שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל י
אדבר בו מענין דון מינה כו׳ ואכלול בו כלל דאין שלד״ע. מה ביבין שמועה להתשב״ץ בחדושיו לפ׳ איזהו מקומן דף נ״א א׳ הביא שם כמה מקומות המוזכר בהם פלוגתא דתנאי בדון מיניה. ומיניה או אוקי באתרא המקום הא יבמות ע״ח ב׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פט״ו מהא״ב ה״א וב״ק כ״ה ב' וכ״פ הר״מ ז"ל פכ״ג מהל׳ כלים ה״א ושבועות ל״א א׳ וכ״פ הר״מ ז"ל פ״ט מה׳ שבועות הל״ב בכל אלו המקומות פסק הר״מ ז"ל כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא ואמנם בה׳ מעה״ק פי״ו הי״ד ופי״ז הי״ד פסק כרבנן דרבי דדון מינה ומינה בזבחים צ״א ב׳ ותמה שם למה פעם פסק כן כו׳ ושוב ראיתי שהלח״מ פי״ו מהל׳ מעה״ק הי״ד והתי״ט במנחות פי״ג מ״ה תמהו ג״כ בזה. ולי העני י״ל דבג״ש הוא דפסק הר״מ ז"ל דון מינה ואוקי באתרא הא בהיקשא כי ההיא דזבחים דמייתי לה י״ל דפסק כמ״ד דון מיניה ומיניה ולא מבעיא אם נאמר היקשא עדיף מג״ש דיש טעם נכון לחלק ביניהם אלא אפילו אם נאמר דג״ש עדיפא מהיקשא אפ״ה הך היקשא דקרבן מנחה עדיף טפי משאר היקשא וכיון דסתם משנה במנחות ה"ז א׳
דשמן מביא לוג כחכמים דרבי מש״ה פסק כן וי״ל עוד דהתם בשמן ל״ש לומר כ״כ דון מיניה ואוקי באתרא כ״כ דהא בנדבה שמן לא כתיב כלל ורש״י ז״ל ד"ה כנסכים הוצרך לפרש לנסכים דמי יע״ש היטב א״כ מש״ה פסק הר״מ ז"ל כחכמים אבל בעלמא אוקי באתרא ועוד י״ל דהר״מ ז"ל פסק כר׳ טרפון במנחות ק״ז ב׳ דיליף במ״מ ולא מקרבן מנחה וא״כ אמרינן דיו אסוף דינא מ״מ שמן במנחה הלוג ונקמץ כו׳ אף שמן שבא בפני עצמו כו׳ ולא מקרבן מנחה. וראיתי להפנים מאירות בחדושיו לזבחים צ״א ב׳ בתוספת ד״ה אמר שהוקשה להם דכאן אמר דיליף מקרבן מנחה ור״ט אמר במ״מ ותי׳ הפ״מ דשמואל יליף מקרבן מנחה ודון מיניה ומיניה ור״ט סובר כולו לאישים יע״ש ולפי דבריו יש ליישב קצת דברי הרע״ב במשניות פ״י דמנחות ובת"י שם אלא דאני תמה דהא בזבחים צ״א ב׳ אמר שמואל לדברי ר״ט קומצו כו׳ מקרבן מנחה אלמא אף לר״ט מהיקש׳ דקרבן מנחה יליף לה ועוד א״נ ממה מצינו יליף לה וודאי אמרינן דיו אסוף דינא מה שמן הבא במנחה לוג וקומצו אף שמן הבא בפ״ע כו׳ וצ״ע.
ונוראות נפלאתי על מ״ש מהרש״ל ומהרש״א ז"ל ב״ק כ״ה ב׳ בתוס׳ ד״ה הניחא דמהרש״ל ז״ל כתב דקושיא הג' רק אג״ש אבל בהיקשא וודאי לכ״ע דון מיניה ואוקי באתרא ומהרש״א ז"ל כתב דאהיקשא נמי פריך ולא הזכירו כלל מסוגיא דזבחים דמוכח בהדיא דבין ג״ש והיקשא שייך פלוגתא דון מיניה כמ"ש רש״י שם ד״ה בדון יע״ש.
והנה בנדה מ״ג ב׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פ״ה מהלכות אבות הטומאה ה״א דש״ז לרואה במשהו ולנוגע כעדשה והיינו דמאי שרץ מרבינן לה והיינו היקשא ולא ג״ש וא״כ ש״מ דיש חילוק בין ג״ש להיקשא דבהיקשא הלכה כמ״ד דון מיניה ומיניה וג״ש הלכה כמ״ד דון מיניה ואוקי באתרא כדאמרן. ועיין בחולין ק״כ ב׳ ובר״מ ז"ל פי״א מהל׳ תרומות ה"ב. פסק כר״י והיינו כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא וביבין שמועה שם תמה על הר"מ ז"ל דפסק כר״א דלא כר״י והא ב׳ משניות כר"י ויש תימה לתמיהתו דהמעיין שם בר״מ ז״ל פסק כר׳ יהושע ובפרק עשירי מה' מ״א מבואר דפסק כר״י וכ״כ הכ"מ בפירוש בפי״א מה׳ תרומות. הכלל העולה דבג״ש קי״ל הלכה כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא וכ״כ בס׳ כריתות בלשון לימודים שער שלישי סימן קע״ה דאמר במנחות ס״ב ב׳ דכ״ע דון מינה ואוקי באתרא מדלא אוקי דכ״ע כר״פ או כר״ח ש״מ דהלכה כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא יע״ש והיינו בג״ש אבל בהיקשא מוכח דדון מיניה ומיניה בזבחים צ״א ב׳ ונדה מ"ג וכדכתיבנא ועתוס׳ פסחים ל״ג א׳ ד״ה ומינה דבמעילה ליכא למימר דון מינה ואוקי באתרא כיון דבמעילה בנהנה ליכא מיתה ובאכילה יליף לה מתרומה בע״כ לגמרי יע״ש ובמנחות ס״ב ב׳ ד״ה אמר רב פפא כתבו וההיא דפסחים אמרה למ"ש במנחות דר׳ דון מיכה ומינה מקמי דשמעה לזבחים יע״ש ובמנחות ק״ז א׳ ד״ה אי כתבו דר״פ אית ליה דר׳ סובר דון מינה ואוקי באתרא דהכי אמר אי תניא תניא וכן בפסחים ולכאורה ע״ס הוא דבפסחיס מקמי דשמעה לזבחים אמרה דהכי אמר שם דון מינה ומינה יע״ש.
ויש עוד מקום בר״מ ז״ל פ״ב מהל׳ א״ב ה״ז שכתב דג׳ דורות למטה לאחר מיתת אשתו בכרת ולא בשריפה כמ״ש המ״מ שם דתלוי אי דון מיניה כו׳ ומ״ש שם דאין הכר״ח קשה הא כבר אפסקא הלכתא כמ״ד דון מינה ואוקי באתרא בג״ש וכדאמרן ולזה יש לנו לומר ל״מ לשיטת הר״מ ז"ל אין קושיא דכאן ליכא למימר ואוקי באתרא דבדידה לא כתיבא כלל שריפה וכיון דמחמותו יליף לה לבתו דון כמותה כמ״ש התוספת בפסחים ל״ג א׳ ואפילו לשיטת רש״י ושאר מפרשים דחמותו לאחר מיתת אשתו אפילו כרת ליכא דאימעט משריפה ה״ה מכרת ה״ה בתה נמי כן הוא ועוד דכל העריות איכא לאקושי לאחות אשה לאחר מיתה שריין אלא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן משא״כ באשה לאחר מיתת אשתו כיון דאיכא נמי ג״ש מחמותו דלאחר מיתת אשתו ליכא כרת לרש״י ה״ה להיפך. ועמ״ש בספר פורת יוסף ריש יבמות במשנה חמותו יע״ש.
ודע בקדושין מ״ב ב׳ מסיק במעילה יש שליח לדבר עבירה מג״ש חט חט מתרומה וקשה דל״מ למ״ד דון מינה ואוקי באתרא דנימא העמידו על סברא חיצונה דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין ואף למ״ד דון מינה ומינה קשה מנלן לסתור סברא חיצונה דבכל התורה אין שלד״ע וכ״ש למה דמסיק שם דמיעוטי כתיבי מנלן להוציא מעילה מהכלל ואי דג״ש למאי אתא הא צריך לכמה דברים השנוים במס׳ מעילה י״ח ב׳ יע״ש. ושוב ראיתי להפני יהושע במס׳ קידושין הרגיש קצת בזה וכתב דבכל התורה דאין שלד״ע היינו משום דמקידושין וגירושין כו׳ ליכא למגמר במה הצד דאיכא למפרך שכן רשות משא״כ במעילה דאיכא ג״ש מתרומה ועל ג״ש אין משיבין יע״ש ולא הבינותי דא״כ למאן דממעט מההוא דכתיב בשחוטי חוץ דבכל התורה אין שלד״ע קשה אמאי במעילה יש שלד״ע כיון דג״ש איצטרך לשאר דברים ולשיטת התוספ׳ קידושין ל״ה א׳ ד״ה אלא דב׳ כתובים הוה מיעוטא ג״כ קשה ועוד בקידושין ותרומה אמאי לא נימא יש שלד״ע כמו כהן דאמר צא וקדש לי גרושה ותורם מרעה על היפה וע"כ סברא גדולה הוא דברי מי שומעין וק' ממעילה ועוד נילף תרומה ממעילה דיש שלד״ע וב״כ אין מלמדין הא מג״ש מלמדין ועמ״ש בס׳ ג״ו.
ודע דהתוספת בבא מציעא יו״ד ב׳ ד״ה דאמר כתבו דווקא לישראל הא לכהן לכ"ע אין שלד״ע וסבור הייתי לומר דווקא ישראל דכהן אף דל״ש דברי מי שומעין דאין השליח עובר מ״מ עובר לפני עור משא״כ ישראל ל״ש לפני עור דכל דבדידיה אין מוזהר לית לפני עור כמ״ש בשו״ת אמונת שמואל דוקא כוס יין לנזיר דאי איהו הוה נזיר הוה אסור ליה הביאותיו בספר ג״ו הן אמת שהתוס׳ בחגיגה י״ג א׳ ד״ה אין הקשו פשיטא דאין מוסרין ד״ת לעכו״ם דעכו״ם הלומד תורה חייב כו׳ ועובר לפני עור והא ישראל שרי ומצוה ועובר לפני עור וראיתי בשו״ת בני חייא בטי״ד הקשה קושיא זז בשם מהר״ח אבולעפיא ותי׳ דיש לחלק בין מושיט לו כוס יין לנזיר בעינן שיצויר שיהא אסור לו ובין כשמאכילו בידים עובר אף שאין אסור לו ומלמדו תורה כמאכילו בידים דמי יע״ש ולפ״ז אפשר בכהן דאמר לישראל קדש לי גרושה הוה כמאכילו בידים שע״י נגמר הקידושין ועובר לפני עור כו׳ ומ״מ חילוק זה לא ידענא מנלן לומר כן והנה לכאורה סברת התוס׳ מוכרחת דאי אין הישראל עובר לפני עור מ״ט דמ״ד אין שלד״ע דל״ש דברי מי שומעין אלא בהא פליגי מ״ד אין שלד״ע דעובר לפני עור ומ״ד יש שליח משחוטי חוץ יליף לה דומיא דהתם בעינן שיהא השליח בר חיובא דומיא דמשלח ועש״כ ח״מ קפ״ב בהל׳ שלוחין.
וראיתי במהרש״א ז״ל שם בקדושין מ״ג א, למה לי מיעוטא בשחוטי חוץ דאי יש שלד״ע למה לי בתרומה וגירושין כו׳ גם הקשה בהא דשליחות יד אימא דלא ידע השליח יע״ש ולכאורה דאי לאו תרומה וגירושין ה״א דמעילה וטביחה בלא ידע השליח שהוא הקדש ושגנוב הוא אתו ולמ״ד מלמדין שפיר ולמ״ד אין מלמדים נמי דלא נילף מיניה בעלמא ואף ברשות אין של״ע ולכך צריך. למכתב תרומה וגירושין ומייתרי מעילה וטביחה לומר אף לד״ע שידע השליח יש שלד״ע ונילף מיניה למ״ד ב'׳כ מלמדין. אלא דקשי׳ באמת מנלן דמעילה אף בידע השליח הא לא מיותר במעילה דג״ש צריך לכמה דברים כמש״ל ומיהו הא דאמר מעילה וטביחה ב״כ היינו למאן דיליף מאו ומתחת דאל״ה לא הוה ב״כ דא׳ צריך שיהא עכ״פ מיותר עמ״ש בספר ג״ו ודבר פשע מיותר הוא וכבר סי׳ מהרש״א ז״ל בעצמו וכמ״ש שוב ראיתי בתו׳ מרוב׳ (ע״ט א׳ ד"ה נתנו) ואפשר בלא ידעה השליח נמי לכאורה צריך ריבויא דמגיטין ותרומה נימא כהתם דווקא באין עבירה אף דל״ש דברי הרב כו׳ מ״מ פירכא היא ולזה הביא ראיה מתו׳ מרובה דמשמע מדבריהם דאי הוה מיותר למאן דיליף מאו ומתחת) שפיר מוכח אף בידע השליח לבלא ידע לא צריך קרא דל״ש דברי מי שומעין וכדאמרן. אמנם באמת דכתיב מיעוטא תרי ההוא קשה למה לי בתרומה וגירושין ואפשר אי לאו תרומה וגירושין לא הוה דרשינן ההוא כלל דאיכא מ״ד לא דרוש אלא כל היכא דאיכא למדרש דרשינן לחד מ״ד וא״ש הכל.
ולענין הלכה אי כרבינא או כרב סמא הרא״ש ז״ל שם ב״מ בשם הרמ״ה דהלכה כרב סמא ובש״ע ח״מ קפ״ב ס״א פסק כרבינא ועש״ך שם ונ״מ לדידן בכהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אף דהלכה כרבא דכהן קידש אין לוקה עד שיבעול מ״מ נ״מ אי חלין הקידושין כמ״ש ב״מ שם ד״ה דאמר ואף אי נימא כל היכא דלא עברה שליח על שום עבירה וודאי יש שלד״ע דל״ש דברי מי שומעין ורבינא ורב סמא בהא פליגי דלרבינא משחוטי חוץ יליף ודומיא דהתם בעינן שהשליח בר חיובא באותה עבירה גופא הא לא״ה אף שעובר על ל״ע יש שלד״ע ולרב סמא כל שעובר על ל״ע שייך דברי מי שומעין הא לא עבר על שום עבירה אף לרב סמא יש שלד״ע אף אי בעי לא עביד מ״מ אף לרבא דקידש לא לקי עד שיבעול וא״כ בשעת הקידושין לא עבר השליח על ל״ע ובשעת ביאה יכול הכהן בעצמו לקדשה דלא הוה כתרי עברי דנהרא מ״מ נהי דלא לקה איסור יש בקידושין לחוד. וי״ל לרבא בתמורה ד׳ א׳ דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ השליח שעבר על ל״ע לא להוי קידושין דעבר אהורמנא דרממנא ונהי באיהו גופא גלי קרא לא יחלל ואין עושה ממזרי׳ מ״מ לא להוי שליחות וצ״ע גם הא דאמר שם בב״מ אקפי לי קטן משמע לכאורה אף שאין אשה עוברת כלל על ל״ע דקטן אוכל נבילות כו׳ ובידים איסור דרבנן ואפ״ה למ״ד אי בעי עביד אין שלד״ע אלמא אף דלית כלל עבירה ול"ש דברי מי שומעין אפ״ה לרב סמא אין שלד״ע כה״ג ועת״ו ב״ק ע״ט א׳ ד״ה נתנו. ואכ״מ הלכות עכו״ם וחוקותיהם בי״ב ה״ה כתב מנלן דאשה לית איסור תורה להקיף קטן ולכאורה מסוגיא זו מוכח כן דאל״כ אין שליח לד"ע לכ״ע כיון דאיסור תורה יש. ועת״ו ב״מ שם דל״ד קטן ה״ה גדול וכפירש״י ז״ל ולכאורה בגדול לכ״ע אין שלד״ע דאמר המשלח סבור הייתי דהניקף לא ישמע לו אלא ממ״ש צא וקדש לי אשה (סתם) אף שהיא מוזהרת בכהן אלמא לרבינא בכה״ג יש שלד״ע וכאמו׳ באופן שלכאור׳ מוכח דלרב סמא כל דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד אף דליכא שום עבירה כאשה דהקיפה קטן אפ״ה אין שלד״ע.
ודע שנסתפקתי באיסור דרבנן אי יש שלד״ע למ״ש הר״מ ז״ל בשורש הא׳ דמילי דרבנן ד״ת הם אלא דאתנו כו׳ וכמ״ש הכ״מ פ״ו מה׳ ממרים דאיסור דרבנן נמי אין שומע לו דמאני ה׳ ממעט דהוה ד״ת פשיטא דאין שלד״ע ומ״מ למ״ד השליח בר חיובא הוא יש שלד״ע דמשחועי חוץ קיליף ממש כי התם בעינן דהשליח בר חיובא ממש כהמשלח ד״ת ממש ומש״ה באשה דאקפי קטן לאו בר חיובא מקרי אע״ג דאיסורא דרבנן עליה ולרב סמא עכ״פ שייך דברי הרב ודברי התלמיד כו' ונ״מ טובא לא׳ שאמר לחבירו קנה לי שדה זו בשבת אי יש שלד״ע קנה המשלח ואי אין שלד״ע נתבטל השליחות ואין כאן קנין כמ״ש בב״מ שם וכן כהן שאמר קדש לי חלוצה וכדומה ועיין באסיפת זקנים ב״מ שם. שוב ראיתי במ״ל פ״ב מה׳ רוצח ה״ב הביא דברי מהרימ״ט ח״א סימן קי״ו דיש להסתפק בדרבנן אי יש שלד״ע והמ״ל הקשה מאקפי לי קטן דלהר״מ איסור דרבנן יש יע״ש וכבר כתבנו מה דאיכא לעיונא ביה. ועמ״ל פ"ה הי״ד מה׳ מלוה ולוה ועש״כ י״ד סימן ק"ס אות כ״ב החזיק בפסק רמ״א שם ובח״מ קפ״ב א׳ כתב דנראה לו עיקר כרב סמא דהיכא דשליח אין בר חיובא אפ"ה כל דלא הוה דומיא דחצר אין שלד"ע. ומיהו י״ל דלרב סמא נמי הטעם דעובר על ל״ע ושייך דברי מי שומעין הא כל דשרי לשליח לגמרי לכ״ע יש שלד״ע וכ״מ בתוס׳ פ״ק ע״ט א׳ ד״ה נתנו ושוב ראיתי במ״ל פ״ה מה' מלוה ולוה הרגיש בזה בהי״ד ע״ש.
באופן שלמידין מכאן בכהן שאמר קדש לי גרושה והשליח לא ידע שהיא גרושה י״א דהוה קידושי וודאי מס״ס שמא הלכה כרבינא ואת״ל כרב סמא שמא אף רב סמא מודה בשוגג דל״ש דברי מי שומעין וכנראה מתו׳ ב״ק שם. ויש נ״מ אי קידשה אחר א״צ גט משני ומיהו אין זה ברור חדא דמאן נימא לן דבס״ס כי הא להוי כוודאי ועוד חזקה דפנויה בי"ד כתבנו ס״ס נגד חזקה בפלוגתא דרבוותא ל״ש חזקה כי לא ישתנה הדין בשביל החזקה ואי״ה בכלל הספיקות אבאר עוד. ועח״מ סימן קמ״ח ס״ח כתב הר״ב אם אין השליח בר חיובא י״א המשלח חייב והש״כ אות ו׳ הקשה בר״מ קפ״ב לא הביא מחלוקת וכאן הביא י״א ולכאורה היה נראה לומר דבגניבה ל״ש לומר השליח אין בר חיובא. דאי חש״ו אף המשלח פטור דלאו בני שליחות הן וכמ״ש הש״כ בקפ״ב מההיא דהשולח הבעירה בחש״ו פטור מדיני אדם וע״כ בשגג השליח שסבור שהוא של המשלח וכמדומה וכה״ג לא החליט הר״ב לפסוק כן דדוקא אם השליח אין בר חיובא כישראל ואשה דלגבייהו לא יצויר איסורא כלל אמרינן דלרבינא יש שלד״ע משא׳׳כ בשגג אפשר דלרבינא אין שלד״ע ואפשר אף לרב סמא יש שלד״ע מש״ה לא הכריע הרב בזה ועיין בנ״י במציעא.
שאלה מומר לכ״ה או לעבירה א' והמשלח אמר לו שיעשה לו השליחות אי יש שלד״ע כה״ג דל״ש דברי מי שומעין דוודאי יעשה או אעפ״י כן אין שלד״ע.
תשובה בח״מ שפ״ח הט״ו בהג״ה הוחזק בכך יש שלד״ע דל״ש מי שומעין ועש״כ אות ס״ה ופריי לא״ח ד״ש כתבנו מזה שאמר לעכו״ם בשבת היה שבות ולמומר לפני עור מ״ה וי״ל דפסול לעדות מ״ה דהוה כאלו עשאו בעצמו ומיהו י״ל דהוה ס״ס שמה הלכה כרב סמא ושמא אף לרבינא עש״כ שם וכשר לעדות להוציא ממון דאוקי חזקת כשרות לחזקת ממון ועדיין צ״ע כי ספ׳ מה אמור קמאי לא הוה ס״ס ועד״מ שמ״ח אות ב׳ כתב על מעשה דתה״ד סימן שט״ו בא׳ הראו מחתרת חבירו והלך וגנב אין חייב דהוה גרמא וכתב הד״מ צ"ע דבלא״ה אין שלד״ע והמעיין בתה״ד כתב שמעון שהראה ללוי שהוא גנב מפורסם מחתרת ראובן כו׳ וא״כ צ״ע דמש״ה כתב גרמא דיש שלד״ע כה״ג כמ״ש בהג״ה שפ״ח וגם קשה דלשלד״ע הוה באומר גנוב בשבילי משא״כ בנידון תה״ד לא אמר כן ולית שליחות כלל רק הראה מחתרתו ולכך פלפל התה״ד אי הוה גרמי או גרמא ועש״כ שמ״ח ה׳ וצ״ע ובאומר גנוב בשבילי לא הוה גרמי ולא גרמא דאין ברי כלום היזקה והמשלח רק דיבורא כו׳ ומומר אי עושה שליח ונעשה שליח אף מומר לכ״ה עיין אה״ע ק״מ סי״א וקמ״א סנ״ט דעושה שליח וה״ה דנעשה דאיתקש להדדי ובח״מ קפ״ח בסמ״ע ובאה״ע קמ״א סל״ג אות מ״ז הביא ד״ה סנהדרין ע״ב משמע דמומר כעכו״ם וכ״מ בהר״מ ז״ל פ״ג מה׳ גירושין ועיין סימן קכ״ג שם ס״ב וקשה א״כ אין מומר מגרש ע״י שליח דאיתקש להדדי ומ״ש שכ״מ בר״מ פ״ג מה״ג הוא ממ״ש שם הט״ז ישראל שחילל שבת כו׳ הרי כעכו״ם לכל דבריו הא כתב המ״מ דל״ד לכל דבריו וקיי״ל קידושיו קידושין ועיין בר״מ ז״ל פ״ד מה״א ובאה״ע ומ״ש מתוס' סנהדרין ע״ב ב׳ ד״ה ישראל הוא י״ל אף שכתבו בן ברית ולא ישראל מומר אשגרת לישן ברודף שאין מומר לעכו״ם אבל בן ברית מקרי וכבר יש מחלוק׳ בזה ואי״ה יבואר בהל׳ פסח.
ובהא דכתבנו לעיל לרבא אמאי מהני השליחות י״ל ודרבנן להר״מ ז״ל דלא תסור ד״ת א״כ לרבא אי עביד דרבנן לא מהני דעבר אהורמנא דרחמנא ועיין בשו״ת ידי אליהו דף קפ״א יע״ש.
והנה בס׳ הנ״ל דף ק״ב ע״ד הקשה אהא דתמורה ה׳ ב׳ דפריך לרבא דמהני מאלמנה לכ״ג ולא פריך מכל חייבי לאוין ומנדה ומח״ג יע״ש וא״י דכל חייבי לאוין אין איסור בקידושין לחוד רק אלמנ׳ לכ״ג אף לרבא קידושין ע״ח א׳ דאין לוקה עד שיקדש ויבעל מ״מ איסורא איכא בקידושין לחוד ומח״ג אף דכתב שם רש״י דאזהרה שלא יקדשנה היינו כשבועל אח״כ וקידושין לחוד אין איסורא וער״מ ז״ל ה׳ א״ב פט״ו ה״ב ופי״ז ה״ג דמשמע דאין לוקין בלא קידושין וביאה מ״מ קידושין לחוד אין איסור חוץ אלמנה לכ״ג ואפשר גרושה כו׳ בכ״ה איסורא איכא ומלקות עד שיבעול, הן אמת דקשה מה דמשמע בתמורה שס בקידושין לחוד איכא איסורא ממה דאמרינן בסוטה מ״ד א׳ אשר ארש אשה ולא לקחה פרע אלמנה לכ״ג גרושה לכ״ה ממזרת ונתינה לישראל ופריך לימא דלא כר״י דאמר הירא מעבירות שבידו ומשני כדרבה דאמר בעל ולא קידש אינו לוקה (ט״ס וצ״ל כדרבא) אלמא איסורא נמי ליכא קידש לחוד לרבא וכפירש״י שם וא״כ מה פריך בתמורה וכ״ת דפריך כשיבעול אח״כ דלקי תרתי דלא להוי קידושין דעבר אהורמנא דרחמנא דאין סברא שיבוטלו הקידושין למפרע הואיל ובשעת מעשה לא עשה איסור ועוד קשה מב״מ פ״ק יו״ד ב׳ כהן דאמר צא וקדש לי גרושה אין שלד״ע ומה עבירה יש בקידושין לחוד כדמוכח בסוטה וצ״ע.
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מה דקשיא במ״ש הר״מ ז״ל ב׳ תמורה פ״א ה״א ממיר לוקה וניתק לעשה הואיל ולא ניתק לכולו ולא ניתק למקצתו כו׳ א״כ אונס שגירש ישראל מחזיר ואין לוקה דניתק לעשה והא לא ניתק לכולו דכהן לוקה ה״ה לישראל לא ולזה נאמר ממ״נ לרבא בתמורה ה׳ ותמורה ט״ז אייתי כל ימיו דלא ללקי בישראל ולאביי דצריך דלא מהני א״כ בלא״ה לא לקי כיון דלא מהני יע״ש ברש״י וכהן לקי דמהני ועמ״ל פ״ג מה׳ מלוה ולוה ה״ד שהקשה אמאי אין לוקה בעשיר ועני דלאו שלא ניתק למקצתו כו׳ יע״ש והנה בנותר דהוה ניתק אף דנשים אין מצוות אמ״ע דנותר דאף שלא בזמנו אין נשרף אלא ביום ועיין קידושין ל״ד א׳ בתוס׳ ד״ה מעקה ופ"י שם אפ״ה הואיל ואפשר לקיים העשה ל״ד לתמורה דציבור ושותפין אין עושין תמורה כלל וכמ״ש במ״א מזה ה״ה משכון נהי שאין העשיר מצווה להחזיר לו ת״מ אפשר לקיים העשה אף בעשיר ואף שי״ל בין נותר למשכון מ״מ י״ל כדאמרן.
שאלה אונס שגירש ע״י שליח להולכ׳ ובשעת הגט היה דעתו להחזירה והגט לא ניתן על תנאי וקידשה אחר אי חלין הקידושין גם אי איהי עשתה שליח לקבלה מהו.
תשובה למ״ש התוס׳ בבא מציעא יו״ד ב׳ דלמ״ד כו' כל היכא דשייך במציאות זה הלאו לכ״ע אין שלד״ע כמו כהן שאמר לכהן צא וקדש כו׳ והשליחות בטל ואין כאן קידושין יע״ש וה״ה בגירושין כה״ג דעבירה היא לגרשה ואין שלד״ע והגט בטל עת״ו תמורה ה' א׳ ד״ה מיתבי דבאונס חלין הגירושין משא״כ ע״י שליח ואמנם למ״ש התוס׳ פסחים כ״ט ב׳ ד״ה רב אשי והמ"ל פ״א ה״ג מחו״מ הביאו דלאו הניתק כל שבדעתו לקיים העשה בשעת עבירת הלאו לא עשה כלל איסור וא״א לפרש שם בע״א א״כ ה״ה כאן כשדעתו היה לגרשה ע״מ להחזירה לא עשה כלל עבירה ומ״מ בשעת נתינת הגט פירש ואמר אף אם לא יחזירה להוי גיטא חלין קידושי שני ולא הוה שליחות בעבירה ומיהו כ״ז לרבא דכל ימיו מיותר למהוי ניתק אבל לאביי צריך כל ימיו דאל״ה הוה דמהני ולא ליהדר צריך כל ימיו דלא מהני וכיון שכן לא הוה ניתק לכולו גבי כהן כמש״ל לא ניתק למקצתו כמו בתמורה וכיון דפלוגתא דאביי ורבא לא ברירא כ״כ הלכתא כמאן כמו שיראה הרואה בפוסקים ובר״מ ז״ל אין בא מפורש א״כ חלין קידושי שני מספק וצריכה גט משניהם כי שמא שליחות ראשון הוה שלד״ע ומיהו מ״ש התוס׳ ב״מ יו״ד ב׳ דווקא ישראל הריטב״א ז״ל כתב שם ה״ה כהן לכהן נמי לרבינא יש שלד״ע הביאו המ״ל פ״ה ממלוה ולוה הי"ד יע״ש וא״כ באונס אף אי לא היה בדעתו ליקח אח״כ אפ״ה חלו קידושי שני מספק דשמא הלכה כרבינא דכה״ג יש שלד"ע כיון דאין השליח בר חיובא כעת כדאמרן ומיהו יראה אם האשה עשתה שליח קבלה באונס שגירש דמשעה שקיבל הגט נתגרשה די״ל שאין שלד״ע דהיא לא מוזהרה אלאו דלא יוכל לשלחה ולא שייך אין שלד״ע ויש לעיין דמ״מ עובר על ל״ע והבן. ועיין בתמורה ו׳ ב' דפריך מה איכא בין אביי לרבא ולמ"ש יש נ״מ.
עיין בתו׳ מכות דכתבו לאו הניתק לעשה למה לי הלאו דאין לוקין ובס׳ ג״ו כתבנו דנ״מ טובא אי בטלו או לא קיימו יע״ש כלל כ״א ואף דאמרינן שם בדף י״ו א׳ אנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת וא״כ הוקשה להם לתוס׳ בשאר לאוין למה לי מ״מ באינך לאוין הטעם דאין לוקה ומשלם ולא משום ניתק וע״ש תוס׳ ד״ה התם שפי׳ תשלומין וניתק ולא בטלו ויש לעיין הא מ״ע להשיב הגזילה וכל ששרפו אף שמשלם אין מקיים מ״ע גם מ״ש דמלקי לקי הא בהדיא צותה התור׳ להשיב ולא ללקות וממילא כשנאבד דמשלם דגלי קרא.
אמנם עיקרן של דברים כך הם דוודאי אונס צריך הלאו לכהן ללקות גזל לאיסורא דלא ידעינן איסורא שלא לגזלו וכ״ת ק״ו מרבית ואונאה א״כ אף אתה אמור לו דמסיק רבא לכובש ש״ש ואין קושיא ומשכון דמיותר הלאו דכתיב (דברים כ״ד) לא תבא בחוץ תעמוד הוה עשה שלא ליקח בזרוע י״ל דלאו צריך לעשיר דלא ניתק דקרא השב תשיב לעני מדבר כמבואר עיין ב״מ קי״ג א׳ ובר״מ ז״ל ה׳ מלוה ולוה פ״ג הג״ד. ומיהו המעיין בתו׳ תמורה ד׳ ב׳ ד"ה והרי מבואר דלאו שניתק למקצתו ניתק לכולו ושאני אונס דלכהן ליתא בקיומו כלל ולפ״ז משכון נהי דעשיר אין מצוה על עשה מ״מ יכול לחזור ולתקן ושפיר ניתק ומש״ה פריך התם במכות י״ו משמע אף עשיר ועיין בר״מ ז״ל פ״ג ממלוה ולוה שכתב סתם משמע אף לעשיר אין לוקה דניתק לעשה כמש״ל. ומיהו למ״ש הר״מ ז"ל שם פ״ג דאף מלוה בשוק עובר בלאו ועיין פרישה ח״מ סי' צ"ז ובש״ע שם דביתו היינו רשותו ובמלוה איכא לאו ובשליח עשה בחוץ תעמוד ולא לאו והאי״ש קאי על שליח וא״כ שפיר צריך קרא לא תבוא אל ביתו רשותו לאסור בחוץ למלוה דמחוץ תעמוד דקאי על שניהם מלוה ושליח וודאי לא שמעינן איסורא במנתח מלוה בשוק. ומיהו בתו׳ ב״מ קי״ג א׳ ד״ה אימא כתבו דבשוק לא היה איסור למלוה אלא מדרבנן ולשיטתם שפיר תקשה לאו במשכון למה לי דאיסור ידעינן מחוץ תעמוד.
ויש לנו הרהורי דברים בד״ה שם שהביאו ראיה ממ״ש הא לא אריא כו׳ שלא יכנס לבית אלמא דרבנן הוא ומה ראיה אה״נ אי שליח מותר לכנס לבית ול״ת אמלוה לחוד וביתו כתיב הא מנתח שרי מ״ה ורבנן גזרו אטו לבית ושליח ל"ש זה דמותר לבית משא״כ באמת כשמואל דלא תבוא אתרווייהו קאי ומש״ה כתיב בי״תו לכלול שליח אבל מלוה אפילו בשוק עובר אלא דהא מנלן. ומיהו להפרישה בלא״ה שפיר דלאו ליכא כלל בשליח וכאמור. הן אמת שמ״ש הפרישה בשליח בביתו ליכא לאו אלא עשה דוהאי״ש יש לעיין ביה דהר״מ ז״ל פ״ג ה״ד ממלוה כתב א״כ מה בין שליח למלוה שזה מנתח וזה אין מנתח והא בבית גופא יש חילוק שזה בעשה וזה בלאו ואי נאבד או נשרף לוקה המלוה והשליח בעשה לחוד ומיהו אח״כ כתב עבר המלוה ולא כתב עבר השליח והדברים נראין כן דוהאי״ש מרבה שליח וליכא כ״א עשה.
ועיין בכ״מ בב״י בח״מ סימן צ״ז כתב הרמב״ם אבל אוכל נפש לוקה ונראה ה״ה משכן המלוה כל דבר לוקה עכ״ל מ״ש פ״ג מטוען לא מצאתיו אלא פ״ג ממלוה ומ״ש ה״ה כל דבר כו׳ אם נשרף זה מבואר בר״מ שם ואי בעשיר היה לבאר זה והדברים ארוכים ואי״ה במ״א אבאר עוד.
והנה אחר ההתבוננות ראיתי שיש עוד לאו הניתק לעשה חמ״פ עיין פסחים כ״ט ב׳ בתו׳ ד״ה רב אשי ולרבנן דהשבתתו בכל דבר לא משכחת בטלו רק קיימו ולא קיימו. וא״כ אפשר דקושית התוס׳ לר׳ יוחנן אלא דכבר כתבנו בס׳ ג״ו דלר׳ יוחנן ב״י לא ניתק דהוה לאו שקדמו עשה ולר״ל דהוה ניתק ע׳ תוס׳ מכות ט"ו ב׳ ד״ה מידי דקדמו עשה הוה ניתק ולדידיה משכחת בקיימו ולא קיימו כמ״ש התוס׳ שם בהתרו בו ונותר בלא״ה אין בו מעשה וצריך נמי לאיסור שלא יותר ובמקום אחר אי״ה אבאר עוד.
עיין תוספ׳ יומא ל״ו ב׳ שכתבו לאו דנבילה לר״י הגלילי הוה ניתק אף דעשה נגד כו׳ אין תקון הלאו מ״מ ל״ד ללאו דחסימה שנכתב עשה בצידו וטריפה לא ניתק דדרשינן נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצה ולאו שלא ניתק למקצתו לא ניתק לכולו אין ראיה מכאן דניתק גמור י״ל למה דניתק ניתק כו׳ ונבילה לאו ניתק גמור הוא ועיין מ״ל פ״ג מה׳ מלוה ולוה ה״ד שרמז לתוס׳ יומא ולתוס׳ פ״ב ב׳ ד״ה הזורע ושם כתבו דמש״ה לא לקי אכלאים משום לאו דלא תסיג גבול כיון דבהשגת גבול לית מלקות דניתק להשבון ה״ה אכלאים והיינו דקשיא ליה להמ״ל ז״ל אמאי לא נימא נמי כיון דטריפה לא לקי דניתק ה״ה אקדשים מה דמרבינן מיניה לא ללקי כמו כלאים כו׳ וי״ל ועוד דבקדשים לאו אחר הוא קדשים פסולים משא״כ לא תשיג כי הלאו לא ניתק למלקות ה״ה מה דמרבינן מיניה וע״ש מהרש״א ז״ל שבת פ״ה א׳. ומ״ש דהוה לאו שבכללות קשה חדא ללקי והזורע כלאים ללקי ב׳ א׳ משום כלאים וא׳ משום לא תסיג.
קשיא לי בפסחים כ״ג א׳ לר״י הגלילי יעשה לכל מלאכה להתיר חלב בהנאה אלמא סובר דכ״מ שנא׳ לא יאכל הנאה במשמע מנלן אי מנבילה הא צריך לנתוקי כמ״ש ביומא ל״ו ב׳ ואי מאותו למה לי אותו הא מחלב נפקא כמו לר״מ ואי אה״נ הלשון שיכול לא משמע כן וי״ל. עוד קשיא לימא דר״י הגלילי ור״ע מחולקין בפלוגתא דר״מ ור״י דר״י הגלילי מאותו יליף איסור הנאה ונבילה לדברים ככתבן ושפיר צריך היתר בחלב דאל״ה לא הוה ידעינן לדברים ככתבן אלא להתיר נבילה עם גידה וחלבה לכך כתיב בחלב היתר וגיד מק״ו בנבילה לגופה לא צריך היתר דמכי יכרה כי יפתח כו׳ והמת יהיה לו נפיק היתר הנאה כמ״ש בס׳ פ״י ובשם הגאון מ״ו מו׳ ארי׳ ליב ז״ל אב״ד דק״ק מאדריו וק״ק קראקא ור״ע יליף איסור הנאה מנבילה וע״כ לטומאה וטהרה וי״ל דר״ע כר״י סובר וכ״ה הלכה והבן: