שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל ח
נשאלתי הא דתנינן תמן בריש פרק כהן גדול (נזיר דף מ"ז א') נזיר וכ"ג נזיר מטמא וכ"פ הר"מ ז"ל כחכמים איבעיא להו עושה פסח ונזיר או עושה פסח וכ"ג הי מינייהו מטמא. והשבתי להם דיראה נזיר וכ"ג מטמא ואל יטמא עושה פסח דעשה דכרת עדיף מכהן גדול ונזיר אף דכהן איכא עשה ול"ת כדבעינן למימר לקמן אי"ה וקי"ל דאין עשה דוחה עשה ול"ת הא כתבו התוס' בזבחים ל"ג ב' ד"ה לענין דעשה דכרת דחי לעשה ול"ת גרידא א"כ ה"נ עדיף עושה פסח ואפשר נמי שייך דחיה דדוחה עשה דפסח לכ"ג ונזיר ול"ש וכי אומרים חטא בשביל שיזכה חבירו כמ"ש התוס' בפסחים נ"ט א' וגיטין מ"א ב' ד"ה כופין היכא דליכא פשיעה דוחה יע"ש ואף דבברכות אמרינן שוא"ת שאני זה לענין מ"מ הא בעלמא עשה דוחה לל"ת משום קיום המצוה ומיהו מ"ש התוס' בזבחים אין זה ברור כ"כ שזה כתבו לרש"י ז"ל דפירש לענין מלקות אתמר ולא תותביה מצורע משא"כ אי מפרשים דלאו לתרוצי מצורע קאמר אלא דינא קאמר דביאה במקצת אין בה כרת אלא מלקות מוכח דעשה דכרת דחי לעשה ול"ת.
הן אמת שהר"מ ז"ל בפתיחה להלכות נזירות ובה' אבל לא כתב עשה דקדושים יהיו בטומאת כהנים ובנזיר עשה כל ימי נזרו קדוש הוא עיין פירש"י פ' נשא דמשמע דעשה הוא והר"מ ז"ל לא מנה וכן במנין המצות לא מצאתיו שימנה לעשין אלו והרי הוא ז"ל מנה עשה ול"ת של גדל פרע בנזיר לשני מצות ואני העני תמה על עצמי דודאי בכהן איכא עשה ול"ת כמבואר בב"מ למ"ד א' דפריך האי עשה ול"ת וכמ"ש שם התוס' ד"ה הא דקדושים יהיו קאי אהאי פרשתא אף דבאלמנה מאירוסין ליכא עשה וע' תוס' יבמות פ"ד א' ד"ה והא והיינו דקדושים יהיו קאי אההוא פרשתא בין אטומאה ובין אגרושה זונה וחללה אבל אלמנה לכ"ג פרשה אחרת היא לית בה כ"א ל"ת מאירוסין ורש"י סובר שם דקדושים קאי רק אמה שלפניו ולא אמה שלאחריו ובכלל אחר כתבנו עוד וכיון שכן ודאי גם בנזיר איכא עשה דכל ימי נזרו קדוש הוא דאל"כ אמאי לר"א יטמא כהן ולחכמים יטמא נזיר שאין קדושת עולם תיפוק ליה דיטמא נזיר דל"ת לחוד ואל יטמא כהן דאיכא עשה ול"ת וא"כ עדיין הדבר בספק אי יטמא נזיר וכ"ג או עושה פסח די"ל עשה ול"ת עדיף טפי וכמ"ש לעיל. ומיהו נזיר ועושה פסח י"ל דיטמא נזיר דקילא שישנו בשאל' ואף עשה גרידא דחי להו כדמסיק ביבמו' ה' א' דמנזיר ליכא למילף דדחי להו עשה לעשה ול"ת שישנו בשאלה לדידן דמצורע מותר בתשמיש המטה וכ"פ הר"מ ז"ל פ"י מהל' ט"צ ה"ו וע"כ דישנו בשאלה קילא כ"ש עשה דפסח דכרת דחי לעשה ול"ת דנזיר וער"מ ז"ל פ"ז מהל' נזירות הט"ו ולמה ידחה עשה דמצורע לעשה ול"ת דנזיר תי' כיון שנצטרע ליכא עשה דקדוש והר"א ז"ל כתב שישנו בשאלה אלא דיראה דגם הר"מ ז"ל לא יחלוק אמ"ש בגמרא שישנו בשאלה אלא דחדא מינייהו נקיט כמ"ש הכ"מ ועמ"ל פ"ח מהל' ט"צ ה"ג.
ודע שמ"ש דעשה דפסח חשיב עשה דכרת י"ל ביה דזה למ"ד חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני אבל למה שפסק הר"מ ז"ל בפ"ה מהלכות ק"פ ה"ב דהזיד בראשון יש לו תשלומין בשני י"ל דלא חשיב עשה דפסח כרת וממ"ש הר"מ ז"ל בפ"ו מהל' אלו הה"ו יבוא עשה דפסח שיש כרת וידחה איסור של דבריהם והלא איסור הזייה שבות ופסח בכרת כו' אין ראיה דמישך שייך ביה כרת ע' תוס' ברכות כ' א' מילה שייך כרת עיין שבת קל"ב ב' אבל מ"ש שם בה"ד מחוסרי כפורים יבוא עשה שכרת וידחה שאין כרת כו' כדמסיק בפסחים כ"ט א' אלמא לדידן חשיב פסח עשה דכרת ועיין זבחים ק' א' וצ"ע בכל זה.
שאלה גרושה זונה וחללה שנפלה לכ"ה ויבמ' אי נפטרת בגט או חליצ' בעיא.
תשובה לכאורה הוא מחלוקת רש"י ותוס' ריש יש מותרת דלרש"י עשה דקדושים יהיו לא קאי כ"א אטומאה ומ"ה רמיא ליבום ומדרבנן אטו ביאה שניה ולתוס' שם קאי עשה גם אאלו רק אלמנה לכ"ג מאירוסין לית עשה א"כ מ"ה לא רמיא ליבום ולא קנאה וצריכה חליצה אך את זה ראיתי פ"ו מהל' יבום ה"י וי"א כתב הר"מ ז"ל היתה היבמה אסורה בלאו או בעשה אם בא עליה קנאה קנין גמור ומוציאה בגט ואלמנה מן הנשואין לכ"ג אם בא עליה לא נפטרה צרתה ומדבריו ז"ל למדתי ב' דברים א' דחייבי עשה מ"ה רמיא ליבום דקום ועשה דוחה לשוא"ת עיין בס' פ"י שלי כלל א' ב' דווקא אלמנה לכ"ג הא גרושה לכ"ה קנאה כפירש"י בריש יש מותרת. עוד נראה לי דל"מ לרש"י קנאה אפילו לתוספת קנאה דע"כ ל"פ ביבמות כ' ב' באלמנה מנשואין אי נפטרת צרתה הא היא גופא קנאה ומוציאה בגט כמ"ש מהרש"א ז"ל שם דחייבי לאוין ועשה קידושין תופסין בה ועיין בפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ג ס"ט ע"ג שנסתפק אי חייב כרת באלמנה מנשואין יע"ש ומפשטות דברי הר"מ ז"ל פ"ו מהלכות יבום הי"ד אלמנה מנשואין לא נפטרה צרתה משמע דהיא גופא נפטרה ונהי מגמרא אין ראיה דרבותא דמ"ד פוטרת צרתה אבל מהר"מ ז"ל יש ראיה כדאמרן. וא"כ ממ"נ נפטרה לרש"י ז"ל ביבמות כ' ב' שכתב נפטרה אותה וצרתה הא כתב בריש יש מותרת דליכא כ"א לאו ולתוס' ריש יש מותרת י"ל דסברו כמ"ש מהרש"א דהיא גופא נפטרה וכנראה ממרוצת דברי הר"מ ז"ל פ"ו הי"ד מה' יבום וכדכתיבנא. ועוד עכ"פ ס"ס הוה שמא הלכה כרש"י ריש יש מותרת ושמא עכ"פ היא גופא נפטרה ומיהו ס"ס במקום חזקה עי"ד ק"י ופריי שם ומיהו בספק פלוגתא כתבנו במ"א דל"ש אוקמיה אחזקה כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין וספק מה אמור ביה קמאי הוה כספק חסרון חכמה והדברים ארוכים אין האסף פה.
והנה הר"מ ז"ל בפי"א מה' אבידה הח"י כתב בפירוש דאין עשה השבת אבידה דוחה עשה ול"ת דטומאה אלמא בטומאה עכ"פ יש עשה ול"ת ובהי"ט אמר אביו א"ת אין שומע דעשה אין דוחה עשה ול"ת ובה' ממרים פ"ו הי"ב אמר אביו לעבור על ד"ת אפילו איסור דבריהם אין שומע לו שנאמר כו' כולכם חייבין בכבודי ולכאורה יש סתירה בדבריו שוב ראיתי בדרישה סימן רס"ו כתב דבאומר לעבור על ד"ת נוכל לדרוש מאני ה' משא"כ כשאומר אל תחזור אלא עסוק בכבודי להביא גוזלות וכדומה ליכא למעט מאני ה' דשניהם יש כבוד המקום שזה עשה וזה עשה וממיעט דאין עשה דוחה עשה ול"ת יע"ש והא דמסיק בב"מ ל' ב' אני ה' היינו כיון דאין עשה דכיבוד גדול כ"כ ה"ה דלא דחיא עשה ול"ת יע"ש היטב בדרישה ולפ"ז נתיישבו דברי הר"מ ז"ל וכדאמרן ולפ"ז יצא לנו לכאורה דין חדש באומר אביו עסוק בדיבורי לעבור על ל"ח לחוד עובר ואעשה ג"כ דל"ש מה אולמיה דוודאי כיבוד א"ו גדול משאר עשין עכ"פ ושניהם כבוד המקום הוא אלא שבתו' יבמות ו' א' ד"ה שכן הדבר מפורש להיפך במ"ש ואור"י יע"ש ובס' החינוך פ' יתרו סי' ל"ב ופרש' דרכים דרך מצותיך ח"ד העיר בזה יע"ש.
שאלה מי שנשבע שלא לאכול מצה בכולל ואכל אי לוקה או לאו נ"מ לפסולי עדות ושאר דברים עש"ך י"ד סימן ט"ז אות י"ז ובח"מ סימן ל"ד ס"ה יע"ש. תשובה הנה הר"מ ז"ל בה' שבועות פ"ה הח"י כתב בפירוש נשבע שלא לאכול מצה בכולל אסור לאכול מצה בליל פסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי הרי דמ"ה חייבו ומריש הוה קא קשיא לי אמאי לא יבוא עשה דמצה וידחה לאו דשבועה וסבור הייתי מדרבנן דומיא מ"ש התוס' קידושין ל"ח א' ד"ה דאיקרב עומר דמש"ה לא אכלו מצה מחדש גזירו כזית א' אטו ב' וה"ה נשבע שלא ישב בצל סוכה בכולל דמ"ה עשה דוחה ל"ת. ובמצה י"ל כתי' א' בתוס' שם דעשה לפני הדיבור אין דוחה משא"כ בסוכה. ובש"ס דילן ריש יבמות משמע לפני הדיבור חשוב טפי ועיין פ"י קידושין. וכיון דשמענא למ"ש התוס' עירובין ק' א' ד"ת מתן דעשה ע"י פשיעה לא דחי לל"ת ניחא לי דכ"ש כאן ע"י פשיעותו דנשבע לא דחי ולקי מ"ה. הן אמת שבמ"א כתבנו קושית התוספ' בעירובין אין מוכרחת כ"כ דבזבחים צ"ז ב' מסיק רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואפשר אף ר"א שם יודה מעצם לא תשברו בו עתוס' שם ד"ה ואחד ואדרבה מהתם מוכח לכאורה דעשה דפשיטה דחי לל"ת בעלמא מדהוצרכו רבא ור"א לתרץ הא דיקדש כו' אמאי לא דחי כו' והא ע"י פשיעה בא דהי' אפשר בלא נגיעה דומיא דמתן דם וא"כ עדיין הדבר בספק די"ל נשבע בכולל לא לקי דעשה דחי לל"ת ועמ"ש בכלל ט' אי"ה דלא תוסיף אפשר דלא חשיב וקילי מל"ת שבמקדש והר"מ ז"ל דכתב דלוקה י"ל לשיטתיה בה' נזירות פ"ז הט"ו דהוקשה לו איך עשה דגילוח דוחה לעשה ול"ת דנזיר ותי' דעשה דקדוש ליתא דאין עולה מן המנין מש"ה א"ש דאין עשה דמצה דוחה לעשה ול"ת דשבועה דבכל היוצא מפיו כמ"ש הר"מ ז"ל פ"א מנדרים ה"ד ואף שלא מנה בה"ש דחד הוא. משא"כ להר"א ז"ל שם בהשגות שכן ישנו בשאלה וכ"ה ביבמות ודחי עשה לעשה ול"ת דישנם בשאלה ה"ה בשבועה שישנו בשאלה ע"י חכם להפר דדחי עשה וכדאמרן ואם יש חכם וודאי אפשר לקיים שניהם ולא דחי משא"כ באין חכם, פסח צ"ע ונשבע ע"ד רבים וכדומה צ"ע. ולמ"ש הכ"מ שם דהגמרא חדא מתרי נקיט לכאורה יש ראיה מהר"מ ז"ל. ומיהו י"ל באמת ליכא למילף מנזיר דעשה ליכא כמ"ש הר"מ ז"ל והגמרא נקיט חדא דישנו בשאלה אבל באמת ליכא ראיה.
ודע בנשבע לאכול מצה בכל זיי"ן ימי פסח בכל לילה ולא אכל בליל א' וודאי דחייב נמי משום שבועה ועח"מ ל"ד ואף את"ל דליתא בלאו מ"ה מ"מ דומה לנשבע שלא אוכל נבילות ושחוטות דחייב ער"מ ז"ל בה"ש ובי"ד רל"ח וש"ך אות ו' במ"ש דהרשב"א סובר דאין שבועה חל על חצי שיעור וכ"כ התוס' אין מדוקדק כ"כ דלהתו' בלאו איתיה ולהרשב"א ז"ל אף בלאו ליתא שכ"כ דמושבע הוא ומ"ש בשם התו' זה אמת ויציב שכתבו שם דהמ"ל דמש"ה לא אמר כר"ל (שם יש ט"ס במלת היכ"י) כיון דליתיה בהן דמושבע ועומד מהר סיני (האי לישנא ל"ד דעל ח"ש אין מושבע לפי סברתם ולסברת הר"מ ז"ל אלא דלבטל בקום ועשה על ד"ת בלא"ה אין שבועה חלה דהוה כמתנה עמ"ש בתורה והב"ח ז"ל השמיט מלת מושבע יע"ש) ליתא בלאו והיינו לענין קרבן אבל למלקות אף דליתיה בהן איתיה בלאו דלהרע ולהיטיב קרבן כתיב עיין שבועות כ"ה ב' ונוראות נפלאתי על אדונינו הב"ח ז"ל במ"ש דהטור השמיט חצי שיעור דכיון דליתיה בהן ליתא בלאו והא מלקות חיוביה מחייב ולענין קרבן בעינן לאו והן וצ"ע.
(
עוד אבאר לך מ"ש הש"ע בי"ד סימן רל"ח ס"ד אמר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות ואכל אין חייב משום שבועה ודחק שם הש"ך למצוא נ"מ והיינו דקשיא ליה ממ"נ אי הזיד בלאו דנבילה בלא"ה פסול לעדות ואי שגג בנבילה גם איסור שבועה ליכא (מיהו י"ל ידע שהיא נבילה ושגג בלאו שבה והזיד בשבועה עח"מ ל"ד) והנה י"ל דנ"מ טובא הדמיון חתיכה הבלועה מחלב וכדומה בא"מ דטכ"ע ד"ת ועשה עכ"פ אית בה כמ"ש התוס' חולין צ"ט א' ד"ה רבא אמר וכיון שכן אין שבועה חל על חתיכה זו דמושבע ועומד מהר סיני ודווקא ח"ש דלית כ"א איסר תורה לחוד חל שבועה כמ"ש התוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי ומיהו לשיטת הרשב"א ז"ל ושאר פוסקים יראה דטכ"ע אפילו עשה אין בו דיליף במה מצינו מגיעולי מדין וק"ו ומ"מ אפילו עשה אין למידין כ"א איסורא בעלמא מ"ה כמו שיראה הרואה במגיד משנה פ"כ מהלכות שבת וכבר צידדנו בזה בפריי לי"ד בפתיחה לה' תערובת ובסימן צ"ח יע"ש ולכאורה מוכרח הוא דאי עשה יש א"כ גיעולי מדין דצותה התורה להגעיל משמע אף בלע הקדיר' כ"ש יש עשה להגעיל ואמאי כתבו ז"ל דח"ש לית עשה ומיהו לזה יש לנו לומר שאני טכ"ע דהופך ויעשה כולו איסור והוה כזית ונהי דלשיטת הפוסקים מלקות אין בו מ"מ עשה יש וכדכתבינא א"כ יש נ"מ טובא כבר כתבנו במ"א שיש לעיין בח"ש אמאי אין בה איסור עשה וכאן אין להאריך. ומ"ש הש"כ שם דנשבע כשהיה חולה (שיש סכנה) אין שבועה חלה עליו דנשבע לבטל המצוה דפ"נ לכאורה פ"נ אין בו לאו ועשה מפורש כ"א וחי בהם וכה"ג שבועה חלה וי"ל דשמירת הנפש יש בו לאו ועשה עיין בר"מ ז"ל פי"א ה"ד מה' רוצח ושמירת הנפש ועיין בה"ה ופ"א הי"ד יע"ש.
עוד אני חוזר אל הראשונות דעשה דפסח כרת דחיא לעשה ול"ת דכהן ודנזיר הא עשה גרידא לא דחי נזיר דהוה שוה בכול כמבואר בנזיר ויבמות ה' א' ובמהרש"א ז"ל שם וכהן אף דאין שוה בכול אפ"ה לא דחי לה עשה גרידא כמו אלמנה מנשואין אלא שבזה כתבו התוס' יבמות ה' א' ד"ה ואכתי וב"מ למ"ד א' ד"ה דלאו ועשה שאין שוה כ"א בכהנים זכרים מצי למילף דעשה דחי להו לדידן דמצורע מותר בתשמיש המטה כמ"ש הר"מ ז"ל מה' ט"צ פ"י ה"ו ופי"א יע"ש דחי להו עשה השוה בכול מראשו וזקנו אף כהן ויש עשה דקדושים יע"ש וכבר כתבנו מהש"ל מ"ש הר"מ ז"ל פי"א מה' אבידה הח"י דכהן ואבידה בבה"ק דאין עשה דוחה עשה ול"ת הא לדידן דחי כה"ג ועיקר הטעם איסורא מן ממונא לא יליף כמ"ש התוס' במציעא שם ד"ה והא ועמ"ש כלל כ"ה יע"ש.
ודע דרש"י ז"ל במציעא ל"ב א' ד"ה אבידה ובמהר"מ שיף ז"ל שם פירשו דמש"ה לא פי' רש"י אכהן (בתוס' דף למ"ד א' ד"ה והאפי' כן) דרש"י ביבמות ו' א' ד"ה היטמא פי' דקאי היטמא לאבידה דאיכא תרי עשין יע"ש וכתבנו בכלל אחר דהתוס' ביבמות כ' ב' ד"ה אמר דאין ב' עשין דוחה לעשה ול"ת וי"ל דמש"ה לא פירש"י במציעא ל"ב א' אכהן פריך דהבריית' כהלכתא דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה וליכא גדול השלו' ויליף מראשו וזקנו דמשמע בין כהן וישראל כמ"ש התו' יבמות ה' ומציעא ל' דעשה השוה בכול דחי לעשה ול"ת שאין שוה כ"א בכהן זכר דדחי להו (דוודאי יש עשה דקדושים יהיו בזקנו דכהן כמבואר בנזיר מ"ח ב' זקנו עשה ול"ת) ובמציעא למ"ד סמך אתו מי דחינן איסורא מקמי' ממונא משא"כ לקמן אמר אביי היטמא דהאי עשה דכיבוד ה"א דדחי לטומאת כהן ולכך פירש"י דקאי אאבידה יע"ש. ולמ"ש הדרישה בח"מ רס"ו אם אמר אביו עסוק בדברי לא ממעט מאני ה' אלא עשה ול"ת וא"כ בכהן כה"ג דחי לה וכ"ש ל"ת גרידא ולעיל כתבנו מזה.
והנה חזות קשה ראיתי מ"ש המ"מ פי"א מה' אבידה בהי"ט ראה כו' פירוש עסוק בדיבורי כו' שאם כו' בשיטת הרב אלפסי ז"ל והעיקר דכי אמר בגמרא עשה ול"ת לאו אבידה קאי ולענין דינא אין נ"מ. ויש לתמוה דהרי"ף ורא"ש במציעא ל' ב' הביאו ברייתא דאני ה' לא עשה ול"ת ובדרישה סימן רס"ו הרגיש בזה גם מ"ש המ"מ והעיקר אין לו מובן לכאורה שוב האיר ה' עיני וראיתי שדברי המ"מ הם בנוים על אדני השכל והם כינים ואמתיים כמו שאגיד דלא נתכוין למ"ש הרי"ף ז"ל בדף ל"ב אלא אמ"ש הרי"ף בדף למ"ד דבאבידה איכא עשה ול"ת יע"ש ומפרש מ"ש לקמן עשה ול"ת אאבידה קאי (וכמ"ש מהר"מ שי"ף ז"ל או כמש"ל) ומש"ה נתן הר"מ ז"ל דעשה ול"ש שאם כדברי שאר המפרשים ז"ל דבאבידה ליכא כ"א ל"ת לחוד ולאחר שבאה לידו עשה כמ"ש בשיטה מקובצת שם ל"ש טעם הר"מ ז"ל וז"ש בשיטת הרי"ף דיש עשה ול"ת וז"ש והעיקר דאינו כן ובאבידה ליכא עשה ול"ת ביחד ובמציעא ל"ב א' איטמא פריך דהוה עשה ול"ת וכ"ת אכתי קשה מ"ש המ"מ דלדינא אין נ"מ והא נ"מ טובא דאי אמר לו אביו באבידה עסוק בדיבורי דמאני ה' לא ממעט ליה והשתא אי איכא באבידה עשה ול"ת לא דחי להו ואי ליכא כ"א ל"ת דחי עשה דכיבוד כה"ג י"ל דהמ"מ לא מפרש כמ"ש הדרישה אלא עסוק בדיבורי נמי ממועט או מאני ה' או מעשה ול"ת או דאי להכעיס פשיטא שאין שומע לו דאין עושה מעשה עמך שעובר על ד"ת עלח"מ. ומ"ש המ"מ שם הי"ח כהן כו' הוא כגרסת ההלכות ורש"י ז"ל הם דברים פשוטים דלגירסתם יש באבידה עשה ול"ת ועיין שיטה מקובצת ובנ"י שם. ומ"ש המ"מ דתיפוק ר"ל דע"כ ליתא לגי' זו דהא בלא"ה בעידנא דמיעקר לאו כו' איברא בהלכה א' שם כתב הר"מ ז"ל באבידה יש עשה ול"ת ושם לא ערער המ"מ כלום.
נסתפקתי הא דקיי"ל דעשה שוה בכול דחי לעשה ול"ת שאין נוהגין כ"א בכהנים זכרים לדידן דמצורע מותר בתשמיש המטה כמש"ל אבל עשה ול"ת שנוהג בזכרים ונקיבות כאלמנה לכ"ע אין עשה שוה בכול דוחה אותם מההוא דיבמות כ' ב' (וי"ל בזה קושית הרמב"ן ז"ל יבמות פ"ד ב' לא יקחו והבן) מיבעיא לי עשה ול"ת ששוין בכול אם דוחין לעשה ול"ת דומיא דאלמנה לכ"ג ומב"מ למ"ד א' דאבידה עשה ול"ת ופריך עשה ול"ת דטומאה אלמא עשה ול"ת שוין בכול אין דוחה לעשה ול"ת דטומאה שאין נוהג אלא בזכרים (והגמרא קאי למ"ד מצורע אסור בתשמיש המטה כמ"ש התו' שם) כ"ש עשה ול"ת דאלמנה מנשואין דאין עשה ול"מ ששוה בכול דוחין י"ל כ"ז לגי' ההלכות ורש"י שם אבל למאן דלא גרס ליה שם דגרס בעידנא דמעקר לאו א"כ אין ראיה משם. ומהא דפסחים ה' ב' דאמר ר' עקיבא ואי בי עצמו מי שרי ומאי קושיא אימא דעשה דהשבתת שאור דחי לל"ת די"ט ואי די"ט עשה ול"ת הא עשה די"ט אין נוהג בנשים ואיכא עשה ול"ת בחמץ השוה בכול אלמא עכ"פ דהיכא דל"ת שוה בכול אע"ג דעשה שעמה אין שוה בכול תו לא דחי להו עשה ול"ת ששוה בכול שוב ראיתי שאין משם ראיה ולמאן קשיא לרש"י ז"ל שפירש דקרא קודם זמן איסורו לבער כדין א"כ לית עשה יבער מעי"ט ולתוס' שפירשו קרא לאחר זמן איסורו ובשכח מיירי הא כתבו בדף כ"ט ב' ד"ה רב אשי דדעתו לבערו אין עובר כלום אף בעשה א"כ שפיר ואי בי עצמו מי שרי ועת"ו ד' ב' ד"ה הימנוהו וד"ה וכתיב. והנה מ"ש עשה די"ט אין נוהג בנשים זה אמת ויציב עת"ו קידושין ל"ד א' ד"ה מעקה אבל מ"ש עשה דהשבתה נוהג בנשים יש בו מהספק ובמ"א נסתפקנו בו ובפ' בא כתיב בחד קרא שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הא' תשביתו משמע כל שישנו כו' עיין פסחים מ"ג ב' עדיין הדבר בספק והבן.
ודע דסבור הייתי לומר שמ"ש הרי"מ ז"ל פ"א ה"ג מחמץ ומצה קנה חמץ או חמצו לוקה והמ"ל הקשה דהא ניתק עיין פסחים צ"ה א' ואם נאמר דנשים אין מצוות אמ"ע דהשביתה כ"א אלאו הוה דומיא דתמורה פ"א דממיר לוקה דעשה אין שוה בכול ותלוי בחילוף הגירסאות ריש תמורה ה"ה כאן. שוב ראיתי דל"ד לתמורה דציבור ושותפין אין עושין תמורה ולא יצויר העשה כלל משא"כ כאן נהי דלא מיפקדא אעשה (וגיורת שמתה בע"פ אחר חצות חמצה לאחר הפסח אפשר שרי) מ"מ בידה לתקן הלאו והוה ניתוק דאל"כ נותר אמאי ניתוק הא נשים אין מצוות אמ"ע דנותר דאין נשרף אלא ביום שלא בזמנו ר"מ ז"ל ה' ק"פ פ"י הי"א וה' פסולי המוקדשין פי"ט ה"ה ועת"ו קידושין כ"ט א' ד"ה אותו למ"ש התוס' קידושין ל"ד א' ד"ה מעקה פירש בפ"י ז"ל אתרומה טמאה קאי יע"ש ובתיבת גמא כתבנו מזה דהעשה הבא מכח לאו נשים חייבות עיין בירושלמי ובס' ג"ו ואי"ה בחדושינו למס' פסחים אבאר עוד.
שוב ראיתי הדבר מפורש בתוס' יבמות כ' ב' ד"ה אמר קרא והתקדשתם דאין ב' עשין דוחין לעשה ול"ת וליכא למימר אממזרת ונתינה קאי דא"כ אלמנה מאירוסין קשה וא"כ כ"ש דמה ב' עשין השוין בכול אין דוחין לעשה ול"פ שאין שוה בכול כ"א בכהנים כ"ש עשה ול"ת השוין בכול שאין דוחה לעשה ול"ת הנוהגים בזכרים ונקיבות בכהנים וי"ל לפום סברא דהשתא איכא באלמנה מאירוסין ב' עשין ול"ת וממזרת ונתינה שוין בכול ואין להאריך. ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מש"ל דעשה דכרת דוחה עשה ול"ת כמ"ש התוס' בזבחים ל"ג א' ד"ה לענין קשה משבת קל"ג ב' בשר בגדול דמילה דוחה צרעת דהוה עשה ול"ת והא גדול כרת ער"מ ז"ל ה' מילה פ"א ה"ב ובהר"א ז"ל שם ולמה לי קרא גם מ"ש שם בשבת יהא נגעים טהורים עבודה דוחה אותו והא צרעת עשה ול"ת היא וכ"ת דפסח בכרת קשיא ליה תדחי צרעת א"כ לא משני בעידנא דבכרת לא בעינא בעידנא כמו שיראה הרואה בתוס' זבחים ל"ג ב' ד"ה לענין לכאורה משמע כן. ובפ"א מה' מילה ה"ט כתב הר"מ ז"ל מילה דוחה ל"ת דצרעת ובשבת לא משמע כך ועמ"ל ה' ט"צ פ"י ה"ה עמד בזה ותי' דסובר רבינו כאידך ברייתא דלעשות לסיב שע"ג רגלו ולית בצרעת כ"א ל"ת ור"א דאמר כגון מילה בצרעת הכי סובר ולא לסימנא נקטיה עת"ו שם ומילה הוה בעדנא אף דמל פרע כו' מ"מ מתחיל המצוה מיד ועת"ו גיטין מ"א א' ד"ה לישא שכתבו בהעראה לא מתחיל המצוה צריך לחלק בין מילה להתם ועיין בנימוקי יוסף ב"מ למ"ד שם.
וכדמות ראייה להר"מ ז"ל דמילה דוחה צרעת דעשה דחי ל"ת ובשר לא דריש מסנהדרין כ"ט ב' דפריך והרי מילה ומשני למלתייהו נשנית ביום אפילו בשבת והנה לעולא שבת קל"ב א' דאמר מילה דוחה שבת מה למ"מ וביום לא דריש לרבנן תקשי למה נשנית מילה בכתוב ובשלמא לר"א ביום למכשירין למלתייהו נשנית גם מ"ש א"א הרב ז"ל בספרו ברכת יוסף אימא דביום ולא בלילה ולמהוי ההוא דינא גופא ביום ולא בלילה נשנית לזה ולזה נאמרה וצריך לדחוק ולומר דא"צ לשנות כל חלק המצוה ואמאי לא תי' בסנהדרין אף לעולא דבשר דמילה דוחה צרעת בקטן למלתייהו נשנית אלא דבאמת לאו מבשר מפיק אלא כאידך ברייתא וכמ"ש הר"מ ז"ל. אלא שלכאורה אכתי למלתייהו נשנית ואי דבלא"ה עשה דחי ל"ת הא כתבו התוס' ז"ל בקדושין ל"א א' ד"ה דאיקרוב דעשה לפני הדיבור אין דוחה כמ"ש ומהר"מ מטראני ז"ל הקשה ביבמות ה' ב' משמע דלפני הדיבור עדיף טפי וכבר היטב אשר דבר בפני יהושע ז"ל במס' קידושין דעשה דלפני הדבור ונשנית אח"כ עדיף טפי משא"כ אי לא נשנית יע"ש א"כ אדרבה מילה צריך לישנית להא מלתא גופא דאי לא נשנית כלל הוה עשה דלפני הדבור לחוד ולא הוה דחי צרעת כאמור. וע"ש סנהדרין עוד תי'. גם אי עשה דחי לב' עשין כתבנו בכללים הקודמים באלים וכאן אין להאריך: