שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל ב
אדבר בו בענין דחיית עשה לל"ת ובס' גנת וורדים כלל ט' כתבנו בזה עתה ראיתי להאריך בו כי יש בו כמה ספיקות ואבארם אחת אל אחת בעזה"י. הספק הא' אם עשה דחי לכמה לאוין או רק ללאו אחד ובספר ג"ו כתבנו בפשיטות דדחי לכמה לאוין וכ"כ בפני יהושע כמה פעמים עתה ראיתי שיש לעיין בזה. הספק הב' דאין עשה דוחה לעשה ול"ת אם הוא דוקא בשווין בכל או אף עשה ול"ת שאין שווין בכל אפ"ה אין עשה דוחה אותם. הספק הג' הא דקיי"ל דעשה דחי לל"ת בעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה ועשה החמור לעשה הקל דחי ולא בעינן בעידנא כמו שיראה הרואה פסחים נ"ט א' בתוס' ד"ה אתי אם בלאוין שאין לוקין עליהם אי בעינן בעידנא או לאו ועיין בר"מ ז"ל פי"ח מה' סנהדרין. הספק הד' הא דאין עשה דחי לעשה בשניהם שווין אם יש עם העשה ל"ת אפשר דחי לעשה חברתה א"ד לאו דוקא חמורה לקלה דחי כמו כרת וגדול השלום ועשה דרבים. הספק הה' עשה שיש לו עדיפות מחבירו אם מצי דחי לב' עשין או לאו.
והנה בהתרת ספיקות אלו ראיתי להקדים מה שנסתפקנו בספק השני דע שבחולין קמ"א א' בתוס' ד"ה לא הקשו עפ"י ריב"א ובס' ג"ו כתבנו קצת וכאן אבאר. ביאור דבריהם הכין הוא דהוקשה להם הא דאמר ל"צ דעבר ושקליה דלאו עבר דמשמע דכל דלא עבר ושקליה איתא ללאו גם עבריה משמע שעבר ללאו וז"א דהלאו כמאן דליתא דמי גם עיקר קושית המקשן בהא דפריך עשה ול"ת היינו מאי אולמי' האי עשה מהאי והלאו כמאן דליתא דמי וא"כ מאי משני דעבר ושקליה דהלאו עברה אכתי מאי אולמיה גם בתירץ שנטלה ע"מ לשלחה עד שהקשה לו מאי אולמיה והא תחלת דבריו ג"כ משום מאי אולמיה ומ"ש בתירוצם יתישב זה דודאי דנהי דלא לקי מ"מ תרין איסורין יש עשה ול"ת ופריך דאין עשה דוחה עשה ול"ת תרוייהו כהדדי ומשני דעבר ושקלה שהלאו עברה ועביד איסורא וה"א עשה דחי לעשה והקשה מאי אולמיה ומשני גדול השלום. ואפ"ה צריך לאוקמיה דנטלה ע"מ לשלחה דאל"ה אף עשה החמורה לא דחי לעשה הקלה כיון שיש לאו עמה זולת עשה דכרת כמ"ש התוס' בזבחים ל"ג ב' ד"ה לענין עמ"ש לקמן אי"ה ולריב"א אפשר אף עשה דכרת לא דחי כמו שיראה הרואה בפסחים נ"ט א' ד"ה אתי והבן. ומ"מ קשיא לי מה פריך למ"ד בטלו מא"ל והא כיון דעבר בלאו אף שמקיים העשה אח"כ מ"מ לא מנתק האיסור שעבר עמ"ל פ"א מה' חמץ ומצה ה"ג ולענין מלקות בלא"ה לא לקי לריב"א. ועוד קשיא לי איך הונח להם בתירוץ זה לפירב"א דאכתי מה פריך עשה ול"ת ומאי קושיא והא צריך קרא דלילקי אף במקום מצוה דאי לאו קרא דתשלח לא הוה לקי כמו חרישה לפי' ריב"א וכ"ת דקשיא ליה דבעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה דשילוח הקן דע"כ לציפור השחוטה קבעי לה דאי לשילוח אפשר לקיים שניהן וכיון דכן פריך שפיר למה לי תשלח לדבר מצוה דתיפוק ליה דבעידניה דמעקר לאו לא מקיים עשה דשילוח הקן א"כ גם קושייתם יש לתרץ הא דאמר ל"צ דלאו עברה דכ"ז דלא עבר ללאו לקי ג"כ דלא הוה בעידניה.
הן אמת למ"ש בשו"ת ח"צ ז"ל סימן פ"ג דהמשלח האם ובנים לא קיים מ"ע כפי מה שנסתפקו חכמי לובלין יע"ש היה אפשר לאשכוחי בעידניה דמעקר לאו מקיים עשה כו' אלא שאני רואה שהסברא להיפך דאי במשלח שניהם לא מקיים מ"ע לא הוה מקשה הגמרא מידי דאין עשה דוחה עשה ול"ת דהא משכחת לה דבעי להו האם והבן לשילוח ב' מצורעים או שהיתה האם טריפה וכדומה והבן דלאו לא תקח ליכא דלקחה ע"מ לשלחה אלא שאין מקיים העשה דמשלח גם הבן וה"א לדחי עשה דגדול השלום לעשה כו' קמ"ל תשלח לדבר מצוה ולזה יש לנו לומר דאפשר לקיים שניהם ליקח הבנים ולשלח האם ואח"כ ישלחם לטהרת מצורע וכל היכא דאפשר לקיים שניהם אף עשה החמור להקלה לא דחי דמ"ש וכדר"ל ומ"מ מה שהקשינו קשה. והנה רש"י פירש שם לדבר מצוה לטהרת מצורע וקן יולדת ובס' פורת יוסף כתבנו בזה. ומ"מ לא ביאר אי לשילוח קא בעי לה אבל ממ"ש קן יולד' הרי בעידני' דמעקר לאו לא מקיי' עשה דטהרת יולדת וא"כ בלאו קושיא עשה ול"ת מצי לאקשוי והא בעינא בעידנא עת"ו פסחים נ"ט א' הביאותיו לעיל. וסבור הייתי לומר שמ"ש התוס' בפסחים שם לחלק בין ל"ת החמור בעינן בעידנא ועשה הקל לא בעינא בעידנא וביבמות ז' א' ל"ת חמור מעשה פירש"י ז"ל דלוקין עליה וא"כ בלאוין שאין לוקין עליהם אפשר אין להם עדיפות מעשה וכה"ג לא בעינן בעידנא ופריך שפיר עשה ול"ת הוא הא משום בעידנא עשה ול"ת דשילוח הקן לא לקי עליה דניתוק הוא וכ"ת הא צריך לקיים העשה י"ל למ"ד בטלו בידים דוקא הא לא"ה לא לקי עליה וא"כ יתן לכהן אחר לשחוט וכר"י דאמר הכין אם מתה או שחטה אחר פטור או דקבעי לה לשילוח של מצורע אלא דצריך שישחוט הציפור הא' ויטבול בדמיו הציפור החי יע"ש בר"מ ז"ל ה' ט"ץ וא"כ אח"כ ישלח אלא לע"ע אין מקיים עשה ול"ת וא"כ ודאי לא לקי ולא חמור מעשה ולא בעינן בעידנא ומש"ה לא מקשה אלא עשה ול"ת הוא וכ"ת אי ברוצה לשלח אח"כ לא יעקר כלל הלאו של לא תקח כנראה מדברי המ"ל בפ"א מחמץ ומצה הביאותיו לעיל י"ל לדידיה יצויר כמ"ש באופן א' שיתן לכהן אחר לשחוט. ואני כעת מסופק בזה אי בלאוין שאין לוקין אי בעינן בעידנא ולא מצאתי גילוי לדין זה. והנה יש כדמות ראיה ממ"ש הכ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה ה"ח ובמ"א א"ח תמ"ו אות ב' בשם מהר"מ ז"ל דהא דלא דחי עשה דתשביתו המוצא חמץ בי"ט כופה כלי משום דבעידנא דמטלטל לא מקיים עשה תשביתו ואף בלא בטלו יע"ש ולכאורה יראה דה"ק כיון בשל תורה כה"ג לא הוה דחי חז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או כשיטת הר"מ ז"ל בשורש הא' דכל דרבנן ד"ת ממש הם מלאו דלא תסור והקילו בספיקן דהכי אתנו ולאו שבכללות כזה אפילו חדא לא לקי או הכי אתנו וא"כ ש"מ לכאו' דאף לאוין שאין לוקין עליהם בעינן בעידנא ומיהו אי אמרינן דמילי דרבנן יש בהן לאו דלא תסור ועשה עפ"י התורה אשר יורוך ל"ק לדחי עשה דתשביתו לעשה ול"ת דד"ס ולקמן אבאר לשון המ"א בא"ח תמ"ו ואי"ה בכלל אחר אכתוב מזה. ועיין בה' ק"פ בהזאה.
ואני תמה הא דאמרינן בכמה דוכתי דבעינן בעידנא והוא מוסכם ואמאי הא עיקר ילפותא דעשה דחי לל"ת מכלאים בציצית והתם בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה כמ"ש התוספת ביבמות צ' ד"ה כולהו דציצית הוה שוא"ת הציצית לא מתחיל אלא לאחר שלבש דכסותך משמע שלבש כבר א"כ כלאים מתחיל האיסור בהעלאה ועשה לאחר שלבש ולא הוה בעידנא וע"ש בתוס' דמש"ה הוה כלאים קום ועשה ולא יצויר בעידנא. וסבור הייתי לומר דלמ"ד מראשו יליף הוה בעידנא ועיין תוס' יבמות ה' א' ד"ה מה משא"כ למ"ד מציצית אה"נ דלא בעינן בעידנא אלא שזה לא ניתן להאמר כלל דבשבת קל"ב ב' וביצה ח' וכמה דוכתי מזכיר אימר דאמרינן כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית ואיך יצויר כלאים בציצית בעידנא כאמור. הן אמת שהתוס' ביבמות הניחו בצ"ע דמברכין להתעטף אשר ע"כ היה נראה לומר דלשיטת רש"י במנחות מ' א' פירש"י דסדין בציצית אסור בכלאים מטעם גזירה והקושיא ביבמות בעאי לאותביה כלאים היינו למ"ד ציצית חובת טלית הוא ואפ"ה פטרי חז"ל לסדין פשתן מציצית תכלת שהוא עיקר המצוה אלמא אתי דרבנן ומפקי ד"ת ושפיר תירץ שוא"ת שאני דמה שמניח בקופסא טלית בת ד' כנפות בלא ציצית שוא"ת הוה ולמ"ד ציצית חובת גברא הוא וכן הלכה אה"נ דמשעת העיטוף חייב בציצית והוה בעידנא וכ"ש למ"ד חובת טלית דהוה בעידנא והתוס' לשיטתם שם ד"ה סדין דהקשו א"כ תקשי למ"ד חובת גברא מב"ש ומב"ה ופירשו בע"א דב"ש פטרי אפילו ממינם ציצית פשתן ומש"ה אמר ב"ש פוטרי"ם כו' דלמא אתי למעבד תכלת ומקשה ביבמות מסדין בציצית דמ"ה מחייבא ומדרבנן פטור אף במינם ולובש בגד בלא ציצית לפיר"ת במנחות ואתי דרבנן ומפקי ד"ת ומשני שוא"ת שאני וע"ז הקשו התוס' שפיר הא הוה קום ועשה משא"כ לרש"י הקושיא והתי' למ"ד חובת טלית הוה שוא"ת מה שמונח בקופסא בלא ציצית או בלא תכלת שהוא עיקר המצוה ואה"כ לרש"י אסור ללבוש טלית של פשתן בלא ציצית כלל והבן זה והנה התוס' שם סיימו שם ומלשון להתעטף מוכיח בה"ג דציצית חובת גברא הוא עכ"ל ולכאורה דבריהם מקושי ההבנה מאי בעי בזה אי לחזק הקושיא דבשעת עיטוף בא חיוב ציצית הא כבר הוקשה להם מקודם ולמ"ש א"ש דהכי קשיא להו מדמברכין להתעטף א"כ הוה ציצית קום ועשה וכ"ת דהלכתא כשמואל במנחות מ"א א' דציצית חובת טלית הוא וא"כ הא דאמר בעי לאותבך סדין בציצית היינו מכלי קופסא שפטורין מכל וכל או עכ"פ מתכלת דהוא עיקר מצות ציצית והוה קשיא ליה איך עקר דרבנן למצוה ד"ת אלא דציצית שוא"ת הוה אבל לבה"ג דהוכיח דציצית חובת גברא הוה קשה וכאמור סוף דבר הכל נשמע למ"ד ציצית חובת גברא הקושיא בכאן מכלי קופסא ומשני שפיר שוא"ת שאני ואה"נ דאסור ללבוש טלית פשתן בלא תכלת בזמן דאיכא תכלת אלא יעשה טלית צמר או שאר מינין למ"ד שאר מינין חייבין ד"ת עיין יבמות ה' א' וא"ח סימן ח' ולמ"ד ציצית חובת גברא הוא ע"כ הא דפריך סדין בציצית היינו דאוסרין לתת תכלת לפשתן מדרבנן או אף במינם פוטרין ומותר להלוך בסדין בלא תכלת שהוא עיקר המצוה או בלא ציצית כלל כמ"ש התוס' שם במנחות מ' א' לפר"ת ובשבת במה מדליקין א"כ ע"כ דהלבישה לאו איסור הוא בלא ציצית אלא בשעה שמכוסה כבר כמ"ש התוס' ביבמות וא"כ לדידן דפסקינן דעשה דחי ל"ת בעינן בעידנא ופסקינן ציצית חובת גברא ועשה דחי לל"ת יליף מכלאים וא"כ ע"כ המצוה משעת עיטוף דאל"כ לא יצויר בעידנא בכלאים בציצית כמש"ל וכיון שכן י"ל דמש"ה פסק בא"ח סימן י"ג בשבת אם נפסק ציצית יוכל ללובשה בלא ברכה בבית הכנסת אבל בחול אסור היינו דלא מקרי שוא"ת לדידן דמברכין להתעטף לא הוה שוא"ת אלא קום ועשה וביבמות למ"ד ציצית חובת טלית הוה שוא"ת ומש"ה לדידן בחולי אף שנפסק טלית קטן ברה"ר וצריך לפשוט כל בגדיו דהוה גנאי גדול אפ"ה אין כ"ה דוחה דהוה קום ועשה לדידן כיון דבשעה שלבש היה בלא ציצית העיטוף היה באיסור והוה תו השהייה אח"כ מעשה כי ההוא דכלאים במס' ברכות י"ט ובמס' מכות כמ"ש התוס' יבמות צ' ב' ד"ה כולהו הביאותיו לעיל וכ"ה אין דוחה שום מצוה ד"ת בקום ועשה ואי"ה בכלל גדול כ"ה אבאר זה. וא"כ לפ"ז מ"ש הר"ב בא"ח סימן י"ג הא בחול כה"ג אסור דוקא כה"ג שלבשו באיסור צריך לפושטו אפי' בשוק דהוה קום ועשה לדידן דהלבישה היה באיסור העיטוף חשיב תו השהייה מעשה משא"כ אם לבש בהיתר ואח"כ נפסק א' מציצית ברה"ר אף בחול א"צ לפושטן דכ"ה דוחה בשוא"ת ול"ד לכלאים דהלבישה היה באיסור חשיב השהיה מעשה ועמש"ל הלכות ביאת מקדש פרק שלישי בדין לאו שיש בו מעשה ונזיר שנכנס לביה"ק בשידה תיבה ומגדל ובס' ג"ו דברנו מזה יע"ש. נמצא לפ"ז פסקן של דברים כך הם בשבת דא"א לו לעשות ציצית לא הוה מבטל מ"ע מ"ה מותר ללבוש טלית בת ד' כנפות בלא ציצית מ"ה ומדרבנן אסור וברה"ר ובבית הכנסת התירו משום כ"ה ועא"ר א"ח סימן י"ג ובחול אם לבש באיסור אף ברה"ר צריך לפשוט כל בגדיו דהוה קום ועשה ואם לבש בהיתר ואח"כ נפסק א' מציצית תו לא הוה השהייה מעשה א"ל לפשוט דגדול כ"ה.
ונוראות נפלאתי עמ"ש התוס' יבמות ב' ד"ה כולהו דמש"ה הוה ציצית שוא"ת והא רב חסדא הוה בעי לאותביה לרבא סדין (יעו"ש ברש"י ד"ה אמר ליה רב חסדא כו') ור"ח אית ליה במנחות מ"ב ב' דציצית חובת טלית אליביה דרב וע"ש ברש"י ד"ה בהא ובב"י א"ח סימן י"ט וא"כ לדידי' ה"ק בעי לאותבך סדין דפטור מציצית מכל וכל ומעקרא עשה ד"ת ואהא משני שפיר שוא"ת שאני דמש"ה פטור בעודו בקופסא ומש"ה אמר נמי ב"ש פוטרין ולא אוסרין אליביה דר"ח דציצית חובת טלית כפירש"י ז"ל במנחות ואה"נ דאסור ללובשו סדין בלא ציצית דהוה קום ועשה.
ודע דראיתי להמ"א בא"ח סימן י"ג אות ח' יש בו מהעיון לכן מוכרח אני להאריך בדבריו ז"ל הנה מדבריו יראה דמש"ה הוה ציצית שוא"ת דלא אסרה תורה ללבוש בגד בלא ציצית כמו דלא אסרה תורה לכנוס לבית שאין מזוזה ומעקה אלא מ"ע הוא לעשות בו ציצית ולפ"ז הא דכתב המרדכי בשם הר"י דפליג על הר"ש מדריו"ש שאוסר ללבוש בשבת בגד בלא ציצית ור"י מתיר דאין אסור ללבוש אלא שיעשה ציצית ובשבת א"א כו' הביאו הב"י בא"ח סימן י"ג ואם באנו להשוות דברי ר"י שבמרדכי עם דברי ר"י שהובא בתוס' יבמות צ' ב' ואומר ר"י כו' צריכין היינו לדחוק הרבה במ"ש התוס' דבשעת העיטוף לא מחייב היינו דלא אסרה תורה ללבוש בלא ציצית ושאר דוחקים ומ"מ מה הוקשה להם מכלאים דהתם אקרקפתא דגברא מונח שלא ללבוש כלאים והשהייה הוה מעשה משא"כ ציצית אין איסור כ"א שצריך לעשות ציצית והוה שוא"ת והרואה יראה שא"א לפרש כלל ד"ה כ"א כמ"ש ציצית בשעת העיטוף ליכא חיובא כ"א אח"כ וכיון שלבש בהיתר השהייה לא הוה מעשה והקשו עוד מכלאים ותירצו כלאים לבישה באיסור תו השהיה מעשה משא"כ בציצית וכמש"ל. ואם באנו להשוות דברי ר"י שבמרדכי עם דברי ר"י שבתו' יבמות צריכין אנו לומר דאף דציצית מ"ע לעשות לא שלא ללבוש אפ"ה הוה קום ועשה דל"ד לפסח הזאה בשבת שיושב ואין עושה מעשה לבטל מ"ע דפסח וממילא בטל יש כח ביד חז"ל לעקור דבר מ"ה בשוא"ת משא"כ ציצית בלבישתו עושה מעשה לבטל מ"ע לא ליכסי ולא יבטל מ"ע ציצית הוה קום ועשה ולזה הוצרכו לומר דבשעת עיטוף אין שום חיוב והשהייה אח"כ לא חשיב מעשה ול"ד לכלאים וזה שנמשך קושיא שניה מכלאים כמש"ל וע"ז תירצו מה שתירצו ואפ"ה כתב שפיר ר"י שבמרדכי הלובש בשבת שרי דא"א לעשות ציצית משא"כ בחול אסור דקום ועשה הוה אי לאו דכתבו התוס' ביבמות דהוה שוא"ת דבשעת העיטוף אין חיוב ול"ד לכלאים ונאמר דברי ר"י שבמרדכי א' הוא עם מ"ש התוס' ולא נצטרך לומר דב' ר"י הם. וממ"א משמע דשוא"ת הוה דלא אסרה התורה כו' והרכיב דברי שבמרדכי עם ד"ה אהדדי. והמעיין בתוס' יראה כמש"ל דמש"ה הוה שוא"ת דבשעת העיטוף אין חיוב תו לא הוה השהייה מעשה. ול"ד לכלאים שלבש באיסור.
ומעתה אבוא לבאר דברי המרדכי וז"ל גרסינן במנחות שלהי הקומץ שאני כרמלית דרבנן אומר הר"ר שלמה מדריו"ש שאסור ללבוש אם יפסק חוט של טלית שאם לובשו עובר בעשה והשיב ר"י דליתא מהא דלא הוה שדי בכרמלית דרבנן אלא דאין איסור שלא ללבוש אלא שיעשה ציצית ובשבת א"א דאטו אסור לכנוס לבית שאין בו מזוזה או מעקה (בב"י לא הביא זה אטו אסור לבית ובמרדכי כתוב זה והמ"א הביאו) והנה מה דהוכיח הר"י דליתא להא דהר"ש מדריו"ש מהא דאיפסק ליה חוטא בכרמלית לא ידענא מה הוא דאי מה דמשני כרמלית דרבנן ואכתי הוה איסור תורה מה שהולך בלא ציצית ואמאי לא שדי ליה והא מסיק ביבמות ציצית הוה שוא"ת ודוחה אף ד"ת כדמסיק בברכות כ' ב' מלאחותו ומעיקרא ל"ק ליה ממה שהיה הולך בלא ציצית רק טלטל הוה קום ועשה משני כרמלית דרבנן. וכ"ת דהר"ש מדריו"ש אוסר ללובשו בבית הכנסת דאיכא כ"ה ור"י התיר היכא דאיכא כ"ה דאיסורא דרבנן מיהו איכא וכפי הנראה ממרוצת דברי המ"א בסימן י"ג אות ח' דר"י ותשו' אשכנזית ל"פ אהדדי ולכ"ע איכא איסור דרבנן ובשבת שרי מ"מ מה קשיא ליה אי דקשיא לי' מדחזינן דלא פשט טליתו שהלך בלא ציצית אלמא שוא"ת הוה לאותביה מיבמות דאמר שוא"ת הוה וברכות כ' דשוא"ת שרי ועוד הל"ל בקיצור מיבמות שוא"ת הוה ושרי ר"ה וגם בחול לשתרי כקושית המ"א. ולכאורה דר"י סובר דציצית שוא"ת מטעמא דלא הזהירה התורה כו' ובקושייתו היה סבור דציצית קום ועשה הוה שהזהירה תורה שלא ללבוש בלא ציצית או הלבישה או השהייה אח"כ ומש"ה הקשה להר"ש מדריו"ש ממנחות שהלך בלא ציצית דהוה קום ועשה וה"ה דהמ"ל מיבמות ומש"ה כתב דאין איסור ללבוש בלא ציצית אלא מ"ע שיעשה ציצית ובשבת א"א וכ"ה דוחה דרבנן אמנם כבר כתבנו דהוה קום ועשה מה שלובש בגד בלא ציצית ומבטל מ"ע דציצית והא דהוה שוא"ת כמ"ש התוס' ביבמות דהלבישה בשעת עיטוף לא מחייב והשהייה לא חשיב תו מעשה וא"כ אדרבה משלהי הקומץ אין קושיא דהלבישה בהיתר היה ואח"כ אפסיק ציצית הוה שוא"ת משא"כ ללבוש מתחלה באסור י"ל קום ועשה הוה ומההוא דיבמות הוה לאקשוי וכדכתיבנא אשר ע"כ נראה לומר דר"ת ור"י סוברים דהא דכ"ה בשוא"ת אף מצות ד"ת היינו גנאי גדול ודרבנן אף בגנאי קטן כמ"ש כ"ז המ"א שם וא"כ שפיר הקשה לו להר"ש מדריו"ש שסובר שאסור ללבוש בגד בלא ציצית אף בשבת ושוא"ת הוה דמשעת עיטוף לית איסור כ"א הלבישה אח"כ והוה שוא"ת השהי' כמ"ש התו' ביבמות וגנאי קטן לא הותר שוא"ת קשה מהקומץ למה לא שדי הטלית העליון בכרמלית שהולך בלא ציצית דהוי ד"ת ושוא"ת בגנאי קטן כהתם אין דוחה אלא ש"מ בשבת אין איסור מ"ה כ"א דרבנן ומש"ה אף גנאי קטן דוחה כ"ה וכאמור ומיבמות והקומץ הוקשה לו וכדכתיבנא באופן שדברי ר"י שבמרדכי ושבתוס' יבמות לאחדים המה דמש"ה ציצית הוה שוא"ת דבשעת עיטוף אין חיוב והשהייה אח"כ לא הוה מעשה ולשיטת רש"י י"ל דמש"ה הוה ציצית שוא"ת דר"ח סובר ציצית חובת טלית הוא וכמש"ל אבל לדידן ציצית חובת גברא הוא י"ל דציצית הוה קום ועשה בלבישה וסדין בציצית אה"נ דאסור ללבוש ועטא"ח סימן ט' באורך. וא"כ בחול כשרוצה ללבוש תחלה בפסול אסור הא נפסק ועודו עליו י"ל דשרי דהלבישה הוה בהיתר והשהייה אח"כ הוה שוא"ת ושרי מפני כ"ה ומ"מ מי יקל ראש במ"ש המ"א דלשיטת התוס' כל שאין גנאי גדול כ"כ כמו ערום אין כ"ה דוחה שום מצוה ד"ת אף בשוא"ת וא"כ בחול אף שנפסק לאחר הלבישה צריך לפשוט וברה"ר אם צריך לפשוט כל בגדיו הוה גנאי גדול א"צ לפשוט אם נפסק אח"כ אבל אם לבש במזיד באיסור י"ל דפושטו בשוק אף בגנאי גדול לדידן אפשר הוה ציצית קום ועשה כדכתיבנא.
ודע שהב"י הביא תשובה אשכנזית ושם נאמר דמותר מפני כ"ה וסיים הב"י ואינו נ"ל דל"ד יושב בפני הקהל לפושט טליתו בשוק ומשמע לכאורה דאריש דבריו ובשבת קאי תשובה אשכנזית אבל המ"א מפרש דבחול קאי והנה נראה דתשובה זו כר"י ובחול איסורא דרבנן ומש"ה בשבת שרי כמ"ש המ"א. והב"י סיים דאין נראה לו לדמות כו' ורמ"א לא הביא דברי הב"י. וצ"ע ממ"ש הב"י תחלה דברי ר"י בסתם ולא כתב כלום ועל תשובת אשכנזית כתב דאין נראה לו וכ"ת על הדמיון קאמר דהלשון משמע דחולק על גוף הדין. ואם לומר דהתשוב' מתיר אף בחול וכמ"ש המ"א וע"ז כתב הב"י דאין נראה דר' אשי שהיה פושט טליתו בשוק היה גנאי גדול דאדם חשוב כר"א כו' משא"כ בבית הכנסת גנאי קטן אסור בחול ושבת שרי ולכך לא השיג הב"י על דברי הר"י דבשבת שרי ומש"ה לא הביא רמ"א י"א דבחול הוא דאוסר הב"י לא בשבת דא"כ למה ליה לאקשויי התם בשוק תיפוק ליה התם בשבת ומש"ה לא הוה שדי משא"כ בחול דהוה מ"ה אסור ללובשו בבית הכנסת ואולי דתשובה סוברת דבשבת אסור מ"ה וא"כ אמאי לא שדי בכרמלית דעכ"פ הולך בלא ציצית אע"כ דכ"ה דוחה בשוא"ת וציצית הוה שוא"ת דבשעת עיטוף אין מצווה כמ"ש התוספות ביבמות ואהא כתב דל"ד דהתם גנאי גדול וכאן גנאי קטן ומיהו הדין אמת כדכתיבנא.
והא דומחפק אם עלה קר ה שראה הוא אולי לאו הנה למ"ד מכלאים ב א התם ב' לאוין לא תלבש ולא יעלה והלובש קה ז שם פ' ואפ"ה עשה דציצית לא מחל ב מצריך צריכי העלאה אלא ל בפסחים אין לוקה כ"א חדא ועיין מהרש"א ז"ב משה לאוין מצרך צרים השוחט פסק על חמץ אף דב א חו"מ ביוב וב ואין לוקה אלא חדא ובלח"מ פ חדא לדעת ימצא מצרך צריכי ואין לוקה ( אח בואי הר"מ ז"ל בעשה מעשה אי ל לעות עוד ובפני יהושע ביצה דן חזיר מה לי חד דעשה דחי דב' לאוין כמ"ש מתב עיינתי לאו או ב' לאוין ואני ההדיוע ל נאחיו "ח ב' דמסיק לר"ע איצטרך אמה הוא ור"י אמר דל"צ לכ"ג ונזיר שההא דחי ה"ה לשניהם קרא לכ"ג ונזיר כיון דבכל מ לט מחבירו וחד וא"כ הדרן לכללא דהנכה לה החם וב' לאוין לא דחי חד עשה כא. ה דקלין מכ"ג ונזיר דדחי לב' לאוין שאני התה א הם זה אינו שוה בכל וזה ישנו בשאלה ול ה נילף במה הצד כו' ועת"ו כתובות ל"ב א' יד שכן ובמהר"מ שי"ף ז"ל. ועת"ו נזיר מ"א תוס' דאי שכתבו דחכמים סוברים מה לי חד לאו או ב' לאוין וציינו לקמן נ"ח ובא"מ הגיה מ"א והיינו הך דהכא ומ"מ אין ראיה דחכמים פליגי אר"ע דהתוס' בדף מ"א כתבו עוד תירוצים דראשו סתמא משמע אף נזיר וכן לדידן נפק לן דנזיר מצורע מגלח דסתמא כתיב ומהתם ליכא למילף שישנו בשאלה ועיין בדף נ"ח שם בסוגיא דגדילים ומכל אלה אין הכרח לומל דעשה דחי לב' לאוין השוין בכל ועוד מכ"ה ליכא למילף שדוחה כמה עשין שיש בה כרת בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו כמבואר שם וברכות כ' יייו"ש גם הא דאמר בנזיר מ"ח לר"י איצטריך להולך לשחוט פסחו משום כרת ואמאי לא משני דעשה שאני וסבור הייתי לומר דודאי לר"ע בעלמא עשה דוחה לב' לאוין כיון דגלי קרא דעשה דחי לל"ת דחמור מה לי כו' והתם בכ"ה דמיירי שאפשר לקבור אח"כ ע"י אחרים וליכא עשה דקבורת מתים רק כ"ה שלא יהא מוטל בבזיון וגזירת הכתוב הוא ה"א דוקא חד לאו מה דגלי גלי ויש כדמות ראיה לזה דאל"כ מנ"ל לר"ע מלאחותו דדחי כ"ה לב' עשין הולך לשחוט פסחו ולמול בנו דלמא רק לחד עשה אלא גלוי מלתא כיון דחזינן דכ"ג דוחה לב' לאוין אלמא שוה לשאר עשין ה"ה דדחי לב' עשין ומכל מקום אין זה ברור לומר כן דעשה ידחה לב' לאוין השוין בכל.
עוד י"ל דע"כ אמרו בנזיר מה לי חד לאו או ב' לאוין אלא בלאוין חלוקין כ"ג ונזיר משא"כ במצוה אחת שיש בה לאוין ואזהרות כפולות מנלן דעשה א' דחי לב' לאוין דמכלאים ליכא כ"א חד אזהרה דמצריך צריכי העלאה ולבישה ותדע דהכין הוא דאל"כ מה אמר ביבמות ה' ב' למה לי לבישה הא צריך ללקות ב' וכן מראשו דהך תנא דמוקי לנזיר מצורע אין ראיה דהוה לאוין חלוקין משא"כ במצוה א' שיש ב' אזהרות ועיין פסחים מ"ז ב' אחרישה לא לחייב ובמ"ל בה' שופר ולקמן אי"ה אבאר עוד באופן שלכאורה ב' לאוין במצות חלוקות פלוגתא דר"ע ור"מ ומצוה א' באזהרת כפולות לא ידענא מה אידון ביה ולהר"מ ז"ל ברבוי דלאוין לא יתרבו המלקות אכתי ב' לאוין במצוה א' י"ל דאין עשה דוחה אותם.
הן אמת שיש לראות בהא דלאו דכלאים דהר"מ ז"ל לא כתב שלוקה פ' כי לדעתו ז"ל בההוא דפוטיתא דוקא לאוין חלוקי' יתרבו המלקות עיין בשרש הב' אבל לשאר פוסקים י"ל דלקי בלבישה פ' דהא דמצריך צריכי העלאה ולבישה לר' יהודא דבר שאין מתכוין אסור אבל לר"ש דבר שאין מתכוין שרי מיותר לאו דלבישה דק"ו מהעלאה ומוכרי כסות ממילא שרי ולהפנאה מסיק ביבמות כולה משעטנז נפקא וע"כ לומר דלקי על לבישה ב' דאל"כ לכתוב קרא דהעלאת שעטנז אצל גדילים. וכ"ת ה"א לבישה כל תרי מיני אסור אי לא הוה כתיב כלל לבישה דיו לבמ"ה להיות כנדון עמ"ש בספר פורת יוסף בחדושינו למס' יבמות. ועוד י"ל מפסחים כ"ז ושבת כ"ז וס"ז דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ר"ש הוא והא לר"י נמי הכין הוא דהעלאה דומיא דלבישה כמ"ש ביבמות אבל בירורן של דברים כך הוא דודאי לר"י אי לאו לבישה ה"א העלאה אסור אף שאין מחמם כלל ולכך כתיב דומיא דלבישה הנאת חימום הוא דאסור ומ"מ מוכרי כסות כיון שמחמם אף שאין מתכוין לכך אסור דבר שאין מתכוין ולר"ש הוא דשרי מוכרי כסות וכ"ז לבתר דגלי העלאה דומיא דלבישה ואי לאו קרא דלבישה ה"א אף שאין בחימום כלל וכעין אהל נמי אסור והא דאמר ה"א מוכרי כסות היינו אף שאין מחמם כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחדושיו ליבמות והביאו הרשב"א בשבע שיטות שעומד בחמה וצער הוא לו מה שנושא על כתפיו ואף לרש"י ז"ל שפירש מוכרי כסות שאין מתכוין לחימום שרי לר"י היינו מגזירת הכתוב דומיא דלבישה ממש ובעלמא אין מתכוין אסור הכ' שרי ואי לאו קרא ה"א אף בלא חימום כלל אסור אף לר"ש אלא שהרמב"ן ז"ל הקשה מפסחים ושבת דלר"י מוכרי כסות אסור. ואפשר דרש"י ז"ל לישנא דאפילו מוכרי כסות משמע מהכא נפקא דשרי והיינו לר"ש דגלי קרא דבעינן הנאת חימום מוכרי כסות שהולך לבוש לא הוא פ"ר כמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבר שאין מתכוין שרי ואף דכאן אליביה דר"י קיימינן מ"מ פריך ליה לכ"ע וכמ"ש בחה"ר דנהי דרבנן לא בעינן מוכח ומופנה מ"מ נלמוד מכאן דבכל התורה צריך מוכח או מופנה וכיון דהלכתא כר"ש נקוט רש"י מוכרי כסות היינו דבר שאין מתכוין ולישנא דגמרא משמע כך וא"כ י"ל עשה דוחה לב' לאוין במצות חלוקות לא במצוה א' וכאמור.
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הר"מ ז"ל בהלכות כלאים ומניין שתוכף ב' תכיפות אסור מפני שהוצרך התורה להתיר כלאים בציצית והתם ליכא כ"א ב' קשירות והא מיחדיו נפקא ועכ"מ שהביא קשר עליון ד"ת ולכאורה התם הוכיח דציצית בעינן ב' קשרים אבל מהכא לא מוכח דבענין זה הוה כלאים ומיחדיו נפקא ותדע דתינח לר"י לרבנן מנא להו וכדמסיק בנזיר דאיכא תנא דיליף מראשו ומיהו זה י"ל ומ"מ הלשון קשה וצ"ע כעת. שוב ראיתי בס' הכריתות כלל ש"ג סימן קס"ד כתב דאין עשה דוחה ב' לאוין והלשון שם קצת צ"ע. עיין בר"מ ז"ל פ"ג מה' ציצית ה"ט ובראב"ד ז"ל ושם אנשים קאי ובשו"ת שאגת אריה סימן למ"ד משמע דהבין אף טומטום כו' אין דוחה בכלאים וי"ל הראב"ד לשיטתיה שסובר כהר"מ ז"ל כל ספק מ"ה שריא א"כ פטור הוא משא"כ למ"ד ספק כודאי אלא שאין לוקין עליו י"ל כל שמחויב לעשות המצוה מספק דוחה לל"ת ומיהו מכלאים י"ל דוקא ודאי לא ספק. ע"ש הביא ד"ה חולין ק"י ב' בשם ר"ת דעשה דוחה ל"ת בציצית אף בלילה והביא דברי הראב"ד ז"ל פ"א דתמיד ודחי זה מיבמות גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה והיה נראה לחלק ביניהם שוב ראיתי שגם הוא חילק בזה ואי"ה בכלל ג' אבאר עוד. עט"ז א"ח תצ"ח אות י"ב אי י"ט עשה ול"ת כר"א או כרבא: