אור ברסלב

שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים

כלל ד

כלל ג

בו ראיתי לבאר לשון הר"מ ז"ל פ"א מה"א ה"ד ופ"ב מהלכות נערה ובתולה הי"ז ופי"ב מהל' א"ב הי"א וי"ב וי"ג וי"ד הנה פ"א מה"א משמע דעת הר"מ ז"ל אפילו ביאה א' ולא הפקירה לכל הוה קדישה ובהל' נו"ב משמע דבעינן שתהיה מופקרת לכל ובכ"מ כתב שסמך בפ"א מה"א על הלכות נו"ב. והנה פ"ד מה' מלכים (פ"ד) כתב הר"מ ז"ל פלגש אסור להדיוט הביאו ג"כ הכ"מ פ"א מה"א משמע דאף אין מופקרת לכל. ודברי הר"א ז"ל נראים ג"כ כסותרים דפ"א מה"א כתב שתהא מופקרת לכל ובהל' נו"ב הטיל עוד תנאי שתהא עומדת בקובה של זונות. והנה פלגש י"ל כל שמפקרת עצמה אף לאדם א' הוה קדשה אבל ביאה א' או ב' לא אבל לא בעינן שתהא מופקרת לכל או עשה עכ"פ יש בפלגש. ומדברי המ"מ פ"א מה"א יראה להר"מ ז"ל פ"א הוה לאו דקדשה. ועכ"מ פט"ו מה' א"ב ה"ב בשם הר"א בנו של הר"מ ז"ל חילק ללקות הוא לוקה משום קדשה אף ביאה א' והיא אינה לוקה עד שתכין לזנות כו' וכעת לא ידענא מנלן זה לחלק בין הוא להיא דמקרא דלא תהיה קדשה ומקרא דלא יהיה קדש לר"ע בסנהדרין ע"ד ב' וכפי הנראה בר"מ ז"ל ה' א"ב פ"א הי"ד אין לחלק. וראיתי לרא"ם ז"ל פ' כי תצא ע"פ לא תהיה קדשה דברים יש בהם מקושי ההבנה דמ"ש דרש"י ור"מ ז"ל בתרתי פליגי דלהר"מ איסור השפחה מ"ה ולאו דלא תהיה קדשה אין בה דלא בבנות ישראל היא (היינו ממ"ש פי"ב מהא"ב הי"ב השפחה יצאה מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא באה לפיכך אסורה לבן חורין ולקי מכות מרדות) ולרש"י ואונקלוס איסור השפחה מד"ס ולוקה משום לא תהיה קדשה דגם היא מבנות ישראל כיון שנתגיירה. ויראה סתירה מיניה וביה איך יאמר שרש"י ואונקלוס מד"ס והא יש לאו דקדשה שוב ראיתי לידי אליהו למהר"א גאליפ"ה ז"ל בדף ק"י ע"ב עמד בזה ולזה יש לנו לומר דאיסור השפחה לבן חורין מד"ס היינו היכא דל"ש איסור קדשה בחציה שפחה וחציה בת חורין דתפסי קידושין במקצת וכי אסרה תורה ביאת עבד ושפחה היכא שאין בהן תפיסת קידושין לגמרי וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י. או יאמר דביאת דאיסור השפחה מד"ס היינו ביאה א' וכי אסרה תורה שהפקירה לבן חורין בביאות הרבה וכדבעינן למימר לקמן אי"ה אמנם מ"ש הרא"ם ז"ל דרש"י חולק קשה דלמא רש"י סובר דביאת שפחה מ"ה אסור ולאו בכלל בנות ישראל היא. ולא תהיה קדשה תרגם המתרגם לא תהיה בת ישראל לגבר עבד וכן לאו לא יהיה קדש. ועיין בצידה לדרך פ' כי תצא (הוא בעל באר שבע) הביא מ"ש הר"מ ז"ל פח"י מהא"ב אפילו הפקירה לכל והרי היא קדשה לא נעשית זונה ולמ"ש בשם הר"א בנו של הר"מ ז"ל י"ל היא צריכה להיות מופקרת לכל. ועמ"מ פי"ב הי"א מהא"ב הוכחה דאין בשפחה מלקות מ"ה דשפחה חרופה אין הוא לוקה כ"ש בשפחה וי"ל בביאה א' אין מלקות כ"א בש"ח ובמופקרת להרבה פעמים י"ל יש מלקות מ"ה בשפחה ואיסור השפחות אליביה דהר"מ ז"ל יש בו מחלוקת הרא"ם סובר מ"ה אסור והרשד"ם ז"ל בחי"ד סובר רק מדרבנן. ועיין בר"מ ז"ל פ"ג מהא"ב הי"ג ש"ח המאורסת לע"ע כו' וזה כר"ע בכריתות י"א א' משמע לכאורה דאיסור השפחה מ"ה אסור לבן חורין ומש"ה דוקא מאורסת לע"ע מדלוקה היא והוא מביא קרבן ומ"מ מה בכך דאיסור תורה הרי תופסין קידושין בחציה ור"ע אפשר לשיטתיה דמפיק אזהרה לנשכב מלא תשכב עיין סנהדרין נ"ד א' ואייתר לא יהיה קדש לאיסור שפחה ואין קידושין תופסין בח"ל כו' משא"כ הר"מ ז"ל פוסק קידושין תופסין בח"ל ועוד שאין סובר כאונקלוס.

ודע אם נאמר דאיסור שפחה לדעת הר"מ ז"ל מדרבנן דל"ש קדשה דמבנות ישראל כתיב אבל עבד לבת חורין ד"ת לא תהיה קדשה בדידה ועמ"ש הר"מ ז"ל פי"ב מהא"ב הי"ג אל יהי עון זה קל כו' ובעבד לבת חורין ל"ש שמתיר הבן אלא כה"ג איכא מלקות יע"ש. ולדעת התרגום דלא יהיה קדש קאי אזהרה לזכר שלא ישכב בעילת זנות צ"ל הא דאמר בעכו"ם ל"ז ב' בנותיהן דרבנן היינו בפ"א כמש"ל ועם זה יתישב מ"ש הב"ש באה"ע סי' י"ז אות ו' ראיה לאונקלוס מפרק החולץ מ"ד ב' דאמר שם עכו"ם ועבד על בת ישראל הולד ממזר אף למ"ד אין ממזר מח"ל משמע למ"ד יש ממזר מח"ל עכו"ם ועבד מח"ל ולא מצינו לאו בעבד כ"א לא תהיה קדשה ולא יהיה קדש יע"ש ומשם י"ל דה"ק למ"ד יש ממזר מח"ל מעכו"ם הוה ממזר ומיהו מהא דאמר התם מ"ה א' דהוולד פגום לכהונה מק"ו מאלמנה לכ"ג משמע וודאי דאיסור תורה יש ומלקי נמי לקי דאל"כ ליכא ק"ו ולמ"ש י"ל דוודאי עבד לבת חורין יש לאו דלא תהיה קדשה משא"כ שפחה לבן חורין וכאמור. וסבור הייתי לומר מ"ש הר"מ ז"ל פ' י"ב מהא"ב הט"ו נתערב ולד ישראל בוולד שפחה כופין בעל השפחה ומשחרר כו' ובהי"ו היו התערובות בנות שתיהן ספק כו' וכתב המ"מ דבזה אין כופין דאשה אינה מצווה על פו"ר כדין ח"ש וחצי' ב"ח שאין כופין לכאורה קשיא בח"ש וחצי' ב"ח אין כופין המשחרר עובר בעשה ואשה לא מפקדא אפו"ר משא"כ כאן שתיהן ספק ולא מצי משעבד בהן מספק כמ"ש התוס' גיטין ל"ח א' ד"ה כל יע"ש היטב וא"כ אמאי לא כופין רבה ומכ"ש אם נאמר דאשה מצווה אשבת עת"ו גיטין מ"א ב' ד"ה או ומשום מדת סדום דבלא"ה לא מצי משעבד נכפייה ולכאורה נתערבו הוה ספק דרבנן לקולא לדעת הר"מ ז"ל אליביה דרשד"ם דאיסור שפחה לבן חורין דרבנן וז"א דחד בחד הוה כגופו של איסור ואף בדרבנן לחומרא כמ"ש הש"ך בי"ד ק"י בקיצור ס"ס דין כ' וכ"א ועמ"ש בפריי שם ואף לשני ב"א אסור ול"ד לקי"א ב' קדירות בש"ך אות י"ט דב' ב"א שרי בזא"ז התם אתחזק היתרא מקרי דב' קדירות בחזקת היתר הוה משא"כ חד בחד שנתערב גוף איסור שנתערב והבן זה א"כ אף בנקיבות אסורות להנשא לבן חורין מספ' וא"ל דמיירי שנתערב ולד שפחה בוולד האדון דמצי משעבד ממ"נ עמ"מ שם הא בורכא חדא דסתמא כתב משמע אף בוולד אחר ועוד לאחר בגרות נכפייה להאדון. והנה אם נאמר דאיסור השפחה מדרבנן להר"מ ז"ל כמו שנראה פט"ו ה"ד מהא"ב קשה אמאי כתב שם בה"ה מי שחציו עבד שבא על א"א אותו ולד אסור בשפחה אמאי משום תקנות הבנים לשתרי שוב ראיתי בב"ש אה"ע סימן ד' אות כ"ח הרגיש בזה יע"ש.

שאלה להר"מ ז"ל פ"ט מה' ט"מ כל ספק מ"ה שריא ומדרבנן אסור אי גם בספק פלוגתא ובעיא דלא אפשטא ג"כ כן ועפר"ח בי"ד ופרויי שם בק"י ופשיטנא לה מהדא שכתב הר"מ ז"ל פט"ו מהא"ב ה"ה מי שחציו עבד שבא על א"א אותו וולד אין תקנה אף בשפחה והא חציו עבד איבעיא דלא אפשטא בגיטין מ"ג א' אי יש לו קידושין על בת ישראל וכ"פ הר"מ ז"ל פ"ד מה"א הט"ו דהוה קידושי ספק וא"כ אי אין לו קידושין כלל אין הוולד ממזר דמאשת אב יליף דיש לו קידושין על אחרים משא"כ חצי עבד אם נאמר דאין לו קידושין הוה כעכו"ם ועבד על א"א דאין הוולד ממזר והוה ספק ממזר ולשתרי בבת ישראל וכהאי גוונא י"ל אף מדרבנן שרי ש"מ כי התירה התור' ספק ממזר ע"צ הקרי וההזדמן לא בספק פלוגתא ובעיא דלא אפשטא וכ"ש שאר איסורין דמן ממזר יליף כמ"ש הכ"מ שם וצ"ע.

קשיא לי הא דפסקינן באה"ע סימן מ"ד סי"א וסי"ב חצי עבד הוה ספק קידושין הא חציה שפחה מסיק בגיטין מ"ג א' דלא שייר בקנינה ה"נ לא שייר בקנינו וצ"ל כמ"ש הר"ן ז"ל בקידושין זיי"ן דחציה שפחה גזירת הכתוב הוא הביאו הב"ש אות י"ד ודברי הב"ש שם הם בקיצור והכוונה דדעתיה אכולה וה"ק אי בעינא למינסבא אחריתא אבל אם אמר בפירוש שאין מקדש אלא לחציו אין מקודשת ע"ש סימן ל"א) ואכתי ל"ד לש"ח דהתם מאורסת לע"ע דכולה חזיא ליה אבל ח"ש לבן חורין גמור דאינה ראויה לו לכולה מנלן דהוה קידושין וי"ל דלא גרע מחייבי לאוין.

שאלה פנויה שזינתה ב"פ ומופקרת אי שריא לכהן. הנה בט"ז אה"ע סימן כ"ו אות א' כתב מדאמר בהבע"י אין הלכה כר"א הא כר"ע הלכה ולאחר ב"פ הוה זונה ואסורה לכהן ועב"ש סימן י"ו אות י"ט כ"כ בשם סמ"ג ודעת מהרש"ל ז"ל שכ"ה דעת הטור יע"ש אמנם הר"מ ז"ל פח"י מהא"ב ה"ב כתב דאפילו הפקירה לכל לא הוה זונה וכמ"ש המ"מ שם דאין הלכה כר"ע אלא כחכמים דזונה שנבעלה בעילת איסור שא"א להיות בהיתר משא"כ קדשה אלו קידשה היתה מותרת ועמ"ל שם שנסתפק לר"א אי שלא כדרכה או באונס אי עשאה זונה וכתב בד"ה וראיתי בליקוטי כו' ראיה מהבע"י דפריך רב כר"א הוה זונה ולא מוקי באונס ש"מ באונס עשאה זונה וכתב שהן ראיו' מכרעות ולי העני אין זה ראיה חותכת די"ל לר"א אה"נ דאפילו בפ"א הוה זונה מעשה דודבק באשתו ולא ע"י זנות כמ"ש המ"מ פ"א מה"א א"כ ה"ה באונס נמי ושלא כדרכה עשה מיהת איכא משא"כ לר"ע דמופקרת הוה זונה מקרא דקדשה י"ל באונס אין זו מזומנת לזנות אפילו אנסה ב"פ וכן שלא כדרכה עיין בר"מ ז"ל פ"ב מה' נו"ב ובקרית ספר דאזהרת לא תחלל עם קדשה כפולה דאח נושא אחותו וזה בכדרכה ולפ"ז א"ש מ"ש בליקוטי מור"ר בצלאל בשם שיטה ישנה עלה דהך דכתובות למ"ד, א"ב בעולה לכ"ג דקשיא דכיון דאליבא דר"ע פריך כמ"ש התוס' שם א"כ קשה בעולה מקודם הוה ב' ביאות א' זינתה מקודם וא' מכ"ג הוה זונה תו ואין ראויה לקיימה לכ"ג וע"ז תירץ באונס לא עשאה זונה דליכא לאו דקדשה וזה ברור. ולפ"ז באונס או שלא כדרכה כ"פ לכאורה לא הוה זונה דאין זה קדשה אבל כדרכה ברצון כ"פ י"ל הלכה כר"ע דאיכא נמי ר"א דקאי במקצת כוותיה ומדאמר ר"א אין הלכה כר"א משמע כר"ע הלכה וכמ"ש הט"ז אה"ע כ"ו. שוב ראיתי שהכ"מ פט"ו ה"ב מהא"ב בשם הר"א בנו של הר"מ כתב להיפוך ממ"ש שאף באונס הוה קדש ולוקה הוא ולא ידענא מנלן ולומר דלקי משום לא יהיה קדש ושם נאמר משום קדשה וממ"ש הר"מ ז"ל היתה מחייבי לאוין י"ל. גם דעת הטור דנדה לא הוה זונה כ"ש מופקרת וצ"ע.

נסתפקתי להר"מ ז"ל בקדשה אי לוקה בהעראה וממזרת אי שייך לאו דקדשה ומה שהביאני לזה הוא זה דכפי הנראה ממרוצת דברי הר"מ ז"ל בפ"ב מה' נו"ב דטעם קדשה שלא יהא אח נושא אחותו ועיין בקרית ספר שקדשה עם אל תחלל את בתך להזנות' אזהר' כפול' ואין אשה מתעברת בהערא' וממזרת ופסולי קהל ל"ש זה א"ד ל"ש וממ"ש הכ"מ פט"ו מהא"ב ה"ב בשם הר"א בנו של הר"מ ז"ל משמע אף בממזרת שייך לאו זה וזה לדעת הר"מ ז"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומש"ה יכולין ממזרים ליטהר משא"כ לתוס' חגיגה ב' ב' ד"ה לישא ב' והר"ן בקדושין פ' האומר דממזר קדש ועומד אין איסור בממזרת משום קדשה ומיהו אפשר הלאו לא יהיה קדש שייך. ומ"ש התוס' בחגיגה שם דבהעראה עובר בלאו דלא יהיה קדש התם לדעת אונקלוס דלא יהיה קדש וקדשה בעבד ושפחה וודאי עובר בהעראה משא"כ ב"ח ובת ישראל לדעת הר"מ ז"ל הדבר בספק ויש כדמות ראיה ממש הר"א ז"ל פ"א מה"א בהשגות מפותה איך משלם קנס והא לוקה ואי בהעראה אין לוקה משלם קנס בהעראה וע' תוס' יבמות וסנהדרין אי משלם קנס בהעראה וגיורת אי עובר לאו דקדשה לפי הטעם אח נושא אחותו גיורת ג"כ וע' תוס' סוכה כ"ח ב' ד"ה לרבות ובס' פ"י כתבנו מזה ושפחה י"ל ל"ש הטעם.

והנה הר"מ ז"ל פי"ב מהא"ב הי"א כתב עבדים כו' יצאו מכלל עכו"ם ם ולכלל ישראל לא באו לפיכ"ך השפחה אסורה לב"ח והבא עליה מכין מד"ס שהרי מפורש בתורה שאדון נותן ש"כ לע"ע. ובהד"ז ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה התורה מלקות אא"כ שפחה חרופה כמו שביארנו. ולשון זה יש בו מקושי הבנה א' אם הכוונה דשפחה איסור תורה יש ולשון לפיכך יורה ע"ז אם כן אכתי איך התירה התורה ש"כ לע"ע ועיין פני יהושע קידושין כ"א ב' הרגיש קצת בזה וכתב שמ"ש חידוש היינו שרבו מוסר לו ש"כ בע"כ עמ"ל פ"ג מה' עבדים ואם נאמר דאפילו איסור תורה לית בה אכתי ע"ע כהן מותר בש"כ כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ג מה"ע ה"ד הרי התירה התורה איסור תורה זונה עפא"י מהא"ב ה"ג א"כ אימא איסור השפחה מ"ה וגזירת הכתוב הוא. ודע דסבור הייתי לומר דמה שזכתה התורה לאדון למסור ש"כ בע"כ הוא לקיים מ"ע דהתנחלתם ערא"ם ז"ל פרשת משפטים ע"פ אם בגפו ובמ"ל פ"ג מה"ע ה"ג תמה על בעל צידה לדרך וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך והמעיין בתוס' שבת ד' א' ועירובין ל"ב ב' וגיטין מ"א ב' דבלא פשיעה אמרינן כו' כההוא דפסחים נ"ט א' והנה בגיטין מ"א ד"ה לישא כתבו שם דפו"ר הוא בגמר ביאה ולא יהיה קדש בהעראה יע"ש (משמע בכה"ג נמי לא הוה בעידנא עיין נ"י ב"מ ל"א א' יע"ש אין מקומו פה) ולפ"ז אף אנו נאמר דהר"מ צ"ל ה"ק דע"כ שפחה לב"ח אין בה מלקות מלא יהיה קדש דא"כ איך התירה התורה ש"כ לע"ע וכ"ת עשה דהתנחלתם דחי הא בעידנא כו' דהתנחלתם אין אלא בגמר ביאה אלא ודאי לאו לית בה רק עשה ודבק כמ"ש המ"מ פ"א מה"א או כי יקח ולא זנות או אדוניו יתן ל"ו אשה לא למוכר עצמו עמ"ל פ"ג מה"ע וזה שהאריך הר"מ ז"ל והביא קרא דאם אדוניו יתן לו אשה ובעשה לא בעינא בעידנא כמ"ש התוס' פסחים נ"ט א' ד"ה אתי יע"ש ואתי עשה דהתנחלתם ודחי לעשה כו' וכמ"ש בצידה לדרך יע"ש. וכ"ת אכתי איך התירה ש"כ לע"ע כהן לאו דזונה י"ל בלאוין שאין שוין בכל י"ל לא בעינא בעידנא ועמש"ל בכלל ג' מזה ויש כדמות ראיה ממ"ש התוס' יבמות כ"א ד"ה יביא דהוקשה להם והא אין מתעברת מביאה ראשונה (היינו בתולה ואירוסין קשיא להו) וביאה שניה אסורה כו' ולמה להו לסיים ביאה שניה אסורה דא"נ מותרת הא בעינן בעידנא ש"מ לכאורה בלאוין שאין שווין בכל לא בעינן בעידנא אלא דדברי התוס' שם בלא"ה קשה דאי ביאה ראשונה ליכא מצוה ע"כ ביאה שניה מותר דעיקר המצוה וכבר צידדנו בזה לעיל וכ"ז איננו שוה לי.

עיין בתוספת גיטין מ"א א' ד"ה לישא שכתבו וא"ת וליתי עשה דפו"ר ולדחי לאו דלא יהיה קדש כו' ולא הבינותי אם ר"ל דלישא שפחה הא בכך לא מקיים עשה דפו"ר יע"ש ואי דלישא בת חורין לא תהיה קדשה היל"ל ובתוס' חגיגה ב' ב' ד"ה לישא ב' ליתי עשה דלשבת יצרה ולדחי לאו דלא יהיה קדש.

ונוראות נפלאתי על אדונינו מהר"א ז"ל שם בגיטין שכתב בפשיטות דאין עבד עברי מותר בש"כ אלא בשפחה של רבו וקרא מסייע ליה אם אדוניו יתן לו אשה אבל בשפחה של אחר אסור והא גמרא ערוכה בתמורה למ"ד א' דפריך והא שפחה לעבד שרי אלמא אף שפחה של אחר שרי יע"ש ברש"י ד"ה שפחה דכתב משנה שכר שכיר ולא הביא קרא דאם אדוניו דמוקדם. גם מדלא מוקי שם פלוגתא דר' ורבנן במוכר עצמו יש קצת ראיה כמ"ש הריטב"א ז"ל דג"ש מהני דמותר ולו למעט בע"כ עמ"ל פ"ג מה"ע.

ומ"ש הר"מ פי"ב מהא"ב הי"ב ולא גזרו חכמים בדבר זה יש לפרש בב' אנפין או דה"ק דע"כ איסור השפחה מ"ה אלא דלית מלקות דאי מדרבנן אמאי ל"ג ג"כ בע"ע או דטעמא קיהיב למילתיה דלעולם איסור השפחה מדרבנן ואפ"ה ל"ג חכמים לע"ע דכל שבא היתרו מפורש בתורה אין כח ביד חז"ל לאסור עט"ז י"ד קי"ז גבי חלב דמותר סחורה ובר"מ פ"ח מהמ"א ובת"ג כתבנו מזה ועמ"ל פ"ג מה"ע ולמ"ש א"ש.

עיין תוס' גיטין מ"א א' ד"ה לישא הקשו לישא ממזרת והיינו לשיטתם בחגיגה ב' ב' אבל לשיטת הר"מ ז"ל אפשר עבד בממזרת יש איסור תורה דלא תהיה קדשה עב"ש אה"ע סימן ד' אות ל"ב וכבר התבאר לעיל. עיין מ"ל פ"ג מה"ע ה"ג ד"ה והמוכר שהקשה על הריטב"א הקשה מתמורה כ"ט א' ועיין קידושין י"ד ב' תוס' ד"ה ולא ולריטב"א א"ש דמדעתיה רבו מוסר לו ש"כ וע"ע כהן במוכר עצמו ודאי אסור בש"כ דליכא חידוש דבע"כ אין נותן לו במוכר עצמו וההוא דתמורה י"ל בדוחק בע"ע כהן וכדאמרן.

קשיא לי הא דאמרינן בתמורה ו' א' מאי איכא בין רבא לאביי אמאי לא א"ב המשחרר עבדו עובר בעשה עיין גיטין ל"ח א' ובר"מ ז"ל פ"ט מה"ע וא"כ אי שחרר לאביי מהני ולרבא לא מהני. וכ"ת הא דאמר רבא לא מהני בלאו ולא בעשה הא בורכא דשם מבואר ה' א' התורם מן הרעה כו' לאו הבא מכלל עשה יע"ש וכ"ת דקרא מפורש הוא דמהני בש"ח והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה אלמא דמהני אם שחררה אכתי קשה למ"ש הר"ן ז"ל בגיטין וחה"ר בשם הרמב"ן ז"ל דווקא משחרר בחנם עובר בעשה דוגמת לא תחנם אין ראיה בכסף ובשטר נמי נותן כסף ושחרר בשטר ועכ"מ פ"ט מה"ע אבל בחנם אה"נ לרבא לא מהני. גם נותן מתנת חנם לעכו"ם לרבא אפילו משך לא להוו מתנה דעבר אמימרא דרחמנא ובמ"א אי"ה אבאר בסוגי' דתמורה ולקושיא א' י"ל ג"ש לה לה מאשה ובאשה בכל ענין מהני אף אונס שגירש ה"ה ע"כ ושח"כ עיין תמורה.

מ"ש המ"ל פ"ג מה"ע אם איסור השפחה דרבנן אמאי ל"ג חז"ל בע"ע והביא ראיה מס"פ האומר דל"ג יע"ש הנה משם אין ראיה דמשום תקנת הבנים ל"ג והא דס"ד דלכתחלה לא היינו דמבעיא דאפשר בממזר בשפחה מ"ה כדעת אונקלוס או אף לכתחלה מותר וא"כ אין ראיה משם כלל ומ"מ הדבר ברור דאף אי איסור השפחה דרבנן ל"ג בע"ע ועט"ז י"ד קי"ז כמש"ל:

תוכן העניינים

שושנת העמקים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה