שורשי הים על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי יצחק מאיו
פרק ב · הלכה טו
היה משכון הגר ביד ישראל ובא כו'. כ"כ מרן בש"ע חו"מ סי' ע"ב סל"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר הנה הרשב"א ז"ל בחי' לבב"ק דמ"ט עלה דהך מימרא כתב וז"ל מסתברא לי דה"ה אם אין לו משכון אלא שיש לו מלוה על גר זה גובה מנכסיו כנגד חובו ואע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדשו ר"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכן נ"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין ותדע לך דאי לא כיון דאוקימנא בדליתיה בחצרו אפי' כנגד מעותיו למה קנה דאי משום שעבודו הא אמרת דפקע עם מיתתו של גר דהוו כל נכסיו הפקר ואי משום דקני ליה למשכון במשכנו בשעת הלואתו למ"ד לא קני מאי א"ל אלא כמ"ש ואינו דומה למטלטלי דיתמי דהתם משום דיורשים הן דבר תורה ומשעת מיתה קמו להו ברשות היתומים ואפי' הם מופקדים ביד אחרים ואין בע"ח גובה מהם כדברי רע"ק שאמר בפ' הכותב יתנו ליורשים וכדמפרש בירוש' שהן יורשים דבר תורה עם גמר מיתה אבל כאן כשמת הגר עד שלא יזכה בהם אחר כבר קדם שעבודו של זה ובזה אפי' רע"ק מודה לר"ט שאמר התם במופקדים ביד אחרים או שהן ברה"ר ינתנו לכושל שבהם עכ"ל ודברי הרשב"א הללו קצתם הביא ה"ה ז"ל ובשם בעל העיטור וכ"כ הר"ב התרומות בסוף שמ"ט והביא דבריהם מרן ב"י ס"ל ולקמן בסי' ער"ה סכ"א וכן מבואר בדברי הטור שם בסוף הסימן יע"ש ועיין בתשו' הרשב"א ח"ב בסי' רנ"ב שכתב וז"ל אבל מה שהביא רבינו ראיה ממשכונו של גר אינה ראיה דשאני התם דקני ליה למשכון מדר"י ואפי' משכנו בשעת הלואתו כדמוכח בפ' השולח ובפ"ק דקדושין עכ"ל. ודברים אלו לכאורה הם הפך מ"ש כאן בחי' דלמ"ד לא קני מאי א"ל כו' כמבואר ואפשר לומר דבחי' משמע ליה דההיא סו' דפרק האומנים דפ"ב דאמרי' אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר קאי לפום קושטא ולא פליג אסוגיא דפ' השולח דל"ז ואסו' דקי' די"ט וכמ"ש התוס' שם כיע"ש. ולהכי הכריח שפיר ממשכנו בשעת הלואתו דלא קני מאי א"ל. אמנם בתשו' אזיל בשי' הרמב"ן ז"ל שהביא הוא ז"ל בחי' בפ' השולח דאותה סוגייא דפ' האומנים לא קיימא לפום קושטא ולעולם לר"י אפי' משכנו בשעת הלואתו קני משכון כיע"ש. ואפשר שתשובתו שם היה עם הרמב"ן ז"ל כדמוכח מלשונו שם דקאמר מ"ש רבי' כו' דחי ליה לפי שיטתו דשאני התם דקני ליה למשכון מדר"י דלדידיה ליכא למדחי כמ"ש בחידושיו ודוק:
ודע שהרשב"א ז"ל בתשו' הנז' העלה דהיכא דמטלטלי דגר היו מופקדים ביד אחר אין בע"ח דגר יכול להוציא מידו דעם גמר מיתתו קנו אותם הללו המופקדים אצלם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד והוו להו כמטלטלי דיתמי והכריח כן מההוא עובדא דאיסור גיורא דמייתי הש"ס בפ' מי שמת דקמ"ט. אמנם היכא דבזבזו אותם ישראל לאחר מיתת הגר כבר חל עליהם שעבוד בע"ח בגמר מיתה וקיימי ברשותייהו דהא לא קאי באפייהו זכות אחרים דבמטלטלי דיתמי גופייהו אי לאו דירושה ממילא קאתייא ועם גמר מיתה קמו להו נכסי בחזקת יתמי היו כתובת אשה ובע"ח גובין מהן וכדתנן בפ' הכותב ר"ע אומר ינתנו ליורשי' כו' ככתו' בחידושיו וכמדובר יע"ש:
וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה מהפקר סי' ה' הביא תשו' הרשב"א הלזו וכתב עליו וז"ל ולע"ד לא ידעתי מנ"ל דשעבוד כתובה ובע"ח חל על המטלטלין עם גמר מיתה מאחר דקי"ל בכמה דוכתי דמטלטלין לא חייל שעבודא דבע"ח עלייהו מחיים וכ"כ רש"י בפ' כל שעה דל"א ומההיא דפ' הכותב ליכא ראיה דהתם לא אצטריך ר"ע לטעמא דירושה ממילא קאתיא אלא מפני שהמטלטלין עדין לא באו ליד היורשי' דאי לאו טעמא דמיד זכו בהם היורשי' בע"ח היה גובה אותו מהם דלא חשיבי מטלטלי דיתמי כל עוד שלא באו ברשותא דיתמי אבל היכא דבאו ברשותא דיתמי דל מהכא טעמא דירושה ממילא אתייא כבר נעשה מטלטלי דיתמי ואפי' ר"ט היה מודה עכ"ל. ולא זכיתי להבין מאי קא ק"ל שהרי מבואר הוא בתשו' הרשב"א הנז' דמאי דמשמע ליה דשעבוד כתובה ובע"ח חב על המטלטלין עם גמר מיתה היינו ממה ששנינו בתוספ' דפ' מי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ויצא עליו כתובת אשה ובע"ח גובין מן האחרון כו' דתינח כתובה ב"ח מא"ל כו' ומתוך מה שהוק' לו אותה תוס' עם עובדא דאיסור גיורא עלה לחלק בין היכא דזכו אחרים במטלטלין מיד במיתת מפני שהיו מופקדים בידה והיינו ההיא דאיסור גיורא להיכא דזכו בהם אחר מיתת הגר והיינו ההיא דשנינו בתוספת' וע"ז הוק' לו מ"ש מטלטלי דיתמי והוצרך לחלק דהתם אף כשבאו ליד היורשי' אין ר"ט מודה אלא משום דירושה ממילא קאתייא ואהני ה"ט לר"ט דוקא היכא שכבר באו ליד היורשים ולר"ע אהני ה"ט אפי' היכא שלא באו לידם וקל הוא שהיקל ר"ט היכא שקדמו בע"ח ונטלו מרה"ר או מסימתא כמ"ש הרשב"א שם אבל בזוכה בנכסי הגר דלאו מכח ירושה דממילא קאתייא הוא דזוכה בנכסיו אלא מכח מעשה תפיסתו וזכיתו הלכך כל שלא קדם זכית הזוכה עם גמר מיתתו של גר קדם וחל על הנכסי' הללו שעבוד ב"ח ותו לא מצי לזכות ביה איניש אחרינא ומפני זה שנינו בתוספת' היתה עליו כתובת אשה וב"ח מוצאין מן האחרון כו' ומ"ש הרב מח"א שלא מצינו מדינא דגמ' דמטלטלי משתעבדי לב"ח ושכ"כ רש"י בפ' כל שעה כו' אי מהא לא איריא דודאי לעני' ב"ח מוקדם או לענין מלוה ע"פ אמלוה בשטר דשניהם ב"ח נינהו וכן לגבי יורשין דירושה ממילא קאתייא ודאי דאזיל ומודה הרשב"א דלא מצי מלוה מוקדם או מלוה שבשטר להוציא מיד מלוה מאוחר או מלוה שבע"פ או מיד יורשין שתפסו מטלטלין דכיון דכולהו בע"ח נינהו כולם שוים בשעבוד זה של מטלטלין מאחר דלא סמכא דעתיה דמלוה בשטרו או מלוה מוקדם אשעבוד מטלטלין וכשמת או שאין לו לשלם אלא מטלטלין אז הוא דחל השעבוד להשתלם מהם וכולם שוים בעת ההיא הלכך אין דין קדימה במטלטלין ולהכי הוא דאמרי' דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח אבל בבא לזכות בנכסי הגר לאחר מיתת הגר ויש לו ב"ח ודאי דמיד שמת הגר קדים עייל שעבוד ב"ח על המטלטלין ואין כח בזוכה לזכות בהם כזוכה מן ההפקר דכשאין לו לגבות ממקום אחר ודאי דמטלטלי משתעבדי לב"ח ולאו הפקר נינהו ועיין בחי' הרשב"א לקידו' במ"ש שם בסוף הספר בענין ההיא דר"ן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שכתב שם בתוך דבריו דלמ"ד שעבודא דאורייתא ודאי מדינא שעבודא חל על המטלטלין כקרקעות אלא דמשום דלא סמכה דעתיה דבע"ח עלייהו הוא דאמרי' דלא משתעבדי יע"ש. ובשיטה המקובצת לכתובות בפ' הכותב דפ"ד בההיא דאמרי' היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים ר"ט אומר כו' כתוב שם דצ"ו ע"ג בשם הריב"ש וז"ל וא"ת היה לו מלוה או פקדון ביד אחרים היאך ינתנו לכתיבה בשלמא לבע"ח הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה היאך ינתנו לה כו' יע"ש:
ובזה יש לדחות גם מ"ש עוד מח"א ז"ל שם וז"ל שם ובפ' יש נוחלין דקל"ח אמרי' ש"מ שאמר תנו ר' זוז לפ' ות' לפ' ומת ויצא עליו שט"ח גובה מהם וכתב רשב"ם דמיירי שעדיין לא באו הנכסים ליד מקבלי מתנה אבל לאחר שבאו לידם אין בע"ח גובה מהם דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכן מדברי הרא"ש בפי' י"ן גבי אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ולפי דברי הרשב"א ז"ל דסובר דשעבוד דב"ח חייל אמטלטלי דאחר מיתתו כל שאין זכות אחרים מעכבת היה נר' כמתנת ש"מ כיון שאינה אלא מדרבנן מיד אחר שמת חל שעבודא דבע"ח שהרי אין רשות היורשים מעכבת בהם כו' ואפי' כי באו אח"כ ליד מקבלי מתנה תגבה מהם כו' יע"ש. ולפי האמור אף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה לדברי רשב"ם דע"כ ל"ק הרשב"א ז"ל דחל שעבודא דב"ח על המטלטלי כל שאין זכות היורשים מעכבת אלא לגבי נכסי הגר שמי שבא לזכות אחר מיתת הגר בא לזכות מתורת הפקר ולא מתורת זכיה דממילא כירושה או מתורת שעבוד חוב או שום חיוב הלכך אין כאן הפקר כל דאיכא שום שעבוד אחר על המטלטלין אבל היכא דאיכא שום שעבוד אחר חוץ מבע"ח אפי' כההיא דמתנת ש"מ דכירושה שויוה רבנן ס"ס מיד במיתתו של גר הוא בא לזכות בה ממילא כל כה"ג הו"ל מקבל מתנה וב"ח כשני ב"ח שאין בהם דין קדימה במטלטלין וכל הקודם זכה בהם גם מ"ש עוד הרב מח"א ז"ל שם והרי"ף כתב בפ' הכותב כו' עיין בש"מ בפ' הכותב שם בדף הנז' מ"ש שם בשם הריב"ש ע"ד הרי"ף הללו יע"ש. גם מ"ש עוד וזכורני שזה ימים ראיתי במרדכי שתקנת הגאונים לא היתה כי אם לגבות מן היורשים ועיין בנ"מ דרע"ח ותראה כדברי ועוד דמלבד זה מספ"ל מילתא דע"כ לא תיקנו אלא בב"ח דאדעתא דהכי קא סמך אבל בנ"ד שנתחייב הגר לזה שלא מחמת חוב נר' דלא שייך להך טעמא עכ"ל לפי האמור אף הרשב"א אזיל ומודה לדברי המרדכי דלא תיקנו אלא לגבות מהיורשין ולא ממקבלי המתנה ולקוחות כיון דאין דין קדימה במטלטלין ואדרבא מה"ט כתב דהזוכה בנכסי הגר אחר מיתת הגר היכא דאיכא ב"ח מוציאין מיד הזוכה דהזוכה בנכסי הגר הוי כיורש ופחות מיניה שאינו זוכה מיד במיתתו של גר עד שיזכה בנכסים משא"כ בב"ח וכן בלקוחות מקבל מתנה דמיד במיתתו של גר חל שעבוד חיוב הגר על הנכסים ואפי' לא באו הנכסים בחיי הלוה ליד הלקוחות מקבלי מתנה הלכך היכא דאיכא בע"ח ומקבל מתנה כל הקודם זכה בהם ואם זכה בהם אחר מוציאין מידו כיון דלא זכה בנכסים מיד במיתתו של גר כבר חל שעבוד החוב או חיוב המתנה ממילא מיד במיתתו של גר מוציאין מיד הזוכה הלכך לענין הלכה למעשה נלע"ד ברור לפי מה שהעלה הרשב"א בתשו' הנז' ובחי' לב"ק דבין ב"ח ובין מקבל מתנ' מהגר שנתחייב הגר מחיים או מתנה ש"מ ומת הגר אם היו נכסי הגר מופקדים ביד אחר אין מוציאין מידם דמיד שמת הגר זכו בהם אותם שהיו הנכסי' מופקדים בידם וזה פירש למיתה וזה זוכה בהם מיד וכמו שהוכיח הרשב"א מההיא דאיסור גיורא. אמנם אם לא היו מופקדים ביד אחר מיד חל שעבוד ב"ח או מקבלי מתנה אפי' מתנת ש"מ במיתת הגר על הנכסים וכשבאו אחרים אח"כ וזכו בהם מוציאין אותם מידם דאע"ג דמקבל מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן והזוכה בנכסי הגר כיורש נמי הוא מ"מ מתנת ש"מ הירושה שלו חל ממילא מיד במיתת הגר משא"כ הבא לזכות בנכסיו אחר מיתתו דלא חל שם יורש עליו עד אחר מעשה זכייתו וכבר קדם וחל שעבוד המקבל מתנה או החוב מקודם והילכך מוציאין מידם כנלע"ד ברור ועיין להרב ראש יוסף באות פ"ה שכתב דבע"ח של גר נפרע אף ממשכון שבידו של גר מישראל אחר ולא אמרי' דמיד שמת הגר פקע שעבודו של משכון משום דיש שעבוד על משכון זה מדר"ן דבזה אני מסתפק כעת וצריך להתישב בדבר והיכא שהיה לו לבע"ח של הגר משכון בידו בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו אפי' לא נמצא המשכון ביד הב"ח בשעת מיתת הגר אלא היה בחצר שאינה משתמר' ואין בע"ח עומד שם זכה המלוה בגוף המשכון כנגד מעותיו וכתב הרב המאירי בפ' הפרה שאין הנפקד יכול לסלק המלוה בזוזי וכ"כ הרב ראש יוסף באות פ"ט והיכא שמשכונו של גר שהיה ביד הב"ח הפקידו ביד אחר ומת הגר זכה הנפקד במשכון במה ששוה יותר מהחוב או נימא כיון שמכח הב"ח תופס אותו לא זכה הנפקד בזה נסתפק המרדכי בפ' חזקת והביא דבריו מרן ב"י בסי' הנז' מחו' ל"ב והשה"ג שם בפ' חזקת שם יע"ש ועיין להרב ראש יוסף באות צ"א ולקמן בש"ע סמ"א :
והנה מדין זה דמשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר דזכה ישראל המחזי' בו למד מרן בש"ע סי' ע"ב סעיף מ' דה"ה אם המשכון של גוי הוא ביד ישראל ומת הגוי זכה בו ישראל המחזיק בו וז"ל שם משכונו של גוי ביד ראובן וא"ל ראובן לגוי תן לי מעותי א"ל הגוי תמשכן אותו לישראל אחר והלך ראובן ומשכנו לשמעון ונתן לו המעות שהגוי חייב לו ומת הגוי והמשכון שוה כפלים מהחוב זכה שמעון בכל המשכון וכתב שם הש"ך בס"ק ק"ס דהו"ל כההיא דמשכונו של גוי ביד ישראל ומת הגר ובא אחר והחזיק בו דאמרי' זה קנה כנגד מעותיו כו' וזה קנה השאר כמ"ש בסעיף הקודם ה"נ כיון שמת הגוי וליכא תובעין הו"ל כנכסי גר וזכה המחזיק בו ואין צורך למ"ש הסמ"ע בס"ק קי"ד והב"ח כמ"ש הש"ך דלפי דבריהם ז"ל אם השכינו בלא רבית לא זכה שמעון במות' שבמשכון כשמת הגוי ולפי האמור אפי' בכ"הג זכה שמעון במותר ולזה הסכים הש"ך והרב ט"ז ז"ל והוא ברור:
עוד כתב הסמ"ע דאפי' אם משכן ישראל לחבירו משכונות של גוי בלי צוויו של גוי זכה ישראל הב' בכל המשכון ואף דבידו דהישראל ראשון לפדותו כמ"ש מור"ם בי"ד סי' קס"ט סח"י דמאחר דהמנהג הוא לחזור ולפדותו הו"ל כאלו התנה עמו לחזור וליתן לו לפדותו הכא נמי כשהגוי חי דאף הישראל עומד במקום הגוי לפדותו אבל מיד שמת הגוי זכה ישראל שני במשכו' כו' מיהו אם יש לגוי יורשי' שדעתם לפדותו אז גם ישראל ראשון יכול לפדותו אחר מיתת הגוי קודם שבאו היורשין לפדותו כו' ואם הגוי א"ל לישראל ראשון בפי' שימשכנו אצל ישראל הב' אז אינו יכול לפדותו הראשון אחר מיתת הגוי אפילו יש לו יורשים שיודעים מזה ודעתן לפדותו ומש"ה כתבו הפוסקים האי דינא בשציוה הגוי לאשמועינן דאפי' מת הגוי ויש לו יורשים זכה הישראל השני את"ד יע"ש:
והרואה יראה שדבריו ז"ל נכונים בטעמן דכשמת הגוי ויש לו יורשים שיודעים מזה שהדין שגוי יורש את אביו ד"ת וכמ"ש מרן לקמן ר"סי רפ"ג וכשהיורשים יודעים מזה חייב להחזירו להם ואם אינו מחזירו יש בו משום גזל וכמ"ש הסמ"ע שם סק"ו יע"ש אם כן כשהישראל הראשון משכנו לישראל אחר שלא ברשות הגוי והגוי ויורשיו אינם מכירין כי אם לישראל הא' ממילא אין חילוק בין כשהגוי חי לכשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים ומכירים לישראל הא' ודעתן לפדות המשכון כי היכי דכשהגוי חי יכול הישראל לפדותו מיד הישראל הב' ה"נ כשמת ובא לרשות יורשיו שיודעים מזה יכול הישראל הא' לפדותו דאין זה דומה למשכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו דזכה במותר דשאני התם דכיון דאין לו יורשין הרי הישראל הב' זכה מן ההפקר אבל הכא דגוי יורש את אביו ד"ת וכשמת זכו יורשיו בו והרי הם יודעים מזה מה כח לישראל הב' לזכות בו טפי מכשהגוי היה חי ודוק' כשציוה הגוי למשכנו לישראל הב' דהשתא ממילא ע"פ הגוי נסתלק הישראל הא' מש"ה כשמת הגוי ובא ליד יורשיו נמי נסתלק זכותו של הישראל הראשון אבל בלא"ה לא כמדובר:
וראיתי להש"ך שם ס"ק קנ"ט שכתב שהב"ח חלוק על הסמ"ע בזה וס"ל דכשמת הגוי נסתלק זכותו של ישראל הראשון אפילו יש לו יורשים שיודעין מזה ואפילו לא ציוה הגוי למשכנו לב' וסיים וצ"ע. לדינא גם הט"ז כתב בפשיטות כדברי הב"ח ז"ל יע"ש ולק"ד נראי' יותר נכונים בטעמן כמדובר. ואולי דעתם ז"ל דכיון דעיקר מילתא דיש כח ביד הישר' לפדות המשכון מיד ישראל חבירו אינו אלא מטעם מנהג שנהגו לחזור ולפדותו דמצד הדין אין כח ביד הישראל הראשון לחזור ולפדותו אפי' כשהגוי חי וכמבואר בדברי מור"ם בי"ד סי' קס"ט דיי לנו במה שנהגו לבד והיינו בעוד הגוי חי ולא כשמת הגוי דאז חזר הדין למקומו והבו דלא לוסיף עלה כנלע"ד ודוק:
ודע שבעיקר דברי מור"ם בי"ד סי' קס"ט שכתב דכשהתנו מתחילה שצריך לחזור וליתן לו כשבא לפדותו דהכל כפי תנאו וכן אם המנהג כן אפי' כפי' סתמא הו"ל כאלו התנו בפי' וכו' ראיתי להש"ך שם ס"ק נ"ז שתמה ע"ז דא"כ אין זה מכר ואסור ליקח ממנו רבית כמ"ש מור"ם דסי' קע"ד בשם תשו' הרשב"א וכן מבואר בדברי המרדכי בפ' אז"ן דלא שרי הישראל הראשון ליתן רבית לישראל הב' אלא משום שאינו מחויב להחזיר לו המשכון וכ"כ בתה"ד סי' ש"ג והב"י דבתנאי גמור להחזירו לו אסור כדאיתא בש"ס בהדייא גבי מכר לו בית ואמר לו כשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור כדאיתא בסי' קע"ב וקע"ד והעלה הש"ך שם שדברי מור"ם שם אזלי ע"פ שיטת הרא"ש ובעל העיטור בפ' כ"ש דמשמע להו דכל היכא דהמשכון של גוי ביד ישראל ודעתו של הגוי לחזור ולפדותו ואין דעתו להשקיעו ביד הישראל כגון שלא אמר לו קנה מעכשיו אם לא אפדנו כו' אין צורך לישראל הראשון להתנות עם ישראל הב' שיהיה המשכון שלו לגמרי ושהוא מסתלק לגמרי ממנו אלא אפי' התנה בפי' שכשיחזיר לו הדמים יחזירנו לו שפיר דמי דכיון שהמשכון הוא ברשותו של הגוי עיקר שליחות הישראל הב' הוא על המשכון ונמצא שהרבית שנוטל הוא מהמשכון של הגוי דשרי אבל כשדעתו של גוי להשקיעו ביד ישראל ואמר לו קנה מעכשיו אז אזיל ומודה הרא"ש ז"ל ובעל העיטור דכשחוזר הישראל הראשון וממשכנו לישראל הב' אז צריך שיהיה דעתו למוכרו לו לגמרי ושיסתלק הראשון לגמרי ממנו וכמ"ש המרדכי עכת"ד:
ולפי דבריו ז"ל הללו יכולים אנו לומר דהרא"ש והמרדכי ז"ל לא פליגי דהמרדכי איירי בשדעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל והרא"ש ובעל העיטור מיירי בשאין דעתו להשקיעו ביד ישראל וכ"כ הש"ך ז"ל בהדייא בסוף דבריו וז"ל וכן מ"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכר לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל וא"כ הדבר ק' במה שסיים וכתב הש"ך שם ומעת' נקיטינן כרוב הפוסקים אלא שמנהגינו הוא ע"פ דברי העיטור והרא"ש בפ' כ"ש כנ"ל עכ"ל. ולפי האמור יכול היה לומר שמנהגינו היה ככ"ע ואפי' כהמרדכי דודאי שהמנהג אינו אלא במשכון שדעתו של גוי לחזור ולפדותו ואינו רוצה להשקיעו ביד ישראל דאי בשדעתו להשקיעו אף הרא"ש ובעל העיטור לא התירו בו כמ"ש הרב בהדייא וכיון שכן בכה"ג אף המרדכי ושאר הפוסקים אזלי ומודו וכמ"ש הרב ז"ל וכמדובר ואין לומר שמ"ש הרב ומנהגינו הוא ע"פ דברי הרא"ש והעיטור דקאי לענין כשדעתו של גוי להשקיעו דאפי' שלדברי המחבר ושאר פוסקים צריך שיתנה בהדייא הישראל הראשון שמוכרו לשני לגמרי וסתמא לא אמרי' דהו"ל כמוכרו בפי' ואנו שאין מנהגינו להתנות למוכרו בפי' היינו משום שמנהגינו הוא ע"פ דברי הרא"ש והעיטור דלדידהו סתמא נמי חשיב כמפרש דהא ודאי ליתא דלהא מילתא לא היה צריך לדברי הרא"ש והעיטור דפ' כ"ש ועוד שאינו מפורש בדבריהם דבר זה וטפי הי"ל לומר שמנהגינו בזה הוא ע"פ דברי המרדכי ותשו' הרא"ש שציינה הר"ב המפה כי ע"כ נלע"ד דמ"ש הש"ך דמ"ש רוב הפוסקים והמחבר דבעינן שיאמר הישראל בפי' אני מוכרו לך מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כו' אין כוונתו לומר דכשהוא ברשות הגוי שאין דעתו להשקיעו ביד ישראל ס"ל להנך פוסקים והמחבר כדעת הרא"ש והעיטור דיכול הישראל להתנות עם הישראל הב' לחזור ולפדותו דהא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הי"ל לפרש ולא לסתום ודוקא לדעת הרא"ש והעיטור ז"ל הוא שכתב הרב דכל שהוא ברשות הגוי יכול הישראל הא' לחזור ולפדותו ויכול להתנות ע"ז בפי' אמנם לדעת המרדכי ושאר הפוסקים והמחבר לא כתב הרב אלא דמהני נמי תנאי שהתנה עמו למוכרו לו לגמרי אפי' בשהמשכון הוא ביד ישראל לגמרי דלא נימא כיון שהמשכון הוא ברשות ישראל לגמרי אפי' תנאי דלמוכרו לו לא מהני ודוקא כשהמשכון הוא ברשות הגוי הוא דמהני תנאי זה לדעתם ז"ל לזה כתב דזה אינו אלא דמ"ש רוב הפוסקים והמחבר כו' מיירי נמי אם הוא ברשות ישראל כלומר אף בכה"ג נמי מהני התנאי אמנם כשהתנאי הוא בהפך לחזור ולפדותו לדידהו ודאי לא מהני אפילו כשהמשכון הוא ברשות הגוי מדלא חילקו בכך ואנו מנהגינו כדברי הרא"ש והעיטור כנלע"ד כוונת הש"ך אף כי ידעתי כי יש בזה מהדוחק בשיעור לשונו דאי לא"ה אין מובן לדבריו ז"ל. ומ"מ בעיקר דברי הש"ך במאי דתריץ יתיב דברי מור"ם ע"פ דברי הרא"ש והעיטור דפ' כ"ש לא נחה דעתי שאם כדבריו לא הי"ל למור"ם לכתוב על דברי המרדכי שחולק על הרא"ש והעיטור כלשון הזה ואם התנו מתחילה כו' הכל כפי תנאם כו' כאלו בזה מודה המרדכי שכתב קודם אלא הי"ל לומר בלשון וי"א ועוד שבתחילה כתב שכן המנהג פשוט שלא להכריחו לישראל הב' לחזור ולתנו לישראל הישראל ואח"כ חזר וכתב להפך לפי דברי הש"ך. ועוד למה לא ציין דברי הרא"ש והעיטור כמנהגו וציין שהוא סברת עצמו כי ע"כ נלע"ד דהרב ז"ל מילתא חדתא אתא לאשמועינן אליבא דכ"ע ואף לדעת המרדכי שכתב קודם זה והוא מ"ש הר"ב מחנה אפרים בה' מלוה סי' י"ג דפ"ג ע"ג וז"ל איברא דצריך לחקור לכל הפירושים כשהתנה המוכר עם הלוקח לכשיביא המעות יחזיר לו השדה דאמרי' דאם הביא הדמים הרי המקח בטל מעיקר' והפירות שאכל הוה רבית קצוצה או אבק רבית ואמאי לא אמרי' דהמקח קיים עד זמן שיחזיר לו המעות ומה שאכל הלוקח קודם דידיה הוא כדין כל מתנה ע"מ להחזיר דהוייא מתנה עד אותו זמן והרמב"ם גופיה כתב בה' מכירה פי"א וכן המוכר שהתנו להחזיר המקח לזמן פ' או לכשיביא מעות הרי המקח קיים ויחזיר לכשהתנה ע"כ:
וראיתי להאחרונים שנדחקו בדבריו ז"ל וראיתי להרשב"א בתשו' סי' קצ"ח כו' למדנו מדבריו דכל שמכר או נתן והתנה שלא בע"מ וא"ל תחזירם לי כשאחזיר לך המעות הרי זה כמי שפי' ואמר שכל שיחזיר המעות יחזיר המקח מעיקרא משא"כ באומר בלשון תנאי וע"מ דה"ז גמר והקנה לו ומעכשיו ע"ת שיחזירנה לו כשיביא המעות והוי ככל תנאי דעלמא שכל שמקיים התנאי נתקיים המעשה למפרע ונמצא המכר קיים עד זמן שיחזירנו לו וכי אכיל לוקח פירי דידיה קאכיל שהרי כשמחזירו אח"כ אינו אלא שחוזר הלוקח ומוכרו למוכר וצריך להקנותו לו בקנין חדש כו' ומזה דן הרב באלו הטבות שנוהגים שמוכר לו חפץ לחבירו בזול ומתנה שכשיביא לו מעות וכו"ך יותר שיחזור וימכרינה לו דהמקח קיים והלוקח יכול להשתמושי ביה כאדם העושה בשלו ואין כאן משום רבית ואם נאנס הפסיד הלוקח אבל כל שלא התנה כן אלא שאמר לו כשאביא לך מעות תחזיר לי החפץ הר"ז אסור כדין הגמ' עכ"ל וכ'כ בתשו' צ"ץ סי' ך' יעו"ש והשתא איכא למימר דמור"ם ז"ל בכ"הג הוא דקאמר דשרי ע"פ תנאם וז"ש אם התנו מתחילה דצריך לחזור וליתן לו כלומר שחוזר ומוכרו לו הכל לפי תנאם והוסיף עוד דאם המנהג הוא כך כלומר שחוזרים למכור המשכון לישראל הא' אפי' לא התנו מתחילה על כך מסתמא על דעת כן משכנו וצריך לחזור ולמוכרו לו כן נלע"ד. וכי תאמר אלי שלא כיוין מור"ם לזה מ"מ אנן בדידן שפיר מצינן למידן הכי ע"פ דברי מח"א ותשו' צ"ץ ומה שיש לעמוד בעיקר דברי הרשב"א בתשו' זה שהביא מח"א כבר עמדתי עליהם במקום אחר ועלו ובאו דברי במזבח הדפוס בס' נדפס מחדש לעמיתנו בתורה כמוהר"א גאטינייו בס' אגורה באהלך עי"ש בחי"ד דל"ד יע"ש:
ולענין הל' למעשה אם הישראל הא' משכן משכון הגוי לישראל חבירו אם משכנו לו ברשות הגוי אין כאן איסור רבית לכ"ע כיון דהשתא אין אחריות המשכון עליו כלל ואינו יכול הישראל הא' לכופו לשני לפדותו ואם משכנו בעצמו שלא ברשות הגוי אם דעתו של גוי להשקיעו המשכון ביד ישראל אין הישראל הב' יכול ליקח רבית מהגוי ע"י הישראל הא' כמ"ש בפ' כ"ש ויכול הישראל הא' לכופו שיתננו לו אמנם אם א"ל בפי' הישראל הא' לב' בשעה שמשכנו שמוכרו לו לגמרי ושהוא מסתלק ממנו אז יכול הישראל הב' ליקח הרבית של הגוי מיד ישראל הא' וכמ"ש בש"ע י"ד סי' קס"ט ואם מת הגוי אינו יכול לפדותו מיד הב' בע"כ כיון שנסתלק ממנו לגמרי ואם המנהג הוא סתמא שחוזר הב' ומוכרו לראשון כשבא לפדותו ממנו יכול לכופו לב' שיחזירנו וימכרנו לו כמ"ש לעיל בפי' דברי מור"ם ע"פ מ"ש הרב מח"א והרב צ"ץ ז"ל אמנם אם המנהג לחזור ולפדותו סתם בלי זכר מכירה מחדש בזה באנו למחלוקת הרא"ש והעיטור דפ' כ"ש עם שאר הפוסקי' וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' קס"ט ס"ק נ"ז דלדעת הרא"ש ובעה"ע אם אין דעתו של הגוי להשקיעו המשכון ביד הישראל יכול הישראל הא' לכופו לב' לפדותו ומשלם לו הרבית וכ"ש אם התנה מתחילה לחזור לפדותו ולדעת שאר הפוסקים אינו יכול לשלם לו הרבית ואין כח בידו לפדותו בע"כ של ב' שהרי צריך להתנות בפי' שמוכרו לו לגמרי ומסתלק ממנו ואז הוא שיכול לקבל ממנו הרבית של הגוי ולפדותו אם ירצה וכיון דאיכא פלוגתא בהא יכול המוחזק לומר קים לי ועיין להרב כהונת עולם בי"ד סי' קס"ט דט"ו רע"ג ולהר"ב מח"א ה' רבית סי' ל"ג ודוק:
עוד כתב מרן בש"ע ח"מ סי' ע"ב סמ"א משכונו של גוי ביד ראובן והפקידו ראובן ביד שמעון ומת הגוי יש להסתפק אם זכה שמעון במשכון זה יתר מהחוב עיין במ"ש הש"ך בס"ק קס"ג דאין מקום להסתפק דודאי זכה שמעון הנפקד מכל דכן מההיא דסעי' ל"ט ושכ"כ רש"ל בפ' הפרה ס"ך יע"ש ואין ספק דאשתמיט מינייהו דברי מוהריק"ו דשורש קי"ח שכתב וז"ל ואל תשיבני ממ"ש המרדכי בפ' חזקת דמספ"ל לראב"ן במשכונו של גוי ביד ראובן כו' דע"כ ע"כ לא מספ"ל לראב"ן אלא דוקא היכא שהפקידו אצלו דשמא בשעת מיתת הגוי מיד זכה בו המפקיד שהנפקד הזה כשלוחו כל זמן שלא פירש שהוא רוצה לזכות בו והרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בו עד לאחר זמן שבא המפקיד לתבוע משכונו דאלת"ה תיקשי ליה דתפשוט בעייא מההיא דמשכונו של גר ביד ישראל כו' דזה קנה את השאר כדאמר רבא בפ' הפרה עכ"ל : הרי שחילק הרב בין ההיא דסל"ח להא דהכא ושלא כדברי הש"ך ורש"ל ז"ל ועיין בהר"ב ראש יוסף באות צ"א ומ"מ למדנו מדברי מוהריק"ו דאם גילה דעתו הנפקד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות בו מיד אין מוציאין מידו ולענין הלכה למעשה נראה נכון מ"ש בשם מוהריק"ו דכל שגילה דעתו הנפקד מיד בשעת מיתת הגוי דדעתו לזכות מיד דינא הוא דאין מוציאין מידו היתרון שבמשכון ואפי' אם תפס המפקיד מוציאין מידו דכבר זכה בו הנפקד מדינא אמנם אם לא גילה דעתו בזה יש להסתפק הילכך אף כשהמשכון בידו אין מוציאין ממנו מספק היתרון מ"מ אם תפס המפקיד ממנו מצי טען קי"ל כהצד המזכה לי ושלא כדברי והש"ך ורש"ל ז"ל: