אור ברסלב

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

שורש לאו הניתק לעשה אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על ב' לאוין אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה. ע"כ. שמעתי מקשים משם הרב הקדוש מוהר"ג איספיראנאסה זצ"ל דהא להדייא אמרי' בפרק מי שהיה דהוי לאו הניתק לעשה א"כ אפילו עשה מעשה אינו לוקה וא"נ לא עשה מעשה אם לא קיים העשה לוקה וכמ"ש במכות גבי קיימו' ולא קיימו כו' וכן פסק רבינו בפי"ו מה' סנהדרין.
ולכאורה יש ליישב דסמך הרב ז"ל ארפ"ק דתמורה דאמרינן התם גבי לא יחליפנו ולא ימיר אותו דלקי אע"ג דניתק לעשה משום דאיכא תרי לאוי דכל דאיכא תרי לאוי לא חשיב ניתק ע"ש וכ"כ רבינו ז"ל טעם זה בה' תמורה אם כן גם הכא גבי חמץ איכא תרי לאוי לא יראה ולא ימצא לפיכך לא חשיב ניתק גמור ככל לאו הניתק לעשה כדאמרינן בעלמא וזהו שדקדק רבינו וכת' בסוף לשונו אע"פ שעבר על שני לאוין כו' ודוק ומיהו צריכין אנו לומר דלא לקי אלא חד דהא עכ"פ ניתק קרי ליה וע' בכ"מ שם ולקמן בהלכות הנז' ומ"ש בש"ס דהוי ניתק לעשה ר"ל הלאו האחד והלאו האחר נשאר בלא ניתוק ועכ"ל הכי דאלת"ה קשיא הא דתמורה דהיכא דאיכא תרי לאוי אמרינן התם דלא הוי ניתק והכא קרי ליה ניתק אלא ע"כ כדפרישית ואגב זה הוקשה לי מ"ש ר' בה' פסולי המוקדשים דלא לקי אנותר משום דהוי ניתק וכתב מרן אע"ג דאין בו מעשה לרבותא נקטיה ע"ש והוא תימה דמאי ריבותא הלא בניתק קי"ל אי לא קיימו לקי אבל מטעם שאין בו מעשה לעולם לא לקי וכן בה' ק"פ כתב מרן כן וק"ל. והתוס' כתבו במכות עלה דההיא שקדמו עשה דל"א דבתרי לאוי לא הוי ניתק אלא דוקא כדסמיכי אהדדי כהנהו דתמורה ע"ש ובזה מתרצתא שפיר הא דפרק מי שהיה דחשבינן לחמץ ניתק משום דלא יראה ולא ימצא לא סמיכי אהדדי ובחולין כתבו כלל אחר דהיכא דעבר העשה בקום עשה הוי ניתק אע"ג דהוו תרי לאוי אבל בלאו הכי כגון תמורה לא ובזה ניחא גם כן הא דחמץ דהוי הביעור בקום עשה וכל זה שלא כדעת רבינו ז"ל.
וראיתי להתוס' בריש תמורה גבי סופג את המ' כתבו דהוא הדין שמונים א"נ לא יחליפנו אצטריך לשל חבירו יע"ש. ולכאורה ק' דהא אמרינן התם בגמר' דהוו תרי לאוי ונר' דה"פ שהא' ניתק והב' נשאר ולפי' לקי אחד לתי' בתרא ואע"ג דהא אצטריך לדחבריה מ"מ עבר מיהא אלא יחליפנו ולקי אחד ולתי' קמא אתרי נמי דהא מיהא אתרויהו עבר וצריכין אנו לפרש לפי זה דכיון דאיכא תרי לאוי דסמיכי לא הוי ניתק אפילו אחד וא"נ משום דהעשה אינו בקום עשה. ובמציעא דס"א ע"א כתבו התוס' וז"ל ולעבור עליו בשני לאוין וא"ת ולוקמא בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש באם אינו ענין לקי שפיר כו' עכ"ל. ושמעתי מקשים דהיכי כתבו דבש"ש לקי הא הוי לאו שניתן לתשלומים וידוע שאין לוקין על לאו שניתן לתשלומין וכ"כ רבינו בפי"א מהלכות שכירות ע"ש.
ויראה לי דלאו קושיא היא דהא אמרינן בפרק אלו נערות דף ל"ב ע"ב לר"י דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מלקא לקי ממונא לא משלם וה"נ בהתרו ביה לקי שפיר וכוותיה נמי ברבית ואונאה דאע"ג דניתנו לתשלומין אי התרו למלקות לקי ולא משלם ורבינו נמי כת' לזה בה' נערה ובפ"ג דגניבה ע"ש משא"כ בניתק דאפילו התרו לא לקי: ואמנם לכאורה יש להקשות היאך כתבו התוס' דליכא לאו בגזל ולעבור בשני לאוין משום דהוי ניתק והא להדייא אמרינן ברפ"ק דתמורה דכל דאיכא תרי לאוי לא הוי ניתק והכא איכא תרי חד ההוא דאתא מרבית ואונאה והוי דלא תגזול ולאו קושייא היא דהא חד לאו ניתק וחד אייתי מרבית ואונאה והוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין באופן שהשני לאוין רעועים וכמ"ש התוס' שם לעיל ד"ה אמרי ה"נ ע"ש פירוש דבריהם דבלא"ה לא לקי דהוי ניתק אם כן אפילו איכא תרי לא מהנו כדאמר' מה שאין כן בש"ש דלא הוי ניתק לעשה דלא מיקרי ניתק אלא כשהכתוב הזכיר בו עשה להדייא שנתקו הכתוב מהלאו לעשה ועשאו עשה כהאי דגזל דכתיב להדייא והשיב את הגזלה דמש' אם גזל ישיב ונפטר וכן הנותר באש תשרופו וכן וישלחו מן המחנה אי לאו דקדמו העשה ועיין בפרק אלו הן הלוקין מתבאר כל זה מדברי רש"י ובספר הזכות להרמב"ן ז"ל והרז"ה ועיין בתוס' דמציעא דקט"ו בסופו ובתו' פרק אלו נערות שם ד"ה שלא השם המביאו כו' וזה כלל גדול לתת הפרש בין לאו הנקרא ניתק לעשה ללאו שניתן לתשלומין וכאן בש"ש שהל"ת לא תעשוק ולא תבא עליו השמש וכיון שעבר הזמן עבר אלאו ולא נתקו הכתוב בפי' לעשה לומר ואם עשק ישיב מיהו בגזל כתבה לעשה בפי' והשיב את הגזילה והוי נתק גמור ומיקרי ניתן לתשלומים ג"כ ונ"מ שאפילו שרף הגזילה דהשתא לא מקיים עשה מ"מ לא לקי משום דניתן לתשלומים והתראה ראשונה אינה ועיין בתוס' דמציעא דקט"ו ד"ה וחייב משום שני כלים כו' ודוק.
עוד היה נראה לומר ולתרץ הכל והוא במ"ש לעיל משם התוס' דמכות דכל היכא דלא סמיכי אהדדי הלאוין לא אמרינן בהו כההיא דתמורה והכא חד אתי מרחיק מרבית ואונאה וחד מגופי' וכיון דלא סמיכי חשבינן ליה ניתק וכמ"ש לעיל אבל בש"ש סמיכי לא תעשוק שהוא ש"ש וכמ"ש רש"י בשמעתין לקמן וכתיב לא תגזול ושפיר לקי אע"ג דניתן לתשלו' כיון דסמיכי דומיא דניתק אלא שהסוגיא דאלו נערות לא מוכחא הכי ע"ש.
גם דברי התוס' ז"ל בחולין דף פ"א ע"א קשים לכאורה שכתבו וז"ל ועוד דאמרינן בההוא פרקא דלא לקי אלאו דלא תגזול משום דניתק ואיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא בפרק המקבל זהו עושק זהו גוזל וחלקו לעבור עליו בשני לאוי אלא ודאי דוקא היכא דהשני לאוין סמוכים קאמר דלא עקר להו חד עשה כו' עכ"ל ותימא דהא בס' ויקרא כתיב לאו דלא תגזול וקדים ליה לא תעשוק ושפיר סמיכי אהדדי ואע"ג דבמשנה תורה כתיב לא תעשוק ולא כתיב לא תגזול אין זה הכרח מאחר דהא סמיכי התם. ואמנם דבריהם במכות וכאן סתומים ומבוארים בזבחים דף קי"ד ע"ב ד"ה אלמא א"כ וז"ל דה"מ התם דסמיכי אהדדי אצל העשה עכ"ל ע"ש באורך אלא דבעי' שיהיו סמוכין אצל העשה ועשה דגזילה לא סמיך להו ואע"ג שלפי דברי התוס' בתמורה דק"ד ע"ב מוכח דכיון דא"א להתקיים אלא אחר הלאו חשיב כסמיך היינו לפי אביי דקס"ד כל שא"א להתקיים קודם הלאו בעי סמיך דוקא וגזילה לא חשבינן ליה כרחיק אבל מ"מ לענין ניתוק חשיבי העשה ולא חשיבי הלאוין כל שמרוחקין ממנו ודוק שם ועיין בתוס' פרק אלו נערות שהבאתי אכן לפי זה א"א לתי' השני שתי' לדברי התוספות הנז' דהא ש"ש לא סמיך אלא תגזול אעשה ושמא לענין ניתוק שפירש הכתוב העשה בעי' סמיכי אבל לתשלומי' שהוא מכח הסברא חשיבי תרי לאוין ללקות דהא לא כתיב עשה כי היכי דנימא לא סמיכי אצל העשה ופשוט.
אבל מה שיש להקשות בתוס' דחולין ודזבחים הנז' דנראה מדבריהם דלאו דלא תגזול אגזילה קאי וליתא דהא אוקי' ליה בסוגיין לכובש ש"ש ולעבור עליו בשני לאוין ונמצא דבגזל ליכא אלא חד לאו דאתי מרבית ואונאה ורבא גופיה סביר' ליה הכי בשמעתין והוא האומר שם זהו העושק כו' ושם בגמרא י"ל דלענין ש"ש אמרה ולא לגזל אבל לדברי התוספות קשה ויש ליישב דמ"ש לאו דלא תגזול לאו דוקא קרא דלא תגזול דההוא שדינן ליה לכובש ש"ש אלא לאו דגזילה דאתי לן מבינייא והאי דלא תעשוק דזהו עושק זהו גוזל ונמצא דלא סמיכי אהדדי ולפי זה לא בעי' שיהיו סמוכים אצל העשה והכא שפיר כתבו בגזיל' דלא סמיכי משום דעיקר קרא דלא תגזול אכובש ש"ש קאי וכן מ"ש פ"ק דמציעא דף ה' ע"ב ד"ה בלא דמי כו' דת"ל מלא תגזול לאו דוקא ור"ל לאו דגזל דאתי מבינייא אלא שלפי זה בשמעתין לוקמא בגזל גופיה ואיכא לא תעשוק והוו תרי לאוי דסמיכי לכן מחוורתא כדשנין מעיקרא ודוק.
עוד יש ליישב דברי התוס' בחולין דאה"נ דלא תגזול שדינן ליה לש"ש מ"מ כוונתם היא לרבא דאמר זהו עושק זהו גוזל א"כ הוו תרי לאוין ר"ל דלוקי לא תגזול לגופיה ולא תעשוק זהו גוזל והוו תרי לאוין ולילקי ואמאי חשבינן ליה לנתק מאחר דאיכא לאו דלא תעשוק דסמיך אלא תגזול ונוקי ליה לגופיה ותי' דלא סמיכי אהדדי פי' אכל העשה ומ"ה לעולם הוי נתק מ"ה מוקמינן ליה אש"ש דשפיר לקי ולפי זה תשכיל ותבין קושייתם במציעא שהק' דלוקמא בגופיה ותי' דהוי נתק דאפילו נימא דלאו דאתי מבינייא רחיק כמ"ש לעיל וא"נ דאתי מן הדין מ"מ אכתי קשיא הא איכא לא תעשוק וסמיכי אלא עכ"ל דלא סמיכי אצל העשה. ואין להקשות דהיכי כתבו דלקי משום לא תעשוק והא הוי לאו שבכללות דליתא דשם גזילה חד הוא ומשום לאו שאין בו מעשה נמי לא קשיא דמשכחת לה בשנתן לו הדמים ולקחם ממנו והתרו בו למלקות דהוי קום עשה.
וראיתי בספר גופי הלכות דף ה' ע"ב סימן ג' שהקשה לרבינו שכתב דלא לקי ברבית משום דהוי לאו שניתן לתשלומים והא במציעא פרק אז"נ אמרינן מ"ד יוצאה בדיינים דריש מוחי אחיך עמך ופרש"י משום דהוי ניתק לעשה וכוונת קושיית' נראה דיש הפרש כיון דהוי ניתק אפי' התרו בו למלקות לא לקי וכמ"ש לעיל ותי' דכיון דהנו תרי לאוין לא הוי ניתק כמ"ש התוס' במכות ע"ש ולא ידענא אמאי לא מייתי לה מש"ס ערוך פ"ק דתמורה ואדרבא דברי התוס' הם הפך הכוונה דבעי' תרי לאוין דסמיכי והכא לא סמיכי אלא וחי אחיך כתי' אחר לאו דלא תקח מאתו נשך בפ' בהר סיני. ואפשר דחדא מתרצא לחברתא דמ"מ נקרא סמיכי דהא כתיב בסמוך לו את כספך לא תתן לו בנשך ולאו דוקא בעינן סמיכי כההיא דתמורה דכתיבי אהדדי ממש אלא כל דסמיכי מיהא ומשום הכי הרב לא הביא מההיא דתמורה אלא מהתו' שהדבר תלוי בסמיכי ובזה ניחא מאי דהוה קשיא לן תו עליה דאי בתרי לאוי לחוד תלייא קשיא ההיא דוישלחו מן המחנה שהקשו שם התוס' במכות כמ"ש דאי לאו שקדמו עשה לא הוה לקי משום דניתק והא הוו תרי לאוי אלא ע"כ כמ"ש התוס' שם דסמיכי ומיהו לפי מ"ש לעיל ר' לא סבר הכי מכח ההיא דחמץ ודוק.
ואת זה חזיתי חזות קשה להרב גופי הלכות שכ' שם לדעת התוס' ז"ל דקאי כרבא והם כתבו דרבא סבר כר"י דאינה יוצאה בדיינים יעש"ב והוא תימ' שהרי להדיי' מוכח במציעא דס"א ע"א ושם בשאר דוכתי לאביי ורבא גופיה דאית להו כר"א דיוצ' בדייני' ע"ש וכן מוכח בפ"ק דתמורה בסוגייא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דאמרינן מאי בינייהו כו' ע"ש ומה שהכריחו שם מאביי והיא הסוגייא דמציעא הנז' ע"ש והן אמת שפשט דברי התוס' כמ"ש הרב הנז' אבל ע"כ למשכוני נפשין דכוונתם לענין דרשת הכתוב לית ליה כר"א כמו שהכריחו בסוף הדבור אבל הדין אמת לדעתו כוותיה ולא מטעמיה ואפשר דלטעמיה אזיל דמילתא דא"ר לא תעביד לא מהני ואע"ג דשם בתמו' דחו' עי"ש דחויא בעלמא היא ובפרט ללישנא אחרינא שם ניחא טפי אלא דאביי אי ס"ל כר"א מכח הפסוק ע"ש.
ומ"מ מעתה חזרה קושיית הרב הנז' על התוס' בהא דרבית דהוי ניתק אבל במ"ש ניחא דרבא לא דריש הך קרא כר"א והדין אמת משום דלא מהני ולא חשיב ניתק אבל לדעת רבינו שלא הביא בחיבורו ההיא ברייתא דדריש ר"י לקרא דוחי אחיך עמך קשה ויראה לי דחשיב ליה רבינו לאו שקדמו עשה שהרי כתיב וחי אחיך עמך ושוב כתיב אחריו את כספך לא תתן לו בנשך שהוא עיקר הלאו הגמור שמנאו רבינו בפ"ד מה' מלוה ולוה ע"ש ושאר לאוין יתירי נינהו ושייך נמי קודם דעבר לי' ניחא שלא יקח נשך כלל וכיון דקדמו לא הוי ניתק ואע"ג דקדמו לאו אחר אינו עיקר דאל"ה היל"ל בתר תרוייהו ודוק: א"נ לא חשי' ניתק כל שלא פי' להדייא וקרא דרשא בעלמא היא ולאו דוקא הוא שהרי לא מנאו בעשה וכל זה דלא כפרש"י ואם כן הוי לאו שניתן לתשלומין וקרא לר"א לא אצטריך לניתק אלא דלא נימא כר"י ולא הוי ניתק לעשה כלל ודוק.
והרב ח"ה הקשה בדברי התוס' שכתבנו דבש"ש לקי דהא הוי ניתק לעשה כמו הגזל דבהדייא כתי' והשי' את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק וידוע שסתם עושק הוא בכובש ש"ש כמ"ש רש"י בשמעתין יע"ש ולע"ד לא קשיא לפי הכלל שכתבו התוס' בפרק אלו הן הלוקין ופרק קמא דתמורה דכל שהעשה יכול להתקיים קודם הלאו וכתוב גם כן קודם הלאו לא הוי ניתק אלא מיקרי קדמו עשה דאסיקנא במכות דלקי ע"ש ולא דמי לגזל דאע"ג דקדים ללאויה מ"מ ע"כ הוי ניתק דאי אפשר לקיים העשה אם לא אחר הלאו ולפיכך הוי כאילו נכתב אחר הלאו אבל כשאפשר להתקיים קודם וכתו' קודם וכאן ש"ש המצוה היא הנתינה ושלא לכובשה ומצוה זו דנתינה שלא לכובשה יכול לקיימה קודם הלאו דהיינו ביומו תתן ולא יהיה עושק אותו וגם כתוב קודם ללאו דלא תעשוק וא"כ חשיב שפיר לאו שקדמו עשה דלקי ולא חשיב ניתק אבל השבת הגזיל' אם לא גזל מאי ישיב ואי אפשר להשיב אם לא שיגזול לא כן בש"ש מה שהוא משיב דהיינו מה שעשק יכול לעשותו קודם דהיינו ליתן השכר ואף ע"ג דכתיב העושק אשר עשק ע"כ פירושו מה שראוי ליתן וכבש תחת ידו דשייך ביה השבה וזה יכול להיות קודם ולא דמי כלל לגזל דוק ותשכח משום הכי לא חשיב ניתק ודמי לההיא דוישלחו מן המחנה דלא יטמאו דחשבינן ליה לאו שקדמו עשה בפרק אלו הן הלוקין. וכתבו התוס' שם שר"ל שיכול להתקיים קודם עבירת הלאו ור"ל שלא יבא אל המחנה אלא שיהיה משולח משם ע"ש ודוק.
וממה שתדעהו שכוונת התוס' שם דבעי' תרתי להתקיים קודם ושיהיה כתוב קודם אבל כל שכתוב אח"כ אפילו שיכול להתקיים קודם חשיב ניתק וזה מוכרח מהסוגייא דריש תמורה בענין מכל מעשרותיכם ע"ש דוק ותשכח ומ"ש שם התוס' ע"ש הוא לס"ד דאביי אמנ' לפום קושטא תרתי בעינן וכל דבציר הוי ניתק דוק ותשכח ודלא כמ"ש הרב יבין שמועה בכלל זה ע"ש גם כל דבריו קשים שם שהביא כל הס"ד לכללים וליתא לע"ד כאשר יראה המעיין. ועיין בספר חוות יאיר סימן קצ"ג וכל תמיהותיו מתיישבות בכל מ"ש ועיין בס' גופי הלכות ד"ה סימן ו' וניחא הכל במ"ש. ועיין בספר יבין שמועה מה שתירץ בדעת רבינו שפטר בגזל משום שניתן לתשלו' ונכון דאי משום ניתק כיון שלא קיימו מיהא לקי אבל כיון שניתן לתשלומים אינו לוקה ודוק.
ומ"ש התוס' ז"ל במכות ט"ז ד"ה והא איכא העבט כו' הכוונה דבפרשת משפטים כתי' אם חבול תחבול כו' עד בא השמש תשיבנו הרי שנכת' העשה קודם הלאו והוא במשכנו לרשות דשייך נמי קודם כמ"ש ז"ל ואותו פסוק הוא בכסות יום וזה בכסות לילה וע"כ הוי כאלו כתיב קודם דא"א דלכסות יום לא הוי ניתק ולכסות לילה ניתק ועוד היאך פסיק דלא תבא אל ביתו לא לקי משום דניתק הא קדמו עשה דכסות יום עכ"פ לכן תירצו דיתורא דהשב קאי למשכנו שלא ברשות והוי ניתק ומינה דאותו תשיבנו המוקדם הוי דומיא דתשיב דהכא שהוא אפילו שלא ברשות וא"כ אין שייך אלא אחר הלאו ודמי לוהשיב את הגזילה וזהו שדקדקו התוס' וכתבו השב תשיבנו ולא תשיב לרמוז אותו אותו תשיבנו עשה דהשב ר"ל העשה הנאמר בקרא דתשיב כנ"ל ומיהו ק"ל כי אפילו תימא שלא ברשות נראה דדמי לשילוח טמאים וכובש ש"ש שכתבנו לעיל דלא מיקרי ניתק ומ"מ ע"כ לפר' כמו שכתבנו והמעיין יבחר.
וראיתי לרבינו פ"ג מה' מלוה שכתב איסור חבלה בגד אלמנה דאם חבל מחזירין ממנו אבד המשכון או נשרף לוקה ע"כ ע"ש. נראה דחשיב ליה ניתק לעשה שהרי תלה הדבר בקיימו ולא קיימו והוא העשה דהשב תשיב האמור באיש הביאו שם בהל' ד' וכל חד כדיניה דהן אמת דקשיא טובא דהתם הוא שלא ברשות ושלא בשעת ההלואה ועוד יש גמגומים אחרים ידועים מ"מ אפשר דמכפל תשי' הוא שלא ברשות כו' אבל עיקר השב בכל גוונא לאיש לילה או יום ולאלמנה ושפיר מיקרי ניתק אבל קשה דהא קדמו עשה דהשב ללאו דלא תחבול בגד אלמנה והרי שייך קודם ואפשר כיון דהכל אסור והוי כשלא ברשות א"א מיקרי וכמ"ש התוס' ז"ל שהבאתי דבריהם לעיל ומרן ז"ל הביא לשון הריב"ש שנתן טעם דאזלא כמ"ד אי עביד לא מהני עש"ב דמשמע דקרא דהשב לא משייך לאלמנה כלל דוק ותשכח. וק' דא"ה לא הוי ניתק ואנן בעי' ניתק להדייא ורבא גופיה בכללי אמר לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ"ל דרבינו לא חשיב ליה לאו שניתן לתשלומין ודוגמא למ"ש ה"ה שם ד"ה ואם לא קיים עשה כו' וא"כ היאך עשאו הרב כניתק הא אין עליך לומר אלא כמ"ש ולכן דבריו צל"ע.
ובהלכות נערה פ"א הל' ז' כתב רבי' שלאו שקדמו עשה אין לוקין עליו כמו באנוסה כו' ולכאורה קשה דהא אסיקנא במכות דלקי וכן אמרו כי אתא רבין כו' ודברי מרן ז"ל שם צ"ע שהביא הס"ד להלכה אבל יש ליישב דעת רבינו כמ"ש התוס' בתמורה גבי קו' אונס שהקשו לרבא והכריחו דהוי ניתק וזה רמז רבינו שר"ל אפילו דקודם הוי ניתק כמ"ש התוס' בדוקא שם הא אחר שקדמו לקי ולא פטר אלא באונס ודוק. הדרן לקמייתא לשון רבינו דהלכות חמץ ומצה אשר כתבתי לעיל ולעת הלום עלתה על דעתי ליישב דברי הרב באופן אחר כי הנה לפי הנראה הגרסאות משונות שלפי מ"ש רש"י דלאו דלא תוציאו ניתק כו' מש' דלא הוה גריס גרסתינו דהאי מפסיל בנותר כו' אלא דהאי ניתק והאי ניתק אפשר דגריס הרב ז"ל וגם בהא דלא יראה לא הוה גריס ניתק אלא דדמי ליה והיינו דהאי איסורו בהשהתו והאי דלא יראה איסורו בהשהתו וכן משמע מהתוס' שכתבו מכאן משמע כו' ועיין בהרב ח"ה באופן דלא הוה גריס ניתק בלא יראה ומשמע דלא חשיב ליה ניתק והנה הרב ז"ל בהל' ק"פ פסק שאם הוציא מבשר הפסח לוקה ואע"ג דלהך גירסא הוי ניתק מ"מ הוא פסק כסוגייא דכיצד צולין וכמ"ש רש"י בסוגייא וא"כ אין כאן עשה וע"כ לא מרבי ליה דלא דמי אבל האי תנא פליג וכן פסק בסוף הלכות ק"פ לענין פסח שני דאין איסור הוצאה ובכן אין תפיסה להרב ז"ל מלאו דלא יראה דלא הוה גריס ניתק דהרי התוס' כתבו משמע וכמ"ש הרב ח"ה אבל שדינן ביה נרגא דע"כ האי תנא חשיב ליה ניתק בל יראה וע"כ סבר הרב דלדעת האי תנא חשיב לי' ניתק ומלשון שני דרשינן בלא יראה מוכח דהכי הוה גריס בכולהו וע"כ כן סבר הרב תדע דאי לא תימא הכי נהי דאנן קי"ל כסוגיי' דכיצד צולין בלאו דלא תוציאו דאי אפשר להחזירו מ"מ שפיר מצינן לרבויי בכלליה לא תוציאו דהאי מפסיל בנותר והאי ביוצא ואע"ג דלא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק מ"מ להאי מילתא מיהא הא דמי ליה ואדרבא אית לן למימר דכללי מרבי דומייא דכללי דעשה והרי לא יראה דלא דמי לנותר דהאי ניתק והאי לא ניתק כדאמרן לגירסא זו ואפי"ה ממעט משום דהא מיהא דמי ליה במציאותה איסורו שזה עוש' איסור בשהייתו וזה עוש' איסור בשהייתו וכדאמרן לעיל ואמאי פסק שמותר להוציא אלא ודאי ע"כ דס"ל ז"ל דדמיון המציאות והפיסול אין זה עיקר הדמיון אלא דעיקר קולא וחומרא דלאו ומשו"ה אמרו במוציא דדמי דהוי ניתק אבל דמיון המציאות ופיסול אינו נראה וא"כ מינה ע"כ כד ממעטי' מפרטא לא יראה ע"כ משום דדמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה ניתק ול"ק איפוך אנא דמצוה בגופיה כו' כמ"ש שם וכיון שכן הראת לדעת שעכ"פ מוכרח לפרש לדעת הרב שכל הדמיון הוא משום דשוים בניתוק ומשו"ה פסק בפסח ב' מותר להוציא וא"כ הדרא קושייא דאמאי לא חשיב איהו לבל יראה ניתק כיון שכן מוכח משמעתין וכדאמרן הא אין עליך לומר אלא כמו שכתבתי דכיון דהוו תרי לאוי לא הוי ניתק גמור דאחדא מיהא לקי ומיהו הדמיון הוא מצד אחר וכדכתיבנא לעיל.
ודברי מרן בסוף הלכות ק"פ במ"ש לדעת רבינו בענין איסור הוצאה בפסח שני הם דברים מגומגמים שהביא הגירסא שלפנינו ואח"כ הביא כגי' רש"י ועיין בספר ח"ה שא"א לומר כן. ויש ליישב דבריו ז"ל דלעולם גריס כגי' מיהו ס"ל ז"ל שדעת רבינו דנהי דמרבינן ליה משום דדמי ליה דהאי מפסיל כו' מ"מ לא דמי ליה בעיקר הלאו שזה ניתק וזה לא ניתק אלא ודאי ע"כ דהא והא איתא דהאי מפסיל כו' והלאו שוה שהוא ניתק ואהא קא סמיך וזהו שנתנו טעם גם בבל יראה ולא הספיק להם בדמיון המציאות ע"כ דבעי' שיהיה שוה גם בזה וכיון שכן לדידן דקי"ל כסוגייא דכיצד צולין לא הוי ניתק ולפי' לקי ולא מצינן לרבויי דהא סברא דמאי דדמי לעיקר הלאו מרבינן וע"כ להאי תנא לא תוציאו הוי ניתק כנ"ל בדוחק ויש סמך לסברא זו שהרי אמרו אין לי אלא ל"ת שניתק לעשה כו' ר"ל שמרבה הכלל וממעט הפרט אלמא דבהא תלייא ומאי דנקט דמפסיל לרווחא דמילתא אמרה ודוק.
ולעיקר פסק הלכה דעת הרב ז"ל נכון כי הנה ברייתא זו סברא דלאו שאין בו מעשה לוקין תדע שהרי חשיב לנותר ניתק ובהדייא חילקו על זה בפ"ק דתמורה ובמכות ד"ד ודי"ו כי לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא לאו שאין בו מעשה ע"ש בכל הסוגייות ולפי' משוה לבל יראה ניתק אפי' שעיקרו לאו שאין בו מעשה מ"מ היה לוקה בכל גוונא לולי טעם ניתוק ואע"ג דאיכא תרי לאוי מיקרי ניתוק לאחד וכדאמרן אבל אנן קי"ל כמ"ד לאו שאין בו מעשה אין לוקין לפיכך ממעטינן שפיר בל יראה מפרטיה דנותר דכולהו אין בהם מעשה אע"ג דיש מציאות מעשה בחמץ מ"מ רובו אין בו מעשה ולפיכך פסק רבינו בפסח שני דמותר בחמץ אע"ג דלא הוי ניתק ולא דמי לנותר לגמרי דהא מיהא איכא חד לאו שלא ניתק מ"מ דמי לענין חולשה דמלקות דהוי לאו שאין בו מעשה ומהאי טעמא ניחא דלא מרבינן לא תוציאו דלהאי תנא כיון שלקי אלאו שאין בו מעשה א"כ הכל אחד אבל לדידן נותר לאו שאין בו מעשה ואין בו שום צד מלקות ול"ת יש בו מעשה אפילו תימא דהוי ניתק מ"מ לא דמי ללאו שאין בו מעשה כנ"ל א"כ א"א לרבויי אלא שקשה שרבינו נ"ט בנותר ניתק וכמו שכתבתי לעילא מכל וכל מה שכתבתי בקו' זה צריך ישוב כי דברי אלה לזכרון בעלמא ה' יאיר עינינו בתורתו.
ודע דלפי מה שכתבתי לעיל שדעת רבינו דבל יראה לא הוי ניתק משום תרי לאוי קשה קושיית התוס' במכות גבי ההיא דוישלחו מן המחנה ע"ש ותירוץ התוס' דסמיכי לא שייך לדעת רבינו לפי מ"ש שא"כ הכל יהיה ניתוק גמור ואפילו אחד לא ילקה דהא לא סמיכי ולכן צ"ע ולכאורה נראה דיש ליישב בחילוק התוס' דחולין בעושה בידיים והכא חמץ בביטול סגי ועדיין צריך ישוב ודוק. אחר הדברים הנתנין למעלה בישוב דברי התוס' דמציעא גבי ש"ש דאמרן דכל לאו שניתן לתשלומים אם התרו בו למלקות לקי ואינו משלם אנכי הרואה שאינו נכון וסבר' זרה היא גם א"א דלא לשתמיט רבינו לומר דאם התרו לקי ולא משלם לכן נראה דליתא ולא דמייא לההיא דר"י דאמר כל היכא דאיכ' ממונא ומלקות אם התרו בו לקי ולא משלם דהתם דוקא הוא בחייבי כריתות וכיוצא שעיקר הלאו לא בא לאזהרת ממון אלא איסור אחר הוא ושייך אף במקום שאין בו ממון כגון חייבי כריתות שאין עיקר הלאו על הממון וכן ההיא דעדים זוממין דלא תענה כו' עד שקר והא דחובל למילף דבהנאה שאין בו ש"פ שייך לאו בכל הני ניח' דמשום רשעה אחת אתה מחייבו כו' אבל כשעיקר הלאו לאזהרת ממון אינו מן הדין שילקה ולא ישלם ויפסיד לפיכך אני אומר בגזל אפי' לא הוי ניתק וכן בש"ש וריבית והונאה לעולם יודה ר"י דמשלם ואינו לוקה אפילו בהתרו ביה וזהו דקא פסיק ותני רבינו ז"ל בכל לאו שניתן לתשלומי' דלא לקי ולא דמייא לההיא דרבי יוחנן שהעתיקה בהלכות נערה בתולה ובפ"ג מהלכות גניבה דוק ותשכח וחי' זה נכון ויש לו פנים הנראין בדברי הרב המגיד פ"ב מהלכות מלוה ולוה גבי השבת העבוט בלא קיימו ע"ש ובדברי מוהר"י מדרויש שהביאו התוס' בפ' אלו נערות ד"ה לא השם המביאו כו' ובחילוק זה סרה מהר קושיית מרן ז"ל פרק ח"י מהלכות סנהדרין שתמה עמ"ש רבינו דלאו שניתן לתשלומין דמשלם ואינו לוקה והקשה מרן מהא דר"י ובמ"ש ניחא ובר מדין דברי מרן תמוהים אצלינו לפי מ"ש התוס' שם ד"ה התם כו' ודברי התוס' צריכין ביאור ודוק. כל זה מצאתי כתוב אצלי לא ידעתי למי מקדושים וכנראה שהוא מהר"ב בתי כהונה ז"ל ועיין להרב מש"ל בדין זה ולמורי הרב בס' שער המלך יע"ש.

תוכן העניינים

שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה