אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו

פרק ב · הלכה י

הלכה ט

הניח ט' ציבורין של מצה ואחד של לחם ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק צריך לבדוק שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי. ע"כ. נ"ב הכי איתא בפסחים ד"ט ע"ב וסיימו בגמ' היינו ט' חניות וכתבו התוס' שם היינו ט' חניות ונראה לר"י דלענין שהביא עכבר לבית קבעי אי שרי לאכילה או לאו עכ"ל כלומר אבל לענין בדיקה אין צורך לבדוק אפילו אם לא ביטל משום דאוקומי בחזקת בדוק דביטול לעולם בעי אפילו כשבדק כמבואר וקשה לדבריהם ז"ל דגבי שני ציבורים ולפניהם שני בתים דאמרינן היינו שני קופות פרכינן עלה אימור דאמרינן שאני אומר בתרו' דרבנן בחמץ דאורייתא מי אמרינן ומשנינן אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא דרבנן היא דבדאורייתא בביטול בעלמא סגי מבואר יוצא דאם לא ביטל השתא הוה ליה חמץ דאורייתא וצריך לחזור ולבדוק ולפי דבריהם אמאי צריך לחזור ולבדוק אפילו אם לא ביטל כיון דאית לן לאוקמי חזקת הבית הבדוקה אחזקתה. ואין לומר דתלמודא ה"ק מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ואפי' אם לא ביטל בידו לבטל וכמו שהקשה הפר"ח ז"ל בסימן תל"ט על דברי ה"ר מנוח שהביא מרן בכ"מ פ"ב מה' חו"מ שכתב דבט' צבורין היינו טעמא דבעי בדיקה ולא תלינן לקולא משום דבעידנא דאתיליד ספיקא אם הוא חמץ או מצה הו"ל איסורא דאורייתא הילכך בעי בדיקה דספיקא דאורייתא לחומרא ע"כ.
ותמה עליו הרפ"ח דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא השתא איסורא דאורייתא יע"ש דהא ודאי ליתא דא"כ מה הועילו התוס' במה שתירצו לפי' רש"י ז"ל דפירש השמועה לענין בדיקה דמיירי בשלא ביטל דאכתי קשה דיבטל ותו ליכא איסורא דאורייתא אלא ודאי דכל שלא ביטל דמשום ספקא צריך לחזור ולבטל מן התורה אע"פ שבדק ממילא חל עליו חיובא דרבנן לחזור ולבדוק דבמקום שצריך ביטול הצריכו חכמים בדיקה אע"פ שהביטול בא לו מחמת ספק. וכעין זה מצינו למוהריב"ל בח"ג סימן ק' הביא דבריו הפר"ח בי"ד סי' ק"י בכללי הס"ס כלל ח' דאע"ג דקי"ל ספקא דרבנן לקולא אם כשהספק נפל בתחילה בדאורייתא אע"ג דבתר הכי מתגלגל הדבר להיות איסורא דרבנן לא מקרי ספקא דרבנן לקולא וה"נ דכוותא.
ואולי התוס' משמע להו דבההיא דב' צבורין וב' בתים אתרע לה לחזקת הבית הבדוק' כיון שידענו ודאי דחד עכברא שקל חמץ גמור אעפ"י שלא ידענו באיזה בית משני בתים נכנס לא כן הכא גבי ט' צבורין דמעיקרא לא ידענו אי חמץ שקל או מצה שקל ולפי זה בההיא דצבור אחד ושני בתי' בדוקות דמדמינן לה לההיא דשני שבילין לפי דבריהם ליכא חזקה לשום אחד מהבתים כלל כיון שידענו דעכברא שקל חמץ ודאי אע"פ שלא ידענו באיזה בית מהבתים נכנס ואם לא ביטל כל אחד צריך לחזור ולבדוק ואף ע"פ שבאו בזה אחר זה וכמו שהיא שיטת הטור ז"ל בסי' תל"ט יע"ש.
ואין נראה כן מדברי התוס' בריש נדה ד"ה הלל ובפ"ק דחולין ד"ט ע"ב ד"ה התם שכתבו דהא דמטהרינן בשני שבילין באו לשאול זה אחר זה היינו משום דמוקמינן כל אחד אחזקתיה דטהור היה אע"פ שבודאי אחד מהן נטמא יע"ש. ולפי זה אף בבתים נמי אית לן למימר הכי דתיקום כל חדא וחדא אחזקתיה אע"פ שידענו שבאחת מהם נכנס ודאי חמץ דומיא דשני שבילין גם הר"ש במ' תרומות פ"ז מ"ה כת' בהדייא דחלוקה דב' בתים וג' צבורין לא דמי לההיא דב' קופות משום דגבי בתים איכא חזקה דמעיקרא מה שאין כן בההיא דשני קופות ותלמודא יליף לדבתים מההיא דקופות במכ"ש יע"ש ואע"פ שהוא ז"ל לא ביאר החילוק שביניהם נראה דכוונתו ז"ל דגבי שני קופות כיון שידענו שנתערב קופה אחרת קופה של חולין ובאותה קופה המעורבת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי תרומה היא או חולין ובאותו התערובת ליכא חזקת חולין דלא ידעינן אי חולין היא או תרו' ובאותו התערובת דליכא חזקת התר אסיר ממילא כל הקופה אסירא שהרי אתרע לחזקת חולין דמעיקרא ע"י תערובת אבל גבי בדיקת חמץ כהא דשני צבורין ושני בתים שהככר שהכניס העכבר אינו לפנינו ואנו באים להצריך בדיקה בשביל הככר של חמץ מוקמינן לבית הבדוקה בחזקתה דמעיקרא ותלינן שפיר דמצה נכנס וברור.
והשתא לדבריו ז"ל ק' אמאי לא משני תלמודא דגבי שני בתים אף על גב דהוי חמץ דאורייתא תלינן לקולא משום דמסייע לן החזקה דמעיקרא ואפשר לומר דתלמודא הוצרך לשנויי הכי לפום מאי דיליף דינא דבתים מההיא דקופות דאה"נ דקושטא הוא דשנייא היא בתים מקופות מיהו לא הוה ליה למילף דינא דבתים מקופות כיון דהכא דרבנן והכא דאורייתא ובפשיטות הול"ל דגבי בתים תלינן לקולא משום דמוקמינן להו אחזקה דמעיקרא וכי ילפת לה מההיא דקופות איכ' למפרך מי דמי כו' ועל זה בא כמשיב במכ"ש כמ"ש הר"ש ז"ל והשתא ממילא נוחים דברי התוס' ז"ל דאף על גב דהכא איכא חזקה דמעיקרא ואפילו בלא ביטל תלינן לקולא ואין צריך לבדיקה מ"מ תלמודא הוצרך לשנויי דבדיקת חמץ דרבנן היא למאי דיליף לדינא דבתים מדקופות מיהו לפום קושטא דינא יתיב גבי בתים דאפי' אם לא ביטל אין צריך לחזור ולבדוק דתלינן להקל כיון דאיכ' חזקה דמעיקרא כנלע"ד: ותירוץ זה נוח לי יותר בדעת התוס' דמלבד דדברי התוס' בריש נדה ודחולין ודברי הר"ש במ' תרומות מוכרחין כן אף גם זו מצינו לרבינו בהלכה זו דמקל טפי בחלוקה דשני צבורין ושני בתים מחלוקה דט' צבורין לענין בדיקה ומבואר טעמו דמשמע ליה דחלוקה דשני צבורין חשי' טפי לא אתחזק איסורא מחלוקה דט' צבורין ולפום מאי דבעי' מימר מעיקרא בכונת דבריהם כל בתר איפכא קאזלי משי' רבינו ז"ל.
והנה הראב"ד ז"ל והטור בסימן תל"ח קיימי בשיטת רש"י ז"ל דמפרש הסוגייא לענין בדיקה ומשמע להו כמו שתי' התוס' לשיטתו דתלמודא מיירי בשלא ביטל דלהכי בעי בדיקה מספק יע"ש. אבל רבינו פסק דאפילו אם ביטל נמי צריך לחזור ולבדוק וכמו שביאר טעמו ה"ה ז"ל דחכמים החמירו בספק זה טפי משאר איסורים דעיקרו על הספק הוא בא. וראיתי להפר"ח בסי' תל"ט שכתב וז"ל ולענין הלכה נראה לי עיקר כדברי המפרשים דהא דאמרי' היינו ט' חניות היינו דוקא לענין ביטול אבל לענין בדיקה דרבנן תלינן לקולא וראיה לדבר ממ"ש המחבר בי"ד סי' קי"א שאם היה קדרת בשר שחוטה ולפניו ב' חתיכות של התר ואחד של איסור דרבנן ונפל בה א' מאלו הב' חתיכות ואין ידוע איזו היא תלינן דשל התר נפלה כו' וכיון דבגמ' למדו דין שני צבורין ודין ב' קופות אף אנו נלמוד לנ"ד מהתוספתא דתרומות עכ"ל.
ולא זכיתי להבין ראיה זו דמה כחה יפה לסתור סברת רבינו ז"ל גבי ספק בדיקת חמץ דאף הוא ז"ל אזיל ומודה בשאר איסורים דרבנן דתלינן בספיקא להקל וגבי ס' בדיקה דרבנן דוקא הוא דס"ל דתלינן להחמיר כמו שביאר טעמו ה"ה ז"ל ע"ש הרא"ה הביא דבריו הרב עצמו שם בתחילת הסימן וההיא דשני בתים דמדמינן בגמ' לההיא דשני קופות היינו משום דכל כה"ג אפילו גבי בדיקה תלינן להקל כמ"ש ה"ה שם די"א ודי"ב דחילוק יש בין הספקות יע"ש.
עוד כתבו התוס' בא"ד ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ידוע עכ"ל וכת' הר"ב ח"ה ז"ל וז"ל לפי מה שפי' התוס' הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום הקביעות לא הוו צריכי להאי טעמא משום שאין האי' ידוע דבלא"ה דנמצא לא נולד הס' במקום קביעות ולכן גזרו ביה עכ"ל ולע"ד נראה דהתוס' ז"ל משמע להו מדפריך התם תלמודא סתמא ונכבשינהו כי היכי דניידי דבכל גוונא קמיירי בין באופן שהוא רואה אותם בשעה שפורשים ממקום קביעותם ובין באופן שאינו רואה אותם בשעת פרישתם דהשתא הו"ל כנולד הס' שלא במקום קביעתם כמ"ש הס' בחולין ובפרק התערובת יע"ש והשתא על האופן הא' שרואה אותם בשעה שפורשים ק"ל שפיר מעיק' דמאי קו' כיון שנולד הס' במקום קביעותם להכי אסירי וע"ז תירצו שפיר דשאני התם דלא הוי קבוע גמור. והדר הקשו על האופן הב' שאינו רואה אותם בשעה שפורשי' למה גזרו התם שמא יקח מן הקבוע טפי מבנמצא ביד גוי ותי' שפיר דכיון שהאיסור עבר ליכא למיחש להכי ונמצא שדברי התוס' בשמעתין ובחולין שפה אחת ודברים אחדים דלפום מאי דאסיקו התוס' התם בסוף דבריהם כדאסיקו הכא אין צורך למאי דהוו בעו מימר מעיקרא דמיירי באופן שאינו רואה אותם בשעה שפורשים מן הקבוע דבלא"ה ניחא כמובן.
עוד נראה לומר כוונת התוס' דמעיקרא הקשו כיון דכל דפריש בפנינו מן הקבוע חשיב כאלו לקח בידים מן הקבוע מאי קפריך התם בפרק התערובות דנכבשינהו כו' כיון דבאותה שעה דנייד להו בפניו הו"ל כאלו לקח בידים מן הקבוע ולמה הוצרך לשנויי התם רבא דאסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אפילו בלא גזירה נמי אסור כיון דפריש בפניו אפילו ממילא חשיב כאלו לקח בידים לזה תירצו דמאי דהוצרך רבא לשנויי משום גזירה הוא משום דהוי קבוע דרבנן שאינו ניכר האיסור במקומו אין לאסור פירש בפניו כאילו לקח בידים מן הקבוע דס"ס אין כאן לקיחה בידים מן הקבוע אם לא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ומה"ט אפילו פירש שלא בפניו נמי אסרו חכמים שמא יקח מן הקבוע כיון שאין האיסור ניכר במקומו משא"כ בקבוע דאורייתא אין לאסור פירש שלא בפניו אטו שמא יקח מן הקבוע דכיון שהאיסור ניכר במקומו לא חשיד ליקח מן הקבוע שיודע שיש שם איסו' ודאי ולא נתבטל ומש"ה שנינו בט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב דהיינו פירש שלא בפניו ונמצא דקבוע דרבנן חמיר טפי מקבוע דאורייתא לענין שפיר' שלא בפניו מטעם גזירה שמא יקח מן הקבוע דמה"ט גזרו נמי בפירש בפניו אע"פ שהיה להם להתיר בקבוע דרבנן דאע"פ דבקבוע דאורייתא חשיב כלקח בידים ואסור הכא דהוי דרבנן לא חשיב כלקח בידים אם לא דאסור משום גזירה.
וזהו כוונתם במה שסיימו וכתבו ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע כלומר דבנמצא בקבוע דאורייתא שנינו הלך אחר הרוב ומותר ובקבוע דרבנן שאין האיסור ניכר אפילו נמצא דהוי פירש שלא בפניו אסור. ונראה שזה שכתבו דגזרי' התם כו' היינו מאותה שאמרו שם דע"ד טבעת של ע"ז שנפלה למאה טבעות פירשו מ' למקום אחד אין אוסרי' ס' למקום א' אוסרין ותניא ס' ע"א אסור וס"ס מותר כיצד כוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורי' פירש א' לריבא ומריבא לריבא מותרי' יע"ש ומשמע להו להתוס' דפירשו מעצמן משמע ואפ"ה משמ' דוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאליהן והרי הן עומדים בפ"ע אסורים וה"ט ודאי דכל שנאסרו מחמת קביעותן אע"פ שפרשו באיסורן הם עומדים גזירה שמא יקח מן הקבוע והן הן דברי הר"ש שהביא הרשב"א בתורת הבית בית הד' שער ב' דק"ך ע"ב יע"ש והרב ח"ה הבין בכוונת דברי התוס' במ"ש ולהכי נמי גזרינן התם טפי שמא יקח מן הקבוע מבנמצא כיון שאין האיסור ידוע דהכוונה לומר דמה"ט גבי כל הזבחים גזרינן שמא יקח מן הקבוע היכא דכבשינהו כי היכי דניידי מה שלא גזרו כן בנמצא גבי תשעה חניות משום דהתם שאני שהאיסור ידוע וניכר וליכא למיגזר שיקח מהקבוע דאסור מדאורייתא דברשיעי לא עסקי' משא"כ בזבחים שנתערבו דגזרו שלא יכבשם כי היכי דניידי משום גזירה שמא יקח מן הקבוע דהוי קבוע דרבנן ועל זה הוקשה לו בדבריהם דלא היו צריכין לזה דבלאו הכי ניחא לפי מה שפירשו הכא דנכבשינהו דניידי הוי נולד הספק במקום קביעות דלהכי גזרו שמא יקח מהקבוע אפילו באיסור דרבנן ועשו אותם כשל תורה אבל בנמצא שלא נולד הספק במקום הקביעות אפילו בקבוע דאורייתא כט' חניות לא גזרו יע"ש אמנם לפי מה שכתבנו בכוונת דברי' באו לחלק בין נמצא בקבוע דרבנן לנמצא בקבוע דאורייתא ודוק.

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה