שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל יז
אדבר בו בענין לאו שבכללות ובס' ג"ו כלל כ"ד כתבנו בו קצת עתה ראיתי כי קצרתי במקום שיש להאריך.
הר"מ ז"ל בה' סנהדרין פח"י ה"ג איזהו לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם וכן נא ומבושל אין לוקה אלא א' ובחדש הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וחייב שלש מלקות מפי השמועה למדו שזה לחלק. הרי נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו קוסם קסמים הרי חלק אותם בלאוין אחרים לא תנחשו ולא תעוננו יע"ש. והמתבאר שם מדברי הכ"מ דרבינו סובר דאביי ורבא פליגי בפסחים מ"א ב' דלרבא אין לוקה אלא חדא ולאביי לוקה שלש פליגי אף במה שפרט הכתוב כל מין בפ"ע כיון שלאו א' נאמר על שתיהן אין לוקה על שתיהן כ"א א' ובאכל א' מהם לוקה א' (להר"מ הגי' מהופך ופסק כרבא) והנך רואה שהר"מ ז"ל פרט ב' מינין המין א' שכולל דברים רבים ואין פורט שום מין בפירוש כלא תאכלו על הדם והמין הב' שכולל ענינים רבים ומזכיר כ"א בפ"ע וההפרש ביניהם דלא תאכלו חדא לא לקי כמבואר ובנא ומבושל חדא לקי כל"ק וממרוצת דברי הר"מ ז"ל משמע דאם התרו משום כ"א צלי אש אף חדא לא לקי כלא תאכלו על הדם. ואני תמה מ"ש הכ"מ דכיון דמסיק בסנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות נדחו דברי אביי ופסק כרבא וכל"ק למעט במחלוקת ומה ענין הא דסנהדרין דהלאו אין מפרש הפרטי' דאף חדא לא לקי וכ"פ הר"מ ז"ל בה' שחיטה פ"א ה"א ובה' סנהדרין פי"ג הי"ד ולעולם אימא לך היכא דפרט הכתוב כמה מיני' בלאו א' לקי ב' בהתראה א' דב' התראות נזיר שהיה שותה כו' לקי כ"פ) ועוד בלא"ה כיון שגורס בהיפוך ממילא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. עוד אני תמה לפירוש הר"מ ז"ל בסוגיא דפסחים דפליגי לרבא בל"ב אף חדא לא לקי בנא ומבושל איך יפרנס פלוגתא דרבי ות"ק בשאר משקין למר יליף מק"ו ולמר מבשל יתירא וע"כ למלקות דלאיסורא מכ"א צלי אש נפיק כמ"ש התוס' שם מ"א א' ד"ה איכא מינייהו כו' ולל"ב דחדא לא לקי מה נ"מ מק"ו או מבשל. ומיהו הא דאמר שם אכל כזית נא משחשיכה חייב אין קושיא לל"ב י"ל חייב שעבר בל"ת כמ"ש מהרש"א ז"ל שם כעין זה גם הא דאמר יכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל י"ל דגי' הר"מ יכול יהא עובר היינו בל"ת וכה"ג צ"ל הגי' בב"מ קט"ז דהגי' בברייתא אבל זוג של ספרים חייב ב' עובר ב' וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י.
ודע דל"ק ול"ב בפסחים לפירש"י ותוס' לכ"א יש קולא וחומרא לל"ק חומרא דחדא לקי וקולא דברחיים לא לקי על הכלל כרב יהודא בב"מ קט"ו ב' כיון דלקי על הפרט תו לא לקי על הכלל ולל"ב דלא מייחד כלאו דחסימה שכולל ברשולים רבים נא ומבושל כו' מש"ה לא לקי על הכלל כלל משא"כ כי נפש הוא חובל לא הוה כולל כ"כ דשם א' הוא דלא יחבול כלי אוכל נפש אפשר דלוקה על הכלל ועל הפרט כרב הונא שם. והא דאמר בב"מ ואביי כרב הונא וכ"א צלי אש לכדתניא לכאורה חולק הסוגיא דשם עם פסחים דלל"ק וודאי אתי' אביי כרב הונא דהא חדא לקי ואפ"ה לא לקי על הכלל ועל הפרט ולל"ב נמי טעמא דאביי דלא מייחד לאוי כלאו דחסימה וכי נפש אפשר דמי ללאו דחסימה ובב"מ הוא סוגיא שלישית דטעמא דאביי לאו משום לאו שבכללות אלא משום דכ"א צלי אש לא ללאו אתא כ"א לכדתניא וכמ"ש לקמן אי"ה משא"ה לפי' הר"מ ז"ל ל"ב מיקל מל"ק דאף נא ומבושל אין לוקה כלל כו' וע' כ"מ פ"ח מה' ק"פ ה"ד וכפי הנראה שסיים שם בקושיא דהיל"ל לקולא כל"ב דחדא לא לקי ובקצת דפוסי הכ"מ יש ט"ס דמ"ש והלכך כו' יע"ש ועיין בס' מרגניתא טבא בשורש הט' דף צ"ג ד' להגאון מהו' אריה ליב מדיטו"ל תמה שם והא וודאי ט"ס בכ"מ. ולקושית הכ"מ י"ל או כמ"ש בלב שמח בשורש הט' דף פ"ד א' (למהר"א אל יגר"ו ז"ל) דמברייתא אכלו נא חייב מוכח כל"ק ואף אם נאמר מלת חייב אין כ"כ ראיה מ"מ מפלוגתא רבי ות"ק מוכח כל"ק דחדא לקי וכמש"ל ומיהו י"ל דר' ורבנן ילפי דלהוי בל"ת לחוד דכ"א צלי אש עשה הוה ועמ"מ פ"ב מה' מ"א בהמה אותה תאכלו ברייתא בת"כ פ' שמיני ובקרבן אהרן והר"מ ז"ל לשיטתיה.
והנה הלח"מ בהל' מלוה ולוה פ"ג ה"ג הקשה מ"ש בנא ומבושל דפסק דלוקה א' וברחיים ורכב פסק דלקי ב' ולדידי דשם פסק כרב יהודא דלוקה ב' וברייתא מסייע ליה דלוקה ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע דמשמע מלקות וה"ט דלוקה ב' דאל"כ למה כתב רחיים ורכב וכי נפש לכתוב רחיים לחוד ומצי למילף שאר כלים במ"מ כמ"ש התוס' במציעא ד"ה אמר לך רבא וכיון דכתבה רחמנא רחיים ורכב ע"כ ללקות ב' על רחיים ורכב וכ"ת כיון דמצינו למילף שאר כלים במ"מ א"כ לקי שלש מרחיים ורכב ב' משום רחיים ורכב וג' משום כי נפש הוא חובל דלמאי אתא כמ"ש התוס' שם י"ל דאי לאו כי נפש הוא חובל לא הוה אמרינן דרחיים ורכב ללקות ב' אלא ה"א הא דכתביה רחמנא לרחיים ורכב דלהוי ב"כ ואין מלמדין מיני' שאר דברים דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן ללאו יתירא ועוד דסברא חיצונה הוא דאין לוקין על לאו שבכללות טפי הוה ניחא לן לומר דלהוי ב"כ ומש"ה כתיב כי נפש הוא חובל לשאר דברים וע"כ רחיים ורכב ללקות תרתי דאל"כ לא לכתוב נפש ולא רכב כו' משא"כ נא ומבושל דצריכי תרווייהו דלא הוה יליף חד מחבריה וכ"א צלי אש לחי וחמי טבריא דלהוי איסורא או לכדתניא מבעוד יום כו' מש"ה פסק שפיר דנא ומבושל לוקה א'. ומיהו מהא דב"מ ליכא לתרוצי הקושיא שהקשה הכ"מ בהל' ק"פ פ"ח דהיה למפסק כל"ב לקולא דע"כ הלכה כל"ק דאל"כ קשה אמאי תניא בברייתא שם חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע דמשמע וודאי ב' מלקות מנלן דלמא לא לקי כלל ואי דקשיא לא לכתוב כי נפש ולא רכב כו' רק רחיים לחוד י"ל דלא מצי למכתב לרחיים לחוד דהוה לקי חדא מיהא מש"ה כללינהו רחמנא רחיים ורכב דלהוי לאו שבכללות ולא לקי חדא לפום סברא דהשתא זה טעות דאכתי מוכח דלקי תרתי ארחיים ורכב דאל"כ אלא דלא לקי כלל קשה לכתוב רחיים ורכב וכי נפש למאי אתא לשאר דברים ל"צ דיליף במ"מ וכ"ת דהוה ב"כ מה"ת לומר דצריכי תרווייהו דלהוי לאו שבכללות וחדא לא לקי וכדאמרן.
עוד אבאר לך בסוגיא דפסחים יש ג' פירושים א' פירש"י ז"ל דאביי ורבא פליגי בכ"א צלי אש ונא ומבושל לוקה לכ"ע ב' ותרי לישני פליגי בחי וחמי טבריא. ושיטת התוס' דחי וחמי טבריא לא לקי והא דאמר חדא לקי אנא ומבושל אם התרו משום צלי אש דסמיך לאל תאכלו הוה לאו בנא ומבושל משא"כ חי וחמי טבריא רק עשה ולשיטת הר"מ ז"ל לאביי לוקה שלש ולרבא אלאו כ"א צלי אש אם התרו לנא ומבושל אין לוקה כלום אלא אפילו נא ומבושל יחד אם התרו משום נא ומבושל לוקה א'. ולכאורה יראה דלשיטתיה יש לו הוכחה לרבא דאין לוקין אלאו שבכללות אנא ומבושל קאי דבשורש הט' בספר המצות סובר דריבוי הלאוין אין לוקה כ"א א' אם לא שאמרו חז"ל בפירוש דלוקה ב' וכבר הוקשה לו להרמב"ן ז"ל בהשגותיו מהא דאביי ורבא דאמר אביי אכל נא לוקה משום נא וכ"א צלי אש אלמא ב' אזהרות לוקה ב' יע"ש והנה י"ל דשאני הכא דאביי סובר דכ"א צלי אש לאו הוא וקאי אחי וחמי טבריא ולוקה אחי וחמי טבריא ה"ה אנא לוקה משום כ"א צלי אש דע"כ אמרינן בנכפלו אזהרות אין לוקה ב' ואמרינן לעונש יתירא אלא במניעה א' שבאה בכפל בלשון א' ממש משא"כ כ"א צלי אש דמזהיר על חי וחמי טבריא וללקות הוא בא ה"ה ממילא דלקי בנא משום צלי אש (והוה לאו העטוף ועיין לקמן כאן וכלל ח"י אי"ה) ורבא חולק למ' כ"א צלי אש דהוה לאו כללי שאין מפורש בו שום פרט דלא לקי כלל כמבואר בסנהדרין ס"ג וכפשטא דברייתא דלעיל אכל חי אין חייב אלא אפילו אכל נא ומבושל יחד ל"מ דלא לקי משום כ"א צלי אש ומשום נא תרתי (דכ"א צלי אש דסמוך לנא הוה כאלו פרטנא כו') דוודאי לא לקי תרתי כיון דבאו אזהרות כפולות על ענין א' אין לוקה ב' (דהשתא כ"א צלי אש לא מזהיר אחי וחמי טבריא והבן) אלא אפילו אנא ומבושל לא לקי שתים אפרטים המפורשים.
ועם זה יתישב מ"ש הכ"מ בהל' סנהדרין פח"י ה"ג דכיון דקיי"ל בסנהדרין אין לוקין אלאו שבכללות נדחו דברי אביי וקיי"ל כרבא והקשיתי לעיל דמסנהדרין אין ראיה דהתם לאו כללי הוא משא"כ כאן הפרטים מפורשים ועוד מה צורך לראיה דהלכה כרבא כפי הגירסא דילן בנזיר עתה ראיתי כי דברי הכ"מ הם מועתקים מדברי הר"מ ז"ל בשורש התשיעי רק מלת וקיי"ל כרבא הוא הוספה מדברי הכ"מ. וכפי מ"ש בסמוך א"ש דל"ת דאביי דאמר לוקה שלש ע"כ סובר כ"א צלי אש הוה לאו גמור וממילא ה"ה לרבא לא גמור וחדא מיהא לקי וכל"ק ולפ"ז חי וחמי טבריא נמי חדא לקי או אם התרו בנא משום כ"א צלי אש לקי חדא מיהא ולזה אמר הר"מ ז"ל וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות ולכן מאמר אביי הוא נדחה ירצה בזה כיון דמסיק בסנהדרין דלאו שאין פורט שום דבר וקאי על מינים רבים אפי' חדא לא לקי ממילא לא אחי וחמי טבריא חדא לא לקי וכפשטא דברייתא יכול אכל חי יהא חייב כו' וא"ש נמי קושיא השניה דמסנהדרין לא מייתי רק דלאו שאין פורט שום דבר חדא לא לקי וממילא דהלכתא כרבא לגבי אביי וכן באכל נא ומבושל לקי חדא וכדאמרן.
וראיתי להלח"מ בה' ק"פ פ"ח ה"ו עמ"ש הר"מ ז"ל דאחי לא לקי וללקי חדא משום כ"א צלי אש וי"ל דסובר כתוספת יע"ש והמעיין יראה כמ"ש דנא ומבושל אם התרו משום כ"א צלי אש דלא לקי כלל כההוא דסנהדרין לא תאכלו על הדם שאין פורט שום דבר ואף שיש לחלק דכאן קאי כי אם צלי אש אנא מ"מ המעיין בשורש ה"ט יראה כמ"ש. וראיתי בקרית ספר אכל נא ומבושל כא' לוקה חדא כו' כרבא פכ"ש כו' דכ"א צלי אש שכולל כל מיני בישולין ותרתי לא לקי משום נא ומשום כ"א צלי אש וחדא לקי כשאכלו חי וחמי טבריא כו' ולא הבינותי חדא להר"מ אחי לא לקי (ור"מ ז"ל השמיט חמי טבריא וא"י למה ועיין בהל' שבת) ואם נאמר דלנפשיה כ"כ מ"מ תחלה כתב כפי' הר"מ ז"ל אין לוקין אלאו שבכללות נא ומבושל ואח"כ כתב פירש"י ז"ל ואולי בחר לו דרך לעצמו דרבא סובר אין לוקין אלאו שבכללות בין אנא ומבושל כו' ולקמן יבואר עוד בעזה"י. ועיין ברא"ם ז"ל פ' תצא הביא ברייתא דספרי אין לי רחיים ורכב מניין לרבות כל דבר ת"ל כי נפש הוא חובל א"כ מת"ל רחיים ורכב מה אלו שני כלים ועושין מלאכה א' חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אף כל כו' וההוא ברייתא ל"ק למ"ש דמרחיים ורכב יכול ללמוד לכל כלי אוכל נפש י"ל דה"ק אימא דלהוי ב' כתובים כתביה רחמנא דלא ללמוד שאר כלים וע"ז אמר כי נפש מיותר לרבות שאר כלים ומהך ברייתא המ"ל ת"כ דר"י יע"ש.
והנה בב"מ קט"ו ב' פשטא דשמעתין משמע כרש"י ותוס' ולפירוש הר"מ ז"ל דמ"ד אין לוקה בנא ומבושל אלא אחת י"ל דה"ק אביי כרב יהודא והא דלקי ארחיים ורכב ב' משום דאל"כ למה לי למיפרט רחיים ורכב לכתוב רק לא יחבול נפש כו' דלהוי משמע כל מילי אלא לחיוב תרתי כפשטא דברייתא דספרי פ' כי תצא ובנא ומבושל לא מצי למכתב אל תאכלו כ"א צלי אש דהוה לקי אחי וחמי טבריא ומש"ה כתב קרא נא ומבושל וסמוך ליה כ"א צלי אש כו' ומיהו חי וחמי טבריא עשה יש ומש"ה בנא ומבושל לא לקי ב' וע"ז משני אביי כרב הונא כו' ואמנם כן דלא מצי למכתב לא יחבול נפש כו' או כלי א"נ דה"א דווקא כלי שעושה בפ"ע אוכל נפש הא רחיי' לחוד ורכב לחוד בשניהם עושין מלאכ' א' דומה לח"ש ולית מלקות מש"ה כתביה רחמנא רחיים ורכב בוי"ו כמו או רכב כמ"ש התוס' שם קט"ו ב' ד"ה שנאמר וא"כ אכתי קשיא והמעיין בברייתא דספרי פ' כי תצא יראה שכן הוא דה"ק א"כ למה נאמר רחיים ורכב מה רחיים ורכב שני כלים ועושין מלאכה א' וחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע (דלאיזה צורך שעושין מלאכה א' ועוד היל"ל מה רחיים ורכב לוקה ב' בהתראה א' אף כל כו') דאי לא הוה כתיב רחיים ורכב ה"א רחיים לחוד אין חייב והנכון כמ"ש תחלה דאל"כ לכתוב רחיים לחוד.
והנה הר"מ ז"ל בה' נזירות פ"ה ה"ח פסק דזג וחרצן לוקה ב' וכבר תמה הלח"מ פ"ג ה"ג מה' מלוה ולוה אמאי בנא ומבושל א' וזג וחרצן שתים עוד יש לראות דלכאורה משמע בה' ק"פ דאכל נא והתרו משום צלי אש אין לוקה כלל דלאו שבכללות כזה אף חדא לא לקי כההיא דסנהדרין לא תאכלו על הדם כו' א"כ אמאי כתב בה' נזירות פ"ה ה"ב דבוסר דהיינו גוהרקי לוקה והא מכל אשר יעשה מגפן היין נפקא כדמסיק בנזיר ל"ד ב' ולאו כזה אפילו חדא לא לקי ולזה יש לנו לומר דלאו מכל אשר יעשה כו' לקי אגוהרקי וענבי דכרי כו' אלא כך הוא המדה דכלל ופרט וכלל מרבינן כעין הפרט ויליף מחרצנים ועד זג מה אלו שהם פסולת פרי ולוקה עליהם אף כל כו' והשתא בוסר לקי מלאו דענבים לחים כו' וענבי דכרים מחרצנים וזג כו' וא"כ ל"ק נמי קושית הלח"מ דע"כ חרצנים וזג או ענבים לחים ויבישים לקי תרתי דאל"כ למה למיפרט כל הני לכתוב בפרטא קמא ענבים לחים לחוד וכללא מכל אשר יעשה מגפן היין וחרצן או לכתוב עד זג לחוד לא יאכל וממילא ילפינן מפרט וכלל ופרט כל מילי אלא ש"מ לייחודי לאו לכ"א וא' הוא דאתא ומש"ה לקי בזג וחרצן וענבים לחים ויבישים תרתי. וי"ל בפלוגתא דאביי ורבא בנזיר ל"ח ב' אמאי פליגי בחרצן וזג ול"פ בענבים לחים ויבישים דמוקדם בקרא. גם דברי רש"י פסחים מ"א ב' ד"ה חד מיהא לקי אם אכל עלין ולולבין דאין כאן מלקות דזג וחרצן לקי מכל אשר יעשה כו' י"ל דבנזיר ל"ד ב' ר"א הוא דדריש בריבוי ומיעוט אבל לרבנן עלין ולולבין מותר וכ"פ הר"מ ז"ל בהל' נזירות פ"ה ה"ב והיה לו לפרש גוהרקי וענבי דכרים כו' מיהו לשיטת הר"מ ז"ל דענבי דכרים וגוהרקי לאו מכל אשר יעשה נפיק דלאו כזה אפילו חדא לא לקי ומפרט ילפינן לה והתורה גילה דל"ד אלו הפרטים כו' וא"כ קשיא לל"ב אפילו חדא לא לקי והא וודאי אגוהרקי חדא לקי דיליף מהפרט מענבים לחים ויבישים וענבי דכרים מפרט דזג וחרצן דדוחק גדול לומר דפליגי בעלין ולולבין אליביה דר"א דלית הלכתא כוותיה ולזה יש לנו לומר בפירוש התוס' פסחים מ"א ב' ד"ה איכא דאם התרו אנא ומבושל משום כ"א צלי אש אף חדא לא לקי לל"ב ה"ה בנזיר יש לפרש לל"ב דחדא לא לקי אם התרו בחרצן וזג משום מכל אשר יעשה כו' חדא לא לקי דלא מייחד לאוי' כלאו דחסימה וערש"י נזיר ל"ח ב' ד"ה דאין כו' כגון האי דעל כמה איסורין לית אלא חד לאו ממרוצת דבריו משמע כלישנא בתרא בפסחים דאפילו חדא לא לקי אם התרו מכל אשר יעשה מגפן היין וכפי הנראה שזה שיטת הר"מ ז"ל וכאמור דלדידיה היכא דכתיבי כמה פרטיים בלאו א' בנא ומבושל חדא מיהא לקי והיכא שאין פורט שום דבר חדא נמי לא לקי בין יהיה כסוג לא תאכלו על הדם או כ"א צלי אש או מכל אשר יעשה כו' כדבעינן למימר לקמן אי"ה. ועיין בהר"מ ז"ל בהל' איסורי מזבח פ"ה הל"א הקטיר שאור ודבש לוקה א' ששם ליכא יתירא ומש"ה רק חדא ועירובו שעירב כ"ש משאר עם שאר דברים לוקה א' מריבוי דכל ואבאר לקמן אי"ה ומ"ש הר"מ ז"ל וא' המקטירן עצמן או תערובת שלהן לוקה על כל אחד בפני עצמו ר"ל אם הקטיר שאור בפני עצמו או תערובות בפני עצמו לוקה על כ"א חדא והקטיר שאור ודבש א' לשיט' ב.
עוד אבאר לך בפלוגתא דאביי ורבא נזיר ל"ח דלאביי אכל זג לוקה ב' א' לא יאכל זג וא' מכל אשר יעשה תפול ג"כ קושית הרמב"ן עליו ולפי מה שהשריש הר"מ ז"ל בשורש הט' דרבוי הלאוין לא מוסיף ללקות שמונים כמ"ש בסמ"ק שלו מצוה קע"ט דבריבוי אזהרות לא יתוספו המלקות דאלו אמרה תורה לא יאכל שרץ עוף אלף פעמים אין לוקה אלא א' ובפי' פוטיתא יש לו פירוש אחר א"כ קשה לאביי אמאי לוקה ב' ורבא נמי אין חולק עליו כ"א מטעם דאין לוקין אלאו שבכללות ולזה י"ל כמש"ל כיון דהלאו מכל אשר יעשה קאי נמי לשאר דברים מה שלא הוזכר בפרט גוהרקי וענבי דכרים דלית בהו לאו אחר כ"א מכל אשר יעשה וכיון דלאו זה ניתן למלקות להני ה"ה דמהני לאו זה ללקות בזג ב' ומיהו לפי מה דפרישנא לעיל דגוהרקי וענבי דכרים לאו מכל אשר יעשה לקי אלא דהכלל מגלה מה הפרט כל דבר הדומה לפרט צ"ע קצת. וסבור הייתי לומר דמש"ה פירש"י ז"ל פסחים מ"א ב' עלין ולולבין דע"כ פלוגתייהו בהכי ואליביה דר"א ומש"ה לאביי בזג לוקה ב' כיון דמכל אשר יעשה אהני ללקות בעלין ולולבין כו' וזה שיבוש דהא רש"י בפסחים כ"ד א' ד"ה אכל פוטיתא פירש כהגאונים והרמב"ן ז"ל בהשגותיו למנין המצות יע"ש ולקמן אבאר עוד אי"ה וכאן אין להאריך.
וראיתי להר"מ ז"ל בהל' מ"א פ"ב הי"ב וכ"ג דברים הצריכים ביאור ואבארם בעזה"י. הנה בהי"ב כתב האוכל משרץ המים לוקה מ"ה שנאמר א"ת נפשותיכם בכל שרץ השורץ ולא תטמאו בהם (ויש שם ט"ס בדפוס מ"ש על הארץ כי מקרא זה בויקרא י"א כמ"ש המ"מ בסיומא דקרא ונטמתם בם) הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ועוף המים והמ"מ הביא מ"ש בסמ"ק שלו שאין לנו לאו גמור בשרץ המים כ"א לאו זה כי סובר לאו הבא מריבוין אין לוקין ומש"ה קרא דפ' שמיני וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת כו' דמרבינן כל מינין מ"מ מריבוין אין לוקין ולכך אין לנו לאו בשרץ המים שאינו בצורת דגים כ"א לאו זה ועפר"ח י"ד פ"ד אות ד' וי"ל יע"ש ובהכ"ג כתב הרי שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ לוקה שלש מלקיות כו' וזה הפירוש מה שפירש בפסחים כ"ד בפוטיתא והמעיין בסמ"ק שלו מצוה קע"ט יראה שערוריה בדפוס וכפי ענ"ד שמתחלה התחיל לפיכך מי שיאכל משרץ הארץ לוקה ב' א' משרץ הארץ וא' מאל תשקצו כו' הכל קאי למי שמפרש לאו א' שנכפל לוקה עליו כפי אזהרות הכפולות וז"ש אח"כ וזהו הפירוש כו' ר"ל מה שקדם הוא פירוש שאר הגאונים (ואינו פירש"י פסחים להמעיין שם כי הוא פירוש שלישי) אבל הר"מ ז"ל פי' בו בע"א וז"ל כי מי שאכל בעלי חיים יהיה שרץ עוף ושרץ הארץ לוקה ב' מלקיות לבד א' משום שרץ העוף וא' משום וכל השרץ השורץ כו' (ובדפוס שם כתב תיבת אלו אל תשקצו שיאסור כל שרץ ושרץ המים ג"כ בכלל באמרו ואין להם מובן ולכאורה ט"ס) וכן סיים שם בפירוש דשרץ ארץ לבד או שרץ עוף לבד אין לוקה אלא א' וכתב עוד באמרם שרץ העוף לוקה ב' (וזה אינו לדעתו ז"ל כיון שאזהרות כפולות בענין אחד) וכן אתה רואה מספרי כאן דאם היתה הבריה משרץ העוף ומארץ ומים הוא דלוקה שלש הא שרץ הארץ והעוף לחוד אין לוקה רק פ' ולא מלאו דאל תשקצו הרי חזינן בבירור אף דלאו אל תשקצו בא להלקות שרץ המים שאין בצורת דג דאין בו שם לאו גמור לדעתו כ"א אל תשקצו אפ"ה אין לוקה על שרץ עוף או שרץ הארץ ב' א' משום לאו דידיה וא' משום אל תשקצו ונאמר הואיל לאו דאל תשקצו ניתן למלקות לשרץ המים ולא לחזק הענין ה"ה דלילקי בשרץ הארץ משום אל תשקצו כמו בנא לדעת אביי (לגי' הר"מ ז"ל) דאכל נא לוקה ב' א' משום נא וא' משום כ"א צלי אש מטעמא הואיל דכ"א צלי אש ניתן ללאו לחי וחמי טבריא לאביי כמש"ל והנך רואה שמכאן יש סתירה לדבר זה וכאמור.
עוד יש להקשות אמאי לקי בשרץ המים משום אל תשקצו והא לאו שבכללות כזה שאין פורט שום דבר וכולל מים וארץ ועוף אפילו חדא לא לקי וכמש"ל ולזה יש לומר דשרץ עוף וארץ אין ללקות מאל תשקצו דלאו כללי שאין פורט שום דבר ומזהיר נמי על שרץ המים משא"כ שרץ המים לקי שפיר מאל תשקצו דכי אמרינן לאו כללי ואין פורט שום דבר חדא לא לקי שבא להזהיר איסור ולאו מלאו א' דלא מייחד לאויה כחסימה משא"כ שרץ הארץ ועוף יש להם לאוים מיוחדים לכ"א מהם ואל תשקצו עיקרו קאי לשרץ המים אף דכולל ג"כ עוף וארץ מ"מ עיקרו קאי לשרץ המים לאיסור ומלקות ועדיין צ"ע. ועיין פ"א הכ"ב מאיסורי ביאה הלכה כ"ב במ"מ ובפי"א מהלכות גירושין ה"ד והכ"מ והלח"מ שם טרחו ליישב דברי המ"מ דמכאן מבואר סוטה שבא עליה בעלה לוקה עליה ותי' מכות מרדות יע"ש. ועמ"ש המ"מ פ"א הכ"ב מהא"ב דלאו שבכללות אין לוקין אפילו חדא כיון דאחרי אשר הוטמאה קאי לסוטה ולמח"ג ומ"מ במח"ג כתב המ"מ דפשטיה דקרא במניעת גרושה מש"ה לקי ק"ק דבגרושה וודאי לוקה דלו היה כתוב ב' פרטיי בפירוש היה לוקה חדא מיהת נראה לומר דמש"ה אין לוקה על סוטה וודאית דמרבויא מקרא דאחרי אשר הוטמאה ואין לוקין מריבוין לדעתו ז"ל כמ"ש המ"מ פ"ב מהמ"א יע"ש ואי"ה בכלל הח"י אבאר עוד.
ודע דיש לחקור ב' חקירות א' דכפי הנראה דג טמא שנתערב עם טהורים וא"א להכירו שנטלו הקשקשים וכדומה דכולם אסורים מטעם בריה וטעם בריה יש ט"א משום חשיבות דלוקה על כ"ש דבין קטן וגדול משמע ואכילה דכתיב בהו לחייב כזית אם אכל מקצת דל"ת עד שיאכל כולו כ"ז מתבריר מתוס' חולין צ"ו ב' ד"ה ורבי יהודה ומכות ט"ז ב' ד"ה ריסק וא"כ בדג טמא דלית ביה לאו כ"א מבשרם לא תאכלו דלא משמע בין קטן וגדול דומיא דשור הנסקל דכתיב לא יאכל את בשרו כו' והר"מ ז"ל ה' מ"א בפ"ב הכ"א זה שאמרנו כו' אבל בריה שלימה לוקה בכ"ש משמע אף דגים ומיהו זה טעות דבמשנה תורה (דברים י"ד) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו משמע בין קטן וגדול אמנם קשיא בשרץ מים שאינו בצורת דג דלית ביה לאו לדעת הר"מ ז"ל כ"א לאו דא"ת נפשותיכם (ויקרא י"א) ושם אין כתיב אכילה ומנלן דלוקה על כזית ממנו דהתו' בחולין ומכות שם דלאו דלא כתיב אכילה כ"א א"ת בעינן שיאכל כולו והרי הר"מ ז"ל בה' מ"א פ"ב הי"ב כתב האוכל כזית משרץ המים לוקה מ"ה ולדעתו אין בו לאו מפורש כ"א אל תשקצו כמ"ש המ"מ הביאותיו לעיל. שוב ראיתי שאין כאן קושיא דתוספת לשיטתם דבנמלה איכא חמש לאוין וכפירש"י פסחים כ"ד א' מש"ה הוצרכו לומר כן אבל הר"מ ז"ל יפרש ואחד חי והוא מורכב מתכונת ופעולת האמור שם וכמ"ש הלח"מ פ"ב הכ"ה מה' מ"א יע"ש א"נ אין צריך לתי' התוס' ואפשר בשרץ המים לוקה בכזית ממנו ומ"מ לא ידענא מנ"ל הא כיון דלא כתיב אכילה בגופא או דילקה על כ"ש ממנו או עד שיאכל כולו וצ"ע בזה. עד שאני תמה עמ"ש הכ"מ שם שהעתיק ד"ה דחולין (ודמכות) דיש לאו דשרצים דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא י"ח) ואההוא לא לקי אלא כשהוא שלם וזה לא יצדק לרבינו ז"ל דא"כ איך כתב בשרץ המים דלוקה בכזית ואין סובר כסברת התו'. ובהי"ב כתב הר"מ ז"ל האוכל משרץ המים לוקה מ"ה שנאמר אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ע"ל האר"ץ ולא תטמאו בהם (ע"ל האר"ץ נמחק) הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ומים ועוף עכ"ל ולא ידענא לאיזה צורך הביא הרי כלל כו' דבשרץ הארץ ועוף יש בהם לאווים מיותרים ללקות עליהם וללקות ב' על שרץ הארץ אין לוקה לדעתו ז"ל כמבואר בסמ"ק שלו מצוה קע"ט וכאן הכ"ו וכמש"ל. ולומר מש"ה כ"כ דהקישן הכתוב כמו שרץ הארץ ועוף לוקה בכזית מהם ובאכל כ"ש כולו אף מים כן זה דוחק וצ"ע. ואי"ה אבאר עוד. וערש"י נזיר ומנחות נ"ח ב' ד"ה ואיכא דאמרי חדא לא לקי כו' ואלמנה וגרושה חללה זונה לא הוה לאו שבכללות דלאו אכל חדא קאי כיון דמפורשין בפירוש וזה לשיטתיה פסחים מ"א ב' וכדמוכח בנזיר ל"ח ב' וצ"ע בקדושין ע"ז ב' מסיק כשם בחלוקה גרושה מזונה וחללה אלמא אי לאו קרא ה"א דאין לוקין על כל חדא בפ"ע וזה מסכים לפירוש הר"מ ז"ל וכדבעינן למימר לקמן בכלל שאחר זה בעזה"י וכאן אין להאריך: