שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
כלל א
שאלוני רעיוני וסעיפי לאמור בהא דתנינן תמן בברייתא דר' ישמעאל השנוי' בת"כ בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וקחשיב התם ק"ו ובנין אב מכתוב אחד דהיינו מה מצינו (ואף להראב"ד ומחלוקת הגר"ש עיין במדו' אהרן דכ"ע מודים דמה מצינו ניתן לדרוש מעצמו) לאיזה צורך נמסר מדות הק"ו והלא בכל ק"ו יש מה מצינו. והשבתי להם קושיא זו מכת הקודמין היא הובא בס' ידי אליהו למהר"ר אליהו ן' גלאפאפה ז"ל בדף קכ"ג ע"ב ד"ה ותמונה בשם מהרי"ק ותירץ כי ק"ו יליף אף בב' ענינים דלא דמו ומה מצינו יליף דוקא דדמו והם ענין אחד ובס' הנ"ל ביאר זה באורך ואני אבוא בקוצר כי בעלי הגיון אמרי שיש לחלק מין בעלי חיים למין וסוג וסוג הסוגים. מין עד"מ מין חמור שור וכדומה סוג כולל יותר כמה מינים כציפור כל כנף שכולל כל מיני עופות נשר ועורב כו'. וסוג הסוגים מין בעלי חיים כולל יותר מין אדם ובהמה ועופות כו' ומדת מה מצינו לא יתכן כ"א במין מיוחד כמו דאמרינן בביצה דיליף שלמי חובה משלמי נדבה לסמיכה דהוה ב' פרטיים במין א' לא ב' מינים נפרדים וק"ו יליף אף ב' מינים נפרדים יע"ש. ולדעתי אין זה מספיק וכמדומה שימצא ניגוד לזה מכמה מקומות בש"ס. וא"ל דמ"מ לא יליף אלא כשהנושאים משתווים בדבר מה זולת הדבר שאנו רוצים ללמוד חד מחבריה ולזה הוצרכנו למדת ק"ו שאין ביניהם שום יחוד והשתוות דהמעיין בכמה מקומות בש"ס ימצא דיליף מ"מ אף שאין ביניהם שום שיווי. עיין כתובות ל"ב א' ובתו' ד"ה שכן ובמהר"מ שי"ף ופני יהושע שם דבמה הצד בעינן חומרא השוה בשלשתן הא לא"ה פרכינן צד חמור הא חדא מחדא לא ואף די"ל שם יליף בק"ו דהיינו אם ממונא לחומרא יליף הכי מה חובל שהותרו מכללו כו' ואי ממונא לקולא יליף הכי ומה חובל שחייב ה' דברים כו' ומכל מקום המעיין בכמה מקומות בתלמוד ימצא שיליף מה מצינו אף בלא שום שינוי. והנה קושיא זו י"ל בכמה אנפי.
הפן הא' עד"מ אם יכולין ללמוד ראובן משמעון במה מצינו לחומרא ומלוי יכולין ללמוד ראובן לקולא באמרנו לוי שיש לו קולא פלונית עכ"ז יש לו חומרא זו ראובן לכ"ש הנה אף דקיי"ל לקולא וחומרא לחומרא מקשינן היינו כששניהם שווין ר"ל או שניהם במ"מ או בק"ו וכדומה משא"כ כאן שבקינן המ"מ ויליף הק"ו דעדיף ממה מצינו ויליף לקולא. ומעתה צורך גדול למדת הק"ו וכאמור. וכ"ת איך יצויר זה אם משתווה ראובן הלמד עם מלמדו שמעון בכל חומרות והקלות א"כ איך יליף ראובן מלוי לקולא נימא שמעון יוכיח ואי שמעון חמור מלוי בהכרח חמור מראובן ובלא ק"ו איך יליף ראובן משמעון לחומרא כבר יש תירוץ לזה דראובן יליף מלוי בק"ו ויהודא ליוכיח ומשתווה ראובן עם המלמדים בחומרת פירכא כל דהו ושמעון אין משתוה ועיין חולין קט"ו או דראובן יליף במה הצד מלוי ויהודא וכל מה הצד מעלמא לא פרכינן ומיהו זה יצדק מה הצד ק"ו הוה אבל למ"ד מה הצד הוה מ"מ יקשה ובספר גינת וורדים כתבנו מזה וע"כ כדרך הא' ועיין של"ה בסוף הספר בכלל דרב מרדכי כל מה הצד פרכינן כ"ד ומגופו אם נאמר זה אינו נוהג אלא בק"ו ולא במ"מ א"ש. והמעיין שם בחולין בהא דאמר נבילה תוכיח ובמהרש"ל שם י"ל כפשוטו דודאי מדת הק"ו יש בו צורך דאי לא נמסר רק מ"מ א"כ היכא שיש דבר המשתווה עם המלמד בחומרותיו וקולותיו אף שאין משתווה עם הלמד היינו עושין יוכיח לומר פלוני יוכיח לכך נמסר מדת הק"ו וא"א לומר פלוני יוכיח אא"כ שהיוכיח משתווה עם הלמד ממש אז פלוני יוכיח יע"ש היטב במהרש"ל ותבין ועיין במגיד משנה פ"ב ממ"א ובשורש הי"ד להר"מ ז"ל דבר הנאסר בביאור בעשה יליף בק"ו מלקות ובס' ג"ו צידדנו דוקא בק"ו לא במה מצינו א"ש וכ"ש למ"ד במכות י"ז עונשין בק"ו מ"ה דצריך למדת ק"ו.
הפן הב' אם נאמר דהלכה כר"ט דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו כפי הנראה בקדושין ה' ב' בתו' ד"ה חופה ובאה"ע כ"ז. א"נ י"ל דוקא היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו הא במה מצינו אף דמופרך אמרינן דיו. וכעת לא מצאתי ניגוד לזה זולת מקום א' בסוטה כ"ט יליף שני שפוסל תרומה מטבול יום וכלי חרס במה הצד ועכ"ז כתב רש"י פסחים י"ז ב' ד"ה ומה מח"כ כו' שלישי שפסול כו' דמופרך לא אמרינן דיו ותפול הקושיא על שני ג"כ נימא דיו ומה הצד הוה מצינו למ"ד כן וכ"ה דעת הר"ש ס"ודיליו הביאו של"ה בסוף הספר אשר ע"כ לכאורה מוכח דבמה מצינו נמי אמרינן מופרך לא אמרינן דיו אמנם המעיין ברש"י סוטה כ"ט ב' ד"ה ולשון שפירשתי היכי אמר כ"ח יוכיח והא כ"ח מטמא חולין וממ"ש עוד כ"ש שטמא בחולין יראה בעליל שסובר כל מה הצד הק"ו בתוקפו עומד וככחו אז כוחו עתה וא"ש מ"ש בפסחים דלא אמרינן דיו היכא דמופרך ק"ו וה"ה בשני שיפסול תרומה וכדאמרן וה"ה בשלישי גופא שפסול קודש בק"ו ממח"כ נמי במה הצד דמה למח"כ שכן אה"ט ודאי כ"ח יוכיח ומה לכ"ח שמטמא מאוירו מח"כ יוכיח ואפ"ה הוה ק"ו גמור ולשיטת הסוברים דמה הצד חוזר מק"ו ולא הוה רק מה מצינו סובר כתו' פסחים שם אף דלא כר"ט יליף שפיר דהוה גלוי מלתא דטבול יום כשני שאין פוסל חולין ומח"כ כשלישי שאין פוסל תרומה ולעולם דכ"ע סברי דמופרך לא אמרינן דיו זה דוקא, בק"ו ולא במה מצינו. וכפי הנראה ממרוצת דברי רש"י ז"ל בפסחים שם שכתב וקיי"ל בב"ק דהיכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו דהלכה כן וצ"ע בקדושין חופה משמע דאין הלכה כר"ט ובקרן בחצר הניזק קיי"ל כרבנן ומההוא י"ל כמ"ש בתיבת גמא ומש"ז יש ראיה. ועיין זבחים נו"ן ב' למד מן הלמד יש קצת נ"מ במדת הק"ו.
שאלני משכיל א' לדבריך שאתה אומר בספר גנת וורדים כלל א' טעם דאין עונשין מק"ו שמא יש איזה פירכא א"כ לקולא איך יליף ק"ו ואיך רשאין להקל מספיקא. והשבתי לו דבר זה לא מפי עצמי ומסברא הרצוניות אמרתי אלא מפורש הוא במדות אהרן ובמבוא התלמוד ובקצורי הכללים יע"ש ולמ"ד ספק תורה לחומרא מדרבנן כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ט מה' טומאת מת י"ל קצת זה. והנה בקדושין דיליף חופה קונה לר"ה אה"נ דלחומרא ואי מקדש אחר בעי גט מתרווייהו ושם בדף ל"ד א' יליף מתפילין הא מסיק היקשא הוא ולמ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג יש לעיין בזה עיין רש"י שם דף ל"ה א' בד"ה מא"ל ובתו' ד"ה מכלל וד"ה אלא. ואזכיר קצת מקומות שיליף ק"ו לקולא.
המקום הא' קידושין י"ד א' ותהא א"א יוצא' בחליצה ויבמה בגט אי לאו קרא י"ל דה"א דנבעי גט משני ג"כ וכן יבמה לשוק למ"ד אין קידושין תופסין ביבמה לשוק ובחולין כ"ג תהא פרה כשירה בשחיטה וזבחים י"ז ותותר אנינות ותותר טומאה כל אלו הקלין וחמורין לקולא הם ומיהו באונן י"ל דאין מחלל עבודה ואי עביד באנינות דיעבד כשירה ואין רשאי להביא אחר מספק חולין לעזרה. וההוא דחולין אין זה ק"ו אלא גלוי מלתא כמ"ש התו' שם דמש"ה לא הוה תרי ק"ו דסתרי אהדדי יע"ש ועדיין צריך להתיישב מכמה מקומות בש"ס. ואמנם ק"ו בכלל מאתים מנה ודאי לקולא יליף שפיר דל"ש פירכא ועיין במדות אהרן בק"ו בחלק י"ג יע"ש. ומש"ל דהיכא דיש ק"ו לקולא ומה מצינו לחומרא שבקינן מה מצינו זה אמת ויציב וה"ה חדא מתרתי במה מצינו לחומרא וחדא מחדא לקולא על האופנים שכתבנו לעיל נמי יליף חדא מחדא דעדיף טפי ובספר ג"ו יע"ש. ומ"ש במדות אהרן דלחומרא מקשינן היינו מספיקא קשה ריש יבמות צרת ערוה לחומרא מקשינן ופטורה אף מחליצה וריש ב"ק בתוספות בשם ר"ת לחומרא מקשינן להוציא ממון ובספר תיבת גמא כתבנו מזה.
והנה מ"ש המדות אהרן דאין עונשין מק"ו שמא אחר החיפוש ימצא איזה פירכא אמינא מלתא חדתא והוא דג"ש עונשין מ"ה היינו במופנה מב' צדדים הא מופנה מצד אחד או אינו מופנה כל עיקר דלמידין ומשיבין (עיין נדה כ"ב ב') תו א"א לענוש מג"ש זו כמו בק"ו דשמא אחר החיפוש ימצא איזה פירכא והא דנאסר הג"ש תקשה לך בלא"ה איך שייך מחלוקת בנדה אי משיבין ובמדת אהרן בחלק ד' ממדת ג"ש עמד בזה וכפי דעתי בנמסר תיבות ולא מקומות שייך מחלוקת דנדה ומ"ש בק"א שם לא הבינותי. והנה מ"ש דמג"ש והיקשא עונשין מ"ה זה ברור דעונשין ומזהירין מהיקשא פסחים כ"ד א' וכ"ת אין מזהירין היקשא הוא ומכות י"ז ב' ומ"ל הלכות אבל פי"ד הלכה כ"א ד"ה וראיתי לרבינו כו' הביא כמה מקומות דמג"ש עונשין ומזהירין ועיין רש"י סנהדרין דף ע"ג א' ד"ה היקשא הוא וז"ל וכל היקש וג"ש המופנות הרי הוא כמפורש במקרא ועונשין ממנו לפי שלא ניתן לדרוש מעצמו אבל מק"ו שאדם דן מעצמו אין עונשין ממנו עכ"ל יראה לכאורה כמ"ש במדות אהרן דמש"ה מק"ו אין עונשין דניתן לדרוש מעצמו שמא יש איזה פירכא וממ"ש ג"ש המופנות יראה כמש"ל דאי אין מופנות אע"ג דקבלה מרבו שמה יש איזה פירכא. והלשון מסופק מ"ש המופנה אי קאי על ג"ש לבד או גם על היקשא דכל היכא דלא מופנה א"א לענוש אף מהקישא דכל י"ג מדות ניתן לדרוש מעצמו חוץ מג"ש. ומ"ש רש"י סוכה ל"א ד"ה או ותוס' ד"ה ור"י שם כתב לרבנן כל י"ג מדות ניתן לדרוש מעצמו חוץ מג"ש ושאני היקשא דסנהדרין דמפורש בקרא ההיקש כאשר יקום כו'. שוב ראיתי למהר"ם בן חבי"ב בספר כפות תמרים העיר קצת בזה ועיין בספר לב שמח למהר"א אליגר"י ז"ל שורש ב' דף מ"ב א' ד"ה כתב ומפורש אמרו בגמרא סנהדרין כו' מה שתירץ על השגות הרמב"ן על הרמב"ם ז"ל דמש"ה עונשין מההוא דסנהדרין דקרא הקישן בפירוש כן הדבר הזה כו' יע"ש משמע שאר היקשין אין עונשין אלא דזה לשיטתו שם אבל להלכה קיי"ל דמכל היקש עונשין ומג"ש ומה שקורא הר"מ ז"ל כל י"ג מדות דברי סופרים שסופרים קבלו ופירשו ודינם דין תורה ממש כמ"ש המ"מ והכ"מ פ"א מה"א יע"ש.
ולא זו מהיקשא עונשין אף מסמוכין עונשין ובביאור אמרו יבמות ד' א' וסנהדרין ס"ז ב' מכשף בסקילה יליף מסמוכין ואף לא מוכח או מופנה כרבנן דר"י ואף שי"ל התם איכא ג"ש עיין תוס' שם ד"ה וכי מ"מ הכין מסתברא דמסמוכין עונשין. ודע דהיקש וסמוכים הם שני דברים נפרדים וההבדל ביניהם הוא היקש הכתוב היקשן בפסוק אחד וסמוכין הם בב' פסוקים ואף ב' פרשיות ועיין תוס' יבמות ד' א' ד"ה דכתיב סמוכים ב' פסוקים ובסוכה ל"א א' ד"ה ור"י ושם כתבו דהיקש עדיף מסמוכין והיינו אף היקש לקולא וסמוכין לחומרא עבדינן כהיקשא וכל כיוצא בזה וכדכתיבנא ובדברי קדשו של מהרש"א ז"ל כתוב לאמור דסמוכין עדיפא מבנין אב וראיה ממ"ש התוס' דלמ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג אפשר דנשים חייבות בציצית. ולא הבינותי דלמא כהדדי נינהו ולחומרא מקשינן ומיהו הדבר מוכרע ממקומו דאלו מסמוכין עונשין ומבנין אב וק"ו אין עונשין כמבואר ויש לנו הרהורי דברים שם למ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג נימא להיפך במקום גדילים לא תלבש וקרא לחייב נשים בציצית או לכדרבא דשאר בגדים חוץ צ"ו פטורים מ"ה ואיפשר דאינך ילפי מראשו ומ"מ ק"ק לדידן וצ"ע.
ומדברי התוס' שם משמע כמו דאין היקש למחצה ה"ה בסמוכין והביאו ראיה מערכין יע"ש וראיתי ביבין שמועה בביאור לפרק איזהו מקומן דף נ"ב א' תירץ בשם הרמב"ן ז"ל דכיון דצריך היקשא לעשה דחי ל"ת תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית ושאני היקשא דלא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות דל"צ אלא לזה וכן שמור וזכור בדבור א'. הנה נסתפקתי בהבנת דברים אלו אם הכוונה כיון דאיכא היקשא מתפילין נהי דסמוכין כהיקשא חשיב ולא כתו' מ"מ כיון דהיקשא צריך למלתיה אוחרא תו לא שבקינן היקשא כ"ה לתפילין דל"צ אלא לזה וז"א דצריך ג"כ לא הוכשרו למלאכת שמים אלא טהורים בלבד והנכון דה"פ דלא דרשינן כל שישנו אלא היכא דא"צ כי אם לזה אבל כל דצריך למלתיה אוחרא לא דרשינן כל שישנו דמ"ע נשים פטורות ול"ת חייבות ועוד דמאי חזית למדרש לחומרא נימא לקולא כל שצריך ג"כ למלתיה אוחרא לכן לא דרשינן כלל ומ"ש הרמב"ן ז"ל דלא תאכל כו' לא צריך כ"א לזה קשה הא צריך דברים הבאים לידי חימוץ יוצא ידי מצה א"כ נימא נשים פטורות ממצה מתפילין או ג"ש ט"ו מסוכה ולזה י"ל דאין דנין ק"ו מהלכה וה"ה כל י"ג מדות כמ"ש בס' ג"ו וכבר עמדנו ע"ז בס' פורת יוסף כלל י"ד עמ"ש התוס' פסחים דס"ד למילף ג"ש מסוכה והא סוכה הלכה כו' ולמ"ש התוספת ביבמות א"ש ההוא דריש אלו עוברין דהיקשא הוא בחד קרא ולחומרא מקשינן. ודע שהתו' ביבמות הניחו בקושיא דלא לחייבי נשים בכלאים ובערכין ג' ב' ד"ה הני תירצו דמדר"י אמר רב השוה הכתוב כו' יעו"ש וירצו בזה דהיקשא הוא ועדיף מסמוכין ויש להקשות למה הניחו בקושיא ביבמות כיון דהונח להם דנשים פטורות מציצית דהיקשא עדיף מסמוכין ה"ה דמתורץ דחייבות בכלאים מהיקשא שבא בכתוב כמפורש. וכ"ת כלאים אין שוה בכל דהותר בכהנים וביבמות פ"ד ב' אמרי' כי השוה בשוה בכל הא בורכא דבערכין מסיק כהנים חייבין בכלאים שלא בעידן עבודה ובעידן עבודה מצותו בכך או עשה דחי לל"ת (וברש"י יבמות שם י"ל מ"ש עונשין לאו וכרת משא"כ עשה והא איכא פסח אע"ג עשה יש בו כרת ואמאי נשים פטורות לחד מ"ד וע"כ השוה רק בלאו לא בעשה וע"כ שי עשו משמע קום ועשה לא שוא"ת ודומיא דשבועות שקר וגם לאו שאין בו מעשה מנלן וי"ל דומיא דשבועות שקר ובתיבת גמא כתבנו בזה ושם ביבמות יש ב' תירוצים יע"ש).
והנה בסמוכים פלוגתא דר"י וחכמים וי"ל דמוקי לא יגלה בשומרת יבם ולעבור בג' לאוין (או ב' ולאחר מיתה כפירש"י בחומש מרא"ם ז"ל) ואמאי לא אאשת אביו ולעבור בב' לאוין וקאי אדסמיך ליה וכ"ת דמיתה ומלקות ב' רשעות תינח לר"ל באו"ב פ"ה משא"כ לר"י וכ"פ הר"מ ז"ל פי"ב מה"ש דחייבי מיתות שוגגין חייבין מלקות בלאוי נוכראה (ולאו דידיה אין לוקין דניתן לאזהרת מיתת ב"ד) וכ"ש לשיטת הר"מ ז"ל בשורש ב' דלאוין יתירי לא לעונש דקשיא כדאמרן. והנה לראב"ד פרק עשירי מכלאים הלכה ב' ופ"ח מכלי המקדש הי"ב דבמקדש אפשר כל היום אשתרי כלאים אפשר דחשיב קצת לאו שאינו שוה בכל ושפיר הקשה ביבמות. וביבמות פ"ה א' יש ב' תירוצים ולתירוץ א' נשים חייבות אף לאו שאינו שוה בכל וכ"ה ודאי ובערכין כהנים בתפילין איצטרכו ליה מה"ד הואיל ובמצוה דיד ליתא בדראש נמי קמל"ן י"ל דשלא בשעת עבודה אף דיד חייבין ובעידן עבודה לוים וישראלים פטורין דעוסק במצוה כו' בין דיד ודראש כדמסיק בזבחים י"ט א' כהנים לוים וישראלים פטורים בדוכנן ומעמדן וצ"ע.
עוד אני חוזר על הראשונות והוא דיש הבדל בין ק"ו ומה מצינו ובין ג"ש והיקש וסמוכין דבק"ו ומ"מ אין עונשין ומזהירין וג"ש והיקש וסמוכין עונשין ולמדין ואין משיבין ומנא אמינא לה מהא דמרובה ס"ג ב' וברש"י ד"ה היקשא הוא דהיינו סמוכים (והוא שם מושאל) אלמא אף סמוכין אין מושיבין וע"ש ק"ו ב' ברש"י ד"ה היקשא הוא. ועם זה נבין מ"ש מהרש"ל בפסחים כ"ב א' בתוס' ד"ה ואימא ובמהרש"א ז"ל שם די"ל דקושית הגמרא ואימא כמים הנסכים ע"ג המזבח ואי דנפקא מלא יאכל י"ל מהתם לא לקי על הנאה כמ"ש הר"מ ז"ל פ"ח מה' מ"א הלכה יו"ד ומהיקשא לקי וכ"ת דהתוס' לשיטתם דסוברים דמלא יאכל לקי אהנאה שהרי בדף כ"א ב' ד"ה כל הוקשה להם דלחייב כרת אהנאה מכל מקום מלא יאכל לא לקי על הנאה עד שיהא כזית ואלו מהיקשא לקי בנהנה בשוה פרוטה עיין בר"מ ז"ל פ"א מה' מעילה ה"ט ולזה פירש מהרש"ל ז"ל באופן אחר.
ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד מ"ש בפסחים כ"ב ב' ולחזקיה למאי הלכתא איתקש אמ"ה לדם ולכאורה קשיא דאי לאו היקשא ה"א מסברא דאמ"ה אסור בהנאה מחמת קושית התוס' שבועות כ"ד א' ד"ה האוכל חייל איסור אמ"ה על עשה דשאין זבוח וע"כ חידוש וגזירת הכתוב הוא משא"כ אי אמ"ה אסור בהנאה הוה מוסיף כמ"ש הר"מ ז"ל בפירוש המשניות דכריתות עלה דיש אוכל אכילה א' וחייב כו' והיינו אומרים מסברא דאמ"ה אסור בהנאה ממה דנימא גזירת הכתוב וז"א דמה"ת לאסור בהנאה דלא יאכל כתיב ועוד אמ"ה הוה מוסיף לב"נ והתוס' בשבועות לרבי שמעון קשיא להו דלית ליה מוסיף עמ"ש בפריי לי"ד סימן ס"ב בש"ך אות א'. וע' תוס' חולין ק"ג א' ד"ה ומר סבר וער"מ ה' מלכים פ"ט בשר מהחי לב"נ וע"ש ונ"ל דלא קיימא נמי לחתיכת בשר או דהוה ח"ש עמ"ש תוס' חולין ל"ג א' ד"ה אחד דלא כהר"מ ז"ל בה' מלכים.
ודע שהמ"מ פ"א מה' אישות הלכה ב' כתב דג"ש דינה דין תורה ומכלל תורה שבע"פ וממרוצת דבריו שם משמע דג"ש ותורה שבע דין א' להם ואחר העיון נראה שהפרש יש בין ג"ש ובין הלמ"מ. דג"ש עונשין ומזהירין כמבואר בכריתות ה' א' ופסחים כ"ד א' היקשא כ"ש ג"ש דעדיפא מהיקשא עיין גיטין מ"א ב' ובתוס' ד"ה דכ"ע י"ל ומ"מ הכין היא וממקומו מוכרע מכריתות שהרי בתו מאנוסתו לא למדו אזהרה אלא מהנה הנה ואלו הלכה למשה מסיני נהי דנאמר דעונשין מהלל"מ אם נאמר לו בפירוש כן אבל אזהרה א"א להוציא מהלל"מ כ"ז שלא נכתב בקרא. וער"ן ז"ל שבת פ' כלל גדול אבות מלאכות ארבעים חסר א' דמש"ה מעביר ד"א ברה"ר הלכתא גמירי דסמכה הלמ"מ אתורה שבכתב דהוה מוציא מרשותו דאין עונשין מהלמ"מ בענין אחר יע"ש. ומנא אמינא לה ממ"ש הר"מ ז"ל בה' מ"א פרק עשירי ה"ט וי' דערלה בח"ל אין לוקה יעו"ש ושוב מצאתי בקרית ספר מפורש ערלה בח"ל כמ"ש ואין לוקין עליה. ולפ"ז איסור ט"א הלמ"מ כמו דחל על ח"ש ע' תוס' שבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי כ"פ הר"מ ז"ל ובי"ד רל"ח רל"ט. ועט"ז י"ד סימן רצ"ט הקשה למה קרא בא"י דאף בח"ל אסור ולמ"ש בקרית ספר בא"י לקי ובח"ל לא לקי. ואי קשיא ממ"ש הר"מ ז"ל פרק ד' מהמ"א ה"ו דאוכל מטריפה לוקה משמע מכל ע' טריפות והא לית בפירוש כ"א דרוסה ושאר הלמ"מ הא לא קשיא כמש"ל בשם הר"ן דהלל"מ שבאה להסמיך לקרא שפיר עונשין ומזהירין וע' טריפות נכללו בקרא דבשר בשדה וזבחת כאשר צויתיך בע"פ ואם שהה או דרס לקי משום נבילה ומ"ש הר"מ ז"ל פ"ה מהלכות שחיטה ה"ג הואיל ואין בפירוש אלא דרוסה החמירו בה יותר דרוסה מפורש ממש ואינך אסמכוה הלמ"מ אקרא משא"כ הלמ"מ שבא ענין בפ"ע אין עונשין ואין מזהירין והוה כח"ש וכדכתיבנא.
ודע שיש להסתפק בדבר הנלמד מהלמ"מ אי אמרינן בה ספק תורה לחומרא וכבר עמדתי ע"ז בפריי לי"ד ק"י במחודשים. והנה ממה ששנו בתוספתא פ"ו דמקוואות כזית כו' ספק יש בו כשיעור או לאו ספקו טמא שכל דבר שעקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספיקו טמא הביאו הכ"מ פ"א מה"א ה"ב משמע הא עקרו מהלמ"מ ספיקו לקולא וכ"מ לכאורה מהר"מ פ"ה מה"ש בעי"ן טריפות ומיהו ז"א דהם עיקרן מד"ת כמש"ל והר"מ ז"ל לשיטתיה פ"ט מטומאת מת דכל ספק תורה לחומרא מדרבנן ומש"ה דרוסה מפורש ממש החמירו בה ומלת החמירו בה יורה על זה אבל מתוספתא לכאורה יש ראיה דהא טומאה ברה"י ספיקו כודאי מ"ה אף להר"מ ז"ל אפ"ה כל שעקרו מד"ס היינו הלמ"מ ספיקו לקולא.
ומן שמיא אנהירנון לעיינין דלא מוכח מתוספתא מידי בהקדים הקדמה א' מ"ש המדות אהרן בחלק ק"ו חלק ב' ותוכן כוונתו מ"ש בנזיר נ"ז א' אין דנין ק"ו מהלכה ואבעיא להו עצם כשעורה הלכה או רביעית דם הלכה ת"ש עצם כשעורה הלכה ופירש הוא ז"ל דבכל ק"ו יש שלשה גבולים קולת המלמד וחומרת הלמד וחומרת המלמד שאנו דנין עליה להיותו בלמד ואבעיא להו אי חומרת המלמד הלכה או חומרת הלמד הלכה ומדלא אבעיא להו אי קולת המלמד הלכה ש"מ דלא איכפת לן בקולת המלמד ומסיק שם קרבן אהרן דאין דנין ק"ו מהלכה עד שיהא חומרת הלמד וחומרת המלמד מפורש בקרא יע"ש. עד"מ עצם כשעורה יש בה קולא שאין מטמא באהל ויש בה חומרא שנזיר מגלח על מגע ומשא ורביעית דם יש בה חומרא שמטמא באוהל ואנו רוצים ללמוד שיהא הנזיר מגלח על מגע ומשא של רביעית דם אז בעינן שיהיו שניהם מפורשים בקרא ר"ל חומרת המלמד דהיינו שיהיה מפורש שהנזיר מגלח על עצם כשעורה וחומרת הלמד דהיינו שרביעית דם מטמא באהל אבל לא נחוש לקולת המלמד דהיינו מה שאין עצם כשעורה מטמא באוהל הוא הלמ"מ אפ"ה למידין ק"ו. ולדידי אין זה מההכר' דאימא בעל האבעיא מסופק אי תליא מלתא בחומרת המלמד דוקא או אף בחומרת הלמד תליא מלתא והמתרץ השיב לו דעיקר קפידא בחומרת המלמד ולא נחוש לחומרת הלמד אם הוא בקרא מפורש או הלמ"מ כמו שאין חוששין בקולת המלמד. ומודינא דאי כל דינו של הלמד לא מפורש בהלמ"מ רק אנן ילפינן בק"ו עד"מ אי רביעית דם לא היה כתוב בתורה כלל שמטמא במגע ומשא רק מהלמ"מ שמטמא במגע ומשא ואהל לא היינו יליף בק"ו שהנזיר מגלח עליו במגע ומשא של רביעית דם. ובסוטה כ"ח א' מסיק דספק טומאה ברה"י בוודאי יליף לה ק"ו מסוטה (ואף דמדר"ג נפקא התם בסוטה לא אצטריך אלא לטהר ברה"ר כדמסיק התם דף כ"ט י"ל דסתמא דתלמודא מסיק הכי אבל ברייתא לא ס"ל דר"ג כלל וכמוהו בקידושין ד' ב' ואיצטריך כי יקח דסתמא דתלמודא מסיק הכי יע"ש היטב) ולפ"ז א"ש ההוא דתוספתא פ"ג דמקוואות יש בה כזית ספיקו טמא לפי שעקרו מ"ה דמשמע דאי לאו עקרו מ"ה דהיינו שלא היה כתוב בתורה כלל דמת מטמא רק הכל הלמ"מ היה ספיקו טהור דהוה מוקמינן גברא אחזקה ומסוטה לא יליף דאין דנין ק"ו מהלכה וכאמור ולעולם הלמ"מ כל דין תורה לו וספיקו לחומרא. שוב עיינתי בר"מ ז"ל פ"ח ממקואות ה"ז כ' וז"ל ספק כשפופרת הנוד ספק טמא לפי שעקרו מד"ת כו' עכ"ל וסובר דתוספתא מפרש לכל המשנה דבספק כשפופרת הנוד נמי מה"ט דעקרו ד"ת ואמאי א"נ הוה עיקר טבילה מהלמ"מ אפ"ה הוה ספיקו טמא ובלאו ק"ו מסוטה דאוקמיה גברא בחזקת טמא. וכ"ת דהר"מ ז"ל לשיטתיה דספק מדרבנן אסור ולא החמירו חז"ל אלא מה דמפורש בקרא לא הלמ"מ הא בורכא דבחזקה כי הכא אף הר"מ ז"ל מודה דמ"ה כוודאי.
ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש בס' ג"ו כלל ל"ג מתוס' ב"ק כ"ו דעושין יוכיח מהלכה לחזק הק"ו ושם נסתפקנו קצת בדבר זה ואמנם החלטנו דעושין יוכיח מהלכה לבטל הק"ו עתה ראיתי כי נהפוך הוא לחזק הק"ו דדנין יוכיח מהלכה כיון דעיקר ילפותא ממלמד הראשון שמפורש בקרא אבל אין עושין יוכיח מהלכה לבטל הק"ו ומנא אמינא לה ממ"ש התוס' סוטה כ"ח א' ד"ה אינו וכפי הגהות מהרש"א ז"ל יע"ש היטב והביא ראיה מס' הכריתות דכתב בבתי מדות בית א' סעיף ט' מכאן כו' וכן אין דנין יוכיח מהלכה הרי יוכיח לבטל הק"ו אין דנין מהלכה ולחזק דנין מהלכה כמ"ש התו' ב"ק כ"ו וטעמא של דבר לא הבנתי דיוכיח לבטל הק"ו לאו ילפותא כלל ומ"ש מהרש"א ז"ל שבכל יוכיח אנו אומרים אף אני אביא פלוני כו' א"י דודאי לקולא ולחומרא ילפינן לחומרא והיוכיח רק לבטל הק"ו ואמאי אין עושין מהלכה. ואמנם אחר העיון יראה דל"ד הך יוכיח לשאר יוכיחין דודאי נזיר ועושה פסח ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא כודאי ונזיר מגלח עליו עיין ריש פרק שני נזירים תוס' ד"ה באומר וטומאת התהום הוא דוקא בדבר שלא היה ידוע לשום אדם שהיה מכוסה ועיין בלח"מ פ"ז מהלכות נזירות הי"ט דתוס' סוברים טומאת התהום אף שהאהיל אין מגלח עליו והתוס' בכאן ע"כ סברו כפי' הר"מ ז"ל דטומאת התהום היינו בספק האהיל ומ"מ היוכיח לאו לבטל הק"ו מכל וכל דאף בנזיר ועושה פסח בספק ברה"י טמא ומגלח כשהוא מגולה וא"כ שפיר יליף מסוטה דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מצד הסברא אין לחלק בין מכוסה ומגולה וע"כ היוכיח הוא דלילף עכ"פ מנזיר דהיכא דמכוסה בקרקע ספיקו טהור ברה"י ע"ז שפיר כתבו התוס' דאין עושין יוכיח מהלכה דילפותא הוא. והבן וצ"ע. ומה שהביא ראיה מספר כריתות עיינתי שם במדות ק"ו בית א' ס"ט וכתב שם דאין דנין יוכיח מהלכה אפשר כוונתו לחזק הק"ו והלשון אין דנ"ין לא אין עושין יורה על זה ויש כדמות ראיה ממ"ש התוס' חולין קט"ו ב' ד"ה כלאי הכרם שהוקשה להם מה להנך שכן בשריפה ומאי קושיא דלמא יליף מערלה וערלת ח"ל יוכיח (או דסידרא ל"ד ותחלת הדין מחמ"פ עיין מהרש"א פסחים כ"ה א' תוס' ד"ה מה לכלאי הכרם) דודאי ערלת ח"ל אין בשריפה דערלה בא"י יליף מהיקשא עיין סוף תמורה משא"כ ערלת ח"ל וש"מ דאף יוכיח לחזק הק"ו אין עושין מהלכה. הן אמת שמתוספת סוכה ל"ה א' ד"ה לפי הוקשה להם לימא הטעם דכתותי כו' ומאי קושיא דנ"מ בערלת ח"ל ש"מ דערלת ח"ל נמי בשריפה וע"ש בס' כפות תמרים ולזה י"ל דתוס' סוברים כש"ג הביאו המ"א א"ח תרמ"ט אות כ' דערלת ח"ל יוצא בה דיכול להאכיל למי שאין מכיר בה אלא דא"ה א"ש נמי ההוא דחולין דליכא למימר ערלת ח"ל יוכיח דלכאורה ערלת ח"ל שרי בהנאה כדבעינן למימר לקמן בעזה"י.
שאלה מי שקידש אשה בערלת ח"ל אי הוה קידושין ודאי או ספק או לא הוה קידושין כלל תשו' אשיב בקוצר הנה בקדושין ל"ו ב' בתו' ד"ה כל הוכיחו דערלה נוהג בשל עכו"ם מדקתני יורד ולוקח דבש"ע מיירי ובישראל אסור בהנאה כ"כ הרא"ש וכ"כ הרר"י תלמידו בנכ"א ח"ב דערל' אסור בהנאה ולפי דבריהם צ"ל מ"ש בקדושין ל"ט א' אריוך ספק לי ואנא איכול כו' רב אויא ורבא בר ר"ח ספוקי מספקא להדדי סברי כמ"ד ערלת ח"ל הלכתא מדינה אבל למ"ד הלמ"מ אסור כמ"ש הכ"מ פ"ו מה' מ"א ובי"ד רצ"ד דלדידן הלמ"מ מי שיודע שזה ערלה אסור להאכיל לחבירו שאסור בהנאה ודע שהרי הר"ב אומר כן בי"ד רצ"ד ס"ח בהג"ה דאסור לסייע לעכו"ם בערלה משמע ערלת ח"ל אסור בהנאה והוה כמשתכר באיסורי הנאה אמנם למ"ש המ"א א"ח תרמ"ט אות כ' בשם ש"ג משמע אף למ"ד הלמ"מ מותר להאכיל לחבירו וכתב שם באתרוג יש לסמוך עליו אלמא ספוקי הוה אי ערלת ח"ל אסור בהנאה די"ל הלמ"מ לאכילה נאמרה וא"כ מי שקידש אשה בערלת ח"ל ל"מ אם היא א"י שהוא ערלה די"ל דמקודשת דבתר דידה אזלינן לא בתר הנותן וכה"ג כתב המ' פ"ה מה"א ה"א בקידש באיסורי הנאה והיא חולה יע"ש אלא אפילו יודעת יש לחוש לש"ג דמותר בהנאת ערלת ח"ל וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ובההוא דסוכה וא"ח תרמ"ט יש לנו אריכות דברים אין עת האסף פה ואי"ה בפריי לא"ח יבואר.
עיין פסחים ס"ו א' דקאמר הלל לבני בתירא ק"ו איבעיא לכו למידן ויבמות ז' א' דס"ד למילף דתהא רציחה דוחה שבת מק"ו והני קלין וחמורין לקולא הם ויקשה למ"ש הק"א דאין עונשין שמא יש פירכא וי"ל עמש"ל.
ומדברי קדשו של מהרש"א ז"ל ב"ק כה ב' ברש"י ד"ה הניחא למדתי דבר חדש למאן דאית ליה היכא דמופרך ק"ו לא אמרינן דיו היינו היכא דמפורש בתורה וג"ש כמפורש דמי אבל היקשא לא. ויראה כ"ש סמוכים ויראה דוקא דלא מוכח ומופנה ובקדושין ד' ב' בתוס' ד"ה מעיקרא כתב מהרש"א ז"ל דאפילו היקשא הוה מופרך היינו דאם אחרת יקח הוה מופנה. ומסוגיא דב"ק ללמוד דבר מחודש והוא כמו שאגיד דמפץ בשרץ יליף מק"ו מפכין קטנים ומת יליף ג"ש משרץ ואם נגע אדם במפץ שנטמא במת ונכנס למקדש לוקה וחייב כרת ועיין בר"מ פ"ג מה' ביאת מקדש הי"ג ולא מצינו בשום מקום שיאמרו הפך זה ואמאי הא בשרץ מק"ו ואין עונשין מ"ה וי"ל דג"ש מופניות מב' צדדים ללמוד רק דבר זה קמיה שמיא גליא דלית פירכא להאי ועונשין שפיר. וע"ש בתוס' ב"ק ד"ה אמר.
והנה חזות קשה ראיתי בר"מ ז"ל פכ"ב מה' כלים ה"א המפץ כו' מת טמאין במדרס ד"ת ובשאר טומאות מדבריהן ככ"ל פשו"טי כלי ע"ץ. הנה מ"ש מדבריהן י"ל דאזיל לשיטתיה דכל י"ג מדות ד"ס קרי ליה ועכ"ז יקשה שהבדל יש בין ד"ס ובין מדבריהם אמנם מדסיים בכל פשוטי כלי עץ משמע דלא הוה רק טומאה דרבנן אשר לכאורה נראה בעליל דלהר"מ ז"ל כל דבר הנלמוד בי"ג מדות מדרבנן ממש שוב ראיתי בקרית ספר למהר"מ מטראני ז"ל עמד בזה ותירוצו לא הבנתי וז"ל שם מפץ במת יליף מג"ש משרץ ושרץ מק"ו מזב כו' והרב ז"ל כתב שטומאת מפץ במת ושאר טומאות מדבריהם ככל פשוטי כלי עץ ונראה דמיירי במפץ של שיפה ושל גמי כפיר"ת ז"ל בפר"ע דטומאתן מדרבנן לבד טומאת מדרס והא דיליף מפכין לשאר טומאות היינו במפץ קנים אם עשאן לשכיבה דמטמא מדרס מטמא נמי שאר טומאות דשל קנים דקתני כלים פט"ז דטהורה היינו כשאין ראוין למדרס עכ"ל הנה לכאורה יאמר דה"ק דהא דיליף מפץ במת מזב היינו בעץ דמטמא מדרס מ"ה דיש לו טהרה במקוה הואיל ובמינו כו' ושל שיפה וגמי אין לו טהרה במקוה גם במדרס אין טמא מ"ה וז"ש בקרית ספר בשיפה וגמי דטומאתן מדרבנן לב"ד טומאת מדרס ירצה בזה דשיפה וגמי טומאתן מדרבנן לב"ד ולא מ"ה אף בטומאת מדרס וכאילו חסר ב' מן מלת טומאת הא ודאי קשיא שהרי הר"מ ז"ל אומר בפירוש המפץ שאורגין מן החבלים ומן הסוף כו' מת טמא במדרס מ"ה כו' ואי לומר דבשיפה וגמי מת טמא במדרס מ"ה הואיל ובמינו ר"ל מין מחצלת של עץ כו' או כדרבא עיין שבת פ"ד ב' אפ"ה במת אין טמא מפץ של גמי דאין לו טהרה במקוה ואין נעשה אב תו א"א למילף במת שיהא טמא טומאת ערב (כדין ראשון ע' תוס' ב"ק כ"ה ב' ד"ה בקמייתא) וקרא כתיב וכבסתם כו' כל טומאת מת אין פחות מזיי"ן והלכך אף טומאת ערב לית ליה גם זה אינו דנהי דיוכיח ליכא מגמי דמה לגמי שכן אין נעשה אה"ט מ"א הא כ"ח טמא במת טומאת ערב וע"כ קרא דכבסתם כל היכא דאיכא לרבויי מרבינן הא לא"ה עכ"פ טומאת ערב יש במת באופן שדבריו צ"ע וישוב דעת.
עיין סנהדרין ע"ח ובר"מ פ"י מה' נזקי ממון ה"ז פסק כרב אשי בהיקש אף דל"ש הטעם בשור כמו באדם כמ"ש התוס' שם אפ"ה פטור דאין היקש למחצה ועיין פני יהושע ריש קידושין בהיקש ויצאה והיתה דמשמע כל דל"ש הטעם אין למידין היקש ומיהו הר"מ ז"ל כתב דבעליו כמת חשובים ואין צריכים מיתה ירצה מיתה ב"ש וא"כ א"ש דלאו מהיקשא הוא אלא הואיל ואלו בעלים טריפה ל"ש מיתה ב"ש ה"ה שור כה"ג פטור וחד טעמא הוא וע"ש רש"י ד"ה וגם קשה דשייך לרבא ולא משמע כמ"ש ותוס' ד"ה שור קשה תקשי להו מריש סנהדרין ב' א' ולא מרש"י דרבנן פליגי כו' ועיין קידושין ד' ב' ד"ה מעיקרא והבן: