אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב· רבי יצחק מאיו

פרק ז · הלכה יב

הלכה ז

שורש מין במינו אינו חוצץ אגד את הלולב עם ההדס והערבה כו' והבדיל ביניהם בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ. ע"כ. הנה רבינו ז"ל תפס עיקר סברת רבא דאמר בפרק לולב הגזול דל"ז ע"ב דמב"מ אינו חוצץ ומהאי טעמא פסק ג"כ בפ"א מה' פסולי המוקדשין ה' כ"א שאם נתן מזרק בתוך מזרק כשר ונתן טעם דמב"מ אינו חוצץ וכתב מרן בכ"מ דאע"ג דבפרק הוציאו לו דנ"ח בעא מיניה רמי ב"ח מר"ח הניח מזרק בתוך מזרק אי מב"מ חוצץ ובעי למיפשטיה ודחי ליה יע"ש אעפ"כ כיון דאשכחן לרבא דאמר בפרק לולב הגזול דמב"מ אינו חוצץ פסק רבינו כן עכ"ל ועיין להתוס' ביומא דנ"ח ד"ה מב"מ כו'.
וראיתי בספר אור יקרות בקונ' אחרון ד"ה ע"א שהוק' לו מ"ש רבינו בפ"ד מה' בכורות הל' ז' גבי בכור שנכרכה עליו אחותו ויצא הואיל ולא נגע ברחם הר"ז ספק נפטרה מן הבכורה יע"ש והיא בעיא בגמרא פרק בהמה המקשה ד"ע וסלקא בתיקו ולדעת רבינו שפסק כרבא דמב"מ אינו חוצץ אין כאן ספק דודאי חייב בבכורה וכמ"ש התוס' בפרק לולב הגזול ד"ה כי היכי דלא תהוי חציצה כו' יע"ש וכמו כן ק"ל מ"ש רבינו בפ"י מה' כלי המקדש ה"ז וז"ל וצריך ליזהר בשעה שלובש בגדי כהונה שלא יכניס ידו תחת חלוקו לחיקו כו' והיא בעייא בגמרא פ"ק דזבחים די"ט הכניס ידו לתוך חיקו מהו גופו מי חייץ או לא וסלקא בתיקו וכתב מרן כ"מ דכיון דלא איפשיטא פסק רבינו דלכתחילה צריך ליזהר ומיהו בדיעבד אין לנו כח לפסול העבודה יע"ש. ולפי מה שפסק רבינו כרבא דמב"מ אינו חוצץ אין כאן ספק כיון דידו וגופו חד מינא הוא ומה צורך ליזהר שלא יכניס ידו תחת חלוקו ואין לומר דאף לרבא דאמר מב"מ אינו חוצץ לכתחילה מיהא צריך ליזהר שהרי הכא גבי לולב לא כתב רבינו דלכתחילה לא יבדיל בעלי הדס כשאוגד הלולב וכן מבואר בגמ' דאף לכתחי' נמי אין קפידא דהא קשרי רבא למידץ לולב בהושענא ולמיגז לולב בהושענא לכתחי' אע"ג דנתרי טרפי וחוצץ וכ"כ הרב מ"א והרפ"ח ז"ל בהל' שופר סימן תקפ"ו ס"ק ט"ו גבי נקב את השופר בתוך זכרותו דשרי אף לכתחילה משום דמב"מ אינו חוצץ והביאו ראיה מהך דלולב כמדובר.
ולכאורה היה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ מ"ש התוס' שם בפרק לולב הגזול ד"ה א"ה כו' למה שהוקשה להם לסברת רבא מההיא דפרק ב' מידות דצ"ד דקאמר היכי לעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה וכתבו וז"ל דאפילו לרבא דאמ' הכא מב"מ אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן בפ"ב דזבחי' ע"ג רגל חבירו פסול עכ"ל ולפי זה איכא למימר דגבי אגד לולב וכן מזרק בתוך מזרק משום דאורחיה הוא פסק רבינו דאינו חוצץ כיון דמב"מ הוא משא"כ בההיא דכרכתו אחותו וכן בההיא דהניח ידו לתוך חיקו דלאו אורחיה הוא משו"ה ספוקי מספ"ל אלא דזה דוחק דמי זה העיד דמזרק לתוך מזרק אורחיה הוא וכן להבדיל בעלי הדס נמי נראה ודאי דלאו אורחיה הוא ומה שנראה מדברי התוס' דהוי אורחיה אין לו מובן שהרי הם ז"ל כת' קודם לזה ליישב לדעת רבה דסובר הכא גבי לולב דמב"מ נמי חוצץ מההיא דאמר רב אשי בפ"ק דבכורות דמב"מ אינו חוצץ דילמא לידה שאני דאורחייהו דתאומים בהכי ומבואר מדבריהם דהכא גבי לולב לאו אורחיה בהכי ומשו"ה קאמר רבה הכא דמב"מ נמי חוצץ וא"כ איך כתבו ליישב לדעת רבה ההיא דב"מ דהתם לאו אורחיה הוא כאלו הא דהכא אורחיה הוא ודוחק לומר דרבה ורבא פליגי בהכי גבי לולב אי הוי אורחיה בהכי או לא אם לא שכוונתם ז"ל לומר דהכא גבי לולב חשיב אורחיה קצת ולא דמי ללידת תאומים דאורחיה גמור הוא בהכי ולא לההיא דמניח ידו תחת יד חבירו להניח דלאו אורחיה כלל בהכי ומ"מ אין בזה כדי שביעה ליישב דברי רבינו דאי גבי לולב ומזרק לתוך מזרק חשיב אורחיה קצת גם במניח ידו לתוך חיקו נראה דאורחיה קצת בהכי הוא ואין לומר דהכא גבי לולב פסק רבינו דמב"מ אינו חוצץ משום דמקצתו של אגד ליכא חציצה כלל וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק לולב הגזול משא"כ בההיא דכרכתו אחותו דחוצץ בכולו דאכתי מה נענה לההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דליכא חציצה בכל גופו ואפי"ה מספ"ל אי מב"מ חוצץ ועוד דגבי מזרק לתוך מזרק איכא חציצה בכל הכלי ואפי"ה קאמר רבא דמב"מ אינו חוצץ.
איברא שזה קשה להתוס' כשהקשו לרבא דאמר הכא גבי מב"מ אינו חוצץ מההיא דפ' ב' מידות דאמרינן נינפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה אמאי לא חלקו דהכא גבי לולב ליכא אלא מקצת חציצה משא"כ בההיא דהנפה דאיכ' חציצה בכל ולהכי התם אפילו רבא מודה שאפילו מב"מ חוצץ גם הראיה שהביאו התוספות דבמידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע"ג רגל חבירו פסל כו' נר' דמשם אין ראיה דהתם שאני דלא מבטל חבירו את רגלו עד שיגמור זה עבודתו כדדחי הש"ס בפרק הוציאו לו דנ"ח אבל גבי הנפה דשניהן צריכין להניף וע"כ צריך מי שהניח ידו תחת יד חבירו להניחה שם עד שיגמור ההנפה שפיר איכא למימר דחשיב אורחיה בהכי. הן אמת דבהנפה נמי איכא למימר דמשו"ה חוצץ אע"ג דהוי מב"מ משום דכיון דשניהם צריכין להניף ומי שמניח ידו תחת הכלי אינו יכול לבטלה לגבי ידו של חבירו העומד עליו משו"ה קהוייא חציצ' דע"כ לא אמרינן מב"מ אינו חוצץ לרבא אלא משום דחשבי' לשני המינין כחד דבטל האחד לגבי חבירו אבל הכא כיון דשניהן צריכין להניף אין לבטל הא' לגבי חבי' ולהחשיבה לידו כמאן דליתא ודוק.
ודע דבההיא דאמרינן בפרק ב' מידות דצ"ד ננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה הקשו התוס' בפ"ק דקידושין דל"ו ע"ב ד"ה מכניס ידו תחת יד הבעלים ומניף וז"ל וא"ת והא הוייא חציצה דה"נ אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין לנפו כולהו קהוייא חציצה וי"ל דלא דמי דהכא ה"ט דלא הוי חצי' בכה"ג לפי שהיא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים אבל התם גבי ב' שותפין חשוב כה"ג חציצה לפי שאינה גזירת הכתוב. עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש דכה"ג הוייא חציצה אלא ר"ל שאוחז הכלי למטה והבעלים אוחזי' למעלה דהשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי ביכורים שהכהן היה אוחז בשפתיו כו' והבעלים למטה ה"נ גבי מנחות איפכא שיד הבעלים יהיה למעלה ויד הכהן יהיה למטה עכ"ל.
והרב ח"ה נדחק ליישב דבריהם למה במנחות היה איפכא מהך דהכא יע"ש ואין ספק שט"ס נפל בדברי התוספות כמ"ש מוהרימ"ט בחי' שם וכצ"ל דומייא דהא דתנן בביכורים מוריד הסל כו' והכהן מניח ידו מלמטה והכי איתא במס' ביכורים יע"ש. וכ"כ התוס' בפרק כל המנחות באות מצה דס"א ע"ב ד"ה כהן וכו' ובפרק לולב וערבה דמ"ז ע"ב ד"ה הבכורים יע"ש וכ"כ בספר נחלת יעקב בביאורו על הרא"ם ז"ל פרשת צו ד"ה ידיו תביאנה כו' יע"ש. ושמעתי מקשים על תירוץ זה הב' שתירצו התוס' ז"ל ממקרא שכתוב בפ' תצוה גבי איל המלואים דכתיב ולקחת מן האיל החלב והאליה כו' וככר לחם כו' ושמת הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו והנפת אותם תנופה לפני ה' וכתב רש"י ז"ל על כפי אהרן והנפת שניהן עסוקים בתנופה הבעלים והכהן הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף ובזה היה אהרן ובניו הבעלים ומשה כהן עכ"ל והשתא לפי תירוצם השני דההיא דכהן מניח ידו תחת יד הבעלים היינו שהבעלים מניחין ידיהן בשפת הכלי והכהן בשוליו אבל בחוברין דלא משכחת לה כה"ג שאי אפשר להניח כולן ידיהם בשפת הכלי מפני שאינו מספיק אין תנופה בחוברין מה יענו להאי קרא כדכתיב על כפי אהרן ועל כפי בניו דע"כ לפרש שהיה על כפי כולם ממש אע"פ שהיו חוברים אהרן ובניו ואפי"ה כתיב והנפת אותם תנופה שהיה משה מניף תחת כפיהם כמ"ש רש"י ז"ל אלו דבריהם.
ולע"ד אפשר ליישב בדוחק ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' וז"ל והרא"ם בנימוקי החומש פ' צו הקשה לתירוץ שני של תוספות גבי חוברין נמי נעביד בכה"ג ואמאי אמרינן אין תנופה בחוברין ע"כ וי"ל דהכי קאמר אין תנופה מעכבת בכל החוברין אלא אחד על ידי כולם מניף תדע שאל"כ כשחוברין הם מרובים והכלי הוא קטן היכי נעביד וכי תימא מה בכך והא תנופה לא מעכבא הא קי"ל כר"ז דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו אלא ע"כ אית לן למימר דאחד מניף על ידי כולם ושרי אף מועטים אחד על ידי כולם וה"ה שאם רצו להניף כולם כאחד ידיהם זה בצד זה שפיר דמי ועוד י"ל דיד זה בצד זה אי אפשר לצמצם שלא ירים אחד מהם ידו קודם חבירו והו"ל כשתי תנופות אבל כשידיהן זה תחת זה כולהו בבת אחת הם מניפים עכ"ל והשתא לפי דבריו שכתב דכשהחברין מועטים אע"פ שאחד על יד כולם שרי להניף אם רצו להניח ידיהם זה בצד זה שפיר דמי אפשר דה"נ אהרן ובניו כמועטים חשיבי והניחו ידיהן זה בצד זה והניחו על כפיהם באורך פיסת ידיהן אמורי האיל ושאר דברים עליהן והיו מניחין קצת מן האמורים יוצא לפיסת יד האחרון ושם היה מניח ידו משה ומניף עמהם וכעין זה כת' התוס' בפרק לולב וערבה דמ"ז ע"ב גבי תנופת אמורי השלמים יע"ש ואע"פ שהיה אפשר לתנופה הזאת להיות באחד מהם שהרי קי"ל אין תנופה בחוברין גזירת הכתוב היה באיל המילואים שיהיה התנופה באהרן ובניו וא"כ כיון שאם רצו מועטי' לעשו' על ידם שפיר דמי ציוה הכתוב לעשות כן משום מצוה בעלמא אע"פ שאינו מעכב התנופה ע"י כולם וראיתי עוד למוהרימ"ט ז"ל שכתב ז"ל ומצאתי בירושלמי בפרקין וז"ל וכהן מניח ידו תחתיה ומניף ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה ומקשינן ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן כו' וזה שלא כדברי התוס' בלשון שני שתי' שהבעלים אוחזין בשפת הכלי שאם כן לא היה צריך מפה ואין הדבר כעור כו' יע"ש ונראה דאישתמיט מיניה דמר דברי התוס' במנחות ובסוף פ' לולב הגזול כי שם הביאו דברי הירושלמי הנז' ודחו דאעפ"י שידה בשפת הכלי ויד כהן בשולי הכלי אי אפשר שלא יבא ליגע זה בזה יע"ש.
והנה למאי דקשיא לן בדברי רבינו ממה שפסק בהלכות בכורות גבי כרכתו אחותו דהוי ספק בכור יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דבכורות ד"ט ע"א ד"ה אמר רב אשי דאפילו למ"ד מב"מ חוצץ מס"ל גבי כרכתו אחותו אי חוצץ או לא משום דאחותו אינו מינו טפי מאחיו ועוד דדוקא משום שסייע אחותו בהוצאתו הוא דמס"ל אי הוייא חציצה אבל אם לא סייע לאחותו להוציאו פשיטא דלא הוייא חציצה עכ"ל וע"פ שני החילוקים הללו נוחים דברי רבינו וכמובן אבל אכתי קשה מההיא דהכניס ידו לתוך חיקו דמשמע מב"מ דלא חייץ לסברת רבא ולמה פסק רבי' דהוי ספק ואולי בקדשים יש להחמיר טפי ועדיין צ"ע ודע שמרן ב"י בא"ח סימן ע"ד כתב בשם הרב תה"ד ז"ל דהרוחץ במים צלולים ורוצה לשתות ולברך לא מהני בשיכסה ערותו בידו דידו לא הוי כיסוי דלב ויד חד גופא אינהו ואין הגוף יכול לכסות את עצמו יע"ש ועיין בספר יד משה דק"ס ע"ד ד"ה עיין במס' זבחים ועיין להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור דרכ"ה ע"ב וכתב הרב מג"א ז"ל שם סק"ג דטעמא משום דמב"מ אינו חוצץ ומה"ט בשהיה שם כתוב על בשרו ורוצה לעמוד ערום מהני בשיניח ידו עליו כדאיתא בפרק כל כתבי דק"ך דיד ושם שני מינין הם עכ"ל.
ואני בעוניי מסתפק הרבה בעיקר דבר זה שכתב התה"ד ז"ל דכיון דבגמרא פ"ק דזבחים די"ט סלקא בתיקו הך בעייא דהניח ידו לתוך חיקו אי חוצץ או לא ואיסור זה דלבו רואה את הערוה משמע דאינו אלא מדרבנן שהרי איכא למ"ד דלבו רואה את הערוה מותר כדאיתא בפ' מי שמתו דכ"ד ע"ב אע"ג דאנן קי"ל כמ"ד אסור וכמ"ש הטור בא"ח סימן ע"ד מ"מ נראה דאינו בכלל לא יראה בך ערות דבר כיון דליכא ראיה ממש בעין וכיון שכן איכא למימר ספיקא דרבנן לקולא וכדאמרינן בפרק מי שמתו דכ"ה גבי ס' מי רגלים דכיון דמדרבנן הוא דאסירי לא גזרו בספקן יע"ש. ואע"ג דהרפ"ח ז"ל בהלכות טרפות סימן ל' סק"ב משמע ליה דספק שלא נתברר בש"ס אינו נכנס בכלל ספק כבר דחה סברא זו הרב פ"ת ז"ל שם מכמה דוכתי דמספ"ל לתלמודא ולא נתברר הספק ופסקו הפוסקים בדרבנן לקולא יע"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל שם ולפ"ז נראה דאי איסור לבו רואה את הערוה אינו אלא מדרבנן דמהני כיסוי ידו דלא כהרב תה"ד ז"ל.
ואפשר שטעמו של הרב תה"ד ז"ל הוא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ד מהלכות בכורות בתשובת הרמה דלא סמכינן אספיקא דרבנן לקולא לעשות מעשה לכתחילה וליכנס לבית הספק דמה"ט אין מערבין עירובי תחומין בספק חשיכה לכתחילה אע"ג דאם עבר ועירב עירובו עירוב וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ו מהלכות עירובין הי"ג יע"ש וא"כ ה"נ אע"ג דאיסור לבו רואה את הערוה הוא מדרבנן וידו אי הוי חציצה ספיקא הוי מ"מ לכתחילה אין לו לכסות בידו ולבא לבית הספק ואפשר דמה"ט אמרינן בפרק במה מדליקין דכ"ג ע"א ואי ס"ד כל בדרבנן בעי ברוכי הכא כי קאי ערום היכי מברך יע"ש ולכאורה קשה דמאי פריך כיון דיכול להתכסות בידו ולברך הרי יכול לברך ע"י כיסוי ידו וכמו כן שנינו בפ"ק דתרומות מ"ו לא יתרומו וחד מינייהו ערום משום שאינו יכול לברך כמ"ש הר"ש ז"ל ואי טעמא הוי משום דמפשט פשיטא ליה דידו בגופו כחד מינא הוא ומב"מ אינו חוצץ קשה אמאי לא פשיט הש"ס בפ"ק דזבחים בההיא דאיבעייא ליה בהכניס ידו לתוך חיקו אי הוייא חציצה מהך מתני' דמב"מ הוא ואינו חוצץ מיהו לפי מ"ש דאפי' דהוי ס' אכתי לא מהני לכתחי' אפילו בדרבנן משו"ה לא פשיט לה מהכא דאיכא למדחי דתנא נמי משום דמספ"ל אי ידו בגופו חוצץ או לא קאמר דאינו יכול לתרום משום דלא מצי מברך ע"י כיסוי ידו לכתחילה ודוק ולפי"ז נראה דאם עבר וכיסה ערותו בידו וקרא ק"ש דיצא י"ח כיון דמספק' הוי ועיין להרפ"ח בהלכות ק"ש ס"ס ע"א ולמרן ב"י בס"ס ע"ו ועדיין צריך ישוב. ועיין להרב מג"א סימן קל"א סק"ב.
וראיתי להרפ"ח בסימן ע"ד ס"ב שכתב וז"ל ומ"ש המחבר אבל בידים לא הוי כיסוי היינו דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסו לבו בידו משמע דמהני עכ"ל וכדבריו כת' מרן ב"י ז"ל בהל' תפילה סימן צ"א וז"ל וכת' התה"ד ז"ל דהנחת יד על הראש לא קחשיב כיסוי וטעמא הוא משום דהראש והיד חד גוף אינהו ואין הגוף יכול לכסות עצמו ולפי דבריו משמע שאם אחר הניח ידו על ראשו של זה חשיב שפיר כיסוי עכ"ל. והנה אי טעמו של הרב תה"ד ז"ל הוא משום דמב"מ אינו חוצץ אפי' יד חבירו נראה דאינו חוצץ דמיקרי מב"מ שהרי בפרק הוציאו לו דנ"ח גבי הא דאיבעייא לן במזרק לתוך מזרק אי חוצץ או לא בעא למיפשטיה מאות' ששנינו ע"ג רגל חבירו פסול ודחי שאני התם דלא מצי מבטל ליה ולא דחי שאני רגל חבירו דמין בשא"מ הוא ולזה יש לדחות דמזרק לתוך מזרק נמי כעל גבי רגל חבירו דמי וכיון דמספ"ל במזרק לתוך מזרק ה"ה ע"ג רגל חבירו ומשו"ה לא דחי הכי אבל מדברי התוס' בפרק לולב הגזול דל"ז ד"ה כי היכי נראה שיש להוכיח כן דחשיב מב"מ שכתבו וז"ל ומההיא דפרק ב' מידות דקאמר וננפו כולהו בהדי הדדי קהוייא חציצה לא קשייא לרבא דאמר מב"מ אינו חוצץ דהתם כיון דלאו אורחיה הוא כו' ואם איתא דיד חבירו מין בשא"מ מיקרי א"כ מאי קא ק"ל מהתם דהתם ודאי מודה רבא כיון דיד חבירו כמין בשאינו מינו הוא אלא ודאי דס"ל דאפילו יד חבירו מב"מ הוא וא"כ נראה דאפי"ה הוייא חציצה ועוד כיון דלא מצי מבטל ידו של חבירו עד שיגמור עבודתו איך יהא חוצץ וכדדחי הש"ס פרק הוציאו לו דנ"ח שאני רגל חבירו דלא מצי מבטל ליה ואולם סובר הוא ז"ל דאותה דחייא לא קיימא לפום איכא דאמרי דאיתמר התם דקא מיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך ופשיט ליה מקרא דדרך שירות בכך כיע"ש דהשתא להך איכא דאמרי ס"ל דטעמא דע"ג רגל חבירו דפסול הוא משום דאין דרך שירות בכך וקמיבעייא ליה במזרק לתוך מזרק אי חשיב דרך שירות בכך אבל לדידיה ס"ל דחשי' שפיר רגל חבירו מב"מ ולא מפסיל אלא משום דאין דרך שירות בכך וזה נראה דעת התוס' בזבחים פ' השוחט ומעלה דק"י ע"א שכתבו וז"ל מב"מ אינו חוצץ והא דאמרינן לעיל ע"ג רגל חבירו פסול אין שירות בכך עכ"ל וק"ט אמאי לא תירצו דע"ג רגל חבירו משום הכי פסל אע"ג דהוי מב"מ משום דלא מצי מבטל ליה כדדחי הש"ס בפרק הוציאו לו דנ"ח ולעולם דהפיסול הוא משום חציצה דה"נ אמרינן בפ"ב דזבחים דכ"ד ע"א דטעמא דע"ג רגל חבירו פסול הוא משום חציצה כדאיתא התם אלא משום דמשמע להו דלאיכא דאמרי ס"ל דטעמא דע"ג רגל חבירו משום דאין דרך שירות בכך משו"ה נקטו קושטא דמילתא אך אכתי קשה ומי הכריחם לומר דאאיכא דאמרי חולק אלישנא קמא בזה דשפיר איכא למימר דאף דאאיכא דאמרי ס"ל דטעמא דעל גבי רגל חבירו דפסול משום חציצה הוא וכדמוכח הא סוגייא דפ"ב דזבחים דכ"ד אפי"ה ס"ל במזרק לתוך מזרק חשיב כמב"מ ואינו חוצץ אלא דספוקי מספ"ל אי דרך שירות בכך או לא וצ"ע אחר זמן רב נדפס ספר ברכי יוסף להרב הגדול פאר הדור הי"ו וראיתי לו שם בא"ח סי' ע"ד אות ה' שהקשה כן בשם גדול א'.
ודע דבזבחים פרק השוחט דק"י ע"א עלה דתנן המקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חיי' פריך הש"ס והא איכא חציצה ואמר שמואל בשהפכן ור"י אמר אפי' תימא בשלא הפכן הא מני ר"ש היא דאמר אפי' העלהו על הסלע חייב ורב אמר מב"מ אינו חו' יע"ש משמע דשמואל ור"י פליגי אדרב וס"ל דמב"מ חוצץ וקשה דא"כ שמואל פליג אאבוה דאמר בפ' ראוהו ב"ד דכ"ז ע"ב גבי שופר שקדחו בזכרותו דכשר דמב"מ אינו חוצץ ודוחק דאה"נ דפליג אאבוה שהרי בפ"ק דביצה ד"ט ע"א אמרינן דשמואל פליג אאבוה ומשני רבא כו' יע"ש והשתא אי הכא פליג אאבוה הוה ליה להש"ס לפרושי.
ואפשר לומר דהתם גבי שופר ודאי מודה שמואל לאבוה דמין במינו הוא ואינו חוצץ משום דאורחיה הוא בהכי אבל הכא גבי הקטרת אמורין ובשר על גבי המזבח כיון דלאו ארחיה דהקטרת מזבח בהכי ס"ל דאפי' דהוי מב"מ כשלא במינו דמי. וע"כ לומר כן כי היכי דלא תקשי לשמואל ור"י מההיא דאמרינן בפ' קמא דבכורות ד"ט גבי חמור שלא בכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קא סברי מקצת רחם מקדש כו' ומשני רב אשי מב"מ הוא ואינו חוצץ יע"ש דשמואל ור"י נמי מודו לההיא משום דהתם אורחייהו של תאומים בהכי וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק לולב הגזול דל"ז לרבא דסבירא ליה גבי אגד לולב דמב"מ אינו חוצץ והנה רבינו ז"ל בפי"ט מהלכות מעה"ק הל' ז' פסק כרב דמקטיר בשר ואמורין בחוץ אפי' לא הפכן חייב ונתן טעם דאין הבשר חוצץ משום דמין במינו הוא יע"ש וכתב מרן הכ"מ דאע"ג דשמואל ור"י פליגי עליה דרב פסק רבינו כרב משום דהלכתא כרב לגבי שמואל דהלכתא כוותיה באיסורי ודחה גם כן לדר"י משום דאיהו מוקי למתני' כיחידאה והוא דוחק הילכך פסק כרב הכא דמסתבר טעמיה יע"ש. ולא ידעתי למה לא כתב דטעמו של רבינו משום דרבא שהוא בתרא ס"ל כרב דמב"מ אינו חוצץ כדאיתא בפ' לולב הגזול ומשום הכי דחה לדשמואל ור"י דס"ל דמב"מ חוצץ. ומרן ז"ל גופיה בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הכ"א כתב זה הטעם למה שפסק שם רבי' גבי נתן מזרק בתוך מזרק דכשר דמין במינו אינו חוצץ משום דרבא ס"ל הכי גבי לולב וכעת צ"ע.
ודע שהתוס' ז"ל בפ' טרף בקלפי דמ"ד ע"ב ד"ה בכל יום כתבו וז"ל ונראה לריב"א דכעין נרתק של עור היה עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה שלא יכוה ופריך בירושלמי ואינו חוצץ ומשני קובעו במסמר כלומר על ידי מסמרים היה נקבע אותו נרתק לבית היד שיהא בטילה ויחשב כגוף המחתה ע"כ מבואר מדבריהם שכל שנקבע הטפל בגוף הדבר העיקרי היטב ואינו זז משם בטל הוא לגבי גוף הדבר ואינו חוצץ ואפי' מין בשא"מ דהא נרתק של עור שאינו ממין המחתה היה נותן במחתה ואפי"ה אינו חוצץ משום דקבוע היטב במסמרים. ומכאן תשובה למ"ש הטור בה' שופר סי' תקפ"ו בשם י"מ גבי ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול דטעמ' דפסול לאו משום דמוסיף על אורך השופר אלא מטעם שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר וכתב מרן ב"י ז"ל וז"ל דלהא י"מ פי' ציפהו זהב הוא כשנתן הזהב באורך השופר מיד סמוך לראשו בצד הקצר דלית ביה משום מוסיף עליו ואפי' הכי פסול משום שהזהב חוצץ בין שפתיו לשופר יע"ש וק' מאי שנא מנרתק של עור העשוי למחתה דליכא ביה משום חציצה כיון שקבוע בו במסמרים ובטל הוא לגבי המחתה ה"נ גבי ציפהו זהב בראשו כיון שקבוע בו היטב ואינו זז משם למה לא יהא בטל לגבי השופר ויחשב כשופר עצמו ועיין להב"ח ז"ל שם יע"ש ודוק.
ועוד יש לדקדק לדברי הי"מ דמפסיל השופר משום חציצה אם נתן הזהב כדי לנאותו למה יפסל משום חציצה הרי אמר רבא בפרק לולב הגזול דל"ז דכל לנאותו אינו חוצץ וה"נ אמרינן בפ"ק דסוכה ד"י עלה דמתני' דפרש עליה סדין מפני הנשר אמר ר"ח לא שנו אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה ופריך פשיטא כו' יע"ש איברא דמאי דפריך הש"ס התם פשיטא ק"ל דכיון דרבה פליג עליה דרבא התם גבי לולב וס"ל דאפי' לנאותו חוצץ היכי פריך פשיטא וי"ל ודוק.
ודע שכתב רבינו בפ"ו מה' חו"מ ה"ב דאם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור כטפילה למצה כרכן בסיב כו' אפי' ידי מצה לא יצא כו' וכתב ה"ה ז"ל וז"ל וכשבלע מצה ומרור כאחד כתב רבינו שיצא ידי מצה ואע"פ שהמרור מפסיק בין מצה לפיו אינו חשוב הפסק לפי שהמרור טפילה למצה כשכרך המצה בסיב הסיב מפסיק וחשיב הפסק ולפיכך לא יצא אפי' ידי מצה זהו דעת רבינו וכן נראה מפרש"י ז"ל כו' עכ"ל וכ' הלח"מ ז"ל ואם תאמר ומה טעם לחלק בין סיב למרור וכי תימה משום דבסיב מיירי בשכרכן ובמרור לא כרכן אם כן ליפלוג במרור גופיה בין כרכן ללא כרכן וי"ל דבמרור אע"ג דכרכן מותר כיון דביה אתעביד מצוה אע"ג דלא יצא ידי חובתו מכל מקום לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אבל כרכן בסיב דאין הסיב עניין למצוה כלל ודאי דהוי הפסק עכ"ל וקשה דאם כן עדיפא מינ' הוה ליה לאשמועינן דאפי' לא כרכן בסיב אלא שבלע סיב עמהן כאחד אף ידי מצה לא יצא כיון דאין הסיב ענין למצוה כלל אפילו דליכא אלא מקצת חציצה חשיב הפסק ולמה לי כרכן ואפילו גבי מצה ומרור הוה ליה לרבינו לאשמועי' דאפילו כרך מצה ומרור דאיכא חציצה בכולו אפילו הכי יצא י"ח כיון דמרור מענין המצוה הוא אינו חוצץ.
ולכן נראה לע"ד דרבי' בכל אחד חי' אשמועי' דגבי בלע מצה ומרור אפילו דמרור מידי דאכילה הוא והוה אמינא דמידי דאכילה אינו חוצץ משום דהוי מינו ומב"מ אינו חוצץ קמ"ל דדוקא בלען כאחד יצא ידי מצה משום דליכא אלא מקצת חציצה אבל אם כרך מצה ומרור ובלע אף ידי מצה לא יצא משום דהמרור חוצץ בכל המצה ואפי' דהוי מב"מ כיון דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י"ח מצה ובסיפ' אשמו' דאפי' בסיב דלא הוי מידי דאכילה דוקא אם כרכן בסיב דאיכא חציצה בכוליה לא יצא י"ח אבל אם בלע סיב עמהן יצא י"ח כיון דליכא חציצה בכוליה. אך קשה מההיא דפ"ק דבכורו' ד"ט דקאמר ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש חציצה מיהא הוי ומשני רב אשי מב"מ אינו חוצץ הרי דהתם ליכא אלא מקצת חציצה וקאמר רב אשי דמשום דהוי מב"מ אינו חוצץ משמע בהדייא דאי הוי מין בשא"מ הויא חציצה וכ"כ שם התוס' בד"ה ורב אשי וז"ל תימא בפ' בהמה המקשה בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י"ל הכא דמקצתו פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חו' יע"ש.
ואפשר דשאני הכא גבי אכילה דמקצת חציצה לא חשיבא משום דדרך אכילה בכך שהרי כל אוכל כזית מצומצם איכא מקצת חציצה בגרונו דליכא נגיעה בכל גרונו משא"כ גבי פטר רחם ואפשר עוד דכיון דדרך האוכל לאכול דבר עיקר עם טפל אף על גב דהטפל חוצץ מעט לדבר העיקר דרך אכילה בכך משום הכי מקצת חציצה לא חשיב חציצה לענין האכילה וזה מדוקדק במה שכתב רבינו שהמרור כטפילה למצה כלומר ומהאי טעמא מקצת חציצה לא חשיבא חציצה לענין האכילה כיון דדרך אכילה לאכול עיקר עם טפל יחד. וזה נ"ל טעם נכון דאי לת"ה מאי אהני לן ה"ט שהמרור כטפילה למצה ומה בכך אם הוא טפל הא ס"ס איכא חציצה והרי גבי לקיחת המחתה על יד בית יד של עור אמרו בירוש' והביאוהו התוס' בפ' טרף בקלפי כתבנו לשונם לעיל דאיכ' משום חציצה אע"ג דאינו אלא טפל למחתה אמנם על פי האמור הנה נכון. ומכלל האמור עלה בידינו דאפילו במרור דמידי דאכיל' הוא אם כרך מצה עמו ובלעו אית ביה משום חציצה ולא יצא י"ח מצה כיון דאיכ' חציצה בכוליה ולא כתב רבינו אלא היכא דבלע מצה ומרור דליכא אלא מקצת חציצה דיצא י"ח.
וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפי"ד מה' מ"א די"ב דעלה ונסתפק אי גבי אכילת איסורין איתיה להאי דינא שכתב רבינו הכא גבי מצה שאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא אם הוא פטור דזה לא חשיבא אכילה והביא לזה אותה שאמרו בירושלמי פ"ג דשבועות ה"ג שבועה שלא אוכל פת וכרכו בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חרצנים וזגים וכרכן בחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת ושקיל וטרי הרב בדברי הירוש' ובסוף דבריו העלה דט"ס נפל בדברי הירוש' ועי' הגי' היא שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים ואכל חייב על כל אחת ואחת ופירש הרב ז"ל כוונת הירושלמי דרצו ללמדינו דלא מיבעיא היכא דלא נשב' על עלי קנים ועל עלי גפנים וכרך בהם את הפת ואכלן דאינו חייב אלא אחת על הפת דכיון דלאו מידי דאכילה נינהו הוה ליה מין בשא"מ וחוצץ אלא אפי' נשבע עליהן דאחשבינהו אכילה יהיה דינם כמו אוכל ויהיה חשוב כמו מב"מ דאינו חוצץ קמ"ל דלא דנהי דהוא אחשביה אוכל מ"מ לענין חציצה לא חשיב' אוכל וחוצץ ואינו חייב אלא אחת והיינו על עלי קנים ועל עלי גפנים דנוגעים בגרונו והדר קאמר שאם נשבע שלא יאכל פת וחרצנים וזגים שחייב על כל אחת וא' ונקט האי בבא בחרצנים וזגים משום דהני לאו אוכל גמור נינהו שלא מתאכלים בעינייהו כי אם על ידי תערובת כדאמרינן בפ"ג דשבועות דכ"ב וסבירא ליה להירושלמי דכיון דלא מתאכלי בעינייהו אלא על ידי תערובת אם נשבע עליהן אז חשיב אוכל ואין חוצצין וחייב על כל אחת וא' אך אם לא נשבע עליהן אז לא חשיבי אוכל וחוצצין ונמצא דלפי זה יש ד' חילוקי דינים דבדבר שאינו ראוי לאכילה כלל אפי' על ידי תערובת דוקא אם נשבע עלי' חשיבי אוכל ואינו חוצץ ואם לאו לא חשיבי אוכל וחוצץ ובדבר הנאכל בעיניה אף שלא נשבע עליו אינו חו' דמב"מ אינו חו' עכ"ל.
והנה זה שכתב הרב דכל דבר הראוי לאכילה בעיניה או שאינו ראוי בעיניה ונשב' עליו דחשיב אוכל ואינו חוצ' אפי' בשכרכו משום דהוי מב"מ ואינו חו'. לפי האמור ומדובר בכוונת רבינו דלהכי נקט בלע מצה ומרור ולא נקט כרך כי היכי דנקט גבי סיב משום דס"ל דעל ידי כריכה אפי' דהוי מינו כיון דאיכא חצי' בכולי חוצץ הוי הפך ס' הרב ז"ל ואפשר לומר לדעת הרב ז"ל דגבי אכילת מצה דוקא חשי' בליע' מרור בהדיה מין בשא"מ אע"ג דמרור מידי דאכילה הוא משום דבבליעת מצה איכא מצוה ובבליעת מרור ליכא מצוה ומש"ה כי איכא כוליה חציצה לא יצא י"ח מה שאין כן בנדון הירושלמי שהביא הרב מש"ל ז"ל וכעין זה כתבו התוס' בפ"ק דבכורות ד"ט ד"ה אמר רב אשי למה שהוקשה להם מההיא דכרכתו אחותו וז"ל א"נ אחותו הוי אינו מינו טפי מאחיו עכ"ל כלו' דגבי יצאו שניה' זכרים להכי חשיב מינו משו' דאיתנהו במצות פטר רחם משא"כ באחותו וכן מבואר בדברי הרא"ש ז"ל שם יע"ש ומה שיש לעמוד עוד בדברי הר' הרל"מ והרב מש"ל עיין בדרושי' אשר לי.
ודע דבמ"ש רבינו דאם בלע מצה ומרור כאחד דיצא ידי חובת מצה הקשו התוס' בפרק ע"פ דקט"ו ע"ב ד"ה ידי מצה וז"ל ואם תאמר כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן לבטיל מרור להאי מצה דבהדיה וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהן שלמין אפילו יהיה יותר מחבירו לא מבטל ליה עכ"ל ודברי התוס' הללו אשתמיטתיה להרב בית יעקב סימן ס"א דעלה בדעתו לומר דמצוות מבטלות זו את זו אף במידי דלאו בר אכילה כמצות שחיטה וכסוי בבת אחת יע"ש ועל פי דברי התוס' הללו מתורץ אצלי מה ששמעתי מקשים באותה שאמרו בפרק התערובות דף ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו יע"ש ואלו בפרק גיד הנשה דק"ג ע"ב אמרינן אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה לר"ל חייב שתיים ולר"י אינו חייב אלא א' וכתב רש"י ז"ל דלר"ל חייב שתיים משום דאיכא תרי לאוי ואע"ג דבחדא אכיל' וחדא התראה אכלינהו יע"ש והשתא קשה כיון דלר"ל איסורין מבטלין זה את זה היכי מחייב בבשר חי ובשר טריפה בחדא אכילה לא אחת ולא שתים דהא אי אפשר שלא ירבה מן א' על חבירו ויבטלנו וליכא למימר דהכא מיירי באוכל כזית אחד מבהמה אחת שיש בה שני איסורין הללו דהא מבואר התם בפרק ג"ה דמיירי בב' בהמות דאי בבהמה אחת לא מחייב לר"ל אלא אחת כדאיתא התם יע"ש.
אמנם ע"פ האמור ניחא דהתם מיירי כשבלען כאחת דליכא ביטול אלא בלעיס' וכמ"ש התוס' ודוק ובזה יתיישב אצלי מה ששמעתי מקשים ע"ש חכמי ירושלים במ"ש המרדכי בפסחים בסדר של פסח עמ"ש בהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת וז"ל פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת ואוכלן וא"ת הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך דהא אמרינן דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה י"ל ה"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשמגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי עכ"ל.
ודבריו נראים הפך סוגייא דפרק אמרו לו דף י"ד ע"א עלה דמתני' יש אוכל אכילה א' וחייבין עליה ד' חטאות ואשם אחד ואמרינן בגמ' רב אדא בר אחא מתני חמש חטאות ומתריץ לה כגון דאכל כזית פיגול ופרכינן וניתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל כזית דם ומשני בחדא אכילה מיירי בשתי אכילות לא מיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ע"כ והשתא לפי דברי המרדכי דכשהוא מרוסק מחזיק עד שלשה זתים מאי משני דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים כיון דמצי למתני שש חטאות כשאוכלן באכילה אחת ועל ידי לעיסה וכשהוא מרוסק הרי מחזיק עד ג' זת"ד.
ואולם ע"פ האמור הנה נכון דודאי כי פריך הש"ס וניתני שש חטאות ונוקמה בשאכל כזית דם באוכלן שלא על ידי לעיסה קא פריך שבולען כא' דאי על ידי לעיסה לא קפריך מידי דכיון דאיכא מ"ד איסורין מבטלין זה את זה והיינו רבנן דפליגי אהלל הזקן כדאיתא התם בזבחים דע"ט ובפ' ע"פ דקט"ו א"כ. איכא למימר דהאי תנא דתני חמש חטאות ס"ל הכי ומש"ה לא מצי למתני שש חטאות ובדאכיל נמי כזית דם ע"י לעיסה דהא מתבטל הוא בלעיסה עם כזית האחר של שאר איסורין ולא מיחייב לא משום דם ולא משום שאר איסורין דאי אפשר שלא ירבה מן הא' על חבירו ויבטלנו ועכ"ל דקושיית הש"ס היא דליתני שש חטאות ובדאכיל כזית דם עם שני זתים של איסורין אחרים על ידי בליעה ולא לעיסה והשתא ליכא משום ביטול איסורין וכמ"ש התוס' בפרק ע"פ וע"ז תריץ יתיב שפיר דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ודוק ועיין בספר ארעא דרבנן מ"ב סי' קל"ה דמה שהקשה שם בדברי הטור דסתרי דבריו אהדדי שהוא ז"ל פסק בה' פסח כהלל שהיה כורכן ולדידיה אין מצות מבטלות זא"ז ואין מבטלין זא"ז כדאמר ר' אלעזר בזבחים דע"ט ובפרק ע"פ דף קט"ו ואלו בי"ד ס"ס צ"ח פסק כר"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וכתב דהנכון בזה דהא דפס' בי"ד דאיסו' מבטלין זא"ז ה"ד מין במינו אבל מין בשא"מ לא ע"כ. ודבריו תמוהים מלשון הטור ז"ל שכתב שם בי"ד וז"ל וכן ג' מיני איסורין ביבש כל שני מיני רבים על הג' ומבטלין אותו ופטורין על ג' ע"כ וג' מיני איסו' לא משכחת לה אלא במין בשא"מ כגון כזית חלב ודם ונבלה ולעיקר קו' ע' בס' כרתי ופלתי הנדפס מחדש שם בי"ד ס"ס צ"ח ודוק.
ודע דיש מין בשא"מ דאינו חוצץ כההיא דאמרי' בשבת פרק כל כתבי לענין טבילה דהדם והדיו והחלב והדבש לחים אינן חוצצין דדבר לח אינו חוצץ ועיין ביומא דנ"ח ע"א עלה דבעי רמי בר חמא הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם מהו. ושמעתי מקשים על מה שנסתפק הרב מש"ל בפרק ב' מהלכות עיה"ך הל' ב' אמ"ש שם רבינו גבי טבילת כ"ג טובל ועולה ומסתפג כו' אי ספוג זה הוא חיוב או אורחא דמילתא וכת' דמדברי רבינו שכתב ומסתפג משמע דחיובא הוא וחיוב זה הוא משום דקי"ל דאפי' נימא או עפר בין בשר לבגד הוי חציצה ועבודתו פסולה כמ"ש רבינו בפ"י מה' כלי המקדש ולפ"ז יש לחוש שמא נדבק בבשרו מעפרותיו נימא או עפר ואף דנימא דאין לחוש לזה הרי כתב רבינו שם הל' ז' שצריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופרש"י דלא גרע מים מרוח וא"כ צריך לספוג דשמא המים יהיו מבדילי' בין הבגד לבשר את"ד יע"ש ותמהו על דבריו מאחר דקי"ל דדבר לח אינו חוצץ ומה מקום לומר דספוג זה הוא משו' חציצת המים ולדידי אי מהא לא אירייא דהתם לא אמרו דאינו חוצץ אלא לענין טבילה דכיון שהדם והדיו שעל בשרו הן לחים אין חוצצין בין הבשר למי הטבילה דכיון דמי הטבילה הן לחים הרי המים והדיו מתבטלים עם המים שבמקוה וליכא משום חציצה אבל לגבי לבישת הבגדים של כהנים איכא למי' דהמים חייצי בין הבשר.
אמנם אי קשי' הא קשי' דאמרי' ס"פ תמיד נשחט דס"ה ע"ב ובזבחים דל"ה ע"א שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשים והא קא הוי חציצה ומשנינן לח הוא ואינו חוצץ כדתניא הדם כו' הרי בהדייא דלא הוי חציצה דבר לח אפילו בין רגליו לרצפה וה"ה בין בשר לבגדיהם. ועיין תשו' שבות יעקב סי' ס"ט.
שוב ראיתי אותה ששנינו בר"פ חומר בקדש לא כמידת הקדש מידת התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל כו' ופירש רש"י ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דהוי כחוצץ כו' יע"ש נראה מבואר דזה חומרא של קדש דאע"ג דבעלמא קי"ל דדבר לח אינו חוצץ לענין קדש החמירו דצריך לנגב דבר לח שעליו שלא יהא נראה כחוצץ ולפי זה ההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ולא חששו לחצי' אע"ג דהוי דבר לח מפני שלא החמירו ח' בקדש אלא לענין טבילה דוק' א"נ התם לא החמירו מפני שיש בדבר שבח לבני אהרן שהולכין עד ארכובותיהם בדם דמפני שיש שבח בדבר הניחו הדבר לדין תורה ולא חששו לחציצה מה שא"כ בשאר דברים חששו לזה מפני חומרו של קדש והשתא ממילא נוחים ג"כ דברי הרב מש"ל שהוא ז"ל נסתפק בההיא דעלה ונסתפג אם סיפוג זה משום חיו' ומשו' דדמי לחציצה דאע"ג דבעלמא דבר לח אינו חוצץ הכא גבי טבילת כ"ג החמירו כההיא דטבילת כלים לקדש ששנינו מנגב ואח"כ מטביל משום חומרא או דילמא שאני טבילת כלים שמפני שעד השתא לא היו ראויים לקדש החמירו בטהרתן מה שאין כן בטבילת כ"ג שבא לעבוד עבודה וכבר טבל ונטהר כדינו שאין כאן חשש חציצה לענין טהרה אלא לענין עבודה חיישי' לחציצה זו ואין כאן עבודה וכל כה"ג אפשר דלא חיישינן מדרבנן. וא"נ אפשר דספקו של הרב ז"ל הוא דאפשר דע"כ לא חיישי רבנן לחציצה דדבר לח בקדש אלא דוקא בדבר לח שיש בו ממשות כדם ודיו וחלב דאף ע"פ שהן לחים הלחות שבהן יש בו ממשות אבל המים הן לחים ואין בהם ממשות כלל.
וזה נראה דעת הרע"ב ז"ל שכתב בפירוש המשנה שם בפרק חומר בקדש וז"ל ומנגב אם לח הוא מנגבו תחילה דשמנונית שעליו הוי כחוצץ עכ"ל הנה הוסיף הרב ז"ל על פי' רש"י ז"ל מילת שמנונית כנראה שדעתו ז"ל דלא החמירו בקדש בדבר לח אלא במידי דאית ביה ממשות כשמנונית דם ודיו וכיוצא אבל אם הוא דבר לח שאין בו שמנונית כמים לא בעי' ניגוב אפי' בקדש כיון דאין בהם ממש כלנע"ד.
ואולם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל לעיקר ספקו ממ"ש רבינו שצריך ליזהר שלא תכנס הרוק בין בשרו לבגדו דלא גרעי מים מרוח אחרי המחילה הראויה לפי כבודו נראה שאין דמיונו עולה יפה דשפי' איכ' למי' דגרעי המים מהרוח הרבה דהרוח מדחי הבג' מעל בשרו ולא קרי' בי' יהיו על בשרו אבל המים נבלעים בבגד ואינן מרחיקים הבגד מעל בשרו והואיל ולא חייצי שפיר קרינן ביה יהיו על בשרו ועיין בספר ברכי יוסף א"ח סי' ז"ך אות א' ומ"מ לענין הלכה לפי מה שדקדק הרב ז"ל מדברי ר' דעלה ונסתפג דקתני מתני' חיובא הוא נלע"ד שדעתו ז"ל הוא מפני אות' ששנינו בפ' חומר בקדש דחכמים עשו מעלה בקדש דאפי' דבר לח חוצץ ושאני ההיא דפרק תמיד נשחט דאמרי' שבח הוא לבני אהרן כו' דמה"ט דשבח לא חששו לחציצה ועיין בספר הר' חמדת ימים בפ"ג דשבת שכתב וז"ל ומנהג האר"י ז"ל שלא לנגב עצמו ממימי המקוה כי מימי שבח המה וראוי לגוף לשואבן ואל תתעקש מאותה ששנינו עלה ונסתפג דכ"ג שאני דלא ליהוי דבר חוצץ בינו לבין הכתונ' וזה פשוט עכ"ל ומיהו הא ק"ל בעיקר כלל זה שכתבנו דדבר לח אינו חוצץ מההיא דאמרינן בר"פ כסוי הדם נהי דלמטה לא אפשר למעלה אפשר לעביד כסוי מי לא תניא רבי יונתן בר יוסף אומר שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות בהמה ואחר כך חיה חייב לכסות ופרש"י פטור מלכסות שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה חייב לכסות ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לדם הבהמה ה"נ אע"ג דאין למטה יתן למעלה עכ"ל יע"ש והשתא כיון דקי"ל דדבר לח אינו חוצץ אפילו שחט חיה ואח"כ שחט בהמה למה לא יהא חייב לכסות כיון שדם הבהמה הוא דבר לח אפילו למעלה מדם החיה אינו חוצץ וכשמכסה עליה הו"ל כאילו מכסה על דם החיה וכמו כן ק' כששחט הבהמה על עפר ואח"כ שחט דם החיה עליה אין דם הבהמה חוצץ בין העפר לדם החיה אלא הו"ל כאלו שחט החיה על העפר ממש כיון שדם הבהמה שהוא דבר לח אינו חוצץ והיכי מוכח הש"ס מהך ברייתא דאפילו היכא דאי אפשר ליתן עפר למטה צריך ליתן למעלה דהכא כיון דדבר לח אינו חוצץ הא הו"ל כאלו נתן ג"כ עפר למטה ואולי אפשר דמה"ט השמיטו הרי"ף והרא"ש ורבינו ברייתא זו מהלכה ועיין בהרב פרי תואר ז"ל בסכ"ח סקי"ט באורך ודוק ועיין עוד בפ"ק דגיטין ד"ז ע"ב עלה דאמרינן התם תני חדא המביא גט בספינה כמביא גט בארץ ישראל ותנייא אידך כמביא בח"ל אמר רבי ירמיה ל"ק הא ר' יאודה הא רבנן דתנן עפר ח"ל הבא בספינה לארץ חייב במעשר ובשביעית אמ' ר' יאודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור אביי אמר הא והא רבי יאודה היא ול"ק כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת אמר ר"ז עציץ נקוב שמונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן אמ' רבא לא היא ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא א"נ ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמייא כי ארעא סמיכתא דמייא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא ע"כ.
והשתא לרבנן דפליגי אר"י וס"ל דאפי' אין הספינה גוששת בארץ חייבת במעשר ובזה משמע ד

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה