שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה ה
שורש איסור תערובת חמץ במשהו חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הר"ז אוסר בכ"ש. וכתב המ"מ בגמרא ובהלכות אמר רבא הלכתא חמץ במינו אסור כו' ע"כ. וכתבו הרי"ף והרא"ש ז"ל מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו ע"כ ומה שיש לדקדק בזה עיין בספר לשון למודים חא"ח סימן קפ"ד יע"ש ודע שהרשב"א סימן ל' וסימן ג"ן הכריח שדין זה הוא בין שממשו של חמץ נימוח בין שישנו בעין וליכא אלא טעמו וכבר הביא דבריו הרפ"ח ומרן החבי"ב ז"ל יע"ש וכתב הפר"ח דאפילו לדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דטעם איסור חמץ במשהו הוא מפני שיש לו מתירין אף לענין טעמו לבד החמירו כי היכי דהחמירו בו לענין שלא במינו דאע"ג דבשאר איסורין לא החמירו משום טעמא דדבר שיל"מ אלא במינו בחמץ החמירו אף שלא במינו וא"כ ה"ה לענין טעמו וזה אפילו לדעת הר"ב המפה בי"ד סימן ק"ב ס"ד וכ"ש למה שהכריח הש"ך שם דאף בשאר איסורים אין חילוק יע"ש ועיין עוד למורי הרב בספר שער המלך בפט"ו מהלכות מ"א הלכה ד' דקמ"ד ע"ד שהכריח עוד מדברי הראב"ד פ"ז מהלכות שמיטה ויובל הל' ג' דאף בשאר איסורים אין חילוק בין איסור ממש לטעמו לבד כל דאיכא טעמא דדבר שיל"מ ושלא כדברי הר"ב המפה ז"ל יע"ש.
עוד כתב מרן שם בסימן תמ"ז ס"א וכן פסק הרמב"ם ובפט"ו מהלכות מ"א כת' שהטעם שהחמירו בחמץ יותר משאר איסורים הוא משום דהוי דבר שיל"מ ע"כ והר"ן ז"ל בפרק כ"ש הביא דבריו בכ"מ בפ"א מהלכות חו"מ סוף הל' ה' השיג על טעם זה מיהו בע"ז פרק השוכר עלה דמתני' דואלו אסורים ואיסורן בכל שהוא במחלוקת הראב"ד ז"ל והראשונים באיסורי' בכל שהו אי איתיה אף לענין איסו' הנאה תפס עיקר לטעם זה דדבר שיל"מ לענין חמץ והסכים דעתו לאוסרו אף בהנאה מטעם זה. ומרן כ"מ כאן בהלכה זו כתב דבמין בשא"מ דליכא טעמא דדבר שיל"מ לאוסרו עיקר איסורו הוא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו והרפ"ח בסק"ב דקדק מדבריו אלו דס"ל דשלא במינו אסור מן התורה. והשיג עליו וכתב דטעות הוא דאינו אלא מדרבנן יע"ש ותמוהים דבריו דבסוף הלשון שכתב מרן כ"מ ז"ל מבואר דאינו אלא דרבנן ועיין בס' צרור החיים דנ"ט ע"ג וע"ד יע"ש ועיין במ"ש מרן כ"מ בפט"ו מה' מ"א ה"ט וז"ל ומ"ש רבינו דחמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונתן טעם מפני שהוא דשיל"מ ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין ע"כ ודבריו תמוהים עיין למרן מלכא בספר עץ החיים בלשונות הרמב"ם ובספר לשון למודים חא"ח סי' קפ"ד ובספר צרור החיים דנ"ט ע"ג ובספר שער המלך ה' חמץ דס"ו ע"ד ובהלכו' מ"א דקמ"ו ע"א ובספר בית דוד סימן ק"ע ובספר כרם שלמה במפתחות דכ"ה ע"ד ושם הביא דברי הרא"ש בע"ז פרק השוכר דע"ג ע"ב שכתב וז"ל והא דלא קאמר חוץ מטבל ויין נסך וחמץ בפסח בהך ברייתא דתנייא כוותיה דר"י משום דחמץ בפסח אפילו שלא במינו במשהו וכן עמא דבר עכ"ל והשתא אפשר דהיא היא כוונת מרן ז"ל ולא על ר"י ור"ל גופייהו קאמר אלא על תנא דברייתא דמסייע להו ודוק ועיין בספר שער המלך בהלכות חו"מ דפ"ו ע"ד שכתב ומצאתי כתוב בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר ועוד דדבר שיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא כו' ור"י דקאמר בס' פליג על ר"א ולית' עכ"ל וכת' עליו וז"ל ותמוהים דבריו לע"ד שהרי הא דדבר שיל"מ לא בטיל אינן מדברי רב אשי כדי שנאמר דר"י פליג דהא בנדרים פרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא הכי ותו דהרי שנינו בבכורים פ"ב ובכורים כו' ואסורים כ"ש מלאכול בירוש' והיינו טעמא משום דהוי דשיל"מ והוא ז"ל ישב דברי רבינו יונה ע"פ דברי הר"ב ראש יוסף ד"ג יע"ש ולא היה לו צורך לדברי הר"ב ראש יוסף דבהדייא כת' המרדכי והביא דבריו מרן ב"י בי"ד סי' ק"ב דחמץ לא הוי דבר שיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה וכן חדש ועיין להפ"ח שם ס"א וסי"ג יע"ש ובכן איכא למימר דרבינו יונה ז"ל סובר דבהא מילתא פליגי אמוראי ורב אשי דפרק משילין גבי עירובי תחומין בההיא דהאשה ששאלה מחברתה מים ומלח לעיסתה ס"ל נמי כרבא דאפילו באיסור החוזר לשנה הבאה חשיב דשיל"מ ודוק ועיין להר"ב פר"ח ברס"י תמ"ז ד"ה ומ"ש במשהו אפילו בהנאה כו' שכת' וז"ל ודע שכתב הב"י בי"ד סימן ק"ב כו' אבל לדעת הרא"ש ושאר המפרשים ז"ל נראה דכיון שחוזר לאיסור לשנה הבאה לא שייך לומר דבר שיל"מ והיינו טעמא דהחמירו לאוסרו במשהו אי משום שהחמירה עליו התורה טפי משאר איסורים וכו' ואי משום דחמץ לא בדילי אינשי כוליה שתא יע"ש. ותמהני למה זה בחר הרב ז"ל בטעם זה לדעת הרא"ש ושאר המפרשים ז"ל שטעם זה דחוי מעיקרו הוא אצל הרב ז"ל בי"ד רס"י ק"ב ושם בסי"ג ויותר הי"ל להרב ז"ל לומר שדעת הרא"ש ושאר המפרשים הוא כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כ"ש והביא דבריו מרן בכ"מ כאן בהלכה זו דכיון דדבר שיל"מ הוא מדרבנן וחמץ לאחר זמנו נמי אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אין מקום לאוסרו מט' דשיל"מ יע"ש ודע דהא דחמץ בפסח אוסר תערובתו במשהו היינו בתערובת ראשון אבל אם מאותו תערובת נפל משהו למקום אחר אינו אסור כמ"ש הרפ"ח בריש סימן תמ"ז ד"ה ומ"ש במשהו כו' יע"ש.
ודע שכתב הטור בשם הראב"ד דבמשהו אינו אוסר בהנאה כו' והרי"ף ז"ל כתב כו' ולזה הסכים א"א כו' ע"כ וכתב מרן בב"י וכ"כ בהגהות מיימון פ"א משם רשב"ם וכתבו עוד שיש לו פדיון כו' אבל באכילה אסור דס"ס טעם חמץ קא טעים עכ"ל ואני חפשתי בהג"מ פ"א מה' חו"מ ולא מצאתי שכתב כן אבל מצאתי כתוב כן בהגהות אשרי בע"ז פרק כל הצלמים ושם במרדכי יע"ש ולענין הלכה למעשה אי מהני פדיון לחמץ שנתערב להתירו באכילה או בהנאה עיין בס' בית דוד ובס' מח"א בחי' לה' מ"א דכ"ה ע"ב ובפר"ח ס"א.