שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה ח
מצודות חיה ועופות שפרשן מעי"ט לא יטול מהם ביו"ט כו'. משנה בפרק א"ץ דכ"ד מצודות חיה ועופות לא יטול אלא א"כ יודע שניצודו מערב יו"ט כו' ואמרינן בגמרא דת"ק סבר ספק מוכן אסור וכתב ה"ה בהל' ו' דכיון דהוי דבר שיל"מ החמירו חכמים לאסור אפילו ס' מוכן דרבנן וא"נ דחכמים רצו לאסור בס' זה יותר מספקות אחרות דרבנן ואנחנו לא נדע יע"ש. וראיתי להרב תיו"ט ז"ל שכתב דהר"ן ז"ל בשבת פרק שואל יהיב טעמא אחרינא משום דכל שיש מאותו המין במחובר דרכן של בני אדם ללקט אותן ביומן ולא מבערב עכ"ל. ושותיה דמר לא ידענא דהר"ן ז"ל לא יהיב האי טעמא אלא למה שהוקשה לו שם לשיטת רש"י דאזיל בספק תחומין לקולא גבי חלילין מההיא דאמר ר"פ שם בפרק א"ץ דגוי שהביא דורון אם יש במינו במחובר דאסור דתלינן לחומרא שלקטן היום וע"ז תריץ יתיב ע"ש הר"י ז"ל דשאני דבר שיש במינו במחובר שדרך ללוקטן דבר יום ביומו משא"כ גבי חלילין אבל במתני' דספ' מוקצה זה בא ממילא שפיר' מצודתו ואינו יודע אם ניצודו מערב יו"ט או ביו"ט לא שייך כלל טעמו של הר"ן ז"ל. וזו היא שקשה טובא על הר"ן ז"ל מה יענה ביום שידובר בו מתני' דאזלינן לחומרא בספק מוקצה הבא ממילא ופסקי' בגמרא הל' כת"ק ושמואל גופיה דלרש"י ז"ל אזיל לקולא בספק תחומין גבי חלילין פסק הלכתא בספק מוכן להחמיר כת"ק דמתני'. וכבר עמד בזה מרן מלכא כמוהר"י הכהן ז"ל בספר בתי כהונה ח"ב דק"ד ע"א ד"ה ואמנם יע"ש ולע"ד נראה דהר"ן ז"ל לא קשיא ליה לשיטת רש"י ממתני' כלל דמשמע ליה דהכא איכא טעמא לאסור בספק מוקצה כדי שלא יבא לצוד ביו"ט עצמו וכ"כ התוס' ז"ל בדכ"ג ד"ה ואין נותנין ובד"ה ותניא דמה"ט אסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לצודן וכ"כ הרשב"א בחי' לשבת פרק שואל דקנ"א עלה דאמרי' התם עשו לו ארון כו' וז"ל וכן נמי מתני' דמצודות חיה ועופות שאסרו אפילו בשאין צריכין צידה ה"ט נמי משום דגזרי' שמא יבואו לידי צידה דע"כ אינו משום איסור מלאכה שנעשית בהן יע"ש באופן דממתני' לא קשייא ליה כלל מה"ט. מיהו מההיא דגוי שהביא דורון מאליו דליכא למיחש שמא יבא הישראל לעשות מלאכה ביו"ט קשייא ליה שפיר ועלה לחלק בין מידי דמחובר למידי דלאו מחובר. אלא דלדידי ק"ל דלפי דברי הר"ן ז"ל הללו משמע דכל דליכא להנהו טעמי דאמרן דמינו במחובר או שמא יבא לצוד לדעת רש"י ז"ל תלינן לקולא כי ההיא דחלילין ולפי"ז בספק מוקצה דגרוגרות וצימוקין כי מספ"ל אם נתייבשו ביו"ט או מערב יו"ט דליכא למיחש למידי נראה דלרש"י ז"ל תלינן לקולא ומותר לאכלן ביו"ט וזה היפך מ"ש רש"י ז"ל שם בביצה דכ"ו ע"ב עלה דאמר רב מתנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר ופי' רש"י שאין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו ולמחר מצאו שיבש היה מאתמול עכ"ל וכלשון הזה כתב הר"ן ז"ל ומבוארין דבריו דדוקא כשידע שיבש היה מאתמול מותר הא ספק אסור ולפום מאי דס"ל להר"ן בדעת רש"י ה"נ הי"ל להתיר אף בספק אם נתייבש מאתמול דומייא דספק תחומין ולולי דברי הר"ן ז"ל היינו יכולים לומר לדעת רש"י דגבי גוי שהביא דורון וכן גבי ספק מוקצה תלינן לחומרא מהטעם שכתב ה"ה ז"ל משום דהוי דבר שיל"מ או מפני שחכמים רצו לאסור ובספק תחומין דוקא תלינן לקולא דבתחומין הקלו כמ"ש התוס' שם בפרק א"ץ ד"ה ולערב וכן בעירובין דמ"ה יע"ש.
תו ק"ל בתי' זה שתי' הר"ן ע"ש הר"י ז"ל דדבר שיש במינו במחובר דרך בני אדם ללקוט אותן ביומן שזה היפך מ"ש הר"ן ז"ל עצמו בריש פרק א"ץ וז"ל אבל הקרוב אצלי לפי גמרתינו שכל מלאכת או"נ האסורה בי"ט אינו אלא מדבריהם שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים אסרו לפי שהלכו אחר רובא של לקיטה שאינה ליומא יע"ש הרי דמשמע ליה ז"ל דלקיטת פירות אין דרך ללקוט יום יום כי אם לימים הרבה וזו היא דרכה של רובא של לקיטה ולפי תירוץ זה שתי' ע"ש הר"י ז"ל צריך לאוקמה ההיא דגוי שהביא דורון לישראל בפירות הנפסדים דוקא ומי גילה לנו רז זה. וכמו כן קשה במ"ש הר"ן ז"ל בסוף פרק א"ץ עלה דת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו וז"ל וכולה ברייתא בישראל אבל בגוי לא משום דתור אחד או גוזל אחד לא דחיישי' שמא יצוד כו' וכתב ע"ז ואפשר דאפילו בגוי נמי בר מפירות שיש במינן במחובר אבל בתור או בגוזל ליכא למיחש שמא מהיום ניצודו דרובן ניצודין מאתמול עכ"ל הנה סגר הדלת דפירות שיש במינן במחובר אסור ליקח מהגוי בר מתור וגוזל ולפי דבריו שבריש הפרק אף פירות שאינן נפסדים אין דרך ללקוט יום יום ורובא של לקיטה היא נעשית לימים הרבה כצידת דגים ועופות ואין לומר דנהי דפירות דרך ללקוט לימים הרבה מיהו בכל יום איכא למיחש שמא היום הוא שליקט לימים הרבה כיון דבידו ללקוט בכל יום ויום דא"כ גבי צידה נמי איכא למימר דהיום זימן ליום מחר מפני שנזדמנו בידו. ועוד דכיון דלקיטת פירות הוא מיום אחד לימים הרבה כל יום ויום אית לן למימר שהוא מרוב הימים שאין דרך ללקוט בהם וא"כ אי' הוי ס' שקול באנו למחלוקת רש"י והגאונים ז"ל בההיא דספק תחומי' והיכי פסיק ותני הר"ן בסוף הפרק דפירות שיש במינן במחובר אסורי' בר מתור וגוזל ואלו בסוגיין כתב דבמחלוקת הוא שנוי לשיטת רש"י והגאונים ז"ל הך דספק תחומי' באופן שדברי הר"ן ז"ל הללו לדידי צל"ע.
ודע שכתב ה"ה ז"ל לעיל בהל' ו' דכי היכי דס' מוכן אסור ה"נ כל ספק מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני דהוי דבר שיש לו מתירין וכתב שהרשב"א ז"ל חלוק בזה ואמר דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכי' בספקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר הקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד ביו"ט ספק ניצוד מעיו"ט אבל שאר ספקות מותרי' ותמה עליו ה"ה ז"ל דא"כ ספק ביצה אם נולדה ביו"ט למה היא אסורה וכן פסק הוא עצמו ועוד דבריית' דאין צדין סתמא מתנייא ס' מוכן ר"י אוסר וקי"ל כר"י וכולה סוגייא דפ"ק מוכחא דספק נולד להחמיר ודבריו צ"ע יע"ש. והנה על מה שתמה עליו מההיא דספק ביצה אם נולדה ביו"ט שאסורה מספק תירץ הלח"מ ז"ל דאע"ג דיו"ט דעלמא אינו נוגע כלל בשל תורה מ"מ ביו"ט שלאחר השבת נוגע בדבר של תורה וכולה חדא גזירה היא עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל גופיה בס' משמרת הבית דקט"ו והבאתי לשונו בחידושינו בפ"ק ד"ג יע"ש. והנה אמת תירוץ זה נכון הוא למאי דמשמע מפשט דברי ה"ה דעיקר קושייתו הוא מדקי"ל דס' ביצה שנולדה ביו"ט אסורה דאיכא למימר שפיר דאנן קי"ל כרבה דטעמ' משום הכנה דאורייתא וכיון דיו"ט שלאחר השבת נוגע בשל תורה יו"ט דעלמא נמי אסירא משום דכולה חדא גזירה היא.
האמנם אכתי תקשי קושית ה"ה ז"ל מאותה סוגייא גופא דקאמר רב אסי התם דאף לרב יצחק ולרב יוסף דס"ל דטעמא דביצה משו' משקין שזבו הוא או משום פירות הנושרים אפי"ה ס' ביצה אסורה משום דהוי דבר שיל"מ הרי דאפי' באיסור דרבנן החמירו בספקו מטעמא דהוי דבר שיל"מ. ועיין להרב פ"ח ז"ל בסי' תצ"ז ס"ג שעמד בזה ודחה דברי הרשב"א ז"ל מהלכה והסכים לדברי ה"ה ז"ל יע"ש. ולע"ד יש לי ליישב דברי הרשב"א ז"ל והוא דלדידיה משמע ליה לחלק בין מוקצה ונולד שאסרו אותו משום דאסוחי אסח דעתיה מינייהו מערב יו"ט כמוקצה דגרוגרות וצימוקים וכיוצא וכעפר שהוסק ביו"ט דאסרוהו משום נולד ביו"ט ולא היה דעתיה עליה מערב יו"ט לשאר מוקצה דעלמא כפירות הנושרים ומשקין שזבו דאיכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש או שמא יסחוט וכן בצידת דגים שניצודו מאליהן ביו"ט דלדידיה משמע ליה דאסור משום גזירה שמא יבא לצוד ביו"ט כמו שביאר דעתו בחידושיו למסכת שבת פרק שואל דקנ"א דהמוקצה והנולד האסורין משום דאסח דעתיה מינייהו לא חמיר לדידיה כולי האי שחכמים אסרו אותם כדי שלא יהא עושה כעובדין דחול ויכיר שיש חילוק בענייני המלאכות בין יו"ט ושבת לחול ולא יזלזל בהן וכמ"ש רבינו בפכ"ד מהל' שבת והביא דבריו מרן ב"י בריש סימן ש"ח יע"ש וכיון דאין הגזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לא החמירו בספקן לא כן במוקצה הנאסר משום גזירה כפירות הנושרים ומשקין שזבו וצידה שניצוד מאיליו ביו"ט דהגזירה קרובה שמא יבא לתלוש ולסחוט בידים ולצוד ביו"ט דדבר זה קרוב ומצוי באותו דבר עצמו הנה בכל כיוצא באלו העניינין החמירו חכמים אפילו בספקן משום דבר שיל"מ כיון דבודאן אסרום משום גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה והיינו דקאמר רב אשי בפ"ק גבי ספק ביצה שנולדה ביו"ט דאפילו לר"י ולר"י דאסור משום פירות הנושרין ומשקין שזבו החמירו בספקן משום דהוי דבר שיל"מ וכי תימא הרי גוי שהביא דורון אמרי' שם בפרק א"ץ דאם יש במינו במחובר לקרקע אסורים והטעם משום דהו"ל מוקצה כגרוגרו' וצימוקים הרי דאפילו בספק מוקצה שאין הגזירה קרובה אסרו הא לא קשיא דמלבד דדורון סתמ' ודאי מהמחובר הוא שכן דרך להביא מהמשובח יותר והוה ליה ספק זה קרוב לודאי עוד זאת שהרי כת' הרשב"א ז"ל בחי' לפרק שואל דקנ"א שהטעם לזה לאו מטעם מוקצה הוא כמ"ש רש"י ז"ל אלא משום דחכמים גזרו בפירות שנתלשו על ידי גוי כפירות הנושרין גזירה שמא יעלה ויתלוש וכולה חדא גזירה היא יע"ש וחיליה דהרשב"א לחלק בין דיני המוקצה היינו ההיא דחלילין דפרק שואל דלשמואל דקי"ל כוותיה תלינן לקולא וכשיטת רש"י ז"ל ובכן דבריו ז"ל שבס' עבודת הקדש שהוקשה לו להרב פ"ח ז"ל שם בסימן תצ"ז ס"ג עמדו בקומתן ואין בהם דבר סת"ר מיניה וביה כלל דמ"ש שהמוקצה והנולד הולכין בספקן להחמיר היינו במוקצה ונולד שלא נאסרו משום גזירה קרובה לאיסור תורה כאיסור מוקצה דגרוגרות וצימוקים וכעפר שהוסק ביו"ט דאסורי' משום דאסח דעתיה מינייהו מאתמול ולכן בספקן כגון ספק אם נתייבשו הגרוגרות או הצימוקים מערב יו"ט או בעפר ספק אם הוסק מערב יו"ט או ביו"ט בהנהו ודאי תלינן להקל בהן אעפ"י שהן דבר שיל"מ ולדידיה ז"ל ההיא דאמר רב מתנה בפרק אין צדין דכ"ו מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר אזיל כפשטיה שאין הבעלים מכירים אם נתייבשו מערב יו"ט או בי"ט ודלא כמו שפירש רש"י ז"ל שם יע"ש וכן בפירות דמספ"ל אם באו מחוץ לתחום או לא תלינן להקל כיון דליכא אלא גזירה רחוקה שמא יאמר לגוי להביאן ואף אם יאמר ליכא אלא איסורא דרבנן ועיין למרן מלכא כמוהר"י הכהן חב"ו דק"ו סע"ג ודוק אכן גבי ביצה הנמצאת בקינה של תרנגולים וספק נולדה מערב י"ט או לא כתב ז"ל דהולכי' בספקה להחמיר מט' דבר שיל"מ כיון דכשנולדה ביו"ט היא גזירה קרובה לבא לידי איסור תורה לכ"ע אף לר"י ולר"י דאסרו אותה משום פירות הנושרים ומשקי' שזבו דכל כי האי גוונא גזירה קרובה היא לדעתו ז"ל דלא דמי לשאר מוקצה ונולד כלל ובכל כה"ג באיסורין של דבריהם תלינן לחומרא בדבר שיש לו מתירין ואפילו בספקן כדקאמר רב אשי בפ"ק.
ואיברא דלמאי דקי"ל כרבא דביצה אסירא מדאורייתא משום הכנה ומשמע ליה להרשב"א במשמרת הבית דקט"ו דלדידיה אף יום טוב דעלמא אסירא מהאי טעמא בלתי טעם דהוי דבר שיש לו מתירין לא היה צריך הרב ז"ל לומר הכא גבי ביצה דטעמא דאסירא הוא מטעם דבר שיש לו מתירין אלא משום דקושטא דמילתא הוא דאף כי לא הוה מתסר משום הכנה דרבה אלא מטעמא דר"י ור"י משום פירות הנושרין ומשקין שזבו אכתי משום דהוי דבר שיל"מ אסיר ונקיט להאי טעמא דאיתיה אליבא דכ"ע ואף בשאר איסורים נמי.
ולעניין ה' כבר כתבנו שהרב פ"ח דחה דברי הרשב"א ז"ל והסכים לדברי ה"ה ז"ל דבכל ספק מוקצה ונולד תלינן לחומרא מטעם דבר שיל"מ ורש"י ז"ל הכי ס"ל שכת' בפ"ג דביצה דכ"ד דספק מוכן וס' מוקצה אסור וכ"נ בהדייא ממ"ש לקמן שם בדכ"ו גבי ההיא דרב מתנה במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דבעינן שיבש היה מאתמול יע"ש. גם התוס' בפסחים פרק מקום שנהגו דנ"ו ע"ב סד"ה מחלוקת כתבו בשם הירושלמי דספק מוקצה אסור יע"ש ולענין ספק תחומין עיין במה שאכתוב לקמן בס"ד פ"ב ה"י יע"ש.