שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל טז
בו אבאר הא דכל מידי דלישראל שרי לעכו"ם ג"כ שרי ואחקור בו פסוק הנאמר קודם מתן תורה ולא נשנית דלאחר מתן תורה לישראל נאמר אי נשתנה פירוש הפסוק והפשט או נשאר בפירושו כמו שנאמר.
דע דדבר מוסכם הוא ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור כדמסיק סנהדרין נ"ט א' לר"י ואף לרבנן דג"ה בסיני נאמר אפ"ה מסיק בחולין ל"ג א' ליכא מידי כו' והתוס' שם ד"ה אחד התנו בו ג' תנאים א' היכא דאיכא טעמא ל"ש מי איכא מידי עד שהניחו בתימא אהא דא' עכו"ם כו' והא איכא טעמא והלח"מ פ"ט מהל' מלכים הי"ג הליץ בעד רבינו בשביל זה וסובר דסוגיות חלוקות הם יע"ש. הב' דל"ש מי איכא מידי אלא היכא שמותר לישראל הא אסור משום איסור אחר מא"מ הג' מה שהוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ. ומ"ש הכ"מ בפ"ט מהל' מלכים הי"ג כוונת רבינו דב' דברים מותרים לישראל ואסורים לב"נ ל"ד דטמא לישראל אסור משום טומאה ומפרכסת איכא טעמא כו'. ואמנם התוספת סיימו בחולין דלריש לקיש דח"ש מותר מ"ה לית ליה האי כללא דמי איכא מידי וכבר כתבנו בס' ראש יוסף על חולין אשר כתוב ת"י פירוש דבריהם דקשיא להו אליבא דחכמים חולין ק"ב א' דאמ"ה אין נוהג בישראל בטמאים ובב"נ אף בטמאים א"כ ח"ש בטמאה לישראל דלית עשה דשאין זבוח (ובטהורה י"ל עשה דשאין זבוח אף בח"ש דאכילה דידיה רשות ועמ"ש בס' ג"ו ופריי לי"ד בפתיחה לה"ש וע' תוספות שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל ולפריב"א שם צ"ע ולב"נ אסור במשהו בשר גידי' ועצמות דמצטרפין לכזית. ומיהו אליבא דר"י אף לר"ל ליכא מידי דאל"כ קשיא והרי ג"ה כדפריך בסנהדרין ור"י סובר אמ"ה נוהג בישראל אף בטמאים וע"ש במהרש"א ז"ל. ופירוש ליכא מידי ל"מ דליכא מידי שיהא עתה דבר לישראל שרי ולעכו"ם אסור אלא אפילו אם לעת עתה לב"נ וישראל שרי וקודם מ"ת היה אסור לב"נ גם זה לא אפשר דכשיצאו ישראל להתקדש ולחומרא לא לקולא וכדפי' רש"י ז"ל בהדיא סנהדרין נ"ט א' ד"ה לזה ולזה כו' ומשני כו' שכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל יע"ש והדין עמו דאנו אין לנו אלא ג"ה ולר"י וקודם מ"ת רק לבני יעקב נאסר כמ"ש רש"י ד"ה ואליבא דר"י והתוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש וכי פריך אימא לב"נ ולא לישראל היינו לעת עתה מותר לכל מאחר דלא נשנית גם בלא"ה הכין הוא.
וראיתי להמ"ל בפרשת דרכים דרך האתרים ד' א' ב' בהקשותו על מהר"ש יפה ז"ל במ"ש על הרא"ם ז"ל דמחלוקת יוסף עם אחיו הי' שאכלו בשר ממפרכסת הקשה הר"ש יפה ז"ל דקודם מ"ת ל"ש מא"מ כתב דעת הר"א דע"כ מעולם לא נאסר יע"ש והנה א"ו הוא דעיקר הפירוש מי איכא מידי הכין הוא וכאמור. ואמנם במה שתמה על מ"ש מהר"ש יפה ז"ל בשם רבו ז"ל דמחלוקת יוסף עם אחיו שהיו אוכלין בן פקועה ויוסף לא ידע התפלא שם ואמר והקושיא על הרא"ם שהקשה יפול ג"כ על פי' רבו דקודם מ"ת היה בן פקועה אסור לב"נ דלא גרע ממפרכסת. עוד תמה ממ"נ אי ראה שחותכין קודם שתמות ואכלו עברו אחי יוסף לאו דלא תאכלו על הדם ואי לאחר מיכן נבילה הוא ולא אמ"ה וסיים שלא מצא קורת רוח בשיטת רבו דמהר"ש יפה ולמה נשא פנים לרבו יע"ש. ואני העני תמה על עצמו למה האשים אדונינו המ"ל כ"כ למהר"ש יפה וחרה אפו בשיטת רבו ואני ההדיוט אתקן שיהיו דברי חכמים קיימים. הנה מ"ש ממ"נ כו' לא הבינותי חדא דזה להר"מ ז"ל פ"א ה"ב בה' שחיטה דהוה ד"ת משא"כ לרש"י פ' העור ורוטב קכ"א ב' ד"ה וממתין דהוה מדרבנן ועל ח"מ שם אין קושיא וגם להר"מ י"ל דראה שחתכו קודם נחירת הוולד והניחו עד שתמות הוולד דיוסף לא ידע שהוא פ"ב והרי אמ"ה והם ידעו וכיון שהמתינו עד שתצא נפש הוולד לית איסור לא תאכלו אף שחתכו קודם שתצא נפשה כמבואר חולין ל"ג א' חותך וממתין ומ"ש מפרכסת או בן פקועה. (או דיוסף מחולק עם אחיו במחלוקת ר"מ ורבנן אי בן ט' ניתר בשחיטת אמו או לאו) ומה שהקשה המ"ל דקודם מ"ת היה ב"פ אסור דל"ש מי (אי) איכא מידי יש ליישב בטוב טעם ודעת דסברתו הוא דנהי דאי איכא מידי כו' שייך לאחר מ"ת דלא מצינו היתר לישראל ולעכו"ם אסור אף במידי דשייך טעמא כמפרכסת לישראל בשחיטה עת"ו חולין ל"ג א' ד"ה אחד היינו לאחר מ"ת משא"כ הא דהתורה להתקדש נתנה ולא להקל עליהם לק"מ בכאן דוודאי להתקדש נתנה דאלו קודם מ"ת נצטוו על אמ"ה ותקנתו קל במיתה בעלמא הותר ואי אתרמי שחתכו קודם מיתה בעודה מפרכסת היה אסור אח"כ מ"מ גוף ההיתר קל הוא וכשנתנה תורה החמירה ביותר ואמ"ה אין היתר כ"א בשחיטה וכמה זהירות צריך כסכין וכדומה הרבה בוודאי להתקדש כו' ומה בכך כשחותך ממפרכסת ומניחו לאחר שתמות מותר אין זה קולא וכאומר ולאחר מ"ת אף עכו"ם כה"ג שרי דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ותרי גווני מי איכא מידי יש. משא"כ לשיטת רבו ז"ל דמחלוקת יוסף עם אחיו בבן פקועה שפיר אכלו אחיו דקודם מ"ת לא נאסר באם המית האם בנחירה וכדומה ונמצא הוולד חי בתוכה (דכי מיית הוולד ברישא במתה מעצמה) דהתורה להתקדש נתנה ולא להקל ומאחר דלאחר מ"ת ניתר מגזירת הכתוב בהמה בבהמה תאכלו ה"ה קודם מ"ת ע"י נחירה כה"ג ואף שיש לגמגם קצת ע"ז מ"מ הרואה יראה שיש ליישב שיטת רבו של מהר"ש יפה ז"ל וכדאמרן.
והנה לר"י דאמר ג"ה לבני יעקב נאסר וקודם מ"ת היה מותר בהנאה אף כר' אבוהו דלא יאכל אכילה משמע ומאותו מפיק לשאר אסורין ולר' מאיר מנבילה נמי מיתורא דהיתר הנאה דל"צ לגופא לומר הא בעלמא אסור בהנאה דאל"כ אלא ר"מ סובר לא יאכל פשטי' משמע אכילה והנאה וצריך היתר הנאה בנבילה גופא ז"א חדא דלא צריך לנבילה דהמת יהיה לו היאך יצויר ועוד אמ"ה דנאמר לב"נ היה קודם מ"ת אסור בהנאה ולאחר מ"ת שרי מהיקשא לדם כדמסיק בפסחים והתורה להתקדיש נתנה וזה י"ל מ"מ פשטיה משמע דלא יאכל אכילה לחוד ומיתורא דהיתר הנאה בנבילה או מאותו יליף שאר איסורין ואפ"ה פריך והרי ג"ה וכנראה לר"י פריך עתוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש אלמא אף לר"י ג"ה לבני יעקב נאמר וכשנתנה תורה נאסר דאותו קאי נמי אג"ה הנאמר קודם מ"ת ומיהו מכאן אין ראיה דנאמר דנשתנה פירוש הקרא דאותו קאי לכל איסורין שבתורה.
עיין תוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש דלר"ש אין בג"ה בנ"ט מסתברא דכי אסר רחמנא ג"ה בהנאה אסור וכתבנו במ"א דה"פ מדלא כתב קרא בלשון אחר דל"ש ביה לישנא דאכילה ש"מ לא יאכל דבר המביא לידי אכילה ההנאה ולר"י ל"ק דאיהו סובר יש בגידין בנ"ט וקודם מ"ת נמי היה מותר בהנאה ומיהו למ"ש הר"מ ז"ל פ"ט מה' מלכים ה"א ועלח"מ שם ובמ"ל פ"י מה' אלו ה"ו בד"ה כתב הרא"מ ז"ל דלרבנן נמי נאמר ג"ה לבני יעקב ועיין בפי' המשנה חולין ק"ב יע"ש לכאורה קשה דקודם מ"ת היה אסור בהנאה לדידן דאין בג"ה בנ"ט ולאחר מ"ת מותר מק"ו והתורה להחמיר נתנה ולא לקולא וי"ל חדא דהר"מ ז"ל יסבור כתי' הב' בתו' דחזקיה דלא כר"ש ומאן לימא לן דבלשון אכילה נאמר ליעקב ועוד דאה"נ דקודם מ"ת היה מותר בהנאה מטעם מי איכא עיין מהרש"א ז"ל חולין ל"ג א' ד"ה א' והיא היא.
והנה בחולין ק' ב' בתו' ד"ה וכ"ת כתבו דלמאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר"י דאין בג"ה בנ"ט הא דאמר במתני' והלא מבני יעקב נאסר ה"פ די"ל דטעמא דת"ק כר"ש מי שגידו אסור כו' יע"ש אלמא אף קודם מ"ת היה בהמה טמאה בכלל אף אחר מ"ת לא נשתנה פירוש הפסוק י"ל דשאני התם דא"כ יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה ולפום מה דס"ד השתא דאין בג"ה בנ"ט א"כ קודם מ"ת אסור ג"ה טמאה לב"נ וישראל היתר גמור דטומאה ליכא דאין בנ"ט ומיהו למה דס"ד לר"י יש בג"ה בנ"ט וקסבר איסור חע"א קשה מה השיב ר"י לבני יעקב נאסר מ"מ נימא כשנתנה תורה וחזר המצוה לישראל נימא דנשתנה פירוש הפסוק מי שגידו אסור ובשרו מותר אלמא דלא אמרינן כן ואי"ה לקמן יבואר עוד. וא"ל אליבא דר"ל קאמר דח"ש מותר מ"ה וע"כ נוהג בטמאה דהוה ברי' זה שיבוש חדא דלר"י בעינן בג"ה כזית ועוד אמ"ה מה איכא למימר ועמ"ש בפריי לי"ד עמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט [מה'] מלכים כל השיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ וכאן אין להאריך.
ודע דבחולין ק"ב פריך לר"י למה לי קרא לייתי איסור אמ"ה וליחול אאיסור טומאה שאיסורו נוהג בב"נ ומסיק אה"נ ולר"א איצטריך יע"ש והא לר"י נמי צריך היקשא דאל"כ אין איסור אמ"ה נוהג בטמאה דהוה דרשינן לא תאכל הנפש עם הבשר כל שבשרו מותר כרבנן דדרשי הכי גם לר"א יקשה ע"ש תו' ד"ה כי משמע דר"א לית ליה מוסיף וכפי הנראה ביבמות ר"ש ל"ל מוסיף הא שאר תנאים אית להו מוסיף ואמאי לא דלא נימא מי שבשרו מותר וג"ה שאני דקודם מ"ת נאסר וכאמור. וסבור הייתי לומר דאליביה דר"ל דח"ש מותר מ"ה מסיק דלר"י ל"צ קרא דאמ"ה נוהג בטמאה דוודאי נוהג בטמאה לישראל דאי אין נוהג א"כ לדיד' קשה מא"מ דלישראל ח"ש מותר בטמאה ולב"נ אסור במשהו בשר גיד ועצם וכבר כתבו התו' בחולין ל"ג א' דר"ל אליביה דר"מ לית ליה האי כללא דמא"מ אבל אליביה דר"י ע"כ אית ליה מא"מ כסוגיא דסנהדרין והרי ג"ה כו' וע"כ אמ"ה נוהג בטמאה מה אמרת דצריך קרא לטחול וכליות דיש בו יסור אמ"ה להר"מ ז"ל בה' מ"א פ"ה ה"ב וה"א דאין איסור חע"א כיון דצריך כזית בשר ומש"ה צריך היקשא וע"ז פריך שפיר למה לי קרא הא שמעינן לר"י שכן איסורו בב"נ ומסיק כר"א צריך וכ"ז אינו שוה לי לומר דסתמא דתלמודא כר"ל דלא כהלכתא דקיי"ל כר' יוחנן דח"ש מ"ה.
והנה בחולין ט"ז א' פריך לר"ע דסובר בשר נחירה הוה שרי במדבר מהנוחר דפטור מלכסות וכפי הנראה מרש"י ד"ה פטור דר"ע מצי סבר כמ"ד שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה ואפ"ה נוחר פטור כדמשני הואיל ואיתסר איתסר אלמא אף בשעה שנאמר דין דכיסוי היה בשר נחירה שרי לר"ע ונתקבל הג"ש משחוטי חוץ אפ"ה אח"כ כשנאסר בשר נחירה נשתנה הדין והג"ש ונוחר פטור מלכסות ואפשר דר"ע סבר שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה מאשר יאכל כו' ולכך וודאי קרא בפירוש קאמר דבעינן ראוי לאכילה והואיל ואיתסר איתסר ומ"ש רש"י דר"ע אף למ"ד שחיטה שא"ר שמיה שחיטה דקשיא ליה דלמא מתני' דלקמן דלא כר"ע לזה כתב דבנוחר כ"ע מודים ולא מאן דפליג ולעולם כי משני הואיל ואיתסר איתסר מאשר יאכל ויש להעמיס זה ברש"י ד"ה והמעקר ובחיה קאי דקשיא ליה הא מתני' דהתם לאו ככ"ע אתיא דאיכא מ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה ונחירתו שחיטתו ומאי פריך דלמא כר"ע נמי לא אתיא לז"א דמתני' דהתם ככ"ע ואין חולק ובחיה קאי וז"א דא"כ הוה לציין על הנוחר ואפשר דקשיא ליה האיכא מ"ד חולין כ' ב' דאין עיקור סימנים בעוף וא"כ מתני' לאו ככ"ע אתיא ולזה כתב בחיה קאי וג"ז דחוק. ואמנם מהא דחולין ק' ב' דאמר ר' יהודא והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת וכפי הס"ד וכפי מ"ש התו' שם דה"ק דל"ש מי שגידו אסור ובשרו מותר כו' יש לחלק דהתם הקרא קודם מ"ת נאמר ולאחר מ"ת אף דנשאר כך דהתורה להחמיר נתנה ולא להקל מ"מ נשאר בפירושו כפי אותה השעה משא"כ בכיסוי הואיל ונאמרה המצוה לישראל ונתקבל ג"ש וודאי י"ל הכל לפי הזמן והואיל ואתסר בשר נחירה ג"ש דומיא דשחוטי חוץ בעינן דלהוי עכ"פ שם שחיטה עליה וכ"ש למאן דדריש מאשר יאכל וכדכתיבנא.
הן אמת שי"ל מה קשיא ליה לר"ע מהנוחר דלמא ר"ע ס"ל שחיטה שא"ר שמיה שחיטה ויליף ג"ש משחוטי חוץ והתם אשר ישחט כתיב (ויקרא י"ז) דקדשים שחיטה בעינן ונתקבל בפנים בעינן וא"כ מש"ה נוחר פטור דומיא דשחוטי חוץ בעינן אף במדבר ולכאורה דפריך הלכתא אהלכתא דקיי"ל כר"ע מחבירו וקיי"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה וקיי"ל הנוחר פטור מלכסות ולר"ע במדבר הוה נחירה חייב מאשר יאכל קרינן ביה וג"ש מטבוח כו' באופן שלכאורה מ"ש רש"י ואף למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה קשים להולמם. שוב ראיתי לקמן במשנה פ"ה א' חשיב נתנבלה והנוחר והמעקר והר"מ ז"ל בה' שחיטה פי"ד ה"י כתב טריפה ונתנבלה והשמיט נוחר דמה לי נתנבלה מדעת או שלא מדעת ועתי"ט שם וברפ"ה דכריתות מיהו נתנבלה איצטריך ליה דל"ת כיון דהלכה כר"ע כמ"ש הר"מ שם פ"ד הט"ז פסק כר"ע דנחירה במדבר מותר וה"א טריפה ושאר פסולים אין טעון כיסוי דאשר יאכל בעינן אבל נבילה ונחירה כיון שאין פסול אחר ובמדבר אשר יאכל קרינן ביה אימא השתא ליבעי כיסוי לכך כתב נתנבלה אין טעון כיסוי דאיתסר כו' ואימעט ליה מאשר יאכל וכאמור. והלח"מ כתב רבינו השמיט נוחר ומעקר דכ"ש משוחט ונמצא טריפה וא"י דהא כתב נתנבלה ובפי"ב שם ה"ג באו"ב כתב ניחר הראשון או נתנבלה בידם א"י למה פרט שם נוחר והשמיט מעקר וכאן פרט רק נתנבלה ובש"ע סימן ט"ז ס"ט כתב ניחר ונתנבלה ובסימן כ"ח השמיט ניחר לא ידענא למה. ועיין בר"מ פ"ד מה' שחיטה הי"ז פסק כר"ע דנחירה היה מותר במדבר ובשר תאוה היה אסור דווקא קדשים מקרא דאשר ישחט ועיין לח"מ שם ובס' ראש יוסף כתבנו בזה וכאן אין להאריך: