שורשי הים על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יצחק מאיו
פרק א · הלכה ב
שורש איסור חמץ בהנאה החמץ בפסח אסור בהנאה כו'. וכתב ה"ה וז"ל פ' כ"ש אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא היתר אכילה ע"כ הנה בגמר' אמרו שם דהא דחזקיא פליגא אדר' אבהו דאמר רבי אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה וכו' וכת' התוס' ד"ה כל מקום וז"ל וא"ת יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דהא כתי' כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכי תימא אה"נ א"כ לקמן דבעי מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו לימא דאיכא בינייהו הא ואור"י כו'.
והנה מורי הר"ב שער המלך הביא דברי הרב המגיה בספר משנה למלך ה' שגגות דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש התוס' בחולין דק"ך דאצטריך הנפש לרבות את השותה משום דבהנאה ליכא כרת וא"כ מאי ק"ל הכא דהא מדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דבשאר הנאות אינו חייב כרת ולמה להו לחלק בין אוכל לתאכלו יע"ש ומורי הרב הנז' תירץ ע"פ מ"ש לקמן בפרק כ"ש דל"ה אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה ומעיקרא אסיקו רב הונא בריה דר' יהושע ור"פ דה"ט משום היקש דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות דברים שאדם יוצא י"ח מצה חייבים על חימוצה כרת והך הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה דהו"ל מצה עשירה ובעינן לחם עוני אין חייבין על חימוצה כרת ודחי להו רב אידי מהא דתניא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואין אדם יוצא בהם י"ח מצה דבעינן אכילה וליכא אלא ה"ט דמי פירות אינן מחמיצין יע"ש והשתא ודאי ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות ליכא כרת דהא אצטריך שפיר הנפש לרבות את השותה כי היכי דלא נימא כדר"פ ורב הונא דכל שיוצאין י"ח מצה חייבים על חימוצו כרת וכיון דבשותה אינו יוצא י"ח מצה ה"נ אינו חייב על חימוצו כרת והוה אמינא דשאר הנאות אין חייבי' כרת בשותה אבל בתר דגלי לן קרא במילת הנפש דלא דרשינן היקש זה הדרינן לכללין דשאר הנאות נמי חייבים כרת כיון דבכלל אכילה נינהו כדר"א עכ"ל ועוד מצאתי לו בכתיבת ידו שכתב על קושיית מוהר"י כולי הלז וז"ל כתבתי בנדפס דס"א ע"א ליישב קושיית מוהר"י כולי ז"ל שהקשה על דברי התוס' דכ"א ע"ב ד"ה כי כל אוכל כו' יע"ש ועוד אני אומר דלא ק"מ ואשתמיט מיניה דברי התוס' ר"פ העור והרוטב בדף הנז' ד"ה היכא וז"ל וצ"ל דאכלאיים בעי דאע"ג דלא כתי' אכילה ביה סברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור הוא בעין ולעיל דפריך אלא אם חמץ אכילה כתיבה ביה בלא"ה הוה מצי למפרך אלא כיון דכתיב ביה אכילה בהדייא פריך מינה יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה דעל ההנאה אין בו כרת דאע"ג דבהנאה יש בו כרת אפ"ה אצטריך דלא נימא התורה לא אסרה באכילה ובהנאה בכרת אלא כשהאיסור בעין אלא דבפ' העור והרוטב ק"ל להתוס' שפיר לתלמודא התם דפריך מטעמא דאכילה כתיבה ביה דמשום ה"ט ת"ל משום הנאה ותירצו דלפי האמת דס"ל דהנאת חמץ אין בו כרת משום דכי אוכל לא ילפינן מלא תאכלו פריך תלמוד' שפיר אבל מדאצטריך הנפש ליכא למשמע מידי כמ"ש וליכא למימר דטעם זה שכתבו התוס' דסברא הוא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין אינו אלא לפי האמת דהנאת חמץ אין בו כרת והילכך הו"א דסברא הוא דלא חייבא תורה כרת באכילה אלא כשהאיסור הוא בעין אמנם לכשת"ל דעל הנאת חמץ יש בו כרת אע"ג דאינו אוכלו אלא שמוכרו לגוי כיון שבא לו הנאה מחמתו מכ"ש שיש לחייבו כרת כשאוכלו אע"ג דאין האיסור בעין דאין לך הנאה גדולה מזה הבאה לו מחמתו דהא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לך דבכלאי הכרם כיון שיש בו איסור הנאה למה לי קרא וליכא למימר דס"ל דעל איסורי הנאה אין לוקין עליו וכדעת רבינו בפ"ח מה' מ"א דהא לית' שהרי ממ"ש דהנאת חמץ אין בו כרת אלא לאו מבואר דס"ל דלוקין על הנאה היפך דעת רבינו וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג ועיין מה שכתבתי בנדפס גם למה שתי' עוד משם הר' שמואל דגבי חלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה אכילה היו מחייבין כיון שהוא גוף החלב אבל משקה היוצא מהכלאים אע"ג דלא כתיב אכילה כמאן דכתיב דמי שאין זה גוף הפרי יש ליישב שפיר דודאי למאי דמסיק בגמרא גבי המחה את החמץ אכילה כתיבה ביה ק"ל שפיר דת"ל שהוא חייב מפני שהוא נהנה מגופו של איסור אבל מדאצטריך הנפש לרבות את השותה ליכא למשמע מינה מידי דעל הנאת חמץ אין בו כרת דאיכא למי' דהנפש אצטריך לרבות משקה היוצא מן החמץ דסד"א דשרי כיון שאינו גוף החמץ וזה דבר מוכרח דלפי האמת הנפש מרבה אפילו משקה היוצא מן החמץ מדאמרו בשאר איסורי' משקה היוצא מהן כמותן דילפי' מהנך או מבכורים וחד מהנך וכ"כ הר"ב ח"ה ז"ל יע"ש.
מיהו תירוץ ה"ר שמואל תמיהא לי טוב' דהיאך הפה יכולה לדבר דמשקה היוצא מכלאים שרי מפני שאינו גוף הפרי והלא כלאי הכרם אפילו קלפי הכרם והקשין אסרן הכתוב בהנא' אע"ג שאינן פרי כ"ש משקה היוצא מהפרי וכי מגרע גרע וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דת"ל משום הנאה וכ"ת דהר' שמואל ס"ל דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם וכמו שכן הוא דעת רבינו כמ"ש הר"ב מש"ל בפ"ה מהלכות יסו"ה. זה ודאי דחיקא לי מילתא טובא שאחר שבדיבור הקודם כתבו בפשיטות דלוקין על הנאה איך כתבו תי' זה סמוך ונראה משם ה"ר שמואל והיה נראה ליישב עפ"ז מה שהקשתי בנדפס לדעת רבינו דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם מהירושלמי דמס' ערלה יע"ש דאיכא למימר דרבינו ז"ל מפרש הסוגייא דפרק העור והרוטב כפי' ה"ר שמואל דאכלאי הכרם קמבעייא ליה ומשמע שאינן גוף הפרי דהשתא ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דאין לוקין על הנאת כלאי הכרם דאל"כ דאינן מגוף הפרי אפי"ה מחייב משום הנאה כמו קשין וקלפין ומטעם זה דחה הירושלמי הלז מיהו לתי' ה"ר שמואל ק"ט והנראה אצלי דכוונתם במ"ש כיון שאינן מגוף הפרי דסד"א דחשיבי זיעא בעלמא וכמ"ש לקמן בד"ה והדר מייתי כו' גם בפרק כל שעה דכ"ד ע"ב ד"ה אלא כתבו דהא דאצטריך למילף פרי מפרי מבכורים לאו למעוטי שאר משקי' אצטריך דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא היה ליחשב למשקים דזיעא בעלמא הוא ואצטריך למילף שנחשוב משקה של תירוש ויצהר כמו הפרי יע"ש וא"כ איכא למי' שפיר דאע"ג דבכלאי הכרם לוקין על הנאת קליפין וקשין הנהו שאני דנהנה מהן בעינייהו משא"כ הנך.
מיהו עיקר דבריהם שכתבו דג"ש אצטריך למילף שנחשוב משקין של תירוש ויצהר כמו הפרי כו' תמיהא לי דג"ש למה לי הא כי היכי דילפי' כלאי הכרם מבנין אב מבכורים וחד מהנך ה"נ נילף ערלה ותו דערלה ודאי איסור הבא מאליו הוא ולא דמי לכלאי הכרם שע"י זריעתו בא בעבירה כמ"ש התוס' וא"כ בפשיטות איכא למילף מחלב וחמץ כמו שאר איסורים אלא ודאי דג"ש לא אתא אלא למעוטי שאר משקין והיה נראה ליישב שדעתם ז"ל כדעת רבי' שכתב בפ"י מהלכות מאכלות אסורות דעל כל האיסורים משקים היוצאין מהן אסור ואין לוקין עליו וכת' הכ"מ שם דאע"ג דבפרק הרוטב יליף לה מקראי אסמכתא בעלמא הוא יע"ש וא"כ איכא למימר דלהכי אצטריך ב"ש לחייב מלקות על משקה היוצא מן הזתים והענבים הן אמת שבדברי רבינו הללו יש בהם מן המבוכה גם בדברי הלח"מ יש לעמוד עליו לעת הפנאי וכמו שאכתוב לקמן בפ"י מה' מ"א הלכה יו"ד ע"כ מצאתי מכתיבת ידו.
ובעיקר קושיית הרב מוהר"י כולי ז"ל בהיותי יוצק מים לפני מורי הרב מר יאודה אשכנזי ז"ל שמעתי מפה קדוש ישוב לקו' הנז' ע"פ מה שדרשו בת"כ פ' צו פ' י"ד סוף פרשה יו"ד הנפש ולא הציבור הנפש לרבות את השותה יע"ש דהשתא ליכא למימר דמדאצטריך הנפש לרבות את השותה שמעי' דבהנאה ליכא כרת דהא איכא למימר דהנפש אצטריך למעט הצבור ותלמודא דפריך ל"ל הנפש בחמץ תיתי מהנך לאו אעיקר קרא פריך דהא אצטריך למעט ציבור אלא אתנא דברייתא פריך וכדאמרן ואמטו להכי הוצרכו התוס' לחלק בין אוכל ללא תאכלו ואף שהר"ב ק"א כתב שם דמיעוט הציבור מה"א דהנפש מפיק ליה התוס' ז"ל לא משמע להו הכי אלא ממילת הנפש גופיה מפיק ליה וראיה לדבר דמעיקרא דריש מיעוטא דציבור ושוב דריש לרבות את השותה ולפי דברי הר"ב ק"א דמיתורא דה"א קדריש הו"ל למדרש תחילה מילת הנפש לרבות את השותה ושוב הו"ל למדרש יתורא דה"א ועוד ראיה דלעיל בפרק ח' סימן ט' גבי פיגול דרשו הנפש למעט ציבור ולא דרשו לרבות שותה וכתב שם הר"ב ק"א דמדהו"ל למכתב והאוכל ממנו וכתי' הנפש דרשו הכי הרי דלא מיתורא דה"א קדריש הכי ואין לומ' דהתם נמי מיתורא דה"א קדריש הכי ומילת נפש אצטריך לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב דא"כ בסוגיין דחולין דק"ך דקעביד תלמודא צריכותא דנפש דחלב ונבילה ושרצים דלא אתי לא חד מחד ולא מבינייא דשניהם ושלשתן אמאי לא עביד נמי צריכותא לנפש דפיגול דתיתי מהנך במה מצינו או מבינייא אלא ודאי דפיגול ה"נ דאתי מאינך ומילת נפש אצטריך למעט ציבור ולדברי הר"ב ק"א דמה"א דהנפש מפיק לה קשה וגם לדבריו ז"ל קשה אמאי לא דרשו בת"כ גבי פיגול לרבות את השותה כמו שדרשו גבי חלב אמנם לפי' דרבינו הנה מה טוב ע"כ ת"ד מורי הרב זלה"ה.
ולדידי נראה לי עוד דהתוס' הכא בפסחים לא ניחא להו מימר דמדאצט' הנפש לרבות את השותה שמעינן דשאר הנאות פטורי' מכרת דא"כ מאי פריך התם בגמרא בחולין דק"ך ל"ל הנפש בחמץ לרבות את השותה דתיתי מחלב ונבילה וכו' יע"ש ואם איתא דאצטריך הנפש למעט שאר הנאות מכרת מאי קושיא לימא דאה"נ דאתי מחלב ונבילה ואצטריך הנפש לרבות את השותה לגלויי דשאר הנאות פטורים מכרת דהו"א דמחייב משום דבכלל אכילה הנאה קמ"ל מילת הנפש למימר דוקא שותה הוא דמחייב ולא שאר הנאות ומדלא קמשני הכי ש"מ דלא ממילת הנפש ממעטינן שאר הנאות מכרת דבלא"ה פשיטא ליה להש"ס דשאר הנאות פטור מכרת ולהכי קשיא להו הכא בפסחים יהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דמהיכן פשיט' ליה להש"ס דשאר הנאות פטורים מכרת דאדרבא מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע ודחיקא להו להתוס' למימר דכי פריך התם בגמרא ל"ל בחמץ דתיתי מנבילה כו' אליבא דחזקיה פריך דס"ל דאיסור הנאה אינו בכלל אכילה אלא כשאומ' לא יאכל ולדידיה לא אצטריך הנפש לגלויי אשאר הנאות דבלא"ה אינו חייב כרת וא"כ שפיר קפריך ל"ל הנפש כו' אבל לר' אבהו לא קפריך מידי משום דאצטריך לגלויי אשאר הנאות דא"כ הו"ל להש"ס כי פריך ל"ל למימר בשלמא לרבי אבהו ניחא אבל לחזקיה קשה מדלא קאמר הכי ש"מ לאו ממילת הנפש ילפינן דשאר הנאות פטור מכרת ודוק.