שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה טז
שורש איסור טלטול מוקצה בי"ט בהמת קדשים שמתה כו' לא יזיזנה ממקומה. נ"ב הכי איתא בפ' א"ץ דכ"ז בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ובעינן בגמרא לימא תנן סתמא דלא כר"ש ושקיל וטרי בגמ' ומוקי לה בבהמת קדשים ובמסוכנת זו היא גירסת רש"י ואתייא מתני' כר"ש דוקא ולפי גירסת הרי"ף דגריס במסוכנת ודברי הכל אתייא מתני' אף כר"י כמ"ש הר"ן ז"ל בפי' ההלכות יע"ש.
ועפ"י גירסת הרי"ף מינח ניחא לי מה שהקשו התוס' בשלהי מסכת שבת דקנ"ו ד"ה תרגמא זעירי כו' היכי מוכח תלמודא התם דזעירי ס"ל כר"ש מדאוקמא למתני' בבהמת קדשים דקתני עלה ועל החלה דומייא דחלה דקדישא כדאמרינן בשמעתין יע"ש ולפי גירסתו של הרי"ף ז"ל דגריס בשמעתין במסוכנת ודברי הכל דמוכח מינה דאף ר"י מודה במסוכנת דמותרת בטלטול א"כ שפיר דייק תלמודא התם דזעירי ס"ל כר"ש מדתרגמא למתניתין בבהמת קדשים סתם ולא פירש דמיירי במסוכנת אלמא דאפילו בריאה נמי קאמר תנא דמתני' דאסיר' ומשום דהוייא בהמת קדשים הא דחולין שרייא ואפילו בריאה א"כ שמעינן מינה דס"ל כר"ש ודו"ק.
ואיכא למידק בשמעתין מאי דוחקי' דתלמודא לומר דמתני' אתייא דלא כר"ש כיון דאשכחן סתמא אחריתי נמי לקמן בפרק המבי' דסתם לן תנא דלא כר"ש והיינו מתני' דאין מבקעין עצים מן הקורות דע"כ אתייא דלא כר"ש וכדאמרינן בריש מכילתין גבי י"ט סתם לן תנא כר"י כו'. ולשיטת הפוסקים כר"ש אפי' בי"ט כמ"ש הרא"ש ז"ל בסוף מכילתין ודחו סוגייא דריש פ"ק כיע"ש ניחא דבעי תלמודא לאוקומי מתני' כר"ש משום דהלכתא כוותיה ואף דההיא סתמא דאין מבקעין כו' אתייא דלא כוותיה לא בעי לאוקומי סתמא אחרינא נמי דלא כוותיה אבל לשיטת הפוסקים בי"ט קשה למאי קמהדר תלמודא הכא לאוקומי מתני' כר"ש מאחר דלית הילכתא כוותיה.
וראיתי להר"ב בש"מ שכתב דלאו משום דוחקא הוא דבעי לאוקומי מתני' כר"ש אלא פרושי קמפרש תלמודא אמאי לא אייתי הך מתניתין בריש מכילתין לאוכוחי מינה דסתם לן תנא כר"י בי"ט וקאמר דמהכא לא שמעינן מידי דאיכא לאוקומ' כר"ש נמי יע"ש. ואין זה נוח לי דא"כ הו"ל לאתויי הך שקלא וטרייא לעיל בריש מכילתין ולמימר דמהכא לא שמעינן מידי ולאתויי בתר הכי ההיא מתניתין דאין מבקעין כי ע"כ נלע"ד דתלמודא דחיקא ליה לאוקומי מתני' דהכא כר"ש אף דידע דאידך סתמא דאין מבקעין דלא כוותיה משום דהכא מייתי תנא דמתני' עובדא דר"ט וחכמים דכולהו ס"ל דלא כר"ש וכיון דמעשה רב לא הו"ל לרבי למסתם גבי שבת כר"ש מאחר דכל הנך תנאי ס"ל דלא כוותיה ועבדי נמי עובדא דאע"ג דאינהו קיימי בי"ט וגבי יו"ט הא דסתם לן תנא דלא כר"ש מ"מ ס"ל לתלמודא דהנך תנאי ודאי ס"ל נמי הכי גבי שבת כי היכי דר"י ור"ש הוא בין בשבת ובין בי"ט ורבי הוא דאשכחן ליה דסתם לן גבי שבת כר"ש וגבי י"ט כר"י ולדידיה קאמר תלמודא דס"ל דיש חילוק בין י"ט לשבת אמנם תנא אחרינא לא אשכחן דס"ל לחלק בין י"ט לשבת וכיון שכן הנך תנאי דס"ל גבי י"ט דלא כר"ש ה"נ ס"ל גבי שבת וא"כ לא הוה ליה לר' למסתם גבי שבת כר"ש מאחר דעבדו עובדא כולהו הנך תנאי דמתני' דלא כוותיה ולהכי קמהדר תלמודא לאוקומי סתמא דמתני' כר"ש כנלע"ד.
ולענין הלכה לפי גירסת הרי"ף והיא גירסת רבינו והרא"ש והטור בא"ח סי' תקי"ח דגרסי במסוכנת ודברי הכל שמעינן שאם היתה הבהמה בריאה בערב י"ט ומת בי"ט אסורה בטלטול לדברי הכל ואם היתה מסוכנת מותרת לדברי הכל. ואם היתה חולה קצת ומתה בי"ט פליגי בה ר"ש ור"י ולשיטת הפוסקים כר"י גבי י"ט אסורה ולשי' הפוסקים כר"ש מותרת כמ"ש הטור סימן תקי"ח.
וכתב מרן הב"י בס"ס תצ"ז דאף דכשהיתה הבהמה בריאה בעי"ט ומתה בי"ט אסורה לכ"ע מיהו אם היתה בריאה ונשחטה בי"ט ונמצאת טריפה דינה כהיתה חולה קצת ובאנו למחלו' ר"י ור"ש ודקדק כן מדברי הטור יע"ש אבל בשיטת הר"ב כתב שדינה כבריאה דאסורה לכ"ע שכתב וז"ל והלכך השוחט בהמה ונמצאת טריפה הרי זה כבעלי חיים שמתו דאסור לטלטלן לדברי הכל דכשהיא בחיים בחזקת היתר עומדת וכיון שכן השוחט את הבהמה ובא לבודקה לא יבדקנה אלא במקום שיוכל להניח' שם אם תהא טריפה וכעובדא דלוי דשלהי מסכת שבת דכי מייתו בהמה לקמיה ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא וכן הוא בירושלמי עכ"ל: וק"ל טובא לפום מאי דמשמע ליה להר"ב דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כבהמה בריאה שמתה דאסורה בטלטול לכ"ע אם כן היכי מוכח התם דקכ"ו דאף לוי סבר הלכה כר"י משום דכי מייתו טריפה קמיה לא הוה חזי לה אלא אקלקילתא ומה הוכחה היא זו מאחר דאפשר דבבהמה בריאה שמתה אף ר"ש אזיל ומודה דאסו' ולא פליגי אלא בחולה קצת כמר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו כו' ואפשר דלוי סבירא ליה כוותיה דאמימר אלא ודאי דבהמה שנשחטה ונמצאת טריפה דינה כחולה כמ"ש מרן ז"ל ובכן מוכיח שפיר מדהוה חזי ליה אקלקילתא ש"מ דסבירא ליה הלכה כר"י. וליכא למימר דמדהוה חזי אקלקילתא כל מין בהמה דמייתו קמיה ולא היה שואל אם היתה חולה קצת מערב יום טוב או לא מינה מוכח הש"ס דסביר' ליה כר"י דלר"ש בהמה חולה שנשחטה לא אסירא בטלטול אבל לעולם אימא לך דבהמה בריאה שנשחטה בי"ט ונמצאת טריפה אסורה לכ"ע. הא ודאי ליתא דלדידך מי ניחא אף אם תאמר דס"ל כר"י אכתי קשה אמאי לא היה שואל אם היתה מסוכנת מעי"ט או לא דבהא אפילו לר"י מות' בטלטול ועכ"ל דאה"נ דבהמה כזו לא הוה חזי ליה אקלקילתא וא"כ ה"נ איכא למימר בבהמה שהיתה חולה קצת ולעולם דס"ל כר"ש.
ואולי נאמר לדעת הר"ב דבהמה מסוכנת מסתמא לא היה צריך לשאול עליה שכן דרך השוחט בהמה לי"ט שלא לשחוט מסוכנת אלא בריאה וטובה משום כבוד י"ט אבל בהמה חולה קצת לא ממנעי מלשחוט משום שירא שמא תסכן ויפסידנה ועיין להרב ב"ח בס"ס תצ"ז. עוד יש לגמגם לפי דברי הר"ב ז"ל אמאי לא משני תלמודא בשמעתין למר בר אמימר דמתני' אתא אף כר"ש ומיירי בבהמה בריאה שנשחטה ונמצאת טריפה דלישנא דמתה נמי שייך בנשחטה כמ"ש רש"י בפ"ז דתמורה דל"ג ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן כו' הא דקתני אם מתו לא מתו ממש אלא בעבר ושחטן יע"ש.
ודע כי זה שכתבנו דבהמה שהיתה בריאה מעי"ט ומתה בי"ט אסורה בטלטול לכ"ע היינו דוקא למר בר אמימר דאמר מודה היה ר"ש בבע"ח שמתו כו' אבל למר בר אשי דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו כו' אינה אסורה בטלטול אלא לר"י ולדידן דקי"ל בשבת כר"ש בהמה בריאה נמי שמתה בשבת מותרת בטלטול ולשיטת הפוסקים כר"ש בי"ט מותרת בטלטול אף בי"ט ועיין למרן ב"י בה' שבת סימן שכ"ד שכתב דקי"ל כמר בר רב אשי דאמר חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו משום דמוקצה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המקל ודקדק כן מהרי"ף ורבי' בה' שבת פכ"א ועמד מתמיה על דברי הטור בסימן תקי"ח שכתב דבבריאה אסורה לכ"ע למה כ' להחמיר יע"ש.
והנה לזה יש ליישב לע"ד דהטור ז"ל משמ' ליה דסתמא דש"ס קאי כמר בר אמימר ומש"ה פסק כוותיה דבפרק המביא ד"ל ע"ב גבי הא דפרכינן התם בסוכה בריאה שנפלה בי"ט דהיכי שרי ר"ש ומדמינן לה לנר שכבה בשבת מי דמי התם אדם יושב ומצפה אמתי תכבה נרו הכא יושב אדם ומצפה אמתי תפול סוכתו ומתוך כך מוקי לה בסוכה רעועה יע"ש. ואם איתא דשרי ר"ש בבע"ח שמתו כמר בר אמימר אף בסוכה בריאה הו"ל להתיר לר"ש. אלא ודאי דסתמ' קאי דלא כוותיה ומש"ה מוקי לה בסוכה רעועה דוקא ודוק. עוד הקשה מרן דבסימן שכ"ד סתם דבריו הטור ז"ל וכתב מחתכין את הנבלה לפני הכלבים ולא ביאר דבריו דהיינו דוקא בחולה ומסוכנת אבל בבריאה אסורה כיע"ש. ולדידי ק"ל עוד ממ"ש הטור בסימן שי"ח דהשוחט לחולה בשבת לא שנא חלה מאתמול לא שנא חלה היום מותר לבריא לאוכלו חי וכתב הרא"ש בפ"ק דחולין דט"ו דהטעם משום דאנן קי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו והכא לא דחיניהו בידים יע"ש הרי שלא חילק בין חלה מאתמול ללא חלה מאתמול למאי דקי"ל כר"ש וזה נראה הפך ממ"ש בסימן תקי"ח דבבריאה מאתמול מודה ר"ש. ושוב ראיתי להרב"ח בסימן שכ"ח שכתב דבסי' שי"ח מיירי במידי דחזי לאדם הלכך לא חילק אבל בסימן תקי"ח דמיירי במידי דחזי לכלבים כל שהיתה בריאה מערב י"ט איכא איסור מוקצה יע"ש.
ואשר לדידי חזי לי דהטור ז"ל סבירא ליה דע"כ מר בר אמימר ומר בר רב יוסף אי אזיל ומודה ר"ש בבע"ח שמתו אלא משום דמר בר אמימר חשיב לבריאה שמתה כמוקצה דצימוקים וגרוגרות דמודה בהו ר"ש. ומר בר ר"י סבירא ליה דלא חשיב כמוקצה דצימוקים וגרוגרות מיהו לכ"ע מוקצה זה דבריאה שמתה חמיר טפי משאר מוקצה וחשיב כמוקצה דנולד הילכך לגבי שבת דאף בנולד קי"ל כר"ש דשרי וכמ"ש הטור ע"ש ר"ח בס"ס תצ"ה פסק סתמא דאף בבהמה בריאה שמתה מותרת בטלטול אבל גבי י"ט דנולד אסור כר"י כמ"ש שם הטור ז"ל פסק דבהמה בריאה שמתה אסורה בטלטול דלא גרע מאיסור נולד כר"י דאסר כנלע"ד נכון והכל יבא לכלל ישוב ודוק.
ובעיקר אוקמתא זו דאוקימנא למתני' בבהמ' קדשים כתב רש"י שאסורה בהנאה וטעונה קבורה ואינה נפדית דבעיא העמדה והערכה א"נ אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי' ליה עכ"ל. ורבינו בפי' המשנה כתב כטעמו הב' שכתב רש"י שאין פודין את הקדשים האכילן לכלבים כיע"ש ואין להק' לפי טעם זה דאם כן למה לי מתה אפילו לא מתה נמי אלא נטרפה אסורה בטלטול דכה"ג קאמר הש"ס בפרק ב' דבכורות דט"ו עלה דפריך התם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה הוא דילמא משום שאין פודים את הקדשים להאכיל לכלבים הוא אמרי א"כ נתני אם נעשו טריפה יקברו כו' יע"ש די"ל דאה"נ אלא דאורחא דמילתא נקט תנא דמתני' דכל שלא מתה אין דרך לטלטלה. וא"נ עובדא דר"ט במתה הוה ולכך נקט לה נמי תנא במתה וה"ה נטרפה וק"ל. ודע דלפי הטעם הזה דאין פודין את הקדשים כו' שמעינן דאפילו בבהמה דקדשי בדק הבית דלא בעי העמדה והערכה לר"ש כדאיתא בפ"ז דתמורה דל"ג א"נ בבהמה שקדם מום קבוע להקדשה כדאיתא התם ובפ"ב דבכורות די"ד אפי"ה אסורה בטלטול כיון שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דאפי' בקדשי בדק הבית כתבו התוס' בפ"ק דשבועות די"א ע"ב ד"ה א"ה ובפ"ב דפסחים דכ"ט ד"ה אין כו' דאיכא איסורא דרבנן לפדותן להאכילן לכלבים יע"ש ואפשר דמש"ה רבינו בפירוש המשנה תפס עיקר הטעם הזה דאין פודין את הקדשים לומר דאפי' בקדשי ב"ה איתיה לאיסור טלטול דמתני'.