שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל יא
אדבר בו בענין הספיקות ומשפטן, ועם היות שכתבנו בס׳ גינת ורדים במקומות מפוזרים, עתה ראיתי לקבצם יחד ואוסיף בהם קצת דברים מועילים בעזה״י, דע כי שמונה מיני ספיקות הם כפי אשר אדבר בהם, ואני קורא שם לכל אחד מהם. שם המקרה, שם המציאות, שם הרגיל, שם הכמות, ספק פלוגתא, ספק בעיא דלא אפשטא, ספק עדים, ספק ע״א, ואני אבאר כל אחד כפי כחי וחילי בעזרת צורי וגואלי.
ספק המקרה כיצד, שנולד לנו ספק השקול, חתיכה ספק חלב או שומן, מים בראש ולא נודע אם הקיף המוח או לאו, ספק נפל איסור לתבשיל או לאו, ספק שהה ודרס, או לא בדק אחר השחיטה אם נשחט הרוב, ספק קרוב לה או לא, וכדומה הרבה, הנה באין חזקה כלל לדעת הר״מ ז״ל פ״ט מהל׳ טומאת מת הי״ב דמן התורה שרי ספק חלב ושומן חדא חתיכה, ומדרבנן אסור, והר״א ז״ל הסכים לדבריו פ״י הכ״ז מהל׳ כלאים, והשגתו יע״ש ובמשל״מ, ובתנאים המבוארים בפריי לי״ד ק״י, והפר״ח בי״ד ק״י פסק כהר״מ ז״ל וצ״ע להלכה, כי רבים חולקים, הרשב״א ז״ל בתורת הבית הארוך ותוס׳ ובכמה מקומות משמע דמה״ת אסור, ונ״מ טובא לדינא, ובהנהגות איסור והיתר כתבנו דנ״מ לכבוד הבריות ספק כלאים להר״מ ז״ל אין פושטן בשוק, ולהרשב״א ז״ל פושטן, וספק תורה להר״מ ז״ל אין עושין סייג וגדר דהוה משמרת למשמרת, עיין יבמות כ״א. ג׳ חולה שיש סכנה מאכילין הקל, ולהר״מ ז״ל ספק תורה ואיסור דרבנן שווין, ומיהו י״ל דמכל מקום חמור ספק תורה עא״ח סימן תקצ״ה במ״א א', והבן. ובנשבע על חצי שיעור חייל שבועה, וספק תורה, י״ל למ״ד מה״ת חייל כמ״ש, ולמ״ד דרבנן לא תסור לא חייל, עיו״ד רל״ט ש״ך י״ט, והבן. ובתיבת גומא פ' תצוה עיין שם. ועיין בכפות תמרים בסופו כתב להר״מ ז״ל אף ספק כרת מה״ת מותר (עכ״מ יש גירסא) מדשרי ספק ממזר, שמא ישא אחותו מאביו יע״ש, ואיני יודע דא״כ למ״ד כל ספק, בר ממזר, אסור מ״ה איך התירה התורה ספק ממזר, שמא ישא אחותו מאביו שזה איסור אחר הוא, ולא התירה התורה אלא איסור ממזר. אלא למיעוטא דמיעוטא לא חיישינן כדמסיק בקידושין ע״ג א', ומדשרי רחמנא ספק ממזר אין ראיה כלל, דשמא בידוע מי הוא אביו ואמו, ובספק אשת איש וכדומה. ולמ״ד ספק מה״ת אסור אף איסור תורה כחצי שיעור שאין בו עשה ספק מה״ת אסור, ובמקום אחר כתבנו מזה די״ל דווקא ל״ת דחמור דיליף מן ממזר. והלכה למשה מסיני ודבר הנלמוד בי״ג מדות דין תורה להם, רק שהר״מ ז״ל קורא אותם ד״ס, עמ״מ פ״א מהלכות אישות קידושי כסף.
והיכא דאיכא חזקה הולכין בתרה בין לקולא וחומרא, ואי״ה בכלל חזקה אבאר חזקה הפוסקת אי אזלינן בתרה לענין דיני נפשות, אבל באיסורא הולכין וודאי אחריה. ואם יש ס״ס לחומרא ואוכל אותו צ״ע אם לקי עליה, דהרשב״א ז״ל בתשובה משמע דעדיף מרובא ולקי עליה, ולא מכרעא מלתא, ועיין בתשובת הרשב״א ז״ל ובפני יהושע בקונטרס אחרון כתובות ט', ואי יש ס״ס לחומרא באיסור דרבנן אי מחמירין עי׳ משל״מ פ״ח מהל׳ שאר אבות הטומאה ופ״ד מה׳ בכורות ובה׳ מקוואות פרק ששי ועירובין ל״ה ב׳ ד״ה ספק, יש שם פלוגתא יע״ש.
וספק תורה שבא ע״י גלגול לדרבנן עיין מהר״י ן׳ לב ח״א וג׳ סימן ק״ג, הדמיון ספק טריפה שבישל ברוב כשר במינו, אין אומרים ספק דרבנן לקולא, ובפריי לי״ד כתבנו מזה.
והנה חזות קשה ראיתי בר״מ ז״ל (פי״ח ה״ח) [פי״ד הי״ח] מה׳ שאר אבות הטומאה, חביות שיש משקין בתוכה ופשט הטמא ידו לאוירה ספק נגע במשקין או לאו טמאין והחביות טהור, שמשקין עצמן ד״ת ולטמא אחרים, אף אוכלים, דרבנן, וכ״כ שם כמה פעמים אלמא ספק תורה שבא ע״י גלגול לדרבנן מטהרין, ומה טומאה ברה״י כוודאי חשיב מטהרן בדרבנן, כ״ש באיסורין כה״ג, ואף אם נאמר כל שלא נודע אמרינן ספק לקולא, מ״מ כאן ל״ש זה דאח״כ יטמא המשקין בנגיעה לחביות, ועיין טהרות פ״ד משנה ט׳ י׳, ואף אי הוה אמרינן בטומאה כה״ג טמא, לא הוה קשיא לר״ת כפי הנראה לכאורה מדבריו בספק דרוסה שנתערב שמתיר, ובס׳ פרי מגדים בק״י תירצנו בזה לר״ת יע״ש. דשאני טומאה דספק כ״א כוודאי, משא״כ מתוספתא שהביא הר״ש וכ״פ הר״מ ז״ל קשה, ואין לומר איסורא מטומאה לא ילפינן דבכמה מקומות ילפינן, וצ״ע, ויש ליישב קצת.
ואיסור תורה ספק אם נפל לתבשיל דאסור אמאי לא אוקמיה חזקת היתר, עיו״ד מזה, כ״ה וי״ט וק״י. ובסימן ח״י.
ספק המציאות כיצד, המשל בזה מה דאמרינן חולין פ״ו א׳, דחכמים אוסרין לשחוט אותו ואת בנו אחר שחיטת חש״ו והקשו בתוס׳ ד״ה מאי טעמא, ותירצו דרבנן מספקא להו אי רוב מתוקנין או מקולקלים, וזה ספק מציאות. ומדברי התוס׳ שם למדתי חידוש דין שסיימו וז״ל והשתא לא מהני חזקה מידי, דהוה קשיא להו דמ״מ אמאי לא אוקמיה אחזקה דשאין זבוח, ותירצו דל״ש כה״ג לומר אוקמיה אחזקה, וי״ל למה לא אוקמיה אחזקה, ולומר דהוה ספק חסרון ידיעה ל״ש אוקמי אחזקה, הא מנלן, גם התוס׳ לא היו מוכרחין לזה, דשפיר מצינו למימר כמ״ש מהרש״א ז״ל שם דרבנן מסופקין אי פלגא ופלגא ועם החזקה הוה רוב מקולקלים, או שמא רוב מתוקנים, דל״ש אוקמיה אחזקה כוודאי, דבלא החזקה רובא מהיתרא דלאו ספק שקול הוא, ועם החזקה הוה פלגא, ומדכתבו דספק אי רוב מתוקנים או רוב מקולקלים ש״מ דבר פשוט להם דכה״ג נמי לא אוקמיה אחזקה, וכ״ת דאי דספק שמא רוב מתוקנים או פלגא מתוקנים הוה ס״ס להיתרא ואף במקום חזקה מהני, הא ליתא דהתוס׳ בסוגיא דפתח פתוח כתבו, שם אונס חד הוא, ואף שי״ל זה כמ״ש המנחת יעקב בקונטרס הספיקות, אכתי טעמו של דבר לא ידענא. ולומר כיון דהספק מגרע כח החזקה דאי רוב מעשיהן מתוקנים רובא עדיף מחזקה ליכא לאוקמיה אחזקה משא״כ בספק שקול בעלמא, גם זה החילוק לא הבינותי. ועיין כה״ג ביו״ד כ״ה וח״י ספק בעיא ופלוגתא לא שייך חזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין, אפשר זה דומה להם וצ״ע, ועמ״ש לקמן אי״ה בספק בעיא.
ספק הרגיל כיצד, ספק דשכיח ורגיל לאיסורא טפי מלהיתרא כתבו ז״ל דלא מהני ביה ס״ס עב״ח בי״ד סימן נ״ז, ומקורו מתוס׳ כתובות ט׳ א׳ ד״ה ואי בעית רצון רובא וכו׳ ומוכת עץ אי לא שכיח לא הוה ס״ס יע״ש. והיינו רוב גמור, אבל רוב דרבנן היה ס״ס יע״ש. וה״ה ספק דרבנן לקולא אי שכיח לאיסור טפי, לא אזלינן לקולא, ובאיסור תורה אי שכיח להיתרא טפי לא מחמירין, כ״כ ז״ל.
ואיכא למידק מפסחים ט׳ א׳ דאין ספק מוציא מידי וודאי בחמץ, וכן חבר אי לאו דוודאי הוא, והא ספק אכלוהו ספק הרגיל וקרוב לוודאי הוא כמ״ש התוס׳ שם ד״ה ואם, ואפ״ה אין תולין להקל, וי״ל דאיתחזק שהביאו חמץ לכאן ולא יהא כרוב מדרבנן סמוך מיעוטא וכו׳, והוה פלגא, אלא דלמ״ש התוס׳ שם לתי׳ ב׳ אף בטלו יש להחמיר, הא בדרבנן ל״ש סמוך, דספק דרבנן בשקול לקולא, כמ״ש בפריי לי״ד ק״י, ולזה יש לנו לומר דשניא בדיקת חמץ שהחמירו חז״ל יותר משאר איסורים והצריכוהו לבדוק על הספק, עמ״מ בהל׳ חו״מ, ואי״ה בהל׳ פסח יבואר. ועא״ח תל״ז ולבוש שם.
ומ״ש התוס׳ שם דאי לא בטלו הוה ד״ת, קשה דאינו יודע היכן הוא משמע אין עובר, עיין תוס׳ ריש פרק כל שעה כ״א א' ד״ה דאי, ואי קשיא הא דר״ת מתיר ספק דרוסה שנתערב באחרים מס״ס, והחולקים עליו דספק א׳ בגופו וב׳ ע״י תערובת, והא בלא״ה לא הוה ס״ס דספק א׳ שכיח לאיסורא טפי מלהיתרא כמ״ש התו׳ חולין מ״ג א׳ ד״ה קסבר, כבר עמדתי ע״ז בפריי ליו״ד ק״י, וי״ל בכמה אופנין די״ל דר״ת סובר דרוסה ספק השקול, וכיון דנולד מחיים לא אוקמיה אחזקה ע׳ תוס׳ יבמות נ׳ ב׳ ד״ה אשה, וביו״ד נו״ן וש״ך אות ב׳ ג׳ (וי״ל זה, מים בראש חזינן דלאו מרובא משא״כ דרוסה, ועתב״ש והבן) או דרוסה שכיח לאו מ״ה רק מדרבנן, וביו״ד נ״ז הארכנו בזה, ומדרבנן חוששין לספק דרוסה, ומש״ה התיר ר״ת ס״ס כמ״ש התוס׳ כתובות ט׳ א׳ רצון רובא מדרבנן, משא״כ כשספק א׳ שכיח ממש לאיסור טפי מהיתר אף דשני שקול לא הוה ס״ס, כהסכמת כל הפוסקים וכדמוכח מתוס׳ כתובות ט׳ א״ב יע״ש.
ספק הכמות כיצד, הנה קי״ל ספק חסרון חכמה לא הוה ספק בדרבנן לקולא, ובס״ס בד״ת כל שספק א׳ חסרון ידיעה לא הוה ס״ס, המשל בזה חתיכה נבילה נפל לרוב שחוטה וא״י אם יש ס׳, בלח מדרבנן בעינן במינו ס׳, לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, כיון שהוא לפנינו וא״א לשערו, מה שאין כן נשפך, תולין לקולא עיו״ד צ״ח ס״ג, ה״ה בס״ס מה״ת כה״ג ספק טריפה שנפל לאינה מינה וא״א לשער אי יש ס׳ נגדה או נגד הפליטה, לא הוה ס״ס, ואף דספק חסרון ידיעה לכל העולם הוה ספק כספק בעיא, ואי״ה לקמן יבואר, וספק פליטה א״א לשום חכם לעמוד עליו, י״ל הטעם אי שרית ליה יבוא כל אחד לשער כפי אומד דעתו ויבואו להקל עש״ך י״ד צ״ח.
ספק פלוגתא כיצד, הנה קי״ל ספק פלוגתא דרבוותא כששניהם שווין בחכמה ומנין (עש״ך י״ד רמ״ב) הוה ספק שקול גמור בספק דרבנן לקולא, וס״ס בד״ת לקולא, ואם יש ב׳ פלוגתא דרבוותא המיקל לעת הצורך ואומר דהוה ס״ס לא הפסיד, ולא הוה משם א', ומה שיש לעיין להר״מ ז״ל כל ספק מה״ת שריא, אי ספק פלוגתא ובעיא ועדים, אי הוה מה״ת, עי״ד ק״י ופר״ח ופריי שם ואי״ה לקמן יבואר עוד בזה. ויראה לי בספק פלוגתא דרבוותא ל״ש לומר אוקמיה אחזקה כמו בספיקא דבעיא וספיקא דדינא (פירוש דלא ידעינן מה אמור קמאי ביה) דל״ש אוקמיה החזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין, כמ״ש כה״ג בי״ד סימן ח״י בהגהות הטור אות ג׳ ובסימן כ״ה בהגהות הטור אות ג׳ בשם הגהות אלפסי פ״ק דחולין, ה״ה ספק פלוגתא דרבוותא, ול״ד לב׳ כיתי עדים המכחישות דמה״ת אוקמיה אחזקה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה.
ולפ״ז לכאורה יצא לנו דין חדש כמו שאגיד, דבס״ס פלוגתא דרבוותא מהני במקום חזקה אף דבס״ס בגוף המעשה לא מהני ס״ס במקום חזקה כבסי׳ ק״י בי״ד, הטעם דחזקה נגד ספק הא׳ משוי כודאי ולית כאן ס״ס, וכ״ש כשחזקה נגד שניהם, משא״כ פלוגתא ל״ש אוקמיה אחזקה, וי״ל הטעם סמוך מעוטא לחזקה והו״ל פלגא דס״ס כרוב, א״כ ה״ה ספק פלוגתא י״ל עכ״פ מדרבנן אסור. ועכ״פ הא אמינא דבס״ס גוף המעשה במקום חזקה י״ל מ״ה אסור, ופלוגתא יצא מכלל ספק תורה, וי״ל מדרבנן והבן. וצ״ע בכל זה. עמ״ש בפריי י״ד ק״י הארכנו בזה. ועש״ך בי״ד סימן נ״ז אות מ״ח ספק פלוגתא וחיה י״ב חודש כשירה, והטעם דרוב אין חיות י״ב חודש, מסתמא הלכה כמ״ד כשר הא אם יצויר בע״א אף ברובא כחזקה ולא ישתנה הדין.
ספק בעיא כיצד, הנה בל תיקו קי״ל בד״ת לחומרא ובדרבנן לקולא, עיין הגמי״י פ״ב מהל׳ חמץ ומצה וב״י א״ח סימן של״ג ותל״ג וביבין שמועה כלל רפ״ה ועב״י א״ח ש״ג ותל״ז. וביש״ש ב״ק פרק החובל חידוש, כל מקום דסיים בש״ס תיק״ו לא הוה חסרון חכמה, כיון דהם לא ידעו, דרבנן לקולא, משא״כ כשלא סיים תיק״ו י״ל דידוע להש״ס דיש למפשט, הוה כחסרון חכמה, ומהא דא״ח תל״ז ס״ב אדרבה לכאורה משם ראיה מדכתבו ז״ל (הר״ן וב״י) כיון דרב נחמן פשיט ליה וכו׳, ולא כפשוטו ספק דרבנן לקולא, אלא דלא סיים תיק״ו הוצרכו לזה דלא דחיין פשיטותא דר״נ בדרבנן ומש״ה א״ש מבטלו לכתחלה, והבן זה. ועיין תב״ש י״ד סימן כ״ג אות ט׳. וס״ס נמי מהני עב״י י״ד בגלודה, ואף ב׳ בעיות לעת הצורך, ועיין פר״ח בי״ד העלה דספק בעיא לא נכנס בגדר הספק, הפוסקים כתבו דמהני בין לספק מדרבנן ובין לס״ס. וכבר כתבנו בספק בעיא ל״ש אוקמי אחזקה, ועלח״מ הל׳ שחיטה בספק בעיא שהה במיעוט סימנין.
ומה שיש לעיין להר״מ ז״ל בספק בעיא וספק פלוגתא אי הוה מה״ת או מדרבנן.
ולכאורה יראה דהוה מה״ת; ומנא אמינא לה מהא דכתב הר״מ ז״ל פי״א מהל׳ שגגות ה״ב יראה לי שכל אלו שמביאין קרבן, על הספק (היינו בעיא דלא אפשטא) אין מביאין קרבן על שגגתן שמא יכניסו חולין לעזרה, וא״ת חטאת העוף וכו׳ שהוא מחוסר כפורים ולכך מביא קרבן, משא״כ כשאין מחוסר כפרה. והנה אם נאמר דתיקו מה״ת מותר ומדרבנן אסור פשיטא שאין מביא קרבן, אשר ע״כ נראה לכאורה דתיקו מה״ת ספיקו לחומרא, מש״ה כתב דאפ״ה אין מביא קרבן על הספק דספיקו לחומרא ושמא יביא חולין לעזרה ושוא״ת עדיף, שא״א להתנות בחטאת העוף ואשמות. שוב ראיתי דאדרבה מוכח משם דבעיא דלא אפשטא מה״ת ספיקו מותר, דאל״ה מה קושיא מחטאת העוף, דהתם הלכתא גמירי דמביא על הספק ואין נאכלת, ובנזיר כ״ט יליף מקרא לזכר ונקיבה וכו׳, ותקשי ליה מאשם תלוי דמביא על הספק דשם ליכא הכשר אלא דהתורה אמרה דמחויב על הספק וליכא חולין לעזרה, ה״ה חטאת העוף אתרבי מקרא וליכא חולין בעזרה, משא״כ ספיקות דלמא לאידך גיסא ושוא״ת עדיף, אלא וודאי דה״ק דיראה לו דאין מביא קרבן על הספק כמ״ש בהל' טומאת מת פ״ט הי״ב, דיראה לו כל ספק מה״ת שריא, ואם רצה להחמיר אין רשאי, דמביא חולין לעזרה, משא״כ אי ספק מה״ת לחומרא לא חולין בעזרה, דמחויב הוא, וע״ז קשיא ליה מחטאת העוף למה הצריכה תורה או נילף מהתם דספק מה״ת לחומרא, (באשם תלוי איתחזק) ולזה תירץ דהתם מכשיר הוא, וכמ״ש הפר״ח בי״ד ק״י בשם המבי״ט חי״ד דאיסור ממכשיר לא ילפינן, באופן דמשמע דלהר״מ ז״ל בעיא דלא אפשטא מדרבנן לחומרא, וכנראה ממרוצת דברי הפר״ח בי״ד ק״י ד״ה כללא דמלתא, דמשמע בעיא דלא אפשטא ופלוגתא דרבוותא וב׳ כיתי עדים כולהו להר״מ ז״ל מדרבנן.
ודע דקשיא לי התם בנזיר סבר ר׳ יוחנן חולין בעזרה לאו ד״ת, ושחיטת העוף אין מה״ת, ומה תרין איסורין, מדרבנן יע״ש ברש״י ותוס', ואי אמרינן דספק מה״ת לחומרא למה לי קרא להביא חטאת העוף מספק כיון דחולין לעזרה ליכא איסורא יע״ש, וצ״ע, וי״ל דפלוגתא היא אי ספק מה״ת אסור או לאו כמ״ש הפר״ח, דתליא אי בעינן חתיכה א׳ משתי חתיכות עיין [כריתות] ריש פרק ספק אכל.
ודע דהתם אמרינן אין שחיטה לעוף מה״ת, קשה דמ״מ טריפה הוה בשבירת המפרקת עם החוט, ונהי שחיטה לא בעי, נחירה בסימנים בעי כמ״ש התוס׳ חולין כ׳ א׳ ד״ה לא, ואפשר דמלק בלא החוט ער״מ פ״ו מהל׳ מעה״ק, וראיה למ״ש הט״ז בי״ד סי׳ כ״ז בשבירת המפרקת בלא החוט ועכ״פ בלא רוב בשר כשר.
ומדי דברי בו זכור אזכרנו מ״ש רש״י כריתות זיי״ן ב׳ ד״ה ואין, ומשום חולין ליכא וכו׳ דאין למזבח אלא דמה, ואכילת מזבח לא שמה אכילה ע״כ, איני יודע דהא איסור חולין בזביחה וזבחת בריחוק מקום, ואי דווקא זביחה ולא מליקה א״כ אין איסור אף באכילת הדיוט ולמזבח כי אם משום מליקה וצ״ע, ובזה מדוקדק דברי הר״מ ז״ל פי״א משגגות ה״ב, וא״ת חטאת העוף הבא על הספק ואין נאכלת, דמלת ואין נאכלת מיותר, אלא דלא תימא חולין בעזרה בזביחה ולא במליקה וכיון דליתא בבהמה תו ליתא בעולה ויורד, ולזה אמר ואינה נאכלת, וע״כ חולין בעזרה שייך במליקה, דאי לא הכי אמאי אין נאכלת, וכ״ת משום איסור מליקה הא ליכא אלא חד איסורא, וה״ה באשם תלוי ליכא אלא חד איסורא, ונילף מזכר עיין נזיר שם, וע״כ תרי איסורי אלמא מספק מייתי חולין לעזרה, וע״ז תי׳ דמכשיר שאני, ועיין פי״ב מה׳ שחיטה, ופ״ב ה״ג ובמ״ל שם.
שוב עיינתי בכריתות כ״ו ב׳ רש״י ד״ה ובדין, דחולין בעזרה לא אסרה תורה כי אם שחיטה ולא מליקה יע״ש, והיינו נוחר ומעקר פטור, וא״כ אדרבה איפכא קשיא על סוגיא דנזיר דאמרינן תרין איסורין, דממ״נ ליכא אלא חד איסורא, אי ילדה מביאה שפיר, ולא ילדה, ליכא כי אם נבילה, דנוחר ומעקר לית חולין בעזרה. שוב ראיתי בספר קול בן לוי להגאון מהר״ר אליהו הלוי ז״ל בשאלה ג׳ העיר בזה, ותמה על הרע״ב ותי״ט בסוף תמורה, מסוגיא דנזיר, ובגיטין בהשולח חטאת ממדינת הים יע"ש שהאריך, עיין גיטין כ״ח ונדה ע״א א׳. וכפי הנראה אדרבה למ״ד אין שחיטה לעוף מ״ה יש תרין איסורין בחטאת העוף א׳ טריפה דתבר שדרה ומפרקת עם החוט במליקה, וא׳ משום חולין בעזרה דקיי״ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה בחולין שנשחטו בעזרה וכבר דברנו מזה לעיל. גם הר״מ ז״ל בהל׳ מחוסרי כפרה שביק הטעם דנבילה ונקיט חולין בעזרה, והא ממ״נ לא הוה חולין בעזרה כי אם לאו דנבילה לחוד, ומה שאסור להכניס חולין לעזרה מדרבנן עמ״ל פ״ב מהל׳ שחיטה.
עוד ראיתי בפ״א ממחוסרי כפרה ה״ז דאין חטאת העוף הבא על הספק נאכלת דהוה חולין לעזרה, וטעם זה לכאורה אין מספיק דאשם תלוי נמי כן הוא, והיה לומר תרין איסורין, עוד קשיא לי במ״ש שם הר״מ ז״ל ב׳ נשים א׳ ילדה וולד וא׳ א״י, שתיהן מספק, והא ר״י אמר בכריתות אימתי בזמן שילכו זו למזרח וזו למערב הא לא״ה מייתי ומתני, וכל אימתי לפרש, משמע דהכין הלכתא ולמה השמיט זו. גם היקשא דזכר ונקיבה, אימא דווקא היכא דאיתחזק ב׳ נשים, הא חדא אשה לא, דומיא דאשם תלוי דבעינן ב׳ חתיכות עפר״ח י"ד ק״י.
גם מה שפלפל שם בשו״ת קול בן לוי, היה לפניו ב׳ מינים, א׳ מה׳ מיני דגן וא׳ משאר מינים, ואינו יודע מאיזו אכל אי חייב לברך יע״ש שהאריך, ולכאורה דנהי כל ספק ד׳ תורה שריא, מדרבנן מיהת חייב לברך, ולכאורה הוה קשיא ספק בירך בהמ״ז חוזר ומברך דספק תורה לחומרא, דלמא לאידך גיסא כל המברך ברכה שא״צ עובר על לא תשא, עמ״א א״ח רט״ו אות ו׳, ובכפות תמרים יומא פ׳ הביא מחלוקת בשם שו״ת בני שמואל סימן מ״ב, ובהר״מ ז״ל פי״ב הי״א מהל׳ שבועות דהוה ד״ת, וי״ל כל שחייב לברך מדרבנן בספק תורה, לית כאן ברכה שא״צ, ובפריי לא״ח כתבנו מזה, ועב״י באו״ח ס״ז ופר״ח. ואמנם י״ל היו לפניו ב׳ וכו׳, איתחזק מקרי כאשם תלוי, וא׳ ספק אי אכל מה׳ מיני דגן או לאו, שזה מה״ת חייב לברך, וזה מדרבנן, לא אתי דרבנן ומפיק ד״ת כבסי׳ קפ״ו באו״ח, ומיהו י״ל התם אשה וקטן, דלית ערבות משא״ב גדול, ואי״ה שם יבואר, ומיהו לדידן ברכה מעין שלש ספק אי ד״ת או דרבנן, הוה ס״ס ואין מברך, ויצויר זה בספק אי אכל לחם.
ספק עדים כיצד, ב׳ אומרים קידש וב׳ אומרים וכו׳, או נתגרשה וכו׳ או קרוב לו וכו׳ בכל זה מסיק ביבמות ל״א א׳ ובתוס׳ ד״ה למאי, וכתובות כ״ב ב׳ ד״ה הבא, וכ״ו ב׳ ד״ה אנן, העלו שם דתרי ותרי ספק דרבנן, ומה״ת אוקמיה אחזקה, ועמ״מ פ״ך מה׳ א״ב הי״ו כתב כן תרי ותרי ספק דרבנן, ומה״ת אוקמיה אחזקה, ויש שם מקום עיון שכתב שם יש מי שאומר דלתרומה ד׳ תורה לא, והא וודאי הכין הוא, וליכא מאן דפליג דתרי ותרי מדרבנן מיהא הוה ספיקא, ובד״ת מחמירין ובדרבנן מקילין ככל ספק דרבנן, ולקמן אי״ה אכתוב ליישב זה, והנה אף שבאו העדים המתנגדים לחזקה תחלה, אפ״ה הוה תרי ותרי ואוקמיה אחזקה, ולא הוה תו ספק תורה, ומנא אמינא ממ״ש התוס׳ כתובות כ״ו ב׳ ד״ה אנן, דאין נראה לר״י מה שפירש ר״י בר ברוך דהיכא דבאו עדים המתנגדים לחזקה תחלה ל״ש אוקמיה אחזקה, דבשמעתין מסיק אף שבאו עדים הפוסלים קודם יע״ש, וי״ל דאימא דיש לחלק בין דרבנן דבספק השקול לקולא מש״ה תרי ותרי אף שבאו עדים המתנגדים תחלה מ״מ איכא קצת חזקה ומצטרף להקל, משא״ב בד״ת שבאו העדים המתנגדים תחלה, איתרע החזקה והוה תו ספק תורה. והנך רואה מדברי התוס׳ בדרבנן נמי דווקא היכא דיש חזקה שרי הא ליכא חזקה בתרי ותרי מחמירין מדרבנן, דאל״כ לא הוו מקשין מתרומה דרבנן לר״י בר ברוך, דבלאו חזקה נמי ספק השקול בדרבנן לקולא, אלא כמ״ש, וכן באה״ע סימן ג׳ ס״ו סיים וישאר כהן בחזקת אביו וע״ש ב״ש אות י״ד, ובטור שם לא סיים כן, והב״י [והב״ח] הביא שם לשון הר״מ ז״ל וישאר בחזקתו ועב״ח. וגם הב״י הביא לשון הר״ן ז״ל דאי הוה מדרבנן תרי ותרי אפשר דלא החמירו אלא באשת איש ועבודה (ואפשר ה״ה יבמה לשוק).
ואפשר ליישב מש״ל בשם המ״מ פ״ך מהא״ב הי״ז ויש מי שאומר וכו', די״א דלא החמירו אלא באשת איש וכדומה, ומיהו אנן קיי״ל תרי ותרי ספק דרבנן, ומה״ת אוקמיה אחזקה כי כן הסכימו כל הפוסקים, ומדרבנן מיהת אסור בכל האיסורין, ולאו דוקא אשת איש ועבודה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה, ואף שבאו עדים המתנגדים תחלה בד״ת נמי רק מדרבנן ועיין אה״ע סי׳ מ״ז ס״ב ב׳ אומרים נתקדשה (אף שבאו תחלה) וכו׳ אם ניסת לא׳ מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא, הא לא״ה מדרבנן אסורה לא מה״ת, ומ״ש הב״ח שם דחייבת אשם תלוי הוא לאו דוקא, ומ״ש הב״ש אות ב׳, ולא דמי לסימן ג׳ בתרי ותרי דמילי דאישות שאני, לכאורה יש סתירה למ״ש בסי׳ ג׳ אות י״ד דבד״ת מחמירין, ושם בתרומה דרבנן איירי, ואפשר בתרומה קטנה דקידושיה מדרבנן אפ״ה מחמירין כאן משום מילי דאישות עשו הרחקה, וצ״ע, ואם יש עוד ספק מצרפין והוה ס״ס ולקולא בד״ת. ויצא לנו הדין בחתיכה שב׳ אומרים שומן הגיד וחלב דרבנן וב׳ אומרים כשר, מדרבנן מחמירין אף בדרבנן, וכאמור.
עיין בב״י בי״ד סימן ל״ט במעשה דהר״י בן הרא״ש ז״ל ב׳ אומרים שהיה חוט בשר מקיף בועה בשיפולי, וב׳ אומרים שלא היה, דשרי מטעם דבועה בשיפולי חומרת הגאונים דמחזי כתרי בועי, וכיון שכן בדרבנן אוקמיה אחזקה יע״ש
דע דסבור הייתי לומר תרי ותרי אף דאיכא חזקה מחמירין באיסור תורה מדרבנן, הא ברובא דעדיף מחזקה י״ל לא מחמירין בתרי ותרי באיסור תורה, והנך רואה מדברי הב״י בסי׳ ט״ל דאי הוה בועה בשיפולי, מה״ת הוה אסור בתרי ותרי, אף דרוב כשירות, וי״ל לעת עתה יצאה מהרוב, רק חזקה מחמת רובא מקודם והבן. ועפר״ח י״ד כ״ט.
וראיתי להרשד״ם ז״ל בחיו״ד סי׳ ט״ל וז״ל ב׳ אומרים שכוליא היתה לקויה וספק שמא הגיע לחריץ וב׳ אומרים שלא היתה לקויה כלל, א״כ אוקי תרי לבהדי תרי והעדים לא העידו על דבר ברור אלא ספק, ועוד לדעת הר״ן ז״ל בקדושין על ההלכות דרבא23 (הוא בבעיות שתי בנותיך בפרוטה יע״ש) דתרי ותרי ספק דרבנן הוא דווקא בחומר ערוה, וכתב דהר״י בן הר״ש ז״ל שלא היה אוכל (הוא מ״ש בשם הב״י בסי׳ ט״ל) דסובר תרי ותרי ספק תורה, או שסובר כיון שבאו העדים המתנגדים תחלה יצאה מחזקה יע״ש. הנה אנן קיי״ל תרי ותרי אף שבאו העדים המתנגדים תחלה הוה ספק דרבנן כמש״ל, ואף בשאר איסורים עכ"פ מדרבנן אסור כדכתיבנא, אמנם במ״ש דהעדים לא העידו אלא על הספק דשמא לא הגיע לחריץ הנה לדידן דהוה ספק דרבנן הוה תו ספק דרבנן ולקולא, ואף אי הוה מה״ת י״ל הוה ס״ס ולא הוה משם אחד ובזה צ״ע, ועמ״ש בי״ד סי׳ ל״ט.
ספק עד אחד כיצד, ע״א אומר חלב ד״ת וע״א אומר שומן וליכא חזקה, אם באו שניהם לב״ד בבת אחת הוה ספק תורה ולחומרא, ובזה אחר זה אם בא עד המתיר תחלה עש״ך י״ד קכ״ז אות י״ד הביא מחלוקת אי דווקא בעדות אשה כל מקום שהאמינה תורה ע״א הוה כשנים ולא בשאר איסורים, וי״א אף בשאר איסורים, ולפ״ז ה״ה כאן תלוי במחלוקת זה אי באו זה אחר זה הן המתיר או האוסר, לי״א כב׳ אין השני נאמן, ולי״א, בשאר איסורין, הוה ספק תורה ולחומרא. ויש לעיין דהא מוספרה לה יליף דע״א נאמן באיסורין להקל וכ״ש להחמיר, א״כ להוי כחד לגבי חד, ול״ד לעדות אשה דהתם האמינו לאומר מת ולאומר לא מת לא האמינו, משא״כ בשאר איסורים. ועמ״ש בפריי לי״ד סי׳ א׳ עמ״ש המחבר שוחט שאמר ששחט כהוגן וע״א מכחישו, ע״א בהכחשה לאו כלום, מיירי אפילו באו בב״א, מטעם דרוב מצויין מומחין הם, ומיירי שעד המכחיש אומר ששהה ודרס באונס יע״ש.
והיכא דאיכא עד לגבי עד וחזקה, הנה באה״ע סי׳ מ״ז ס״ג פסק בפשיטות ע״א אומר נתקדשה (בפני שנים) וע״א אומר לא נתקדשה תנשא לכתחלה, אם לא בא׳ אומר קרוב לו וא׳ קרוב לה יע״ש. ועפר״ח י״ד סי׳ ק״י כתב סתם וצ״ע, ועב״ש שם אות ה׳ הביא בשם המ״מ בפ״ט מאישות בשם הראב״ד והרמב״ן והרשב״א, דלא תנשא לכתחלה אפילו בהכחשה שלא קידשה מעולם, ובסי׳ מ״ב שם אות ה׳ האריך יע״ש, ואף שי״ל באשה קי״ל טפי דאין דבר שבערוה פחות משנים, משא״כ בשאר איסורים, מ״מ המעיין בש״ך י״ד קכ״ז כפי הנראה דאף בשאר איסורין אף שבא עד האוסר תחלה כיון דאיכא חזקה מוקי עד להדי עד, ואוקי אחזקה ומותר בד״ת, ואף מדרבנן.
ובאחד אומר קרוב לה וקרוב לו לא תנשא לכתחלה ונשאת לא תצא, יש שם ב׳ טעמים, א׳, דידוע לנו שזרק לה קידושין אתרע חזקת פנויה ולא תנשא לכתחלה, ויש טעם דחיישינן לטעות דמצוי לטעות בין ד' אמות שלו ושלה יע״ש באה״ע סי׳ מ״ז ב׳ ג׳ בב״ש אות ו׳. ויש לכל אחד מהפירושים קולא וחומרא, לפי׳ הא' קולא כשלא ידעינן שזרק לה כלל קידושין כי אם ע״פ שני עדים א׳ קרוב לה וקרוב לו תנשא לכתחלה, חומרא אפילו דבר שאין מצוי לטעות אפ״ה אסור לכתחלה, ולפי׳ הב׳ קולא דבר שאין מצוי לטעות שרי לכתחלה, חומרא כל שמצוי לטעות אפילו לא ידעינן קידושין כי אם ע״י עדות האלו לא תנשא לכתחלה.
ולפ״ז תבשיל שנפל בו איסור תורה לאינו מינו וא״י היה ס׳ או לאו וסלקוה לאינו מינו, וע״א אמר וכו׳ כיון דידעינן וודאי נפל אתרע חזקה ואסור, ולקתה הכוליא ואינו יודע אם הגיע עד החריץ או לאו, ובלא בדיקה טריפה, יצאה מהרוב והחזקה, ואסור, ויראה דבזה כ״ע מודים. וע״א אומר סירכא למטה מחציה או למעלה או בשיפול או בחיתוך דמצוי לטעות י״ל דאסור, ויש לעיין אי לא דמי למעשה דהר״י בן הרא״ש הביאותיו לעיל.
עיין בי״ד סימן נ״ט ב׳ סי״ו וסי״ז ושם מחלק בין אם בא עד האוסר תחלה או באו בב״א, דכ״מ שהאמינה תורה וכו׳, וקשה כיון דרוב כשירות הם, וע״א אין נאמן הפך החזקה היכא שאין בידו, כל שכן נגד הרוב ובפריי שם כתבנו מזה. גם צ״ע בע״א אומר זבחתי לעבודת אלילים, וכהן שאמר שפיגל בקדשים אמאי נאמן הא אין אדם משים עצמו רשע.
והנה באה״ע סימן קנ״ב ס״ג, ב׳ אומרים נתגרשה וב׳ אומרים לא נתגרשה, אם נשאת לא׳ מעדיה הואיל והיא ובעלה אומרים שנתגרשה לא תצא, ובאינה יודעת הוולד ספק ממזר, ועב״ש שם אות ה׳ דחזקה דאשה דיקא ומנסבא מרעא לחזקה דא״א, ולפ״ז בזינתה הוולד ממזר וודאי, באומרת איני יודעת ואפילו בוודאי ברי, י״ל דאיכא עדים מעיזה.
וער״מ ה׳ איסורי ביאה פט״ו ה״י ג׳ ממזרים וכו׳, ספק ממזר, הבא על אשה נתקדשה ספק קידושין או נתגרשה ספק גירושין, והמ״מ הראה מקום לקדושין ע״ד (וע״ה) ושם אין זכר מספק קידושין וספק גירושין. והנה בספק גירושין דלא הוה ממזר וודאי י״ל כמ״ש הב״ש דחזקה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת א״א, משא״כ בספק קידושין אמאי הוה ספק ממזר נימא אוקי בחזקת פנויה, וראיתי במ״ל שם שהמגיה הוקשה לו ממ״ש מהרי״ק בשורש קע״ב הביאו הכ״מ פ״י מהל׳ גירושין ה״ג, דבספק קידושין אם ניסת תצא ואין הוולד ממזר דאוקי אחזקת פנויה, ותי׳ די״ל בנישאת אין הוולד ממזר, ובזנות הוה ממזר יע״ש, וחילוק זה שכת׳ דאתי קידושי וודאי ומפקע קידושי ספק איני יודע מהו, כיון דאוקמיה בחזקת פנויה, בזנות נמי להוי הוולד כשר, ואם היינו אומרים בראינו שזרק לה קידושין וב׳ אומרים קרוב לה וב״א קרוב לו דאיתרע חזקתה והוה ספק תורה.
וע״א אומר קרוב לה וע״א אומר לו כיון דליכא אלא חד סהדא אם ניסת לא תצא. ועב״ח אה״ע סימן ט״ז הביאותיו לעיל, דבנישאת יש חזקה דייקא ומנסבא משא״כ בזנות, הוה א״ש ההיא דוולד וכו׳ וצ״ע, ועיין אה״ע סימן למ״ד בב״ש אות ט׳ כתב דעדים מסופקין אי קרוב לו או לה הוה כקידש בלא עדים והדין עמו, ועח״מ שם אות ח׳ כתב הטעם אוקי אחזקה, המעיין במרדכי כתב הטעם דהוה כקידש בלא עדים, ועמ״ש בפריי י״ד ק״ה היכא דאיתרע קצת חיישינן מדרבנן. וקשה אמאי בסימן ל״א בב״ש אות ו׳ אי העדים מסופקין אי שוה במקום אחר ש״פ הוה ספק קידושין, אמאי הא הוה כקידש בלא עדים, ואיני יודע לחלק חילוק נכון בין הא לההוא דסימן למ"ד וכאמור.
עיין במ"ל פט"ו מהא"ב הי"א שכתב הא דשרי התורה ספק חמור דווקא כשלא הוקבע איסורא אבל הוקבע ב' נשים שילדו בבית א' וא' אשת ממזר שניהם אסורים מ"ה ל"מ שהר"מ ז"ל דכל ספיקא מ"ה שריא ויליף מן ספק ממזר ובאיקבע איסורא אשתו ואחותו כו' דניכר האיסור מביא אשם תלוי ה"ה כאן אלא אפילו לשאר פוסקים הכין הוא יע"ש ועפ"ח י"ד סי' ק"י. ובמת א' מהם יראה דאפ"ה אסור מ"ה כיון דהוקבע אסור מתחלה וער"מ ז"ל פ"ח מה' שגגות ה"ד ב' חתיכות ואכל א' הא' וב' השניה שניהם חייבים אשם תלוי. ושם נאמר בה"ג ע"א אומר חלב וע"א שומן מביא אשם תלוי וכמ"ש הכ"מ דעפ"י ע"א נמי איקבע איסורא. עוד כתב הר"מ ז"ל שם הבא על א"א ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת או נתגרשה כו' מביא אשם תלוי שאיקבע איסורא אבל ספק מקודשת אין מביא אשם תלוי שהרי לא נקבע איסורא ובלח"מ שם דרבינו לשיטתיה בה' גירושין פי"ב וכן בספק גירושין כמ"ש התוספת בכתובות כ"ב ב' דאשה דייקא ומנסבא ולא הבינותי דחזקה זו הוה בנישאת ולא בזנות וא"כ בחטאת קאי בין בספק מת או נתגרשה כיון דאיכא חזקה דא"א כדכתיבנא ולומר דהר"מ ז"ל סובר תרי ותרי הוה ספק תורה וזה א"א לומר וצ"ע. ולפ"ז ב"א נתגרשה וב"א לא נתגרשה וניסת דהוולד ספק ממזר כמבואר באה"ע קמ"ב ס"ג מ"ה לא מדרבנן דאיקבע איסורא ומביא אשם תלוי להר"מ ז"ל ולשאר פוסקים צ"ע.
ודע ספק דרבנן במקום חזקה די"א דאסור לק"מ ממ"ש הר"מ ז"ל פרק עשירי ממקוואות דפסק כר' מאיר בטומאה קלה כמ"ש הב"ח ז"ל בתשובה הביאו התב"ש בי"ד סימן ב' דתרתי במקום חדא כההיא דמקום שנמצא חסר הוה רק דרבנן ומש"ה מקילין בטומאה קלה ומיהו פסק שם הר"מ ז"ל אפי' ספק אי טבל כלל בטומאה כלה לקולא.
כבר כתבנו כ"פ בשם הכה"ג בי"ד י"ט וכ"ג ספק פלוגתא וספיקא דדינא א"א אוקי אחזקה וער"ן ריש קידושין נתן הוא ואמרה היא ספק וחיישינן מדרבנן יש שם כמה פירושים והבא על ערוה דרך איברים או חיבוק ונישוק ונהנה בקירוב בשר להר"מ ז"ל לוקה מ"ה ומפסל לעדות מ"ה ולהרמב"ן ז"ל מדרבנן ער"מ פ"כ מהא"ב ה"א ובמ"מ שם ופ"א שם הי"א המשמש מת בעריות אין שם מלקות קשה דלא יהא אלא קירוב בשר וצ"ע כעת. ועיין בהשגות הרמב"ן ז"ל ולא עיינתי כעת: