שושנת העמקים· רבי יוסף תאומים
פתיחה
שאלה ראובן קידש דינה בת לאה בפני עדים שחיללו י"ט במלאכה ד"ת שבשלו לצורך עכו"ם בהמה או שחטו עוף וחפרו או כתשו עפר לכסות הדם אם חוששין לקדושין או לאו.
תשובה בשלו ביו"ט לצורך עכו"ם ולבהמה באם ראוי המאכל לאדם פשיטא דאין לוקה כרבה דאמרינן הואיל וכדבעינן למימר לקמן בעזה"י ובאם אין ראוי לישראל שהוא טריפה דל"ש הואיל בזה לכאורה יש מחלוקת דלהר"מ ז"ל בפ"א מה' יום טוב הלכה ט"ו המבשל לעכו"ם או לבהמה או לחול אין לוקה שאלו באו אורחים היה התבשיל ראוי להם משמע באין ראוי להם לקי וכנראה ממרוצת דברי המ"מ שכתב השוה רבינו דין המבשל לעכו"ם כמבשל לחול ופשוט הוא עכ"ל ועל חו"מ שם ומשמע כל שאין ראוי לישראל לקי. ולתוספות ביצה י"ב א' ד"ה השוחט כתבו לב"ה דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט מלכם אפ"ה הוה רק עשה ולאו ליתא ולפ"ז ה"ה לעכו"ם ובהמה עשה ואפילו אין ראוי לישראל לא לקי והוה ספק עיין אה"ע ס"ס מ"ב ובחו"מ סימן ל"ד דפסולי עדות ד"ס בעבירה שיש בה מלקות. ולכאורה דהר"מ ז"ל מודה למ"ש התו' בביצה דנדרים ונדבות יש סברא להתיר שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן עיין ביצה כ"א ב' אמרינן דלא אהדריה לאיסורא קמא משא"כ עכו"ם ובהמה כיון דליכא כ"כ סברא בהדיא להתיר שפיר אמרינן אהדריה לאיסורא קמא ועדיין צ"ע.
והנה בהא דקיי"ל אין אפיית שתי לחם דוחים לא את השבת ולא יו"ט אפי' שכחו ולא אפו מעי"ט אסור לאפות ביו"ט וכן משמע מסתימת הר"מ ז"ל בה' תמידין ומוספין פ"ח ה"ח ואמאי ניתי עשה ונדחי לעשה דלכם ולא לגבוה כמ"ש המשנה לחם בהלכות נערה ובתולה פ"א ה"ה ד"ה עוד דעשה דקום ועשה דחי לעשה דשוא"ת ועיין בספר פורת יוסף מ"ש בכלל א' ולכם ולא לגבוה באפשר לאחר זמן משא"כ כאן ליתי עשה ונדחי לעשה דלכם ולמ"ש התוס' בעירובין ק' א' ד"ה מתן א"ש דהוי עשה דפשיעה אלא שבפנים כתבנו דלאו כ"ע סברי סברא זו ואם נאמר דלכם אהדריה לאיסורא קמא הוי עשה ול"ת א"ש. ואפשר אפיית שתי הלחם דמי לעכו"ם ובהמה דאהדריה לאיסורא קמא משא"כ נדרים ונדבות יש סברא שלא יהא שולחנך מלא כמש"ל והתוספות ביצה י"ל אזלי לשיטתם בעירובין. ויראה לי אם בישל בשר עוף בחלב וכדומה אף שמן התורה מותר ל"ש הואיל דמדרבנן אסור ולקי להר"מ ז"ל. והיינו בישל לעכו"ם אבל בישל לעצמו אף דבר האסור מ"ה אין לוקה לב"ה דאמר מתוך ועיין פסחים מ"ז ב' וביצה י"ב ב'. ומדי דברי בו זכור אזכרנו מ"ש רש"י פסחים שם ד"ה לוקה וקסבר יש בגידין בנ"ט יע"ש דלמ"ד עץ הוא אין חייב משום בשר בחלב ויש לעיין בשאר גידין ועצמות של נבילה או לענין בב"ח מהו. ובש"ע י"ד סימן פ"ז ס"ז גידים פטור אבל אסור משמע דאיסורא דרבנן יש בגידין ובהעור ורוטב גידים ואלל מצטרפין לטומאה קלה אבל לא טומאת נבילה ויש לעיין בזה טובא לכן אקדים שאלה אחת קטנה וזו תוארה.
שאלה ביו"ד סי' ק' קיי"ל ג"ה אין אוסר פליטתו בשאר גידי בהמה אם הם מנבילה וטריפה אם אוסרין בפליטתן או לאו אם תאמר מותר מה נעשה למ"ש בפסחים פ"ד א' גידין הרכין שסופן להקשות כו' ומסיק דנאכל בשור הגדול בשלקא והתוס' שם ד"ה גידין כתבו דגידי בשר לכ"ע בשר הוה וכברייתא שם ופי"ד סימן ס"ה קנוקנות נמי יש בהם טעם יע"ש. וא"ת אסור תרוץ לי מ"ש בחולין קי"ד א' הגידים כו' פטור ואפילו לדידן דאיסורא דרבנן איכא עיין י"ד סימן פ"ז מ"מ משמע דמ"ה אין בהם טעם כלל. והר"מ ז"ל פ"ד מה' מ"א הי"ח האוכל מנבילה כו' מגידים אעפ"י שהוא אסור הר"ז פטור שאין ראוי לאכילה ובפ"א מה' שא"ה ה"ז האלל והגידין אין מטמאין ובהלכות ט"א פ"א ה"ז פסק דט"א יש בהם ועיין שם ובריש העור ורוטב וצ"ע שם קצת. וסבור הייתי לומר דכל הגידים חוץ מג"ה יש בהו טעם ואסורין באכילה מ"ה וגם אוסרין בפליטתן אם הם מנבילה וטריפ' אלא דלא הוה בכלל בשר ונבילה דקרא ולכך לא לקי עלייהו ולא מטמאין טומאת נבילות ולזה יסכים קצת לשון רש"י ז"ל במשנה דהעור ורוטב ד"ה אבל דגידים לאו בשר הם ומיהו אוכלין בעלמא הוה יע"ש ובקרית ספר (הוא המבי"ט) בפ"ד דמ"א הביא קרא דבשרם (או מנבלתם) למעט כל אלה ולשון הר"מ ז"ל שנתן טעם שאין ראוין לאכילה ק"ק. עוד ראיתי להזכיר מ"ש ביו"ד סימן נ"ה בהג"ה כל גידין סופן להקשות ושם בפסחים משמע דגידי בשר רכין הם לכ"ע וכפשטא דברייתא ושוב ראיתי להבית ישראל ולהפרי תואר שעמדו בזה.
גם לפירוש הר"מ ז"ל בה' ק"פ פרק יו"ד הלכה ח' וט' דפירש כל הנאכל לענין שבירת עצם קש' מה פריך הני אין כו' ומה שייאטיה דסחוסי' דמיירי לענין שבירת עצם לגידים שסופן להקשות דמיירי לענין נמנין ולפירש"י א"ש ולפירוש הר"א ז"ל שם גם יתישב מה דמשני התם לר"י תנא הכי כו' ר"ל דגידין הרכין היינו סופן להקשות אלא דל"ת הוה למתני בהדיא דלא נטעה משני דליכא למטעי דחד טעמא עם סחוסים.
וראיתי להפר"ח ביו"ד סימן צ"ח אות ז' בסופו ד"ה ומ"ש או"ה וז"ל ומסתברא לי דגיד עם בשר מינו הוה וראיה מפסחים כשהותרה נבילה גידה הותרה וטוי"ד סימן רי"ז הנודר מבשר אסור בגידים והא דהמבשל בחלב גידים פטור דלאו בני טעמא עכ"ל הנה שפט בדעתו הטהורה לפשיטות גמור דאין אוסרין בפליטתן ומ"מ הם עצמם אסורים ואם נתערבו בבשר וא"א להכיר בדבר האוסר במשהו מינו הוה כ"ה כוונתו ולי העני דברים אלו צ"ע טובא לדינא כי מ"ש אין בגידין בנ"ט הוא ג"ה אבל קנוקנות יש בהם טעם ושאר גידין משמע גידי בשר יש בהם טעם וגידין שסופן להקשות מ"מ ע"י שלקא נאכלין בשור הגדול א"כ משמע דיש בהן טעם אלא דלא הוה בכלל בשר ונבילה דקרא ומהא דפסחים יש לדחות דלעולם אין גיד בכלל נבילה אף למ"ד יש בגיד בנ"ט אלא מדכתיב תתננה פשטיה הכל כמות שהיא עם גידין אלא מדכתיב ואכלה משמע הראוי לאכילה ומש"ה למ"ד אין בנ"ט לאו בכלל ואכלה הוה ובזה י"ל קושית התוספת בדם יע"ש וסימן רי"ז בי"ד אפשר בלשון בני אדם הוה גיד בכלל בשר לא בלשון תורה. ושוב עיינתי ברי"ז ס"ז הנודר מבשר (אסור) בגידין ובש"ך אות ט' בכל הדפוסים מותר וכ"ה בעט"ז והגיה אסור ולכאורה הירושלמי הוא לר' יוחנן משא"כ לריש לקיש בפסחי' וכן הלכתא אין גיד בכלל בשר וכל גידין סופן להקשות וכמ"ש בי"ד סימן נ"ה אלא דכ"ז אינ' שוה לי. ובירושלמי ריש הנודר מהירק והב"י הביא אדרבה משמע דגיד לאו בכלל בשר אלא הנודר מהעיקר אסור בטפילה יע"ש ומכל הני משמע לי להיפוך דגידין לאו בכלל בשר ונבילה דקרא אבל טעם יש בהם וגידי איסור מנבילה וטריפה אסורים דלא גריעי מכל היוצא מטמא טמא ומלקות אין בהם וב"ב מדרבנן אסור דגדי אין גידין בכלל ומה אעשה שהברייתא שהובאה בפסחים מ"ז ב' וביצה י"ב ב' עומדת לנגדי דמבואר שם למ"ד יש בגידין בנ"ט לוקה משום בב"ח וצ"ע. סוף דבר לי ההדיוט דברים אלו צ"ע לדינא בין בגידי צואר ושדרה המוזכר בתו' פסחים פ"ד א' וגידי בשר ובין בגידי הרך האם אמור יאמר בגידי גדי ועגל הרך בג"ה שלהם יש בהם טעם ואוסר בפליטתו ולענין טעמא אזלינן בתר השתא אף לר"ל. גם גידין לבינים שקורין הא"ר פלאק"ס אם נפל לתבשיל חלב אי אוסר ועיין בהרע"ב בהעור ורוטב פירוש גידין רחבים ולבינים ובי"ד סימן פ"ז סתם עצמות איסור' עכ"פ איסור דרבנן ובצ"ט משמע אף הרכין שרי ועמ"ש בפרין בשפתי דעת שם וצ"ע. ובהיותי עוסק בזה בא אלי הרב המופל' מהור"ר ראובן זעליג מזאמושט נרו והראה לי מ"ש הש"ך ביו"ד ש"ז בשם הפרישה דגרס וגידיו דגיד אין בכלל בשר עכ"ל ואמת בפרישה משמע דגיד לאו בכלל בשר הוא אבל משם אין ראיה ערש"י בכורות ל"א ב' דבר הנישום דעיקר חשיבות הבהמה הוא הבשר וא"כ בדבר חשוב גזרו ולא בגידין ולענין ראשי כנפים וסחוסים בגדי הרך לרש"י והר"מ ז"ל בשר גמור הוא עיין פסחים פ"ד א' וצ"ע בכ"ז לדינא.
ולענין חילול יו"ט בחופר בשדה אי יש בו מלקות בחופר למצות כיסוי לכאורה תליא במ"ש התוס' חולין קמ"א א' ד"ה לא לפירוש ריב"א דעשה לא דחי לעשה ול"ת מ"מ לא לקי אלאו והתוס' שם נראה כמסתפקים בדבר זה יע"ש וא"כ ספק הוה אי מפסל מ"ה או לאו ועיין סנהדרין כ"ז ב' הני קבוראי כו' סברי מצוה עבדי הא מזידין הוו מפסלי מ"ה ולכאורה קבורת מתים מ"ע הוה כמו שהארכנו בפנים ועכ"פ דחי לל"ת וי"ל דמדרבנן בעי למפסלי ושאר תירוצים ע"ש ברש"י ומדברי הריב"א בחולין אתה רואה דלית ליה סברת הרשב"א ז"ל הביאו המ"ל בפ"א מה' נערה ובתולה ה"ה ד"ה עוד ראיתי ב' יע"ש דעשה דשוא"ת דחי להעשה דקום ועשה דא"כ איך כתב דהלאו כמאן דליתיה דמי א"כ ה"ה עשה נמי דשוא"ת וא"כ עדיין הדבר בספק.
ויש לי חקירה אחת בענין פסולי עדות והוא כמו שאגיד אם עבר עבירה ספק איסור תורה אם נפסל לעדות מדרבנן או כשר לגמרי ומה שהביאני לזה הוא מה שדקדקתי בלשון הר"מ פרק עשירי הכ"ג מהלכות עדות וז"ל עבר עבירה שחייבין עליה מלקות שהתורה קראו רשע וכ"ש מחויבי מיתות ב"ד עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה פסול מן התורה [ואם] היה החיוב שבה מדבריהם פסול מדבריהם. ומדכתב עבר כו' ואם הי"ה החיו"ב שב"ה ולא כתב בקיצור עבר עבירה מדבריהם ה"ז פסול מדבריהם אלמא דאין פסול כ"א ביש חיוב מלקות דחז"ל עשו לדבריהם כשל תורה וכשחייב מכות מדבריהם פסול מדרבנן והיכא דליכא מכות מרדות מדבריהם כשר אף מדרבנן וכבר הארכנו בפנים בכלל מכות מרדות והבאתי דברי ב"י בי"ד סי' רצ"ז בעיא דעיזא ושיבוטא דעל הספיקות אף מכות מרדות לית ביה יע"ש וא"כ לכאורה בספק איסור תורה אף למ"ד ספק מ"ה אסור לית ביה מ"מ וכשר אף מדרבנן. ומיהו גרושה וחליצה שכתבו התוס' בריש אלו הן הלוקין שאין לוקין על חליצה מכל מקום אי שגג בגרושה והזיד בחליצה לוקה מ"מ אחלוצה ואין נ"מ לכאורה וי"ל דנ"מ הזיד בשתיהן ולקה אגרושה ולא עשה תשובה על חלוצה וצ"ע דבר מלקות הוא אלא שאין עושין שתיהן והבן ומומר לערלות לעדות י"ל אי פסול מ"ה או עכ"פ מדרבנן ובחו"מ ל"ד סכ"א ערל כשר לעדות הא ערל פסול י"ל מדרבנן וממ"ש הסמ"ע אות ג' דח"כ בכלל מלקות (וחייבי מיתות ב"ד) כתיב אשר הוא רשע למות ולפ"ז מומר לערלות בעשה אין פסול מ"ה ובריש אלו הן הלוקין גמר ג"ש ח"כ מחייבי מלקות ואפשר אין ג"ש למחצה וצ"ע.
ודע שראיתי בסמ"ע חו"מ ל"ד אות לד"י דבועלי ארוסה בלא כתובה פסולין מדרבנן ובועלי כותית משמע בב"י מ"ה. הך בלא כתובה לכאורה בלא חופה קאמר וקורא לחופה כתובה כי כותבין קודם חופה ולארוסה לית כתובה ומכין מכות מרדות כמ"ש באה"ע סימן נ"ה ס"א. אבל לאחר נשואין בלא כתובה יראה לכאורה דאין בו מכות מרדות ועיין בר"מ ז"ל פרק עשירי מהלכות אישות ובאה"ע סימן ס"א וס"ו ונ"ה וה"ה כלה בלא ברכה אפשר דאין בו מ"מ א"כ לא מפסל מדרבנן. ועיין ב"ח וב"י בחו"מ ל"ד מ"ש להרי"ף קוברי המת ביו"ט פסולים מדרבנן לא מ"ה ס"ל כריב"א חולין קמ"א דעשה קבורת מתים דוחה לל"ת י"ט ונשאר רק עשה די"ט ומדרבנן הוא. ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש מר"ן הב"ש באה"ע סימן נ"ה אות א' כלה בלא ברכה להמרדכי דלהר"מ נמי כל בדרבנן בדיעבד מהני ולכתחלה אין עושין ועמ"ש הב"ש בסימן ס"א אות ב' וג' והוא מדברי המ"מ פ"י מה"א ואולי רמז הב"ש במה שהראה מקום לסימן ס"א. ומ"ש הסמ"ע דבועלי כותית משמע בב"י מ"ה פסול עיין אה"ע סימן ט"ז והמעיין שם בצנעא הוה דרבנן ופרהסיא הוה ד"ת ודרך חיתון איכא דיעות וביש לה בעל יש דיעות דהוה מ"ה כעשה ומלקות ליכא. והבא על בת ישראל דרך זנות אפילו טבלה לנדותה יש ספק להר"מ ז"ל ה"ה קדשה וגיורת ספק ובפנים כתבנו מזה.
באופן שדברי ריב"א בחולין קמ"א א' יש דיעות וממ"ש המחבר בחו"מ ל"ד בב"י דלהרי"ף קוברי המת מדרבנן כמש"ל ודינו כדין המקדש בספק פסולי עדות המבואר באה"ע סימן מ"ב ס"ה ואפשר הוה ס"ס שמא אין הלכה כריב"א ולקי אל"ת ופסול מ"ה וי"א אף בדרבנן אין חוששין לקדושיו דהמקדש אדעתא דרבנן מקדש וע' ברי"ף ואה"ע שם וחזקה מסייע לס"ס ומיהו בספק פלוגת' לא מהני חזקה ועב"ש שם אות י"ט צ"ע שזהו לשון הר"מ ז"ל פ"ז מה"א ה"ז וכמ"ש המ"מ שם דקדושי ספק הוה בפסולי עדות דרבנן ועכ"מ שם ופ"י מה"ג ה"ג בשם מהרי"ק וצ"ע.
ואם עשה ציצית ביו"ט י"ל אף לריב"א פסול מ"ה כי לית עשה דלדחי לא תעשה די"ט עיין א"ח סימן י"ג דהיכא דא"א לית עשה והבן זה: