אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו

פרק ב · הלכה יא

הלכה י

שני צבורין א' של חמץ וא' של מצה ושני בתים בדוקי' א' בדוק ואחד אינו בדוק ובאו כו'. ע"כ. נ"ב הכי איתא בגמרא שני צבורין היינו שני קופות כו' והרב פר"ח ז"ל בסי' תל"ט ס"ב כת' דה"ה אם היה כאן צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ואתא עכבר ושקל מהחמץ ולא ידענו להי עייל דתלינן לקולא שנכנס לבית שאינו בדוק וכדתנן בפ"ז דתרומות שני קופות כו' יע"ש וכדבריו כת' הר"ש שם בפי' המשנה וצריך לתת טעם למה זה לא מייתי תלמודא לההיא מתני' ולא ידעתי למה לא העלה דבריו על דל שפתיו ועיין להרב בני חיי בחי"ד דמ"ב ע"ב דשקיל וטרי בהך שמעתא יע"ש.

וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ ובא עכבר ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו'. ע"כ. דין זה למד רבינו ממה דאמרינן בגמר' ד"י ע"א צבור אחד של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין כו'.
הנה רש"י ז"ל משמע ליה דלגמרי מדמינן להו אהדדי דכי היכי דגבי טומאה בבאו זה אחר זה תלינן לקולא ואין צריך בדיקה אבל בבת א' ובשואל אחד שניהם צריכים בדיקה וזו היא גם כן שיטת הרב המאור והטור ברס"י תל"ט אבל רבינו סתם ולא חילק לענין בדיקה בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה משמע דס"ל דאפילו באו בבת א' תלינן לקולא וכבר נ"ט ה"ה ז"ל מ"ש דין טומאה מדין בדיקה דהתם בשבילין משום דאי אפשר שלא יהיה אחד מהם טמא אמרו כשבאו לישאל בבת אחת שהם טמאים אבל כאן בביטול סגי ליה. ומרן ז"ל בכ"מ כת' וז"ל ולי ה"ט דכיון דשני שבילין כי באו לישאל בבת אחת דטמאי' היינו מדרבנן דמדאורייתא טהורים נינהו דספק טומאה בר"ה טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם אדין תורה עכ"ל.
וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דבריו הללו שדבריו הן הן דברי ה"ה ז"ל ומה בא לחדש והניח הדבר בצ"ע יע"ש והרפ"ח בסי' תל"ט ס"ב הביא דברי מרן כ"מ הללו וכת' עליו וז"ל ואכתי קשה מ"ש ולמה גבי טומאה לא העמידו דבריהם אדין תורה עכ"ל. ולק"ד דברי מרן ז"ל מבוארין בטעמן דאיהו ז"ל בא לחדש בתירוצו דאין צור' למ"ש ה"ה ז"ל דמה שהחמירו חכמים בשבילין טפי מבדיקה הוא משום דבשבילין אי אפשר שלא יהיה אחד מהן טמא מן התורה אלא מפני שאינו ניכר הוא טהור לא כן גבי חמץ דאפילו ניכר בביטול בעלמא סגי ומרן ז"ל משמע ליה דבלא"ה נמי אף אם היו מחמירים חכמים בשבילי' בבאו בזה אחר זה לומר דב' טמאים ואפילו היה מקום לתלות דב' טהורים אכתי יש מקום לחלק ביניהם דגבי טומאה דכיון דכי ידעינן ודאי שנגע בטומאה הוא טמא מדאורייתא כי מספ"ל אי נגע בטומאה או לא אע"ג דמדאורייתא ספיקו טהור גזרו חכמים להיות טמא ואין כאן אלא חדא גזירה אבל גבי בדיקה דאפילו אי ידענו דאיכא חמץ ודאי בבית מדאו' לא בעי בדיקה וביעור דבביטול בעלמא סגי כמ"ש הר' פר"ח בסי' תל"א ומדרבנן הוא דבעי בדיקה א"כ כי מספ"ל אי איכא חמץ בבית או לא אין לנו להצריך בדיקה דהשתא הו"ל כגזירה לגזירה ויש כאן מקום לומר העמידו דבריהם אדין תורה זה נר' לע"ד נכון וברור בכוונת דברי מרן ז"ל ומן האמור בזה בכוונת דבריו הללו בין תבין דבריו ז"ל בב"י רס"י תל"ט שכ' וז"ל ומ"מ יש לתמוה על דברי רבינו שכת' ב' צריכים בדיקה אפילו אם ביטלו ואמאי הא כשביטלו הוה ליה ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ"ל. וכ' על זה הרפ"ח וז"ל ועוד מאי תמיהא איכא על הטור כיון דגבי טומאה הדין כן וכיון דבאים שניהם בבת אחת טמאים ולא אמרי' ספיקא דרבנן לקולא אף ע"ג דליכא אלא טומאה דרבנן דאי מדאורייתא ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור ואפילו בבת אחת וכמ"ש בשם התוס' עכ"ל.
ולפי האמור אין מקום לתמיהתו על דברי מרן ז"ל דשניא היא בדיקת חמץ מטומאה כיון דאפילו איכא חמץ ודאי בבית אינו צריך בדיקה כי אם מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכיון שכן בספק חמץ לית לן למיזל לחומרא ולהצרי' בדיקה דהוה ליה כגזירה לגזירה לא כן גבי ס' טומאה דליכא אלא חדא גזירה ועשאו חכמים כודאי טמא דמדאורייתא אסיר כמבואר ומה שהוקשה לו עוד על דברי מרן ז"ל לקמן בע"ה נעמוד בזה.
עוד הקשה הרב מ"ל ז"ל על דברי מרן כ"מ וז"ל ומ"מ בין הכי ובין הכי אני תמיהא על דברי מרן ז"ל שכת' דמשום דבדיקת חמץ דרבנן הקלו ונראה מדבריו דבטומאה אפילו באו לישאל כאחד שניהם טהורים מדתנן בפ"א דטהרות שני ככרים אחד טמא ואחד טהור כו' ר"י אומר בין כך ובין כך טמאים הרי דאף בטומאה דרבנן כל שבאו לישאל כא' אזלי' לחומרא וכן פסק רבינו בה' שאר א"ה וקושיא זו היא עצומה בעיני וצ"ע עכ"ל.
ולקע"ד אפשר לומר בדעת מרן דההיא מתני' דשני ככרי' מיירי ברה"י ומדאורייתא ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ואפילו באו בזה אחר זה ולכן בטומאה דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה ואמרו דבבאו בבת אחת טמאים ויכולי' היו להחמיר אף בבאו בזה אחר זה מיהו לא רצו להחמיר בטומאה דרבנן ברה"י טפי מטומאה דאורייתא ברה"ר ולכן השוו ס' טומאה דדבריהם ברה"י לדין ספק טומאה ברה"ר דבבאו בזה אחר זה אמרו דטהורים ובבאו בבת אחת אמרו טמאים משא"כ גבי בדיקה דליכא בדיקה מן התורה אפילו בודאי חמץ א"כ כי העמידו דבריהם אדין תורה בבאו בבת אחת שניהם בדוקים נינהו ולכן גבי בדיקה דרבנן אזלי' לקולא בין בבאו בבת אחת בין בבאו בזה אחר זה וכי תימא מנ"ל למרן ז"ל לאוקמי מתני' דככרות ברה"י ולא ברה"ר דהשתא כי אוקימנא לה אדין תורה שניהם טהורים נינהו אפי' באו בבת אחת הא לא קשיא מידי דמלבד דארחא דמילתא הכי הוא דככר ברה"ר לא שכיח וכן משמע בריש נדה ד"ד דפרכינן מכדי האי ככר ספק טומאה ברה"י הוא כו' יע"ש.
גם מדברי רבי' בפי"ט מה' שאר א"ה הל' ב' מבואר דמתני' דככרות ברה"י הוא ויהיב טעמא מפני שהם ס' ד"ס ואלו בר"ה אפילו היה טומאה מן התורה ספיקו טהור וכמ"ש שם הרב מ"ל ז"ל שם ואפילו תימא דההיא מתני' דככרות מיירי אף בר"ה דמן התורה ספיקן טהור אפילו באו בבת אחת אכתי יש לחלק שפיר בין טומאה לבדיקה דגבי טומאה דרב' בר"ה החמירו חכמים בבאו בבת אחת משום גזירה דטומאה ודאי דאורייתא אבל בבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא לא משכחת לה כלל דאפילו איכא ודאי חמץ בביטול בעלמא סגי כמו שהכריח הפר"ח בסי' תל"א אפילו באו בבת אחת נמי תלי' לקולא דאין כאן מקום לגזירה דהוה ליה כגזירה לגזירה: ודבר זה מבואר אצלי ממ"ש עוד מרן וז"ל וא"ת והרי ספק דבדיקה ברה"י הוא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וי"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא כך לי רה"י כמו ר"ה וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת בטומאה דאורייתא ב' טהורים ה"ה לענין בדיקה עכ"ל.
ולכאורה דברים הללו שכ' וכיון דמדאורייתא אפילו בבת אחת כו' אין להם מובן דמה הלשון אומרת דכיון דמדאורייתא כו' והכי הוה ליה לומר דכיון דבטומאה דרבנן שניהם טהורים ה"ה לענין בדיקה דרבנן אם לא שכוונתו ז"ל היתה לומר דאע"ג דגבי טומאה דרבנן מדרבנן מיהא תלי' לחומרא ושניהם טמאים מיהו כיון דמדאורייתא שניהם טהורים העמידו דבריהם גבי בדיקה דרבנן אדין תורה כספק טומאה דרבנן וטעמו מבואר לפום מאי דאמרן דבודאי טמא הוא טמא מדאורייתא החמירו חכמים אפילו בטומאה דרבנן בבאו בבת אחת אטו ודאי טומאה דאורייתא אבל גבי בדיקה דרבנן דלא משכח' בדיק' דאורייתא אפילו בודאי חמץ כל דאיכא ביטול העמידו דבריהם אדין תורה בספק טומאה דאפילו בבת אחת וברה"י דשניהם טהורין בטומאה דרבנן כנלע"ד ואם כנים אנחנו בדבר זה בכוונת מרן יכולני לפתור ג"כ מ"ש עוד מרן ז"ל וז"ל א"נ משום דהוי ס"ס ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה אימור אכלתיה והק' בספר מרכבת המשנה ובס' לשון למודים הל' פסח סימן קע"א דאכתי מה הועיל מרן ז"ל בזה שהרי גבי טומאה שנינו כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה"י טמא יע"ש. ועפ"י האמור הנה נכון דכוונת מרן ז"ל היתה לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן אהני לן טעמא דס"ס למיזל לקולא כיון דליכא בדיקה מן התורה לא כן גבי טומאה דכיון דאית ליה עיקר מן התורה החמירו בספקן ובס"ס ודוק.
והנה תירוץ שתירץ מרן ז"ל דמשום דבדיקת חמץ דרבנן משו"ה השוו דין רה"י לר"ה לכאורה עלה על דעתי לומר דאף רש"י ז"ל בשמעתין כיוין לזה שכת' בד"ה ר"י וז"ל וגבי בתים נמי אם באו לשאול בזה אח"ז אמרינן ליה לכל חד אי אתה צריך לבדוק דכיון דבדיקת חמץ מדרבנן היא תלינן לקולא ואמרינן ספיקו מותר עכ"ל וכלשון הזה כת' הטור בסימן תל"ט יע"ש. ולכאורה קשה מה צורך היה לרש"י לומר דמשום דבדיקת חמץ דרבנן היא משו"ה תלינן לקולא שהרי טומאה בשבילין דהוי דאורייתא ואפי"ה תלינן לקולא בספיקן וא"כ ה"ה נמי איכא למימר לגבי בדיקה אף שהיא מדאורייתא וליכא למימר דטומאה דר"ה שאני דספיקו טהור מדאורייתא מגזירת הכתוב כדילפינן לה מסוטה מה שא"כ בשאר איסורי' דהא ודאי ליתא שהרי כתבו התוספות בריש נדה ובריש פ"ב נזירין ובפ"ק דחולין ד"ט ע"ב ובע"ז פרק א"מ דל"ז ע"ב דלא ילפי' מסוטה אלא באדם אחד אבל בשנים דאיכא ודאי חד טמא לא ילפינן מסוטה והא דשני שבילין דמטהרינן לב' בבאו בזה אח"ז היינו טעמא משום דאוקמי' לכל חד וחד אחזקתיה דטהור היה מעיקרא יע"ש והשתא גבי בדיקה נמי איכא למימר אוקי כל בית אחזקתיה שהיה בדוקה ואע"פ שיש ודאי חמץ בא' מהן דומייא דשבילין אלא ודאי דרש"י כוין לשלול קושיית מרן כ"מ ז"ל דאמאי מדמי תלמודא ספק בדיקה לספק טומאה ברה"ר והו"ל לדמויי לספק טומאה ברה"י ואף בזה אחר זה היה צריך בדיקה וע"ז בא כמשיב כיון דבדיקת חמץ דרבנן כך לי רה"י כמו רה"ר וכתירוץ מרן כ"מ ז"ל ובכן יש לתמוה על הב"ח בסימן תל"ט ס"ב שכת' וז"ל ומ"ש רבינו באו לישאל בזה אחר זה אין שום אחד מהם צריך בדיקה אם ביטל דמשמע אם לא ביטל צריך לבדוק דהוי ספקא דאורייתא ומ"ש משני שבילין דלכ"ע בבאו בזה אח"ז טהורים אע"ג דטומאה דאורייתא היא וי"ל דהתם נמי הוי ס' טומאה ברה"ר דספקו טהור מדאורייתא אפילו באו בבת אחת וכן מבואר מדברי רש"י והתוס' יע"ש מבוארים דבריו דדוקא גבי טומאה דאורייתא ברה"ר תלי' לקולא בזה אח"ז מטעמא דהלכה גמירי לה מסוטה דספקו טהור לא כן בשאר איסורי' דספקן להחמיר בדאורייתא אפילו בזה אחר זה ואשתמיט מיניה דברי התוספות במקומות הנז' דמשמע להו דטעמא דשבילין בזה אח"ז משום דמוקמי' להו אחזקתייהו הוא וס' טומאה ברה"ר דספקו טהור שכת' רש"י גבי שבילין היינו מהאי טעמא דמוקמי' להו אחזקתייהו ולאפוקי מטומ' ברה"י דאפילו בדאיכא חזקה דטהור תלינן לחומרא ואפי' באו בזה אח"ז וכיון שכן הדר דינא דבדיקה וטומאה כי הדדי נינהו כל דאיכא למתלי בחזקה דמעיקרא הכי ע"כ יש לנו לומר כדאמרן מעיקרא דרש"י ז"ל וכן הטור דקדקו לומר דדוקא בבדיקה דרבנן תלינן לקולא כדי ליישב קושיית מרן כ"מ דבדיקה ברה"י היא וברה"י ספקו אסור דומייא דטומאה.
האמנם עיקר קושיית מרן כ"מ לא יכולתי להולמה דהא דקי"ל ספק טומאה ברה"י ספקו טמא היינו דוקא גבי טומאה דהילכתא גמרי' מסוטה דכתיב ונטמאה אבל בשאר איסורים ודאי אין מקום לחלק בספקן בין רה"י לרה"ר דאטו מי שנסתפק ברה"י אם אכל חתיכה אחת משני חתיכות של חלב דייני' ליה כודאי אכל ומביא קרבן חטאת דומייא דטומאה וכן אם נסתפק בכה"ג ברה"ר אטו דייני' ליה לקולא כאילו לא אכל כלל ואינו מביא אשם תלוי דבר זה לא ניתן ליאמר וכדאיתא בפ"ק דחולין ד"ט ע"ב וכיון שכן אין מקום לקושיית מרן כ"מ אמאי לא אסרו גבי בדיקה ברה"י בזה אחר זה דומייא דטומאה דהתם גזירת הכתוב היא אבל בשאר איסורי' מוקמי' אחזקה דמעיקרא וספקו להקל ומאי דמדמינן בגמרא בדיקה לטומאה היינו דוקא לענין בת אחת דאיכא טעמא לאסור ג"כ בשאר איסורים משום דמחזי כשקרא אם יאמר החכם שניהן מותרי' ולהך מילתא אין מקום לחלק בין רה"י לרה"ר כמבואר באופן שלא זכיתי להבין קושיית מרן ז"ל הלזו וכעת צל"ת וכי תימא הרי מדמינן דין ס' על לטומאה ברה"י התם לאו משום דדמו אהדדי הוא דאסיר אלא דחכמים רצו להחמיר ועשאוהו כדין טומאה ברה"י לדעת לדמיון בעלמא מעתה חל עלינו חובת ביאור דברי רש"י והטור ז"ל למה זה הוצרכו לומר דדוקא גבי בדיקה דרבנן הקילו בזה אח"ז דמאי שנא מטומאה אם לא שנאמר דהם ז"ל חולקים על דברי התוספות המובאים לעיל וס"ל דההיא דשבילי' ליכא חזקת טהרה דמעיקרא כמ"ש הפ"ח בסי' תל"ט דהא אתרע לה דלא שרו אלא משום דילפי' לה מסוטה דטומאה ברה"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא ולכן גבי בדיקת חמץ דרבנן תלי' לקולא אבל בביטול דאורייתא אזלי' לחומ' ככל ס' דאורייתא דליכא חזקה דמעיקרא והיותר נכון אצלי בדעת רש"י והטור דאינהו ז"ל משמע להו דבדיקת חמץ לא דמי לההיא דשבילי' משום דגבי ס' חמץ כיון דבידו לברורי הספק ולבדוק אית לן למיזל לחומרא ולבדוק אי איכא איסורא או לא משא"כ בשבילי' דאין בידו לברורי והר"ב פר"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס כת' ע"ש הרשב"א ז"ל דאע"ג דכל ספק רחמנא שרייה הנ"מ כי לא מתבריר אבל היכ' דסמיה בידיה לברורי ולבדוק אי איכא איסורא או לא בכה"ג אף מן התורה מחייב לברורי ולבדוק יע"ש ואמטו"ל הוצרכו לומר דהכא אע"ג דבידו לברור כיון דבדיקת חמץ דרבנן היא תלי' להקל לא כן לענין ביטול דאורייתא כיון דבידו לבטל תלי' להחמיר וממילא יחזור לבדוק מדרבנן דבמקום ביטול הצריכו חכמים בדיקה כמבואר לעיל וכי תימא הרי הרב מש"ל ז"ל בתשובתו הרמה שבריש הלכות בכורות מפשט פשיטא ליה אפילו באיסורים דרבנן דכל שבידו לברורי תלי' להחמיר כמבואר בדבריו שם תוך ד"ה ודע יע"ש י"ל שאף הרב ז"ל אזיל ומודה דכל דאיכא חזקה מעיקרא אזלי' בתר' חזקה אפילו בשיכול לברורי כמובן ועיין בספר בתי כהונה בח"א סי' א' ד"ה ע"א.
ועפ"י האמור בכוונת רש"י ז"ל הנה נכון עוד מאי דהוה קשה לפום מאי דהוה בעי' למימר מעיקרא בדעתו ז"ל שכיוין לשלול קושיית מרן כ"מ ז"ל דהכא גבי בדיקה הוי רה"י וספקו טמא דא"כ מה צורך היה לו לומר טעם זה דבלא"ה הוה מצי למימר דלהכי הקלו משום דקי"ל כל דבר שאין בו דעת לישאל אפילו ברה"י ספקו טהור ובס' ל"ל הוקשה לו כן על מרן כ"מ ז"ל בעיקר קושייתו ומה שתי' מרן מלכא כמוהרי"ך יצדק בדברי רש"י ז"ל הללו אמנם עמ"ש רש"י ז"ל לקמן גבי בעייא דספק על ס' לא על לא יצדק אם לא שיאמר דהתם הוצרך רש"י למיהב טעמא משום דקי"ל בדיקה דרבנן משום דאי יהיב טעמא משום דהוי דבר שאין בו דעת לישאל נפקא מינה דאפילו ביטול דאורייתא לא בעי ואי אפשר לומר כן דא"כ לאיזה ענין מדמינן ס' על ס' לא על דפלוגתא דר"א ורבנן גבי טומאה אם לא לענין ביטול וכי תימא היא גופא תיקשי לדעתו ז"ל אמאי לא מקלינן גבי ביטול נמי מה"ט דהוי דבר שאין דעת לישאל הא לא קשיא דלגבי ביטול דאורייתא החמירו אפילו בדבר שאין בו דעת לישאל משום דביטול חמץ חמיר דמעיקרא נתקן על הס' כטעמו של הרא"ה ז"ל דיהיב טעמא לענין בדיקה לדעת רבינו גם אנו נאמר כן לענין ביטול דאורייתא לדעת רש"י והיא שיטת הטור ז"ל כל זה אפשר לומר לדעת מרן מלכא כמוהרי"ך ז"ל ואולם לפי מה שפירשנו בכוונת רש"י דאיהו קשיתיה איך מדמי תלמו' בדיקה לטומאה דהתם אין בידו לברר והכא בידו לברר ותריץ דה"נ דכיון דבדיקה דרבנן היא הקלו אפילו כשבידו לברר ניחא הכל דמעיקרא קושייא ליתא אמאי לא יהיב טעמא משום דבר שאין בו דעת לישאל דדבר זה לא נאמר אלא לענין טומאה ולא לענין שאר איסורים דתלמודא דמיון בעלמא הוא דמייתי מההיא דטומאה ולא באו לומר דמשום דבדיקה וטומאה כי אהדדי נינהו חד דינא אית להו דמילתא כדנא לא ניתן ליאמר כלל כמדובר והראב"ד ז"ל כאן בהל' יו"ד ספוקי מספ"ל בסברת רש"י והטור הלזה אי מדמינן בההיא דשבילי' לבדיקה דרבנן דוקא או אפי' לענין ביטול והן ולאו ורפייא בידיה. וראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שתמה על דבריו במה שרצה לצדד ולומר דיליף ביטול מטומ' דשאני טומאה דס' טומאה ברה"ר ספקו טהור משו"ה תולין להקל אבל גבי ביטול חמץ דהו"ל ס' דאורייתא לחומרא מנ"ל דתולי' להקל וצ"ע עכ"ל ואין מקום לקושייתו לקוצר ענ"ד דשי' זו היא שי' התוס' בריש נדה ובריש פ"ב נזירין ובפ"ק דחולין שכתבו דההיא דשבילי' לאו משום דילפי' מסוטה הוא דתולי' להקל אלא משום דאוקמי' כל חד וחד אחזקתיה וא"כ ה"ה נמי לענין בדיקה דכי אהדדי נינהו מוקמינן להו אחזקתייהו ותלינן להו להקל אלא דסבר' החולקי' היא מטעמא דאמרן אי משום דמשמע להו היפך דברי התו' הנז' או מטעם האמור דהו"ל ס' שבידו לברר כן נראה לענ"ד.
ובעיקר קושיית ה"ה ומרן ז"ל בדברי רבינו מ"ש דין הבדיקה מדין הטומ' עמד מתמיה הרב מש"ל ז"ל למה חרדו את כל החרדה הזאת דדינו של רבינו מבואר בגמרא פ"ב דכתובות דכ"ז עלה דעיר שכבשוה כרכום כו' דדחינן התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמיה כו' אלמא דכל דבר שאיסורו מחמת ספק אפילו בבת אחת תולין להקל ה"נ דבדיקה זו אין חיובא אלא מחמת ספק דאפילו ראינו אימור אכלתיה וכיון שכן כל הבתים בחזקת בדוקים הם ובכולם תלינן להקל וכו' והגדיל מדורת קושיתו על החולקים על רבינו ומשוים דין הבדיקה לדין הטומאה איך לא השגיחו בסוגייא זו דכתובות יע"ש ולקע"ד אין דמיונו עולה יפה דשאני התם שהנשים עצמן טוענות בריא שלא נטמאו וחזקה דלא עבדן איסורא אם נטמאו להיות נשואות לכהונה דאינהו נמי בכלל האיסור כמ"ש רבינו בפי"ז מהלכות א"ב ה"ה וכדאיתא בפ' יש מותרות דפ"ד ע"ב ואף גם זו דבשבויה הקלו משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי וכ"כ בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל יע"ש לא כן גבי חמץ דמעיקרא נתקן על הספק ולא סמכו אשמא אכלו דעשאוהו כמונח ועומד במקומו דלא אהני לן חזקה דבדוק' כיון דאתרע לה בכניס' העכבר וכ"ש לדעת רבינו דאזיל לחומרא בדין ס' על ס' לא על ולא חש לדילמא אכלתיה ולאוקומי הבית אחזקתיה דהשתא דמי טפי לההיא דטומאה ולעיל בהל' ט' צבורין כתב הר"ב מש"ל גופיה דטעם רבינו דלא חש לדילמא אכלתיה הוא משום דאזיל בשיטת הרז"ה שכתב דהסוגייא אזלא כר"ז דאמר בלחם משיירא יע"ש ולפ"ז משמע דס' זה דדילמא אכלתיה לא חשיב ס' כלל ומה שרצה ליישב הרב מש"ל ז"ל לדעת החולקי' על רבי' ומשוים דין בדיקה לדין טומ' דלא דמי לההיא דכרכום משום דאינהו ס"ל דהסוגייא כולה איירי בככר גדול דליכא למימר אכלתיה כמ"ש התוס' הנה תירוץ זה אינו מעלה ומוריד לדברי הטור דבדין זה דצבור אחד ושני בתים לא חילק בין ככר גדול לקטן בבאו בבת אחת או בבאו בזה אח"ז ולא ביטלו וכמ"ש מרן ב"י שם יע"ש באופן שלדעת רבינו שפיר ק"ל לה"ה ומרן ז"ל ולדעת החולקי' כיון דפשט השמועה מורה כדבריהם דמדמינן טומאה לבדיקה לגמרי ע"כ לחלק בין ההיא דכרכום לההיא דבדיקה כמדובר.
עוד ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שכתב וז"ל אך איכא לאתמוהי טובא בדברי רבינו שהרי הוא ז"ל פסק בדי"ב דס' על ס' לא על צריך לבדוק ולפי"ז היה לו להחמיר אפילו באו בזה אח"ז דע"כ לא אמרינן דתולין להקל אלא במילתא דכל צד וצד בפ"ע תולין בו להקל ולפיכך כשהם סותרין אלו את אלו מחמרינן בבת אחת ומקלינן בזה אח"ז אבל בדבר שכל צד בפ"ע ראוי להחמיר מעולם לא שמענו שיהיו תולין בו להקל שהרי שני שבילי' ברה"י אליבא דכ"ע אף בזה אח"ז ב' טמאים עכ"ל ומדעתי כי קשה לא אוכל שאת למה זה דימה הרב ז"ל דין באו לשאול זה אח"ז לדין בית אחד ס' על ס' לא על דאזל רבי' לחומרא עד שעמד מתמיה עליו כל כי האי ריתחא ולמה לא דימה אותו לדין צבור אחד ולפניו ב' בתים דאפילו באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו אזל רבי' לקולא ולא הצריך בדיקה כמבואר בדברי ה"ה ז"ל בד"ה או שבא עכבר וביאר טעמו דלא דמי לדין ס' על ס' לא על דהכא איכא חד בית ודאי שלא נכנס בו עכבר ואינו צריך בדיקה הילכך כל חד תלינן זהו שלא נכנס ובאחר נכנס אבל בבית אחד הספק הוא בבית אחד ולא בשני בתים ודנו ס' זה לחומרא עכ"ל מעתה בבאו לישאל בזה אח"ז דהספק הוא בשני בתים של שני אנשים ואיכא חד בית ודאי דלא בעי בדיקה למה נחמיר על שניהם לבדוק ולמה לא נתלה בכל חד וחד דזה לא נכנס בו העכבר וכל שכן הוא אם באדם אחד דאיכא ודאי חמץ ברשותו תלינן לקולא משום דאיכא חד ביתא ודאי דלא בעי בדיקה כ"ש בשני בני אדם דליכא ודאי חמץ בכל חד וחד ואע"ג דכי מצרכינן להו לבדוק ליכא בכל חד בדיקה ודאי שלא לצורך משא"כ בשני בתים של אדם אחד דאיכא בדיקה ודאי שלא לצורך כי מצרכינן ליה לבדוק שניהם האי מאי כיון דבשנים נמי איכא בדיקה ודאי בין שניהם שלא לצורך אע"ג דלא ידענו מי הוא הבודק שלא לצורך אית לן להקל דבאדם אחד נמי לא ידענו איזה בית הוא הבדוקה שלא לצורך ותלינן לקולא דהדבר תלוי בבדיקה שלא לצורך לא בידיעת האיש והמקום וכל דאיכא בדיקה שלא לצורך לא החמירו חכמים בספקו דהם אמרו והם אמרו וברור.
והנה הטור ז"ל ברס"י תל"ט קאי בשי' רש"י וחילק בענין הבדיקה בין באו לישאל בזה אח"ז לבאו בבת אחת או ששאל אחד על שניהם ומרן ב"י הביא דברי רבינו וה"ה ז"ל וסיים ומ"מ יש לתמוה על הטור שכתב שניהם צריכים בדיקה אפילו אם בטלו ואמאי הא כשבטלו הו"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא עכ"ל וכתב הרפ"ח ע"ז וז"ל ותימא על תמיהתו דלפי דבריו יפה כתב רבינו התם דאין צריך לבדוק פעם שני דהא ע"כ רבינו מיירי בביטל דאי לא ביטל פשיטא דשניהם צריכים לבדוק ואיך המ"מ הניח הדבר בצ"ע עכ"ל ולדעתי אפשר לומר דבדעת רבינו שפיר ק"ל דאיהו ז"ל פסק בדין ס' על ס' לא על דאזלינן לחומרא ובעי בדיקה אע"ג דהוי ספק בדרבנן וכבר ביאר טעמו ה"ה ז"ל ובס' איסור החמירו טפי משאר איסורים יע"ש משא"כ לדעת הטור דפסק להקל בזה שפיר ק"ל למרן ז"ל לשיטתו דהו"ל להקל בשביטלו דהשתא הוי ספיקא דרבנן וכי תימא ולדעת רבינו נמי ניחא שהרי כתב ה"ה ז"ל דע"כ לא החמיר רבינו בספק חמץ אלא בדין ס' על ס' לא על דהס' הוא דוקא בבית אחת אבל כשחל הספק באחד משני הבתים אפילו דשתיהם של אדם אחד תלי' לקולא ואין צריך לבדוק וה"נ הספק חל באחד משני בתים ושפיר תלינן לקולא גבי חמץ דהוי ספק במידי דרבנן בכה"ג לא כן גבי טומאה דהוי ספק במידי דאורייתא מחמרינן אף בס' כי האי. הא לא קשייא מידי דאכתי קשה לדעת רבינו דחכמים לא השוו מידותיהם בזה דלפי דעתו הנה דין הבדיקה אזיל בתר איפכא מדין הטומאה ובמקום שהחמירו גבי טומאה הקלו גבי בדיקה ובמקום שהקלו גבי טומאה החמירו גבי בדיקה דגבי טומאה באדם אחד ספק נטמא ס' לא נטמא תלינן לקולא טפי מבאו שניהם בבת אחת משום דאיכא ודאי טמא ביניהם ובדין הבדיקה הוא להיפך ובבית א' ס' על ס' לא על תלו להחמיר טפי מבאו שניהם בבת אחת ואפילו אם השני בתים הוא של אדם אחד ואיכ' ודאי חמץ ברשותו כמבואר בדברי ה"ה ואלו היו חכמים משוים מידותיהם לגבי בדיקה היו תולין להקל בב' בין בספק בית אחד ובין בשני בתים משום דהוי ס' של דבריהם ולא הוו אזלי בתר איפכא מדין הטומאה התירוץ הזה היה נכון ומקובל לשיטתו לא כן עכשיו שהדבר בהפכו לכן הניחו ה"ה ומרן ז"ל דבריו בצ"ע אמנם על הטור ז"ל תלונת מרן ז"ל למה לא חילק בין טומאה לבדיקה מטעם ס' דאורייתא לס' דרבנן דלדבריו המידות שוות בשתיהם כמובן ומה שהוק' לו הפר"ח ז"ל לדברי מרן כבר העלינו מן היישוב בתחילת דברינו.
עוד כתב מרן ב"י ז"ל וז"ל אבל יש לתמוה על דברי רבינו במ"ש שניהם צריכין בדיקה ואפילו אם ביטלו דאע"פי דס' אימור אכלתיה אינו ספק גמור דהא ודאי נכנס חמץ ברשותו של זה מ"מ הי"ל לחלק בין כשהככר גדול לכשאינו גדול דכשאינו גדול הוי ספק אם אכלו כולו ואם ביטל הוי חד ספיקא בדרבנן ולקולא וכתב לחד תירוצא וז"ל ועוד דדין כל הקבוע כמחצה על מחצה הוי חידוש ולכן ספק זה דשמא אכלו חשיב התם אבל הכא לא חשיב עכ"ל וכתב על זה הרב מש"ל ז"ל וז"ל ולא יכולתי להלום דברי מרן ז"ל הללו שהרי גבי ב' צבורין א' של חמץ ואחד של מצה ושני בתים אחד בדוק וא' שאינו בדוק כתב הטור דאם אינו ככר גדול אפילו אם לא ביטל אינו צריך לבדוק משום דהוי ס"ס כו' והתם ליכא חידושא כלל שהרי ס' שקול הוא ואפי"ה ספק דשמא אכלו כולו חשיב וכן גבי צבור אחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ונכנס לחצר שלפני הבית ואין ידוע אם נכנס לבית אם לאו חשיב שפיר ספק זה דשמא אכלו כולו וצ"ע עכ"ל. וכבר קדמו הר"ב דרכי משה ז"ל בזה יעו"ש ולק"ד מקום אתי ליישב דברי מרן ז"ל דאפשר לומר דלדידיה לא קשיא ליה מההיא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק וכן מההיא דנכנס לחצר משום דיש לחלק ביניהם להא דשני בתים בדוקים ובאו לישאל בזה אח"ז דהתם כיון שהספק נפל אחר כניסת העכברים לבתי' שלא ידענו הי להאי עייל והי להאי עייל וגבי נכנס לחצר לא ידענו בשעה שנכנס לחצר אי על לבית הבדוק אך מעיקרא הוה ידיע לן הככר עצמו אם הוא חמץ או מצה להכי חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו כולו כיון דמסייע לן חזקת הבית הבדוק נמי לתלות לקולא ולומר דלא נכנס לבית הבדוק חמץ מעולם אלא מצה וגבי חצר מסייע לן חזקת הבית לומר שלא נכנס בו חמץ כלל משא"כ גבי חלוקה זו דשני בתים בדוקים דנכנס עכבר וחמץ בפיו ולא ידעינן לאיזה בית נכנס דהכא לא מסייע לן חזקת הבית הבדוק דשתיהם בדוקי' נינהו ובאחת מהם ידענו ודאי שנכנס חמץ והרי אתרע חזקת א' מהם וממילא אתרע חזקת שתיהם דמאי חזית לאוקומי חדא אחזקת דמעיקרא טפי מאידך וכמובן. ואולם מההיא דט' צבורין של חמץ ואחד של מצה הוקשה לו שפיר למרן ז"ל להך דשני בתים בדוקים ובאו לישאל זה אחר זה דדמו אהדדי שפיר דכי היכי דהכא גבי בתים בדוקים לא מהני חזקת דמעיקרא דהא אתרע לה כדאמרן התם נמי גבי ט' צבורים לא מהני חזקה דמעיקרא כלל ולהכי ק"ל למה זה חשיב שפיר התם ספק זה דשמא אכלו טפי מחלוקה זו דשני בתים בדוקים ואע"ג דגבי חלוקה דט' צבורים איכא חזקה דמעיקרא בבית הבדוקה ואיכא למתלי דמצה שקל עכבר ונכנס בה משא"כ גבי שני בתים כדאמרן מ"מ גבי תשעה צבורין איכא ריעותא אחריתי דליכא למתלי בה דמצה שקל דליכא חזקה בבית כלל והוא דהתם כשנפל הספק הזה אי מצה שקל או חמץ שקל נפל מיד קודם כניסה לבית שלא ידענו מאיזה משני צבורין שקל אי מצבורי חמץ או מצבורי המצה וכי מספ"ל לענין הככר עצמו שבפי העכבר אם הוא חמץ או מהמצה הגע עצמך שהניחו לפנינו וחלף הלך לו העכבר אין ספק דתלינן להחמיר דחמץ הוא ואסור לאוכלו וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה היינו ט' חניות כו' דהא ליכא חזקה דמעיקרא דמסייע לן השתא כמבואר וכיון דמשום ס' זה ע"כ לומר דחמץ שקל כי הדר נכנס לבית בדוק הרי אתרע חזקה דמעיקרא כאלו נכנס חמץ ודאי כיון דמשום הס' הראשון הבא לפנינו עשינו ככר זה כודאי חמץ תו לא אתי חזקת הבית הבדוק להתיר מה שאסרנו ולומר דמצה הוא ולא חמץ וכיון דמה"ט לא מוקמינן הבית בחזקה דמעיקרא ומפקנא אית לה מחזקתה הראשונה הו"ל חלוקה זו כחלוקה דשני בתים בדוקים ולא ידעי' הי להאי עייל והי להאי עייל דליכא נמי בהו חזקה דמעיקרא דבכניסת העכבר החמץ בחדא מהן כל חדא וחדא היא מוצאת מחזקתה הראשו' כדאמר'.
ובכן שפיר ק"ל למרן ז"ל מ"ש גבי ט' צבורין דאע"ג דלא מסייע לן החזקה תלי' לקולא בשהככר קטן דחשיב שפיר ס' דשמא אכלו טפי מחלו' זו דשניהם בדוקים ותריץ יתיב דהתם חידוש הוא דלא אזלי' בתר רובא כט' ציבורין של מצה ולהכי תלי' לקולא כנלע"ד ליישב דעת מרן ז"ל והדברים נכונים לע"ד. ועדיין נשאר אצלינו לבאר פירוש באו לישאל בזה אחר זה ובאו בבת אחת והנה רש"י ז"ל כת' וז"ל ד"ה טהורים ואע"פ שכל אחד אומר לפנינו כך היה מעשה שלי ושל חבירי אבל איני נשאל אלא על עצמי מה תהא עלי עכ"ל.
וראיתי להר' מ"ל בה' שאר אבות הטומאה פי"ט ה"ב שכת' דהר"ן ז"ל בנימוקיו על הרי"ף בפ"ב דכתובות חלוק על רש"י בזה וס"ל דכל שאחד ידע בחבריה אפילו שאינו שואל מה תהא עליו שניהם טמאים דעלה דאמרי' התם בדכ"ז גבי עיר שכבשוה כרכום אם יש מחבואה אחת מצלת על כל ופרכינן מ"ש מההיא דשני שבילים כו' ה"נ כיון דשרינן לכולהו כבת אחת דמי כו' כת' הר"ן ז"ל דמדר' יוסי פרכינן דמטמא בבא לישאל עליו ועל חבירו וחשי' ליה כבאו בבת אחת והכא נמי גבי כרכום אפי' לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילים כי נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לישאל עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרו ליה מטהרו נמי לחבריה סבר ר"י דמחזי כשקרא וה"נ בכרכום אי אתייא כל חדא בפני עצמו הוה ידעה בגוונא דאידך וידע שפיר דלכולהו מטהרינן עכ"ל. הרי שכתב שכל שהאחד ידע בדחבריה לר"י טמאי' הפך דברי רש"י ז"ל ובכן עמד מתמיה על דברי רש"י דשם בפרק שני דכתובות פי' דמדר' יוסי פרכי' וע"כ דס"ל כמ"ש שם הר"ן דכל שהאחד ידע בדחבריה ב' טמאים אפילו שלא שאל על חבירו ואלו בשמעתין פי' להפך ולדבריו הללו דפסחים לא יתייש' אותה סוגי' דכתובות והניח דבריו בצ"ע.
ולע"ד אפשר ליישב אותה סוגייא לדעת רש"י ז"ל דאע"ג דגבי שבילין משמע ליה דאפילו כשהאחד ידע בדחבריה כל שאינו שואל מה תהא עליו ליכא למיחש דמחזי כשקרא היינו דוקא בשבילין וכן בבדיקת חמץ דהדבר תלוי בידיעתם איזו בית נכנס בו החמץ ואיזה דרך הלך ובכן אע"ג דהשת' ידע בחבריה דספוקי מספ"ל אפשר דבתר הכי חקר ודרש ועמד על דעתו וידע בקושטא איזו דרך הלך ואיזו בית נכנס ולכך לא מפני שנטהר לזה או שנאמר לו שאין צורך לבדוק ידע ג"כ שנטהר ונקל לחבירו ואין כאן בית מיחוש דמחזי כשקרא דאפשר דבערב ובעונה הזאת שהוא שואל את הדין עמד חבירו על דעתו וגבי כל אחד מהם איכא למיתלי בהכי לא כן בההיא דכרכום שאין הדבר תלוי בידיעתם של נשים אי נטמאו או לא דאע"ג דהנשים טוענות בריא שלא נטמאו אפי' הכי אנן לא מהימנינן להו ומחמרי' להו לפוסלן לכהונה ולכן איכא למיחש שפיר אי נקל בא' מהם גבי כרכום ודאיכא מחבואה בעיר דמחזי כשקרא דידע שפי' דלכולהו מטהרינן דהו"ל כאלו שאל עליה ועל חבריה דלא מצינן להשיב טהורות שהרי אחת מהן טמאה ודאי ואמטול להכי מדמי תלמודא שפיר ההיא דכרכו' להא דשני שבילין ובא לישאל עליו ועל חבירו דלר' יוסי ב' טמאים מהאי טעמא דמחזי כשקרא דלא מצי למימר שניהם טהורות כיון שאחד מהם טמא ודאי ודוק.
וכי תימא התם נמי גבי כרכום איכא למתלי נמי כשנטהר לזו שתאמר שחברותיה יהיו להן עדים שלא נטמאו שמעידים שלא זזה ידם מתוך ידם וליכא משום מיחזי כשקרא הא לאו מילתא היא דמלבד דהאי מילתא לא שכיח עוד זאת דכשידעה בא' מחברו' דלית לה עדים הא איכא למיחש דמיחזי כשקרא לא כן הכא גבי שבילין דהדבר תלוי בידיעה כמדובר ומסתייעא ס' רש"י ז"ל הלזו שכת' בשמעתין דאפי' ידע בדחבריה כל שלא שאל מה תהא עליו שניהם טהורים מלישנא דתלמודא דקאמר לא נחלקו אלא בבא לישאל עליו ועל חבירו דמשמע שהדבר תלוי בשאלת הדין עליו ועל חבירו לא בידיעתו של חבירו דא"כ הוה לי' למימר כי פליגי בדידע בדחבריה ולבר מדין סוגייא דשמעתי' דקאמר דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים היינו שני שבילין משמע הכי דפשטא דסוגיא משמע דלגמרי מדמינן בדיקת חמץ בשני בתים לההיא דשני שבילין דכי היכי דשני שבילין בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם טהורים ה"נ גבי בדיקה בבאו לישאל בזה אחר זה שניהם אינן צריכים בדיקה וכמו שפי' רש"י ז"ל.
והשתא אי גבי שבילין אמרינן דכי באו לישאל בזה אחר זה אפילו בדידע' בדחבריה שניהם טהורים כמ"ש רש"י ז"ל ודמינן שפיר בדיקה לההיא דשני שבילין דכי היכי דהתם כי באו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואמר שהלך באחד משני דרכים אבל לא ידע באיזה מהם הוא שניהם טהורים ה"נ גבי בדיקה כי מספקא ליה לכל אחד בפני עצמו באיזה בית נכנס החמץ או בביתו או בבית חבירו שניהם אינן צריכים בדיקה דומיא דשני שבילין ממש אבל אי אמרינן דגבי שבילין כל שהאחד ידע בדחבריה הוה ליה כשואל עליו ועל חבירו דשניהם טמאים ולא הקלו בזה אחר זה אלא בדלא ידע בדחברי' אם כן גבי בדיקת חמץ לא משכחת לה באו לישאל בזה אחר זה דאפילו כי בא זה בפ"ע וזה בפ"ע כיון שהס' נכנס באיזה בית מהבתים נכנס אי בביתו או בבית חבירו הרי מידע ידע בדחבריה והיכי משכחת לה דלא ידע בדחבריה.
וכי תימא משכחת לה בזה אחר זה בבא ושאל על ביתו לבד דמספ"ל אי נכנס חמץ בביתו או לא ולא מדכר בית חבירו הא ודאי לאו מילתא היא דהא דמי לבא לישאל בזה אחר זה דשבילין דכל אחד מספקא ליה באיזה דרך משני הדרכים הלך וכי לא מדכר בית חבירו היינו ס' על ס' לא על דמייתי תלמודא בסמוך באופן דסוגייא דשמעתין כפי פשטא אזלא כסברת רש"י ז"ל כמובן. ולפי דברי הר"ן ז"ל שכת' דכל דידע בדחבריה גבי שבילין נמי לר' יוסי שניהם טמאים עכ"ל דלא מייתי תלמודא ההיא דשני שבילין אלא לומר דכי היכי דהתם בבאו בבת אחת שניהם טמאים ה"נ בבאו בבת אחת שניהם צריכים בדיקה ובאו בבת א' דבדיקה היינו שהא' ידע בדחבריה ולא בעינן שיבואו שניהם לב"ד אלא כל דמסתפק להו באיזהו בית משני הבתים נכנס שניהם צריכים בדיקה.
ולפי האמור מצינו ג' מחלוקות בדבר דלדעת רבינו אין חילוק גבי בדיקה בין באו בזה אחר זה לבאו בבת אחת דסתמא תלינן לקולא ואפילו שני הבתים של אדם א' דאיכא ודאי חמץ ברשותו אין צורך לבדיקה כמ"ש ה"ה ז"ל ולשיטת רש"י שהיא שיטת הטור ז"ל יש חילוק בין באו בזה אח"ז לבאו בבת א' דבאו בזה אח"ז אפילו ידעי בדחבריה א"צ בדיקה כל שביטל ולדעת הר"ן כל דידע בדחבריה צריכי' בדיקה ולא משכחת באו בזה אח"ז ובאו בבת אחת לענין בדי' דסתמא כי מספקא ליה אי נכנס החמץ ברשותו או ברשות חבירו שניהם צריכים בדיקה ואתמהא איך לא עמד ע"ז הרב מ"ל ז"ל.
והרב פר"ח יצא לידון בדבר חדש וכתב וז"ל ומסתברא לי שזה הדין עצמו ישנו בשני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ואתו שני עכברים ושקלו א' חמץ וא' מצה ונכנסו לשני בתים בדוקים ולא ידעינן הי להאי עייל והי להאי עייל ולא נקיט ליה הש"ס בהכי אלא בצבור א' של חמץ משום ריבותא כו' ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא הוי ממש דומיא דשני שבילין ניחא טפי דדוקא בצבור אחד של חמץ הוא דאמרינן דשניהם אינן צריכין בדיקה אבל בשני צבורין שניהם צריכים בדיקה וראיה לדבר מאי דאמרי' בגמר' שני צבורין אחד של חמץ וא' של מצה ושני בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק היינו שני קופות ואם איתא דאפילו בשני בתים בדוקים ושני צבורין אין צריך לבדוק לשמועינן רבותא הש"ס דאפילו היכא דליכא למיתלי שאין צריך לבדוק אלא ודאי כדאמרן וזה ברור לדעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל.
והנה חידוש דין זה דמפשט פשיטא ליה טובא בדעת רבינו לקוצר ע"ד צריכא רבה דמאחר דמבואר דעת רבינו דצבור א' של חמץ ולפניו שני בתים בדוקים אפילו של אדם אחד ונכנס העכבר באחד מהן דהשתא איכא ודאי חמץ ברשותו של זה כל שלא ידע באיזה בית נכנס אינו צריך לבדוק כמ"ש ה"ה מטעמא דאיכא חד ביתא ודאי דאינ' צריכ' בדיקה א"כ כ"ש בשני צבורין אחד של חמץ ואחד של מצה ואתו שני עכברים הא' שקל חמץ וא' שקל מצה ונכנסו לשני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכ' למתלי לקולא דחמץ לשאינו בדוק נכנס ומצה לבדוק נכנס ואינן צריכין בדיקה וא"כ לדידיה ז"ל תיקשי אדאשמו' תלמודא הא דשני צבורין ושני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק דאיכא למיתלי לשמועינן רבותא בצבור אחד ושני בתים בדוקים של אדם א' דהשתא ליכא למתלי לקולא דאפ"ה אינו צריך לבדוק אלא מאי אית לך למימר דתלמודא לא זו אף זו קאמר ומעיקרא אשמועינן ההיא דשני צבורין ושני בתי' דאיכ' למתלי דלא נכנס חמץ בבית הבדוק ובתר הכי אשמועינן טפי דאפילו היכא דליכא למתלי כגון צבור א' של חמץ ושני בתים בדוקים דאפי"ה א"צ לבדוק דומיא דשבילין בבאו בזה אח"ז.
ומעתה אזלא לה ראית הרב ז"ל למאי דמפשט פשיטא ליה בדעת רבינו דב' צבורין ושני בתים בדוקים שניהם צריכים בדיקה מדלא אשמועינן ריבותא טפי בההיא דשתי קופות דאיכא למימר דאה"נ דלמאי דהדר וקאמר דצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקי' אפילו של אדם אחד א"צ בדיקה ה"ה נמי בשני צבורין ושני בתים בדוקים דאף ע"ג דהשתא איכא רעותא טפי שהרי נכנס העכבר בשני הבתים מה שא"כ בצבור אחד של חמץ מ"מ זיל בתר טעמא דצבור אחד של חמץ אמאי אינו צריך בדיקה משום דאיכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקה וא"כ ה"ה נמי בב' ציבורין א' של חמץ ואחד של מצה הא איכא חד ביתא ודאי דאינה צריכה בדיקהומאי חזית. באופן דמילתא כדנא דחדית לן הרב לדעת רבינו ז"ל לדידי צריכה רבה וכעת צל"ת.
ובפי' באו לישאל בבת אחת נראה מדברי רש"י ז"ל דהיינו שבאו לישאל שניהם זה בתוך כדי דיבור של זה אבל אם לא שאלו בכה"ג אפילו ששניהם שאלו הדין במעמד אחד והחכם משי' לשניהם בהוראה אחת שניהם טהורים. והרב מ"ל ז"ל בפרק י"ט מה' שאר אבות הטומאה תמה ע"ז דכיון דבהוראה אחת יש לנו לומר טמאים או טהורים אי אפשר לנו לומר טהורים אתם שהרי האחד ודאי טמא. ולפי זה אפילו אם שאל האחד לאחר כדי דבור של חבירו כיון ששניהם בפני החכם והחכם מוכרח להשיב לשניהם תשובה אחת מש"ה שניהם טמאים. וכתב הוא ז"ל דמתוך דברי רש"י יש לדקדק דודאי אליבא דרבי יוסי דס"ל דבבא לישאל עליו ועל חבירו לכבת אחת דמי אלמא לא אזיל אלא בתר הוראת חכם וכיון דהחכם הוכרח להשיב על שתי הדברים כאחת ואינו יכול לומר טהורים אתם משום דמחזי כשקרא מש"ה טמאים ג"כ אפי' ששאל האחד לאחר כדי דיבור של חבירו כל שהחכם לא השיב עדיין לשאלת האחד שצריך להשיב לשניהם כאחד כולם טמאים אבל לרבי יאודה דלא אזיל בתר תשובת החכם אלא בתר השואלים דוקא ששאל הא' בתוך כדי דבור של חבירו הא לאו הכי שניהם טהורים ולפי זה לדידן דקי"ל כר' יוסי אין חילוק בזה בין תכ"ד לאחר כדי דיבור. ועדיין לא נתקררה דעתי בזה עכ"ל.
ואיברא ודאי דאין בזה משום אקרורי דעתא דאם איתא דר' יאודה ור"י פליגי נמי בהכי הוה קאמר תלמודא בהדייא כי פליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו ובבאו לישאל שניהם זה אחר זה במעמד א' זה שלא בתכ"ד של זה וכל כי האי הוה ליה לתלמודא למימר בהדייא כיון דבהכי משתמ' שפיר לישנא דברייתא דקאמר ר' יאודה אם באו זה בפ"ע וזה בפני עצמו טהורים כו' ועלה פליג ר' יוסי ואמר דטמאים דמשמע דבבאו שניהם בפני החכם קמפלגי ומפרשינן בבאו שניהם במעמד א' ושאלו זה שלא בתכ"ד של זה דבהכי הוא דפליגי ר"י ור"י לא כן השתא דקאמר דפליגי בבאו לישאל עליו ועל חבירו דלישנא דברייתא דפליגי ר"י ור"י בבאו לישאל זה בפ"ע וזה בפ"ע לא דייק שפיר: ולעיקר קושייתו דק"ל להרב ז"ל לפי פרש"י יש ליישב דכל שלא שאלו שניהם זה בתכ"ד של זה אע"פ ששניהם בפני החכם אין החכם מוכרח להשיב לשניהם בבת אחת דשניהם טהורים אלא הוא משיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואין כאן בית מיחוש לומר דמחזי כשקרא כשמשיב טהורים כיון שאינו אומר טהורים לשניהם בבת אחת אלא לכל א' בפ"ע הוא אומר אתה טהור וכיון דמיד כששאל האחד תחילה ידע החכם תשובתו שהוא טהור אע"פ שהמתין החכם ולא השיבו עד ששאל חבירו לא מפני שהמתין מלהשיבו הפסיד השואל והו"ל כאילו השיבו מיד טהור ולהכי שניהם טהורים דהו

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה