שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה יד
גמר בלבו שלא יאכל פת חטים ונשבע סתם כו'. ע"כ. הכי איתא בפ' שבועות ב' בתרא דכ"ו וכתבו התוס' ד"ה גמר בלבו כו' וז"ל השתא משמע דמקרא קדריש הא דלא מיתסר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ותימה דבפ"ד נדרים תנן נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהן של תרומה כו' ובאומר היום ומשום אונס שרו ליה רבנן משמע דלא שרי אלא במקום אונס ואפי' באומר בלבו היום והשתא נמי ליתסר בכל מיני פת אע"פ שחשב בלבו של חיטין וי"ל דהתם בע"ה והכא בת"ח א"נ דהכא דסתם פת הוי דחיטין להכי שרי אפי' שלא במקום אונס עכ"ל והק' מהריב"ל בח"ג סי' קי"ז דלפום מאי דאסיקו התוס' בתירוצם האחרון משמע דבחושב בלבו פת שעורים והוציא פת סתם הוא נאסר בכל מיני פת דאזלינן בתר דברים שבפה וק' מ"ש מההיא דסו' פרקין דאמרינן כשהשביע משה את ישראל א"ל קיימו כל התור' על דעתי ואמרי' התם דלהכי קאמר להו על דעתי דאי אמר להו תורה סתם הוו מסקי אדעתייהו תורת חטא' תור' אשם ואמאי לא אמרי' דדברי' שבלב נינהו דתורה סתם כולל כל המצות כולן כדאמרי' הכא גבי פת חיטים ופת סתם דאי לאו דפת חטים אקרי פת סתם היה נאסר בכל מיני פת אפי' שחשב בלבו פת ועיין מה שתי' הלח"מ ז"ל בפ"ב מה' שבועות דשאני גבי משה שאם היו מפרשים מה שבלבם תורת חטאת תורת אשם היה משה מכריחם על כל התורה מה שלא היה ברצונם להכי מהני מה שבלבם לא כן כשאדם נשבע בינו לבין עצמו שאם אמת הוא אומר שחשב בלבו למה לא הוציא הדברים בפיו וכן גבי הנשבע שבועה אם לא ראיתי גמל פורח באויר דאסיק לצפורא גמלא כדי להגזים הדבר נאמן על מה שבלבו ועיין בספר כהונת עולם שתמה ע"ד הלח"מ הללו ואין תמיהתו תמיהא לפי מ"ש ועיין להרב מח"א ה' שבועות סי' ג' שתי' באופן אחר דשאני תנאי דקום עשה בין תנאי דשב וא"ת וגם דבריו תמוהים.
ולפקע"ד נראה ליישב זה בהקדים לבאר כונת התוס' בתי' זה שתירצו דפת חיטים פת שמה שלפ"ז ק' מאי קמ"ל תנא דברייתא דקאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין ת"ל לכל אשר יבטא כו' דכיון דפת סתם פת חיטין שמה ומה שחשב בלבו בפיו הוציא מילין מהיכא תיתי לומר דלא חשיבא שבוע' עד דהוצרך הכתוב לומ' לכל אשר יבטא האדם דאין לומר דהיא גופה אתא קרא לאשמועינן דהיכי שמעינן מהאי קרא פת אלא ודאי דתנא הכי קאמר גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין כלומר דאף על גב דפת סתם מיקרי של חיטין מכל מקום נימא דכיון דלא הוציא בשפתיו הדברים עצמן לא הוי פיו ולבו שוין והו"ל כחשב להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין קמ"ל לכל אשר יבטא והשתא אית לן למימר דדוקא בכה"ג הוא דרבי לן קרא אבל כשחשב בלבו פת שעורין והוציא בפיו פת סתם אינו אסור בכל מיני פת ואפי' של שעורין דהא לא הוי פיו ולבו שוין.
ומעיקרא דאסיקו התוס' אדעתייהו דפת סתם כולל כל מיני פת ואפי' כשחשב בלבו פת חיטין היה נאסר בפת חיטין הוק' להם מ"ש מההיא דנודרין להרגין דאמרינן דאי לאו טעמא דאונס לא הוה אזלינן בתר דברים שבלב אבל השתא לפום קושטא אמרי' דכל כה"ג הוי כפת חיטין ופת שעורין ולא רבי קרא אלא פת חיטין ופת סתם דהוי פת חיטין והשתא ההיא דסוף פרקין קאמר שפיר דמסקי אדעתייהו תורת חטאת ולתורת אשם ואינן נאסרין לא בכל התורה ולא בתורת אשם ובהכי ניחא מ"ש התוס' בתחילת דבריהם וז"ל השתא משמע כו' דלכאורה ק' מה הלשון אומרת השתא משמע כאלו לפום קושטא לא משמע הכי ותלמודא היכי הדר מהאי משמעותא. ועוד ק' מ"ש דהאי דלא מתסיר אלא בפת חיטים דאזלינן בתר דברים שבלב דמשמע דעיקר קרא איצטריך לומר דלא תיתסר אלא בפת חיטין דאי לאו קרא לא הוה אסיר בכל מיני פת והא ליתא דאי לא קרא לא הוה אסיר בשום מין ממיני הפת דהוה אמרי' דפיו ולבו אינן שוין בדבר וכמו שהק' מהריב"ל בסי' קי"ז אבל כונתם במ"ש השתא משמע לומר דלפום תירוצם בתרא אין זו כונת הברייתא אלא באופן אחר היא נדרשת כלומר דהשתא משמע להו דפת סתם הוא כולל כל מיני פת יכולין אנו לפרש כונת הברייתא הכי דעיקר קרא אצטריך לומר דלא תיתסר בכל מיני פת וה"ק בשפתיים ולא בלב דהא דקאמר קרא דאזלינן בתר בשפתים דהוייא שבו' לאו לגמרי אתמר אפי' כשלבו לא חשיב להוציא בשפתיי' דבר זה וחסר לשון מן הברייתא וכאלו אמר בהדייא הכי ולא כשלבו הפך השפתיים לגמרי גמר בלבו מניין כלו' גמר בלבו בלשון פרטי והוציא בשפתיים לשון כללי שאין הפה והלב מכחישין זה את זה מניין שגם באופן זה שאתה הולך בתר מחשבת הלב ולא בתר דברים שבפה ת"ל אשר יבטא כו' ונמצא לפי זה דכולה ברייתא אתא לומר דשפתיים דקרא לאו דוקא כלומר דלא אזלינן לעולם בתר שפתים דכשהלב והשפתיים מכחישין זה את [זה] לא אזלינן לא בתר הלב ולא בתר השפתיים וכשהלב פרטי והשפתיים כללי אזלי' בתר הלב ולא בתר השפתיים וזה הפי' ניחא להו בדברי הברייתא לפום מאי דמשמע להו השתא דפת סתם מיקרי פת כולל טפי מלומר דברייתא ה"ק בשפתיים ולא בלב כלומר דלהכי קאמר קרא בשפתיים לומר דבעינן שיהיו השפתיים מוסכמים עם הלב ולא בלב דקאמר היינו פרטי ובפיו הוציא לשון כללי מניין שחלה השבועה ולא נאמר שהרי אין פיו ולבו שוין ת"ל כו' דזה דחיקא להו לומר טפי בלשון הברייתא.
ואולם לפום מאי דתירצו בתירוצם בתרא דפת חיטין פת שמה עכ"ל דהשתא הדרי' לפרושי כוונת הברייתא דה"ק בשפתיים ולא שגמר להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין כלומר דאז לא אזלינן בתר שפתיים דמכחישין זה את זה גמר להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מניין דאזלינן בתר שפתיים ולא אמרינן אין פיו ולבו שוים כיון שלא הוציא לשון השבועה כמו שחשב בלבו ת"ל לכל אשר יבטא.