שורשי הים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה ד
שורש איסור ראיית מומין בכור בי"ט בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי"ט וכו'. ע"כ. הנה בגמרא במסכת ביצה דכ"ו ע"א אפליגו רבי יאודה ור"ש בבכור שנפל לבור שרבי יאודה אומר אם יש בו מום כו' ור"ש אומר כל שאין מומו ניכר מבע"י אין זה מן המוכן ע"כ ופירש רש"י ז"ל דאף ר"י לא שרי אלא במומין שנפלו מעי"ט אבל במומין שנפלו בו בי"ט אף לר"י אסור משום מוקצה וכדבריו מבואר בסוגיין דעלה דקאמר לא צריכא דנפל ביה מום בי"ט פרכינן בפשיטות והא מוקצה הוא כו'. ולפ"ז יש לתמוה על מ"ש רש"י בחולין דנ"א ע"ב ד"ה ושוין וז"ל תנאי דפליגי דמסכת ביצה גבי בכור שנפל בו מום בי"ט ואפילו האוסר בנולד בו מום בו ביום משום דמוקצה היה בין השמשות מחמת איסור קדשים בחוץ אבל אם נולד הוא ומומו עמו מוכן הוא שלא נאסר מעולם עכ"ל משמע מדבריו דפלוגתייהו דר"י ור"ש בנפל בו מום בי"ט הוא ור"ש אסר ור"י שרי מטע' מוקצה וזה היפך דבריו שכתב דבהא לא פליגי ואף לר"י אסור. ועוד דמאי דמשמע מדבריו שם דר"ש אסר מטעם מוקצה ליתא מ"ש הכא במתני' ר"ש לית ליה מוקצה כלל ולא אסר אלא משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן או כדן את הדין ואף למ"ש רש"י לקמן בסוגיין גבי ברייתא דבכור תם שנפל לבור דר"י נשיאה לית ליה מוקצה כלל ואפי' במום שנפל בו בי"ט עצמו שרי מ"מ ר"י ור"ש דמתני' לא פליגי בהכי והאי ושוין על ר"י ור"ש דפליגי במתני' קאי כמ"ש רש"י לקמן ואינהו לא פליגי בנפל בו מום בי"ט עצמו כמבואר. ואף אם נדחק עצמינו ונאמר דהתם משמע ליה לרש"י דהאי ושוין דקתני בברייתא לאו ר"ש ן' מנסיא קאמר ליה אלא תנא דברייתא וקאי על ר"י נשיאה ור"ש ן' מנסיא דפליגי בנפל בו מום בי"ט עצמו אכתי קשה דרשב"ם דאסר לאו מטעם מוקצה קאסר אלא מטעם איסור ראיית מומין ומשום מחזי כמתקן ואילו רש"י כתב דטעמא דמאן דאסר משום איסור מוקצה הוא ואי הוה ס"ל לרש"י כמ"ש התוס' בשמעתין דמאן דאסר משום איסור ראיית המומין אית ליה נמי טעמא דמוקצה לאסור אף דיעבד הוה ניחא קצת אבל רש"י ז"ל מיאן בזה.
כי ע"כ נראה דכוונת רש"י במ"ש דתנאי דפליגי בנולד בו מום בי"ט לאו דפליגי לענין דינא קאמר דודאי לכ"ע אסור כמבואר בשמעתין למר משום איסור מוקצה ולמר משום איסור ראיית מומין מיהו בעיקר הטעם קאמר דפליגי דלר"י אסור משום איסור מוקצה ולר"ש משום איסור ראיית המומין והכי קאמר דאף למאן דאסר משום איסור מוקצה מודה הוא בנולד הוא ומומו עמו דליכא משום איסור מוקצה כיון דהיה מוכן אגב אמו וכדאמרינן בפ"ק דביצה ד"ו גבי עגל שנולד בי"ט ולמאן דאסר משום איסור ראיית המומין דמחזי כמתקן וכדן את הדין בנולד ומומו עמו פשיטא ליה דשרי דכיון דלא היה בו חזקת איסור מעולם אין כאן מתקן ולא דן דין דומייא דראיית טריפה דשרי בי"ט ואכתי לא נחה דעתי בזה דאדרבא למאן דאסר משום איסור ראיית המומין הו"ל לרש"י ז"ל לאשמועינן טעמא דשרי דלאידך מפורש טעמו בגמרא ברפ"ק משא"כ למאן דאסר משום איסור ראיית המומין וכעת צ"ע.
והרב המובהק כמוהר"י נוניש הי"ו הקשה אלי עוד במאי דמשמע לן הכא בשמעתין דלר"י אם נפל בו מום בי"ט אסור משום מוקצה דלשמואל ור"י דאמרו בפ"ק ד"ו ע"א גבי אפרוח שנולד בו בי"ט דמותר באכילה בו ביום דהואיל והתיר עצמו בשחיטה התיר עצמו משום מוקצה ה"נ אמאי לא שרי נמי לר"י בכור שנפל בו מום בי"ט מהאי טעמא דהואיל ומתיר עצמו במום זה מאיסור קדושת בכור ה"נ יתיר עצמו מאיסור מוקצה. ואפשר דשאני בכור שלא נולד היתר אכילה לכ"ע דעד השתא נמי הוה שרי באכילה לכהני' כשהיה קרב ע"ג המזבח ואף דלאחר החרבן אין כאן היתר בזמן דאיכא מקדש מיהא אית ליה היתר בלא מום ולא דמי לאפרוח שנולד בי"ט דעד השתא לא הו"ל היתר אכילה כלל ובלידתו הותר באכילה ע"י שחיטה והואיל והותר באכילה שלא היה בו היתר כלל התיר עצמו נמי מאיסור מוקצה ולשיטת הפוסקים בההיא דאפרוח כרב דאסר ניחא טפי דאיכא למי' דשמעתין פריך סתמא אליב' דרב דהילכתא כוותיה. ועוד דאפשר לומר דע"כ לא קשרו ר"י ושמואל איסור מוקצה מטעם הואיל אלא דוקא גבי אפרוח דההיתר בא לו ממילא משא"כ גבי בכור דהיתר מוקצה זה תלוי בראית החכם המתירו ומוקצה כי האי דתלוי במעשה החכם לא התירו מטעם הואיל שיעשה החכם מעשה לראותו ולהתירו.
ומבואר עוד בכולה שמעתי' דלר"ש דאסר לראות מומין בי"ט אף אם עבר ובקרו אינו מבוקר וכדתני רב אושעייא לקמן ולא כההיא דאדא בר אוכמי דמשבש ותני וכ"כ רש"י ז"ל במתני' ד"ה אין זה מן המוכן כו' וה"ק אין התרתו היתר ואינו מוכן להכשיר עכ"ל. והתוס' כבר דחו פי' רש"י ז"ל שפירש דטעמא דר"ש דאסר לא משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן וכתבו וז"ל וק' דאין זה מן המוכן משמע דאפילו בקרו חכם כיון שלא נודע שהוא מום קבוע מאתמול אוסר ר"ש ולפי' הקונטריס משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחיל' הא דיעבד שפיר דמי עכ"ל וכבר הר"ב תי"ט והר"ב ח"ה עמדו מתמיה על דבריהם דאיך כתבו בדעת רש"י דס"ל דלר"ש דיעבד שפיר דמי דדבריו ברור מללו דאף דיעבד נמי אסיר שכתב אין התרתו היתר כו' וגם בשמעתין פי' כן בהדייא ע"ע. ולק"ד הדבר מבואר דעיקר קושיית התוס' ז"ל היא למ"ש רש"י דטעמא דר"ש לאו משום מוקצה הוא אלא משום מחזי כמתקן דא"כ לא היה ר"ש אוסר דיעבד נמי אלא לכתחילה דוקא דמשמע להו דכיון דגבי דן את הדין וכן גבי הגבהת תרומות ומעשרות אמרו בירוש' והביאו הרא"ש לקמן בפרק משילין דכולן מה שעשו עשו ודינו דין ותרומתו תרומה ה"נ התרתו היתר ואף בו ביום משמע להו דשרי דומייא דהגבהת תרומות ומעשרות בשוגג שאם אין לו פירות אחרות מותרי' לו ב"ב וכן בעבר ואפה בלי עירובי תבשילין שרינן בפ"ב דביצה די"ז ולשון אין זה מן המוכן משמע דאף אם עבר בדיעבד וביקר אפילו לית בשר אחר למיכל אסור ולכך דקדקו כן מלישנא דמתני' ולא הביאו ראיה מדאמרי' לקמן בשמעתין בהדייא דלרבי אושעיא אף דיעבד נמי אסור משום דאפשר לדחות ההיא דשמעתין בדאית ליה בשר אחר למיכל אבל לשון אין זה מן המוכן משמע בהדייא דאסור לעולם ולא נעלם מעיני התוס' דרש"י כתב אף דיעבד נמי אסור וכדאיתא לקמן בשמעתין. מיהו היא היא עיקר קושייתם למה יהיה אסור לפי טעמו ז"ל ולומר אנן בדידן דמותר דיעבד ונחלוק על דברי רש"י אי אפשר דלישנא דמתני' לא משמע הכי. וה"ה כאן ה"ג כתב וז"ל ולא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקר זה שנולדו בו מומין מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין ויש אוסרין עכ"ל. ודברי היש אוסרין תמוהים מהא דשמעתין ועיין בשיטה מקובצת שעמד בזה על דברי הרשב"א ז"ל.
ולע"ד הדבר מבואר דהיש מתירין אזלי ומודו דלר"ש אף דיעבד אסור אלא דלענין הלכה משמע להו דלא קי"ל כר"ש בזה דאנן קי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"י ומשום דאמי וורדינאה לא הוה חזי מומין בי"ט הוא דקי"ל כר"ש כמ"ש הרי"ף והרא"ש ומשמע להו דלכתחי' דוקא הוא דלא הוה חזי אבל דיעבד שפיר דמי כר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל ועיין בס' יד אהרן ובספר מרכבת המשנה שכתב' דהיש מתירין דחו סוגייא זו מקמי ההיא דפרק כירה דמ"ג דאמרי' טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. והתוס' ז"ל שם הוקשה להם מ"ש דגבי בכור אמרינן שאם עבר וביקרו אינו מבוקר והניחוה בצ"ע יע"ש ואם זו היתה סברת המתירין הי"ל להתיר אף במומין שנפלו בו בי"ט דטעמא דאיסורא אינו אלא מט' הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכוליה יומא וגבי טבל לא אמרינן הואיל ואתקצאי כמו שהוקשה להם להתוס' ז"ל שם זה ג"כ יע"ש. ועיקר קושייתם יש ליישב דשאני טבל דבידו היה להפרישו ואפשר שדעתו היה עליו להפרישו ושכח ולא הפרישו ואין כאן מוקצה כיון שהיה דעתו עליו והיה בידו לתקנו אבל גבי בכור דאסח דעתיה מיניה מטעמא דמי ימר דמזדקיק ליה חכם ומי ימר דמום קבוע הוא כדאמרי' בפרק כירה כל שלא הראהו לחכם מבע"י אית לן למימר דודאי אסח דעתיה מיניה מהאי טעמא דמי ימר ודוק.
ובעיקר הטעם דאסר ר"ש לראות מומין בי"ט מלבד מה שפי' רש"י דאיכא משום מחזי כמתקן וכדן דין כתב רבינו טעם אחר שמא יבא להתיר מומין שנפלו בי"ט דאיכא בהו משום איסור מוקצה אף לר"ש כגרוגרות וצימוקים. והראב"ד ז"ל כתב שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מידי דלא חזי ליה. א"נ שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י"ט. ובמ"ש רש"י דנראה כדן את הדין איכא למידק מההיא דפרק נערה דמ"ז ע"א דקאמר סבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה דוקא אבל בשלשה הדיוטות לא משום דמחזי כדינא. וא"ל אביי כיון דס"ל אפילו מעומד אפי' בקרובים אפי' בלילה לא מחזי כדינא יע"ש הרי דכל דאיכא להנהו תלת מילי ליכא למיחש למחזי כדינא וא"כ גבי בכור דאיתיה ביחיד מומחה ורואין אותו מעומד ובלילה ובקרובים דאיהו דוקא אסיר אבל שאר קרובים שרו כנודע תו ליכא למיחש למחזי כדינא. ובטעמו של רבינו יש לדקדק דא"כ מחמיר ר"ש במוקצה טפי מר"י ובעלמא שמעינן להו איפכא. גם בטעמו של הראב"ד ז"ל יש לדקדק מההיא דפרק מי שהחשיך דקנ"ו עלה דמתני' דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה דאמרינן ואף לוי סבר הלכה כר"י דכי הוה מייתו טריפתא לקמיה דלוי ביומא טבא לא הוה חזי לה אלא אקילקלתא דאמר לא מתכשרא ואפילו לכלבים לא חזייא יע"ש. הרי דלא גזר שלא לראותה כלל אלא הוה חזי לה אקילקלתא ה"נ הו"ל להתיר לראות מומה במקומה ולמה זה חששו הכא טפי מהתם. וע"פ מ"ש הט"ז בסימן תצ"ח סק"ט ניחא יע"ש. ועוד י"ל דבשאר איסורין לא חששו דא"כ בטלת שמחת י"ט וגבי בכור דלא שכיח החמירו דוקא ובהכי ניחא נמי אף להטעם השני שכתב שמא לא ידקדק בראייתו משום שמחת י"ט דא"כ גבי ראיית טריפה הו"ל למיחש להכי ובזה ניחא כמבואר.
ודע שהר"ב תרומת הדשן בסימן נ"ד כת' דאסור לבטל איסורין דרבנן בי"ט למאן דסבירא ליה דמותר לבטל איסורין דרבנן בידי' מטעמא דבי"ט מחזי כמתקן אבל לשער אם יש בו ס' נתיר דאין כאן מתקן כיון דלא עביד מעשה בידים וכתב וז"ל ולא דמי לראיית בכור דאסור די"ל כמ"ש רש"י בפרק אין צדין דמחלק בין ראיית מומי הבכור לראיית טריפה לבודקה דשרי בי"ט עכ"ל ואי כיוין הרב ז"ל למ"ש רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טריפה וז"ל אינה קלה כראיית טריפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסור' קודם שיראינו ואינו דומ' לראיית טריפה שהתירו לבודקה אחר שחיטה עכ"ל אין חילוק זה מעלה ומוריד לפום מאי דאסיקנא דטעמא דר"מ לאו משום דראיית בכור אחשבוה רבנן הוא דאסר אלא משום קנסא הוא וכתב רש"י דלפום קושטא אלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין עכ"ל. וא"כ ראיית בכור וראיית טריפה שוין הם בדינם ואכתי לא השמיענו רש"י ז"ל טעמא לפום קושטא מה בין ראיית בכור לראיית טריפה. מיהו עפ"י מ"ש רש"י בד"ה ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וז"ל ואין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם כו' עכ"ל.
החילוק מבואר דשאני ראיית טריפה דמעיק' בחזקת היתר היתה משא"כ בראיית בכור דמעיקרא בחזקת איסור קדשים קאי ובראיית המומחה הוא בא להוציאו מכלל איסור קדשי' ולהביאו לכלל היתר ומה"ט נמי שרי לשער בשבת ובי"ט אם יש ס' בהיתר לבטל האיסור כיון דמעיקרא בחזקת היתר הוה קאי ועיין להר"ב ט"ז בסימן תצ"ח סק"ט ולטעמו של רבינו שפירש באיסור ראיית מומין בי"ט שמא יבא להתיר שנפלו בי"ט דאית בהו משום מוקצה ה"נ גבי ביטול איסורים שרי לשער כיון דליכ' למיחש לאיסור מוקצה כמבואר גם לטעמו של הראב"ד נמי אית לן למשרי דומייא דראיית טריפה וכמ"ש לעיל ע"ש הט"ז. מיהו במה שאסר הרב לבטל איסור בידים משום דמחזי כמתקן יש לדון בו שהרי כתב הר"ן בפסחים פרק א"ע עלה דמתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט עמ"ש הרי"ף דמתני' מיירי בחלת א"י אבל בחלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכה מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר"א וז"ל ועוד אחרת יש ולא רצה הרי"ף לגלותה כדאמרינן התם בבכורות חלת ח"ל מבטלה ברוב ואמרינן התם רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות לה שם ולבטלה ברוב והן הן דברי הרמב"ן בספר המלחמות יע"ש. ואם כדברי הר"ב תרומת הדשן ז"ל היכי מצי לבטלה ברוב בי"ט הא הו"ל מבטל איסורים דרבנן בידים ומחזי כמתקן אלא ודאי דמשמע להו דכיון דעיקר איסור זה דחלת ח"ל אינו אלא מדרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן וכדאמרינן לעיל בפ"ב גבי טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דשרי להטבילן בי"ט דלית בהו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש רש"י שם וה"נ גבי מבטל איסורים דרבנן אין כאן משום מחזי כמתקן מה"ט. ויש ליישב דדוקא גבי חלת ח"ל הוא דהתיר הרמב"ן ז"ל משום דליכא למגזר אטו חלת הארץ דהוי דאורייתא וכמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך בית ד' שער ג' ובחידושיו ליבמות ר"פ הערל דפ"ב ע"ב לענין ביטול ברוב דלא גזרינן הא אטו הא וכדמוכח בפ' כל הבשר גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן יע"ש אבל בביטול שאר איסורין דרבנן איכא למגזר אטו איסורי' דאורייתא דדמו אהדדי כגון שומן הגיד דרבנן אטו חלב דאורייתא דכל דאיכא למגזר אטו איסור דאורייתא גזרינן כדאמרינן לעיל גבי טבילת כלים שנטמאו בולד טומאה דאי לאו דכהנים זריזין הן גזרינן אטו אב הטומאה דאורייתא א"נ י"ל דגבי חלה הואיל ונילושה בי"ט הותר לבטלה ברוב אע"ג דמחזי כמתקן כי היכי דהותר להפריש חלתה בי"ט אע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וה"ט דכיון דהו"ל פירי דטבילי האידנא לא גזרו כדאמרינן בפרק משילין דל"ז ה"נ גבי ביטול הואיל ואי אפשר לאוכלה אם לא ע"י ביטול ברוב כיון דהו"ל פירי דטבילי האידנא שרי משא"כ בשאר איסורין שנתערבו בי"ט דאסור. ותירוץ זה נח לי יותר שהרי כתב ה"ה כאן בפ"ב דאסור להטביל כלים חדשים בי"ט אף לדעת רבינו דס"ל דטבילת כלים חדשים דרבנן אע"ג דליכא למגזר בהו אטו איסור דאורייתא וכתב דע"כ לא שרינן בגמרא אלא טבילת כלים שנטמאו בולד הטומאה דוקא דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חרס דלא חזי כלל קודם טבילה יע"ש. וא"כ גבי חלת ח"ל נמי הו"ל למיסר אע"ג דליכא למגזר אטו חלת הארץ כיון דלא חזי ליה כלל אלא ע"י ביטול ברוב ודוחק לומר דה"ה ז"ל חולק על הרמב"ן בזה ועוד שדברי ה"ה יש להם סמוכות מההיא דפ"ק דביצה ד"ט גבי ההיא דגלגל עיסה מערב י"ט מפריש ממנה חלתה בי"ט דלאבוה דשמואל אסור אף בחלת ח"ל מטעמא דמחזי כמתקן וכן פסקו הפוס' הרי דאף בחלת ח"ל דרבנן איכא איסורא דמחזי כמתקן ובתירוץ השני שתרצנו הנה נכון.
והרב מוהר"י הלוי בתשו' שבקובץ גדול סימן ל"ד אסר לסתום בשבת נקב או חלון שבבית להצילו מטומאת מת העובר דרך שם לאחר שמת המת ונטמא הבית דהו"ל מתקן את הבית ע"י סתימתו יע"ש וכבר עמדנו על דבריו במקום אחר ותו ק"ל לדבריו דחשיב זה מתקן מאי שנא מהדר עם הגוי בחצר דשרינן ליה לשכור רשותו של גוי בשבת כדאמרי' בפ' הדר דס"ו ע"א כיון דבמעשה השכירות מתקן הוא את החצר ומוציא ומכניס כלים שהוא אסור להוציא לחצר והו"ל כמתקן את הבית מטומאת מת שיכולים הכהנים ליכנס בתוכו וליכא למימר דשאני התם דהוי איסורא דרבנן דאכתי קשה למ"ש ה"ה ז"ל בההיא דטבילת כלים חדשים וכמדובר וי"ל דהכא נמי בלא"ה היה מותר לטלטל בחצר כלים ששבתו בתוכו ולא מחזי כמתקן דומייא דכלים שנטמאו בולד הטומאה וכמ"ש ה"ה ז"ל. וא"נ י"ל דלא דמי שכירות לההיא דסתימת החלון מפני הטומאה דהתם עביד מעשה הסתימה בבית עצמה והו"ל כהגבהת תרומות וכיוצא אבל הכא מעשה השכירות הוא עושה על ידי הגוי וממילא ניתר החצר ולא מחזי כמתקן מיהו אכתי יש לדקדק דכיון דטומאת הבית הסמוכה לבית שהמת בתוכו אינו אלא דרבנן וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' שע"ב עיין בספר ארעא דרבנן אות ל"ב ובכלים שנטמאו בולד הטומאה דהוי דרבנן שרינן להטביל בי"ט ה"נ הו"ל למשרי לסתום הנקב בשבת ודוחק לומר שהרב ז"ל סמך על סברת ה"ה דאסר לטבול כלים חדשים ועיין להר"ב מ"א סימן שי"ג הביא תשובת מוהר"י הלוי הנז' וחלק עליו ודעתו להתיר יע"ש.