שורשי הים על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק מאיו
פרק ז · הלכה יג
שורש ספיקא דרבנן וספק ספיקא דאורייתא מצות לולב להנטל ביום הא' של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת כו'. הנה בר"פ לולב וערבה שנינו די"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהם להר הבית כו' ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה וכת' רש"י ומלמדין ב"ד את כולם לומר אם יבא ליד חבירי הרי הוא שלו במתנה. וראיתי להרב המופלא מוהריט"א בספר שמחת י"ט בדף רל"ד ע"א שהקשה דמה היו צריכין ללמד דעת את כל העם שהוא טורח גדול למה שילמדו כן לשנים לשלשה בני אדם שיאמרו כן או ב"ד עצמן שיאמרו ויתנו על לולביהם כן סגי שהרי כיון דאיכא שלשה בני אדם שיתנו כן הרי למחר כשלוקח כל א' לולבו שפיר יוצא מספק ספיקא ספק בא לידו את שלו ואת"ל הוא של חבירו ספק בא לידו מאותם שאמרו כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא שלו במתנה וספק ספק' המתהפך הוא דילמא מאותם שהתנו הוא ואת"ל לא בא מאותם שהתנו ספק בא לידו את שלו דהא ודאי לא חמיר עשה זה משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בספק ספיקא כו' וע"כ צ"ל במתני' דמטעם ס"ס היו יוצאין אף אם יאמרו כולם שהרי כל העם היו מוליכין את לולביהם ולא יבצר מהיות ביניהם קטנים שמביאין נמי לולביהם ע"ג האצטבא דאלו היו מניחים של קטנים במקום אחר לא הוה שתיק תנא מהא כדלא שתיק בזקנים לומר שהיו מניחים בלשכה וא"כ אף אם יאמרו הקטנים כל מי שיגיע לולבי לא מהני דקטן אקנויי לא מקני אם לא שנאמר דמטעם ס"ס ש"ד כו' עכ"ל ותמהני טובא דנראה דאישתמיט מיניה מ"ש הרא"ם בתשו' ח"א סימן כ"ה והביא דבריו הר"ב כנה"ג בא"ה סימן ס"ח הגה"ט אות כ"ז שנשאל על מי שגירש אשתו מפני שאמר שראה גוי אחד משרת שלו שנשק אותה וחבקה אבל לא בא עליה אם מותר להשיאו עצה להחזיר גרושתו כיון שלא ראה שנטמא' או יהיה אסור להשיאו עצה כזו כיון שהיא פרוצה אצלו אע"פ שלא ראה בה דבר טומאה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו כי בודאי מעשה הפריצות כזה מוכיח שהיה רגיל אצלה מקודם ולבו גס בה ובודאי נסתרה והיא נטמאה ואחר שהביא דברי רבינו בפכ"ד מה' אישות דעל ענין כזה אין כופין אותו להוציא כל דליכא שני עדים שיעידו שזינתה בפניהם ברצונה ונראה מדקדוק דבריו דלא כפינן לו להוציאה וגם אין משיאין לו עצה להחזיקה בידו משום דילמא קושטא קאמר ואע"פ שיש בענין זה כמו ס"ס דילמא מה שאמר הבעל שראה את הגוי שחבקה ונשקה שקר קאמר ואת"ל דקושטא קאמר מאן לימא לן שזינתה דילמא לא נעשה בה אלא נישוק וחיבוק לבד ותו לא וכיון דאיכא ס"ס יכולים אנו להשיאו עצה שיחזירנה וכ"ש שאם לא גירשה נותנין לו עצה שלא לגרשה לזה כתב דאיכא למימר דהא דמקלינן בס"ס אינו אלא בדבר שכבר נעשה אבל לעשות מעשה לכתחי' לא יע"ש. גם הרב מוהרשד"ם בחי"ד סימן קי"ג הביא דבריו מרן החבי"ב שם בא"ה כתב כלשון הזה של הרא"ם דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחילה יע"ש וא"כ מאי קא ק"ל להרב מוהריט"א שיאמרו כן לב' או לשלשה בני אדם כו' ושיסמכו אס"ס לכתחילה מאחר דלפי דברי הרבנים הנז' אין לסמוך אס"ס לכתחילה.
איברא דלפי מ"ש הרב מוצל מאש דת סימן י"ג שהביא דברי הרא"ם ז"ל הללו וכתב וז"ל פי' דבריו שהוא ר"ל דכיון שזה האיש שאמר שראה את הגוי כו' איכא למימר דילמא משקר ואת"ל דלא משקר דילמא לא היה רק אותו כיעור לבד ותו לא כו' ע"ז כתב דבנדון כזה שצריכין אנו לומר להתיר לו שהוא משקר ולהד"מ הא ודאי לא עבדינן ס"ס כזה אלא דוקא אם היה שכבר נעשה מעשה אז היה ראוי לומר דילמא משקר ולכך עשה מעשה נגד מה שהוא אמר בפיו אבל כשבא לישאל אם מותר או אסור כדי לעשות מעשה איך נאמר דמה שאמר מפיו שקורי קמשקר כדי לעשות ס"ס ולהתירה לכתחילה כו' יע"ש הנה לפי דבריו הללו אף הרא"ם ז"ל אזיל ומודה דסמכינן אס"ס אפילו לכתחילה אלא דבנדון הרא"ם דוקא קאמר דלא סמכינן אס"ס לכתחילה. האמנם ממה שסיים הרב מוהר"י אלפ'אנדארי וכתב וז"ל אמנם יש לעיין במסכת נידה ר"פ האשה דמשם מוכח בהדייא בגמרא דלא אמרינן ס"ס לכתחילה. דלכאורה נראה דהרב ז"ל משם למד חילוק זה ועיין במוהרא"ש סי' כ"ד עכ"ל מבואר מדבריו דבכל ס"ס ס"ל להרא"ם דלא סמכינן לכתחילה היפך מ"ש הרב מוהריט"א הן אמת כי לא ידעתי מהיכן הוכיח הרב מוהר"י אלפ'אנדארי מאותה סוג' דנידה דלא סמכינן אס"ס לכתחילה דאדרבא מאותה סוגייא משמע להיפך דאף לכתחי' שרי דהכי איתא התם עלה דתני במתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר ור"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ובגמרא פרכינן עלה דתני איש ואשה דר"י מטהר השתא בחדא ספיקא מטהר בס"ס מיבעייא מהו דתימא דיעבד אבל לכתחילה לא קמ"ל ופי' רש"י ז"ל דיעבד כגון שנתעסקה בטהרות אבל לכתחי' אומרים לה אל תתעסק קמ"ל ממשנה יתירתה דאפי' לכתחילה קאמר ועיין להרע"ב ולהרב תי"ט שם והמבואר מסוג' הלזו דאי הוה תני בספק אחד לבד ר"י מטהר הו"א דהיינו דוקא דיעבד ולא לכתחילה אבל השתא דתני דמטהר בס"ס נמי דמייתר שמעינן דבספק אחד מטהר אפילו לכתחילה דהו"ל כאילו תני שדין הספק האחר כדין השתי ספיקות דפשיט לן דאפילו לכתחי' מתיר ר"י בשתי ספיקות וכן ראיתי בחי' הרמב"ן שם בר"פ האשה שכתב דמשנה יתירה אשמועינן דחדא ספיקא דומייא דשתי ספיקי הוא ואפילו לכתחילה וזה מבואר היפך דברי המ"מ שכתב דמסוגייא זו מוכח בהדייא דלא אמרינן ס"ס בלכתחילה דאדרבא איפכא שמעי' מינה כמדובר וצ"ע וראיתי לרבינו בפ"ה מהלכות א"ב די"ז שפסק כר"י דבין עומדת ובין יושבת טהורה ולא ידעתי אמאי לא ביאר דאפילו לכתחילה היא עוסקת בטהרות והנה לכאורה מסוג' זו היינו יכולים ללמוד דבספק אחד דבדרבנן אזלינן לקולא כל עוד שלא מצינו גילוי בפי' דאף לכתחילה תלינן לקולא לא סמכינן אהאי כללא להתיר הספק לכתחילה אלא דיעבד כי היכי דהכא אי לאו משנה יתירתא הו"א דר"י דיעבד דוקא קאמר דספק אחד בדרבנן תלי' לקולא ולא לכתחילה ובזה היינו יכולים לומר דמכאן למד הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בהלכות מגילה שהביא הרפ"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס סימן ד' גבי טומטום אינו מוציא את מינו דאפילו בספק דרבנן לא תלינן לקולא לכתחילה וכתב עליו הרפ"ח ולא נהירא דהא בכל דוכתא מקלינן בחד ספק בדרבנן או בתרי ספיקי בדאורייתא ואף לכתחילה וכן מבואר בתשו' הרשב"א סימן תצ"ז עכ"ל ודברי הרשב"א הוא שכתב דכלי גוים שהצריך הכתוב הגעלה בכלי מדין דשורת הדין היה נותן בלי הגעלה מטעם ס"ס חדא דדילמא לא בשלו בו היום ואת"ל היום שמא לא נשתמשו בו דברי' האסורים ואת"ל בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים התבשיל כגון חומץ בגריסין ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחילה ככל ס"ס דמותר אפי' לכתחי' אלא דעשו הרחקה יתירה באיסורי גוים.
ואולם נראה דמסוגייא זו אין ראיה לדברי הרא"ם לענין ספק אחד בדרבנן בעלמא דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא לומ' דהיינו דוקא דיעבד דהכא כיון דר"י לא קאמר בהאי לישנא ספקא דרבנן הוא בעומדת וטהורה אלא הכי קתני שר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה להכי מספ"ל להש"ס דילמא דוקא קאמר ועוד דאפשר דמשום דאפושי בפלוגתא לא מפשינן משו"ה מספ"ל לתלמודא ר"י דיעבד קאמר או אפילו לכתחילה והוצרך להוכיח ממשנה יתירתא דאפילו לכתחילה קאמר ואיך שיהיה הנה מדברי הרא"ם ז"ל אין מקום להקשות ע"ד מוהריט"א אי משום דאפשר דהרא"ם לא קאמר דאין סומכין אס"ס אלא בנדונו וכמ"ש הר"ב מוצל מאש ואי משום דרבים דחו דבריו כמ"ש משם הרפ"ח ומרן החבי"ב בא"ה סימן ס"ח בכללי הס"ס ואולם אין ס' דאישתמיט מיניה דהרב מוהריט"א מ"ש בתשו' מוהר"י הלוי סימן כ"ב ליישב מ"ש מוהרשד"ם בחי"ד סימן קי"ג דלא אמרינן ס"ס לקולא אלא בדבר הנעשה כבר אבל לא לכתחי' שזה נראה היפך מ"ש בשאר תשובותיו שבא"ה אפילו לכתחילה סמכינן אס"ס להתיר וכתב הרב הנז' דבי"ד סימן קי"ג לא כתב אלא שלא לעשות מעשה בידים דע"י אותו מעשה נעשה ס"ס כההיא דנדון הרב דליכ' ס"ס אלא ע"י עשיית התרת הציבור כל כה"ג אין לנו לעשות התרה לכתחילה לציבור ולהוליד הס"ס בידים יע"ש דלפי"ז אין מקום לקושיית הרב מוהריט"א כמובן גם מ"ש הרב מוהריט"א דלא חמיר מ"ע משאר איסורים דאורייתא דמקלינן בס"ס כו' לא ידעתי אמאי לא זכר ש"ר דברי הר"ב מ"מ שכ' היפך דבריו הללו ליישב דברי הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בענין טומטום אינו מוציא את מינו דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדיעבד אבל לכתחי' לא וכן בס"ס דאורייתא ה"נ ותמהו עליו רבי' שהרי כל האיסורים אנו מתירין בס"ס לכתחילה איסור ערוה ואיסור מאכל ובדרבנן בספק אחד אפי' לכתחי' וכתב ע"ז הרב מוהר"י אלפ'אנדארי דכוונת הרא"ם לומר דדוקא לענין איסור שהוא ל"ת שרינן ספק ספיקא אפילו לכתחילה משום דממזר אסרה תורה ס' ממזר אינו בבל יבא וכן בכל האיסורי' ספקן לא אסרה תורה אבל לענין קיום מצוה או דרבנן או דאורייתא שהיא עשה כו"כ אין לפוטרו מטעם ס"ס שהרי אפילו באלף ספיקות כיון שיש ס' א' מני אלף כי הוא חייב הרי לא קיים העשה דהרי החיוב מוטל עליו ולכך אין לומר שזה הספק אם הוא זכר יוצא מידי חיובו לכתחילה ע"י אותו הקורא משום דס"ס הוא אם יוצא י"ח או לא לכך אמרו שיקרא הוא בעצמו הרי שחילק בין איסור למצוה הפך מאי דפשיטא ליה לה' מוהריט"א ז"ל והחילוק נר' נכון וברור.
גם עיקר קו' הרב מוהריט"א לא שמיע לי דכיון דהלולבים כולם אינן שוים במראה ובדומה שיש בהם קצרים וארוכים ומשונים במראה ומי שהיה בידו לולב קצר והגיע לידו לולב ארוך או להפך וכן בשינוי המראה שיודע בודאי שהלולב שהגיע לידו אינו שלו איך יתכן לעשות ס"ס ס' שהוא שלו ס' שהוא של מי שאמר כל מי שהגיע לולבי בידו מאחר שהס' שהוא שלו ליתיה בעולם לפי מה שברור לו שזה הלולב אינו שלו ומכירו. גם מה שהכריח מההיא דקטנים אינו הכרח דאיכא למימר דהקטנים עצמן היו מוליכין את לולביהם ביום השבת ולא היו חוששים לחילול שבת כמ"ש ביבמות אפי' מפתחות דבי מדרשא זיל דבר טלי וטלייתא, א"נ אביהם של תנוקות לא היו מקנים להם הלולב עד יום השבת א"נ לולביהם של תנוקות ניכרים היו שהיו קצרים, א"נ ביום שבת לא היו נוטלין לולב.
שורש איסור נטילת לולב בשבת חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזירה שמא יוליכנו ד' אמות בר"ה כמו שגזרו בשופר כו'. וכתב המ"מ הכי איתא בפ' לולב וערבה ששה וז' כו' והקשו בגמ' ושאר כל הימים ששה אמאי טלטול בעלמא הוא ותיר' רבא שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א כו' הנה הר"ן ז"ל בריש פרק בתרא דר"ה הק' דמ"ש הני דגזרינן ומ"ש מילה דלא גזרינן שמא יעביר תינוק או אזמל בר"ה וכתב וי"ל דהני שאני מפני שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה. ושוב הקשה מההיא דטמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דגזרו ביה משו' שמא יעבירנו בר"ה ותירץ דהתם נמי טרודים בפסחיהם.
ושמעתי מפי מורי הרב בעל שער המלך שהקשה על דברי הר"ן ז"ל הללו דמה יענה ביום שידובר בו אותה שאמרו ביומא דף ח' ע"ב גבי כ"ג שהיו מפרישין אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים והיו מזין עליו כל שבעה משום חשש טמא מת דפריך התם תלמודא בשלמא ראשון ושני וג' ניחא וכן חמישי ושישי ושביעי אלא רביעי למה לי הזאה כלל וקאמר התם ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא הזא' שבות היא ואינ' דוחה שבת אלא מאי אית לך למימר לבד משבת ה"נ לבד מרביעי יע"ש והרי הכא דליכא שום טירדא לשאר העם וקאמ' דלא דחייא שבת משום שבות.
ולע"ד יש ליישב ולומר דלא הוצרך הר"ן ז"ל להאי טעמא דטרודים אלא גבי הזאת טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח דעקרו רבנן בגזרתם מצות ק"פ ולהכי הוצרך לומר טעמ' דטרודים להחזיק כח הגזירה עד שתעקר מפניה מצוה מן התורה משא"כ הכא שמה שמזין עליו שלישי ושביעי אינו אלא משום חששא שמא נטמא ואינו אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה ע"א ד"ה הזאה בסיני כו' אם כן תו לא צריכנן לה"ט דטרידי דבלאו הכי בגזירה כל דהו שמא יעבירנו ד"א בר"ה גזרו ועקרו להזאה דרבנן ואפילו משום שבות דעלמא משום דמחזי כמתקן גברא: ומצאתי להרשב"א ז"ל שהק' בשמעתין דקאמר תלמודא והיינו טעמא דמגילה דלמה ליה לתלמודא להאי טעמא דת"ל דמגילה הוייא דרבנן ויש כח בידם לעקור דבריהם משום שבות דעלמא דהם אמרו והם אמרו יע"ש והכי נמי דכוותא היא ודוק.
ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד בספר לשון למודים ע"ד הר"ן ז"ל מההיא דטבילת כלים בשבת דאמר רבא דהיינו טעמא משום יעבירנו ד"א בר"ה אף דליכא שום טירדא והניחה בצ"ע ועפ"י האמור ישנו מן היישוב דהתם דלא עקרו רבנן שום מצוה וגזרתם תו לא צרכינן לטעמא דטירדא לחזק גזרתם דבכל דהו חששו וגזרו ומיהו בלאו הכי נמי לא קשיא מטבילת כלים דהתם שאני דאפשר דמטביל בלילה לצורך הכלי ולית מאן דחזי ליה משא"כ במילה ומן האמור בתירוצנו הראשון דשאני התם דלא עקרו רבנן שום מצוה יעלה מן היישוב מה שהקשה עוד בס' לשון למודים אמאי לא מני רבא בהנו תלת מילי דשופר ולולב כו' גם טבילת כלים בשבת דהאי נמי מהאי טעמא הוא וכדקאמר רבא גופיה בי"ט דח"י: ובהכי ניחא דלא מני אלא מילתא דרמי חיובא אגברא דזמנו קבוע ביום זה ואפי"ה גזרו רבנן ועקרו אותה משא"כ בטבילת כלים דליכא עקירת מצוה ודוק.
וראיתי בס' הנז' שתירץ דכיון דאיכא טעמי אחריני גבי טבילת כלים לבד מטעמא דרבא להכי לא מני לה יע"ש ומן התימה עליו דאם כן איך מני בהדייהו מגילה כיון דאיכ' טעמא אחריני דיהיב ר"י בפ"ק דמגילה מפני שעיניהם של עניים תלוייות במקרא מגילה ואמרי' התם דברייתא מסייע ליה וצ"ע.