שורשי הים על משנה תורה, הלכות שבועות· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה יב
שורש גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לפיכך אם נשב' כו' וטעה לשוני והוצי' אכילה שלא היתה בלבי ה"ז אינו לוקה כו'. עיין בהרב תורת חיים פ"ג דשבועות דפ"ב שמדברי התו' שם ד"ה מ"ד שכתבו וא"ת נשייליה כו' משמע דס"ל דאע"ג דאמר שאי אוכל לך אי שיילינן ליה ואמר טעיתי כי לא נתכוונתי אלא לומר שאוכל מהימנינן ליה וכדעת רבינו וכמו שכן הוא מבואר בתוספתא ובתורת כהנים וכמ"ש מרן הכ"מ ותמה על הרא"ש שכתב בפ"ב דנדרים דף וז"ל מ"ד לישנא הוא דאתקיל ליה כו' ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ"ל כיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה כו' יע"ש משמע דס"ל שאין אדם נאמן לומר כו"כ היה בלבי וכ"כ בפ"ב דנדרים אהא דתנן הנודר מרואה החמה אסור אף בסומין דאינו נאמן לומר לכך נתכוונתי ולא לכך כו' היפך דעת רבינו והתוס' ותורת כהנים ותוספתא אלו דבריו יע"ש.
ומצאתי כתוב למו"ה המובהק מוהרי"ן נר"ו וז"ל ואני אומר אדרבא דברי רבי' והרא"ש הם שפה אחת ודברים אחדים שהרי מדברי רבינו שכתב לפיכך אם נשבע ואכל ואמר כו' אינו לוקה מדנקט דין זה בנשבע ואכל ולענין מלקות ולא אשמועינן ריבותא לומר דמותר לאכול לכתחילה והכי הו"ל לרבינו לומר לפיכך אם נשבע לפנינו שלא יאכל היום ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום ה"ז מותר לאכול כדרך שכתב בדין שלפניו כיצד המתכוין כו' הר"ז מותר לאכול וכ"ש שאינו לוקה משמע בהדייא דס"ל דדוקא לענין מלקות אינו לוקה משום דאין מלקין על הספק דדילמא דובר אמת בלבבו הוא והאמת אתו אמנם להיותו מותר לאכול ודאי דלא מהימנינן ליה דשמא שקורי קמשקר וחזר בו ובהכי ניחא דלא תקשי לדעת הרא"ש התוספתא ותורת כהנים משו' דס"ל להרא"ש דשומעין לו דקתני בתורת כהנים ובתוספתא לענין שלא להלקות קאמר בדרך שכתב רבינו והרא"ש לא כתב דלא מהימנינן ליה אלא משום דקאי אמתני' דקתני הרי זה אסור דלא לענין מלקות איירי אלא לענין איסורא גרידא ומעתה נתבאר שדינו של מור"ם שכתב בנודר מרואי החמה דאע"פ שאמר לא נתכוונתי לכך אתי נמי כדעת רבינו ובר מדין נראה דההיא לאו משום טעמא דלא מהימנינן ליה אלא משום דכיון דלישנא דרואה החמה משמע מי שהחמה רואה אותו ואפי' סומין והוא אומר לא נתכוונתי אלא למי שרואה את החמה הו"ל דברים שבלב ולא הויין דברים ואה"ן שאם אמר היה בדעתי לומר מן הרואין בחמה וטעה בלשונו ואמר מרואי החמה ה"נ דמהימן ואי קשייא לך לדעת הרא"ש ולדעת רבינו כפי מה שהוכחנו מלשונו אמאי לא מהימני' ליה במ"ש שטעה במיגו דאי בעי מתשיל אשבו' וכ"כ בתשו' מיימוני' דשייכי לה' אישות סי' ג' דשליח שקידש את האשה ואמר הרי את מקודשת לי וטעה ואמר שכוונתו היתה לומר לראובן וטעה לשונו דנאמן וא"ץ גט ממנו מטעמא דאי בעי מגרש לה ובהדייא אמרינן בפרק האשה רבה דהאומר נשאלתי על הקדש בהקדש דידיה נאמן דבידו לאתשולי וא"כ ה"נ דוכוותא וי"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בפ' אלמנה ניזונית אההיא דאמרי' ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניי' על הקדש דמשמע דבברי אינו נאמן אע"ג דאיכא מגו דאי בעי מתשיל עליה משום דדבורא קיל ליה ממעשה יע"ש וההיא דנשאלתי על הקדשי ודנאמן משום מגו דאי בעי מתשיל ולא אמרי' דיבורא קיל ליה ממעשה דקשה לדעת הר"ן כבר ישבתי דבריו באורך בנדפס ה' יבום וחליצה דק"ו ע"ג יע"ש גם אין להקשות לדעת הרא"ש דאכתי יהיה נאמן לומר שטעה בלשונו במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דההיא לא חשיב מיגו משום דכיון דע"כ שיאמר שנשאל בפני פו"פ והלכו למ"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו ואינו טוען כך ברצונו וכמ"ש הרא"ש בפ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים יע"ש.
מיהו הא ק"ל בדעת הרא"ש ולפי מ"ש שזה ג"כ דעת רבינו מהא דתנן פ"ג דתרומו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום והוו חולין גמורין ואי לאו דמהימנינן ליה שטעה בלשונו והיה בדעתו להוציא תרומה אנן מנא ידעי' ליה ועיין בתשו' מיימוניות סי' הנז' שהביא ראיה ממשנה זו לנדון שלו דמהימן השליח לומר שטעה בלשונו יע"ש גם מ"ש רבינו בדין שלפנינו דהמתכוין להשבע שלא יאכל אצל ראובן ה"ז מותר לאכול כו' ע"כ משום דמהימן דאל"כ אנן מנא ידעינן אם לא שנאמר דההיא ודאי מיירי בשגילה דעתו מקודם דאיכא רגלים לדבר וידיים מוכיחות דמעיק' היה בדעתו לכך וניחא השתא מ"ש רבינו בדין זה לפיכך וכו' ואם הדברים כפשטן ק"ט מאי לפיכך הרי בכלל מאתים מנה ואי מהימנינן ליה לכתחילה שיהא מותר לאכול כ"ש שאינו לוקה ואולם כפי מ"ש דבריו מדוקדקים דבדין הקודם מיירי דאיכא רגליי' לדבר וידיים מוכיחות שאמת יהגה חיכו ואח"כ הוליד מדין זה דאפי' בדליכא רגליים לדבר אינו לוקה משום דאין מלקין מס' וזהו שבדין הקודם דקדק וכתב כיצד המתכוין ובדין זה כתב לפיכך אם נשבע ונז' וחזר ואמר וכו' ולא כתב בדין הקודם לפיכך המתכוין לישבע שלא אצא כו' כנ"ל אמיתות דעת רבינו ודוק ועיין בתשו' מוהרח"ש ח"ג סי' ל"ב דמ"ט ע"א שכתב בפשיטות שנאמן לומר שאמר הרי איני נזיר וטעה לשומעים שאמר הריני נזיר וכתב שזו דבר פשו' בלי חולק ולפי מ"ש דברי הרא"ש ורבינו היפך דבריו ומה שהביא ראיה מההי' דסתם נדרי' להחמי' ופי' להקל לפי' אחרון שתפס הרא"ש לעיק' נראה דשניי' ההיא דהת' שאינו סותר לגמרי מה שהוצי' מפיו וצ"ע בזה לעת הפנאי ועיין סי' נ"ג.