שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל כא
אדבר בו בענין מלקות וממון ומיתה וממון ומיתה ומלקות.
דע דהר"מ ז"ל פ"ט הי"ג מה' גניבה ובה' חובל ומזיק פ"ח הי"ב ועיין סנהדרין ע"ב א' הבא במחתרת ורודף אם הזיקו ממון באותה שעה פטורים אע"פ שלאח"כ אין חייבין מיתה ובח"מ סימן שפ"ח ובסמ"ע אות זיי"ן קשה ושוב ראיתי בש"ך אות ב' עמד בהם ואי"ה לקמן יבואר. ואמנם בועל ארמית בפני עשרה מישראל דקנאים פוגעים בו י"ל דל"ד להני דמצוה לכ"א להרוג אותה משא"כ זה דרשות ביד הקנאי ולא מצוה ועיין מר"ן המ"ל בהלכות חובל ומזיק פרק י"ח ה"י דרודף צריך התראה מיד כ"א ולא מנרדף וכן יכול להציל בא' מאיבריו זה ביד כ"א לא מנרדף והשתא קשיא הא דסנהדרין ע"ד א' דאביי מוקי במשלם קנס ברודף אח"כ ביכול להציל מא' באיבריו ואכתי מחויב מיתה מקרי דהוא גופא רשאי להרוג כו' ש"מ כיון דאין מצוה רק רשות כו' ועמ"ש המ"ל פ"א מה' רוצח הט"ו שחולק ג"כ לע"א בין רשות למצוה יע"ש ה"ה בועל ארמית ולא עוד דהבא לימלך אין מורין לו באופן שדווקא היכא דמצוה לא רשות. עמ"ל שם בשם המישרים חל"ב בנ"א ועיינתי שם דף צ"ג ע"ב אבל כל חייבי ב"ד וח"כ פי' של עריות דומיא דנערה שיש פגם וניתן להצילו בנפשו וכן עכו"ם כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. לכאורה משמע הבועל עכו"ם בפני עשרה מישראל דניתן להצילו בנפשו וז"א דל"ש פגם ולא מסרה נפשה לקטלא ובועל עכו"ם דינו הפך מבועל ערוה דהתם קודם מעשה הורגין ולאחר העראה לא דכבר איפגמה ומצוה הוה וב"כ קודם מעשה לא ובשעת מעשה כ"ז שלא פירש רשות ביד הקנאי ולא מצוה.
ודע הא דפריך בסנהדרין ע"ג ב' מח"כ דקל ב"מ ומשני במנוחתו שלא יהרגנה ור"י משמע לרבנן קשה ואמאי נהי ברוצח יש מצוה כמ"ש ה"מ ז"ל בהל' רוצח פ"א ה"ז ח' ט' מ"ע ול"ת וקצותה כפה ולא תעמיד כו' אבל בערוה ולא מסרה נפשה לקטלא באומרת הניחו לו דליכא אלא פגם דנהי דרשות להרוג כדכתיב אין מושיע לה הא יש מושיע כו' מצוה מנלן וא"כ לרבנן נמי ניחא וש"מ אף ברשות הוה קלב"מ. שוב ראיתי שזה ליתא דהר"מ ז"ל שם הט"ו כתב הרואה רודף כו' או אחר ערוה לבועלה ולא הציל הר"ז ביטל מ"ע ובל"ת הרי אף בערוה איכא מ"ע וכ"ת דמסרה נפשה לקטלא הא בורכא דע"כ חכמים לא חיישי כלל דמסרה נפשה (ע"ש ברש"י ד"ה דמסרה שיש צנועת כו' דאין מחויבת למסור דקרקע עולם עיין כתובת ולדרוש ור"י אמר דהתירה בסתמא התירה דמו וחכמים לא חיישי לזה כלל דבסתמא לא מסרה נפשה) דאל"כ מה משני רב חסדא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא כדרכה דאפגמה ואכתי מסרה נפשה לקטלא ודוחק גדול לומר במנוחתו ג"כ וש"מ דחכמים לא חיישי כלל דמסרה ואפ"ה כתב הר"מ ז"ל דמ"ע ומהיקשא יליף נערה המאורסה מרוצח מצוה מוקצותה כפה (הוא דרשא דסיפרי ובגמרא יליף רוצח מנערה) ועכ"מ שם הי"ב ולשונו צריך קצת תיקון דהערה בה דאין ממיתין כחכמים דכבר אפגמא וע' טור ח"מ תכ"ה.
וראיתי בירושלמי אלו נערות מוקי למתני' כמ"ד גירי אמת וכתב שם הגאון המפרש למ"ד ג"א מתחייב בנפשו ואף שלא פרהסיא דחייבי מיתות שוגגין פטורים וא"י חדא דשוגגין אלו התרו בו חייב משא"כ בצנעא אין קנאין פוגעין ועוד דרשות ממצוה לא יליף. ועמ"ל פכ"ד מהל' שבת ה"ז נראה שמסכים למ"ש דלרבנן דפליגי על ר"י לית כאן דררא דמסרה נפשה לקטלה רק דקפדה אפגימתה ומש"ה מסופק ברודף בשבת אי ניתן להצילו בנפשו יע"ש.
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש בירושלמי שם לריש לקיש דחייבי מלקות שוגגין פטורים מתשלומין פתר למתני' רפ"ז דתרומות כר"מ ופריך ואין יסבור ר"ל מתני כר"מ קרייא דר"מ והכתיב ואיש כי יאכל קודש (עיין ר"ש פ"ז דתרומת) וקשיא לי והא בפסחים כ"ב ב' אבא שאול סובר פרוטה אף שאין כזית וא"כ לר"מ קרא מיתוקם באוכל כזית ולוקה ולמ"ד משלם ואין לוקה סובר כאבא שאול וקרא באין כזית דלית שעורא דמלקות וי"ל דלא ניחא ליה לשנויי דר"ל יסבור כאבא שאול דלא כחכמים. ומשני שם דגלי קרא בעדים זוממין. ומיהו בעדים זוממין אף במזיד גלי קרא דמשלם ואין לוקה ותרומה בשוגג דמה דגלי גלי והגאון המפרש שם ד"ה וכ"א הוקשה לו דנילף מתרומה וי"ל תרומה ועדים זוממין ב' כתובים לא ידענא מה שייאטיה דב"כ הכא דהסוגין הוא דלכתוב חדא ותיתי אידך מיניה ש"מ דלא נילף בעלמא וכאן איזה יתור יש. וגם הם דינים נפרדים דבעדים זוממין אף במזיד משלמין ולא לוקין ותרומה דווקא שוגג.
גם י"ל אמאי לא מקשי בירושלמי בהקדש דכתיב בקרא דחייב קרן וחומש בש"פ והא חייב מלקות ול"ש התירוץ דקרן קנס יע"ש ועיין שם בהגאון המפרש בתוס' ד"ה אלו הקשה מעידנא דאגביה קניא וכ"ה מפורש בבבלי יע"ש וא"י למה הביא ממרחק לחמו והא בירושלמי שם הכין הוא מודים חכמים לר"מ בגונב תרומה שלוקה ומשלם מכי גנב כו' אלא שהמ"ל בה' תרומות פ"ו ה"ו עמד בזה על הר"מ ז"ל מכתובת (וטפי הוה ליה לאקשרי ממ"ש הר"מ ז"ל גופא בה' גניבה פ"ב ה"ד ובה' חובל ומזיק פ"ז ה"ו יע"ש גם מש"ה מגיה שם ברש"י פ' יום הכיפורים משמע במזיד ליכא חומש דבריו נפלאו ממני דמקרא מלא הוא במזיד ליכא חומש).
ואני העני אי לאו דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי אמינא דדברי רבינו הם בדקדוק מפ"ו מה"ת ה"ו וז"ל זר שאכל תרומה בזדון חייב מיתה ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמ"י מ"ה שאכל שאינו לוקה ומשלם עכ"ל הנה מאה שמלת מ"ה שאכל מיותרים הם ואמנם לדעתי כיון רבינו ז"ל כוונה גדולה כפי מה שהתבאר שם בפרק עשירי ה"א דשגג במיתה והזיד בלאו יש בו קרן וחומש (כרבא שבת ס"ט ול' וכמ"ש הכ"מ שם) ולפ"ז שגג במיתה והזיד בלאו משלם קרן וחומש חולין מתוקנים לא דמי תרומה לבד (יע"ש בפ"י דאם תרומה טמאה משום רק דמי עצים זה במזיד ולא בשוגג) וא"כ שפיר יש נ"מ בזר שאכל תרומה ושגג במיתה והזיד בלאו והתרו בו שלוקה שאז אין משלם דמי אכילתה ר"ל נהי דמשלם דמי תרומה בזול או דמי עצים בטמאה דמעידנא דאגביה קניא מ"מ דמי אכילתה חולין מתוקנים לא דבאין תשלומין ומלקות כהדדי מ"ש וחייב מיתה הוא בהזיד במיתה ומ"ש לוקה אף בשגג במיתה ועלה קאי ואין משלם כאמור ומכתובה דפריך מכי מגבה כו' היינו ע"כ בהזיד במיתה דבשוגג גלי רחמנא ופריך שפיר בהזיד במיתה אף ששגג בלאו תו ל"ש שגגה וע"ש בשבת.
עיין בירושלמי פ"ו דתרומות ה"א ויש ללמוד משם כמה דברים מחודשים א' דפורש מוודאי ולא פורש מספק אין שב מידיעתו ולהר"מ ז"ל כל ספיקא מ"ה שריא צ"ל באיקבע איסורא דאל"ה מה שריא ושב מידיעתו מקרי ב' מסיק שם דמודה ר"ל באיסורי הנאה דאסור ופירש שם המפרש מהר"ר אליהו ז' דמודה ר"ל בח"ש באיסורי הנאה שהרי נהנה (עמ"ל פ"א מחו"מ בשם רלב"ח ח"ש בע"פ ולמ"ש נהנה אסור אף בלא קרא ונ"מ טובא ועיין מהרש"א ז"ל שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי כ"ש הוה שלכ"ה והבן ואי"ה בהל' פסח יבואר ג' ביה"כ מודה חולק אש"ס בבלי כמ"ש המפרש שם ד' במכווין להשלים מודה ר"ל דאסור וע"ש במפרש ומ"ש בפריי לי"ד בפירוש חזי לאצטרופי ועיין ירושלמי כאן.
ובעמדי אל פרט זה ראיתי להזכיר ענין קלב"מ הנה מיתה ומלקות פוטר ממון ל"ד אם באו כא' אף הם קודם ממון כל שלא סר ממנו עדיין חיוב מיתה ומלקות פטור ממון וזה פשוט וכ"ה בירושלמי ר"פ אלו נערות התיב ר' זעירא קומי ר' מנא כו' על כל שיבולת יש התריית מיתה ואם נסלק חיוב מיתה ועדיין יש חיוב ממון מבואר מסנהדרין ע"ג ב' דחייב.
ונוראות נפלאתי עמ"ש הדו"פ בח"מ ש"ן אות י"ו עמ"ש הטור שחט בשבת פטור דמש"ה לא כתב רבינא מיתה ותשלומין באין כא' דאין באין כא' דבסי' א' חייב משום שבת ותשלומין עד שיגמור ואפ"ה פטור דמיד שחילל שבת ונתחייב מיתה בהאי מעשה תו לא מחייב ממון בהאי מעשה וכמ"ש בסי' שנ"א ששם מוכרח לפרש כן וכוונתו דבשנ"א הביא הטור בשם רבינו ישעי' במחתרת אם לקחם ושברם אח"כ דחייב דווקא התם דעתה תו לית ביה מיתה כלל משא"כ גונב בשבת דאיסור שבת וגניבה כא' אף שדינהו בנהרא לזמן רב פטור שעדיין חייב מיתה מחמת איסור שבת מקודם ולפ"ז כל שלא סר ממנו החיוב מיתה שמקודם אף שלע"ע אין חיוב מיתה מחדש אפ"ה פטור ממון וא"י מי הכריחו לזה בסימן ש"ן דעל כל משהו ששוחט יש בו התריית מיתה מחדש דומיא דשיבולת בירושלמי ודע דבש"ע שנ"א בש"כ א' תמה הש"כ עמ"ש הר"ב דאח"כ חייב דהר"ר ישעיה לא כ"כ אלא אמחתרת וכיון למ"ש הדרישה דמחתרת מיד שהלך פטור כלל ממיתה ובשבת חייב מיתה על שעה ראשונה ועסמ"ע אות ה' וי"א דלא פקע מיניה האיסור וזה סובב כמ"ש בדרישה דבמחתרת כ"ע מודים דחייב (אפשר גם המ"מ מודה דחייב) ואני תמה מאי קשיא ליה להש"כ ז"ל מאן י"ל אמאי לא דהכ' דעת הר"מ והרמב"ן ז"ל שהביא המ"מ בפ"ג מה' גניבה ה"ב דסוברים דגונב כיס דמסיק בסנהדרין דשדינהו בנהרא היינו סמוך מיד לא רחוק וע"ז קאי הר"ב לומר אמ"ש המחבר ואבדו שם לומר דווקא שם כו' ואף שציין שם טו"ר בשם ר"י נימא דט"ס הוא אלא מ"מ בשם הר"מ והרמב"ן ז"ל וכמ"ש ולא די לנו הצער הזה אלא שראיתי להפרישה בסימן שנ"א עמ"ש הב"י דברי המ"מ וביאור רחוק הוא קאי על דברי הר"ר ישעיה ואינו וירצה בזה דהמ"מ מודה במחתרת דאח"כ שיבר חייב והמעיין בח"מ פ"ג ה"ג מה' גניבה סיים ודעת רש"י כדעת רבינו ועיקר ורש"י בסנהדרין ע"ב א' ד"ה מסתברא דשיבר בין עכשיו או לאחר זמן כו' ואמחתרת הוא שפירש כן ואגונב ל"פ כלום וא"כ משמע דהח"מ השוה דעת רבינו ורש"י בין במחתרת וגונב בשבת דדוחק גדול לומר דלענין גונב השוה המ"מ דעת הר"מ ורש"י ז"ל.
והנה מחלוקת הר"מ והרמב"ן עם רש"י והר"מ ז"ל לכאורה יראה שיש לכוון פלוגתא זו עם מ"ש רש"י ותו' סנהדרין ע"ג ב' בהא דאמר הערה פגמה ממונא לא משלם עד גמר ביאה ורש"י פירש דקנס לא משלם עד גמר ביאה והתוס' ד"ה ממונא פי' דכאן לא משלם בהעראה דחייב מיתה ויראה דלרש"י הוא כפשוטו ובדיוק דממונא לא משלם בהעראה דאי הוה משלם בהעראה דפוטר ג"כ בהכ"ע דפטור היה בהעראה דומיא דגונב כיס בשבת ותבר אח"כ או שדינהו בנהרא רחוק והתוספ' סוברים אף דשייך קנס בהעראה מ"מ חיוב קנס בא על הכ"ע (למ"ד העראה זו נשיקה) שוב ראיתי שזה טעות דע"כ פליגי בגונב כיס בשבת דקננינהו בדמי דרב היה סובר אפילו בעין א"צ להחזיר ולדידן בשיבר מיהו אפילו רחוק מבית בעלים משא"כ קנס דלאביה או לדידה כה"ג וודאי כל שנסתלק בעת חיוב מיתה ולית עתה התראת מיתה אף שלא סר החיוב שעבר כבר מ"מ חייב קנס אהכ"ע כאמור. ועדיין יש להתיישב בו. ועתו' יבמות נ"ח ב' ד"ה אלא הוקשה להם לי"א מה פריך אלא למ"ד הכ"ע מא"ל ואמאי לא הכ"ע אפגמא וממונא משלם ע"ג ביאה ובאמת קושיא עצומה היא על הי"מ דכמו שהונח להמקשה למ"ד נשיקה ה"ה למ"ד הכ"ע ולכאורה י"ל די"מ סוברים דוודאי חיוב קנס מתחיל בהכ"ע וסיים בגמר ביאה דאי פירש בהעראה אין משלה וכן אי בא א' והכ"ע ואח"כ בא זה ובעל אין חיוב דכבר בעולה ומש"ה פריך שפיר דאי אהכ"ע חייב מיתה אין סברא שחייב קנס אגמר ביאה דכבר בעולה משא"כ בכל בתולות כשירות מתחיל החיוב בה"ע ומסיים בגמר ביאה ותראה שהתו' בסנהדרין שם לא הזכירו בי"מ כ"א דלא נתרבתה העראה לענין קנס ולא מקשו עליהם כלום ויבמות שם הוסיפו אע"ג דלא מתחיל חיוב קנס עד אח"כ ומש"ה הוקשה להם שם מה דפריך יע"ש היטב וערש"י סנהדרין שם ד"ה שבא הוא או אחר כב"ר כו' האי לישנא ל"ד ואה"נ בא עליה הוא עתה שלא כדרכה ואח"כ כדרכה ואף דרש"י מודה דשלא כדרכה יש קנס ואין להאריך.
והנה חזות קשה ראיתי בפרישה בח"מ סימן ש"ן אות י"ב גם דברי הב"ח נפלאו ממני ואכתוב בקוצר. הנה המעיין בסוגיא דב"ק ע"א א' משמע להדיא דבטבח בשבת דפטור הוא כר"ש וכר"י הסנדלר והטור שם בשם הרא"ש וכר"י קיי"ל ולחלק בין טריפה לשבת כתב הפרישה דנמצא"ת טריפה בשעת שחיטה לא ידע משא"כ בשבת שמתחלה ידע שא"ר ותוכן כוונתו דבמשנה שנאו רבי שוחט טריפה בלשון חכמים ובברייתא שנאה בלשון חכמים וע"כ לחלק ותימא דהא במשנה חולין בעזרה דידע מתחלה ואפ"ה חייב לחכמים גם מ"ש בפרישה וה"ט דנוחר ומעקר ובאמת התם טעמא אחרינא דהשחיטה עשתה פעולה כלל שלא טיהרה מידי נבילה לכ"ע ל"ש שחיטה והיכא דטהרה מידי נבילה תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש ועמ"ש בפריי לי"ד סימן י"ו וכ"ח. ולפי דברי הפרישה בכיסוי הדם דנמצא טריפה שאין טעון כיסוי דווקא נמצא הא טריפה ניכרת צריך כיסוי וזה לא מצאנו כלל וכ"ת אנן כהר"מ ז"ל פסקינן ז"ל פ"ג מה"ג ה"ו דשחט בשבת ע"י שליח דחייב הא בירכא ומאן נימא לן דטעמא דכה"ג הוה שחיטה ראויה אלא טעמא דהלכה כר"י בשבת וכמ"ש פ"ו מה"ש הכ"ג ולית ליה חילוק הרא"ש לענין לאפוקי ממונא ועב"ח ופרישה בח"מ סימן ש"ן יע"ש אבל לענין שחיטה שא"ר י"ל כ"ע מודים להרא"ש דווקא נמצאת איתמר אבל טריפה הניכרת לא וכדכתיבנא.
ויש לנו הרהורי דברים במ"ש המ"מ שם עמ"ש הר"מ ז"ל שחט ע"י שליח בשבת חייב ודלא כר"ש ומאי שייאטיה דר"ש הכי למ"ש הר"מ ז"ל בה"ש דהלכה כר' יהודא דלמ"ש אף לאחרים מותר א"כ אף לר"ש שחיטה ראויה היא ואולי כיוון בזה לשוחט לעכו"ם ע"י שליח דשא"ר הוא וחייב וזה דוחק וגם י"ל דהר"מ ז"ל בכל אינך בבי עכו"ם ושבת ובשחט ע"י שליח הזכיר רק שבת ולא עכו"ם והב"ח ז"ל שם חילק בין שבת דשא"ר לאכילה כר"י הסנדלר ובין טריפה ד"א גרם לה א"י דבשבת יומא הוא דקגרים.
וסבור הייתי לומר אני העני דהוא קודש מיותר כמ"ש התוס' כתובות ד"ה ותירצו דה"א מלא תאכל כ"ת וה"א בחולין קט"ו א' והנה זה לרב אשי אבל לדידן לצורם אוזן בכור ער"ח פ"ג מה' בכורות דהא בב"ח יליף לה מג"פ לא תבשל וא"כ קודם הוא מיותר לומר דשוחט בשבת דה"א כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (עמ"ש בפריי לי"ד סימן י"ו בשם מהר"מ גאליפפ"ה ז"ל) ומש"ה צריך כי קודש היא ולהרא"ש דפסק כר"י הסנדלר בממון דמעשה שבת אסורין באכילה תו אפשר דשוחט בשבת לא מהני מעשיו ומטמא כנבילה וכלא שחט דמי וכ"ז אינו שוה לי דכבר מבואר דכה"ג ל"ש אי עביד לא מהני וכמ"ש בכללים הקודמים.
שוב ראיתי להרבינו המובהק בחדושיו לב"ק בפני יהושע ע"א עמד בדברי הרא"ש האלו בתוס' ד"ה בטובח וע"ש בפ"י ד"ה אלא אסברא לי דברי הב"ח בטוב טעם ודעת כדרכו הטוב אף שלא הזכיר דברי הב"ח (גם מ"ש לתרץ מיוה"כ כבר הקשה הב"ח כן והפרישה מתרץ דיוה"כ מודה ר"י הסנדלר שלא כתיב קודש יע"ש ועמש"ל) וז"ל טריפה ד"א גרם ליפסל משא"כ שבת ע"י שחיטה גרוע גרעיה ליפסל עולמית ושא"ר מיקרו וחולין אפשר לאו ד"ת יע"ש הרי דתי' דחשנ"ב ס"ל לתנא דמתני' לאו ד"ת וחילוק בין טריפה אין השחיטה מגרע שמיה שחיטה ושבת אלו המתין עד אורחא היה מותר ושחיטה בשבת מגרע ל"ש שחיטה. ועדיין לא הונח לי דבברייתא קתני שבת וע"ז ושור הנסקל וקפטרי רבנן ובשלמ' שבת ועכו"ם בההוא שחיטה גרעיה וגורם לפסול משא"כ ש"ה דלאו גרעיה וד"א גרם כטריפה. שוב ראיתי שדבריו כינים דבה"א אמר ש"ה שא"ר משא"כ באמת מסיק שם ע"ב דפליגי אי החזירו שומר לבית בעליו וגורם לממון כר"ש כו' י"ל דחכמים פטרי בש"ה דהחזירו אין מחזר או דבר הגורם לממון לאו כממון דמי וזה פשוט. ואמנם מ"ש הפ"י שם ד"ה ולכך דמש"ה לא מוקי בלא אתרו ביה דא"כ סיפא דמשנה (ב"ק פ"ז מ"ד) טבח לעכו"ם אמאי פטור בלא קיבל התראה אימא לצעורי מכוין אין זה מוכרח די"ל בישראל מומר כדמסיק בחולין מ"א וכ"ת אי מומר מאי אריא לעכו"ם תיפוק ליה שחיטת מומר שא"ר וכה"ג פטור וניחא לאוקמיה מתני' דלקמן דהלכתא כחכמים דברייתא דהא כי מוקי מתני' דהכי כר"מ נמי לאו כהלכת' וי"ל דלא ניחא לאוקמיה מתני' דלקמן במומר דסתמא תנן.
עוד אשוב אל מ"ש למעלה כי לכאורה לשון הב"ח שכתב דלר"י הסנדלר דלא ראוי לאכילה הוה כלא נשחטה משמע דמטמא כנבילה ולא עשתה פעולה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כרבא בתמורה ומלבד שכתבנו לעיל דיום הגורם ל"ש הא דרבא בלא"ה קשה א"כ שוגג נמי וכ"ת דוקא מזיד דעבר אהורמנא דרחמנא דכבר כתבנו בכלל אחר דה"ה שוגג ועוד תקשי קושית התו' חולין קט"ו א' ד"ה כל איך אוכלין אלים שסירסן עכו"ם מל"ת כ"ת דומיא דבב"ח וי"ל מדאסר לגבוה כו' והמתבאר שם מלת כ"ת אף שוגג מתועב הוא כמ"ש הפר"ח בי"ד סימן ס"ד אות כ"ו ואי ס"ד בפלוגתא דאביי ורבא שוגג מהני איך אוכלים אלים מסורסין ודאסר לגבוה בשוגג מיירי ש"מ אף שוגג לא מהני ואפשר מכי קודש יליף דאין מעשה שבת מועילים כלום המבשל בשבת שאסור עולמית וגילוי מלתא השוחט מטמא כנבילה ודווקא מזיד ולא שוגג כדמסיק מחלליה במזיד אמרתי.
וראיתי להתוס' ב"ק ע"א ד"ה בשלמא דהך סוגיא כמ"ד אדם אוסר וא"ת לצעורי וי"ל כשנותן רשות לשליח לשחוט כרצונ"ו ואפילו לעכו"ם דל"ש לצעורי בעלים מכווין שהשליח סבור שהיא של גנב עכ"ל. הנה מ"ש למ"ד אוסר דלמ"ד אין אוסר אף דגברא בר קטלא כמ"ש רש"י חולין מ"א א' ד"מ ואי מ"מ לא מיפסלא השחיטה מחמת שחיטת מומר דבאותה שחיטה רוב פוסקים מכשירים עי"ד ופריך שפיר שחיטה שבת ראויה. וראיתי להפ"י הקשה מע"ז נ"ג ב' (ומ"ו א') ישראל שזקף לבינה ובא עכו"ם והשתחווה אסרה דשליחותיה עביד וכ"ש כאן דעשאו שליח בפירוש דיכול לאוסרו ושמא משמע לתוס' דלא איירי שצוה לשוחטו לשם עכו"ם וכ"מ מתי' התוס' יע"ש. ונוראות נפלאתי על מר"ן הפ"י דמה קשיא ליה דאף דצוה הגנב בפירוש להשליח לשחוט לעכו"ם מ"מ איך אוסר השליח של בעלים הראשונים דאטו הגנב בעלים נינהו לומר שליחותיה עביד וכ"ת מיד במשהו קנאה הגנב בשינוי מעשה ואוסר השליח דשליחות של גנב עושה הא התוס' בב"ק שם ב' ד"ה איסורי הוקשה להם זה היאך מחייב ד' וה' בכל שחיטה ותי' דזה לא חשיב שינוי והא וודאי אף בשחט כל הב' סימנים לא חשיב שינוי דאל"כ אכתי וטבחו כולו באיסורא בעינן ומ"ש הפ"י וכ"מ כתי' התוס' הוא ממ"ש התוס' כרצונ"ו ובאמת לישנא דתוס' קשה דהול"ל שהגנב צוה בפי' לשליח לשחוט לעכו"ם ואני ההדיוט מבין מד"ה כוונה אחת עמד בזה מר"ן המ"ל פ"ג מה"ג ה"ו דשיבח לשון הר"מ ז"ל שכתב עשה שליח לשחוט לי ושחט השליח בשבת הא עשה שליח בפירוש לשחוט בשבת כיון שיש איסור שבת בשליחות זה תו אין שלד"ע אף לענין טביחה ונתבטל השליחות מכל וכל וה"נ כוונת התוס' במ"ש כרצונ"ו דאי צוה לשחוט לעכו"ם כיון שיש איסור אחר בטל השליחות מכל וכל.
וגם על זאת יחרד לבי ויתר ממקומו שרבינו בעל הטורים ז"ל בהביאו לשון הר"מ ז"ל בסי' ש"ן שינה בכיוון לשון הר"מ ז"ל וכתב הרמב"ם עשה שליח לשחוט לו בשבת והרי הר"מ לא הזכיר זה וראיית המ"ל ממעילה נכונה ולבי אומר לי דהטור יודה דאם צוה בפירוש לשחוט בשבת דנתבטל השליחות רק אם אמר שחוט לי אימת שתרצה בחול או בשבת דל"ש אין שלד"ע דברי מי שומעין דהא נתן רשות אף בחול ורבותא קמ"ל הטור דאף שנתן רשות לשחוט בשבת וחייב הגנב מיתה קמ"ל בכה"ג אין שלד"ע וחייב הגנב ממון ול"ד למעילה שא"א לקיים השליחות כלל אם לא שמעורב איסור נוסף העולה על מעילה ע' תוס' י"ט פ"ו דמעילה מ"א מה שא"כ בשחוט אימת שתרצה וכאמור.
שאלה ראובן שויא שליח לשמעון לקדש לו אשה בכסף וקידשה שמעון באיסור חוץ לתחום בשבת או הוציא מרה"י לרה"ר מהו.
תשובה אבאר זה בכמה פרטיים שונים הנה בא"ח של"ט ס"ד מי שאין לו אשה ובנים יע"ש ואה"ע ס"ד ס"ה ואם קידש אשה וזרק כסף קידושין מרה"י לרה"ר או איפכא או באומרת עקוץ תאינה או מלאכה אחרת ובשכר מלאכה תהיה מקודשת יראה דיש לספק אי הוה מקודשת וודאי או ספק עח"מ ר"ח בש"ך אות א' משמע דספוקי מספקא ליה ועי"ד ר"ל ולכאורה הב"ח וש"ך דמספקא להו במי שנשבע שלא למכור משא"כ במכירה באיסור שבת דכ"ע קנה כמבואר בב"ק ע' ב' וכמ"ש הש"ך שם אלא דלא הבינותי זה דבכל אותן המקומות שהזכירו הפוסקים הוא באיסור דרבנן ולא באיסור תורה ומב"ק דרבא גופא מוקי כו' לא ידענא דרבא אמר אתנן כו' וגזירת הכתוב הוא ע"ש בתו' ד"ה אילו וצ"ע בכ"ז לענין קידושין וכ"ז אם קידש המקדש בעצמו וכאמור וער"מ פ"ג מה"ג ה"ה השמיט אוקמתא דרבא והטור בח"מ סימן ש"ן הביאו ידענא על מה ורבא אפשר לשיטתיה בתמורה ולא הונח לו באקומתא דר"פ יע"ש ולענין אי שויא שליח והלך השליח וקידשה באיסור כאמור יש לעיונא ביה. ואם אמר המשלח סתם כרצונך הוה קידושי וודאי כמש"ל בשם התו' והמ"ל במ"ש כרצונו דלא שייך שלד"ע משא"כ אם אמר בפירוש שיקדש לו באיסור שבת וכדומה שא"א בע"א כ"א באיסור שאשה רחוקה חוץ לתחום ודומה למעילה יראה דלא הוה קידושין כלל והדברים ק"ו אם במעילה וטביחה דגלי קרא דיש שלד"ע אפ"ה אם יש איסור אחר נוסף נתבטל השליחות מכל וכל כמש"ל כ"ש כאן אף דבגוף הקידושין אין עבירה כל שיש עבירה בד"א דברי מי שומעין ונתבטל השליחות כדאמרן ועמ"ש בכלל אחר ועח"מ קפ"ב. ובדברי הטור בש"ן עשה שליח לשחוט בשבת איכא לעיונא וכבר כתבנו לעיל מה שי"ל. ועוד אף א"ת כן שאני טביחה הואיל וגלי גלי משא"כ בשאר דברים דברי מי שומעין יהיה מאיזה צד וכדכתיבנא ובחוץ לתחום דהוה איסור דרבנן עמ"ל בה' רוצח פ"ב ה"ב הביא בשם מהרימ"ט ח"א קי"ו דיש להסתפק אי אמרינן בדרבנן אין שלד"ע יע"ש שהאריך ה"נ יש להסתפק ועא"ח לענין ג"פ אי הוה ד"ת או לאו וי"ל דהוה ס"ס וצ"ע.
עוד אשוב אל מ"ש הב"ח בסימן ש"ן להרא"ש בטבח ביוה"כ שחיטה שא"ר וי"ל אה"נ דוקא בשוגג חייב וי"ל טובא חדא דקודש היא בשבת כתיב ולא ביוה"כ כמ"ש הפרישה אות י"ז ועוד דא"נ הטור דכתב טבח ביוה"כ והתרו דפטור דקלב"מ תיפוק דשא"ר ואף שלא התרו לדעת הרא"ש ז"ל וי"ל דנקיט תחלה דבר המוסכם לכ"ע אף להר"מ אלא שהרא"ש במשנה טבח ביוה"כ כתב להדיא דמוקי בטובח ע"י אחר ואפ"ה בשבת פטור כר"י הסנדלר הרי בהדיא במזיד בשבת פטור דשא"ר וביוה"כ ראויה מקרי וכבר רמז לזה הפרישה וכ"ת דהב"ח ה"ק כיון דלר"י הסנדלר מעשה שבת אסורין תו ביוה"כ אסור מלא תכ"ת הא ליתא דא"כ לר"י הסנדלר למה לי קודש תיפוק מלא תכ"ת וע"כ למיסמך אצל מחלליה לומר דווקא מזיד ולא שוגג דמלא תכ"ת הוה אסרינן שוגג או למעט איסור הנאה א"כ הרי חזינן דמעשה שבת לאו בכלל לא תכ"ת וכ"ש יוה"כ וכיון דלא כתיב קודש ביוה"כ אף באכילה שרי וכדאמרן.
ודע בגנב ב"פ ושחט י"ל דחייב ער"מ ה' ביכורי' פי"ג ה"ט ובי"ד שנ"א ס"ד דשה מעליא הוא ובשבת ויוה"כ אפשר אף לר"י הסנדלר שחיטה ראויה מקרי אלא דלא גרע ממבשל ואין להאריך בזה.
עיין פני יהושע במס' כתובות ל"ד כתב דבש"ה צריך לטעמא דשא"ר וכ"כ עוד לקמן אלא דסיים אפשר כסברת המקש' לקמן וא"י דהא מסיק באמת לקמן סבר כר"י וכר"ש א"כ פשיטא שי"ל דרבנן לא ס"ל הכין וכבר כתבנו בזה לעיל.
ולענין דינא עכו"ם הבא על בת ישראל או ישראל על עכו"ם דרך אישות בז' אומות לוקה מ"ה לכ"ע להר"מ משום לא תתחתן ולהטור משום לא תקח עיין בר"מ פי"ב מה"א ה"א ובטור אה"ע סימן י"ז ובר"מ אין הכרע דנקיט רישא וסיפא דקרא כ"פ בשאר אומות הר"מ ז"ל פוסק כר"ש והטור כרבנן ובז' אומות קודם שנתגיירו אין נ"מ בין להר"מ והטור לוקה דרך אישות עיין יבמות ע"ו א' ועכו"ם ל"ו ב' ובשאר אומות בגיותן להר"מ איסור תורה בצנעה ולוקה כר"ש ולהטור בשאר אומות בגיותן מ"ה מותר ובגירותן לכ"ע בשאר אומות היתר גמור הוא ובפרהסיא קנאין פוגעין בו ורשות ולא מצוה כמבואר בר"מ בטור. ויראה לי עכו"ם הבא על בת ישראל אעפ"י שגם הוא לוקה מ"מ אין קנאין פוגעין בה דקרקע עולם היא וכ"מ לישנא דגמרא ע"ז ל"ו ב' אלא דאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל אבל ישראל הבא על עכו"ם לא ואתא אינהו וגזור ישראל הבא על העכו"ם ופריך ישראל על עכו"ם הלמ"מ משמע עתה נתחדש הקושיא הא לס"ד עכו"ם על בת ישראל אין קנאים פוגעים בה (לישנא אל"א דאוריית"א לא הבינותי דא"ה בין עכו"ם על בת ישראל או להיפוך אסור כמבואר בקרא וכ"פ כולם ואבות דינו של שם אפשר דקאי וקרי ד"ת כי כן כתוב בקרא ומלת אלא אין לו מובן) כן היה נראה לכאורה דהטור והר"מ ז"ל ל"פ אלא בתרתי א' בז' אומות בגיותן להר"מ מותר מ"ה וכמ"ש פי"ב מהא"ב הי"ז וכ"ב (ויש לנו הרהורי דברים שמ"ש הב"ח דאה"ע סימן ה' אות א' דהטור סובר כר"מ דז' אומות בגירותן נמי אית בהו חתנות ובין בגירותן או בגיותן קאי הלאו והמעיין כר"מ בב' מקומות אלו יראה שאינו כן יע"ש).
ובגיותן אף שאר אומות אסירי כר"ש הרי ב' ולהטור בז' אומות בגירותן אסור מלא תתחתן (ובגיותן הלאו דלא תקח) ובשאר אומות בגיותן מ"ה שרי.
והנה חזות קשה ראיתי להב"ש אה"ע סימן ט"ו אות א' ודבריו לקוחים מב"ח ולפי דבריהם מחולקין הטור עם הר"מ ז"ל בג' דברים א' בז' אומת בגירותן להר"מ ז"ל מ"ה מותר ולהטור לוקה בחיתון לבד מלא תתחתן (כמסקנא דרבא פ' הערל ע"ו א') אף בלא ביאה ב' בז' אומות בגיותן להר"מ אין לוקה אלא ביאה דרך נישואין הא ביאה בלא אישות ואישות בלא ביאה לא ולהטור ביאה בלא אישות לוקה מקרא דבתו לא תקח כו' ג' בשאר אומות להר"מ בצנעא דרך אישות לוקה בביאה מלא תתחתן ולהטור לית הלכתא כר"ש ונ"ל דדייק ליה ז"ל ממ"ש הטור אבל בגיותן ל"ש בהו חתנות ואינו לוקה ע"ד שיבעל וא"ז לוקה משום לא יקח ומדכתב כן ש"מ בגירותן לוקה בחיתון בלא ביאה וטעם הדבר נ"ל דבשלמא להר"מ ז"ל דמוקי קרא בגיותן (כס"ד דרבא) א"כ קרא אמר לא תתחתן כו' בתו לא תקח כי יסיר בן הנולד דהיינו ביאה משא"כ להטור לא תתחתן בגירותן וסיפא דקרא כי יסיר קאי ע"כ בגיותן דבגירותן ל"ש הסרה עת"ו ע"ז ל"ו ב' ד"ה כי יסור (ומהרש"א ז"ל שם) וא"כ בגיותן לוקה בביאה לחוד דבגיותן ל"ש חיתון (לפי' הטור אליביה דהטור יע"ש) ולכאורה י"ל דהא בגמרא ע"ז ל"ו ב' פריך ולר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין מ"ה ומשני דרך זנות. שוב ראיתי שיש ליישב זה כמ"ש הכ"מ פי"ב מא"ב ה"א ובב"י אה"ע סימן ט"ז בחי' הא' דרבא דאמר בגיותן לית להו חתנות הוא אליביה דרבנן ולר"ש עיקר הטעם מכי יסיר ולא תתחתן גופא משום כי יסיר דדריש טעמא דקרא יע"ש א"כ שפיר אמר לר"ש אתו אינהו גזור בזנות דלדידיה לא תתחתן דווקא דרך אישות בגיותן. ותבלין יש לזה דע"כ לכאורה לר"ש הכין הוא דכי יסיר דמיותר הוא לרבות כל המסירין ואלו היה סובר לא תתחתן בגירותין לאו מיותר דאי לאו כי יסור ה"א כולי קרא בגירותין לא תתחתן ולא תקח ומש"ה צריך כי יסיר לומר דלא יקח בגיותן אלא דלר"ש לא תתחתן קאי בגיותן וכאמור ועתוס' ע"ז ל"ו ב' ד"ה כי יסיר וקדושין ס"ח ב' ברש"י ותוס' שם אבל לתירוץ הב' של הב"י והכ"מ דרבא אף לר"ש אמר הכין א"כ משמע דלר"ש נמי אין לוקה. אלא בקידושין דווקא ומיניה לרבנן בז' אומות הכין הוא דווקא דרך אישות בגיותן ולא היה בידי כעת דרישה ופרישה לעיין ביה. סוף דבר אני העני נבוך בפי' זה בטור מכמה טעמים ועוד דא"כ הא דפריך בתמורה לרבא דאי עביד לא מהני מאלמנה לכ"ג ומשני לא יחלל חילולין הוא עושה כו' ואכתי נתינה דקחשיב התם בקידושין ס"ז ב' דתפסי קידושין דרחמנא אמר לא תעביד בשלמא שאר ח"ל לית לאו בקידושין לחוד ובכלל אחר כתבנו מזה ועיין בספר ידי אליהו למהר"א גליפאפ"ה ז"ל דף ק"ג ע"א יע"ש וכ"ת כי תהיין במאי מוקים לה עיין שם בספר ידי אליהו ז"ל בשאר ח"ל ולא בנתינה וצ"ע.
שוב האיר ה' עיני וראיתי שיש להביא ראיה ממ"ש הר"מ ז"ל פי"ב מהא"ב ה"ו וז"ל לא פגעו קנאין ולא הלוקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה כו' ועב"ח באה"ע סימן ט"ז שהר"מ ז"ל בא לתרץ כו' ועח"מ שם אות ה' ובמ"מ שאם הלקוהו נפטר מכרת (דא"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן והא ההוא קרא דחלל יהודה בפרהסיא היה ואפ"ה היה לוקה ואע"ג דקנאים פוגעים בו ומיתה פוטר ממלקות אלמא כיון דרשות ולא מצוה לא הוה קלב"מ למלקות ולא לממון ושאני רודף ומחתרת דמצוה משא"כ זה דבא לימלך אין מורין כן ויש לדחות גם ראיה זו.
עיין בר"מ ז"ל פי"ט מה' סנהדרין כשמנה לאוין שלוקין עליהם מנה לאו קס"ג המתחתן בעכו"ם קס"ד קס"ה עמון ומואב שנשאו בת ישראל ובעלו ולשיטתיה בהא"ב פט"ו ה"ב דח"ל אין לוקין עד שיקדש ויבעל וכן בלאו קנ"ז ממזר שקידש ובעל וא"י למה כתב בלאו קס"ג המתחתן משמע בחיתון לחוד לוקה ונהי דפסק כדס"ד דרבא דלא תתחתן קאי בגיותן מ"מ הא לדידיה אין לוקה אלא דרך נשואין ובעילה דווקא כמ"ש בהא"ב פי"ב ה"א אבל חיתון לחוד לא יע"ש: