אור ברסלב

שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים

כלל כ

כלל יט

אדבר בו בענין לאו שקדמו עשה במכות ט"ו א' גם אצטרף לזה אי התראת ספק שמיה התראה הגם שבס' ג"ו כלל כ"ג כתבנו בזה מ"מ תורה היא כו'.

שאלוני רעיוניי וסעיפי לאמר הא דאמרינן במכות י"ד ב' אמר רבה בב"ח אר"י ל"ת שקדמו עשה לוקין אי הלכה פסוקה או לאו.

תשובה הנה הדבר מבואר שם לפירש"י שם ט"ו ב' ד"ה האמור דלר"ל ל"ח שקדמו עשה אין לוקין עליו ולתוס' שם ד"ה מידי נראה שאין זה הכרע דאפשר ר"ל מסכים לר"י דלוקין אמנם הר"מ ז"ל בפ"א מה' נערה ובתולה ה"ו נראה שפי' כדהדר ר"י וז"ל אעפ"י שנאמר באונס לא יוכל לשלחה כל ימיו הואיל וקיימו עשה ולו תהיה לאשה נתקו לעשה. ובכ"מ שם הביא דברי ר' יוחנן ומסיק דהדר ביה ר"י יע"ש והוא חידוש בעיני דבגמרא תירצו מאונס ואדרבה משנה שלימה שנינו הבא אל המקדש טמא לוקה כמ"ש רבה שם ולהר"מ ז"ל צ"ל כמ"ש התו' ד"ה תנינא דשאני התם דב' לאוין כתיבי ולא מחלק ר"י בין סמוכין או לאו דבכל ענין לא אתי חד עשה כו' וממיר נמי הטעם כן ורבה דהקשה מהבא למקדש סובר דממיר אין העשה שוה ללאו כמ"ש רש"י בתמורה ד' ב' אבל חד עשה מנתק לכמה לאוין ומש"ה הקשה מהבא כו' או דרבה סבר כסברת אביי בתמורה ד' ב' דממיר לא הוה ניתק לעשה כמ"ש התוס' ד"ה וכל. (ויש לנו הרהורי דברים כמ"ש התוס' לאביי באונס אין לוקה דהוה ניתק והא לאביי הטעם דלא מהני ולא מטעם ניתק כמבואר שם ה' א' ואף לל"ב י"ל כן ועמ"ש בכלל י"ט וע"ש בתוס' ד"ה הרי אין כאן מקומו) וער"מ ז"ל פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ט נכנס מצורע להר הבית לוקה שמנים ועכ"מ ופ"ק דכלים בפי' המשניות וכתב עוד מצורע שנכנס לירושלים לוקה. והוא מלאו דלא יטמאו מחניהם כפירש"י ז"ל פסחים ס"ז א' ד"ה פטור (דלא מצינו לאו אחר זולת זה ואף שהר"מ ז"ל כתב שם בה"י ולא יטמאו מחניהם זה מחנה שכינה וכן בסמ"ק שלו בל"ת סימן ע"ז ולא יטמאו מחניהם שזה מחנה שכינה ונכפלה אזהרה זו ואל המקדש לא תבוא מ"מ נאמר דאזהרה זו קאי ג"כ אמצורע וכדבעינן למימר בעזה"י) ופסק דלא כרב חסדא שם בפסחים ואמאי נהי דבדד ישב אין מיותר מ"מ לא גרע משאר לאוין שקדמו עשה דהוה ניתק ה"ה מצורע ולמה לוקה וכן בעל קרי במחנה לויה וזה י"ל דאיכא ב' לאוין א' ולא יטמאו מחניהם ב' ולא יבוא תוך המחנה משא"כ מצורע דלית אלא לאו א' ולא יטמאו מחניהם אמאי לא ניתק מקרי דומה דלו תהיה לאשה דלא מיותר ואפ"ה לא אמרינן דבא לעשה ול"ת למאי דהדר ר' יוחנן. ומיהו עשה דוישלחו כיון דלא ניתק למקצתו דהוה ב' לאוין לא ניתק לכולו ומבדד ישב הוא דקשיא לי. וע' תוס' מכות ט"ו א' ד"ה מיתבי הביאו מקרא דלא יטמאו מקדשי ובחולין פ"א א' ד"ה הנה הביאו מקרא דאל המקדש לא תבוא יע"ש.

עוד הקשו התוס' בחולין מהא דאמרינן במכות גזל לאו הניתק והא יש שני לאוין עושק וגזל אלא ש"מ דסמוכין בעינן. ועיין בהמקבל קי"א יש שם מחלוקת ועיין בפ"א מהל' גזילה יע"ש ובהל' חמץ ומצה פ"א הב"ג ובלח"מ ומ"ל. ואם נאמר דסברת הר"מ ז"ל הוא דלא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין אף דלא סמוכין ומש"ה בל יראה לא ניתק ומש"ה לא כתב הרואה חמץ לוקה פ' דחד לאו עקר דשני שמות חלוקין הם ראיה ומציאה ומ"ש דלוקה משום לא יראה ולא ימצא או או קאמר ומש"ה כתב עובר בב' לאוין ולא לוקה פ' שהפרש יש בין עובר ללוקה כמ"ש הר"מ ז"ל בשורש התשיעי. ודע שהתוס' במכות ט"ו א' ד"ה תנינא הביא פסוק ולא יטמאו מקדשי כעת לא מצאתיו ובחולין פ"א א' ד"ה הנח הביאו אל המקדש לא תבוא ועיין בסמ"ק של הר"מ ז"ל מצוה ע"ז ונכפלה אזהרה זו ביולדת ואל המקדש לא תבוא עמ"ש בכלל לאו שבכללות וצ"ע.

מריש הוה קשיא לי אמ"ש הר"מ ז"ל פ"א מה' נו"ב ה"ו דאין לוקה באונס שקדמו עשה ולו תהיה לא מכל ימיו א"כ במוציא שם רע דכתב שם בפ"ג ה"ד דאינו לוקה כמו שביארנו באונס והיינו נמי דכתיב ביה ולו תהיה לאשה וקשה הא בפ"א מה' תמורה כתב הר"מ ז"ל דלוקה דעשה אין שוה ללאו והקשינו בכלל י"ט אונס אמאי ניתק דהעשה אין נוהג בכהנים וחלקנו דעשה ולא תהיה וודאי נוהג אף בכהנים משא"כ ציבור ושותפין אין עושין תמורה וקשה במש"ר דפסק הר"מ ז"ל פ"ג מה' נו"ב ה"י כראב"י כתובות מ"ו וא"כ כיון שאמר בעלתי ולא מצאתי לה בתולים (היינו פ"פ) אף שהוזמו העדים מ"מ באשת כהן נאסרה עליו מ"ה כסוגיא דפ"פ כתובות ט' א' ואף בהכחישו ב' עדים דאדם נאמן יותר מק' עדים על עצמו עמ"ש בפריי לי"ד סימן א' דשויא אנפשיה ח"ד מ"ה וער"ן ז"ל סוף נדרים באומרה טמאה אני לך וא"כ במש"ר שאין מי שיכחיש אותו לומר שבתולה היתה והמזימין מכחישין עדים לאמור באותו פעם עמנו הייתם ולא זינתה וא"כ באשת כהן ליכא אלא חד ספק ונאסרה ופרשו השמלה ער"מ ז"ל שם הי"ב ועוד להר"מ ז"ל דמים אין ראי' כמ"ש המ"מ פח"י מהא"ב ה"י ועיין אה"ע סימן מ"ח (ואפשר חששא מדרבנן שמא הביאה דם ממ"א וצ"ע) וכיון שכן עשה האמורה במש"ר לכאורה לא יצויר כ"א בישראל ולא בכהן וא"כ אמאי הוה ניתק מ"ש מממיר. אם לא שנחלק בממיר אין מנתק כלל משא"כ באונס ומש"ר מנתק קצה שמחזירה ודוחק. עתה ראיתי שאין כאן קושיא דהר"מ ז"ל לשיטתיה בפ"ט מה' ט"מ כל הספיקות מ"ה שריא ומדרבנן אסור א"כ במש"ר שייך העשה אף בכהן וכאמור. ונאמר אף דאיכא חזקה לכאן וכאן הוה ספק השקול ומ"ה שריא להר"מ ז"ל ועמ"ש בס' גנת וורדים מזה.

ויש לנו הרהורי דברים במ"ש הכ"מ בה' ,. נו"ב פ"ג הי"ב וז"ל ואפשר דרבינו סובר אף דלראב"י דברים ככתבן מ"מ יש לפרש כמו אליבא דרבנן יע"ש ולכאורה דה"ק דאה"נ ופרשו השמלה כפשוטו המפה אם יש בה דם אלא דאם נאבדה המפה אפ"ה ויחוורון עדים של אלו עם עדים של אלו כו' והמעיין בכתובות מ"ו א' בתוס' ד"ה בשלמא דפרישת השמלה אין ראיה כלל דשמא הנואף הטה אלא דלראב"י אין הבעל חייב אא"כ העיז פניו יע"ש א"כ איך כתב הכ"מ דאף דלראב"י דברים ככתבם יש לפרשם כמו לרבנן והא לראב"י דווקא ופרשו השמלה בעינן שהחציף פנים ולולי דברי הכ"מ הייתי אומר דלפי ה"א היינו מוכרחים לומר גזירת הכתוב הוא משא"כ באמת דמסיק לרבנן עדים של זה כו' יתכן לפרש כן לראב"י ולא בעינן ופרשו השמלה ממש. אבל הרא"ם ז"ל פ' כי תצא עמ"ש רש"י ויחוורון כרבנן דראביי יע"ש. ודע עוד מה שהקשינו במש"ר דאין העשה שוה ללאו במכות ט"ו אמר דבמש"ר ל"צ דאשתו היא וע"כ לאחריו דמש"ר ולנתוקי (אם נאמר כרבא דלא מהני) אלא דהמעיין שם דמסיק אלא אמר רבא כל ימיו כו' משמע דהדר ביה לגמרי ובמש"ר נמי כתיב כל ימיו וע"כ ולו תהיה לאו מיותר דעשה ול"ת הוא וכ"כ הר"מ פ"ג מה' נו"ב ה"ד מ"ע שתשב תחתיו לעולם וע"ש ברש"י ד"ה אלא.

אמר ההדיוט הכותב ראיתי לכתוב כאן קצת ע"ד פלפול. תנן במס' גיטין (דף צ"א) בש"א לא יגרש אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה ומקשין בשם הגאון מוהרר מאיר ברבי נרו אב"ד דק"ק פרעשבורג אש יצויר קרא ובת כהן כו' אלמנה וגרושה וזרע כו' הא זונה הוה ואסורה בתרומה עכ"ל והנה בבבלי שם ר"פ לרבא כו' מדגלי באונס כו' דיעבד מהני א"כ אין קושיא וי"ל להיתרא לא כתב קרא יבמות ע"ח עיין בהגאון המפרש בירושלמי גיטין ד"ד ד"ה והא. ואם נאמר דירושלמי חולק וסובר דלא מהני כו' י"ל בכמה גווני א' כמ"ש במ"ל פ"י מה"ג בשם הרשד"ם דווקא בנשואה ולא ארוסה ומש"ה פריך מח"ג דובעלה כו' למה לי קרא וזרע אין לה קאי אאלמנה וא"נ למה דסמיך גרושה בקידש בביאה ואירוסין עושה ונתעברה וערי"ף בהבע"י ביאה אחר כסף כו' באומר לזנות דיו ככסף. ולבבלי הואיל ויצויר באירוסין כתיב זרע ג"כ דיצויר בד"אי. והתוס' בגיטין לעבור ב' לאוין ובמפרש עשה ול"ת א"י דקרא כפשטיה הוה ב' לאוין וסוטה ומח"ג. וא"נ בהוזמו עדים ולא עבר אמימרא דרחמנא או בת כהן ח"ל דרשאי לגרשה עמ"ל שם הכ"א. או זינתה ונתן גט באופן דאפקינהו רבנן כו' עיין גיטין ולמפרע לאו זונה ומח"ג לא יצויר וזה טעות דבקרא א"א לפרש כן ולדינא כה"ג אפשר זונה מדרבנן עיין נזיר אשה ששתה יין ולא ידעה שבעלה הפר תספוג מ"מ והבן ובאונס וה"ה מש"ר קשיא אי לא מהני כירושלמי איך יצויר כל ימיו בעמוד והחזר כו'. ובאונס י"ל כהרשד"ם אירוסין משא"כ מש"ר כראב"י בבעל איך יצויר וי"ל ב"ש אין סובר כראב"י. וגרושה בכ"ה וכ"ג י"ל אירוסין ועם זה יתישב יבמות נ"ט אלמנה מאירוסין מה"ד לילף מתמר ואימא אה"נ דומיא דגרושה ובתוס' דלמא להיפוך וי"ל לב"ה כירושלמי קידושין פסקא מיתת הבעל מדכתיב או כי ימות איתקש מיתה לגירושין דמתיר תיפוק איך יצויר אלמנה לכ"ג וע"כ ע"י יבום עתוס' בבלי שם ואי דווקא מנשואין חייבי עשה מ"ה לא רמיא ול"צ עדיין קרא עיין בס' פורת יוסף כלל א' ותבין משא"כ לב"ש צריך היקשא להיפוך גירושין הוא דאיתקש למיתה דאי עבד מהני בכ"ע ואף בלא זינתה א"כ לב"ש דומיא דגרושה דאי מנשואין בלא"ה זונה הוה וז"א דא"ה צריך גרושה דאי לאיסורא דיעבד מהני. (עד כאן דרך פלפול ובדרוש הארכתי). נחזור לענינינו.

עיין בקרית ספר להמבי"ט ה' נו"ב מצוה נ"ג אפילו חיגרת או סומא כו' ולא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש בה דבר שהוא לא ירצה וכ"כ בפ"ג ולא הבינותי דקרא צריך לעשה וממילא כופין דמצות מלך הוא וכופין בע"כ.

עוד י"ל הא דאר"י במכות י"ד ב' כל ל"ת שקדמו עשה לוקין עליו וכפי' התוס' שם ד"ה כל דכל שיכול לקיים העשה קודם לא הוה ניתק ועמ"ש בס' ג"ו כלל כ"ג וכפירש"י שם א"כ שילוח הקן לרבנן דר"י חולין קמ"א א' הא הוה לאו שאפשר לקיים העשה קודם ולר"י דלוקה ואין משלח אח"כ כלל (כ"מ פשטא דמתני' אף שדחה שם ע"ב) לרבא דאי עביד לא מהני ונהי דשלח מעיקרא משמע מ"מ לא להני ולחייב לשלחה אח"כ ומיהו המעיין בתמורה ה' ב' דרבא דאמר דאין מערבין לקרנות לא סבר כר"י דאיהו סבר מין במינו לא בטל מלקח דם הפר ואייתר הם בבכור דלא מהני ש"מ בעלמא מהני ובכלל י"ט כתבנו דפלוגתא דאביי ורבא הוא פלוגתא דתנאי ולכאורה מזה סייעתא למ"ש הכ"מ בה' נו"ב דר"י הדר ביה וסובר למ"ש הכ"מ בה' נו"ב דר"י הדר ביה וסובר דקדם עשה הוה ניתק אלא דאמאי מקשה מברייתא מאונס ולא ממשנה משילוח הקן וי"ל ורבא איך יתרץ בש"ה. ומפיאה י"ל דתעזוב יתירא כן י"ל ועיין תמורה ו' א'. וי"ל עוד בחולין קמ"א א' תשלח לדבר מצוה היינו למ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתשמיש המטה כפירש"י. והר"מ בה' ט"ץ פ"י ה"ו ופי"א ה"א פסק כמ"ד מותר בתשמיש המטה כמ"ש הכ"מ שם במ"ק ז' ב'. ע"כ ל"צ תשלח לדבר מצוה (עמ"ש בספר פורת יוסף דבמצורע עני אין הקרבן מעכב ומיד כשיכלה ז' ימים מותר ושם הקשינו דבחולין משמע לר"י תשלח לדבר מצוה ובמ"ק שם משמע דסובר מצורע בימי חלוטו מותר ותרצנו דצריך קרא בע"פ יע"ש) אלא לנתוקי ללאויה אתא ולומר אעפ"י שעבר הלאו תשלח ועיין פי"ג מה' שחיטה ה"ה ובלח"מ ומש"ה לא הוה מקשה לר"י משילוח הקן דאפשר ליישב כדכתיבנא.

ודע שהר"מ ז"ל בהל' שחיטה פי"ג הי"ט אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר המצורע ואם לקח חייב לשלח ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה עשה ול"ת ועשה ול"ת דוחה עשה עכ"ל והלשון הזה לדעתי העניה הוא מקושי ההבנה. כתב אסור כו' ואם לקח חייב לשלח כרבנן עכ"מ שם ומ"ש אם לא שלח לוקה פירושו שמתה שלא קיים העשה כמ"ש בה"א עלח"מ שם ולדעתי בא לרמוז בכאן אף לדבר מצוה ולשלול סברת הריב"א באלו עוברין מ"ו ב' דעשה דחיא עכ"פ לל"ת ועתו' חולין קמ"א א' ד"ה לא ואמנם מ"ש שאין עשה דוחה לעשה ול"ת ובגמרא יליף מעשנח וכ"ת תשלח לנתוקי כדאמרן לרבנן מ"מ בעבר ולקחה דלאו ליתיה אלא עשה לחוד קשה שוב ראיתי בלח"מ וכפי הנראה שגירסא אחרת היה לו בר"מ ז"ל שאין עשה דוחה עשה ול"ת ולא עשה דוחה עשה ומ"מ קשה מ"ש הלח"מ שם דאע"ג דס"ד דדחי משום שלום בית הכי מתשלח דריש לה הא להר"מ ז"ל פ"י מט"ץ מותר בתשמיש המטה א"כ שפיר כתב דאין עשה דוחה עשה לפי גירסתו וכאמור ואמנם בשיטה מקובצת ב"מ ל"א א' מצאתי דאף למ"ד מותר בתשמיש המטה אפ"ה אין מקובל לאשתו ואינה רוצה להיות עמו ומקרי שפיר שלום בית. גם כתב מיד שיכלה זיי"ן ימי ספורו בלילה מותר בתשמיש המטה וזה כמ"ש בספ"י ות"ל שקיימתי מסב' דנפשאי עב"ח י"ד רצ"ב ס"ג ולמ"ש א"ש.

ועתה אבאר הא דאמרינן במכות ט"ו ב' דר"י ור"ל קמפלגי בהתראת ספק והר"מ ז"ל בה' סנהדרין פי"ו ה"ד פסק דשמיה התראה ובה' שבועות פ"ה ה"ב ולח"מ שם ואי"ה לקמן יבואר. וי"ל אמ"ש הלח"מ בה' ק"פ פ"א ה"ה היה לשוחט כו' כתב דבהלכות סנהדרין כתב רבינו התראת ספק ל"ש התראה וצ"ע דהלח"מ בה' שבועת גופא דהתראת ספק שמיה התראה ועמ"ש בס' ג"ו כלל כ"ג בסופו יע"ש. וערש"י פסחים ס"ג ב' ד"ה בהתראת משמע כל שספק להמתרה תליא בפלוגתא וכ"מ בד"ה התראת ספק שמא יעבור יע"ש ואמנם התוס' ד"ה התראת כתבו כל שהמותרה וודאי כ"ע ל"פ דהוה התראה וכ"פ היכא דהמותרה יכול להכחיש לומר שוגג הייתי וא"כ י"ל ע"כ פסק הר"מ ז"ל בה' סנהדרין דשמיה התראה דלהמותרה וודאי משא"כ כאן ומ"מ לשון הלח"מ קשה. ובד"ה איכא לעיונא בנשבע שיאכל ככר זה ועיין מכות ט"ו ב' תוס' ד"ה במאי וד"ה ועבר.

והנה קיי"ל כר"י במכות ט"ו דשמיה התראה כשספק להמתרה והלח"מ בה' שבועת פ"ה ה"ב דווקא כשהלאו ברור ואנו מסופקין אם יקיים העשה או לאו הוה התראה משא"כ כשאנו מסופקין על איזה לאו להתרות בו שנשבע שיעשו אחרים כך אי הוה שקר או שוא לא הוה התראה. וי"ל נתערב חתיכה טריפה עם נבילה ואכל א' מהן אי לוקה דהוה התראה ספק דא"י איזו לאו או דל"ד לשבועות התם הפעולה ברורה והלאו אין ברור משא"כ דודאי הלאו מפורש בתורה נבילה וטריפה ואם התרו בי' על שתיהן לוקה ונ"מ לעדות בזה"ז עש"ך י"ד י"ז וח"מ ל"ד ואה"ע מ"ב שוב ראיתי בזבחים ע"ח אד הפיגול ונותר ופירש"י התראת ספק ומשמע מדאמר התראת ספק ל"ש התראה לר"ל הא למ"ד שמיה התראה הא נמי הוה התראה ובתוס' שם ד"ה הפיגול משמע כה"ג הוה וודאי התראה ובלבד שיתרו בו או נבילה או טריפה יע"ש.

ודע דהתוס' גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו הקשו איך מחייבין א"א מיתה כו' ותירצו דאזלינן בתר רובא ועוד דאיכא חזקה וכה"ג כתבו במכות ט"ו ב' ונדה מ"ו ב' ד"ה ור' יוחנן דלא הוה התראת ספק דרוב מביאין בזמנן ב"ש וביבמות פ' א' ד"ה נעשו כתבו דאיגלי מלתא למפרע והוה התראת וודאי ובנדה לא משמע כן דאל"כ לוקי הא דלוקין היינו כשהביא בשנת י"ג ב"ש דנעשה למפרע גדול ולכך לוקין אותן שאכלו באותו הפעם מופלא סמוך לאיש ועמ"ל בה' סנהדרין פט"ז ה"ד יע"ש. ומ"ש התוס' ביבמות דאגלי כו' לא הוה התראה ספק טעם הדבר לא ידענא אמאי ולכאורה כיון דבשעת מעשה הוה ספק אף למותרה אפשר לכ"ע לא הוה התראה. וכ"ת דרוב גדולים הם י"ג לזכר וי"ב לנקיבה כמ"ש התוס' בנדה שם ז"א דהא חזינן דלאו מהרוב הוא שרוב מביאין בי"ג וי"ב וכיון שכן ע"כ ממיעוט הוא דרובן אינן סריסין ואיילונית וא"כ הוה התראת ספק אף למותרה. ויש נ"מ בין מ"ש התוס' ביבמות למ"ש בנדה דאי הקדיש בשנת י"ג לנקיבה ושנת י"ד לזכר ובשנה הבאה הביא ב"ש דלמ"ש התוס' ביבמות אותן אחרים שאכלו בשנת י"ג וי"ד לוקין דאיגלי מלתא למפרע דהוה מופלא סמוך לאיש ולמ"ש בנדה י"ל כיון דבשנת י"ג וי"ד לא הביאו ב"ש יצאו מכלל הרוב והוה התראת ספק ואפשר לכ"ע לא הוה התראה כיון שגם למותרה הוה ספק.

וראיתי להריטב"א ז"ל בחמשה שיטות במכות י"ד א' כתב דר"י דהדר ביה סובר דהבא למקדש טמא לוקה דהוה ב' לאוין ואין חילוק בין מקורבין למרוחקין עוד תי' בשם הר"ז הלוי (הוא בעל המאור ז"ל) דשאני התם דאית כרת יע"ש ומשמע בכרת לא מהני ניתק ולוקה מ"מ ומצורע שנכנס לפנים ממחיצתו דפסק הר"מ ז"ל בה' ביאת מקדש פ"ג ה"ט דלוקה והא לית ביה כרת. ומיהו מזבחים ל"ב ב' דמסיק לענין מלקות אתמר בביאה במקצת אף דלית כרת אפ"ה לא הוה ניתק דלא ניתק הלאו למקצתו. ועוד דעיקר הלאו בכרת כתיב וכיון דעיקר הלאו לא ניתק אף ביאה במקצת לא ניתק במחנה שכינה. ועוד התם אליבא דעולא קיימינן ואיהו סובר במכות ט"ו א' דאונס מש"ה ניתק דלא יאמר כו' אלמא סובר לאו שקדמו עשה לוקה עליו. וממ"ש התוס' פסחים ה' א' ד"ה דהא דהשבתת שאור יהא בכרת והא ב"י ניתק כמ"ש כ"ט ב' ד"ה רב אשי אלמא לכאורה בשיטת בעל המאור קיימי. וז"א דוודאי לענין כרת לא מנתק העשה דלענין מלקות מנתק העשה ללאו דל"ד לחסימה עיין מכות ט"ו א' בהא דאמר ר"פ לרבא משא"כ לעונש כרת לא יליף מחסימה. ואמנם היכא דיש כרת לנתק הלאו ממלקות העשה או לאו לית למילף מתוס' וצריך טעם בזה ועיין במכות בבעל המאור ומלחמות ה' הקשה עליו.

והנה במלחמות ה' במכות תי' מהבא למקדש טמא אין העשה מתקן הלאו שעבר שטימא המקדש משא"כ באונס שמחזירה ונסתלק בזיונה יע"ש ומיהו עשה הכתובה אחר הלאו וא"א לקיימה כ"א אחר עבירת הלאו אף שאין מתקן הלאו מנתק כנותר ואף שי"ל מ"מ בתמורה ד' ב' והרי ממיר אי לאו דלא אתי חד עשה כו' הוה ניתק אף דאין מתקן הלאו שהזהירה התורה שלא ימיר עיין תמורה ט' א' ומהרש"א חולין ב' א' בתוס' ד"ה וסופג ותמורה ה' ב' ולאביי יהיה קודש כו' ולא לנתוקיה חד לאויה דלא ללקי אלא ארבעים ואפשר דאביי קא דאיק לעיל והרי ממיר וע"ש בתו' ד"ה וכל.

והנה הר"מ ז"ל בה' ק"פ פ"ט ה"א כתב המוציא מבשר הפסח דלוקה אין ראיה דלאו שקדמו עשה דלוקין דסובר דהפסח פסול עיין פסחים פ"ה א' וצ"ה א' ברש"י ד"ה לא תוציא ותוס' ד"ה לא יע"ש ובר"מ מה' איסורי מזבח פ"ה הי"ב אם הקריב קרבן בלא מלח לוקה ולא הוה ניתק במלח תמלח ולכאורה מטעם קדמו עשה כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ולזה יש לנו לומר דהקריב בלא מלח ונאכל הקרבן ע"ג האש וכ"ז דקיים יטלנו מע"ג המזבח וימלחנו. ואמנם ממ"ש הר"מ ז"ל בה' תו"מ פ"ב ה"ו המכבה גחלת מע"ג מזבח לוקה אף שקדמו עשה ואש המזבח תוקד בו אלמא קדמו עשה לוקה כמ"ש במלחמות. ומיהו אם נאמר לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין אף מרוחקין ומה"ט ל"ק מהבא למקדש טמא כו' אין ראיה מהמכבה גחלת דתרי זימני לא תכבה כתיב בפ' צו כמ"ש רש"י שם עובר ב' לאוין. ומיהו מדלא כתב הר"מ ז"ל לוקה שמנים אין ראיה להיפוך דסובר קדמו עשה אתי חד עשה ועקר חד לאו עיין חולין ב' א' תוס' ד"ה וסופג ומהרש"א ז"ל שם י"ל דהר"מ לשיטתיה בשורש הה' דבריבוי הלאוין לא יתרבו המלקות יע"ש וכבר התבאר זה במ"א. ואי קשיא דב"פ נאמר בפ' צו ואש המזבח תוקד בו ותרי עשה ינתקו לב' לאוין דצריכי לרבות כמה יקידות כמ"ש רש"י שם. ובזה צ"ע אי ב' עשין ינתקו ב' לאוין או ל"ד חד עשה אלא כל דאיכא ב' לאוין אף אלף עשין אין ניתק באופן שאין הכרע אי הלכה כמה דאר"י מעיקרו או כמה דהדר ביה וכמשמעות הר"מ והכ"מ פ"א מה' נו"ב ה"ז.

שאלה מי שעבר על לאו הניתק לעשה במזיד ורוצה לקיים העשה ויש עשה אחרת נגד עשה זו אי אמרינן מה אולמיה או לאו.

תשובה הפרש יש בין כשעבר היה בדעתו לקיים העשה או לאו כמו שאומר דאם היה בדעתו לקיים העשה לא עבר הלאו כלל וכמשמעות תוס' פסחים כ"ט ב' ד"ה רב אשי ועמ"ל פ"א מה' חו"מ ה"ג א"כ כשלא יקיים העשה הוה כמבטל עשה ול"ת ול"ש מה אולמיה משא"כ כשלא היה בדעתו לקיים העשה דלאו עבר תו שייך מה אולמיה ועיין חולין ק"מ א' ושבת מ"ה א' י"ט עשה ול"ת ולא די י"ט שבתון עשה ואין עשה דוחה עשה משמע כמ"ש וי"ל קושטא קאמר או למ"ד נותר שלא בזמנו נישרף גם בלילה.

עוד יש לשאול עשה דדחי לל"ת אם דווקא עשה המעכבת בדיעבד א"ד אף עשה דבעינן לכתחלה אפ"ה דוחה לל"ת ועיין יבמות כ"א ב' חליצה במקום יבום ותוס' עירובין ק' א' ד"ה מתן הוקשה להם דליתי עשה וידחה אף דיעבד הניתן במתנה א' כיפר ועיין במנחות ע"ב א' בתו' בד"ה אמאי דאף דלכתחלה בעי בלילה כו' אין ראיה דהתם לאו מתורת דחיה דשבת עשה ול"ת וכרת וסקילה אלא ממועדי ה' הכתוב קבע מועד א' לכולן עיין פסחים ע"ז א' ודומיא דתמיד בעינן דא"א בע"א כלל וז"ש התוס' ומסתברא דומיא דתמיד בעינן ולפי מ"ש במנחות שם מתקרב אף בשבת אפשר דלא בעינן דומיא דתמיד וכיון דלכתחילה בעי לילה איפשר דחי לה קצירת עומר לשבת וער"מ ז"ל פ"ז מה' תו"מ הו"ז ולח"מ שם ולפי מה דכתיבנא י"ל קצת. ועת"ו זבחים ע"ב א' ד"ה מנין ועמ"ש בכלל אחר אי עשה ול"ת דוחין לעשה או לאו.

בענין עשה דלפני הדבור עת"ו קידושין ל"ח א' ד"ה דאיקרוב ויבמות ד' ב' משמע להיפוך ועפ"י קידושין שם הא עשה דקודם הדיבור לל"ת דקודם הדיבור משמע בתוס' קידושין דדחי ועיין פסחים פ"ה א' וצ"ו א' תוס' ד"ה אבל ומהרש"א שם הקשה ק"ק דקושית התו' י"ל אלישנא אבל אתה שובר איך ס"ד לומר כן דיהא מותר לשבור הא כ"ש הוא מפסח שני לדורות כו' ולזה י"ל אבל אתה שובר בפסח דורות כשיש מוח בפנים דבמצרים לא היה דוחה עשה לל"ת אף שכתובה בצידה דאכתי לא נאמרה פ' ציצית דלדחי עשה לל"ת ועוד אפשר כמ"ש התוס' פסחים פ"ה א' ד"ה כשהוא דאפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו דאסור להפסיד קדשים בידים ובמצרים אפשר לא נצטוו ע"ז וז"א כיון דנצטוו על אכילת קדשים ממילא נצטוו דאסור למפסיד קדשים.

ויש לראות לרבא זבחים צ"ז ב' דאין עשה דוחה לל"ת שבמקדש א"כ למה לי בפ"ש ועצם לא תשברו בו והא מיקדש יש ללמוד כן ולמ"ש התוס' ד"ה ואחד י"ל דיקדש דווקא כרת אין דוחה לכך כתיב ועצם דלאו גרידא נמי אין דוחה במקדש ויקדש אכולהו קאי. וי"ל בפסחים צ"ה א' לאיסי ועצם ל"ת בפ"ש א' עצם שיש מוח וכ"ה בפ"ה א' ולרבנן למעט מצוה שלא על גופו וכ"פ הר"מ ז"ל פ"ג מה' ק"פ ה"ב ועכ"מ שם מנא להו לומר א' עצם שיש מוח אימא דאתי עשה ודחי ל"ס ומיקדש אין ראיה כמ"ש בסמוך וכ"ש לרב אשי שם בזבחים יקדש עשה ול"ת כו' ולרבנן מנלן בעצם שיש מוח דאין שוברין ולכאורה רבנן סברי כרבי בפסחים פ"ד ב' דשלא בשעת אכילה דהיינו מבע"י אין בו משום שבירת עצם ורבנן כרבי ס"ל ואין דוחה דיכול לקיים שניהם ואי שכח אין דוחה דהוה עשה דפשיעה עתוס' עירובין ק' א' ד"ה מתן יע"ש אלא דקשיא א"כ הר"מ ז"ל דפסק בפ"י מהל' ק"פ דמבע"י יש בו משום שבירת עצם ומסתימת לשונו שם משמע יש בו מוח אסור וניתי עשה ונדחי דליכא יתורא דקרא ועיין במהרש"א פ"ה א' ד"ה כשהוא לאביי משום פקע כו' ומיהו אי מבע"י שרי אלא מדרבנן אטו משחשיכה וודאי דל"צ קרא כיון דאפשר לקיים שניהם מ"ה ובמקום אחר אבאר עוד בעזה"י וכאן אין להאריך ועמ"ש בס' ג"ו בכלל לאו הניתק לעשה דדחי לל"ת:

תוכן העניינים

שושנת העמקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה