שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה ז
שורש איסור צידה בי"ט דגים שבביברים וכן חיה ועוף כו' כל שהוא מחוסר צידה כו' ה"ז מוקצה ואי' צדין אותן בי"ט כו'. הכי איתא בגמ' פרק א"צ דף כ"ג ע"ב וכתבו התוס' בד"ה אין צדין וז"ל פי' רש"י כו' ולא נהירא שאין לחלק באוכל נפש בין אפשר לאי אפשר עכ"ל. גם הרא"ש והר"ן ז"ל דחו פירוש רש"י ז"ל מה"ט יע"ש מיהו התוס' ז"ל בפ"ק דמגילה ד"ז ע"ב קיימי בשיטת רש"י דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר כלומר בין מתקלקל מעי"ט לאינו מתקלקל שאם אינו מתקלקל מעי"ט אע"פ שלא היה אפשר לו לעשותו מערב י"ט כגון שלא היה בידו עי"ט ובי"ט בא לידו אסור לעשותו בי"ט כיון שהמלאכה מצד עצמה אין בה קלקול אם נעשה מעי"ט ועיין שם בדברי הרב ח"ה ז"ל ולמוהרש"ח ז"ל בדק"ל ע"א ועיין בדברי התוס' ר"פ תולין ועיין לה' פר"ח ר"ס תצ"ה ד"ה ומ"ש וי"מ כו' יע"ש ולקמן אבאר דברי התוס' דפ"ק דמגילה בע"ה ועיין בספר ארעא דרבנן במהדורא בתרא סימן ה' ועיין בחי' בפרק המביא דל"ב ע"ב עלה דא"ל רבינא לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביומא טבא כי שם דקדקנו קצת מדברי הרשב"א שהביא ה"ה ז"ל בפ"ג מה' י"ט ה"י דס"ל כרש"י ז"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר יע"ש ומדברי רבי' בפ"א מהי"ט ה"ה מבואר דס"ל כשיטת רש"י דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר אלא דס"ל דאיסור זה אינו אלא מדרבנן יע"ש.
והנה הר"ן ז"ל הביא ראיה דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר מעי"ט לאי אפשר מאותה שאמרו מוליכין סכין אצל טבח בי"ט ואלו בשבת לענין מילה אסור וכן לענין שחיטת הפסח עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דהולכת סכין אצל טבח מכשירי אוכל נפש הוא דמהאי טעמא אסור בשבת לענין מילה ובמכשירי אוכל נפש אזיל ומודה הרב דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר ואם כן מאי ראיה מייתי מינה לסתור פירש"י ז"ל דאטו לדידיה מי ניחא איברא שהרב ז"ל בפרק קמא גבי ההיא דהולכת סכין כתב וז"ל ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפי' הכי שרי משום דהוצאה באוכל כתקון אוכל עצמו הוא ולא מכשירין ותקון אוכל נפש אין חילוק בין אפשר לאי אפשר עכ"ל מבוארין דבריו ז"ל דהולכת סכין אצל בהמה לאו מכשירי אוכל נפש הוא אלא תקון אוכל נפש עצמו הוא הילכך אין חילוק בין אפשר לאי אפשר. אלא דאכתי צריכין אנו למודעי מ"ש דהולכת סכין לגבי מילה חשיב מכשירי מילה ולגבי אוכל נפש חשיב תקון אוכל נפש עצמו ולא מכשירין.
וראיתי למוהרש"ח ז"ל בביאורו לה' י"ט דף ק"ל ע"ב שכתב דהולכת סכין אצל בהמה מכשירי אוכל נפש הוא ולא הותר אלא מטעם מתוך שהותר ההוצאה באוכל עצמו ומ"ש הר"ן ז"ל דהולכת סכין חשיב תקון אוכל נפש עצמו כהולכת בהמה אצל סכין שההוצאה היא באוכל עצמו והיא היא ראיית הר"ן ז"ל דמדהותר הולכת בהמה אצל סכין אף לב"ש דלית להו מתוך ש"מ דבאוכל נפש עצמו אין חילוק בין אפשר לאי אפשר את"ד יע"ש. ולא נחה דעתי בזה דא"כ העיקר חסר מדברי הר"ן ז"ל כמבואר כי על כן נראה לע"ד דכוונת הר"ן ז"ל היא בפשטא דאף הולכת סכין אצל בהמה חשיב תקון אוכל נפש ולא מכשירין והיה טעמו דכיון דההוצאה באוכל עצמו הותר מן התורה אע"פ שאין בהוצאת האוכל תקון לאוכל עצמו כאפיה ובשול שהתיקון הוא האפיה והבשול באוכל עצמו משא"כ בהוצאה שהיא הכנה לבא לידי תיקון ואפי' הכי אחשביה רחמנא לענין י"ט תקון אוכל גמור כאפיה ובישול אם כן כל הוצאה שיבא לידי תיקון אוכל אע"פ שאין ההוצאה באוכל עצמו כהוצאת סכין אצל בהמה הרי היא כהולכת בהמה אצל סכין ומותר מדאורייתא דמלאכת ההוצאה לגבי י"ט באיזה אופן שיהיה אחשביה רחמנא תיקון אוכל ושרייא וטעם מתוך לא אצטריך במלאכת ההוצאה אלא לגבי הוצאת קטן ולולב וס"ת שאין באותה הוצאה תקון אוכל כלל אבל הולכת סכין אצל בהמה ובהמה אצל סכין בלאו טעמא דמתוך מותר דכולה חשיבה תקון אוכל נפש עצמה כמובן ועיין להרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ב כנלע"ד ועיין במ"ש הר"ן לקמן בפ' המביא עלה דא"ל רבינ' לרב אשי מר שרקי' ליה תנורא ביום טוב דמבואר דעתו ז"ל דכל מלאכה שעל ידה הוא בא לידי עשיית אוכל נפש אע"פ שבשע' עשייתה אכתי אינה באוכל חשיבא מלאכת אוכל נפש יע"ש.
עוד כתב הר"ן ז"ל שאם כיון רש"י ז"ל לומר דמדרבנן הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר עדיין אינו מספיק שא"כ אם עלתה מצודתו ריקנית מעי"ט יהא מותר לצוד בי"ט וכן תליש' פירו' הנפסדים מאתמול יהא מותר לצוד בי"ט כו' יע"ש ואשתמיט' להר"ן ז"ל מ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ל"ט ע"ב ד"ה פסק דצידת צבי בי"ט דאורייתא היא יע"ש וא"כ אין ספק דכוונת רש"י ז"ל לומר דמדאורייתא הוא שיש לחלק בין אפשר לאי אפשר וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש בכוונת דבריו ז"ל ובכן מה שכת' הר"ן לקמן בסוף פרקין עלה דת"ר אין שונין קמח בי"ט וז"ל פירש רש"י ז"ל שאם רקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה כדי ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול פי' לפירו' ומתסר מדרבנן דאילו מדאורייתא אין חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר עכ"ל. לפי האמור ליתא דאפשר דאף מדאורייתא קאמר דיש לחלק בהכי וכדמשמע להו להתוס' והרא"ש ז"ל בשמעתין.
ואנכי לא ידעתי למה זה לקמן מינח ניחא ליה להר"ן פירוש רש"י ז"ל ולא הוק' לו כדקשיא ליה הכא דאם כן אם לא היה לו קמח מערב יום טוב ובי"ט בא לו יהא מותר לרקד ביום טוב והיה לו להר"ן ז"ל לפרש דעיקר הטעם הוא כמ"ש היש מפרשים שהביא הר"ן ז"ל שם שמסכים למה שהעלה הוא ז"ל בשמעתין. ועוד יש לדקדק שהטעם שהעלה הוא ז"ל בשמעתין כתבו לקמן בשם יש מפרשים ואם כן קשה למה ייחס הדברים בשמעתין אל עצמו ולזה י"ל דאותם המפרשים ס"ל דמדאורייתא ליכא איסור' במלאכת הקצירה והרקי' וכיוצא מהט' הזה שהעל' הר"ן ז"ל שמלאכות אלו נעשות לזמן מרובה וזו היא שיטת ה"ה ז"ל בפרק א' מה' י"ט כיע"ש מיהו הר"ן משמ' ליה דמה"ט לא נאסרו אלא מדרבנן דליכ' איסור' דאורייתא ולכן ייחס הדברים אל עצמו מיהו קמייתא קשייא וכעת צ"י.
וראיתי למוהרש"ח ז"ל בדק"ל שדקדק בדברי הר"ן ז"ל למה לא הוקש' לו בדברי רש"י ז"ל כשצדד לומר דמדאורייתא קאמר דיש לחלק בין אפשר לאי אפשר דא"כ אמאי לא הותר' הצידה כשעלתה מצודתו ריקנית וכן תלישת פירות הנפסדין כמו שהוקש' לו עכשיו במה שצידד לומר דמדרבנן קאמר יע"ש ונלע"ד דבמה שצידד תחילה דמדאורייתא קאמר לא קשיא למה לא התירה תורה כשעלתה מצודתו ריקנית או בתלישת פירות הנפסדים דאיכ' למימר דאה"נ אלא דגזרת חכמים היא שכל מלאכה שרובה אפשר לעשותה מאתמול אף כשאי אפשר לעשותה מאתמול תאסר כיון דכשאפשר לעשותה מאתמול איכא איסורא מדאורייתא אכן לפי הצד השני שצידד לומר דמדרבנן קאמר הוק' לו שפיר למה לא התירו כשעלתה מצודתו ריקנית וכן בתלישת פירות הנפסדין כיון דמן התורה בכל ענין שרי והם גזרו במלאכה שאפשר מאתמול אמאי לא התירו בהני דליכא בהו טעם איסור. וכי תימה אכתי איכא למימר דחכמים הלכו אחר רובא של מלאכה ואסרו הכל וכמ"ש הר"ן ז"ל לפי דרכו הא לא קשיא דא"כ למה התירו דיכת תבלין ולא הלכו אחר רובא של טחינה דאפשר מאתמול והר"ן ז"ל לפי דרכו ישב שפיר אך לטעמו של רש"י ז"ל כתב שפיר דאין זה מספיק.
עוד ראיתי להרש"ח ז"ל שכתב דמה שהוקשה לו להר"ן ז"ל לשיטת רש"י ז"ל מתלישת פירות הנפסדים למה אסרום דמשמע דסבירא ליה בדעת רש"י ז"ל דמלאכת התלישה נמי מדרבנן היא ליתא שהרי כתב רש"י ז"ל בריש מכילתין עלה דקאמר אביי פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יתלוש וז"ל והוי איסורא דאוריית' דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה עכ"ל גם מרן מלכא מוהרח"א ז"ל בספר מ"ק דקצ"ב הוקש' לו כן והוא ז"ל תירץ דמדברי רש"י ז"ל דהתם אין ראיה דאפשר דמדאורייתא דקאמר היינו כשיתלוש ענפים ושריגים ופירות שאינן ראויי' לאכילה יע"ש ולא נחה דעתי בזה דאכתי קשה דמאי קא קשייא ליה להר"ן אמאי לא התירו תלישת פירות הנפסדים כיון דאיכא למגזר שמא יתלוש ענפים ושריגי' שאינ' ראויין לאכילה.
ובר מן דין אי אפשר לומר דכוונת רש"י היתה על הענפים והשריגים דכיון דמדאורייתא הותר תלישת פירות הראויין לאכילה אף תלישת הענפים והשריגים הותרו מטעם מתוך וליכ' איסורא דאורייתא בתלישתן ואפי' איסורא דרבנן לית בהו לפי שיטת רש"י ז"ל דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך כלל כמבואר אצלינו בשורש מתוך יע"ש. ואולם לדידי חזי לי דאין מדברי רש"י דהתם ראיה לומר דס"ל דאיסור הקצירה והתלישה מדאורייתא היא שהרי כתב הרש"ח והפר"ח ז"ל ליישב אותה סוגייא לדעת האו' דמדאורייתא ליכא איסורא במלאכת הקצירה והתלישה דהטעם שגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש אע"ג דתלישה גופא לא אסירא אלא מדרבנן משום דגבי שבת איכא איסורא דאורייתא וגזרו יום טוב אטו שבת די"ט ושבת כולה חדא גזירה היא כמ"ש התו' בפ"ב בסוגייא דטבילת כלים יע"ש מעתה אפשר לומר דהיא היא כוונת רש"י במ"ש דתלישה אסו' מדאורייתא כלומר גבי שבת וגזרו י"ט אטו שבת וכמובן.
ואכתי יש לדקדק בדברי הר"ן ז"ל למה לא הוקשה לו במה שצידד לומר בדברי רש"י דמדרבנן קאמר ממה שהתירו הולכת סכין אצל בהמה בי"ט אע"פ שאפשר מערב י"ט ואין כאן הפסד ולא חסרון וכמו שהוקשה לו אל הצד הראשון דהוה בעי מימר דמדאורייתא קאמר. ואפשר שסמך בזה אל הטעם שכתב רבינו בפ"א מהי"ט שלא אסרו חכמים ההוצאה מפני שיש בביטולה ביטול שמחת י"ט לא כן בשאר מלאכות ומה שלא הוצרכו בה שינוי דלא שייך שינוי בהוצאה כשאר מלאכות ועיי' להרב פר"ח ז"ל בסי' תצ"ח ס"ב. ואכתי יש לדקדק למה לא הוקשה לו להר"ן ז"ל לפי הצד השני דמדרבנן קאמר למה התירו דיכת תבלין על ידי שינוי ואסרו הקציר' והטחינה ושאר מלאכות אפילו ע"י שינויוכן הגבון לא התירו אותו על ידי שינוי כדאיתא בפרק ר"א דמילה ולטעמו של הר"ן ז"ל הנה נכון כמבואר. וע' להרב תי"ט בפ"ק דביצה עלה דמתני' דאין משלחין בי"ט אלא מנות ולהלח"מ בפ"ג מהי"ט הל' י"ד יע"ש. ואפשר לומר שלא התירו על ידי שינוי אלא מלאכה שקרובה ומצויה שיניחנה לעשותה בי"ט ואם לא יתירו לעשותה ביום טוב יתבטל שמחת י"ט אבל מלאכות דלא שכיחי שיבא לעשות ביום טוב כקצירה וטחינה והרקדה לא התירו אותן על ידי שינוי. ואי נמי אפשר דדברים המצויים ליקח בהלואה מאחרים ביום טוב ולא יצטרך לקצור ולטחון ולא התירו אבל מלח ותבלי' הנידוכי' לא ימצא באחרים ויבא להתבטל משמחת יום טוב התירו על ידי שינוי וכעין זה כתב רבינו פ"ד מה' יום טוב בדין ביקוע עצים יע"ש.
ולפי מה שהעלינו בדעת רש"י ז"ל דסביר' ליה דמדאורייתא יש חילוק באוכל נפש עצמו בין אפשר לאי אפשר הדבר קשה מה טעם התירו מלאכת הברירה בי"ט כמו ששנינו בפ"ק דביצה בה"א בורר כדרכו בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בנפה ולא בכברה וכתב ה"ה ז"ל בפ"ג מה' י"ט דט"ו דאפילו ברירה דלעניין שבת חייב חטאת הותרה ביום טוב ולא אסרו נפה וכברה אלא מפני שנראה כעושה לימים הרבה וכ"כ רש"י בפ"ק שם די"ב ע"ב ד"ה אבל לא בטבלה יע"ש וקשה דמלאכת הברירה אפשר לעשותה מאתמול כקצירה וטחינה והרקדה ולמה הותרה ואי הוה אמרי' דמדרבנן קאמר רש"י ז"ל דיש חילוק בין אפשר לאי אפשר היה מקום לומר דמלאכת הברירה אע"ג דאפשר לעשותה מערב י"ט התירו בי"ט דהדבר קרוב שיתבטל שמחת י"ט טפי משאר מלאכות ולכן לא גזרו כמו שלא גזרו במלאכת ההוצאה מהאי טעמא וכמ"ש רבינו בפ"א אבל אם מדאורייתא איכ' איסורא במלאכה שאפשר מערב י"ט ומלאכת עבודה אין טעם זה מספיק ולא ידעתי למה לא הוקשה לו להר"ן ז"ל לפי הצד הראשון שצדד בדברי רש"י ז"ל לומר דמדאו' קאמר ממלאכת הברירה שהותרה בי"ט אע"פ שאפשר לעשותה מערב י"ט כמו שהוקשה לו ממלאכת ההוצאה מההיא דהולכת סכין אצל בהמה וכעת צ"ע.
והנה הר"ן ז"ל לא העלה דבר ברור בענין אי הקצירה והטחינה וההרקדה אסורות מדאורייתא או מדרבנן אבל רבינו והרא"ש ז"ל ביארו דעתם דאינן אסורות כי אם מדרבנן בעלמא והרש"ח והפר"ח ז"ל בסי' תצ"ה ס"ב הקשו לשיטת אות' שאמרו בפ"ק דביצה דגזרו בפירות הנושרים אטו שמא יעלה ויתלוש ולפי דבריהם הוה ליה כגזירה לגזירה ותירצו דגזרו י"ט אטו שבת וכולה חדא גזירה היא יע"ש ומרן מלכא מוהרח"א ז"ל בסמ"ק דקצ"ב דחה תירוץ זה דא"כ הוה ליה לתלמודא למידק הכא תינח שבת י"ט מאי איכא למימר ולאסוקי גזרו י"ט אטו שבת כמ"ש גבי טבילת כלים יע"ש ואין זה מן הקושי לע"ד דאפשר דכל כי האי פשיטא ליה לתלמודא וגבי טבילת כלים דוקא הוא דדייק הכי משום דבעי למידק עליה ומי גזרינן גזירה לגזירה א"כ נגזור השקה אטו הטבלה כדאיתא התם ומה שישב הוא ז"ל לעיקר הקושיא דגזרו פירות הנושרין אטו שמא יתלוש ענפים ושריגים שאינן ראויים לאכילה אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו שכתב ה"ה ז"ל לעיל בפ"א שדעתו כדעת רש"י דמט' מתוך הותר כל דבר אפילו שלא לצורך כלל דהשתא אפילו יתלוש ענפים ושריגים ליכא איסורא דאורייתא שהרי הותר ומטעם מתוך ואכתי הי"ל גזרה לגזירה.
מיהו לפי מ"ש הפ"ח ז"ל בר"ס תצ"ה שדעת רבינו כדעת שאר המפרשים דלא שרינן מטעם מתוך אלא היכא דאיכא צורך קצת דברי' נכוחים דאיכא למיחש שמא יתלוש ענפים ושריגים שלא לצורך היום כלל וכבר הארכנו בענין זה יע"ש ועיין במה שישב עוד הפר"ח ההיא דפ"ק דביצה לדעת הרא"ש ורבינו ז"ל דמשום הכי גזרו שמא יעלה ויתלוש אע"ג דליכא אלא איסור' דרבנן דכל דאיכ' אסמכתא מקראי חמיר איסוריה וגזרינן גזירה לגזירה יע"ש ועיין עוד להתוספות בברכות דנ"ג ע"א ד"ה גזירה.
והתוספות לא ביארו דעתם בזה ומשמעות דבריהם בפ"ק דביצה ד"ה גזירה הוא דס"ל דמלאכות אלו אסורות מדאורייתא וקרא דאך אשר יאכל ושמרתם את המצות שהביאו בירושלמי דרשא גמורה היא ואינה אסמכתא. וכ"כ בפשיטות הרש"ח ז"ל בדקל"א ומרן מלכא בסמ"ק דקצ"ב ע"א דזו היא דעת התוס' יע"ש. ולפי זה יש לתמוה לכאורה במאי דקשיא להו להתוס' ז"ל שם בביצה בפ' שני דכ"א ד"ה הואיל מההיא דהרודה חלות דבש ביום טוב לרבה דאמר הואיל אמאי לוקה ומאי קושיא הא כיון דס"ל דמלאכת הקצירה והתלישה לא הות' אפי' לצורך יום טוב ליכא הכא טעמא דהואיל ומשום הכי לקי עלה: ונראה דכוונת קושייתם היא דאף על גב דעיקר מלאכת הקצירה והתלישה אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא דושמרתם מכל מקום למאן דאית ליה הואיל לא הוה ליה ללקות דכיון שהתירה תורה מלאכת אוכל נפש לגמרי ומיעט מלאכת הקצירה והתלישה הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ואינו לוקה עלה וכל כי האי גוונא לא אמרי' כיון דאהדריה אהדריה וכמ"ש התוס' ז"ל שם בפ"ק דף י"ב ע"א ד"ה השוחט יע"ש אמנם למאן דלית ליה הואיל וסבירא ליה דכל שעשה מלאכה שלא לצורך אכילה לקי עלה ניחא שפיר ההיא דהרודה חלות דבש דלקי עלה דמיירי בתולש שלא לצורך אכילה וכל כי האי הוה ליה בכלל ל"ת כל מלאכה כמובן.
מיהו נראה לענ"ד שדעת התוספות ז"ל הוא דמלאכת הקצירה והתלישה דוקא שהיא שבמחובר אסירא מדאורייתא ממיעוטא דאך או מסמיכות קרא אבל שאר מלאכות שבתלוש כגון ברירה טחינה הרקדה לא אסירי מדאורייתא אלא מדרבנן וזה מבואר מדבריהם בפרק המצניע דצ"ה ד"ה הרודה חלות דבש בסוף דבריהם שכתבו דמלאכת הטחינה וההרקדה אסורות מדבריהם משום דמחזי כעובדין דחול יע"ש אבל מלאכת הקצירה מבואר מדבריהם שם ובפרק קמא דמגילה דף ז' ע"ב ד"ה כאן ובביצה דכ"ג ד"ה ותנייא דאסירא מדאורייתא וכמ"ש הרש"ח ובסמ"ק ז"ל ואע"ג דבירושלמי משמע דכל המלאכות דקודם לישה אסורות מדאורייתא וכמ"ש הפר"ח ז"ל בסי' תצ"ה ס"ב מ"מ משמע להו להתוס' ז"ל דלפום תלמוד דידן ליכ' איסור' דאורייתא אלא בקצירה ותלישה לבד שהן מלאכות שבמחובר דוקא ולזה כוונו במ"ש פרק קמא דביצה ד"ה גזירה וז"ל על כן פירש ר"נ מקינו' דבירושלמי יש אך אשר יאכל כו' וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותן מלאכות שמשימור ואילך דהיינו מלישה ואילך אסורות ועוד יש מיעוט אחר אך שלא לקצור עכ"ל. וכוונתם היתה לומר דהש"ס דידן דריש סמיכות זה ומיעוט זה למעט מלאכת הקצירה שהיא במחובר דוקא דדומיא דשימור שהיא בתלוש בעינן ואך שלא לקצור ואע"ג דבירושלמי דריש נמי למעט שאר מלאכות הש"ס דידן אינו ממעט אלא קצירה ותלישה לבד כנ"ל לפרש כוונתם לפי מה שנראה מבואר מדבריהם שבפ' המצניע דס"ל דטחינה והרקדה לא אסירא אלא מדרבנן.
וע"פ האמור יכולני לפתור בזה כונת השגת הראב"ד בפ"א מה' אלו ה"ח עמ"ש רבינו אבל לשין ואופין בי"ט מבערב שאם עשה מבערב יש בזה חסר טעם ע"כ כתב על זה הראב"ד ז"ל וז"ל בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ומלקטין פירות בי"ט מן האילן כו' ובירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש עכ"ל וכתב ה"ה ז"ל על זה שאין טעמו מספיק לאסור הברירה והטחינה וההרקדה וטעם ר' מספיק עכ"ל והלח"ם ז"ל כתב שלפי מ"ש התוס' ע"ש ר"נ מקינון ז"ל דכוונת הירושלמי לומר דאותן מלאכות שמלישה ואילך הן אסורות הנה טעמו של הראב"ד מספיק לאסור ג"כ הברירה והטחינה וההרקדה עכ"ל ולדבריו צריך לומר שט"ס נפל בהשגת הראב"ד במקום שהיא בתלוש צ"ל שהיא מלאכה בלישה כלומר שמלישה ואילך הוא דמותר מלאכת אוכל נפש ולא קודם לכן: ועדיין אין בזה מספיק דכיון דמבואר מדברי הראב"ד דדרשת הירושלמי אסמכתא בעלמא היא אם כן עיקר הטעם שאסרו חכמים מלאכות אלו ואסמכינהו אהך קרא אכתי לא השמיענו הראב"ד ופשט דבריו מוכיחין שבא לתת טעם אחר למה שאסרו אותם חכמים מלבד הטעם שנתן בהם רבינו ז"ל, גם בדברי ה"ה ז"ל יש לדקדק שכתב שאין בטעמו של הראב"ד טעם לאסור הברירה והטחינה וההרקדה כאלו יש בדברי הראב"ד ז"ל טעם לאסור הקצירה ואי משום שקצירה היא מלאכה במחובר אכתי כיון דקרא אסמכתא בעלמא היא ומדאורייתא אף מלאכה במחובר שרייא מה טעם אסרו אותה חכמים באופן שעדיין לא ביאר הראב"ד טעם לשום אחד מהן.
מיהו לפי מ"ש בכוונת דברי התוס' דכונתם לומר דאע"ג דבירושלמי דרשו הני קראי לאסור המלאכות שמקודם לישה מכל מקום תלמודא דידן דריש כן למלאכת הקצירה לבד ודרשי לה הכי מלאכות שמשימור דהוי מלאכות שבתלוש מותר מלאכות שבמחובר אסור ולש"ס דידן דרשה גמורה היא א"כ תלמודא דידן דריש מיעוטא דאך למעט הקצירה לבד דהיא דרשה גמורה וקצירה ותלישה דוקא אסורות מדאורייתא כמו שהוכחנו בדעת התוס' ז"ל.
מעתה אפשר לומר שהיא היא כוונת השגת הראב"ד במ"ש דבירושלמי סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש כלומר ומעין זה דריש תלמוד דידן לאסור הקצירה והתלישה שהיא מלאכה שבמחובר ולא התירה תורה אלא מלאכה בתלוש ואף מדאורייתא איכא איסורא ובכן אין אנו צריכין לטעם אחר דגזרת הכתוב היא דמלאכה שאינה בתלוש תאסר והרי היא בכלל מלאכת עבודה באופן שסיום זה שסיים הראב"ד ז"ל שהיא מלאכה בתלוש לאו מתורת הירושלמי הוא שהירושלמי דורש סמיכות זה למעוטי מלאכות שמלישה ואילך אלא דברי עצמו הן דאנן בדידן דרשינן סמיכות זה לאסור מלאכה שבמחובר דקרא לא התיר אלא מלאכה שמשימור ואילך שהיא מלאכה בתלוש ונמצא דהראב"ד ז"ל בשיטת התוס' קאי דדוקא קצירה ותלישה הוא דאסור מדאורייתא ושאר המלאכות מדרבנן. וידעתי ביני שמ"ש בכוונת השגת הראב"ד דחיק ואתי מרחיק מיהוי כל כי האי מילתא שבקיה לדידיה דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
ודע שבספר דבר משה ח"ג דף ז' ע"ב הקשה לשיטת האומרים דאף מלאכת הקצירה הותרה מדאורייתא ביום טוב מאותה שאמרו בפרק ב' דחגיגה דף טו"ב דנפקא לן תשלומי עצרת מדכתיב וקראת' בעצם היום הזה חג כו' וסמיך ליה ובקוצרכם איזהו חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה עצרת אימת אילימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא כו' יע"ש מבואר יוצא דקצירה ביום טוב אסירא מדאורייתא והוא ז"ל תירץ לזה דאף למ"ד דקצירה ביום טוב שרי מן התורה ה"ד לצורך י"ט אבל שלא לצורך אכילת יום טוב אסור וכמ"ש הטור בסי' תצ"ז דחכמים אסרו הקצירה לצורך אוכל נפש שמא יבא לקצור את שדהו כאחת משמע דקצירת כל שדהו איכא איסורא דאורייתא והיינו ההיא דחגיגה כמבואר ועדיין אין זה מספיק דלמאן דאית ליה הואיל אף בקוצר כל שדהו ליכא איסו' דאורייתא כמבואר אצלינו בחי' לביצה ריש פ"ב ושם בדף טו"ב עלה דת"ר אין אופין מיום טוב לחול כו' ודוחק לומר דאותה סוגייא אזלא כמאן דלית ליה הואיל. ועוד דלישנא דתלמודא דקאמר סתמא וקצירה בי"ט מי שרי לא משמע דעל קצירת כל שדהו קאמר. והנכון אצלי על פי מ"ש התוס' ז"ל שם בחגיגה דף ח"י ע"א ד"ה חולו של מועד דאיסור מלאכה בחה"מ לא אסיר אלא מדרבנן ואפילו הכי פריך התם תלמודא ומלאכה בחה"מ מי שרי משום דכיון דאית לן אסמכתא מקראי לאסור לא מסתבר ליה לתלמודא לאוקומי קרא דחג האסיף בחה"מ דמשמע דקרא מתיר מלאכה בחול המועד בהדייא וזה הפך האסמכתא יע"ש וכעין זה איכא למימר נמי לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מדאורייתא דכיון דמדרבנן אסור ואסמכינהו אקרא כמ"ש בירושלמי פריך שפיר וקצירה ביום טוב מי שרי כלומר ואין סברא דקרא דובקוצרכם דמשמע מינה דקצירה ביום טוב שרי תהיה הפך האסמכתא כמובן.
ועוד יש ליישב אותה סוגייא לשיטת האומרים דקצירה ביום טוב שרייא מן התורה דאפי' הכי פריך שפיר הש"ס וקצירה ביום טוב מי שרי כלו' דמדרבנן אסור וכיון דשרי בהדייא קרא דובקוצרכם הכי אין כח ביד חכמים לאסור כמ"ש הרב ט"ז ז"ל בחא"ח סי' תקפ"ז סק"ה ובי"ד ר"ס תקי"ז דכל דבר דמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור יע"ש אלא שעיקר דברי הט"ז ז"ל יש לדון בהם וכבר עמדתי עליהם במקום אחר.
הכלל העולה מכל מ"ש דלרש"י ז"ל הקצירה והתלישה והטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדאורייתא מפני שמלאכות אלו אפשר לעשותן מעי"ט ואין בהם חסרון טעם. ולהרמב"ן ז"ל אסורות מדאורייתא מפני שהן נעשות לימי' הרבה כמ"ש הר"ן שם בפ' א"צ דכ"ג וזו היא שיטת ה"ה ז"ל ולרבינו ולהרא"ש ז"ל אינן אסורות אלא מדרבנן מפני שאפשר מערב יו"ט כמבואר בפ"א מהלכות אלו. ולהר"ן ז"ל אסורות מדרבנן מפני שנעשות לזמן מרובה. ולהתוס' ז"ל הקצירה והתלישה אסורות מדאורייתא מפני שהן מלאכות שבמחובר אבל הטחינה וההרקדה והצידה אסורות מדרבנן דמחזי כעובדין דחול. ודברי הראב"ד מטין לשיטת התוס' כמדובר.
ולעניין הלכה העלה מרן החבי"ב בשיירי כנה"ג סימן תצ"ה והפר"ח ז"ל דאף במלאכת אוכל נפש יש חילוק בין אפשר מערב יו"ט לאי אפשר ומרן מלכא בס' מ"ק דק"ץ ע"ב כת' דאין חילוק ואשתמיט מיניה דברי מרן החבי"ב ז"ל כיע"ש ומאחר דלרש"י והתוס' ז"ל בפ"ק דמגי' ס"ל דמדאורייתא יש חילוק בין אפשר לאי אפשר באוכל עצמו ולרבינו מדרבנן מיהא יש חילוק אין לנו להקל בדבר. ועיין בחי' לביצה בפ"ק די"ד ע"א עלה דאמרינן בגמרא לכ"ע מיהא מלח בעי שינוי כו' יע"ש: ומ"ש עוד רבינו הבא מצודה ונצודינו ה"ז מוקצה כו' גמ' שם אמ"ר יוסף כו' כל שאמר הבא מצודה ונצודינו וכתבו התוס' ד"ה כל שאומר כו' וז"ל ופי' רש"י ז"ל דאידי ואידי חד שיעורא עכ"ל וכעין זה פי' הר"ן ז"ל ועיין במ"ש ה"ה והלח"מ ז"ל ועיין להפ"ח ז"ל בסי' תצ"ז ס"ז. וכתב עוד ה"ה ז"ל דדעת רבינו דרשב"ג אדגים חיה ועוף קאי וזה הכלל אכולה רישא קאי ות"ק שהיה מחלק ביניהם אין הלכה כמותו אבל הראב"ד ז"ל סבור דרשב"ג לא קאי אלא אחיה ועוף אבל דגים בכל ביבר אסורים ורבינו נסמך על ההיא דהסוכר אמת המים מערב יו"ט ולמחר השכים ומצא דגים עכ"ל. וכתב הלח"מ ז"ל דלדעת רבינו דרשב"ג פליג את"ק כי פריך עלה אביי לרב יוסף הלכה מכלל דפליגי היינו משום דאביי ס"ל דרשב"ג לא קאי אדגים אבל רב יוסף ס"ל דפליגי והא דקאמר ליה ומאי נפקא לך מינה ולא קאמר ליה דאיהו ס"ל דפליגי משום דרשב"ג קאי נמי אדגים לפי שיטתו השיבו עכ"ל ולפי מ"ש ה"ה ז"ל דרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כו' צריך לומר דאביי אכתי לא הוה ידע ההיא דהסוכר אמת כו' ומשו"ה פריך ליה לרב יוסף מנ"ל למימ' דרשב"ג פליג את"ק מיהו לבתר דמייתי תלמו' ההיא דהסוכר אית לן למימר דרשב"ג אף אדגים קאי ופליג את"ק ומתוקמא ההיא דהסוכר כרשב"ג.
ולע"ד אפשר לומר דרבינו משמע ליה דכי פריך אביי הלכה מכלל דפליגי לאו אדרבנן ורשב"ג דמתני' קאי דאינהו ודאי פליגי כדמשמע ההיא דהסוכר אמת המים ביו"ט אלא הכא קאמר ליה למה לך למימר הלכה כרשב"ג כאלו איכא מאן דפליג והא כלל גדול בידן הלכה כרשב"ג במשנתינו ופשיטא דהלכה כרשב"ג. ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' בפרק אין מעמידין דל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג דמאחר דקי"ל הלכה כרשב"ג במשנתינו למה להו להני אמוראי למימר הלכה כרשב"ג ונדחקו לומר דהני אמוראי לית להו האי כללא יע"ש ועפ"י האמור היא גופא קמותיב אביי. והפר"ח בסימן תנ"ז ס"ה כתב שדברי ה"ה ז"ל תמוהים שאם נודה דת"ק מפליג בהכי מנין לנו לאפושי פלוגתא ולומר דרשב"ג פליג עליה בהא נימא דלא פליגי אלא במין הביבר או דפרושי קא מפרש ועוד דמדפריך אביי בפשיטות הלכה מכלל דפליגי משמע ודאי דלא פליגי וכן פי' רש"י דרשב"ג לאו לפלוגי אתא וכ"כ הר"ן ז"ל בפרק מציאת האשה וכן פי' רבינו גופיה בפ' ר"א דאורג וזו סתירה לדברי ה"ה ז"ל עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן קושיא על ה"ה ז"ל דמה שהקשה מנין לנו לאפושי פלוגתא כבר נרגש מזה ה"ה ז"ל ותקן זה במ"ש שרבינו נסמך אההיא דהסוכר אמת המים כלו' וע"כ לומר דרשב"ג פליג אכולא רישא כי היכי דתיקום ההיא דהסוכר כוותיה. גם מה שהקש' ממ"ש רבינו בפרק האורג כבר ישב זה מרן מלכא בס' מ"ק יע"ש ואביי דפריך בפשיטות איכא למימר דלא ידע ההיא דהסוכר וכמדובר. ודרכו של הפר"ח ז"ל בחזק' סכנה הוא עומד כאשר יראה הרואה ומרן ב"י הקשה לשיטת הראב"ד והרשב"א דלא מחלקי בדגים בין ביבר גדול לקטן מההיא דהסוכר אמת המים ונדחק בישובו ועיין להפר"ח בסימן תצ"ז סק"ה ובס' מ"ק דר"ז ע"ב ובהורמנותיה דמרן ז"ל אמינא ליישב דעת הרשב"א והראב"ד ז"ל דאמת המים שאני שהיא משמשת כניסה ויציאה דרך נקב או חור וכמ"ש מרן בשולחנו הטהור הילכך כשרוצה ליקח דגים שבתוכו אין צורך לצודן ע"י מצודה אלא פותח מקום יציאת המים דרך נקב וחור קטן והדגים שבתוך אמת המים מאליהן ניצודין כשכלות המים שבתוכה הילכך כל שסכר אמת המים מעי"ט ואין כאן משום מוקצה יכול ליטלן ביו"ט כיון דאין כאן טורח צידה אבל ביברין של דגים שהמים נובע משם וצריך מצודה לצוד דגים שבתוכה אסורין אפילו בביבר קטן. ולענין הלכה עיין להרב פר"ח ז"ל.