שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל ז
בו יבואר מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בשורש הא' במנין המצות בלאו דלא תסור וז"ל הר"מ ז"ל פ"א מה' ממרים ה"ב א' דברים שלמדו מפי השמועה וא' דברים מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם וא' שעשו לסייג העוב"ר על דבריהם עובר בעשה ול"ת ע"פ התורה ולא תסור והרמב"ן ז"ל חולק ואומר דעשה ול"ת אי"ג מדות או שיש להם פירוש מקובל בפסוק או שנראה לב"ד הגדול שהפי' בפסוק כך הוא, יע"ש וג' קושיות שהקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא לקי על דרבנן מ"ה ומאי מקילין בספיקן ול"ג גזירה לגזירה תירץ הר' דוראן והר"ש בעל זוהר הרקיע דהכי אתנו וכ"נ מקרית ספר ובסמוך אבאר אי"ה וקושיא ד' מיומא ר"פ יוה"כ ושבועות כ"ג ב' דנשבע על ח"ש שבועה חלה עליו לר"ל והא מושבע ועומד מלא תסור ועשה כו' קשה ובקרית ספר להמבי"ט ז"ל הביאו הלח"מ פ"מ מה' ממרים ה"ב דלא תסור הוא לאו לזקן ממרא שחולק על דבריהם ואמר שאין ממש בגזירתם ואין אמת כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ז מה' ממרים חמץ בשעה ששית כו' אבל העובר לצורכו ולהנאתו לא קאי עליה לאו דלא תסור ודברים ראוין למי שאמרן והלח"מ קלסי' והיינו דכה"ג התנו שלא יחול עליו עונש לאו ועשה כלל ובזה מתורץ קושיא ד ומ"מ ממ"ש הר"מ ז"ל והעובר על דבריהם עובר בעשה ול"ת משמע אף לצורכו ולהנאתו עובר בעשה ול"ת.
ויש לחקור חקירה קטנה וזו תוארה. הנה נא מצינו חז"ל לפעמים קנסו כחמץ לאחר פסח ומטיל מום והמסרס בהמה וכדומה הרבה והקילו בהם משאר דרבנן כי קנוס בעיניה ע"י תערובות י"א אף פחות מס' עמ"א תמ"ז ולא קנסו בנו אחריו וכדומה י"ל דלא הוה לאו ועשה ע"פ התורה ולא תסור וכן שומן גיד הנשה ממנהג קדושים ועיין לשון הר"מ ז"ל פ"א מה' ממרים סייגים ותקנות ומנהגים יע"ש וכדמות ראיה ממ"ש המ"א ז"ל תל"ה ב' בדיקה אחר הפסח אינו אלא משום קנסא מש"ה לא יברך משמע דל"ש וצונו שלא תסור דקנסא הוא ואי"ה שם יבואר ולכאורה מכות מרדות נאמר הואיל ויש לאו דלא תסור הא קנס וכדומה לא לקי מ"מ נ"מ לפסולי עדות כמ"ש אי"ה בכלל מכות מרדות וכמו שנראין דברי הר"מ ז"ל פ"י מהל' עדות יע"ש ודלא כסברת קרית ספר והבן והחשוד לדבר חשוד לשני אם הם שוין א"כ חשוד על דרבנן לא תסור לאו ד"ת חשוד על ד"ת בלאו שאין מעשה וכדומה וי"ל דמ"מ קיל בעיני הבריות ויש לעיין אי להכעיס בד"א דרבנן אי חשוד לכל דרבנן עיין תב"ש סימן א' וב' ובא"ח בדיני עירוב ער"מ ז"ל פ"א מחמץ ומצה ה"ד והבן ואי"ה בכלל מכות מרדות אבאר עוד.
והנה דבר הנלמוד בק"ו כתבנו בס' נ"ו די"ל דאיסור חל עליו דאין בו לאו ועשה כ"א איסור תורה עמ"מ פ"כ מה"ש והנה לרמב"ן ז"ל כתב דלא תסור לי"ג מדות וכ"מ בר"מ ז"ל משמע דק"ו יש בו לאו דלא תסור מ"ה אף לרמב"ן ז"ל ולא חל שבועה ואיסור על דבר הנלמוד מק"ו ולהר"מ ז"ל אף על דרבנן אין חל עש"ך י"ד רל"ט. ועיין במרגניתא טבא בשורש הא' צידד לומר דעשה ע"פ התורה קאי בב"ד הגדול אבל כשאין סנהדרין כ"א חכמים שבדור גזרו כו' ליכא כ"א לאו דלא תסור.
והנה בהא דקיי"ל דיש כח לחז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת הא קום ועשה לא ובא"ח תרפ"ז אין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה משמע דמסברא הוא והא י"ל דרבנן יש בו לאו ועשה להר"מ ז"ל א"כ אמאי לא דחי מסברא דבריהם לד"ת אפילו לעשה דל"ש מה אולמיה דעשה ול"ת י"ל דחי לעשה וכ"ש לל"ת לחוד אם לא דהכי אתנו וצ"ע קצת ועיין בא"ח תמ"ו המוצא חמץ בי"ט וכ"ע מודים דלא תסור לא קאי לדברים המפורשים ומ"ע שהז"ג נשים פטורות אין ראיה מ"מ כ"ה האמת וכ"כ ז"ל.
הן אמת בי"ד רל"ט ס"ו נשבע על מדרש חז"ל שבועה חלה עליו משמע אף י"ג מדות אין בו לאו דלא תסור וחייל כמו על ח"ש ומיהו ג"ש והיקשא יראה דאין שבועה חלה דהא עונשין מהיקשא וג"ש כמ"ש בכלל א' ועש"ך שם אות כ' מדרבנן אין שבועה חלה מלא תסור א"כ בנשבע לבטל עשה דרבנן כנ"ח ומגלה נמי "ש לא תסור. והמעיין בשו"ת רלב"ח סימן ק"ג יראה שצידד רק בתי' הב' דאיכא למימר חז"ל העמידו דבריהם במקום תורה יע"ש והיינו כשעובר על דבריהם בקום ועשה העמידו הא כשעובר על דבריהם בשוא"ת לא העמידו במקום תורה כמ"ש לקמן אי"ה ומ"ש בעשין דרבנן איכא לא תסור להר"מ ז"ל כן יראה בבירור להמעיין פ"א מהל' ממרים ובשורש הא' יע"ש גם יש לנו הרהורי דברים במ"ש הר"ב בי"ד סימן רט"ו בהג"ה עיין בא"ח שם לא פסק כן הוה להקשות דידיה אדידיה מכאן אמאי פסק בשבועה חל על דרבנן השתא בנדרים אין חל כ"ש בשבועה ומ"ש נודר לצום בחנוכה דאין חל ומ"ש נשבע שלא לקרא המגילה ולמ"ש הש"ך שם אות י"א א"ש דכאן לא מבטל מצוה דרבנן לגמרי ואה"נ נשבע שלא לקרא המגלה כל ימיו דאין חל אבל להר"ב דלא חילק בכך קשה ונהי מרט"ו ס"ג אין כ"כ קושיא דמ"ש חנוכה ופורים דומיא קתני וכדי נסבה משא"כ מכאן קשה ועט"ז שם אות ג'.
גם יש לעיין במ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרי"ד להר"מ ז"ל שבת מדרבנן אסור להתענות והא בהלכות נדרים פ"ג ה"ט כתב הנודר לצום בשבת חל ואחנוכה ופורים לא חל וכ"ש שבועה אדבריהם כפי הנראה דלא חל וצ"ע.
והנה בפסחים צ"ב ב' אמר רבא כו' ובה' ק"פ פרק ששי ו' וז' יראה דכל היכא דהגיע המצוה ד"ת לא העמידו דבריהם וכל היכא דלא הגיע העמידו דבריהם והר"א ז"ל חולק ומחלק היכא דגזרינן משום לתא דכרת העמידו וכל היכא דלית לתא דכרת לא העמידו ועיין פ"ב ממילה ה"ו איזמל אף דהגיע זמנה תי' זה הואיל ואפשר להביאו מע"ש יע"ש ורדיית פת בריש שבת דלא העמידו להר"מ ז"ל א"ש ולהר"א ז"ל י"ל כי גזרו תחלה התנו בפירוש שבמקום סקילה ל"ג ועיין ברמב"ן ז"ל בשורש הא' ומיהו כל זה בכרת הא עשה ול"ת גרידא אף שאין בגזירתם לתא דכרת והגיע זמן המצוה אפ"ה העמידו דבריהם שהרי אנינות לילה מדבריהם ואפ"ה אין אוכל בקדשים אף דאיכא עשה ער"מ ז"ל הק"פ פ"ו ה"ט ובקרית ספר שם ועיין פ"ב מה' ביאת מקדש ומהא דאונן בשאר קדשים ושופר ולולב מוכח דהעמידו דבריהם אי בעידנא דמעיקר דרבנן מקיים ד"ת אפ"ה העמידו דבריהם ועמ"א תמ"ו ובר"ה י"ט עשה ול"ת. ועיין זבחים צ"ז דאף בשייר כדי מעפורת אסור מדרבנן להכניס לעזרה אפ"ה משום מצות כיבוס דחינן דרבנן עיין בפירוש המשניות שם משמע דכיבוס פא ג"כ דרבנן דמ"ה לאו בגד הוא כשייר כדי מעפורת לטומאה ה"ה לכיבוס כקושית התו' זבחים צ"ד ב' וי"ל אמאי דחינן טומאה דרבנן מקמי' דרבנן כיבוס הא בעידנ' דמיעקר לא תסור לא מקיים דרבנן כיבוס עמ"א תמ"ו ויש לנו אריכות דברים בזה ועיין בר"מ פ"ח מה' מעה"ק הי"ט ופכ"ג מה' כלים כתוב אצלינו במ"א. ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש בזבחים צ"ג א' ניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס וכ"פ הר"מ ז"ל פ"ח מה' מעה"ק ה"ט דטומאה ונגיעה כא' וי"ל הא דם קדשים אין מקבל טומאה מ"ה כמ"ש הר"מ ז"ל פ"א הלכה ו' מה' פסולי המוקדשין אם לא שנאמר הואיל ומדרבנן בר קבולי טומאה כמ"ש דם שנטמא כו' שוב אין ראוי להזאה מ"ה דל"ת ד"ת הוא ועמ"ל ה' תרומות פ"ז ה"א הביא כמה דברים כתרומה טמאה מדרבנן אי אכל בטומאת הגוף י"ל דאין חייב מיתה דמחוללת ועומדת וע' תו' פסחים י"ו ב' ד"ה מדרבנן הוקשה להם אמאי לא משני טומאת עצמן יש להם משמע דס"ל דם קדשים מ"ה טמא ועכ"מ הקשה מדתנן נזיר ועושה פסח הציץ מרצה כו' וממרוצת דבריו משמע דמתיב לה קאי נמי אמאי דאמרי' דם קדשים אין מקבל טומאה ולכאורה ז"א דאדרבה מדלא הקשה אלא למ"ד טומאת עצמן דרבנן ולא הקשה לכ"ע דדם קדשים אין מכשיר ש"מ למ"ד טומאת עצמן ד"ת א"ש מ"ה וכן הא דעל מה הציץ מרצה כו' ואפשר דה"ק מדלא משני כמ"ש התו' ש"מ דניחא לי' לומר לפי האמת דם קדשים אין מטמאין רק מדרבנן כמ"ש הר"מ ז"ל דדם דאקרי משקה הוא מדם חללים והתורה גלי דדם דאין נשפך כמים אין מכשיר ה"ה דאין מטמאין ועיין פ"י מה' ט"א. וע' תו' חולין פ"ו א' ד"ה סיפא שהוקשה להם דמאי קושיא מסיפא דיהא מותר לשחוט דהוה קום ועשה משא"כ ברישא דהוה שוא"ת ותירצו דמשום גזירה לא הוה להו למעקר מצות כיסוי וע"כ רוב מעשיהם מקולקלים וי"ל אמאי לא הא יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת ובחמש שיטות כ"כ הר"ן דוודאי רוב מעשיהם מקולקלי' ופריך לרבנן דהולכין בתר רובא אמאי לא ישחוט אחריהם וזה א"ש משא"כ לשון התוס' קשה. ודע דלכאורה לשיטת הר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא ומדרבנן אסור פריך שפיר סיפא נמי ואי דעוקר דבר מ"ה בקום ועשה מ"ה שרי' ורבנן גזרו בספיקן יהא מותר שלא יבוא לאכול משחיטתן ובס' ראש יוסף כתבנו דאף לשיטת הר"מ ז"ל תפול קושית התוס'.
ולפי זה יש נ"מ לדינא אם ספק מדרבנן אסור אתי עשה דרבנן ודחי לה לספק תורה אף קום ועשה וכבוד הבריות כמ"ש בכלל הקדום לבוש ספק כלאים בשוק אין פושט עד שהולך לביתו.
ודע דיש כח ביד חז"ל לעקור עשה בשוא"ת וה"ה ל"ת בשוא"ת בלאו שאין בו מעשה ועיין יבמות ז' א' ל"ת חמור מעשה פירש"י ז"ל דלוקה משמע לאו שאין מעשה עכ"פ שוה לעשה וער"מ ז"ל פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ח ובש"ע תמ"ו ס"א המוצא חמץ בי"ט ואף בלא בטלו אין מבער דמוקצה דרבנן ע' דוחה ל"ת דשוא"ת והעמידו דבריהם ועכ"מ שם ג', תרוצים וצ"ע כי לכאורה תי' הב' הוא תי' הא' ומ"ש אנוס הוא הוא ענין בפ"ע ואי"ה בפריי שם במ"א אבאר. ועפ"י פסחים ו' א' המוצא חמץ בי"ט פירש"י ז"ל בבטלו כתב אם נאמר אף בטלו עובר עכ"פ בעשה תשביתו ולחמץ ידוע עכשיו אף בשעה שבטל לא היה ידוע לא מהני א"כ אכתי עובר בשעה תשביתו יע"ש. ואם נאמר דיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת עשה לא ל"ת א"ש דמש"ה מוקי לבטלו אלא שאין זה סברא דאף ל"ת שוא"ת אין לחלק. וסבור הייתי לומר דרש"י ז"ל סובר כר"מ ז"ל דכל מילי דרבנן יש בהן עשה ול"ת עפ"י התורה אשר יורוך ולא תסור מ"ה ממש כמו דמשמע בברכות כ' ב' גבי כ"ה ומש"ה דחי עשה דרבנן לעשה ד"ת ג"כ בשוא"ת דל"ש מה אולמיה דכאן יש עשה ול"ת ושם רק עשה כמ"ש בכללי' הקודמים וכ"ש לל"ת לחוד משא"כ לעשה ול"ת לא דחי וכ"ז בשוא"ת ובקום ועשה אתנו דלא דחי אלא דקשה דמכלאים בציצית גמיר דעשה קום ועשה שיש בה קיום מצוה דחי לל"ת כו' הא עשה דשוא"ת לא והבן זה.
ואגב גררא אזכיר מ"ש שני דברים אין ברשותו והכתוב עשאן כאלו ברשותו כו' דחמץ אסור בהנאה וכתיב שלך א"א רואה ואפ"ה עובר עיין פסחים ז' ב' וב"ק כ"ט ב' ומש"ה בגלוי דעת כ"ש סגי דלאו ממון דיליה הוא כמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ ובסוכה ל"ה אתרוג של ערלה כו' הקשה בחה"ר על הראב"ד ז"ל דפירוש דברים כפשוטן האסור בהנאה אין בו דין ממון והא כל דבר שהוא ברשות אדם ואין לאחר זכות בו לכם קרינן ביה אף שאסור בהנאה וקשה מפסחים דמשמע דלאו שלך הוה וגזירת הכתוב ובמ"א כתבנו מזה ואי"ה בפריי ה' לולב יבואר עוד.
ואגב אזכיר מה ששמעתי בשם הרב המאה"ג החריף ובקי המנוח מוהרר חיים טולני"ש ז"ל נ"ע מק"ק לבוב הקשה אהא דפסחים כ"א ב' ופליגא דר"א דלמא לא פליג דאיצטריך לא יאכל בצירי דמסברא הייתי אומר דחמץ שרי בהנאה דלא הוי גזירת הכתוב נגד הסברא ודפח"ח והיינו דאי שרי בהנאה לאו גזירת הכתוב דבאתרוג ממעט מלכם איסור אכילה לכם לכל צרכיכם. ופ"י הקשה דאימא מדרשא דלך יע"ש וי"ל דלקמן מסיק דליכא כ"א חמץ וש"ה דכולהו כתיב היתר או איסור מפורש וא"כ ל"מ לר' יהודא דמסיק מאותו כו' למה לי אותו תיפוק דחמ"פ וש"ה בצירי כתיב ואף לר' מאיר לאיזה צורך אמר ר"א זה ושפיר אמר דפליג והבן. ואי"ה במס' פסחים אבאר עוד.
והנה בפסחים מ"ז ב' כתישה בי"ט מי שרי כלאחר יד ופירש"י ולא מיתסר אלא מדרבנן ואי לא תסור ד"ת ועשה דעפ"י התורה לא הוה מקשה גם כפ' העמידו דבריהם כו' ועכ"מ פ"א מה' נערה ובתולה בשניה לא ישאנה ובמ"ל שם ה"ח ר"ה לא ישאנה. וכפי הנראה בסוטה פרק משוח מלחמה מ"ד ב' דר"י הגלילי סובר אף בדרבנן חוזר ור"י סובר דווקא בד"ת חוזר לכאורה יאמר דפליגי אי לא תסור קאי אדרבנן או לאו. ערש"י שם ע"ב ד"ה עבירה וכגון שנשאה דאיכא איסור. לא ידענא פירושו דבזנות נמי איכא איסורא ואולי כונתו מדנקיט ממזרת כו' (ונהי חליצה אגב גרושה נקיט עתי"ט) ונאמר דסובר כהר"מ ז"ל פט"ו מהא"ב ה"ב דממזרת בלא קידושין אין לוקה משום ממזרת ואפשר רש"י סובר בזנות ליכא איסור תורה עיין אה"ע ומ"ש פ' כי תצא קדשה מופקרת לא בפ"א עיין פ"א מה"א ומ"ש שנשאה אממזרת קאי ואשארא ודוחק. ועתי"ט סוטה פ"ח מ"ג ולא הבנתי דבריו וכפי הנראה כל שאין ראויה לו אף מד"ס לא קרינן אשתו וצ"ע.
ודע דכל מ"ע דרבנן אין דוחין שום מצוה ד"ת בקום ועשה המשל שאר בגדים חוץ צ"ו למ"ד מדרבנן חייבים בציצית אי עביד כלאים בזמן דאיכא תכלת לוקה ואף למ"ד כל מילי דרבנן ד"ת הם ומקרא מגילה אף שוא"ת נדחית מגלה מפניהם ועמ"ש בכלל כ"ה מזה. ואזכיר בכאן מ"ש בכלל כ"ה קושיא עמ"ש בי"ד שע"ב כהן ששוכב ערום כו' ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סימן נ"ז הקשה כן וכתב איך לא הביא שום חולק והא רש"י פירש כו' ותוס' כתבו כו' יע"ש והנה יפה כתב דודאי לרש"י ז"ל א"ש דמ"ש רש"י דלא נתנה טומאת כהן ונזיר אצל מת מצוה לאו משום כ"ה קאתינן עלה אלא שאין הלאו נאמר כלל במ"מ כמו שלא נאמר בקרובים והתם אדרבה לה יטמא מצוה אף שיש מתעסקים אחרים וליכא כלל כ"ה ה"ה אצל מת מצוה בלא כ"ה והמעיין ברש"י שם יראה שכ"ה וא"כ א"ש דכהן ערום כו' דכ"ה לא מהני ומת מצוה דלא נאמר האזהרה על זהו משא"כ לתוס' קשה דכתבו דמכהן ונזיר ליכא למילף דישנו בשאלה ואין שוה בכול וא"כ טומאת כהן עכ"ה יש למילף דוחה כ"ה. ויש ליישב אף לשיטת התו' דלכאורה י"ל אמאי לא יליף במה הצד מכהן ונזיר דכי פרכת מה לנזיר כו' כהן יוכיח כו' דנזיר שוה בכול עיין יבמות ומכאן ג"כ משמע כן ונילף דכ"ה דוחה לאו השוה בכול ועיין בחדושי הרשב"א ריש יבמות וי"ל דהותרו מכללן ומ"מ י"ל דודאי במת מצוה יש מ"ע דקבורת מתים כמ"ש בכלל כ"ה באורך ועיין פני יהושע בחדושיו למס' ברכות וקושית הגמרא הוא דחזינן דעשה דפסח עדיף ודוחה לשבת שיש בה עשה ול"ת דכרת אלמא עדיף עשה דפסח מעשה ול"ת ואפ"ה מ"ע דקבורת מתים דוחה לפסח בהצטרף עם כ"ה וע"כ דכ"ה עדיף מל"ת דהא מ"ע דקבורת מתים לא עדיף משאר עשה גרידא ופסח שקול כעשה ול"ת וכה"ג פירש הפ"י יע"ש היטב ומשני שוא"ת שאני אלא דאכתי קשה דדחי כ"ה עשה ול"ת דנזיר קדש יהי' כו' ול"ת לא יטמא וה"ה בכהנים איכא עשה דקדושים ולאו דלא יטמא ואפ"ה דחי לה עשה דקבורת מתים בצירוף כ"ה אלמא דכ"ה עדיף מלאו ומש"ה כי מצטרף עם עשה דקבורת מתים דחי לעשה ול"ת לזה כתבו דאין זה כלום דהא דדחי מת מצוה לעשה ול"ת דטומאת כהנים ביה לחודיה די לדחות וא"צ לצירוף כ"ה דכ"ה אין דוחה לשום מצוה ד"ת בקום ועשה ומ"ע דקבורת מתים דחי לעשה ול"ת שאין שוה בכול כדמסיק התוס' ביבמות בסוגיא דעליה דמראשו וזקנו יליף דעשה השוה בכל דחי לעשה ול"ת שאין שוה בכול וה"ה נזיר דישנו בשאלה דחי עשה לעשה ול"ת יע"ש וה"ה כאן ה"פ ול"ש למפרך נילף במה הצד דאנן הכי קאמרינן דהתם לאו משום כ"ה קאתינן עלה אלא עשה דקבורת מתים דחי לעשה ול"ת שאין שוה בכול ולדונו בשאלה ולפ"ז י"ל קושית מר"ן הפ"מ ז"ל דמש"ה צריך הכהן לילך לחוץ ערום דכ"ה אין דוחה שום מצוה ואף לאו שאין שוה בכל ונוהג רק בזכרי' לחוד ושאני פסח דיש עשה דקבורת מתים וא"ש פסקא דתה"ד בין לרש"י ותוס' וכאמור.
והנה לשיטת רש"י ז"ל דכ"ה אין חילוק בין גנאי קטן לגדול כמו שיראה הרואה במגילה בהא דאמר רבא גדול כ"ה ופירש"י יליף מאבידה וכדברירנא בכלל כ"ה יע"ש ועיקר התי' שוא"ת שאני וממונא חמור מאיסורא קשה הא דאמר מדלגין היינו ע"ג ארונות ומסיק דמ"ה כל שיש חלל טפח לא הוה טומאה רצוצה ואמאי הא בטומאה ד"ת נמי ניתן לדחות משום כ"ה אלא דלאו משום כ"ה הוא דדוחה אלא דלא ניתן אזהרת טומאה אצל מ"מ ולאו משום כ"ה קאתינן עלה כמו טומאת קרובים כו'.
והנה בטומאת כהנים ודאי יש עשה ול"ת ובאלמנה ליכא כ"א ל"ת לחוד עיין ב"מ ל' ב' בתוס' ד"ה הא יע"ש והמתבאר שם הוא דעשה אין דוחה לעשה ול"ת שאין שוה בכול כ"א בכהנים מ"מ נוהג בנקיבות כאלמנה מנשואין אבל עשה ול"ת שאין נוהג כ"א בזכרים יליף שפיר דעשה דחי לעשה ול"ת כה"ג למ"ד מצורע מותר בתשמיש המטה וליכא גדול השלום ואלמנה מנשואין נמי תליא בזה וכבר התבאר זה לעיל בכללים הקודמים.
עיין תוס' יבמות ד' א' ד"ה דכתיב הקשו אמאי לא חייבים נשים בציצית ובתוס' קידושין ל"ה א' ד"ה אלא דב"כ הוה כמיעוטא אפ"ה הקשו שפיר דלימוד מפורש הוא. עוד הקשו לימא דרב יהודה סובר דכל שישנו בלבישה ישנו בציצית וע' תוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה סלקא דעתך דאורחא דקראי למדרש מסיפא לרישא אף לקולא ולכאורה לתי' הב' שם כתבו קושייתם וי"ל אף לתי' א' דבחד קרא אמרינן כך ולא בב' קראי. דסברא למדרש לחומרא עוד הביאו שם ראיה דנשים חייבות בכלאים מביצה אמאי לא הוכיחו מברכות כ' ב' טפי דמוצא כלאים פושטן והא התוס' לשיטתם שם כ"א א' דכ"ה דוחה לאו בקום ועשה היכא דאין שוה בכול כטומאת כהנים א"כ אי כלאים אין נוהג בנשים אמאי כ"ה אין דוחה אותו וכ"ת דרב יהודא לשיטתיה דאמר במנחות נשים חייבות בציצית וחייבות בכלאים הא ליתא דרב יהודה משמיה דרב רביה אמרה פושטן ורב אית ליה בברכות במערבא אמרי פ' ציצית ערבית לא מתחילין כו' דלילה לאו זמן ציצית ואי אין נוהג כלאים קשה כו' וא"ל דרב אית ליה תפילין מ"ע שלא הז"ג ומ"ע שהז"ג או דב"כ הוה מיעוטא או יליף מראייה עיין קידושין ומש"ה נשים חייבות בציצית דיליף לה איפכא כל שישנו בכלאים ישנו בציצית הא ליתא דוודאי רב לא יפלוג אכולהו אמוראי דסברי לילה וא"נ שבת לאו זמן תפילין וכ"כ הרא"ש בהל' תפילין בה"ק בשם הירושלמי יע"ש וכ"כ התוספת במנחות ל"ג ב' ד"ה יצא דמסתמא רב יסבור כהלכה דשבת לאו זמן תפילין וא"כ אמאי פושטן בשוק וי"ל הא דביצה עדיפא להו. ומיהו מברכות שם דרב אדא בר אהבה דקרעיה כרבלתא דסבר בת ישראל היא מבואר לכאורה מפורש דנשים חייבות בכלאים דלמא סבר כרב יהודא דנשים חייבות בציצית וה"ה בכלאים ועיין דרישה י"ד ש"ג מפרש עובדא בכלאים הוה אמנם הערוך בערך כרבל הביאו מהרש"א ז"ל בח"א מפרש כרבל בגד אדום כמו כרבול דתרנגול ומשום פריצות יע"ש. אבל מרב קשה דאיהו סובר ציצית מ"ע שהז"ג גם מ"ש התוס' דמשני עדיף מיניה במנחות והא הא עדיפא דאל"ה מפליג על רב רביה וכ"פ מקשה מרב על אמוראי' כ"ש דרב יהודא תלמידיה לא יפלוג על רב רביה ולא אמר דסובר כל שישנו בכלאים ישנו בציצית. ובלא"ה לא ידענא מה קושיא דלא מסתבר שיפלוג רב יהודא ויסבור שבת זמן תפילין הוא גם מ"ש התוס' דנשים יהיו פטורים מכלאים י"ל דהיקשא עדיף מסמוכים דהשוה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה ולזה יש לנו לומר דע"כ גמרינן מכהן לאו שאין שוה בכול דומיא דטומאה דאין נוהג כ"א בכהן וזכרים משא"כ לאו דכלאים אף דאין נוהג כ"א בזכרים נוהג בישראל ג"כ ולא דחי לה כ"ה וכה"ג כתבו התוס' בב"מ גבי היטמא ואל תחזיר לו ומש"ה אמר שפיר פושטו אפילו בשוק.
וראיתי להתוס' מנחות מ"ד א' שכתבו אהא דר"ש דלא שייך הכ' למדרש כמו חמץ דהתם בפסוק א' משא"כ הכ' ב' פסוקים הוה. ולא הבינותי דהא אמרינן התם סד"א כהנים הואיל ומותר בכלאים כל שישנו בלבישה לקולא כ"ש לחומרא אף שהם ב' פסוקים וכמ"ש התוספת ביבמות מהאי טעם גופא. ואולי סוברים התוספות במנחות דהא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מדה זו בהיקש נמסר לא בסמוכין (ועיין בק"א דמשמע דמספק הוא וכתבנו במ"א מזה) וכל שאין דבר ברור לא דרשינן כלל סמוכין וכל חדא תיקום אדוכתיה וסברא חיצונה ומש"ה בכלאים בציצית דאיכא למדרש מרישא לסיפא כל שישנו בכלאים ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית ואיכא למדרש איפכא למפטר נשים מכלאים לא דרשינן כלל והמדה של סמוכין ניתן היכא דא"א לומר הכי והכי דלא כמ"ש התוס' ביבמות וכיון שכן הוא כונת התוס' במנחות הכין הוא דהא דלא דרשי כאן כמו בחמץ ר"ל דאי לאוכל ה"א נשים פטורות מחמץ דכל שאין במצה אינו בחמץ אף דהתם היקשא הוא בחד קרא ואית לן למימר לחומרא מקשינן מ"מ סברא היא דקרא מדרש מסיפא לרישא כמ"ש התוס' בשם ר"י בפסחים יע"ש א"כ ה"נ בסמוכין ודאי הסברא למדרש מסיפא לרישא ואמאי לא אמרינן נשים פטורות מכלאים לר"ש והוא קושית התוס' ביבמות בסוף הדיבור יע"ש וע"ז תירצו דשאני התם בחד קרא אורחי' למדרש מסיפא לרישא משא"כ בב' פסוקים לאו אורחיה דקרא בהכי לפרש אאידך קרא וא"כ מטעם סמוכין קאתינן עליה ואין הכרע אי לקולא או לחומרא וכיון דאין הכרע כל חד תיקום אדוכתיה ולא דרשינן סמוכים כלל ר"ל כ"א לפי סברתו החיצונה כלאים אדר"י אמר רב חייבות וציצית מ"ע שהז"ג פטורו' וביבמות תירצו היקשא עדיף מסמוכים.
ויש לעיין במ"ש התוס' בפסחים לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והא הוקשא כ"ה לתפילין א"כ טפי אי' לומר דנקיש חמץ למצה דלא נסתור היקש' דתפילין מלומר איפכא מצה לחמץ ואף דהתם היקש' הוא דבחד קרא כתיב מ"מ אית לן לומר כן וכ"ת דחמץ נמי היקשא מדר"י אמר רב ומה לי דניסתור הך היקשא או, הך היקשא והקשו שפיר לחומרא מקשינן דא"כ לא הוה מקשין מידי ביבמות דאמאי לא אמרינן דנשים פטורות מכלאים דהא אית לן היקשא איש או אשה דעדיף מסמוכים ומש"ה ליכא למימר לא לחייב נשים בציצית ולא לפטור מכלאים כיון דבכ"א יש היקשא דעדיף מסמוכין כאמור ומיהו הא ל"ק דע"כ בפסחים שם הוא למ"ד דיליף מתפילין דלמ"ד מראייה וב"כ אין מלמדין א"כ בלא"ה לא מקשין התוס' מידי דאי לאו כל ה"א דנשים חייבות במצה בלא"ה מהקהל דלא הוה ב"כ דלא כתיב מצה וע"כ הגמרא למ"ד מתפילין וא"כ היקשא עדיפא וי"ל דהסוגיא אזלא כמ"ד אשה בעלה משמחה וכדומה ומ"מ מנ"ל להקשות אימא משום דמסתבר למדרש הכין דהיקשא עדיף ואולי קושייתם למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג ורק מג' כתובים א"כ למה לי כל וי"ל דהאי מ"ד סובר שלשה כתובים וא"כ צריך מצה דלהוי שלשה כתובים עם אשה בעלה משמחה וכמשמעות הגמרא דקדושין: