיין י"ל דלא קנסו כ"א היכא היכא דעביד איסורא רבה מ"ה ובשפחה איסור תורה ובעכו"ם בצנעא לזות שפתים שיאמרו גיירה ע"מ כן אע"ג דגרים גמורים הם משא"כ זה שהכניס עצמו לספק איסור תורה דשמא קידש השליח רחל אחותה באנו למחלוקת ראשונים ז"ל אי ספק תורה מ"ה לחומרא או מדרבנן שוב ראיתי שז"א למאן קאמרינן לה להר"מ ז"ל הא סובר בי"ב מהא"ב איסור השפחה מדרבנן ומוכח מיבמות דאף בדרבנן קנסינן ליה ולשאר פוסקים ס"ל ספק מ"ה אסור וזה י"ל בכמה אופנים. אלא שזה טעות דע"כ אמרינן ספק מ"ה שריא בלא סמיא בידיה לברורי כדמוכח בחולין י"א א' כמ"ש מהרי"ט ובס' ג"ו כתבנו בזה וא"כ שזה שהכניס עצמו בספק איסור תורה היכא שיש לברר מ"ה אסור ואיכא לעיונא בזה וכאמור.
שוב עיינתי בפסקי מהרא"י ז"ל בסי' כ"ט משמע שם דאם היתה אחות אשתו פנויה כשזינה עמה ומתה אשתו אף מדרבנן מותרת לו וצ"ע. עוד כתב שם שתימא על ריב"ם וגליון שכתבו למסור לבועל כותי והגליון מתיר דכקטן שנולד דמי וכי לא ידעו הגמרא דמסכת סוטה כל עיקר יע"ש ואני העני לא זכיתי להבין ראיית הרא"ש מסוטה דהמעיין שם בדף כ"ו בהא דעריות פשיטה ומשני הנ"מ היכא דמיתסרא בהא זנות אבל הא הואיל ואיסורא קיימא אימא לא קמ"ל ופירש ד"ה מהו דתימא היכא דמיתסרא אבועל בהא סתירה משתעי קרא דנוהג בה דין סוטה אם כן אין ראיה לומר דה"ק מה"ד היכא דלא מיתסרא אבועל כו' אלא ה"ק דקרא משתעי היכא דמיתסרא בהאי ביאה אבועל הוא דנוהג דין סוטה (היינו לשתות כמ"ש התוס' ד"ה אבל וע"ש מהרש"א ז"ל) אבל עריות ועכו"ם דבלא"ה אסיר' כעת עליו ולא משתעי קרא ולא יהא נוהג בה דין סוטה קמ"ל א"כ אין ראיה כלל לומר דלאחר שנתגייר דתהא מותרת והרי התו' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה והא הקשו לר"ת מסוטה דמקנין ע"י עכו"ם אלמא דנאסרה לבעלה אלמא ידעי מגמרא דסוטה והונח להם לריב"ם וכדכתיבנא. וראה והבן שהתו' כתבו שם וז"ל ואמרינן נמי בסוטה מקנין ע"י עכו"ם ופריך פשיטא ומשני לאפוקי כותי דבלא"ה אסירא ליה אלמא אפילו גבי כותי שייך לאסור לבעל וה"ה לבועל עכ"ל הנה לא הוקשה להם ממקנין ע"י עכו"ם כמ"ש הרא"ש ז"ל בכתובת דאפשר כמ"ש רש"י בסוטה כ"ג ב' ד"ה ולא אף דאין נאסרת מ"מ מקנין להפסידה כתובתה ועמ"ל פ"א ה"ג מסוטה ד"ה ודע א' וכ"ה שיטת הר"מ ז"ל שם ה"ו ואף שהתוס' שם ד"ה ושומרת לא ס"ל כן מ"מ ל"מ להקשות לר"ת דאימא כרש"י ס"ל ומש"ה כתבו דמדמתרץ מה"ד הא אסירא וקיימא לבועל בלא"ה ואמאי לא תי' והא לא אסירא לבעל אלמא מוכח דאסירא לבעל אלא ה"א דקרא לא משתעי דנוהג דין סוטה לשתות אלא בישראל דנטמאה ב"פ בהכין מיירי דבועל עכו"ם בלא"ה אסירה ליה כאמור סוף דבר לא הבינותי דברי הרא"ש ז"ל גם דברי מהרא"י ז"ל בכתבים ופסקים שם ומה אעשה שעוונתי גרמו שלא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בכאן ובהיותי נבוך בזה נתעורר לי עוד ספק א' וזה תוארו.
שאלה ראובן קידש אשה שאסורה לו מח"ל או עשה וזינתה ומת בלא בנים אי פטורה מחליצה ויבום או לאו וכן אם נשאה בועל ואסורה לו ג"כ מח"ל ומת אי פטורה מחליצה ויבום וכן אם נשאה אחיו של בועל ונפל לבועל אח"כ.
תשובה אבאר זה בעזה"י הנה ביבמות י"א א' צרת סוטה אסורה וכ"פ באה"ע קע"ג סי"ג ולפ"ז ח"ל על בעלה לא נאסרה משום לאו דסוטה (מלא יוכל בעלה הראשון אחרי הטמאה דדריש מיניה לאו לסוטה) דמ"ש מבועל דדרשינן הכי כל שאסורה בלא"ה תו לא מיתסרא משום סוטה והכי ל"ש טעמא דמהרא"י דראוי לאחר מיתת אשתו כו' ואמנם מהא דכותי אין ראיה דהתם לא נאסרה עליו דאין אישות לכותי ומהא דעריות יש קצת ראיה ואמנם לבי חוכך גם בזה וכבר כתבנו הפירוש בגמרא דסוטה ועיין שו"ת בית יעקב סימן ג' הביא הא דסוטה ודבריו יש בהם מהעיון ואין מקומו פה. ודע לכאורה אין איסור חע"א וממילא לגבי בעל לא חייל לאו דסוטה אח"ל ולפ"ז מותרת הצרתה להתייבם אלא שיש להתיישב בזה וכבר כתבנו במ"א דאין איסור חע"א ב' מלקיות וב' חטאות אבל תרין איסורין רביע עליה ועיין יבמות לקוברו בין רשעים גמורים ובר"מ ז"ל פ"ב מהא"ב ה"ו ובמ"מ ולח"מ וכיון דרביע עליה לאו דטומאה כעריות אסורה הצרתה להתייבם וחליצה יש להחמיר בכל צרת סוטה כמ"ש הר"ב בהג"ה יע"ש ויראה דיש להחמיר שכתב הר"ב הוא חומרא בעלמה ומדינא פטורה מחליצה כמ"ש המחבר דסוגין בדוכתי עדיפא וביבמות מוכח דפטורה אף מחליצה ונ"מ אי קידשה אחר דהוה קידושי וודאי לא ספק גם אפשר אי נשאה כ"ה בלא חליצה אין מוציאין מידו ומיהו המעיין בתה"ד סימן רי"ט משמע דספוקי מספקא ליה הלכה כמאן וכ"כ הד"מ ע"ז דשם משמע דנקטינן כהראב"ד ולענין צרת סוטה לבועל ע' תוס' יבמות ג' ב' ד"ה לפי ב' תירוצים שם ובמ"ל ה' יבום פ"ו הי"ט האריך שם לדינא אי לבועל צריכה חליצה.
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מ"ש מהרא"י ז"ל בתה"ד סימן רי"ט בענין צרת מימרת דתה דצריכא חליצה הביא שם דמימר דתו על ב"י קנאין פוגעין בנבעלות לעכו"ם כו' וכן ישראל על מומרת קנאין פוגעין בו יע"ש ולדינא יראה שלא נזכר כלל בפוסקים מזה הכא על מומרת עובדת כו"ם דקנאים פוגעין בו דהלמ"מ לא נאמרה אלא בכותית וכן עכו"ם על ב"י קנאין פוגעין בה לא מצאתיו כעת ואפשר איהי לא עבדה מעשה עיין סנהדרין ע"ד ב' וע"ז ל"ו ב' דמשני ד"ת עכו"ם על ב"י ואתו רבנן וגזרו ישראל על כותית ופריך הלמ"מ משמע למה דס"ד מעיקרא בעכו"ם על ב"י אין קנאין פוגעין בה ובמ"א כתבנו. ועיין בתה"ד סימן רכ"ג בדין יבם מומר יע"ש: