שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה א
שורש מצות ביטול חמץ מפי השמועה למדו שהראשון זה הוא י"ד בניסן ראיה לדבר זה ממ"ש בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כו'. והנה התוס' בפסחים ד"ד ד"ה אך ביום הראשון כתבו וז"ל כו' ונראה לר"י דמיתורא דקרא קדריש ע"כ ק"ק דהא אצטריך קרא לעבור עליו בעשה וכעין זה ק"ל עמ"ש מרן בכ"מ שהק' על רבינו דמאחר דאית לן קרא דלא תשחט ל"ל קרא דאך ביום הראשון שלמדנו משם שהוא יום י"ד יע"ש ולא קשיא דעיקר קרא אצטריך לעבור עליו בעשה וישובו ז"ל נעלם ממני שכתב וז"ל וי"ל דאה"נ אלא משום דבעינן דבמקום שציוה על השבתה וגילתה לנו תורה שהשבתתו בי"ד עכ"ל ולא אדע שכו"ל במאי קושיא ומאי פירוקא דאכתי תקשי קרא גופיה למאי אצטריך אחר שכבר למדנו זה מקרא דלא תשחט ואין לומר דעיקר קושייתו לא על קרא דביום הראשון היתה אלא על לימוד זה דמפי השמועה וע"ז השיב דלימוד זה אצטריך ללומדו במקומו דמלבד דאין זה במשמע לשונו עוד בה שהרי חזר והקשה קושייא זו לקמיה בלשון זה כאשר יראה הרואה ומורי הרב הי"ו ההוא אמר דכוונת מרן ז"ל לומר דקרא דאך ביום הא' נאמר תחילה ושהזהירן על השבתת חמץ על יוצאי מצרים ואז עדיין לא נאמר ציווי לא תשחט על חמץ ועל זה הוצרך לגלות להם אז מפי השמועה דהיינו בי"ד אבל אחר שנאמר קרא דלא תשחט ה"נ דלא בעינן למילף דין השבתה מקרא דאך ביום הא' מפי השמועה ורבי' מפני שהביא תחילה קרא דאך ביום הא' שנאמר תחי' ליוצאי מצרים הוצרך לומר ומפי השמועה למדו שהוא יום י"ד ויש ראיה לזה שפי' הכתוב יום הוא יום י"ד ממ"ש אחר כך קרא דלא תשחט אלו דבריו נר"ו על צד הדוחק.
ולדידי נראה לי ליישב דבריו ויתיישבו דברי התוס' שכתבנו והוא דכוונת קושיית מרן היתה דלמה זה אצטריך כוליה קרא דאך ביום הראשון דנימא תשביתו שאור לבד שהוא עיקר הציווי של עשה דהשבתה ומקרא דלא תשחט אנו יודעים שעשה זה הוא ביום י"ד וע"ז השיב דכיון דע"כ אצטריך קרא לצוותינו בעשה של השבתה דלא הוה ילפינן לי' מקרא דלא תשחט הוצרך לגלות לנו שמ"ע זו היא ביום י"ד ואלו הוה כתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו שאור מבתיכם הוה משמע דביטול זה מהני לכל ז' ימים והא ודאי ליתא דמאחר שאסר לנו את החמץ מה מועיל ביטולו לזה הוצרך הכתוב לפרש ביום הא' ובהכי ניחא דברי התוס' דלפי שיטתם דפי' דתשביתו הוא ההבערה והוא לאחר זמן איסורו הוק' להם שפיר דנימא קרא ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם ותשביתו אותו דהא לדידהו בכל ז' הימים איתיה לעשה דהשבתה כמ"ש להדייא לקמן דכ"ט בד"ה רב אשי יע"ש כנ"ל.
תו ק"ל למרן ז"ל דלאיזה צורך נאמר לימוד זה דמפי השמועה בתר דכבר שמעינן ליה מרומייא דקראי והשיב דלולי לימוד דמפי השמועה הוה מוקמינן קרא דביום הא' בליל ט"ו וקרא דלא תשחט להזהיר בכל שאור ודבש לא תקטירו דהיינו שבשעת ההקרבה לא ימצא חמץ אבל השתא דאיכא לימוד דמפי השמועה שבקינן קרא כפשטיה והביא ע"ז ראיה מה שאמרו בברייתא אך ביום הא' מערב י"ט או אינו אלא בי"ט ת"ל כו' הרי שלולי קרא דלא תשחט קרא דיום הא' הוה מוקמינן ליה בליל ט"ו עכ"ל. ותמהו עליו דמביא ראיה לסתור דהברייתא יליף עיקר הילפותא דראשון היינו י"ד מקרא דלא תשחט והוא ז"ל כתב בהפך דמקרא דלא תשחט לא שמעינן מידי לולי לימוד דמפי השמועה באופן שדבריו באו משוללי הבנה יעויין בדברי המפרשים ז"ל.
ולדידי משמע לי בכוונת דברי מרן דאיהו ז"ל משמע ליה בדעת רבינו שכתב דמפי השמועה למדו דבר זה דכל הדרשות דמייתי תלמודא אינו אלא אסמכתא וגילוי מילתא בעלמא על הלימוד הזה שלמדו מפי השמועה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ואיננה עיקר ראיה והוא נ"ט לשמועתו מהיכא משמע ליה הכי וכתב שטעמו משום דעיקר קרא דלא תשחט ליכא ראיה גמורה דהוה מצינן למימר דמיירי בשאר קרבנות ולאזהורי בלאו דלא תקטירו ועל זה הביא הברייתא דחזינן דיליף לה מרומייא דקראי ולא יליף לה מפשטיה דקרא דאך ביום הראשון משום דאיכא למידחי דמיירי בליל ט"ו וע"ז הוק' לו לרבינו דכיון דמפשטיה דקרא ליכא למילף מידי גם מרומייא דקראי נמי לא שמעינן מידי דאיכא למימר דאתא קרא לאזהורי' על לאו דבל תקטירו ומתוך כך הוצרך לומר דאינה ראיה גמורה אלא אסמכתא בעלמא על לימוד דמפי השמועה כן נראה לע"ד.
ויש להביא ראיה לדברי רבינו דכל הנהו קראי דמייתי תלמודא לאו עיקר ראיה נינהו אלא אסמכתא בעלמא מהא דקאמר תנא דבי ר' ישמעאל מצינו י"ד שנקרא ראשון וכן אמר רנב"י ראשון דמעיקרא משמע ואיך יתכן דמהנהו משמעות נילף עיקרא דהאי מילתא בתר דאשכחן דאיכא ראשון נמי דמשמע כפשטיה אלא ודאי אסמכתא בעלמא הוא ועיקר מפי השמועה יליף לה ואי תימא מאי האי דפרכינן עליו מרנב"י מקרא דראשון כו' ואמאי לא שנינן דאף לא אלא הכא דוקא ואסמכתא בעלמא הוא י"ל דהיא גופא קא פריך דאף אסמכתא נמי ליכא כיון דהנהו קראי דהראשון משמע דוקא עד שהוצרך לשנות דמראשון הראשון הוא דנפקא ליה ואכתי אינו אלא אסמכתא בעלמא דאורחיה דקרא למכתב הראשון גם דרשת ר"י בזכות ג' כיון דמדרש' בעלמא הוא דיליף לה מוכח דאינו אלא אסמכתא בעלמא כנלע"ד ועיין לרבינו בס' המצוות בשורש השני יע"ש.
תו אמרינן בגמ' רנב"י אמר ראשון דמעיקרא משמע כו' עיין להרב ח"ה שכתב שרש"י ז"ל בפי' החומש פרשת בא הרכיב שתי המאמרים שכתב ביום הא' מעי"ט וקרוי ראשון כמו הראשון אדם תולד או אינו אלא בי"ט ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי עכ"ל הרי דנקט דרשת רנב"י ודרשת רבא דמפיק לה מלא תשחט והוא ז"ל כתב דרש"י מפרש דרבא אתא לשנויי מילתא דרנב"י יע"ש ואין צורך לזה לענ"ד דודאי לכולהו תנאי ואמוראי עכ"ל דמשמע להו הא דאמר רנב"י דראשון היינו ראשון דמעיקרא כי היכי דלא תקשי לדידהו פשטיה דקרא למאי דמוקמינן ליה בי"ד אלא רנב"י מפיק ליה מראשון הראשון כדקאמר ורבא מקרא דלא תשחט ודברי רש"י ז"ל הם כרבא ולא כרנב"י והדברים ברורים ועיין בספר תועפות ראם שלא עמד היטב על כוונת דברי הר"ב ח"ה ודוק.
עוד אמרו בגמרא ר"מ אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו ואו' כל מלאכה לא תעשו וכתבו התוספות ד"ה ואומר כל מלאכה דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' אומר ר"י כו' א"נ כיון דמתחילת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא הנאה ממנו אח"כ אסור כו' ולפי זה קשה דאמאי לא קאמר ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה ודלא כר"י הגלילי דאמר בפ' כ"ש דכ"ח דחמץ בפסח אסור אינו אסור בהנאה ועוד אחרת דאית ליה יש שבח עצים בפת דהא בפרק כ"ש דכ"ו אפליגו ר' ורבנן באפה את הפת דר' אמר אסורה וחכ"א מותרת ואמרינן עלה בדכ"ז דפליגי באבוקה כנגדו דלר' אסור' משום דיש שבח עצים בפת ולרבנן אין שבח עצים בפת יע"ש והשתא לפי דבריהם הללו שכתבו דתחילת הבערה אסור ליהנות ממנו עכ"ל דהיינו טעמ' משום דיש שבח עצים בפת וא"כ באנו למחלוקת ר' ורבנן דקם ר"ע כר' ואמאי לא אמר רבא ש"מ מדר"ע דחמץ בפסח אינו אסור בהנאה ויש שבח עצים בפת ולזה י"ל דלא מני להא דיש שבח עצים בפת משום דהא אי' למ"ד התם דאפי' לרבנן בשאבוקה כנגדו אסור ולא פליגי אלא בלוחשות ולהכי לא מני להא דיש שבח עצים בפת כיון דאיכ' למימר דקאי ר"ע ככ"ע אבל קמיית' קשיא ועיין בספר שער המלך דע"ד ע"ב ובמה שכתבנו אנן יד עניי בשורש הואיל בה' י"ט פ"ג ה"ט יע"ש.