אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

שורש גוי שהביא תשורה לישראל ביו"ט גוי שהביא תשורה ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר כו'. נ"ב הכי איתא בגמרא דכ"ד ע"ב ופירש"י הטעם משום מוקצה ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצימוקים כו' ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו פירש רש"י וכדי שלא יהנה ממלאכת י"ט ע"כ וכתב הר"ן דטעם זה שלא יהנה ממלאכת י"ט היה מספיק לאסור י"ט עצמו ואין אנו צריכין לטעם מוקצה אלא ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו בי"ט שהן אסורים לישראל ביומן כדמוכח בפרק בכל מערבין בההיא לפתא דאתא למחוזא ובכה"ג אין לבא עליו אלא מט' מוקצה עכ"ל ונמצא לדעת רש"י כשתלש הגוי לצורך ישראל אסורי' הפירות מטעם דשלא יהנה ממלאכת יום טוב וכשתלש הפירות לצורך עצמו אסורי' מטעם מוקצה ונ"מ דבפירות שתלש לעצמו שאסורות מטעם מוקצה אינן אסורות אלא ביומן אבל לערב מותרות מיד אבל שתלש לצורך ישראל אסורות ג"כ לערב עד שיעור כדי שיעשו.
ואת זה ראיתי בש"מ להר"ב עמ"ש רש"י שהט' משום מוקצה ואף ר"ש מודה בהכי כתב וז"ל ומינה שמעינן שאם היה דעתו של ישראל עליהן מבערב כגון ששמע לגוי שהיה אומר למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל שהן מותרי' לפי שיש הכנה במחובר וכדחזינן בפירות הנושרים דכל דדעתיה עלייהו מאתמול אינן אסורי' אלא משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש כדמוכח בפרק מקום שנהגו גבי אנשי יריחו שהיו אוכלין מתחת הנשר בשבת דכיון דדעתייהו מאתמול עלייהו הרי הן מוכנין ועוד דהא לר"ש מהני תנאה בכוס וקערה ועשישית כדאיתא בירושלמי ועיין בשבת דמ"ד ע"א ובפירות התלושין של גוי אין צריך הכנה כדאיתא בירוש' הביאו מרן בסימן תקט"ו וכיון שהן מחוברי' די בשדעתו עליהן מבע"י ואלא מיהו לא מחוור דלא אמרו דמהני תנאה אלא בתלוש וכגון פירות הנושרין שהן מבושלי' וקרובי' לשור וכיוצא בזה כגון סוכה רעועה או קערה ועשישית העשויין לכבות אבל פירות הצריכי' לקרקע שאין דרכן ליפול אין דעת והכן עליהן וכגרוגרות וצימוקים דמו דלא מהני להו מחשבה ואע"פ שיופל בפירות הנושרים עכ"ל ולפי האמור בדעת רש"י דלא הוצרך לטעם מוקצה אלא לפירות שתלש הגוי לעצמו אבל לפירות שתלש הגוי לצורך ישראל בלאו האי טעמא אסורי' הן מטעם דכדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט אין מקום להתיר לדעת רש"י פירות שדעתייהו עלייהו מאתמול בכה"ג ששמע לגוי שאמ' למחר אתלוש פירות להביא אותן דורון לישראל דאף אם נאמר דמהני תנאה במחובר ולית בהו משום מוקצה אכתי אסורות הן מטעם נהנה ממלאכת י"ט העשויה לצורך ישראל ואף בפירות המבושלים דמהני בהו תנאה כל שתלשן הגוי ולא נשרו מאליהן אסורות הן כיון דסוף סוף נעשית בהן מלאכה.
ודע דעיקר סברא זו שכתב הרב דמהני דעת ותנאה בדבר שבמחובר ולית בהו משום מוקצה התוס' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ד"ה מחתכין כתבו כן ע"ש ר"ת דההיא מתני' מחתכין את הדלועין לפני הבהמ' מיירי כשנתלשו מהמחובר בשבת דומיא דנבילה דלית בה משום מוקצה דמיירי ביושב ומצפה אימתי יתלשו וכ"כ בעירובין פרק בכל מערבין ד"מ ד"ה הא ובשבת פרק כ"כ דקכ"ב ד"ה איני יע"ש וסברא זו שכ' הרב דלא מהני תנאה אלא בדבר שבמחובר העשוי לתלש מאליו כגון פירות המבושלין כתבוה התוספות לעיל בפ"ק למה שהוק' להם מההיא דמעמיד אדם בהמתו על המחובר יע"ש. מיהו בשאר דוכתי לא כתבו כן משמע דס"ל דמהני תנאה אף לפירות שאינן עשויות לתלש מאליהן.
וע"פ דבריהם הללו מקום יש בראש ליישב דברי הטור ז"ל בא"ח סי' שכ"ה שכתב וז"ל גוי שצד דגים או לקט פירות או אפה פת או בשל לעצמו כתב בס' המצות יש מתירים כמו שאר מלאכות שעשה לצורכו ויש אוסרים כמו פירות הנושרים כו' ותמה עליו מרן דע"כ לא התירו המתירין אלא באפה ובשל הגוי לעצמו דאין בהם משום איסור מוקצה אבל בצד דגים ולקט פירות משמע דפשיטא ליה דאסורי' דודאי לא גרעו מפירות הנושרין דאסורין משום מוקצה כו' יע"ש וע"פ האמור ומדובר ע"ש התוס' דכל שדעתו עלייהו מאתמול ויושב ומצפה על כך אפילו במחובר אין כאן מוקצה. אפשר דהטור ז"ל מיירי בכי האי גוונא שהיה יושב ומצפה מתי ילקוטו הפירות הללו ומתי יצודו הדגים ההם וכגון שהיו בביברין המוכנים דהשתא לית בהו משום מוקצה אלא משום אמיר' לגוי וכל שהגוי צדן לעצמו מותרות הן לדעת היש מתירין וכי תאמר אלי אם איתא דהטור ז"ל ס"ל כש' התוס' דמהני דעת והכן במחובר אמאי פי' למתניתין דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כשנתלשו מערב שבת וכמ"ש בא"ח סי' שכ"ד והי"ל לפרש כמו שפירש ר"ת שנתלשו בשבת והיה דעתו עלייהו מאתמול. הא לא קשיא דאיכא למימר דאה"נ אלא דאכתי איכא למיחש משום שמא יעלה ויתלוש ומה שכתבו התוס' לזה לדידיה לא שמיע ליה הלכך פירשה בשתלש מאתמול אבל בגוי העושה לעצמו דאין כאן משום אמירה דשמא יעלה ויתלוש לדעת היש מתירין כל שדעתו עלייהו מאתמול אין כאן משום מוקצה והב"ח כתב דרבינו ס"ל דהיש מתירין משמע להו דאע"ג דבפירות של ישראל גזרו אף על הנושרין שמא יעלה ויתלוש אבל בפי' של גוי אם עלה הגוי ותלשן לעצמו שרי כ"ש בפי' הנושרין של גוי ולזה דחה ס' המתירין הללו דלא גרע כשתלש הגוי פירותיו מפי' הנושרין מאליהן של ישראל יע"ש ואם זאת היתה סברת המתירין לא היה צריך הטור ז"ל להשיב עליהן מהאי טעמא דבלאו הכי אסורות הן משום איסור מוקצה דאסח ישראל דעתיה מדברי' שבמחובר ובשמעתין עלה דגוי שהביא דורון לישראל אפי' דגים המפולמין כו' פרכינן אטו פירות בני יומן מי שרו בטלטול ובפרק בכל מערבין ד"מ גבי ההוא לפתא דאתא למחוזא מוכח בהדייא דגוי שתלש לעצמו אסור לישראל הפירות משום מוקצה וכמו שהכריח מרן ב"י כל זה בסי' תקט"ו.
ולפי מ"ש בכוונת הטור דמיירי בגוונא דליכא בהו משום מוקצה כי פליג הטור על סברת היש מתירין ואסר פירות שתלש הגוי לעצמו מטעמא דלא גרע מפירות הנושרין כוונתו לומר דכי היכי דבפירות הנושרין גזרינן אטו שמא יעלה ויתלוש ה"נ בדבר המאכל דנעשה לגוי איכא למגזר מהאי טעמא שמא יעלה ויתלוש פירות מן האילן כיון דלא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן הגוי וכן כתב הר"ן בפרק כל כתבי עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר וז"ל וכי תימא אם כן פירות שתלשן גוי לצורך עצמו יהיו מותרים לישראל י"ל דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אם נתלשו ממילא או תלשן גוי לא פלוג בהו רבנן וכי תימא עשבין שאין דרכן ליתלש מ"ט לא שרינן לישראל י"ל דעשבים וכיוצא אסורות משום מוקצה עכ"ל וסבור הייתי ליישב עוד דברי הטור ולומר דאע"ג דליש מתירין איכא למיסר בפירות שתלש וצד הגוי לעצמו משום איסור מוקצה והם לא התירו אלא בפת לבד כמ"ש מר"ן ז"ל מכל מקום נ"מ לדידהו דלא חיישי באפה גוי פת לעצמו לשמא יאמר הישראל שיעשה בשבילו גם כן בלקט וצד לעצמו לא חיישי להכי ולפי זה גוי שלקט ואפה לעצמו מותרות למוצאי שבת וי"ט מיד ואין צורך להמתין בכדי שיעשו כיון דליכא למיחש לשמ' יאמר לגוי דמהאי טעמא גוי שהביא דורון לישראל בי"ט אסור לערב בכ"ש ועל זה חלק הטור על סברת המתירין דבמידי דאכילה איכא למיגזר טפי וכסבר' האוסרים והמתירים הן הן סברת רבינו יאודה והתוס' בשמעתין דפליגי בהכי לענין גוי שלקט וצד לעצמו אם יש לאסור לערב בכ"ש או לא אלא דהא ודאי בורכא היא דא"כ הטור ז"ל שהסכים לסברת האוסרים פליג דידיה אדידיה דבסימן תקט"ו כתב דגוי העושה לעצמו מותרי' לישראל לערב מיד ועוד דט' האוסרים הוא משום פירות הנושרים ובפירות הנושרים אין איסור אלא ביומן וכמ"ש הטור בסי' תקט"ו ובסי' שכ"ב ש"מ דהיש מתירין מתירין אפי' ביומן וזה מבואר.
ודרך אגב ראיתי למרן ב"י שכתב שדברי הטור הן הן דברי הסמ"ג ז"ל שכתב דיש פנים להתיר כמו שאר מלאכות ויש פנים לאסור משום דבדבר מאכל החמירו טפי דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת כיון דאמירה לגוי לא מתסרא אלא מדרבנן כו' יע"ש ולא זכיתי להבין אמרי קדוש איך ייחס דברי הסמ"ג הללו בדברי הטור שהרי כתב הטור דטעם יש אוסרים הוא מפני שהמעשה הנעשה על ידי גוי הוי כמו פירות הנושרין שנאסרו אפי' נשרו מאליהן ואין ספק שהן הן דברי הר"ן בפרק כל כתבי שכתבנו ולא הוי טעמא דידהו משום גזירה שמא יאמר לגוי אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש פירות האילן ומשום דלא מנכר אי נתלשו ממילא או תלשן גוי. והב"ח כתב שדברי רבינו הן הן דברי הסמ"ק שכתב האי טעמא בהדייא יע"ש עוד כתב מרן דסבר' היש מתירין היא סברת התוס' בריש י"ט שכתבו שהרא"מ אכל מדג מליח שצלאתו השפחה לעצמה כי היכי דשרינן לישראל להשתמש לאור שהדליק גוי לעצמו ואף על פי שהם כתבו ולא נהירא הרי כתבו הטעם משום דמכירו אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה הא אם לא היה מכירו מודו דמשרא שרי וסברת היש אוסרים היא סברת הסמ"ג והסמ"ק והתרומה שכתבו דשמא יש לאסור משום דחיישינן שמא יאמר לגוי לבשל לו בשבת ואפילו באינו מכירו איכא למיחש להכי דליכא למפלג בין מכירו לאינו מכירו אלא כשהגוי עושה לעצמו עכ"ל הנה זה שכתב שהתוס' ס"ל כס' היש מתירין ק"ט שהרי הגהות מיימון בפ"ו מהלכות שבת כתב שהתוס' בפ"ק די"ט קיימי בשיטת הר"ב התרומות שהסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמ' דשמא יאמר הישראל לגוי לאפות בשבילו ולפי דברי מרן ז"ל בתר איפכא קאזלי דהתוס' לא אסרו אלא בגוי המכירו והר"ב התרומה אסר אף בגוי שאינו מכירו והיש מתירין נמי לא התירו סתמא אף בגוי המכירו כמ"ש מר"ן ז"ל אלא בגוי שאינו מכירו וכדברי התוס' וא"כ איך ייחס סברת התוס' עם סברת הר"ב התרומה לפי דברי מרן ז"ל ולולי דברי מרן ז"ל יכולין אנו לומר שאף הר"ב התרומה לא הסכים לאסור בגוי העושה לעצמו מטעמא דשמא יאמר לגוי לבשל בשבילו אלא בגוי המכירו דוקא ומ"ש מרן ז"ל דליכא לחלק בין מכירו לאינו מכירו להאי טעמא דשמא יאמר לגוי אלא כשהחששא היא שמא הגוי יעשה מעצמו לשבת הבאה שהוא הטעם שכתבו התוס' בשם התוספתא אבל כשהחששא היא שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו אף באינו מכירו אסור וא"כ הר"ב התרומות דנקט טעמא משום שמא יאמר משמע אף באינו מכירו אסור הא לא קשיא דהיא היא כוונת הר"ב התרומות דאיכא למיחש שמא ירגילנו לשבת הבאה וכשהגוי עושה מעצמו אסור שמא יאמר הישראל לעשותו בשבילו דהיא היא עיקר הטעם דאסרו חכמים גוי העושה בשביל ישראל גזירה שמא יאמר לו בפי' וכמ"ש התוס' בהדייא בפרק כל כתבי דקכ"ב ד"ה ואם בשביל ישראל אסור יע"ש ונמצא שהר"ב התרומות נקט עיקר הטעם כשהגוי עושה מעצמו דאסור משום שמא יאמר לו לעשות בשבילו וכונתו לומר דיש לאסור בגוי העושה לעצמו שמא מתוך כך יבא הישראל לומר לו שיעשה בשבילו וחששא זו היא בגוי המכירו דוקא דאיכא למיחש שירגילנו בשבת הבאה ומתוך כך יבא לומר אליו בפי' שיעשה בשבילו אבל בגוי שאינו מכירו ה"נ דשרי וכסברת התוס'.
והשתא ניחא דמייתי דברי התוס' בהגהות מיימון על דברי הר"ב התרומות דמשמע דקיימי בשיטתיה ולפי"ז כשכתב הר"ב התרו' דיש צדדין להתיר אף במכירו נמי מיירי והיא היא סברת הרא"ם שכתבו התוס' ז"ל. או כלך לדרך זה דודאי כשאסר הר"ב התרומות אף בגוי שאינו מכירו אסר כדמשמע מהטעם שכתב שמא יאמר לגוי וכמ"ש מרן ז"ל מיהו כשצידד להתיר וכתב דיש פנים להתיר אף במכירו נמי התיר והיא היא סברת הרא"ם שכתבו התוס' וע"ז הביא הגהות מיימון דברי התוס' שדעתם לאסור ולא דס"ל ממש כסברת הר"ב התרומה דאסר אף בשאינו מכירו אלא לאפוקי מאותו הצד שכת' להתר הוא בא שהתוס' לא משמע להו הכי ולפי"ז כשכתב הטור ע"ש הסמ"ג והסמ"ק סברת התרומ' דגוי העושה לעצמו יש אוסרי' ויש מתירין הסברות אזלי מהקצה אל הקצה דלהיש מתירין אף במכירו מתירין וכסברת הרא"מ שכתבו התוס' וליש אוסרי' אף באינו מכירו אוסרי' ומאחר שהסכים הטור לסבר' האוסרי' שאסרו אף באינו מכירו לא הוצרך להביא הסברא הג' שהיא סברת התוס' מיהו מדברי מרן ז"ל משמע דסבר' היש מתירין שכתב הטור היא סברת התוס' המתירין בגוי שאינו מכירו דוקא דאחר שהביא ס' הרא"ם כת' ואע"פ שהתוס' כתבו ולא נהירא כו' משמע דכונתו לומר דאיך מביא הטור ס' היש מתירין מאחר דסברא דחוייה היא וע"ז כתב שהתוס' ג"כ אזלי ומודו דבשאינו מכירו שרי והיא היא סברת היש מתירין ואם זו היתה סבר' המתירין הדרא קושיא לדוכתא מדברי הגהות.
ולפי דברי הסמ"ק שכתב דטעם האוסרי' הוא משום דגוי העושה לעצמו לא גרע מפירות הנושרין והן הן דברי הטור ז"ל לא היה לו צורך למרן ז"ל להכריח דהאוסרים אף בשאינו מכירו אסרו מפני הטעם דנקטו כדי שלא יאמר לגוי דלהאי טעמא אסור לעול' דשערי דחיה לא ננעלו לזה וכמ"ש דבפשיטות טפי הו"ל להכריח מדנקט הטור הטעם משום פירות הנושרין דלהאי טעמא אין מקום לחלק בין מכירו לאינו מכירו וכמבואר ממ"ש ולדברי מרן ז"ל דמשמע ליה דטעם איסורא משום שמא יאמר לגוי הוא א"כ אף למ"ש יש לאסור בכדי שיעשו דמה"ט כתבו התוס' בשמעתין דגוי המביא דורון צריך שימתין לערב בכ"ש שאם אתה מתיר לו מיד יבא לומר לו שיעשנו בי"ט כדי לאכול לערב מיד והשתא לדברי הסמ"ג דבדבר המאכל שעשה גוי בשבת לעצמו איתיה להך חששא דשמא יאמר לגוי אף לערב נמי אסור בכ"ש ולפי"ז הטור ז"ל שהסכים לסברת האוסרי' כאן אי ס"ל הטעם משום שמא יאמר לגוי כדברי מרן שדברי רבינו הטור הן הן דברי הסמ"ג אף לערב נמי אסור בכ"ש מה"ט והא ודאי ליתא שהרי הטור ז"ל בסימן תקט"ו כתב בהדייא דדבר שעשה גוי לעצמו שרי לישראל לערב מיד ושלא כדברי רבינו יאודה שכתבו התוס' ז"ל וע"כ לומר דהטור ז"ל לא חש לדברי הסמ"ג דיהיב טעמא משום שמא יאמר ודבריו הן דברי הסמ"ק שכתב דיש לאסור כמו פירות הנושרין מאליהן ולה"ט אינו אסור אלא ביומן דוקא דומיא דפירות הנושרין וכמ"ש הטור בסימן תקט"ו ושכ"ב ועיין להב"ח ז"ל.
הדרן לדמעיקרא אשר מבואר יוצא מדברי הר"ן דלרש"י גוי שתלש הפירות לעצמו אין בהם טעם לאסור אלא משום מוקצה ולפי זה מותרו' הן לערב מיד ולא בעי להמתין כ"ש אבל הרא"ש ז"ל אחר שכתב הטעם של ר"ת סיים דלטעמו אין לאסור בגוי העושה לעצמו אלא מותר לערב מיד ע"כ משמע דס"ל דלפירוש רש"י אסור לערב בכ"ש וכן דקדק מדבריו מרן ב"י בסימן תקט"ו וכתב שהתוס' בפרק בכל מערבין ורבינו ירוחם והגהות מיימון ז"ל חלוקים בזה וס"ל דלרש"י ז"ל נמי אין צורך להמתין כשעשה הגוי לעצמו ולא זכר ש"ר דברי הר"ן ז"ל הללו ואי לא דמסתפינא הוה אמינא דאף הרא"ש ז"ל לא כיוין לומר דלרש"י ז"ל אסיר דאדרבא מדבריו משמע להפך כמ"ש הר"ן ז"ל דלא הוצרך רש"י למיהב טעמא דמוקצה אלא ללמדנו דפירות שתלש גוי לעצמו אסורות לישראל ביומן ש"מ דלערב מותר מיד אלא לחדושא נקט דאף לטעמו של ר"ת דיהיב שמא יאמר לגוי ולפ"ז היה סברא להחמיר בדבר שבמחובר וכמו שהיא שיטת רבינו יאודה שכתבו התוס' דס"ל דאסור לטעמו של ר"ת אפ"ה קמ"ל הרא"ש דליכא טעמא לאסור וכמ"ש התוס' כנלע"ד.
ובעיקר טעמו של רש"י שכתב דמה"ט אסור לערב עד כ"ש משום שלא יהנה ממלאכת י"ט הקשו התוס' ז"ל דא"כ המבשל בשבת בשוגג אמאי יאכל הרי נהנה ממלאכת שבת ע"כ. ומתרצתא היא עיקר קושיא זו ע"פ מ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דחולין די"ד עלה דהאי מתני' דהמבשל בשבת בשוגג יאכל שכתב וז"ל יאכל הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין לערב בכ"ש דהא דאמרינן בעלמא לערב בכ"ש לית ליה לר"מ אלא היכא דעבר ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטיה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא ע"כ ובד"ה ור"י אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת כתב וז"ל ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דהוי בשוגג וליכא חיוב מיתה עבירה מיהא איכא ובעינן בכ"ש דלא נמטיה הנאה מעבירה עכ"ל הנה מבוארים דבריו דהא דאמרינן בכל דוכתא צריך שימתין לערב בכ"ש אינו אלא לר"י דאמר בשוגג לא יאכל אבל לר"מ דאמר בשוגג יאכל ה"נ דלא בעי לערב בכ"ש אם לא באיסורא דאיכא עליו חיוב מיתה ובכן שמעתין אזלא כוותיה דר"י והתוס' ז"ל משום דמשמע להו הלכה כר"מ לא הונח להן במ"ש רש"י ז"ל דסוגיין דעלמא אזלא דלא כהלכתא אבל רש"י ז"ל בשיטת הרי"ף והרמב"ם קאי וכמ"ש הר"ן בפרק כירה דס"ל דהלכה כר"י ובכן לא קשיא ולא מידי והרא"ש בפ"ק דחולין די"ד ובשמעתין דחה דברי רש"י מההיא דהמבשל בשבת וכדברי התוס' וזו ראיה דבשי' התוס' קאי דס"ל הלכה כר"מ וכמ"ש הב"ח ז"ל בר"ס שי"ח ובפ' מרובה מבואר דעתו בהדייא יע"ש ושלא כדברי מרן ב"י בר"ס שי"ח שייחס שיטת הרי"ף והרמב"ם בדעת הרא"ש דליתא והרא"ש ז"ל שם בפ"ק דחולין הוסיף עוד להקשות על פי' רש"י ז"ל דאפי' לר' יאודה דאמר בשוגג אסור למ"ש בכ"ש היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אבל משום שלא יהנה ממלאכת שבת שנעשה בו איסור בשוגג לא קאסר וכ"ש כשהגוי עושה מלאכה לצורך ישראל יע"ש ואף גם זו יש ליישב לדעת רש"י ז"ל דודאי עיקר טעמא דאיסור זה דשלא יהנה ממלאכת איסור אינו אלא מטעמא דשמא יבא לעשות הדבר ההוא הישראל עצמו דמשום היא גופה של מלאכה זו הנעשית ע"י גוי לצורך ישראל לא הוה לן למיסר דמה איסור ועבירה יש בדבר דאפי' כי אמר הישראל לגוי בפירוש שיעשה המלאכה בשבילו אין כאן אלא שבות מדרבנן שמא יבא הישראל להקל באיסור שבת ולעשות הדבר בעצמו כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' שבת וא"כ ודאי כשכתב רש"י ז"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט אינו אלא מה"ט שמא יבא לעשות הדבר בעצמו והיא גופא הוי טעמא דר' יאודה דקניס במבשל בשבת בשוגג דאע"ג דאין כאן עבירה כיון דשוגג הוא אסרו אותה מלאכה אטו מזיד דאיכא איסור' דאורייתא וכל עיקר הטעם אינו אלא להרחיק את האדם שלא יקל באיסור שבת וכמ"ש רש"י בפרק הנזיקין וליכא למימר דקנסו שוגג אטו מזיד הוא משום דילמא אתי לאערומי ולעשות במזיד דהא ליתא כמבואר שם בסוף אותה סוגייא דפרק הנזיקין יע"ש ובשמעתין כתב הרא"ש ז"ל ויש ליישב פי' רש"י דיותר החמירו בגוי שעושה לצורך ישראל ממה שעשה הישראל בשוגג דמילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן והן הן דברי התוס' בפ"ק דחולין דט"ו יע"ש.
ולכאורה קשיא לי דתירוץ זה נר' מוכרח אף לפי הטעם שכתבו הם ז"ל דלדידהו תיקשי מ"ש דהמבשל בשבת בשוגג יאכל מיד ולא חיישינן דאי שרית ליה אתי לבשולי במזיד והכא בגוי המביא דורון חיישינן דילמא יאמר לגוי לבשל בשבילו וע"כ לומר כמ"ש התוס' בפרק כ"כ דקכ"ב דשמא יבא לעשות במזיד מילתא דלא שכיח היא מה שא"כ שמא יאמר לגוי כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן חיישינן שמא יאמר לו בהדייא וא"כ היא גופא איכא למימר לשיטת רש"י ז"ל דהכא דוקא גזרו שלא יהנה ממלאכת י"ט העשויה בשביל ישראל משום גזירה שמא יאמר לגוי לעשות בשבילו דשכיח משא"כ בשוגג אטו מזיד והר"ן ז"ל דתפס עיקר בשמעתין פי' רש"י ז"ל שלא יהנה ממלאכת י"ט כתב בפרק כ"כ עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר כתב וז"ל ואע"ג דס"ל לר"מ דמבשל בשבת בשוגג יאכל אפי"ה מחמרינן טפי במלאכת גוי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל ליכא למגזר שוגג אטו מזיד שלא נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת גוי איכא למגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא והיינו טעמא נמי דבמלאכת גוי העושה לצורך ישראל אפילו לערב אסור בכ"ש ואלו במבשל בשבת לר"י דגזר שוגג אטו מזיד א"נ לר"מ במזיד איכא למאן דשרי להו ההוא תבשיל במ"ש מיד ואין צריך להמתין בכ"ש עכ"ל הנה מבואר כמ"ש לדעת רש"י ומאחר שהתוס' והרא"ש ז"ל לפי פירושם צריכים הם לחלק בכך למה לא ניחא להו בכך לפי' רש"י ז"ל.
ונראה דהתוס' ז"ל לא ניחא להו מימר דעיקר טעמו של רש"י ז"ל שפירש כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט הוא משום גזירה דשמא יאמר לגוי דא"כ הי"ל לרש"י ז"ל לאסור מהאי טעמא אף בי"ט ב' וכמ"ש הם ז"ל אלא עיקר טעמו של רש"י ז"ל הוא כדי שלא יבא הישראל להקל בי"ט ולעשות הדבר בעצמו וחכמים גזרו אמירה לגוי ומלאכת הגוי בשביל ישראל בחדא גזירה דילמא יקל הישראל בי"ט ויעשה הדבר בעצמו ובכן כיון דעיקר הגזירה הוא שמא יבא הישראל בעצמו קשיא להו שפיר מ"ש מהמבשל בשבת בשוגג דלא גזרו אטו מזיד משום דלא שכיח ה"נ לא שכיח שלא נחשדו ישראל על כך אכן לפי הטעם שכתבו הם ז"ל דאסור משום גזירה שמא יאמר לגוי ואע"ג דהוי כגזירה לגזירה אסרו אותה משום דאי לא הא לא קיימא הא וכל שהורגל לומר לגוי שיעשה בשבילו קרוב הוא לעשות הדבר בעצמו וכ"כ הרשב"א בחי' לפרק כ"כ דקכ"ב גזרו שפיר כשעשה הגוי מעצמו לצורך ישראל אטו שמא יאמר לגוי דשכיח טובא והרא"ש ז"ל שישב פירוש רש"י ז"ל באומרו דמלאכת ישראל בשוגג לא שכיח לאו היינו משום דמזיד לא שכיח דלא נחשדו ישראל על כך דזה לא יתכן לפירוש רש"י ז"ל כמדובר אלא כוונתו ז"ל דמלאכת ישראל בשבת בשוגג מילתא דלא שכיח היא דמי זה אשר ישכח מהמלאכה האסורה בשבת או מיום השבת ולא שכיח מילתא ולכן כשעבר ושגג ושכח לא גזרו באותה מלאכה משום דלא שכיח לא כן במלאכת גוי לישראל דשכיח טובא ולכן גזרו באותה מלאכה המצוה שלא יהנה ממנה דילמא יבא להקל בשבת ולעשות הדבר בעצמו ואפשר לומר דהוא הוא הטעם עצמו שכתב הר"ן ז"ל שם בפרק כ"כ שמא ירגילנו לשבת הבאה כלומר דמלאכת גוי בשביל ישראל שכיח ולכן אסרו הנאת אותה מלאכה דכיון דשכיח והורגל להקל בשבת יבא לעשות הדבר בעצמו לא כן בשוגג אטו מזיד לא נחשדו ישראל על השבתות וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת עירובין דל"ט הסכים לפרש"י ז"ל וסיים וכתב וההיא דהמבשל בשבת לא דמי להא דהתם בשוגג נעשית המלאכה וליכא למגזר ולא למקנס ביה מידי אליבא דר"מ דליכ' למיחש שמא יעשה במזיד אבל במה שנעשה ע"י גוי לישראל דאתי לזלזולי במילתא ולומר לו עשה גזרו שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשה בחול והאי שני חול הוא ואם הא' חול כ"ש דשרי עכ"ל הנה הרב ז"ל כלל הטעם שכתבו התוס' בתוך הטעם שכתב רש"י דטעמא דשלא יהנה ממלאכת י"ט הוא משום דאיכא למגזר דילמא יאמר לגוי לעשות בשבילו ולא גזרו יו"ט ב' מהאי טעמא וכמ"ש התוס' דכיון דעבדו רבנן הכירא שלא יהנה בכ"ש ממילא הוא יודע דאמירה לגוי אסור שהרי לא הניחו אותו ליהנות ממלאכת הגוי שעשה מעצמו עד שיעור כדי שיעשו מי"ט ב' כדי שיוכל הוא לעשות בהיתר ואע"ג דמספק הוא אסור מ"מ מלאכת היתר היא מה נפשך עוד הביא ראיה רש"י ז"ל לפירושו ולטעמו שפי' בשמעתי' בפרק בכל מערבין מההיא טביא דאתציד בית ריש גלותא כו' יע"ש והתוס' שם והרא"ש ז"ל בשמעתין דחו לה בדילמא רבינ' לית ליה בכ"ש כלל לא בי"ט ראשון ולא בי"ט ב' יע"ש ולכאורה איכא למידק דא"כ תיקשי ליה לרבינא אותה ששנינו במסכת מכשירין פ"ב גבי מרחץ וירק דצריך להמתין לערב בכ"ש וי"ל דבשבת דוקא החמיר.
והנה ה"ה בספ"א מה' י"ט דכ"ד עמ"ש רבינו וז"ל ב' ימים טובים אלו של גליות שני קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה בראשון אם הכין אותו לב' הרי זה מותר וכן דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון מותר בב' כו' כתב ה"ה ז"ל מסקנא כרב דאמר שני י"ט של גלויו' נולדה בזה מותרת בזה דב' קדושות הן ומשם יש ללמוד לדבר שבמחובר שהמחובר שנתלש בי"ט ראשון אינו מותר עד מוצאי י"ט בכ"ש והעיקר כדברי רבינו וכן הסכים הרשב"א בראיות עכ"ל והלח"מ שם כתב וז"ל משמע דהוא סבור שדעת רבינו כדעת רש"י דמותר בי"ט שני וק' לזה שהרי כפי טעמו שכת' בפ"ו מהלכות שבת משום גזירה שלא יאמר לגוי לעשות משמע שהוא סבור כדעת התוספות דצריך להמתין עד מוצאי י"ט שני דזהו טעמן של התוס' שהצריכו להמתין עד מוצאי י"ט ב' כו' ואלו לא היה כותב כן ה"ה בדעת רבינו היינו יכולין לומר דהוא סבור עד מוצאי י"ט ב' ומ"ש כאן דמותר בב' הוא מפני שניצוד מאליו או שנעקר מאליו כמ"ש התוס' ז"ל שם אבל אחר שכתב ה"ה מ"ש אי אפשר לומר כן עכ"ל גם הר"מ מטוולי הביא דבריו בספר יד אהרן בסימן תקט"ו עמד בזה על דברי מרן ב"י וכתב דהרמב"ם ז"ל קאי בשיטת התוס' והוא לא התיר אלא דבר שניצוד לצורך גוי דוקא וכמו שצדד מרן וסמך אמ"ש בפ"ו מהלכות שבת יע"ש והמחבר לא עמד על כוונת הר"מ מטוולי ז"ל כיע"ש ועפ"י מ"ש בשם הר"ן והריטב"א ז"ל דאע"ג דס"ל כפי' רש"י לא הניחו ג"כ עיקר הטעם שכתבו התוס' ז"ל כמדובר אין כאן מקום לקושית הלח"מ והרמ"ט ז"ל וכמובן גם מאי דמפשט פשיט' ליה להלח"מ בדעת ה"ה ז"ל דסבור בדעת רבינו ז"ל שדעתו כדעת רש"י לדידי מספ"ל דאפשר דאף ה"ה ז"ל סבור בדעת רבינו שדעתו כדעת הר"ב ה"ג וס"ל דכשהתיר דבר הניצוד בי"ט ראשון או דבר שנתלש בראשון לב' אינו אלא בדבר הניצוד והנתלש לצורך גוי דאף לדעת התוס' והר"ב ה"ג מותר בב' כמבואר בדברי התוס' ומ"ש שי"א שהמחובר שנתלש בראשון אינו מותר עד מוצאי י"ט ב' היא היא סברת רבי יאודה שכתבו התוס' בשמעתין דס"ל דדבר שבמחובר אפי' נתלש וניצוד לצורך גוי אסור לישראל עד לערב בכ"ש וכמו שביאר כוונתו מרן ב"י בסימן תקט"ו וסברת רבינו יאודה הלזו דחאוה התוס' ז"ל ומפני כך כתב שדברי רבינו עיקר כלומר דבניצוד מאליו או לצורך גוי מותר בי"ט ב' וכסברת התוס' ז"ל ויש קצת ראיה לזה מדלא הזכיר ה"ה לדברי רש"י ז"ל דקאי בשיטת רבינו ומוהר"מ מטוולי ז"ל אחר שכתב שדעת רבינו היא כדעת התוס' והר"ב ה"ג ז"ל עמד מתמיה על דברי ה"ה ז"ל שכתב ברפ"ו מהלכות שבת דלדעת הרמב"ם אין חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר וכולם צריכין להמתין לערב בכ"ש כדי שלא יהנה הישראל ממלאכת שבת ע"כ ותמה עליו הרב הנז' דלדעת התוס' והר"ב ה"ג יש חילוק בין ישראל הנעשה בשבילו לישראל אחר כיון דלדידהו טעמ' דצריך להמתין לערב הוא משום גזירה דשמא יאמר והאי טעמא לא שייך לגבי ישראל אחר וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשמעתין והוא ז"ל תירץ דה"ה ז"ל חלוק בזה עם הרא"ש ז"ל יע"ש ואשתמיט מהרב ז"ל דברי רבינו שם באותו פרק הל' ה' והשגת הראב"ד ז"ל עליה דהרמב"ם וישוב ה"ה ז"ל לדעת רבינו כמו שיע"ש גם זה שכתב דלדעת התוס' והר"ב ה"ג יש חילוק בין ישראל שנעשה בשבילו לישראל אחר ונסתייע מדברי הרא"ש הוא לא ידע שהתוס' ז"ל חלוקים בזו עם הרא"ש וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל וכ"כ הב"ח בריש סימן תקט"ו יע"ש ומה שגמגם בספר יד אהרן על דברי הר"ם מטוולי ממ"ש ה"ה בספ"א מהלכו' י"ט ע"פ מ"ש בכוונת ה"ה ז"ל אין מקום לדבריו ודוק ולענין הלכה העלה מרן ז"ל בסי' תקט"ו כשיטת רש"י ז"ל דאין צריך להמתין עד מוצאי י"ט ב' אלא עד מוצאי י"ט ראשון.
ובשיעור כדי שיעשו מבואר בדברי הרא"ש בשמעתין וכן בפ"ק דחולין די"ד ומדברי התוס' בפרק בכל מערבין דלשיטת רש"י אין צורך להמתין אלא שיעור לקיטה לבד ולא בעי שיעור הבאה ג"כ אבל הר"ן ז"ל כתב דאף לטעמו של רש"י בעינן שיעור כדי שילך הגוי למקום שלקט ונגמר המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום וכתב הוא ז"ל דהכי מוכח במסכת מכשירין דתנן התם מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד כלומר למ"ש ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב והאי ירק ודאי איסוריה משום מחובר הוא ולא הזכיר שיעור תלישה לפי שהיא נעשית בשע' מועטת וקאמר דצריך שימתין כדי שיבואו ממקום קרוב אלמא שיעור הבאה נמי בעינן עכ"ל ותמיה לי טוב' בדבריו ז"ל שאם דעתו לפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממתין כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום הקרוב יותר א"כ עכ"ל דמתני' מיירי היכא דמספ"ל אם באו הירקות מחוץ לתחום או לא ועלה קאמר דממתין שיעור הבאה מחוץ לתחום וא"כ קשה דמנ"ל להר"ן ז"ל בדעת רש"י דכל שידוע לו מהיכן לקטן דצריך שימתין שיעור הבאת הפירו' ממקום הלקיטה ולא די לו בשיעור הלקיטה לבד דאיכא למי' דדוקא היכא דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום הוא דבעינן שימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום אבל כי יודע לו בודאי שנלקטו מתוך התחום דאז ליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום כי אם איסורא דלקיטה מהמחובר לבד די בהמתנת שיעור לקיטה לבד וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בדעת רש"י ז"ל ואם דעתו לפרש מאי דקתני מתני' כדי שיבואו ממקום קרוב דהיינו מתוך התחום מהמקום הקרוב יותר הנמצא שם ירק א"כ ע"כ דמתני' מיירי בשידוע לו שלקטן מתוך התחום אלא שאינו ידוע לו מאיזה מקום לקטן שאם ידוע לו ג"כ מקום הלקיטה לא הו"ל למתני כדי שיבואו ממקום קרוב דכבר כתב הר"ן ז"ל דממתין שיעור שילך למקום הלקיטה וא"כ קשה כיון דכשידוע לו שהן מתו' התחום ואינו ידוע לו מקום הלקיטה תלינן להקל ואין צריך להמתין אלא שיעור כדי שיבואו ממקום קרוב ולא ממקום רחוק כי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא למה לא תלינן ג"כ להקל דמתוך התחום באו ולמה זה כתב הר"ן ז"ל דממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום וסבור הייתי לומר דכי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא כיון דאיכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום תלינן לחומרא שבאו מחוץ לתחום משום איסורא דהבאה מחוץ לתחום אבל כשהדבר ידוע שנלקטו מתוך התחום אלא דמספ"ל מאיזה מקום נלקטו דליכא איסורא דהבאה מחוץ לתחום אלא איסורא דלקיטה מהמחובר כי מספ"ל מקום הלקיטה תלינן להקל דממקום קרוב שמתוך התחום באו כיון דליכא הכא איסור' דהבאה מחוץ לתחום וזה שכת' הר"ן ז"ל דכי מספ"ל מאיזה מקום לקטן צריך שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מסברא כתב כן וכמדובר.
אבל קשה שהרי רש"י ז"ל ס"ל דבס' תחומין תלינן להקל כמ"ש בשבת פרק שואל דף קנ"א גבי גוי שהביא חלילין בשבת והביא דבריו הר"ן ז"ל בשמעתין וא"כ אפי' כי מספ"ל אם באו מחוץ לתחום הי"ל למתלי לקולא ולא היה צריך להמתין אלא שיעור שיבואו מתוך התחום ולמה זה כת' הר"ן ז"ל דימתין שיעור הבאה מחוץ לתחום ואפשר לומר דהר"ן ז"ל מפרש לההיא דקתני כדי שיבואו ממקום קרוב דמחוץ לתחום קאמר ומיירי מתני' היכא דמספ"ל מאיזה מקום נלקטו אם מתוך התחום או מחוץ לתחום ועלה קתני מתני' דתלינן לחומרא וממתין כדי שיבואו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואע"ג דבעלמא בספק תחומין תלינן להקל היינו היכא דליכא אלא איסור תחומין לבד כי ההיא דגוי שהבי' חלילין בשבת מיהו הכא לאו משום איסור תחומין אתינן עלה אלא משום איסור לקיטה מהמחובר בשבת ומשום איסור זה החמירו חכמים שלא יהנה מאותה מלאכה עד שיעור שיעשה אותה מלאכה בשלימות בכדי שילך וילקט ויביא אותן הפירות ממקום הלקיטה ומשום דשיעור הלקיטה אין בה ממש דבשיעור כל שהו נלקט נתנו לו שיעור הבאת הפירות ממקום הלקיטה ולכן היכא דמספ"ל אם נלקטו מתוך התחום או לא תלינן לחומרא דמחוץ לתחום באו כיון דעיקר איסור זה משום שלא יהנה ממלאכת המחובר הוא דאיכא איסורא דאורייתא אבל כשידוע בודאי מהיכן נלקטו די בהמתנת שיעור הבאה ממקום הלקיטה אך קשה דמנ"ל להר"ן ז"ל לפרש מתני' דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום ומשום דתלינן לחומרא דאימא ממקום קרוב שבתוך התחום קאמר ואע"ג דאיכא איסור מחובר דאורייתא די לנו בשימתין שיעור הבאת הפירות ממקום קרוב כאלו ידענו בודאי שמשם נלקטו דכל שממתין שיעור זה הרי אינו נהנה ממלאכת איסור וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד.
ולמאי דמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בדעת רש"י ז"ל דבהמתנת שיעור הלקיטה לבד דיי קשה מה יענו ביום שידובר בהם הך מתני' דמסכ' מכשירין דקתני ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ולפי שיטתם מה מקום לשיעור המתנה זו ולומר דס"ל דמתני' מיירי היכא דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא ומשום איסורא דשלא יהנה ממלאכת איסור הבאת מחוץ לתחום הוא דקתני שימתין כדי שיבואו מחוץ לתחום ממקום קרוב אבל באיסור מחובר לבד דיי בהמתנת שיעור לקיטה לבד לדעת רש"י ז"ל זה אינו שהרי משום ספק תחומין הו"ל למיזל לקולא ולא היה לו צורך להמתין שיעור הבאה כלל וכמו שהיא שיטת רש"י ז"ל גבי גוי שהביא חלילין בשבת ועיין להרב תי"ט שם במס' מכשירין פ"ב מ"ו שצדד ב' צדדים בכוונת דברי הר"ן ז"ל וכמ"ש אבל לא עמד דבריו ז"ל והרא"ש ז"ל בשמעתין כתב וז"ל ולפי ר"ת היה צריך להמתין בכדי שילך הגוי למקום שצד הצבי דאלת"ה אכתי איכא למיחש שמא יאמר לגוי בי"ט כדי שיאכל בלילה מיד ושמא י"ל שלא החמירו כולי האי ויראה שימתין עד שעה שיוכל להביא מאותו המין הנמצא בסמוך לעיר ולא נחמיר כולי האי בכדי שיבא מן המקום שהביאן הגוי עכ"ל וכ"כ התוס' בפ' בכל מערבין יע"ש ונר' מדברי הרא"ש ז"ל דאם יש מאותו המין בתוך העיר בעינן שימתין שיעור כדי שיביא מהנמצא מחוץ לעיר ונראה שהוא מפרש ההיא מתני' דמסכת מכשירין דקתני ממקום קרוב דהיינו מחוץ לתחום מהמקום קרוב יותר ואין ספק שזו היתה כוונתו של הרע"ב בפירושו שם במסכת מכשירין והצד השני שצדד הר"ב תי"ט ז"ל בכוונת דברי הר"ן ז"ל שם יע"ש אלא שמדברי הר"ן אין ראיה כ"כ והיה לו להרב להביא דברי הרא"ש הללו דמוכיחין כן ומה שהרא"ש ז"ל לא הביא ההיא מתני' דמכשירין לסיוע לדבריו היינו משום דההיא מתני' אפשר לפרש דמיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן אבל בשידוע מהיכן ליקטן אפשר דדי בשיעור המתנת הבאה ממקום הלקיטה וזה אנו צריכין לומר לדעת ה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מהלכות י"ט הל' יו"ד דאם לקט הגוי מחוץ לתחום צריך להמתין כשיעור מקום הלקיטה ולא די לו בשיעור שהיית חוץ לתחום לבד ולא כיש מי שכתב שאם הוא רחוק די בשיעור שהיית חוץ לתחום יע"ש דלפ"ז מתני' דקתני ממתי' כדי שיבואו ממקום קרוב מיירי בשאינו יודע מהיכן ליקטן דתלינן דממקום קרוב באו אבל כשיודע מקום הלקיטה צריך שיעור שהיית מקום הלקיטה ממש ולענין הלכה העלה מר"ן ז"ל בספרו הקצר בסימן תקט"ו כמ"ש הר"ן בדעת רש"י דבעינן שיעור לקיטה והבאה וכי מספ"ל ממתין שיעור שיבואו מחוץ לתחום.
ודבר שבמחובר דנתלש ביו"ט דצריך שימתין לערב בכדי שיעשו אם איסור זה הוי דוקא לאותו ישראל הנעשה בשבילו או דילמא אף לאחרים נמי אסור בזה כתב הרא"ש ז"ל בשמעתי' וז"ל ולפרש"י אסור לכל ישראל בכדי שיעשו שלא יהנו ממלאכת י"ט אבל לפי' ר"ת שפירש משום שמא יאמר לגוי מסתבר שמותר לישראל אחר ולא חיישינן שיאמר לגוי להביא בשביל אחר שאין אדם חוטא ולא לו והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך עכ"ל הנה מ"ש דלפי' רש"י אסור לכל ישראל ליכא מאן דפליג בזה והכי מבואר מדברי רש"י בפ"ק דחולין דט"ו דלר"י דאסר מבשל בשבת בשוגג בו ביום כתב רש"י ז"ל דאף לאחריני נמי אסור שלא יהנו ממלאכת איסור עד לערב בכדי שיעשו יע"ש ואולם זה שכתב דלר"ת מסתבר שמותר לישראל אחר הנה התוס' ז"ל בשמעתי' חלוקין עליו בזה וכמו שדקדק מדבריהם הרב ח"ה ז"ל והר"ב ב"ח בסימן תקט"ו וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהוקשה לו במ"ש הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד דבשביל שעה מועטת דבכ"ש לא חש להאריך כו' דזה אין לו מובן דלשיטת התוס' דאסור עד מוצאי י"ט ב' מטעמא דשמא יאמר לגוי להביא לאכול בי"ט ב' השתא דליכא טעמא דשמא יאמר לגוי משום דאין אדם חוטא ולא לו מותר כל יום שני וא"כ אין כאן שעה מועטת ועוד הוקשה לו בדברי הרא"ש ז"ל דמאי ק"ל דלא קאמר מותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום ומאי קושיא דאיכא למימר דקאמר לו בסוף דבריו וקאי אתרווייהו דכה"ג כתב הוא ז"ל לקמן גבי בכדי שיעשו דאי הוה קאי נמי אחוץ לתחום לימא ר"פ בכדי שיעשו בסוף דבריו והוה קאי אתרווייהו וצ"ע עכ"ל ואפשר ליישב דברי הרא"ש ז"ל דמה שהוקשה לו במ"ש דאין כאן אלא שעה מועטת י"ל דכיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן איסורא דב' י"ט אלא איסורא דיום ההבאה ואיסורא דלערב בכ"ש אלא שמתוך מה שאסרו לערב בכ"ש אנו אומרים דאסור כל יום ב' דזיל בתר טעמא כמ"ש התוס' ז"ל ובכן כיון דתלמודא לא נחית לאשמועינן אלא שיעורא זוטא דלערב בכ"ש כתב הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר דלישראל אחר שרי מיד משום דשיעורא זוטא הוא לא חש להאריך אע"ג דנ"מ לענין י"ט ב' בשני י"ט של גליות כיון דתלמודא לא נחית השתא להכי גם מה שהוקשה לו בעיקר קושיות הרא"ש ממ"ש הרא"ש ז"ל בתר הכי לא קשיא כלל דהכא ליכא למימר דכי קאמר ר"פ דלישראל אחר שרי מיד קאי לחלוקה דמחובר דקאמר מעיקרא כיון דבחלוקה דמחובר קאמר דבו ביום אסור ולערב אסורין בכ"ש ולישראל אחר בו ביום אסור ודאי משום מוקצה וא"כ ע"כ דכי קאמר ר"פ בסיפא ולישראל אחר אסור לא מצי קאי אכולה חלוקה דרישא אלא דוקא אמאי דקאמר בריש' ולערב אסורים בכ"ש וכיון דלא קאי אכולה חלוקה דרישא לא הו"ל לר"פ למתני בסיפ' אלא מיד כי קאמר ולערב אסורים בכ"ש הו"ל למימר ולאחרים מותר מיד מה שא"כ למ"ש הרא"ש ז"ל דאי קאי מילתיה דר"פ דבכדי שיעשו אף אחלוקה דחוץ לתחום נמי לימא מילתיה אסיפא בתר דקאמר מילתא דבא מחוץ לתחום דהשתא קאי מילתיה אכולה רישא בין אחלוק' דמחובר כחלוקה דמחוץ לתחום דבשניהם אסורים לערב בכ"ש וזה ברור.
ואולם אי קשיא הא קשיא דאיך כתב הרא"ש ז"ל דמסתבר דלטעמו של ר"ת לישראל אחר שרי מיד משום דליכא טעמא דשמא יאמר והלא הרא"ש ז"ל גופיה כתב בפרק כל כתבי דקכ"ב עלה דמתני' דגוי שהדליק את הנר אם בשביל ישראל אסור דאסור לכל ישראל ואף לישראל אחר וכת' דהא דאמרינן בשמעתין והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר היינו דוקא באיסור תחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא כי הכא לא עכ"ל וכ"כ התוס' ז"ל שם יע"ש הרי שאסרו לישראל אחר אע"ג דליכא טעמא דשמא יאמר וליכא נמי טעמ' דמוקצה כמ"ש הרא"ש בשמעתי' והרב"ח ז"ל בסימן תקט"ו כתב דאף הרא"ש לא התיר לדעת ר"ת ז"ל לאכול לערב מיד אלא לערב מוצאי י"ט ב' אלא שאין צריך להמתין כ"ש אבל בי"ט ב' עצמו ודאי אסור מפני שלא חלקו חכמים בדבר שבמחובר בין ישראל עצמו לאחר יע"ש ואין זה משמעות דברי הרא"ש ז"ל כלל גם דברי הטור ז"ל בסימן תקט"ו אין מורין כן ועיין בסימן רע"ו ובדברי הטור שבספר ב"ח כתוב אבל לאחרים מותר מיד לערב יום ראשון בלילה וכלשון הזה הוא לשון רבינו ירוחם הביא דבריו מרן ב"י ז"ל באופן שאין מקום לדברי הב"ח ז"ל בזה ובקיצור פסקי הרא"ש ראיתי שהגיהו וכתבו מותר בלילה של מוצאי י"ט מיד ואין ספק שהמגיה הגיה כן לפי מ"ש הב"ח ז"ל ולא כיוון יפה באופן שדברי הרא"ש והטור לפי שורה המהלכת תחת כתבן מורי' דאף בי"ט ב' שרי לישראל אחר והדרא קושיין דהרא"ש ז"ל תבריה לגזיזיה מהכא למ"ש בפרק כל כתבי ואולם אפשר דדוקא הכא שהביא דורון לישראל דמשום ספיקא דילמא תלש בשבת הוא דאסור בזה הוא שכתב הרא"ש ז"ל דלר"ת ז"ל מסתבר שמותר לישראל אחר מטעמא דאין אדם חוטא ולא לו כיון דאין כאן איסור ודאי שנתלש מהמחובר בי"ט אבל גבי גוי שהדליק הנר לצורך ישראל ועשה כבש דאיכא איסורא ודאי אסור לכל ישראל שלא חלקו באיסור דאורייתא בין ישראל זה לישראל אחר דלאו כ"ע טעמא גמרי דיש לחלק ביניהם והרואה לישראל אחר נהנה ממלאכת גוי הנעשה בשביל ישראל סבור דלכל שרי ומפני שאין צורך לישראל עצמו לא נהנה בו כנלע"ד ובהכי ניחא ג"כ דברי הטור שכתב בהלכות שבת בסימן רע"ו כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק כל כתבי ובסימן תקט"ו כתב לדברי הרא"ש ז"ל שכת' בשמעתין וניחא נמי דבהלכות שבת בסימן שכ"ד כתב דאם לקט הגוי וצד היום אסורים לכל בו ביום ולערב בכדי שיעשו עכ"ל ומשמע מדבריו דלערב נמי אסור לכל עד בכ"ש וכן מבואר בדברי מרן ז"ל שם וזה היפך מ"ש בסימן תקט"ו דלערב מותר לכל מיד ועפ"י האמור ניחא דבסימן תקט"ו מיירי בגוי שהביא דורון דאיסורו מספק משא"כ בסימן שכ"ד מיירי באיסור ודאי ואת זה ראיתי למרן הב"י ז"ל שם בסי' שכ"ה שכתב

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה