שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה ב
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלנו בלבו ויחשוב אותו כעפרא כו'. ע"כ. הנה הרב פר"ח בהלכות פסח סימן תל"א ס"א ד"ה ואכתי כו' האריך להוכיח דביטול מהני אף לחמץ ידוע מן התורה יע"ש. ושמעתי מקשים מאותה שאמרו בפרק תמיד נשחט דס"ג ע"ב עלה דאפליגו ר"י ור"ל גבי שוחט את הפסח על החמץ דרשב"ל ס"ל אינו חייב עד שיהא עמו בעזרה ולר"י אע"פ שאינו עמו בעזרה דבעו מימר דאפליגו בהתראת ספק דלר"י שמה התראה הילכך אע"פ שאין עמו בעזרה בשעת התראה והעדים אינם יכולים לידע אם המותרה הוא שוגג או מזיד חייב ולר"ל כל שאין עמו בעזרה שאז יודעים העדים בודאי שהוא מזיד אינה התראה יע"ש בדברי התוספות שם בד"ה התראה והשתא אם איתא דביטול מהני לחמץ ידוע אף על פי שהחמץ עמו בעזרה נמי היאך יכולים העדים לידע שהוא מזיד דאכתי איכא למימר דביטלו בלבו ואפילו אם יאמר בפירוש שלא ביטלו אינו נאמן דאין אדם מ"ע רשע דכשאומר אח"כ שלא ביטלו נמצא שהוא לוקה על פיו שעשה עצמו רשע ולא ע"פ העדים וכבר ידוע שאין אדם לוקה ומשלם על פי עצמו ע"כ.
והנה זה שרצו לומר דאפילו אם יאמר בפי' שלא ביטלו דאין אדם מע"ר לאו מילתא היא דלדידהו תקשי למ"ד דאפי' אין עמו בעזרה חייב היכי משכחת לה דמיחייב הא כיון דיכול לומר שוגג הייתי ולא הייתי יודע שהיה לי חמץ בביתי אפי' כי לא טעין הכי או אפי' שאומר שידע שהיה לו חמץ בביתו נמי תו לא מחייב מה"ט דאין אדם מע"ר אלא מאי אית לך למימר דלמ"ד אפי' אין עמו בעזרה חייב סבי' ליה כמ"ד אדם מע"ר דפלוגתא דרבוותא היא בפרק קמא דסנהדרין ד"ט ע"ב גבי פ' רבעני ואיכא למימר דמ"ד הכא חייב ס"ל כרב יוסף דהתם דאמע"ר א"נ כל כה"ג דהעדים התרו בו שידעו שיש לו חמץ בביתו אף ע"פ שיכול ליפטר בטענת שוגג הייתי כל שמודה שמזיד הוא ואינו מהוה הוא את האיסור נאמן על עצמו וכבר נסתפק בזה הרב מ"ל בפ"ד מה' מלוה הל' ד' דמ"ו ע"ב אי כל כה"ג משים עצמו רשע והשתא איכא למי' דבהא פליגי הכא ר"י ור"ל בהתראת ספק ובה' עדות שורש אין אדם מע"ר עמדתי בזה יע"ש. ומ"מ אף אם נאמר דלמ"ד התראת ספק שמה התראה אם יאמר בפירוש שלא ביטלו חייב אכתי קשה דאפילו כשהחמץ עמו בעזרה נמי התראת ספק היא דילמא ביטלו אי מהני ביטול לחמץ ידוע ומתוך הסוגייא מבואר דכל שיש עמו בעזרה אין כאן התראת ספק.
ונראה לומר דאפי' שהביטול מהני לחמץ מן התורה היינו דוקא כשאינו מחזיקו ברשותו ומפקירו לכל אבל אם הוא מחזיקו בידו ואינו מפקירו לכל אין ספק דביטול לא מהני בו הילכך כשהחמץ עמו בתוך חיקו בעזרה והעדים אומרים לו שיוציאנו מחיקו ויפקירנו והוא מחזיקו בחיקו אין ס' דביטול בלב לא מהני למה שהוא מחזיקו בידו וברשותו ועיין בכל ראיותיו שהביא הרפ"ח ז"ל ותראה דדוקא בדבר שאינו יכול לבערו מרשותו הוא דמהני ביטול לא בדבר שיכול לבערו ואינו מבערו דלא אתי דבור ומבטל מעשה.
עוד י"ל דתלמודא מיירי בחמץ שיש לו בשחיטת הפסח שהוא אחר חצות דלא מהני ביטול ביה כגון שחימצו או שקנאו אחר חצות דאפי' אם ביטל כל החמץ לא מהני למה שקנה אחר כך ודוק ועיין בדברי רבינו פ"ב מה' שבועות הלכה י"ב דמבואר יוצא מדבריו דכל שבעת ההתראה לא טען טענה שפוטרו מהמלקות אע"פ שטען אחר כך לא מהני ולקי וא"כ ה"נ כשהתרו בו העדים שלא ישחט הפסח על החמץ שיש עמו בעזרה כיון שלא טען בעת ההתראה שכבר ביטל אותו חמץ לא מהני כי טעין הכי אח"כ ולקי וצ"ע בדין זה של רבינו אי חולק רש"י בזה לפי מ"ש מדבריו דר"ל שהוא ספק למתרה חשיב התראת ס' ולא לקי ודוק.
והנה זה שכתב רבינו דביטול החמץ נפקא לן מדכתיב תשביתו כן כתב ג"כ רש"י ז"ל בפרק קמא דפסחים דף ד' ע"ב עלה דאמרינן התם מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא השבתה עכ"ל. וראיתי להתוס' שם ד"ה מדאורייתא שכתבו על פי' רש"י וז"ל וקשה לר"י דהאי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין רע"א אין צריך הרי הוא אומר תשביתו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חילק שהוא משש שעות ולמעלה ואומר ר"י כו' יע"ש.
הנה מה שהוקשה להם מדתניא בשמעתין אפשר לע"ד ליישב דאי מהא לא קשיא כ"כ לדעת רש"י ז"ל דאיכא למימר שאף הוא ז"ל לא כתב כן אלא לפום קוש' דמוקמינן קרא בי"ד אבל כי הוה מוקמינן קרא בי"ט עכ"ל דפי' תשביתו היינו ביעור ולא ביטול כיון דאז לא מהני ביטול. א"נ דוקא ר"ע דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה דיליף מנותר כדאמר רבא לקמן ס"ל דתשביתו אינו הבערה אבל רבנן דפליגי אר"י ולא ילפי מנותר וקי"ל כוותייהו לפי שיטת הפוסקים ס"ל דתשביתו הוא בכל דבר ואפילו ביטול וסוגיין כוותייהו אזלא לדעת רש"י אבל ק"ט שהרי רש"י ז"ל לקמן די"ב ע"ב עלה דקאמר תלמודא דשלא בשעת ביעור השבתתו בכל דבר כתב וז"ל פי' דשלא בשעת ביעורו היינו משש ואילך כו' יע"ש והשתא כי מוקמינן קרא בי"ט עכ"ל דהשבתתו בכל דבר כיון דאיסורו מן התורה ואיך קאמר ר"ע דמצינו להבערה כו' כיון דאז ליכא הבערה וכבר הוקשה לו כן למרן מלכא בס' מקראי קדש ברפ"ב מה' חו"מ ועיין בספר באר יעקב ברס"י תמ"ה שעמד בזה ודבריו נכונים.
ולכאורה עלה על דעתי לומר דאע"ג דמצי להשביתו בכל דבר מיהו כיון דאינו יכול לבטלו בי"ט ולא להאכילו לכלבים משום דאסור בהנאה ואין בידו אלא לפררו ולזורקו לרוח או לזורקו לים וזה ג"כ אסור בי"ט כמ"ש ה"ה בפ"ג מה' חמץ ומצה ומשמע דאיכא איסורא דאורייתא משום תולדה דדש וזורה וא"כ נקט ר"ע הבערה וה"ה פירור אבל זה אינו שהרי כתב רש"י לקמן גבי מאי דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וז"ל דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ויזריקנו לים משמע דאף בי"ט יכול לבערו בכה"ג ומ"ש ה"ה דאסור אינו אלא דרבנן משום איסור מוקצה וכמ"ש הרב פ"ח בסי' תמ"ו יע"ש והנכון דרש"י ז"ל משמע ליה דר"ע ס"ל דאפי' בשעת ביעורו דהיינו בזמן איסורו אינו אלא בשריפה ולית ליה לדר"י אימתי שלא בשעת ביעורו כו' וכמ"ש בספר באר יעקב ז"ל יע"ש ובמ"ש עוד התוספות ועוד דתשביתו אמרינן לקמן כו' עיין להרפ"ח ברס"י תל"א יע"ש.