שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל יד
בו אבאר כל מיני איסורין שיש להם ביטול ואין להם ביטול וחקירות רבות בדבר שיש לו מתירין ומטבע דאין ביטול אם מ"ה מדרבנן ואפשר מטבע יש לה ביטול.
דע שמדריגות יש בביטול איסורין יש בטילין ברוב ויש בששים או בטעימה ואנן נוהגין בטעימה כ"א תרומת לכהן וכדומה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה. ויש בס"א ויש בק"א ובר"א ויש לחד דיעה באלף ואנן לא קיי"ל כן ויש שאין בטילין בכמה אלפים. ודרך כלל אומר כי הדברים שצריכין יותר מששים הוא רק מדרבנן ואמנם דברים שאין בטילין כלל יש מהם מד"ת ויש מד"ס והנני אבאר אותם בעז"ה אחת אל אחת. הדבר אשר הוא בטל ברוב הם על שני דרכים או איסור דרבנן שאין לו שורש מ"ה כחלות ח"ל וכדומה וי"א בש"ע ג"כ בטל ברוב וגבינת עכו"ם וחמאה עי"ד בקי"ב וקי"ג הן לח או יבש הא שאר איסור דרבנן צריך ס'. ובאיסור תורה יבש ביבש במינו ברוב ואחרי רבים להטות וכבר הקשינו בי"ד בפתיחה לשער התערובו' למ"ש התו' זבחים ע"א נסקלים בנשרפים דלא אזלינן בתר רובא לעשות נגד המיעוט י"ל דהר"מ מרוטנבורג דהשליך א' מדינא הוא עי"ד קי"ט ובא"מ ס' מדרבנן אטו יבשלם יתן טעם ואף להר"מ ז"ל טכ"ע דרבנן הכין הוא ובלח במינו ס' אטו א"מ ויש דיעה הובא באו"ה דא"מ ביבש מ"ה צריך ס' ויש דיעה אפילו יבש במינו ס' מדרבנן והוא דעת רש"י והר"מ והר"א ז"ל אנן לא קיי"ל כן עש"ך י"ד ק"ט ופריי שם אמנם הדברים שאין בטילין בס' כתרומה במינה (דבא"מ בטלה כשאר איסורין) מדרבנן וקרא והרמותם אסמכתא ובא"מ בס' וצריך להרים א' מהן תרומה ביד כהן מפני גזל השבט ושאר איסורין א"צ להרים כלל. וערלה וכ"ה בר"א עם האיסו' במינם ושלא במינם בטילין כשאר איסורין ומדרבנן. בריה י"א באלף או תתקצ"ט ואנן לא קיי"ל כן עבי"ד. יין נסך וודאי אוסר במינו במשהו מדרבנן משום חומרא דעכו"ם. וחביות בחביות אם תשובת אוסר וטבעת בטבעת משום ד"ח וצ"ע דברים החשובים בי"ד ק"י באלף לא בטל וחהר"ל אפילו איסור הנאה ובריה באלף לא בטל ואפילו שלא במינו עש"כ יו"ד בסי' ק"י א' וכל אלו מדרבנן ודבר שיל"מ יש דיעות מ"ה במינו לא בטל ולקמן אי"ה אבאר די"ל דכ"ע מודים דמדרבנן לא בטל במינן הא מ"ה בטל.
והנה הכ"מ פ"ז ה"ו מה' מעילה דמטבע אין לה ביטול דהוה דשיל"מ ועוד מטבע חשיב ולא בטל מ"ש דשיל"מ דיכול לחלל ומשמע לכאורה דשיל"מ מ"ה לא בטל דאל"כ איך מביא קרבן ועמ"ל שם בשם מהר"י אלפנדרי ז"ל אי מדרבנן לא בטל אי מביא קרבן. ומ"ש חשוב הוא וודאי מדרבנן קשה איך מביא קרבן. ועמ"ל שם הביא דיעות מטבע בטל מדרבנן והקשה מע"ז בקשו לגנוז כו'. דשיל"מ דלא בטל במינו יש ב' טעמים א' עד שאוכלו באיסור ע"י ביטול תמתין עד למחר כמ"ש רש"י ביצה ויש טעם הר"ן דפלוגתא דר"י ורבנן בדם הפר ושעיר ורבנן מצות אין מבטלין פירוש ששניהן היתר משא"כ איסור והיתר ומשא"כ דשיל"מ ולפ"ז יש קצת מקום לומר דשיל"מ מ"ה לא בטל עמ"ש בפריי לי"ד ק"א מזה. או יאמר דיבש ביבש דבטל ברוב מסנהדרין יליף כמ"ש רש"י ז"ל בביצה ג' מספיקא וחולין צ"ז יע"ש ובחולין י"ב א' ח"י טריפות הלמ"מ דמאחרי רבים התם א"א לידע מי האומר אמת וערש"י שם קצת קשה. והתם לא איתחזק איסורא ויבש דאיתחזק איסורא מסנהדרין והיינו בלא אפשר משא"כ דשיל"מ להמתין למחר באופן שיש לצדד ולומר דשיל"מ באלף לא בטל מ"ה הוא אלא דא"כ אף בא"מ להוי כן ואנן קיי"ל מדרבנן.
עוד יש כלאי בגדים בגד שאבד חוט א' באלף לא בטל עי"ד רצ"ד כתבו ז"ל הטעם דכ"א היתר ובהדי הדדי אסור כ"א מחזיק חבירו ול"ד לב"ח דהתם בדרך בישול אסרה תורה וכל שאין טעם לאו בב"ח הוא ולא מתורת ביטול עש"ך י"ד רצ"ט א' ולמ"ש הר"ן ז"ל בדשיל"מ ל"ד דכאן אינו מינו הוא ועשו"ת הרשב"א ז"ל רנ"ט. ועיין חולין ק"ח א' לאביי דלא ידע מדרך בישול כו' תקשה ליה אפילו בלא נתן טעם ערש"י ד"ה אי ובמ"א עמדנו על זה ועמ"ל פ"א מה' משכב ומושב הי"ד דמש"ה בשיער נזיר שארג בשק (וה"ה כלאי בגדים) לא בטל דבב"א ל"ש ביטול כנבילה בשחוטה דטהור במגע לא במשא ושאני אכילה דכל משהו בבית הבליעה אומר היתר הוא ועכ"מ פ"ג מה' בכורות הי"ג דמש"ה לא בטל שיער נזיר דומיא דכלאים הנך רואה אף דל"ש כ"א לחודיה שרי אפ"ה לא בטל וכמ"ש המ"ל ובמ"א הקשינו דא"כ למה לי מלא הסיט' שוב ראיתי שלח"מ עמד בזה. ועי"ד רצ"ט בט"ז א' צמר גמלים ורחלים שטרפן בטל ברוב ולטעם הש"ך א"ש משא"כ להמ"ל קשה קצת. ועת"ו בכורות כ"ג א' ובתוס' ד"ה נבילה במשא מדרבנן טמא לא מ"ה ולפ"ז כלאים לא לקי ולטעם הש"ך לקי ובמ"ל פ"א מה' משכב ומושב הי"ד דאפשר בלח בטל אף במשא ועכ"מ פ"א מה' שא"ה הי"ז.
ולפ"ז יש לעיין בב"ח וא"נ וודאי הנאסר בהנאה שנתערבה בס' ביבש או בא"מ יהא אסור ליתן בב"א לעכו"ם דנהנה בב"א ול"ש ביטול וחמור מאכילה דכל משהו אומר היתר הוא משא"כ בהנאה שנהנה בב"א הוה כמשא כו' לטעם המ"ל וזה לא שמעינן מכל הפוסקים דמשמע דווקא בטומאת משא גזרו ולא באיסורין. ועמ"מ בה' חמץ ומצה פ"ד ה"ח ובכ"מ שם דב"י עובר אף שיש כמה זיתים ולכאורה דדומה לטומאת משא וסובר מ"ה לא מדרבנן ובמ"א א"ח תמ"ב א' כתב כל דמותר באכילה כ"ש דמותר לשהותו ואיכא לעיונא ביה למ"ש הכ"מ שם פ"ד דפחות מכזית בכא"פ עובר ב"י ולהר"מ ז"ל טכ"ע דרבנן כמ"ש פט"ו ממ"א אם לא שנאמר דבחמץ טכ"ע ד"פ ולא לקי עיין פ"א ה"ז שם וי"ל בשלמא באכילה טכ"ע מ"ה דחיך אוכל יטעם משא"כ לענין ב"י וי"ל דיליף שאור דראיה משאור דאכילה עיין ריש ביצה וער"ן ז"ל סוף ע"ז.
ואגב אזכיר מ"ש התוס' מנחות כ"ג א' ד"ה שחוטה כו' ונ"מ בקביעי ברה"ר וא"י באיזו נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה דמי (ומ"ש שם היכי דאפשר למהוי כוותיה הוא דיבור אחר וקאי על רבי חנינא) ולכאורה קשה דנאמר דקשיא להו דבטומאה אזלינן בתר רובא מ"מ מה תירצו דקביעי כיון דאין הטומאה ניכר תו לא הוה קבוע ומ"ש הר"מ ז"ל פי"ח משא"ה ה"ב ט' שרצים כו' בניכר מיירי וגהר"ל שייך באכילה והנאה לא בטומאה כמ"ש לקמן אי"ה וי"ל דתוס' סברי דהא דבעינן ניכר הקבועה דאי לא ניכר בטל הוא ברוב משא"כ במנחות הסוגיא לר"י דמין במינו לא בטל א"כ לר"י הוה קבוע אף בלא ניכר הקבוע כלל וצ"ע.
עוד אשוב אל מ"ש למעלה בכלל י"ג בביאור לשון הר"מ ז"ל ה' שא"ה פי"ח ה"ב ככר טמא שנתערב במאה טהורות כולן ישרפו ובה"ג כתב דככר טמא שנתערב בט' כו' והוה קשיא לן אמאי לא בטל ככר טמא בככרות הטהורות ותרצנו דהוה דבר שבמנין ובקרית ספר שם כתב דככר טהור במאה טהורת כולן טמאים מדרבנן ובככר טמא בט' טהורת כתב דכל קבוע כמחצה דמי והוא לשון הר"ש ז"ל בפ"ה מ"א דטהרות ובתוספתא יע"ש הנה מ"ש במאה טהורת דרבנן י"ל משום דבר חשוב וגם זה צ"ע דמ"ה היה ראוי ליבטל כנבילה בשחוטה ואמנם מה דכתב דהוה קבוע אף אם נאמר דבאין ניכר הוה קבוע דרבנן בדבר חשוב מ"מ קשה הא הוה ספק דרבנן כמ"ש בכלל י"ג ועש"כ י"ד ק"י דקבוע כמחצה והוה כחד בחד שנתערב בגופו של אסור וכה"ג לא אמרינן ספק דרבנן לקולא ול"ד לב' ככרים א' טמא וטהור דניכר וא"י מי אכל טהורה וטמאה ועש"כ ק"י וקי"א א' וצ"ע בכל זה. גם מ"ש שם בקרית ספר דאם באו לשאול שניהם בב"א טמאים דספיקא ד"ת לחומרא כבר כתבנו דמתוס' פסחים משמע דהוה רק מדרבנן ומ"ה טהורים אף בב"א יע"ש.
ומהא דהר"מ ז"ל פי"ט יש ללמוד בב' קדירות והוא חתיכת איסור דרבנן שנתערב בחתיכת היתר ונפל א' לקדירה דתולין ואחר זמן נפלה השניה לקדירה שניה והראשונה עדיין קיימת שתיהן אסורות ולא תימא כיון דהותרה הא' שעה אחת שוב אינה נאסרת ומטהרות הלך בא' כו' אם הראשונות קיימות אלו ואלו תלויות אנו למידין דבר זה ועמ"ל שם דהלכה כמשנה ולא כתוספתא וא"ל בידיעה תליא מלתא כיון שנודע מקודם הותר וההוא דטהרות מיירי בלא נודע עד אח"כ דלשון הר"מ ז"ל משמע בכל ענין שתיהן תלויות. ולמ"ש הש"כ ז"ל בי"ד קי"א דנתערבו החתיכות הוה כ"א כגופו של איסור ואין תולין לא יצויר זה מ"מ יצויר בשעה שנפלה ראשונה נאבדה מיד השניה ולאחר זמן נמצא וא"א להכירה וכמ"ש. ועמ"ש בפריי לי"ד שם ומ"ש הפר"מ שם.
עוד לי"א כבוש בצונן אין אוסר מעל"ע וכפי הנראה הוא שיטת רש"י ז"ל שפירש בכ"מ כבוש בחומץ וציר עי"ד ק"ה א"כ למה לי בב"ח להוציא בלשון בישול י"ל למעט כבוש בציר וכדומה והא דפסחים בב"ח חידוש דאי תרו והא כל איסורין לי"א כן והול"ל חידוש מליחה ודוחק לומר דכבוש מפליט ומבליע קצת ובטל בס' וזהו חידושא דכלאים לית ביטול וערש"י חולין ק"ח א' חידוש דהאי לחודי' שרי י"ל קצת וכ"ז דוחק דהיל"ל חידוש דבעינן נ"ט ועוד דלא אסרה תורה כ"א כה"ג ועמ"ל פ"א מה' משכב ומושב למ"ד קמח בקמח מקרו יבש ביבש ה"ה אפר באפר ואי"ה בה' י"ט לענין כיסוי אבאר עמ"א שם.
וראיתי להמ"ל פ"ז מה' מעילה ה"ו כתב הא דלא בטל דבר חשוב ודשיל"מ בדאיתחזק איסורא הא לא"ה לא והביא ראיות מאו"ב שכתב הרא"ש ז"ל מכה וטורדן ובר"פ התערובות ונכבישנהו כו' ודברי הר"ן ז"ל ס"פ אין צדין שמסופק בלוקח ביצים מעכו"ם בי"ט אי אזלינן בדשיל"מ בתר רובא או לאו ולכאורה הא מימרא ערוכה היא טבעה של עכו"ם פירשו פ' למקום א' ומ"ם למ"א דהמ"ם מותרין וה"ה דשיל"מ וודאי הכין הוא וה"ט דאיכא תרי רובי כל דפריש מרובא פריש ואיסורא ברובא אשתאר משא"כ ההוא דס"פ א"צ דליכא כ"א חד רובא וה"ה ההוא דאו"ב ור"פ יש תרי רובא אין ראי' דבחד רוב י"ל בהם. עוד הביא ג' בשם מהר"י אלפנדר"י ז"ל א' מפ"ק דשקלים שכהנים דורשין מקרא זה לעצמן מאחר שעומד וב' הלחם אוכלין ומנחת כהן נישרפת כו' והא מטבע בטל ש"מ דלא בטל ולא הבינותי דמ"מ אח"כ קנו ממעות תבואה וקמח בקמח בטל עכ"פ יהיה לח או יבש מ"ה ברובא ואף בס' נגד חלק הכהנים ולכאורה מש"ה לא בטל דדמי לדם פר ושעיר דמודים רבנן דמצות אין מבטלין זא"ז כפי' הר"ן ז"ל בפ' אין בין המודר דשניהם היתר ומיהו חלק הכהן אפשר דומה לאיסור דאין נאכל ומ"ש המ"ל דאין ראיה דבטילה מ"ה אי הא משמע שם מ"ה מיירי.
ומ"ש דאין מבטלין איסור א"י דבתחלה אין כאן איסור כלל. וזה י"ל. ומ"ש דלא אמרה תורה שלח לתקלה קשה למ"ד אין מבטלין מדרבנן ובמ"א כתבנו מזה ומ"ש ראיה מרש"י עירכין דלדידן זיל בתר רובא י"ל דכליל תהיה במנחת כהן גרידא קמיירי קרא ולא כשהיא בשותפת דנאכלת אף חלק כהן דאל"כ אלא מטעם ביטול קאתינן עליה בתר רובא ויהיו דברי רש"י ז"ל כפשטן א"כ תקשי באמת לר"י דמין במינו לא איך כהנים שוקלים והא עומר וב' הלחם נאכלים ואף אם נאמר קמח בקמח יבש ביבש מקרי ור"י דווקא בלח לא בטל מדם הפר כמ"ש בחה"ר חולין בשמעתא דזרוע בשילה מ"מ חלק שמן שיש לכהנים איך נאכלת וש"מ בשותפת נאכלת ומיהו אי מטבע בטל א"ש. ואם נאמר מין ומינו וד"א סלק מינו כמי שאינו ושא"מ רבה ומבטלו י"ל דחלק קמח כהן בטל ברוב שמן ישראל ושמן בטל ברוב קמח ישראל וצ"ע אי שייך זה בכאן.
ודע דיש להסתפק מנחת כהן שנשרפת אם בשותפות אם נקמצת או לאו וכ"ת איך יצויר מנחה בשותפות כמ"ש הר"מ בה' מעה"ק פי"ד ה' י"ג י"ל דיצויר הפריש מנחה מת והניח שני בנים דמביאין בשותפות כמ"ש שם בהי"ג ומשכחת א' מהם ממזר או חלל. גם בהא גופא יש להסתפק חלל מנחתו נשרפ' או נקמצת וממ"ש בה' מעה"ק פי"ב הי"ב דמנחת נשים הנשואות לכהנים אין נאכלות י"ל ביניהם שוב ראיתי דמנחה בשותפות ליתא ושני בנים מביאין מנחה של אביו עלח"מ שם וחלל כזר ממש הוא ומטמא למתים. ומ"ש עוד המ"ל בה' מעילה פ"ז שם על הראיה השניה שהביא מהרי"א אלפנדר"י ז"ל מסוף מציעא וכתב דכיון שיכול להפריש הוה כדבר הניכר והביא דברי הרא"ה ז"ל בב"ה כלי שטף שאפשר בהגעלה הוה כניכר האיסור יע"ש עי"ד ק"ב אף למ"ד כלי שנתערב לא הוה דשיל"מ דצריך הוצאת הגעלה מ"מ אין בטל דהוה כניכר האיסור עוד מה שהביא ראיה מהפריש מעות לנזירתו (בפ' וולד חטאת) לא נהנין ולא מועלין משום דיש מעות שלמים והא רובא יש שמועלין ש"מ מטבע לא בטל והמ"ל כתב דהאיסור אין מועיל לחייב מלקות כו' ואף דהיתר מצטרף לאיסור זה בלח והטעם מתפשט כו' יע"ש. הנה מ"ש דלא שמענו קרבן ומלקות כו' זה מסכים למ"ש בפריי לי"ד ה' תערובות בפתיחה בשם מנחת כהן להר"א אפימנטי"ל ז"ל דב' חתיכות איסור וא' היתר ואכל א' מהן אין לוקה דהיתר אין נהפך לאיסור למלקות אף להיפוך איסור נהפך להיתר וכ"ת אכתי נימא מהרוב לקח י"ל כל קבוע אף באין ניכר כמחצה דמי וכנראה מתו' מנחות כ"ג א' ד"ה נבילה הביאותיו לעיל ול"ד לאיסור בהיתר דבטל הוא באין ניכר משא"כ היתר באיסור דאין נהפך תו קבוע הוה והבן אמנם מ"ש היתר מצטרף לאיסור לא הבינותי אם לא נהנה רק כפי דמי השלמים ל"ש צירוף והיתר מצטרף קיי"ל בנזיר לא בשאר איסורים גם מ"ש בלח לא ביבש לא הבינותי. ועיין במנחת כהן בס' התערובת חלק א' פ"ו דף ס"ו דזו מחלוקת רש"י ותוס' בכל א' בפ"ע אי היתר מצטרף לאיסור יע"ש ולכאור' למהר"מ אלפנדר"י ז"ל היתר נהפך לאיסור ולהמ"ל אין נהפך ומ"ש המ"ל דלא שמענו מעולם שיתחייב שום עונש וממנחות כ"ג א' נבילה בשחוטה לרבנן שחוטה בנבילה בטילה וטמא כטהור משוי לה וי"ל איסור מטומאה לא יליף לביטול עכ"מ פ"א מה' שא"ה הי"ז בשם הר"י קורקוס ז"ל. וערש"י מנחות כ"ג א' ד"ה ושחוטה ב"ח נבילה וא' שחוטה ונגע תרומה בא' מהם חולין וא"י אי אין דעת לשאול ספק טהור ברה"י ואי אדם מוחזק ברה"ר טהור וברה"י טמא וודאי ולומר דבר שאין דעת לשאול טהור בספק נגע אבל נגע וא"י באיזו לא וז"א. עיין חולין ט' ב' דפריך משרץ בפי חולדה עתי"ט פי"ד דטהרות מ"ב ובכ"מ פט"ו משא"ה ה"ח וצ"ע וכאן אין להאריך.
עיין בר"ן ז"ל פ' אין בין המודד שם משמע היתר בהיתר במינו מ"ה אין בטל לרבנן דר"י ולפ"ז חמץ במצה בזמן היתר אין בטל ולמ"ד חמץ דשיל"מ אף לאחר זמנו לא בטל ואי"ה בה"פ אבאר ועמ"ש בי"ד: