אור ברסלב

שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים

כלל ו

כלל ה

בו יבואר הא דאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור ויש בו חילוקים רבים ואבארם אחת אל אחת בעזה"י. דע דגדול כבוד הבריות מן התורה ודוחה כמה עשין החמורין שהרי אמרינן בכמה דוכתין ולאחותו מת"ל כו' הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ופירש"י ז"ל בזבחים ק' א' וברכות כ"א ב' דקרא מיירי בנזיר וכ"ג ופסח ומילה אפ"ה דחי לכל העשין הללו בשוא"ת הא קום ועשה לא דחי למצוה ד"פ והא דדחי ללאו דטומאה בכ"ג ונזיר תירצו רש"י ותוס' יע"ש ולקמן אבאר אי"ה. ומה דאמר לאחותו אין מטמא אבל מטמא למת מצוה איירי ביכול לקוברו אח"כ דאל"כ מה פריך מלאחותו דגדול כ"ה אהא דפושטן אפילו בשוק שם בברכות הא התם הטעם דקבורת מתים מ"ע מ"ה כמ"ש הר"מ ז"ל וסמ"ג וסמ"ק ולקמן אי"ה אבאר אלא ע"כ דיכול לקוברו אח"כ שלא יאכלוהו חיות רק שלא יהא מוטל בבזיון שעה א' הלכך עשה דקבורת מתים ליכא דיכול לקוברו אח"כ ואפשר לקיים שניהן לא דחי עשה ללאו כדר"ל וה"ה עשה לעשה וא"כ ישחוט הפסח ויזרוק הדם ואח"כ יקבור אותו דאכילה לא מעכב ע"כ כבוד הבריות ופריך שפיר ומשני שוא"ת דחי קום ועשה לאו וז"ש המ"א בסימן תרפ"ז אות ו' דמ"מ דחי עבודה אפילו יש שהות לקוברו אח"כ מטעמא דכתיבנא מדמקשה כו' ולקמן אבאר אי"ה מה שיש לעיין במ"א מ"ש ק"ו מעבודה.

ודע דשיטת רש"י ז"ל הוא דכ"ה דוחה אף ללאו בשוא"ת והא דמשני והתעלמת כו' ולא משני שוא"ת שאני דלא אסיק אדעתא השתא לחלק בכך אבל באמת ל"צ לשנוי דחיקא איסורא מממונא לא ילפינן דבכמה דוכתין יליף איסור מן ממונא דממון חמור מאיסורא שהרי בתוס' מציעא פ"ק דף כ' ב' ד"ה איסורא הוקשה להם אהא דאמרינן איסורא מן ממונא לא ילפינן ותירצו דמדרבנן אית לן להחמיר ולא מ"ה ושני התירוצים דלשם לא שייכים כאן ועיין עוד שם בדף כ"ז ולמ"ד ותוספת שם ד"ה אלא ופני יהושע שם אלא דקושטא הוא דבאמת דמסיק שוא"ת שאני אה"נ דאבידה אף דאיכא עשה ול"ת כ"ה דוחה בשוא"ת וכלאים שני דהוה קום ועשה דהשהיה הוה מעשה כמ"ש לקמן אי"ה וז"ש רש"י שוא"ת שאני דמשמע דההוא דכלאים מש"ה פושטן דקום ועשה הוא הא שוא"ת הוה דחי כמו השבת אבידה וכ"מ לישנא דגמרא דאי הוה חילוק בין עשה לל"ת הנ"ל עשה שאני אלא כמ"ש ומיהו הא א"ל דאם, כ"ה דוחה לעשה בשוא"ת כ"ש לל"ת בשוא"ת דהא לענין דחיה עשה כ"ה דוחה לל"ת ולענין עשה לעשה בעינן שיהא א' עדיף כו' דכ"פ אמרינן ל"ת חמור מעשה עיין יבמות זיי"ן (ורש"י פירש דלקי י"ל שוא"ת לא) ועשה דחי לל"ת מפני קיום המצוה ועשה לחבירו לא דבשניהם יש קיום המצוה מה אולמיה הלכך גבי, כ"ה י"ל דהתורה גלי דכ"ה עדיף משאר עשין ודחי להו משא"כ לל"ת לא גלי קרא ומנזיר וטומ' פירש"י דלאו דחיה הוא ושם אבאר אי"ה לקמן ותדע דהא מנלן דעשה דחי לחבירו דעדיף מיניה דמכלאים גמר לה דכ"ש אם דוחה ל"ת החמור כו' אלא מהתעלמת יליף באמת דדחי אף ללאו שבה דבמסקנא לא קיימא הא דאמר איסורא מן ממונא לא יליף דכמה פעמים מצינו דממונא עדיף מאיסורא כמש"ל. וא"ש במס' מגילה דאמר רבא מ"מ ומגילה מ"מ עדיף דכ"ה דוחה לל"ת שבתורה ופרש"י ז"ל מן והתעלמת והקשה הפ"י דבברכות מסיק איסורא מן ממונא לא יליף אלא לאו דלא תסור וכבר קדמו הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה והניח בצ"ע ולפענ"ד דמדלא סיים שדוחה ל"ת שבתורה בלאו דלא תסור כמ"ש בברכות ש"מ אף ל"ת מ"ה בשוא"ת דחי וכ"ש מגילה דרבנן דרבנן אחלי ליקרייהו לדעת הר"מ ז"ל בשורש הא' דל"ת ד"ת ורבנן אחלי ליקרייהו נגד כ"ה וז"ש רש"י ז"ל דיליף מאבידה דמנזיר וטומאה לאו דחיה הוא והא דאמרינן בברכות דווקא דרבנן היינו בקום ועשה דאי ד"ת לא דחי ודרבנן דחי דאחלי ליקרייהו לשיטת הר"מ ז"ל וכנראה שזה שיטת רש"י כמו שאבאר לקמן בעזה"י. ודע דהא דאמר התם מ"מ דוחה למגילה דכ"ה דוחה ל"פ שבתורה (ולא קאמר לעשה דמקרא מגילה) הוא דוודאי לעשה ד"ת נמי דחי בשוא"ת אלא דמגלה חמור טפי דאית בה ל"ת ג"כ דלא תסור (ובמ"א כתבנו אי כל דרבנן יש עשה עפ"י התורה ול"ת) וכ"ש דברי קבלה חמור טפי וי"ל דל"ש אחלי ליקרייהו מש"ה אמר שדוחה ל"ת שבתור' בשוא"ת מאבידה וכדכתיבנא ואף עשה ול"ת דשוא"ת אפשר דדחי כ"ה ואי"ה לקמן יבואר.

והנה לפירש"י ז"ל דבאמת יליף מאבידה א"כ אין חילוק בין גנאי קטן לגדול דזקן ואין לפי כבודו הוה גנאי קטן ופושט בשוק הוה גנאי גדול כמו מ"מ כמ"ש התוס' בשבועות למ"ד ב' ד"ה אבל שחילקו בין בזיון גדול דוחה שוא"ת ד"ת וקטן אין דוחה לשוא"ת ד"ת באיסורא וממונא דוחה כ"ה לעשה ול"ת דשוא"ת בקטן וכ"כ במציעא למ"ד ב' ד"ה אלא אבל לרש"י ז"ל אין חילוק בין קטן לגדול ובאמת יליף מאבידה בשוא"ת באיסורא דוחה ד"ת וכ"ת תקשה קושית התוס' במציעא שם למה לי והתעלמת הא כ"ש מלאחותו דדחי פסח ומילה בכרת י"ל דהתם אין דוחה כ"א לעשין לחוד כמ"ש רש"י בברכות ובאבידה דחי לעשה ול"ת לא תוכל להתעלם והשב תשיבם הן אמת די"ל מה מקשין התו' במציעא הא צריך והתעלמת דדחי עשה ול"ת דאף מלאחותו נאמר דדחי עשה ול"ת שאין שוה בכל קמשמע לן כיון דכ"ה גדול ודחי לעשה ול"ת השוין בכל וכ"ה הוה וודאי ד"ת. ומפרש"י ז"ל ברכות כ"א שוא"ת שאני דכמה סייגים עשו חז"ל לעקור דבר מ"ה כו' משמע דכ"ה דרבנן ויש כח בשוא"ת כמ"ש ביבמות וקרא דלאחותו מיתוקמא בא"א לקוברו אח"כ ומשום מ"ע דקבורת מתים נגעו ביה כמ"ש הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג בה' מגילה דמ"מ יש בו ב' חלקים א' קבורת מתים מ"ע ד"ת וא' כ"ה דמוטל בביזיון יע"ש וכבר כתבנו דהיכא דאפשר לקוברו אח"כ אפשר לקיים שניהם וליכא כ"א כ"ה והגמרא דפריך מלאחותו דידוע לי' דה"ה אף באפשר לקוברו אח"כ דחי לה כ"ה ומשני שוא"ת יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת אף כרת בהזאה בשבת ע"כ. אלא דא"כ מה כתב רש"י אח"כ והא דדחי לל"ת דלא נאמרה על זה ואי כ"ה לא ד"ת ע"כ לאחותו בא"א לקוברו אח"כ ובאם אפשר לקוברו אח"כ וודאי דלא דחי כ"א לפסח ומילה שיש כח ביד חז"ל בשוא"ת ש"מ דכ"ה ד"ת. ובאמת קשה מנלן דלאחותו באפשר לקוברו אח"כ ומשום כ"ה דוחה לעשין הללו אימא בא"א לקוברו אח"כ ומשום מ"ע דקבורת מתים הוא דדחי לעשין הללו וצ"ע כעת והנך רואה אף דכ"ה ד"ת ודוחה לעשין אלו בשוא"ת אפ"ה לא דחי ללאו בקום ועשה ובעלמא חזינא דעשה הקל דחי לל"ת בקום ועשה ולא דחי לעשה דמה אולמי' וסברא נכונה היא וכיון דחזינא דכ"ה דוחה לעשין החמורין כרת כ"ש דנימא דדחי לל"ת בקום ועשה אשר לכאורה דכ"ה דרבנן. וכ"ת דל"ת חמור מעשה כמ"ש ביבמות ז' א' ולא ליליף מעשין א"כ אף ל"ת שוא"ת מנלן דדחי לה כ"ה דג"כ חמור וכ"ת אה"נ א"כ מאי האי דאמר שוא"ת שאני עשין שאני הול"ל ובמגילה פירש"י ז"ל אף ל"ת מהתעלמת כמש"ל דבאמת ילפינן מאבידה דממונא חמור מאיסורא.

והנה הא דאמר במגלה מ"מ ועבודה מ"מ עדיף מ"מ ומקרא מגלה מאי ומסיק דוחה ל"ת שבתורה ומה בכך והא עבודה דחיא עשה ול"ת כרת וסקילה ואפ"ה לא דחי למגלה וכבר הקשה זה בפני יהושע וע"ש. ע"ש וקו' זו מכת הקודמי' חה"ר שם והר"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג הקשו כן יעו"ש תירוצם. וגם הא דפסקינן דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מקרא מגלה כדאיתא באו"ח סימן תרפ"ז ומנלן הא דהא בשוא"ת מצינו שיש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה כ"ש מגלה דברי קבלה ופרסומי ניסא ועוד קשה אמאי לא אמר ק"ו ומה דוחה עבודה לגמרי כ"ש דדחי למגילה לגמרי דעבודה ג"כ דחי למגלה בא"א לעשות שתיהן דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה ומת מצוה אף שאפשר לקוברו אח"כ דוחה לעבודה עמ"א תרפ"ו א"ו דרבא הכי מספקא ליה אי הא דכתיב לאחותו בא"א לקוברו אח"כ ומשום מ"ע קבורת מתים הא אפשר לקוברו אח"כ לא דחי דכ"ה לאו ד"ת ומבעיא שפיר מת מצוה ומקרא מגלה באפשר לקוברו אח"כ מהו דהשתא לית ק"ו מעבודה דאימא מת מצוה לא דחיא עבודה באפשר לקוברו אח"כ ופשיט ליה דכ"ה דוחה ל"ת שבתורה והיינו ל"ת ד"ת ממש דאי לא תסור אכתי אין ראיה דכ"ה ד"ת הוא דלמא דרבנן אחלי ליקרייהו דידהו כו' אלא ל"ת מ"ה ממש וז"ש רש"י דיליף מהשבת אבידה דלא תוכל להתעלם דשוא"ת הוא ויליף באמת איסורא מממונא כמש"ל וא"כ כיון דכ"ה ד"ת הוה אין שום מצוה נדחית מפני מגלה משא"כ אי אמרינן דכל המצות נדחים מפני מגלה אכתי מאי פשיטותא אף דכ"ה ד"ת אפ"ה מגלה עדיף טפי א"ו כדאמרן. ועיין פני יהושע שם שגם הוא ז"ל דרך בדרך הזה שכתבנו אלא שכתב דאף דאיסורא מן ממון לא יליף מכל מקום חזינן דכ"ה ד"ת ואין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה ואני כתבתי לעיל לשיטת רש"י באמת יליף מהשבת אבידה אף ל"ת דוחה כ"ה דמפסח ומילה ליכא למילף כ"א עשה (ערש"י יבמות ז' ל"ת חמור שלוקה ובל"ת שאין לוקה י"ל) ולא מחלק בין גנאי קטן לגדול דממון חמור מאיסורא ושפיר כתב המ"א דמברכות מוכח דכ"ה לחוד דוחה פסח ומילה אף ביש שהות לקוברו אח"כ דאל"כ לא היה פריך מכלאים מידי דליכא כ"א כ"ה לחוד ופסח יש מ"ע קבורת מתים וכיון שכן איכא תו ק"ו שיהא מ"מ דוחה למגילה לגמרי מק"ו שדוחה עבודה לגמרי ועבודה דוחה מגלה דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגלה כאמור. מ"מ מה שר"ל בדברי הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג ואי לא לא דלא מיירי הר"מ ז"ל באין שהות לשתיהן אבאר לקמן אי"ה באורך דלא משמע כן מדברי הרא"ם ז"ל.

וראיתי לבאר בכאן כמ"ש התוס' בשבועות למ"ד ב' לחלק בין בזיון קטן לגדול ולמדין משיטת התוס' דבזיון גדול אף בממון ואיסורא בשוא"ת דוחה ד"ת בין עשה ול"ת אלא דסוברים מהשבת אבידה א"א למילף דממונא הוא אלא מסברא יליף אם כ"ה דוחה לעשה דפסח ומילה כ"ש דוחה ל"ת בשוא"ת דהא לענין דחיה נהפוך הוא כמש"ל ומש"ה הקשו במציעא למ"ד ב' למה לי קרא בהשבת אבידה תיפוק מפסח ומילה ויש לעיין בהשבת אבידה עשה ול"ת הוא לא תוכל והשב תשיבם וכ"ת התם נמי ל"ת דטומאה ונזיר הא כתבו בברכות דאין שוה בכול וישנו בשאלה וצ"ל דתוספת סוברים באבידה ליכא עשה ול"ת כ"ז שלא נטלה ל"ת ונטלו עשה ועיין שיטה מקובצת שם. ובקום ועשה אף דוחה כ"ה שום איסור תורה ודרבנן דוחה אף קום ועשה כלאים וטלטול כרמלית. וגנאי קטן בממון דוחה מהשבת אבידה ואיסורא אי דוחה לשוא"ת ד"ת דאיסורא מן ממון לא יליף. ויש להסתפק גנאי קטן בדרבנן קום ועשה אי אחלי ליקרייהו או לאו ומהא דמנחות ל"ז ב' אפסיק חוטי ציצית בכרמלית משמע טלית גדול ומשמע דהוה גנאי קטן ואפ"ה לא שדר ליה אלמא איסור דרבנן דוחה כ"ה בקום ועשה ועמ"א א"ח י"ג כתב מבואר כן דבחול בגנאי קטן כו' ועיין תוס' שבועות ומציעא. ומכל מקום י"ל ציצית הוה שוא"ת להמ"א ומש"ה דוחה כ"ה בגנאי קטן לשוא"ת בדרבנן. ומההוא דמנחות יש ראיה כמ"ש ובכללים הקודמים כתבנו דאפשר בר"א דאדם גדול כמותו חשיב טלית גדול ג"כ גנאי גדול. ועמ"א שם שכתב ויש אומרים אף בחול שרי בגנאי קטן הוא שיטת רש"י ז"ל דבאמת ממון עדיף מאיסורא ויליף מאבידה אף גנאי קטן דוחה כ"ה לד"ת בשוא"ת ומוכח כן מדברי רבא במגלה דפשיט ליה מ"מ ומגלה מ"מ עדיף דדוחה ל"ת שבתורה וע"כ אין חילוק בין ממון לאיסורא ומהתם יליף לה דאי שיש לחלק כמ"ש הפני יהושע בברכות דא"צ להחזיר אבידה כ"א היכא דבשלו הוה הטריח דאבידתו קודמת לאבידת חבירו. וכדבריו מבואר בר"מ ז"ל הלכות גזילה ואבידה ולקמן אי"ה אבאר א"כ לא מוכח דכ"ה ד"ת הוא כמ"ש הפ"י במגלה אלא ע"כ דאין לחלק כלל בין ממון לאיסורא לסברת רבא ומש"ה פשיט שפיר דמ"מ עדיף ממגלה והלכתא כרבא ומש"ה פסקו שפיר אות י"א דאף בחול ביושב בבית הכנסת ואין טלית גדול עליו דשרי בגנאי קטן בשוא"ת וציצית שוא"ת הוה להמ"א כמ"ש בכללים הקודמים, ובש"ע פסק כתוס' דיש חילוק בין ממון לאיסורא ובאיסור גנאי קטן בשוא"ת אין דוחה בשוא"ת לאיסור תורה ובממון דוחה ואפשר בממון גופא י"ל כמ"ש הפ"י בברכות דבשלו גופא לא הוה מטריח א"ע ולפ"ז בעדות ל"ש האי סברא דממון מאיסורא לא יליף ולקמן אבאר במציעא כ' אי"ה.

ויש לנו הרהורי דברים בתוס' שבו' ל' ב' ד"ה אבל במ"ש שפיר משני או דלא אסיק אדעתיה שוא"ת והא וודאי קשיא אף דאסיק אדעתיה מ"מ ממון בשוא"ת גנאי קטן דוחה ואיסורא דווקא גנאי גדול דוחה בשוא"ת דליכא מן מ"מ ושפיר משני ממון מאיסורא לא יליף. עוד תירצו שם התוס' איסורא היינו לאפרושי מאיסורא דהוה קום ועשה על ידי ממון אף קום ועשה שרי דמצא שק משמע אף שא' רצה להחזיק בו יע"ש הנך רואה שבממון אף גנאי קטן וקום ועשה דוחה כ"ה ואיסורא דווקא גדול דוחה ד"ת בשוא"ת לא קום ועשה ובדרבנן אף גנאי קטן וקום ועשה דוחה כ"ה כההוא דכרמלית וכ"פ בש"ע א"ח סימן י"ג ושיטת רש"י אבאר לקמן אי"ה.

עוד אבאר לך דמה דמשני כאן ממון מאיסורא לא יליף הקשו התוס' במציעא ך' ב' ד"ה איסורא דהא ממון עדיף מאיסורא דבממון אין הולכין אחר הרוב ובאיסור הולכין אף נגד חזקה ולא אמרינן במקום נקב שחט וע"ש והנה בב"ק ריש המניח ע"כ דמש"ה אין הולכין דיש חזקה מרי' קמא נגדו יע"ש ובס' ג"ו כתבנו דמדרבנן הוא דסמיך מיעוטא לחזקה ובאיסור נמי אמרינן נגד חזקה סמוך להחמיר ועתוס' בכורות כ"א באורך. (אמר הכותב בפריי לי"ד כתבתי דספק נקב וריעותא כוושט במקו"ם שחיטה הוה ספק בשחיטה נגד חזקה והבאתי כמה ראיות ע"ז מפנים מאירות ח"א ש"א ומכר"ו לרבינו יהונתן ז"ל וגדולה מזו במהרש"א ז"ל בכורות כ"א אף שדבריו שם צ"ע ובפריי כתבתי מזה וגאון א' בזמנינו זה אמר דלא הוה ספק בשחיטה ובתוס' מבואר דהוה ספק בשחיטה. נג"ד חזק"ה. ולר' מאיר דסובר סמוך מ"ה אף לא אפשר לקולא כתינוק בעיסה כ"ש לחומרא איך אכל בשרא וכ"ת אית ליה חזקה שלא נתבררה הוה חזקה פסח ובכור ומעשר מא"ל קשה. ובהו"ת ב"ק ל"ה א' כתבנו דבממון היכא דאיכא חזקה עם הרוב הולכין והיינו היכא שטוען שמא לא ברי עתוס' ריש המניח וכתבנו קושיא מכתובות ריש האשה שנתארמלה לרב פריך כו' והא טוען ברי והיתומים ג"כ ברי והדברי' ארוכי' אין מקומם פה) וא"כ לכאורה אין חומר ממון מאיסור' דממון סמוך מדרבנן והפקר ב"ד הפקר ואיסורא נמי מחמירין מדרבנן בסמוך לדידן ולא חיישינן מדרבנן במקום נקב שחוט עשה דשאין זבוח כל שלא נולד ריעותא כלל לא החמירו חז"ל ובמקום דלא אפשר. ובשו"ת א' מברלין בס' ג"ו כתבנו מזה אם לא שסברת התוס' דבממון מ"ה אין הולכין אחר הרוב דחזקת ממון אלים טובא כמו רובא וכי אמרינן רובא עדיף מחזקה באיסור והביאו שפיר ראיה משחיטה. ואי איכא חזקה עם הרוב נגד חזקת ממון עיין בפני יהושע ריש האשה שנתארמלה בשם בעל המאור דעדיפא מחזקת ממון יע"ש והיינו דברי ושמא לא הוה כדרב אבל מטעמא דאוקי חזקה להדי חזקה אימא דחזקת ממון עדיף יותר מחזקת הגוף ורובא ואין קושיא אלא מטעמא דכתב פני יהושע דהא באיסורא רובא עדיף מברי ושמא וכיון דברי ושמא עם חזקת הגוף עדיף מחזקת ממון כ"ש רובא עם חזקת הגוף דעדיף מחזקת ממון ודבריו נכונים ואמתיים קולע אל השערה ולא יחטא כדרכו הטוב. והנה למידין למ"ד אין הולכין בממון אחר הרוב חזינן דממון עדיף מאיסורא כמ"ש התוס' משא"כ למ"ד הולכין בממון אחר הרוב י"ל דממון לא עדיף מאיסורא וא"כ ההוא דברכות דמשני ממון מאיסורא לא יליף היינו אליביה דרב דאמר המוצא כל' פושטן אפילו בשוק ולדידיה דסובר הולכין בממון אחר הרוב בריש המניח ופרק הפרה וב"ב צ"ג שפיר משני איסורא מממונא לא יליף משא"כ רבא במגילה להלכה אין הולכין בממון אחר רוב וממון עדיף מאיסורא א"כ יליף מהתעלמת דכ"ה דוחה ל"ת שבתורה ממש כפי' רש"י ז"ל שם ובמציעא שם דאמר היכי פשט מר איסורא מן ממונא משום לע"ז יע"ש. באופן לשיטת רש"י ז"ל אף גנאי קטן דוחה ל"ס מ"ה מאבידה. ועיין בה' שיטות בסנהדרין י"ח ב' דכתב דמסיק שם שוא"ת שאני אולי היה בגירסתו מהשבת אבידה שוא"ת שאני לא כגי' גמרא דידן איסורא מן ממונא לא יליף כו'. ועיין שיטה מקובצת מציעא כ' וכ"ז ולמ"ד באורך ובשבע שיטות במס' מגלה יע"ש ובאיסור דרבנן אף בקום ועשה וגנאי קטן דוחה כ"ה ללא תסור אפילו אי לא תסור ד"ת ממש רבנן אחלי ליקרייהו ולא מתחלה אמרו כן אלא אח"כ ויש כח בידם ערא"ם בביאוריו למגלה ומרגניתא טבא וכבר קדמו הרא"ם ז"ל אבל שיטת התוס' הוא דגנאי גדול דוחה ד"ת שוא"ת וקטן דווקא ממון ומיהו בדרבנן כ"ע מודים דדוחה בקום ועשה כההוא דמנחות בכרמלית וההוא דשבועות סובר רש"י ז"ל לאפרושי מאיסורא דהוה מעשה בידים א"כ מש"ה צריך להעיד אלא בממון משמע אף בקום ועשה כה"ג דוחה וע"כ דאף לרש"י יש חילוק בין ממון לאיסורא ודוחק לומר ה"מ בממון היינו להוציא על ידי דהו' שוא"ת דא"כ לפלוג בממון גופא בין להוציא או להחזיק ע"י וצ"ע.

והנה הר"מ ז"ל בהל' כלאים פרק עשירי כתב פושטו אפילו בשוק דאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש ומה שדוחה באבידה דממון הוא כפי הנראה דעת שלישית דאבידה הוה שוא"ת ול"ל כתירוץ התוס' דלא אסיק כו' וגם לא ס"ל לחלק בין גנאי קטן לגדול דא"כ הוה לבאר זאת ולכתוב אח"כ דמאבידה לא קשיא ועוד דעיקר חסר שכתב דאין דוחה ל"ת המפורש ולכאורה משמע שסובר לחלק בין עשה כפסח ומילה דוחה כ"ה ולא לל"ת דחמור מיניה כבריש יבמות ומש"ה חילק בין עשה לל"ת ולא בין שוא"ת ומקשה מאבידה הוה ל"ת וחמור מעשה אף דלא לקי עליה (עיין רש"י יבמות) ומשני איסור שאני ועיין פ"א מהל' עדות במ"ש לאפרושי מאיסורא ובהל' גזילה וה' מלכים. ולמעט במחלוקת אומר אני דהר"מ ז"ל סובר דאין לחלק בין גנאי קטן לגדול אלא החילוק בין קום ועשה לשוא"ת וז"ש שאין כ"ה דוחה ל"ת המפורש היינו קום ועשה והא דמקשה מאבידה היינו שרוצה אחר להחזיק בו דהוה קום ועשה כמ"ש התוס' בשבועות למ"ד הביאותיו לעיל ומש"ה משני דאיסורא מן ממונא לא יליף וא"כ משמע דרש"י והר"מ ז"ל כחדא הווין דאין חילוק בין גנאי גדול לקטן אלא דרש"י יליף לה מאבידה ולהר"מ ז"ל מהסברא הוא דאין לחלק וממונא מאיסורא כו'.

ודע ביבמות צ' ב' איתא שם דסדין בציצית הוה שוא"ת והקשו בתוס' מ"ש מכלאים דפושטו בשוק דהוה קום ועשה ותירצו כלאים הלבישה באיסור מש"ה אף השהייה הוה מעשה משא"כ ציצית עיטוף לא הוה באיסור דכסותך כו' יע"ש. וממרוצת דבריהם נראה דכל שהמעשה בתחלה היה באיסור אף השהיה הוה מעשה ומש"ה פושטן בשוק וההוא דמכות י"ז ב' דרב אשי אמר כל ששהה כדי פשיטה ולבישה לוקה דתחלת הלבישה היה באיסור משא"כ סדין כו' ולפ"ז בכלאים כה"ג לבש בגד צמר ובא אחר וקשר בו חוט פשתן באונס לא הוה השהיה אח"כ מעשה ולא לקי ועמ"ל הל' ביאת מקדש ובס' ג"ו הארכנו בלאו שאין בו מעשה. ועמ"ל פרק שלישי מהל' ביאת מקדש.

הן אמת שמה שהחליט המ"ל דכל שתחלה היה מעשה אף שהיה בהיתר כההוא דנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל לביה"ק ובא אחר ופרע המעזיבה באונס דמבעיא ליה בשבועות י"ז ונזיר ט' היינו למלקות אי בעינן שהיה או כדי כניסה ויציאה אלמא אף שהמעשה היה בהיתר ואח"כ פרע המעזיבה באונס מבעיא ליה כו' והשהיה אח"כ הוה מעשה וזה סותר למ"ש ביבמות דבסדין כל שהלבישה בהיתר לא חשיב השהיה מעשה ואמאי לא דמי לנזיר. ונהי די"ל דהתם היה המעשה סיבה ללאו דאי היה הולך בלא שידה היה חייב ה"ה עכשיו דהלך בשידה ובא אחר ופרע המעזיבה חייב משא"כ סדין בציצית דהלבישה א"א לאשכוחי כלל באיסור וכן נזיר שנדר בביה"ק ואמרי ליה לא תנזור דהמעשה היה בהיתר ואמרינן אי דהתרו בשעת מעשה דלקי ופי' המ"ל דעיקום שפתו לא הוה מעשה כ"א שבא ע"י מעשה י"ל דאשכוחי משכחת ליה אלו היה נזיר מקודם וזה דוחק גדול בעיני וגם דברי המ"ל לכאורה נראין כסותרין זא"ז דכאן כתב כל שהיה ע"י מעשה הוה מעשה אף שהיה בהיתר ולבסוף סיים דיש לספק אי היה שוגג אי חשיב מעשה. ומ"מ כל שנטמא אח"כ הוה לאו שאין בו מעשה ופשיט' ליה כל שהמעשה היה בהיתר לא חשיב השהיה מעשה יע"ש. ומדברי התוס' יבמות משמע כל שהמעשה בהיתר לא חשיב שהיה מעשה ואין לחלק בין שיהא חשוב לאו שיש בו מעשה או קום ועשה שהרי הוקשה להם מההוא דמכות לרב אשי מלאו כו' אקום ועשה. והנה יש לחלק דוודאי היכא שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהוה לאסוקי אדעתיה דשמא מפרע המעזיבה ומש"ה כי בא אחר ופרע באונס הוה הליכה מעשה וגם בשעת הליכה אי הלך בלא שידה היה חייב מש"ה הליכה חשיב מעשה משא"כ בהא דנזיר בביה"ק דהליכה בהיתר שלא היה נזיר ואח"כ לבש רוח אחרת אותו ונדר בביה"ק וודאי הליכה לא מצטרף שיהא השהיה אח"כ מעשה ומש"ה אמר שפיר אי דהתרו בשעת מעשה לא בעי שהיה ולא מוקי לה בהתרו אחר כך באבעיא בשידה וכבר עמד המ"ל בזה אשר ע"כ היה נראה לומר דעקימת שפתיו בנזיר הוה מעשה כממיר דבדיבוריה עביד מעשה דהבהמה נתפסת בקדושה ה"ה הנזיר בקדושה דאסור בג' מינים. וכי שהה אח"כ והתרו ביה הליכה לא הוה מעשה כיון שהלך בהיתר וא"א לבוא לידי איסור לא חשיב מעשה אבל בנכנס בשידה והוא נזיר מקודם דראוי היה לבוא לידי איסור אי הלך בלא שידה אלא ששידה הצילתו ומש"ה כל שנפרע באונס ושהה הוה מעשה ומבעיא ליה אי צריך שהיה או כדי כניסה ויציאה. ומיהו רש"י ז"ל בנזיר פירש דנכנס בשידה ונדר שם בנזיר ובשבועות פירש להיפך דהיה מתחלה נזיר וכבר עמד המ"ל בזה. ומ"מ הנך רואה דאבעיא בנזיר בשידה איירי דנזיר בביה"ק ואף שהכניסה בהיתר דומיא דלבישת סדין חשיב מעשה וחייב בשהיה אלא דרש"י ז"ל אפשר מפרש סוגיא דנזיר לענין איסור או למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולתוספת דפירשו שם לאו שאין בו מעשה אין לוקין אית לן לומר דבעיא שניה בנזיר כבר ונכנס בשידה ומש"ה חייב ומש"ה לא אבעיא ליה בנדר בביה"ק והתרו לאחר מכאן וכדכתיבנא.

אמנם כן דברי הר"מ ז"ל בהלכות נזירות פרק ששי הלכה ח' וט' לא זכיתי להבינם על בורי' דכתב דנדר בנזיר לוקה אם התרו בו בשעת נזירות ואם התרו אח"כ עכ"פ בשהיה לוקה וכמ"ש הכ"מ שם ואלו לאח"כ בבא חבירו ופרע המעזיבה בעיא דלא אפשטא אי השהיה עושה פעולה או לאו וכפי הנראה דכשהוא בנדר בביה"ק דהליכה היתה בהיתר גמור וא"א לבוא לידי חיוב דפשיטא שיש לספק אי השהיה מעלה או לאו דהוה לאו שאין בו מעשה וכדאמרן. אשר ע"כ היה נראה לומר דרבינו סובר דעקימת שפתיו דאתעביד מעשה ע"י הוה מעשה כממיר ונזיר דע"י אסור בג' מינין ומביא קרבנות חשיב מעשה להתחייב ע"י אף שהטומאה היה בלא מעשה שעומד בביה"ק וכיון שכן אף אח"כ שלא התרו ביה בשעת נזירות אלא אח"כ לוקה כיון שתחלתו היה ע"י מעשה שנדר בנזיר אף שהיה בשוגג אפ"ה חשיב מעשה כמ"ש המ"ל כיון שהיה עכ"פ באיסור שעומד בביה"ק מש"ה בשהיה אח"כ לוקה ומש"ה לא מבעיא ליה בנזיר בביה"ק ושהה והתרו אח"כ ומבעיא ליה בבא חבירו ופרע המעזיבה דהמעשה בתחלה בהיתר גמור אי השהיה מעלה או לאו דלא הוה לאו שיש בו מעשה כיון דהליכ' היה בהיתר גמור אין השהיה מעלה כלום ותיקו ומש"ה פסק דלא לקי עליה בספק ובנדר בביה"ק דהדיבור היה באיסור אף בשוגג חשיב מעשה דומיא דממיר וכי אתרו אח"כ לקי שפיר על השהיה והאי שהיה לא ידענא אי כשיעור יציאה וכניסה או כשיעור השתחויה האמור בטומאת מקדש כמבואר בשבועות שם ומ"מ ל"ד לסדין בציצית דהוה שוא"ת דא"א להיות העיטוף בשום אופן באיסור משא"כ בשידה דהליכה הוה סיבה כו' ואי הלך בשידה פרועה היה חייב עכשו שנסתר בבואו שם חייב ועיין כ"מ פ"א מהל' תמורה וי"ל בין ממיר שהמעשה דאתעביד ע"י דיבור הוא האיסור משא"כ בנזיר.

וראיתי בטור יורה דיעה סימן ש"ג כתב לשון הר"מ ז"ל המוצא כלאים קורעו כו' וא"א ז"ל כתב דווקא במזיד ובש"ע יש ב' דיעות ולכאורה דהר"מ ז"ל לשיטתיה דבעיא דנזיר למלקות איירי וכמ"ד לאו שאין מעשה לוקין עליו ומש"ה לא מוקי בהתרו אח"כ דודאי השהייה מועלת דתחלתה היה על ידי מעשה ע"י דיבור דחשיב מעשה כדאמרן אף שהיה שוגג חשיב השהיה מעשה ומש"ה ההוא חסיד דקרע כרבלתא דסבר שהיא יהודית דמיירי שהתרה בה לפשוט ולא פשטה אף שתחלתה מסתמא בשוגג כמ"ש הפרישה שם דבאמת עכו"ם היתה אפ"ה הוה קום ועשה השהיה וההוא דמכות כ"א בהכי איירי אף שהיה שוגג על הלבישה כל שלא פשט אח"כ לוקה ומש"ה קרע מעל ראשה והרא"ש ז"ל סובר דווקא כשלבשה מזיד הא שוגג אין השהיה מעשה וכ"ה דוחה. ומה אעשה שרבינו ב"י לא כ"כ אלא להרא"ש ג"כ אף ששוגג מתחלה כל שהיה מזיד אח"כ צריך לפשוט ויש לו עד המסייע כעמוד של ברזל מהא דאמר המוצא כלאים בבגדו משמע שלאחר שלבשו מצאו ואף שהיה שוגג על הלבישה אפ"ה הוה קום ועשה וע"כ דוקא בשוגג אח"כ א"צ להודיע לו וטעמו של דבר לא ידענא דעובר עבירה בשוגג בל"ת מנלן דדחי כ"ה ומירושלמי הא איכא תי' אחר יע"ש בב"י דודאי עבירה בידו שוגג ול"ד לחמץ פסח כ"ז שא"י אין מצוי. ודע דבי"ד סימן שע"ו כהן שוכב ערום א"צ להודיע עד שלובש ואם הודיע צריך לילך ערום בטומאה ד"ת וזה כדברי הרא"ש ז"ל דאלו להר"מ ז"ל וכמ"ש המחבר בש"ג דאף שוגג קורעו ה"ה כאן צריך להודיע מיד ואמאי לא כתב רמ"א וי"א כדרכו בכל המקומות ומיהו הא דצריך להקיצו אף שהוא שוגג דלית כאן כ"ה דילביש א"ע תחלה ויש לעיין במ"ש הש"ך שם דבטומאה דרבנן א"צ להקיצו והא כיון דליכא כ"ה בהקיצו שיאמרו לו אחר שלבש אמאי לא מפרישינן ליה אף מדרבנן.

ודע שאני תמה אמאי כשהודיעו לו צריך לילך ערום והא אמרינן מ"מ דוחה כ"ג ונזיר ותירץ רש"י אף שהוא קום ועשה דלא הוזהר כלל במ"מ והתוס' תירצו דישנו בשאלה ואין שוה בכול מכל מקום מוכח דכ"ה דוחה ל"ת דטומאה וא"כ בהודיעו לו אמאי צריך לילך ערום ובגמרא מוכח דתרוייהו כהדדי מדפריך אהא דאמר רב פושטן מלאחותו וכמ"ש התוס' בשבועות למ"ד ב' ומציעא למ"ד ב' דערום הוה גנאי גדול כמו מ"מ יע"ש. וכ"ת דסובר לאחותו בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו איירי בלא נזיר וכ"ג כמ"ש התוס' בזבחים דף ק' וכן יש קצת מרבוואתא סוברים כן והא בסימן שע"ד פסק המחבר דנזיר וכ"ג ופסח ומילה אפ"ה מ"מ עדיף א"כ חזינן דכ"ה דוחה ל"ת טומאה בקום ועשה ממש כ"ש כהן שוכב ערום די"ל השהייה לא חשיב מעשה ואף אי חשיב מעשה לאו דטומאה ניתן לדחות אצל טומאה וכ"ת דהמחבר בשע"ד מיירי בא"א לקוברו אח"כ והוה מ"ע דקבורת מתים ומש"ה דחי הא כ"ה לחוד אין דוחה כ"א שוא"ת הא מנלן דבגמרא איירי באפשר לקוברו אח"כ ולא הוה כ"א כ"ה לחוד מנלן בא"א לקוברו אח"כ דדמי ב' לאוין טומאת כהן ונזיר ובנזיר נ"ה משמע דלר"ע אין עשה דוחה לב' לאוין ובספר ג"ו ובכללים הקודמים כתבנו מזה. ועוד דהוה לבאר בשע"ד מיירי בא"א לקוברו אח"כ. שוב ראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"א הרגיש בקושיא זו ואי"ה בכלל שאח"ז בכלל דלא תסיר אבאר עוד.

ועתה אבוא למ"ש הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג ה' מגילה כתב שם עבודה ומ"מ מ"מ עדיף היינו אף עבודה בידו רציחה דוחה עבודה בלא התחיל בה דאם עבודה בידו מעם מזבחי ולא מעל מזבחי והא דאמר מ"מ תוכיח מכ"ש הוא דאמר ביבמות. ר"ל דביבמות ז' א' אמר קבורת מ"מ תוכיח שדוחה עבודה ואינו דוחה שבת היינו אף שדוחה עבודה בידו אינו דוחה שבת כ"ש רציחה שאין דוחה עבודה אלא כ"א דלא היה בידו אלא דקשיא לי א"כ בסנהדרין דאמרינן ותהא קבורת מ"מ דוחה שבת ואמרינן רציחה תוכיח ומה יוכיח איכא שאני רציחה דאין דוחה עבודה כ"א בלא התחיל בה ושבת דין הוא שלא תדחה שכבר קידש היום והתחיל קדושת שבת ונהי מעיקרא ביבמות כי הוה יליף דרחיצה תדחה שבת ליכא לאקשויי דיו כמו רציחה דוחה עבודה בלא התחיל בה הא כתבו התוס' דלר"ט קאמר דלית ליה דיו היכא דמופרך ק"ו ומכל מקום מה קאמר ר"י בסנהדרין רציחה תוכיח אימא דרציחה גלי קרא דלא נילף דלא דחי עבודה אלא כשלא התחיל בה משא"כ מ"מ דאף שהתחיל בעבודה אפ"ה דחי אותה אימא דאה"נ דתדחה שבת דנהי דיו בשוא"ת גלי קרא דלא נילף ונאמר דיו היינו דמה רציחה דוחה עבודה שלא התחיל עדיין במצוה אף שבת לא תדחי אלא בלא קידש היום ודיו כזה גלי קרא דאף בעלמא לא אמרינן דיו היכא דמופרך ק"ו בכאן לא והיינו רציחה אבל מ"מ דדחי עבודה אף בהתחיל בה וליכא כ"א דיו דשוא"ת אימא אה"נ דיליף ולא פרכינן ועיין יבמות עוד תי' שם ועיין ברא"ם צידד בזה. עוד כתב שם דלאו דטומאה כתוב אצלו דמ"מ דוחה בעמיו בכ"ג וזה אמת ויציב דמתחלה לא ניתן הלאו כלל בזה אמנם בנזיר דכתיב נפש לא יבוא ואח"כ כתיב לאחיו דמ"מ מטמא זה ג"כ חשיב כלא נאמר בה הלאו א"כ באבידה נמי כתיב והתעלמת אצל הלאו ונאמר דעל זה לא נאמר כלל ויש לחלק יע"ש. ומ"ש שם דהיכי קאמר מ"מ ומגלה מ"מ עדיף שדוחה ל"ת והא עבודה דוחה ל"ת ועשה ואפ"ה לא דחי מקרא מגלה כ"ש כ"ה שאין דוחה כ"א ל"ת גרידא וכ"ת דמ"מ עדיף מעבודה דא"כ היל"ל כן ועוד דאין זה ראיה דהא מקרא מגלה ג"כ דחי עבודה ותי' דמ"מ עדיף כ"ה שדוחה ל"ת בלתי שום קיום מצוה ועבוד' דדוחה היינו מחמת קיום המצוה והקשה דעבודה עשה ול"ת דשבת אם קיים מצותה וכ"ה אין דוחה כ"א ל"ת גרידא עבודה עדיף וכיון דעבודה אין דוחה מקרא מגלה כ"ש מ"מ ותירץ דמ"מ הוה כ"ה אם קיים המצוה ודוחה עשה ול"ת ג"כ וז"ש גדול כ"ה היינו כו' יע"ש "ש ותוכן כונתו דודאי כ"ה לחוד אין דוחה כ"א ל"ת ולא עשה ולא תעשה ולפי דבריו באבידה ליכא כ"א לאו דלא תוכל להתעלם לחוד כ"ז שלא באה לידו ואח"כ איכא עשה דהשב דאל"כ הוה למימר שדוחה עשה ול"ת אלא דמ"מ קבורת מ"מ דהוה עשה דקבורת מתים עם כ"ה ודא עדיף מעבודה שדוחה העשה לכמה עשין לפסח ומילה וה"ה ללאוין דעשה דוחה לכמה לאוין ולעשה חבירו הא כ"ה דוחה ושפיר אמר גדול כו' ואיך שיהיה אי כונתו בא"א לקבור אח"כ או אף באפשר לקבור אח"כ אפ"ה איכא עשה דקבורת מתים כמ"ש המ"א מכל מקום צ"ע מה פריך בברכות ך' אהא דפושטן בשוק מהולך לשחוט פסחו התם איכא כ"ה עם קיום המצוה דקבורת מתים מש"ה דוחה לכמה עשין ולאוין משא"כ כ"ה לחוד אף עשה דשוא"ת ד"ת אין דוחה אם לא שנאמר דגמרא מיירי באפשר לקוברו אחר כך וכה"ג ליכא מ"ע דאפשר לקיים שניהם וליכא כ"א כ"ה לחוד והרא"ם ז"ל מפרש הא דאמר מ"מ עדיף ממגילה היינו בשאי אפשר לקוברו אח"כ דאיכא עשה דקבורת מתים ודאי דוחה לעשה ול"ת החמורה ועדיף מעבודה דבעבודה יש קיום המצוה ואלו מ"מ יש בה חלק כ"ה דדוחה ל"ת גרידא אף בלא קיום המצוה וסובר כ"ה לאו מצוה ד"ת היא ואינה ממנין המצות ואפ"ה דוחה ל"ת גרידא וזה שלא כדברי המ"א שכתב אף באפשר לקברו אח"כ אפ"ה מ"מ דוחה מגילה וע"כ סובר דהוה קיום המצוה עם כ"ה א"כ מה פריך בברכות וכאמור ודע דהא דאמר גדול כ"ה דוחה ל"ת ה"ה עשה בשוא"ת כפסח ומילה ועוד ל"ת חמור מיניה אלא משום קיום המצוה וכ"ה ליכא קיום מצוה ואפ"ה דוחה ל"ת כ"ש דדחי עשה וזה ברור מ"מ כבר כתבנו ישוב בגמרא דה"ק דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מקרא מגילה. ורא"ה לא ניחא ליה בכך דסובר דכ"ה ליכא מצוה כלל ואפ"ה דוחה ל"ת יע"ש ומצינו למידין לשיטת הרא"ם ז"ל דכ"ה אין דוחה כ"א ל"ת גרידא לא תוכל להתעלם או עשה גרידא במכ"ש דל"ת חמור מיניה וכ"ה לאו משום מצוה קאתינן עלה דנימא מה אולמי' כו' אבל עשה ול"ת לא דחי ומ"מ דדחי לעשין ול"ת הוא מפני קיום המצוה שבה בד"א לקוברו אח"כ כדמוכח מסוגיא דברכו' ולדעת רש"י כבר כתבנו דאפשר לפרש באבידה יש עשה ול"ת עיין בשיטה מקובצת בבא מציעא למ"ד א' באבידה יע"ש באורך.

עוד אני חוזר אל הראשונות במש"ל בנזיר ע"י עקימת שפתיו הוה מעשה כתמורה י"ל דהתם על מה שהזהירה תורה שלא ימיר אתעביד מעשה משא"כ כאן מי אמרה תורה לא תנזור מ"מ י"ל הואיל ואתעביד מעשה ע"י חשיב עקימת שפתיו מעשה ועיין שיטה מקובצת ב"מ ל"א ב' ופ"י שם ובחמש שיטות שבועות למ"ד וסנהדרין י"ז ומכות י"ז משמע שם דהגירסא ברכות בהא דאבידה שוא"ת שאני לא ממון מאיסורא לא יליף ועחה"ר מגילה.

ואכתי פש גבן לברורי הא דאמרינן במגילה מ"מ ועבודה מ"מ עדיף מלאחותו והא פסח ומילה יש תשלומין פסח בשני ומילה ימול לאחר שנקבר ביום הח' ומנלן דכ"ה דוחה עשה ול"ת בשוא"ת לגמרי המצוה וכ"ת דאה"נ דכ"ה אין דוחה המצוה לגמרי ולאקדומי הוא דאיירי בב"מ דא"כ מה פריך בברכות פושטן בשוק מלאחותו דהתם אין המצוה נדחית לגמרי מפני כ"ה משא"כ ל"ת דכלאים נדחית לגמרי מפני כ"ה ובשוא"ת גופא היה לחלק כאמור. אלא ע"כ כ"ה דוחה המצוה לגמרי ופסח לא מקרי תשלומין דחייב כרת על הא' וב' ואף בזבחים דף ק' א' אהא דרמינן ב' ברייתות במעשה דיוסף הכהן שטמאוהו בע"כ להא דאין טומאת קרובים דוחה פסח אלא מ"מ בלבד ומשני קודם חצות דוחה פסח ולאחר חצות פסח עדיף ופריך דלמא אידי ואידי אחר חצות והא דטומאת קרובים דוחה כר"ע דלה יטמא מצוה והא כר"י דרשות ופירש"י דמצוה דוחה פסח דיש לו תשלומין בשני ומילה נמי לאחר מכאן בו ביום ומשני הא נמי ר"ע יע"ש א"כ חזינן דפסח אין נדחה לגמרי וי"ל דזה בה"א דבא לאוקמי הא ר"ע והא ר"י משא"כ באמת דהא נמי ר"ע ואפ"ה אין טומאת קרובים דוחה פסח אלא קודם חצות ומטעם אנינות כמ"ש לקמן אי"ה אבל לאחר חצות פסח דוחה טומאת קרובים אף דלה יטמא מצוה וכ"מ שאפשר לקיים שניהם כדר"ל אלמא פסח לא מקרי אפשר כו' כמחוסר כפורים ע"פ שדוחה כמ"ש התוס' שם דבאמת ל"צ לדחוקי ולמשכוני נפשין לומר די"ל בין מח"כ בע"פ ובין טומאת קרובים יע"ש וכיון שכן שפיר אמרינן בכ"מ דמ"מ דוחה כמה מצות לגמרי מלאחותו ומילה נמי בא"א למול היום כלל ול"מ בא"א לקוברו אח"כ אף באפשר לקוברו אח"כ ובמ"א אבאר אי פסח חשיב עשה דכרת למה שפסק הר"מ ז"ל בה' ק"פ בפלוגתא דר' ורבנן.

וכדמות ראיה מיבמות זיין א' ותהא רציחה דוחה עבודה קבורת מ"מ תוכיח כו' ומה יוכיח והא קבורת מ"מ דוחה עבודה היינו ביש תשלומין כפסח ומילה אבל לדחות לגמרי לא והא דדחי ללאו דטומא' כהן ונזיר שישנו בשאלה ואין שוה בכל או דאהכי לא אזהר רחמנא ע' רש"י ותו' ברכות משא"כ רציחה דוחה עבודה לגמרי כמ"ש התו' יבמות וסנהדרין אף שאין כהן אחר לעבוד והוא קרבן ציבור שאין לו תשלומין קרא סתמא אמר מעם מזבחי דין הוא שתדחי רציחה שבת משא"כ קבורת מ"מ דאין דוחה מצוה לגמרי דין הוא דלא תדחי שבת לגמרי דאף דכר"ט אתיא דלא אמרינן דיו היכא דמופרך ק"ו מ"מ יוכיח וודאי ליכא דנהי דגלי קרא דלא ילפינן קבורת מ"מ שתדחה שבת דאמרינן דיו כה"ג דמה שדוחה מ"מ עבודה לאו לגמרי ה"ה דלא תדחה שבת לגמרי משא"כ רציחה דוחה עבודה לגמרי ה"ה דוחה שבת ודיו בשוא"ת אמרינן דאתיא כר"ט וכתבנו לעיל כה"ג אלא וודאי דמ"מ דוחה עבודה לגמרי ולכך דין הוא שתדחה שבת לגמרי ושפיר קבורת מ"מ יוכיח אי לאו דהיא גופא נילף דתדחה שבת ומש"ה אמר ג"כ רציחה תוכיח והא דבא"ח בסימן תרפ"ז דבאין שהות מקרא מגילה עדיף היינו באפשר לקוברו אח"כ דאל"ה אין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מגילה וכ"ש מ"מ ועמ"א שם ואין להקשות היאך משכחת דמ"מ דוחה עבודה לגמרי אי פסח יש תשלומין בשני ואי שאר קרבן ציבור תמידין ומוספין אי איכא כהן אחר אין נדחית לגמרי ואי ליכא כהן אחר ק"צ דוחה טומאת מת ויקבר ויעבוד אח"כ וי"ל באין שהות לעבוד אח"כ או פסח שני או במסקנא פסח א' נמי מקרי אין לו תשלומין ויליף שפיר מלאחותו דמ"מ דוחה עבודה לגמרי ושפיר אמר מ"מ תוכיח. ושמעתי משם רב א' דאמר שיש הוכרחה להר"מ ז"ל דאין שום מצוה נדחית מפני מ"מ ואף מקרא מגילה מדלא אוקמיה לב' ברייתות הא דתניא טומאת קרובים דוחה פסח בפסח ראשון והא דאין דוחה פסח מיירי פסח שני דאין תשלומין ומש"ה פסח עדיף דכרת אלא דא"כ גם מת מצוה אין דוחה שום מצוה ד"ת עכ"ד. ולדידי קשה חדא דמ"מ הא מנא ליה דמגילה דרבנן אין נדחית מפני מ"מ ועוד דהא וודאי בא"א לקוברו אח"כ מ"מ עדיף כדמוכח בברכות ויבמות ומגילה דמ"מ תוכיח דדוחה עבודה היינו לגמרי דאל"כ לא הוה תוכיח כמש"ל וא"כ אכתי מה מקשה לימא ברייתא שניה מיירי בפסח שני וא"א לקוברו אח"כ דמ"מ עדיף ועוד דאין שום מצוה ד"ת נדחית מפני מקרא מגילה וכ"ש קבורת מתים בא"א לקוברו אח"כ שיש מ"ע עם כ"ה כמש"ל באורך מזה וא"כ וודאי מ"מ דוחה ג"כ וממקומו הוא מוכרע ממילא בא"א לקוברו אח"כ וודאי מ"מ דוחה כל המצות שבתורה דאית מ"ע עם כ"ה כמ"ש הרא"ם ז"ל הביאותיו לעיל ואם נאמר אבל מטמא למ"מ מיירי באפשר לקוברו אח"כ דזה אין דוחה שום מצוה ד"ת ואף מגלה דרבנן א"כ שמעינן מזה דמ"מ אף שאפשר לקוברו אח"כ אפ"ה דוחה כל המצות ד"ת מדאמרינן ביבמות קבורת מ"מ תוכיח שדוחה עבודה היינו לגמרי מביא מקרא לאחותו והתם שפסח מיירי דיש תשלומין אלא דבאמת דוחה כל המצות כולן בפסח לא מקרי יש תשלומין בשני כמש"ל עכ"פ הא חזינן דמ"מ דוחה אף שאפשר לקוברו אח"כ ואף שאין למצוה תשלומין ומברכות ג"כ יש ראיה כמש"ל מדמקשה פושטן מהא דמטמא למת מצוה כו' וע"כ איירי באפשר לקוברו אח"כ דאל"כ הא איכא כ"ה עם מ"ע כו' אלא באפשר אחר כך דליכא מ"ע כ"א כ"ה ומש"ה פריך שפיר ואכתי מה קושיא התם אין המצוה נדחית לגמרי דפסח יש לו תשלומין בשני ומילה אח"כ ומש"ה כ"ה קודם אלא וודאי דכ"ה דוחה לגמרי המצוה דפסח לא מקרי תשלומין במסקנא. ואכתי מה פריך הני ברייתות אהדדי לימא דברייתא דטומאת קרובים דוחה פסח ראשון דיש תשלומין בשני. והא דלא משני דברייתא דפסח דוחה איירי בשני דסתמא תניא משמע אף פסח א' ומש"ה מוקי כאן קודם חצות וחל אנינות ותו לא מייתי פסח כפירש"י שם.

פשיטא לי הא דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת אף שחל העשה לאחר זמן והל"ת מיד אפ"ה כשבא העשה דוחה לל"ת ואף מהא דקפסיק ותני ל"ש מאירוסין ונשואין לכאורה משמע להיפוך מדלא מקשה מגרושה לכ"ה בפשיטות דליכא כ"א ל"ת אלא דהתם חל הל"ת קודם העשה משא"כ אלמנה משמע אף שנתאלמנה עתה מאחיו דבאו בב"א אפ"ה אין דוחה פריך שפיר י"ל דניחא למיפרך מרישא אף דהוא מכח פסיק ותני מלמפרך מסיפא וכהנה רבות והא חזינן ממזרת לישראל ח"ל מ"ה רמיא ליבום אף דחל הל"ת מקודם וכלאים בציצית אין ראיה דהתם באין בב"א ואף טלית כלאים י"ל ראוי מיד לעשות ציצית אבל כשחל הל"ת מקודם ונאסר אין ראיה כשיבוא עשה אח"כ דדחי מ"מ פשיטא לתלמודא דאין לחלק ומתחלה בעי למילף מראשו וזקנו דהל"ת מוקדם אלא דדחי לה שאין שוה בכול. מבעיא לי בעשה דאין דוחה לחברו בשווין אם א' בא מיד והב' לאחר זמן אם כשעושה א' תו א"א לעשות שניה מהו ויראה דודאי עושה א' שבא זמנו ולא איכפת לן במה שיבוטל אח"כ הב' והא דזבחים ק' דמשני כאן קודם חצות דחל עליו אנינות משמע הא לא"ה לא היה מטמא לקרובים והא עדיין לא בא זמן של שני י"ל דהתם עשה דפסח כרת ועשה דלה יטמא מצוה אין כרת היה ראוי להמתין ולעשות פסח אי לאו דחל עליו אנינות. ויש ראיה לזה מחולין קמ"א דפריך טעמא דכתב רחמנא תשלח לדבר מצוה הא לא"ה ה"א טהרת מצורע דחי לשלוח הקן מאי אולמיה כו' ומאי קושיא אי לאו תשלח ה"א איזה שירצה מהעשה יעשה ואי בעי יקח לטהרת מצורע ובעידנא א"צ בעשה לעשה כמ"ש התוס' פסחים נ"ט א' ש"מ דמ"מ הואיל ועשה דשלוח עתה זמנה וטהרת מצורע לא מקיים עד שישחוט השחיטה ויטבול החיה מסתברא דעושה אותה שעתה מיד זמנה. ויש לראות אכתי דלמא עשה דטומאת קרובים יש לה מעלה דאין לה תשלומין ופסח יש תשלומין בשני כמו שסבר בה"א דאידי ואידי לאחר חצות ומש"ה לאחר חצות דשוין המה לא יטמא וקודם חצות כיון דעדיין לא מטא זמן פסח יטמא אלא כיון דהך ברייתא כר"ע ואפ"ה אין מטמא וע"כ עשה דפסח עדיף מעשה דטומאת קרובים דאל"כ מאי אמרת לא יטמא כו' דמשמע דאסור לטומאות והא רשות בידו אלא דאסור משום דעשה דפסח עדיף טפי א"כ חצות שטמאהו בע"כ היינו משום דא"ל אנינות ולא חזיא לפסח באופן שלמידין מכאן דעשה דוחה ל"ת אפילו דל"ת באה לעולם תחלה ואח"כ באה העשה לעולם דחי לה אם הוא בעידנא ועשה לחבירו אם הא' אלים מחבירו אף שלא הגיע עדין זמן צריך להמתין. כההוא דזבחים אי לאו דחל אנינות היה אסור לטמאות קודם חצות וכדאמרן.

סוף דבר הכל נשמע בממון דוחה כ"ה לר"ת דלא תוכל להתעלם ואם דוחה בממון עשה ול"ת תליא במחלוקת עיין בשיטה מקובצת ב"מ למ"ד ב' באורך אי יש באבידה עשה ול"ת או ליכא ובממון אף גנאי קטן זקן ואין לפי כבודו דוחה כ"ה לל"ת בשוא"ת וקום ועשה תלוי בחילוק התירוצים כתוס' שבועות למ"ד ב' דלתי' דיש חילוק בין גנאי קטן לגדול א"כ דווקא שוא"ת כאבידה והחילוק בין ממון לאיסורא דממון אף גנאי קטן ואיסור דווקא גנאי גדול כמו מ"מ וערום דדמיין להדדי ולתי' ב' בממון אף קום ועשה וגנאי קטן דוחה שאחר רוצה לזכות בה ובאיסורא אף גנאי גדול בקום ועשה אין כ"ה דוחה שום מצוה ד"ת הא שוא"ת דוחה כ"ה לכמה עשין פסח ומילה לגמרי והיינו בא"א לקוברו אח"כ אבל באפשר לקוברו אח"כ דליכא כ"א כ"ה לחוד לעשין הללו אפ"ה דוחה כדמוכח בברכות ובא"ח תרפ"ז ועמ"א שם אבל לדחות עשה ול"ת תליא במחלוקת רש"י ותוס' להמעיין במס' ברכות לרש"י לא דחי ושאני טומאת כהן ונזיר דאהכי לא אזהר רחמנא ולתוס' דחי לעשה ול"ת שאין שוה בכל וישנו בשאלה וגנאי קטן דוחה באיסור בשוא"ת כפי הנראה ג"כ במחלוקת רש"י ותוס' כמש"ל באורך ועמ"א א"ח י"ג יע"ש והא דאמר גדול כ"ה דוחה ל"ת שבתורה למ"ד דוחה עשה ול"ת הוא ל"ד. ואיסור דרבנן דוחה כ"ה ללא תסור אף להר"מ ז"ל בשורש הא' דלא תסור ד"ת אפ"ה אחלי רבנן ליקרייהו וכפי הנראה כ"ה שיטת רש"י ז"ל בברכות ומתחלה גזרו סתם ואח"כ התנו שיהא כ"ה דוחה ושפיר שייך לשון דחיה והבן וערא"ם בביאוריו לסמ"ג פי' כן יע"ש ואף קום ועשה דוחה דרבנן כמו כלאים דרבנן וטלטול כרמלית בשבת ואף גנאי קטן כמבואר בכמה דוכתין ובש"ע א"ח סימן י"ג. ולענין שוגג אי צריך חבירו להודיע הוא במחלוקת הביאו המחבר בי"ד ש"ג דלהר"מ ז"ל אפילו שוגג ומעשה דחסיד דקרע שהיה סבור ישראלית ולא ידע אם מזידה ולהרא"ש ז"ל איירי בכלאים דמנכרא ול"ש שוגג כמ"ש הפרישה שם ומש"ה קרעה ולכאורה נראה דמש"ה כתב הרא"ש ז"ל א"צ להודיע בשוגג בגנאי גדול דוחה כ"ה בשוא"ת כיון דלבשה בשוגג הוה השהייה שוא"ת ע' תוס' יבמות כ' ב' בכלל ה' באורך משא"כ גנאי קטן אף בשוא"ת אין דוחה כ"ה ומש"ה במעשה דחסיד דקרא לכרבלתא דלא הוי גנאי גדול רק בגד חשוב שנותנין על הראש ולאחר שהודיע לה שהוא כלאים וסבור ישראלית ולא פשטה קרעה ע' או"ח ה' ציצית י"ג בחול אין לובש ומש"ה במזידה דהשהיה חשיב מעשה אף בזיון גדול צריך לפושטן ולא נצטרך לומר דכלאים ניכרים היה כמ"ש הפרישה. ומ"מ כפי הנראה הדין אמת בגנאי קטן אף שהיה שוגג אפ"ה צריך להודיע לו דטעמא הוה כיון דלא ידע מיניה דיינינן בשוא"ת ובגנאי קטן אף בשוא"ת אין דוחה כמ"ש בא"ח סימן י"ג בחול אין ללובשו ומהא דהתכלת ל"ז ב' דאמר אי מהתם אמרתי לי הוה שדיתיה משמע גנאי קטן כי התם ראוי להודיע דדוחק לומר דר"א מחמיר על עצמו היה או דינא אתי לאשמעינן דאי הוה מודיע הוה שדי' אלא התרעם עליו משמע דהיה להודיע ומאיכא דאמרי התם דמהתם אמר ליה ושדי' משמע כן דגנאי קטן ושוגג צריך להודיע לו.

והנה בהא דמנחות ל"ז ב' לל"ק מהתם שדיא ליה כו' תרגמא בלאו דלא תסור ולל"ב מהתם אמר ליה כו' כרמלית דרבנן במאי פליגו דדוחק לומר לל"ק ברה"ר הוה ורש"י ז"ל שם סיים לא תסור אבל לשאת משא דכתיב בהדיא ולא פירש כפשוטו אבל ד"ת לא ואף שרש"י סובר כר"מ ז"ל דלא תסור ד"ת מ"מ הוה לפרש בקיצור ומה בהדיא והנה י"ל גם לל"ק כרמלית הוה רק שירמיה היה מזהירן שלא לשאת משא בשבת היינו מן הבתים לכרמלית ערש"י ביצה י"ב יע"ש ירמיה י"ז כה אמר ה' שהזהירם שלא להוציא מבתים לרחוב ירושלים דהיה כרמלית והר"מ ז"ל מנה הלבשת ערומים בכלל מ"ע דכתיב כה אמר ה' ובמ"א אי"ה אבאר מזה. וער"מ פ"י מהל' כלאים הרואה כלאים על חבירו קורעו שאין כ"ה דוחה ל"ת המפור"ש בתור"ה ומפור"ש בתור"ה מיותר והנה מלת מפורש בא למעט לא תסור אעפ"י דהוה ד"ת לדידיה אפ"ה רבנן אחלי ליקרינהו כמ"ש הרשב"ץ בעל זוהר הרקיע הביאו מהר"י דיליאון ז"ל בשורש הא' ומלת בתורה בא למעט הא בדברי קבלה כמו לא תוציאו משא ביום השבת דחי וי"ל דל"ק ול"ב מחולקין להר"מ ז"ל הוה למפסק כל"ק לחומרא בשל תורה ורק טלטול אבנים מקורזלות היה למשרי מוקצה עא"ח סימן י"ג. ואם נאמר כה אמר ה' הוה ג"כ דרבנן י"ל בהא מחולקין ל"ק ול"ב לל"ק כ"ה דוחה ל"ת היינו דמתחלה אחלי ליקרייהו משא"כ הוצאת משא בכרמלית ירמיה הזהירם סתם אין כח ביד חכמינו ז"ל אח"כ להקל כ"ה דוחה לא תסור ול"ב סובר שיש כח אח"כ ולישנא כ"ה דוח"ה משמע כך כמ"ש הרא"ם ז"ל בביאוריו לסמ"ג ה' מגילה הביאותיו לעיל. ועיין במרגניתא טבא בביאוריו לספר המצות בשורש הא' דכ"ה דוחה ל"ת ולא אמר עשה דעפ"י התורה אשר יורוך וע"ש עוד דלהר"מ ז"ל הוה הלבשת ערומים ד"ת דכתיב די מחסורו ולדעת בה"ג דכתיב כה אמר ה' יע"ש ועשו"ת חו"י סי' חט"י בביאור סוגיו' האלו.

ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש התוס' זבחים י"ז א' הקשה רבינו אפרים כהן גזלן יהא פסול לעבודה ק"ו מבעל מום דכשר לעדות כו' ומה קושיא דא"כ למה כתביה רחמנא מעם מזבחי תקחנו למות דרציחה דוחה עבודה הא מחלל עבודה ומעם מזבחי ולא מעל מזבחי הא מחלל עבודה ואפשר דקושית התוס' לרבא פרק זה בורר להכעיס אין פוסל לעדות הקשו כן ולאביי אה"נ דלק"מ ומיהו הא ליכא למימר דמיירי בעשה תשובה דאין מתכשר בכך דחייב מיתה. (ויש לנו הרהורי דברים במ"ש הלח"מ פ"ב מטוען הט"י דבעשה תשובה לחוד סגי ובפי"ב משמע דחד סגי יע"ש ובכ"מ בפי"ב ה"ד מפרש ועשה תשובה כלומר תשובה בלא התראה יע"ש היטב משמע בהתראה תרתי בעינן ועש"כ ח"מ ל"ד אות ל"ג מיירי בלא התרא' וצ"ע) ועוד דפסול לעדות נפשות דעדות שאי אתה יכול להזימו הוא ואיכא ק"ו מבעל מום וצ"ע שוב ראיתי במ"ל פ"ה מה' רוצח כתב דהר"מ ז"ל סבר כהן ועבודה בידו אפ"ה רציחה דוחה עבודה דלא כר"ע יומא פ"ה יע"ש הי"ב ועמ"ש בסמוך. דרבא סובר רשע דחמס בעינן היינו אוכל נבילה להכעיס דלא הוה רע לבריות אבל רוצח נפשות י"ל דמודה רבא דפסול לעדות אף להכעיס ובח"מ ל"ד ס"ב עבר עבירה בין לתאבון ולהכעיס והא להכעיס אף בלא מלקות הוה מין ומומר לכ"ה לדידן עי"ד סימן ב' ס"ח ופריי שם והול"ל רבותא לא להכעיס ולא לתאבון אפ"ה פסול לעדות ורבא לא ס"ל להכעיס הוה מין עיין בכור שור במס' ע"ז כ"ז ובתב"ש סימן ב'.

העולה מן המקובץ עשה דקבורת מתים הוה מ"ע מ"ה וכ"ה הוה ד"ת ועשה אין בו ושום א' ממיני המצות לא חשבו למ"ע כ"ה ועיין ה' אבל וזה אומרם ז"ל גדול כ"ה ערא"ם ז"ל ואף גנאי קטן משמע דהוה כ"ה ערא"ם ז"ל בה' מגילה בביאוריו להסמ"ג ז"ל ואף גנאי קטן משמע דהוה כ"ה ד"ת וממונא מאיסורא לא ילפינן ואי כ"ה דוחה דברי קבלה עיין מנחות ל"ז בכרמלית ואי"ה בכלל לא תסור אבאר עוד בזה:

תוכן העניינים

שושנת העמקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה