שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה ה
והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה. והנה התוס' בפ"ק דקדושין דיו"ד ד"ה כל הבועל הק' וז"ל תימה דבפ' הבע"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ואומר רשב"א דהתם בשלא עשה כי אם העראה ופירש דמוכח דלא היה דעתו לקנות על גמר ביאה אבל הכא מיירי בשגמר ביאתו וריב"ם תירץ במפרש לקנות בהעראה והכא בשלא פי' דבסתם דעתו על גמר ביאה עכ"ל הרב מוהרימ"ט ז"ל בתי' שם משמע ליה דרשב"א וריב"ם פליגי לענין דינא דלריב"ם אינו קונה בהעראה אם לא בשפירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה לבד ואפי' הערה ופירש לא קנה כל שלא פי' ועפ"ז ק"ל דאמאי לא אמרו בגמרא דנפקא מינה אם הערה ולא גמר אך לפי' רשב"א ניחא דהא פשיטא דמקודשת כמבואר והוא ז"ל תירץ דכשלא גמר אין ס' שאינה מקודשת דהו"ל כאומר הרי את מקודשת במנה ולא נתן לה אלא דינר דאמר ר"א ה"ז מקודשת וישלים וכמ"ד לה ע"מ דמי וכשינוייא דר"א דמונה והולך שאני סוף ביאה קונה דכולה ביאה במקום קדושין דש"פ קיימא וכי היכי דבש"פ מצי למיהדר בה עד שישלים הפרוטה ה"נ מצי למיהדר ומסיק כל הבועל כו' עכת"ד ז"ל ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח"א נר"ו כתב עליו וז"ל ובקוצר ידיעתי לא הבנתי כונת הרב ז"ל חדא דלפום מאי דמשני התם ר"א מונה והולך שאני א"כ נראה דבבועל סתם כמונה והולך דמי ואינה מקודשת ועוד דלמאי דמצדד אצדודי ואמר דכולה ביאה במקום קדושין דש"פ קיימה ומה"ט אינה מקודשת אמאי לא הכריחו דפשיטא דאינו כן מטעמא דאי לקדו' דש"פ מדמית ליה א"כ אמאי במפרש לקנות בהעראה מקו' אטו מי איכא מאן דס"ל דאם נתרצתה להתקד' בפחו' מש"פ דמקודש' הא ליתא כמבוא' וכיון דמההי' דיבמו' חזינן דבמפרש לקנות בהעראה דמקודשת הרי מוכח דלאו לקדושין דש"פ דמו אלא למקדש במנה והיכי קאמר דאינה מקודש' משום דדמי כולה ביאה לש"פ ויותר היה נראה לע"ד כמתלמד מדבריו דודאי פשיטא ליה לבעיין דאם הערה בה ופירש שאינה מקו' כיון דגלו דעתייהו מעיקרא להתקדש בביאה וסתם ביאה לגמר ביאה לאנשי משמע להו ולא הערא' אמנם בשגמר ביאתו אפשר לצדד ולומר דמקו' משעת העראה וטעמא דכיון דאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה קודם א"כ נמצא דבהעראה תליא מילתא שהיא הגורמת הנאה לביאה הא למה זה דומה למקדש בכסף שאין הנאתה מן הכסף בשעת הלקיחה כלל אלא שע"י לקיחת הכסף שלקחה בשעת הקדושין גורם שתהיה האשה נהנית אח"כ וה"ה ה"נ כמובן וכיון דגמר ביאתו נמצא למפרע דהעראה הראויה להתקדש בו הויא משא"כ בשלא גמר אף שהערה בה אותה העראה לא חשיבה כלל ודוק עכ"ל.
והאמת יורה דרכו דהני תרי שנויי לא פליגי ומר אמר חדא ומא"ח וכן משמע מדברי הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והריטב"א וכ"כ הרמ"ל בפי"ז מה' א"ב דט"ו ד"ה נסתפקתי בכ"ג שבא לקדש אשה כו' יע"ש וכתב עוד הרמ"ל שם דאף לפי תירוץ רשב"א וריב"ם אסור לכ"ג לקדש בביאה אם לא שיגמור ביאתו או שיפרש שדעתו לקנות בהעראה וליכא למימר דכיון דאיכא איסו' לא אמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא אמרינן דעתו לקנות בהעראה דהא קושיא זו שהקשו הראשונים היא ג"כ על הבעיין דמאי קבעי וכי לא גמר מס' יבמות דגמרי העראה דאשה לבעלה מקיחה קיחה ועוד דהרמב"ן והרשב"א החזיקו פירושם מדלא קאמר הבעיין נ"מ להערה בה ופירש כו' יע"ש.
וכתב על זה מרן מלכא מהרח"א נר"ו וז"ל ואף כי דברי הרב אינן צריכין חיזור ותור' אמת היתה בפיהו ומה גם שכבר עשה לו סמוכות הן מדברי הבעיין עצמו הן מדברי הרמב"ן והרשב"א ע"ד הבעיין עכ"ז נראה שהדין דין אמת מטעם אחר דחזינן להראשו' ז"ל שאחר שכתבו דבסתם אינו קונה בהעראה הם אמרו דיבם ליבמה אף בסתם קונה משעת העראה והכריחו מההיא דפרק כיצד בכ"ג שנפלה לו יבמה מן האירוסין דמדין תורה מיבם אותה משום דאתי עשה ודחי ל"ת כו' ככתוב בחי' הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל בפי' ההלכות ואי אמרת דבכ"ג אף בסתם הו"ל כפירש כיון דאיכא איסורא אין משם ראיה דהתם שאני משום דהו"ל כפירש כיון דאיכא איסורא כדאמרן אמנם ביבמה דעלמא דלא שייך האי טעמא אה"נ דכל שלא פירש וגמר ביאתו אינו קונה כי אם בגמר ביאה אלא מוכרח שדינו דין אמת דגם בכ"ג על הסתם דעתו על גמר ביאה ולא אמרינן דכיון דאיכא איסו' הו"ל כפירש כמבואר.
ומכאן ק"ל למ"ש הריטב"א הביאו מרן ב"י ז"ל בא"הע סימן מ"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש אשה אלא בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ"כ מהרי"קו בשורש קע"א שאם שלח סבלונות בשבת שאין חוששין לקדושין יע"ש ומבואר טעמם דכיון דאיסור רביע עלייהו שלא לקדש אף שהוא איסור מדרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחם וכדבריהם פסק שם מור"ם ז"ל ועיין להרב פ"מ ח"א סימן פ"ח דף רכ"ד ע"ג הלא בספרתם ולפי דבריהם ז"ל אמאי לא אמרי' הכא נמי דאף שגמר ביאתו ולא פירש דלהוי כאלו פירש דאלת"ה איסורא רביע עליה דקעבר על עשה דבתולה יקח דומיא דסבלונות דאף דסתמא הוו קדושין מ"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין כמ"ש ז"ל.
שוב ראיתי לה"ה מופת הדור בספר מש"ל ברפ"א מה' מכירה שתמה משמעתין דהכא ומתוך מה שהעלו הראשונים על תשו' ה"ה מהריב"ל ח"א סוף כלל י"ג שכתב שאע"ג דבמקום שכותבין שטר לא קנה בכסף לבדו אם לא היכא דפריש היכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד עכ"ל ותמה עליו דלפי מאי דפירשו הראשונים בשמעתין הויא תיובתיה יע"ש, ובסוף דבריו העלה שיש לחלק בין היכא שהוא בדה את האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו שבנדון הריב"ל שנשבע לקיים את המקח הוי כאלו באותה שבועה שנשבע כאלו גילה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין משא"כ גבי כ"ג דליכא שום גילוי דעת שרוצה לקנות בתחילת ביאה עכ"ל והדבר ברור שאין זה מעלה ארוכה ומרפא למה שהקשינו ע"ד הריטב"א ומהרי"קו ז"ל בההיא דסבלונות כמובן.
כי ע"כ בהורמנותיה דמר אנא דאמרי דאפשר לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הראשונים דבכ"ג אף על הסתם לא קנה ולא אמרינן כיון דאיכא איסורא הוי כאלו פירש אלא דוקא בההיא דהעראה דלאו כ"ע דינא גמירי וסוברים דכל שלא גמר ביאתו לא חשיב בעולה וכיון שאינו יודע זה מסתמא דעתו על גמר ביאה ואף דבכ"ג ליכא למיחש שטועה בזה וכדאמרינן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה מ"מ אף דבדידיה ליכא למימר דטעי בהכי מ"מ בעינן דעת האשה ג"כ ואם הוא מכוין בתחילת ביאה משו' שיודע דבגמר ביאה נעשית בעולה ואסירא ליה אכתי היא האשה אינה יודעת דבהעראה נעשית בעולה ודעתה לגמר ביאה וכיון שאין כאן דעת שניהם אינה מקודשת משא"כ בההיא דמהריב"ל והריטב"א ומהרי"קו ז"ל דידעי אינשי בהכי וברירא להו איסורא דפשיטא דסתמו כפירושו ודוק עכ"ל מרן נר"ו ומדבריו הללו זאת שמענו דהא דאמרינן דאי פריש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה דקני היינו דוקא כשפירש ג"כ האשה שרצונה להתקדש בהעראה אבל אם האשה לא גלתה דעתה אינה מקודשת בהעראה אע"ג דמקדש גילה דעתו שדעתו לקנות בהעראה ודבר זה לא ראינו לשום א' מהפוסקים שיאמרו כן בהדיא.
כ"ע ור"ת תירץ דאחרי שנתרבתה העראה בגמר ביאה א"כ כל מקום שמזכיר ביאה בהעראה קא' וה"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה ולמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דשייך בו תחילה וסוף עכ"ל וכתב ע"ז הרב מש"ל בפי"ז מה' א"ב הט"ו ד"ה עוד כתבו התוספות כו' וז"ל ולא ידעתי לאיזה דבר קרי תחילת העראה אם הוא לנשיקה הוא דבר תימא שתקרא בעולה ותיאסר לכ"ג בשביל נשיקה, ושוב כתב שכן תמה הריטב"א בחי' ע"ד ר"ת יע"ש ולעד"ן דמעולם לא עלה על דעת ר"ת לומר דבנשיקה תקרא בעולה דפשיטא שעדיין בתולה מקרי ולא תקרא בעולה אלא בהכנסת עטרה שזו היא הנקראת העראה אמנם דעת ר"ת לומר דאי סוף ביאה קונה דהיינו אחר גמר העראה אסור לכ"ג לקדש בזה דכיון דהבעילה והקניה באים כא' אי איפשר לצמצם והרי באותו רגע ממש שהוא קונה אותה הרי היא בעולה אבל אי תחילת ביאה דהיינו נשיקה קונה אותה הרי בשעת הקניה היא בתולה ולא נעשית בעולה עד העראה ומש"ה אמרו דנ"מ לכ"ג והדברי' ברורים.
ומהרימ"ט הרבה להקשות על סברת ר"ת הלזו שלפי דבריו אמאי לא אמרו בגמרא דנ"מ אם עשה תחילת העראה ולא גמר להערות ועו' דמאי קמבעיא ליה בתחילת העראה הא כיון דילפי' קיחה קיחה לא קני אלא מה שקונה בעריות דהיינו בהכנסת ראש עטרה גמורה דפחות מכאן ודאי דלא מחייב שאינו אלא נשיקה כדאמרינן בפרק הבא על יבימתו כ"ש גבי קדושין דא"ל דעתו על גמר ביאה ועיין בספר משנה למלך ז"ל, ועוד הקשה דכיון דמסקינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה פשיטא דהיינו מירוק לגמרי דומיא דשפחה דאין סברא לומר שדעתו אהכנסת עטרה ותו לא דהא אמרינן בעלמא תחילתו באונס אעפ"י שלבסוף אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה שוכרתו פטורה מ"ט יצר אלבשה א"כ היכי אמרינן התם דאשה ניקנית בהעראה ולא אמרי' דעתו על גמר ביאה והוא ז"ל יישב דפשיטא ליה לר"ת נמי דבשעשה העראה גמורה ולא מירק דלא הוו קדושין ולא מטעם דלא קניא אלא דקדושי טעות הן שדעתייהו על גמר ביאה והא דאמרינן דניקנית בהעראה היינו לענין שלא תוכל האשה לחזור בה דהו"ל כע"מ ומקיים תנאה ואזיל והכא מ"ל בהעראה גופה שהאשה ניקנית בה אם מתחילת העראה נקנית דלא מצייא למהדר בה או אם היא חוזרת עד סוף העראה ומסיק כל הבועל כו' ולא סגי בלא מירוק דכולה העראה במקום פרוטה דקדושין קיימא ופחו' מכאן לאו כלום הוא עכ"ל.
ויש לדקדק על דברי הרב חדא דאכתי מה תיקן בזה למה שהקשה דכיון דמקיחה דעריו' ילפינן לה פשיטא שצריך הכנסת עטרה והן עוד היום אף לפי תירוצו ז"ל דקאמר כמ"ש בפרק הבע"י דהעראה קונה היינו דלאחר שגומר ביאתו קני משעת העראה א"כ דוקא משעת עטרה ואילך הוא דקני שזהו מאי דילפינן מעריות ולא קודם לכן ומדבריו משמע שרוצה ליישב בזה גם קו' זו כמבואר ועוד דלפי דבריו מוכח דסבור ר"ת שאם פירשו דבריהם מקודם שמתרצים להתקדש בהעראה שמקודשת אף שלא גמר ביאתו דהשתא ליכא טעמא דקדושי טעות וזה ברור אם כן עדיין קשה ע"ד ר"ת דאמאי לא אמרו בגמר' דנ"מ אם פירשו דבריהם ואמרו דבתחילת העראה דהיינו נשיקה שתהיה מקודשת אף שלא יגמור דאי אמרינן דכולה ביאה לקדושי פרוטה דמייא פשיטא שאינה מקו' אך אי לקדושי כסף במנה דמו תנאם קיים ומקו' כמ"ש הרב והיא גופה קשיא לדעת הר"ן שכתבו התוס' בתר הכי ועיין בס' עצמו' יוסף דאמאי לא אמרו דנ"מ אם פי' שדעתו לקנו' ולא ידעתי אמאי לא ערער הרב על תי' ר"ן.
וסבור הייתי לומר שאף לתי' ר"ן והיא תי' הרי"ף כל שפירש דעתו לקנות בהעראה או שלא גמר ביאתו דמוכחא מילתא שדעתו לקנות בהעראה אין ספק שהיא מקו' וכסברת רשב"א וריב"ם ז"ל ומאי דלא אוקמוה ההיא דפרק הבע"י בכה"ג היינו משום דס"ל ז"ל דמ"ש התם אשה לבעלה גמר קיחה קיחה היינו נמי בשגמר ביאתו בסתם דהא דומיא דיבם ליבמה קתני לה התם וביבמה עכ"ל דהיינו אפילו על הסתם וכמ"ש הראשונים ומש"ה הוצרכו להעמידה בביאה שלאחר קדושין ונ"מ להפרת נדריה אם נדרה בין העראה לגמר ביאה דמפר לה בעל או אם מתה בנתיים ליורשה וליטמא לה כמובן וכמו שכן מוכרחין אנו לומר כן לפי דברי ה"ה שאכתוב בסמוך בס"ד אך אמנם אנכי הרואה להרב מש"ל מפשט פשיטא ליה טובא דלהרי"ף ור"ן גאון בכל גוונא אסור לכ"ג לקדש בביאה אף אי אמרינן דביאה עושה נשואין יע"ש והכי מסתבר וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אמרו דנ"מ אם פירש דעתו לקנות בהעראה ולא גמר ביאתו וכדאמרן.
ולכן נלע"ד דס"ל להרי"ף ור"ן גאון ור"ת דהעראה לחודה בלא גמר ביאה פשיטא ליה לתלמו' דלא הוו קדושין כלל דאותה העראה כלא חשיב כיון שאין אחריה גמר ביאה והרי זה דומה ממש למקדש בפחות מש"פ שאינה מקו' וע"כ לא נסתפקו בגמ' אלא בשגמר ביאתו דהשתא כיון שאי אפשר לגמר ביאה בלא העראה תחילה חשיבא להו שאפשר דקונה וכמ"ש לעיל ומש"ה אמרו בגמ' נ"מ לפשטה ידה א"נ לכ"ג כו' דבלא"ה אין שם נפקותא כלל ופשטוה שגם בזה אינה מקו' ודוק ועיין להרב מש"ל שם בפי"ז מה' א"ב שכתב ע"ש הרמב"ן בחי' שכתב ע"ש ר"ת שאם פירש ולא גמר ביאתו לדברי הכל לא קנה אבל בשגמר בעינן דמאיזו שעה קנה אם מתחילת ביאה או מסופה ואפשר דהיינו מן הטעם האמור בזה ודוק.
כ"ע ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות אחר קדושין שע"י אותה העראה הוי כנשואה כמו חופה דלאחר קדושין וקשה לפי' דקיחה גבי קדושין כתיב ולא מיירי בחופה כלל עכ"ל גם הרי"ף בפרק הבע"י תי' כתי' רבינו נסים גאון והביא דבריו הר"ן בפי' ההלכות בשמעתין והרשב"א בחי' הוקשה לו בתי' זה כמו שהקשו התוספו' ותירץ שי"ל כי יקח ובעלה משמע ביאה לבתר קדושין כדאיתא בשמעתין וכתב ע"ז ומיהו לא נהיר דא"כ לעולם לא יקנה עד דקדיש ובתר בעיל וכ"ת אתא בעולת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה א"כ ובעלה לחודה משמע והדרא קושיין לדוכתא עכ"ל ואין דבריו מובנים דאי בעולת בעל גלי על ביאה לחודה שתקנה תו אין לפקפק דובעלה לחודה משמע דאדרבא היא הנותנת לומר דובעלה לאו לחודה משמע דא"כ תרי קראי למה לי בביאה לחודה דקני אלא ודאי עכ"ל דקרא דבעולת בעל אתא לאשמועינן דביאה לחודה קנה ומ"מ אינה כנשואה ואתא ובעלה לאשמועינן דביאה דאחר קדושין קונה קנין גמור להיות לו כאשתו לכל דבר ולא תימא חופה דוקא בעינן להיות דינה כנשואה וכסף אחר כסף אינו גומר כנודע והוה אמינא ביאה אינו גומר בה כל שלא היה שם חופה להכי אתא קרא לאשמועינן דביאה נמי לאחר קדושין משוה אותה נשואה וכיון שגמר קיחה קיחה מעריות די אפילו בהעראה כמובן ואי קשיא לך דא"כ מאי האי דפריך תלמו' לר"י האי ובעלה מאי עביד ליה ומשני דאצטרי' למעט אמה העבריה ולפי האמור שפיר אצטריך קרא ובעלה לאשמועינן דביאה גומר בה להיות דינה כנשואה כדאמרן לזה י"ל דכיון דאכתי לא ברירא ליה אי ביאה אירוסין עוש' או נשואין עוש' ואפשר דנשואין עושה דובעלה למילתא אחריתי אצטריך דאי לענין שתהיה גומר אחר כסף הא לא אצטריך שאפילו בביאה לחודה היא גומרת למה לי קרא שהיא גומרת אחר כסף אך אי אמרינן דאירוסין עושה אצטריך קרא להכי לומר דביאה גומרת אחר כסף ואפשר דר"י לפום קושטא הכי ס"ל דביאה אירוסין עושה וניחא ליה ההיא דיבמות וכ"כ הר"ן דאביי ורבא ס"ל דאירוסין עושה יע"ש.
ומרן מלכא מהרח"א נר"ו כתב בקונטריסו דמשום דאכתי לא ברירא ליה לתלמו' אי בעי' גמר ביאה ואפשר שתחילת ביא' קונה דקרא בתחילת קנין מיירי מש"ה קאמר דובעלה אצטריך למילתא אחריתי אמנם למאי דאסיקנא שסוף ביאה קונה מצינן למימר שפיר דקרא בביאה לאחר קדושין מיירי לאשמועינן אגב גררא שקונה להיות דינה כנשואה וכדאמרן א"ד נר"ו ולא זכיתי להבין אמרי קדוש שמי גילה לו רז זה דכי אמרינן דתחילת ביאה קונה קרא דובעלה בתחילת קנין מיירי ולא בגמר קנין והיינו בביאה לאח' קדושין ואתא קרא לאשמועי' דביאה גומר וכ"ת שאם איתא דקרא בגמר קנין מיירי א"כ ג"ש דקיחה קיחה מעריות למה לי הא שמעינן ליה מעיקר קרא דובעלה דבעילה ביאה אחר קדושין גומר בה להיות דינה כנשואה הא לא קשיא דהוה אמינא היא גופה אתא ג"ש לאשמועינן דקרא דובעלה בתחילת ביאה מיירי ולא בביאה גמורה וקמ"ל שתחילת ביאה קונה דאי לאו ג"ש הוה אמינא דקרא דבעולת בעל בביאה גמורה איירי לעניין תחי' קניין וקרא דובעלה בביאה גמורה שלאחר קדושין ולענין גמר קנין קמ"ל.
והר"ן ז"ל בפי' ההלכות בשמעתין הוק' לו בתי' ר"ן גאון והרי"ף שתירצו דההיא דיבמות מיירי לאחר קדושין וז"ל ואיכא למידק ביאה דקניא אחר קדושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה ל"ל ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפ"ד אחין אמרינן שאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קני וי"ל דאה"נ שאם בא שלא לשם נשואין כו' אבל בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה ואע"ג דלא אשכחן בהדיא שאינו קונה אלא חופה סברא היא שכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמ' ועוד שיש ללמוד מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונ' בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זאת זקוקה ועומדת עכ"ל וכדבריו ז"ל כתוב בחי' הריטב"א יע"ש והנה זה שכת' דהבועל ארוסתו בבי' חמיו לוקה וכ"כ הריטב"א צריך לפרש במכת מרדות מדרבנן קאמרי וכמ"ש ה"ה ברפ"י מה' אישות וה"נ משמע בפ' הבע"י דנ"ח וכבר עמדתי ע"ז במקום אחר.
ובעיקר דבריו שכתב דביאת איסור לא קני והביא ראיה מההיא דאמרינן מאמר דהיתרא קני וכו' מרן מלכא מוהרח"א נר"ו עמד מתמיה עליו שהרי ביבמה גופה קיל"ן דאם בא עליה ביאת איסור וכגון שהיא נידה אפי"ה קונה אותה וכדמוכח בפסחי' פ' אלו דברים דע"ב ע"ב וכמ"ש התוס' בריש יבמות ד"ה אחות אשתו ובחייבי לאוין דקי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין נראה ודאי דאפי' קדשה בביאה מקודשת כדמוכח מדברי הר"ן בפ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדתיה שהק' דנאמניה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה יע"ש וכן מבואר מדברי התוס' דפ' הבע"י דנ"ז ד"ה רב אמר ומה שהק' שם משם הרי"ט מיוני ופסקו הטור בא"ה סי' קס"ד וההיא דבפ"ד אחין לא מכרעא דהתם שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א"כ נמצא דע"י קנין זה הוא בא לעבור את האיסור ולבא על אחות זקוקתו לכתחילה ומשו"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתו, ברם הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו דאיסורא דעבד כבר עבד דאם אנו אומרים דקנין כזה כיון שהוא באיסור לא מהני אצולי לא מצלא ואיסור שבו כדקאי קאי מה בצע בשנאמר דאין קניינו מועיל ואפשר דמהני כמובן, וכ"כ מוהרימ"ט בתשו' ח"א סי' ס"ט יע"ש, ועיין בס' קרית מלך רב בפ"י מה' אישות ד"ב וקו' זו ע"ד הר"ן הצריכה עייון מרן מלכא נר"ו.
ומורי הרב המובהק בעל שער המלך בקונטריס חופת חתנים ס"ט כתב ליישב זה וז"ל ולפי חומר הנושא נראה לומר דודאי הר"ן ז"ל אזיל ומודה דחייבי לאוין שקידשו בביאה וא"נ המקדש אשה נידה בקדושי ביאה דודאי היא מקודשת דכיון דנפ"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין מקרא דכי תהיינה לאיש ב' נשים וכן גבי נידה מקרא דותהי נידתה עליו כדאיתא בפ' האומר אין לחלק בין קדושי כסף ושטר לקדושי ביאה דהא אתקוש הוייות אהדדי כדאיתא בפ' נערה אמתני' דהאב זכאי בבתו אלא שהר"ן לא כתב כן אלא למאי דכתב הרי"ף ז"ל דביאה דבתר קידושין קני לה ליורשה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואהא הוא דק"ל דאם בא עליה בבית חמיו אינו בדין שתקנה אותה לדברים הללו כיון דביאת איסור היא א"כ מצינו חוטא נשכר ואהא הוא דמייתי ראיה אותה שאמרו בפ"ד אחין דאע"ג דמאמר דהיתרא קני לה קנין גמור ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה מכל מקום מאמר דאיסורא אינו בדין שיקנה אותה קנין גמור כדי שיהא נשכר ויהא מותר באחות זקוקתו ואם כן ה"נ דוכוותא דכיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר לקנותה לכל הדברים הללו זה נר' לי אמת ויציב בכונת דברי הר"ן עכ"ל.
ואני בענייותי אכתי לא נחה דעתי בזה דמאחר דבקנין זה שקונה אותה הבעל מתחייב הוא לה בעשרה דברים והוא אינו זוכה בה אלא בד' דברים וכמו שכתב רבינו ברפי"ב מה' אישות אין זה נקרא נשכר עד שנאמר שאינו בדין שתקנה משום שלא יהא חוטא נשכר כיון שהוא קרוב להפסד יותר מהשכר ולדידי חזי לי דמשמע ליה להר"ן דאע"ג דאשכחן שהאשה מתקדשת בביאה של איסור מ"מ כל דלא אשכחן בהדייא גבי קנין שהיא נקנית בה לא ילפינן מקדושין ועיקר קנין משום דכיון דהסברא נותנת דכל שהקנין הוא באיסור אינו בדין שתקנה אית לן למימר שלא תהא האשה נקנית בה וגבי קידושין דוקא דגלי קרא גלי דחי' הוא שחידשה תורה גבי קידושין ואין לך בו אלא חידושו וראיה לדבר שהרי אי לאו דגלי קרא בחייבי לאוין דקדושין תופסין בה מקרא דכי תהיינה לא הוו תפסי בה קידושין לרבא דאמר פרק קמא דתמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר מותבינן עליה דרבא התם ד"ד ממתניתין דאלמנה לכהן גדול דקדושין תופסין בה ומשני דשאני התם דגלי קרא ואין ספק דהכא נמי הוה מצי למפרך מכל חייבי לאוין וצריך לשנוייי דשאני התם דגלי קרא אלא דבפלוגתא לא קמיירי דהא איכא למ"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ועיין בפ' האומר דס"ח ע"א ולפום קושטא דמילתא דילפינן העראה באשה מיבמה ה"נ ודאי שהאשה נקנית אפי' בביאה של איסור דילפינן לה מקנין דיבמה שהיא נקנית אפילו בביאה של איסור כדאמרי' בפסחים פ' אלו דברים ודברי הר"ן אינן אלא לפום מאי דמשמע מדברי הרי"ף דתלמודא לא קא מספקא ליה אלא בהעראה דוקא ולהכי יליף לה בפ' הבע"י מיבמה אבל בביאה גמורה מפשט פשיטא ליה דקני לה וע"ז היטב חרה לו להר"ן היכי מפשט פשיטא ליה בביאה גמורה כיון דאיכא איסורא והסברא נותנת שלא תהא האשה ניקנית בה וע"ז הביא ראיה כדוגמא לדבר אותה שאמרו בפ"ד אחין מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני הרי דאע"ג דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ומן התורה יבמה ניקנית בביאה של איסו' כביא' נידה אפי"ה חכמים לא תקון הכי משום דדבר זה חי' הוא שחידשה תורה וא"כ ה"נ כיון דלא אשכחן דגלי קרא בהדייא שהאשה ניקנית לבעלה בביאה של איסור היכי מפשט פשיטא ליה לתלמודא האי מילתא גבי ביאה גמורה דלא הוצרך לאתויי לה אלא להעראה כנלע"ד ועיין להרב פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' ד"ד ע"ג במה שנתספק בגוי שבא על אמו יע"ש.
עוד הוקשה לו למרן מלכא מוהרח"א נר"ו בדברי הר"ן ז"ל הללו דנראה מדבריו דלמאי דס"ד מעיקרא אין הפרש בין בא עליה לשם נישואין לבא עליה שלא לשם נישואין קונה ולוקה לדעת הרי"ף וכיון שכן אמאי הוצרך לאתויי למימרא דאינו קונה מההיא דמאמר דהיתרא קני ולא דאיסורא דמההיא אפשר למימר דלא דמי וכמ"ש לעיל והלא בפי' משמע מדברי הגמ' דלא קני שהרי בפ' הבע"י דנ"ח גבי ההיא דאמרי' ותנא תונא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וקאמר רבא דלא מתרצתא היא משום דבעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל ואמר רבא משכחת לה שבא עליה ארוסה בבית אביה ופרכי' דוכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייא היא כו' יע"ש ואם איתא דכל שבא עליה בבית חמיה שלא לשם נשואין קנה מגופה הו"ל לאקשויי דהא ארוסה קרית לה נשואה הוייא אלא ודאי דלא קנה הפך סברת הרי"ף ז"ל ונר' דמעולם לא אסיק אדעתיה הר"ן ז"ל דאם בא עליה לשם זנות ולא לשם נשואין דקונה אלא דמעיקרא אסיק אדעתיה דאף בבא עליה לשם נשואין אף שקונה אותה לוקה משום ביאת איסור ולזה הוקשה לו דכיון שלוקה היאך קונה והשתא לא מצי לאתויי מההיא דפ' הבע"י דאמרן דהתם בבא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות ומשו"ה אינו קונה אבל אה"ן דאם בא לשם נשואין קונה ולוקה, אמנם מההיא דמאמר דאיסורא הוכיח שפיר דכיון דיש שם איסור אינו קונה ולזה תירץ דדעת הרי"ף דבא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה כמבואר וזה נראה דעת רש"י בסוטה דל"ד שפי' כגון שבא עליה ארוסה בבית חמיה בזנות ע"כ הורה לנו דכל שאינו בזנות אלא לשם נשואין קנה.
ואכתי איכא למידק טובא בדברי הר"ן ז"ל במה שהכריח דביאה בתר קדושין קונה קנין גמור מק"ו דיבמה דא"כ תיקשי ליה ל"ל ג"ש דקיחה קיחה דעריות לאשמועינן דהעראה גומרת באשה דתיפו' לי מק"ו דיבמה דאף שאין כסף קונה בה העראה גומ' בה כדילפינן התם בפ' הבע"י דנ"ה ע"ב מג"ש דביאה ביאה כ"ש אשה לבעלה דכסף קונה בה שהעראה גומרת בה והשתא נמי ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' דהא נמי זקוקה ועומדת היא ואולי אפשר לחלק דדוקא ביאה גמורה ילפינן לה מק"ו דיבמה משום דאשכחן דתחילת קנין קונה בה באשה מקרא דבעולת בעל או מקרא דכי יקח ובעלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל העראה שאינו קונה באשה תחילת קנין ומטעמא דכל הבועל דעתו ע"ג ביאה ולדעת ר"ן גאון והרי"ף אפי' בשפי' שדעתו לקנות בהעראה לא קני כמ"ש הר"ב מש"ל בפי"ז מה' א"ב דט"ז ד"ה העולה ממ"ש יע"ש, אף דאשכחן ביבמה דהעראה גומר בה חידוש הוא שחידשה תורה לא ילפינן מינה לאשה ובעלה מק"ו אף דאיכא ק"ו וכעין זה כתב הרב ע"י לעיל בד"ד ע"ב כי הוה בעי תלמו' למילף ביאה באשה מיבמה מק"ו זה דאע"ג דהיבמה נקני' בע"כ באשה לא ילפינן מיניה בע"כ משום דאין סברא שתהא האשה נקנית לו בע"כ דלא ילפינן מיבמה אלא שביאה קונה בה וברצונה יע"ש והכא נמי כיון שהסברא נותנת שלא תהא אשה ניקנית בהערא' מהאי טעמא שאין דעת הבועל אלא על גמר ביאה לא ילפינן מיבמה לענין זה כי היכי דלא ילפינן אנוסה ושוגגת דע"כ ועדיין צ"ע.
והרב מש"ל בפי"ז מה' א"ב דט"ו ד"ה נסתפקתי בכ"ג וכו' הוקשה לו בדברי ר"ן גאון והרי"ף מההיא דלעיל דפריך תלמודא לר"י אמאי לא יליף קדושי ביאה מקרא דובעלה וקאמר דאי מהתם הו"א עד דאקדיש והדר בעיל והקשו ע"ז דנערה המאורסה היכי משכחת לה יע"ש ולדעת הרי"ף אמאי לא הקשו ג"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דהא לעולם בעינן ביאה וביאה אינו קונה אלא בגמר ביאה כמ"ש ז"ל וא"כ הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה ולא מצית לתרוצי השתא כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הבע"י דנ"ט ע"א דאיכא תנא דס"ל התם דשלא כדרכה לא חזייא לכ"ג מגזרת הכתוב דכתיב בבתולי' יעש"ב וליכא לתרוצי דמשו"ה לא אקשי לר"י מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח דאפש' דר"י כר"ה ס"ל דחופ' קונ' כדאיתא לעיל בריש פרקין ולדידיה ה"ה נמי דהעראה קונה וכטעמו של הר"ן שכתב דכיון דחופה שהיא צורך ביאה קונה כ"ש ביאה עצמה ותלמודא דמסיק דסוף ביאה קונ' ולא תחי' ביא' אתי דלא כרב הונא אבל ר"י מצי סבר כר"ה ולהכי אקשי ליה מנערה המאורסה דהשתא לא מצי לשנויי כגון שקידשה בחופה דאי הכי הוייא לה כנשואה ודינה בחנק ולא בסקיל' עד שהוצרכו לומר שבא עליה ארוס שלא כדרכה תירוץ זה לא ניתן ליאמר חדא דהעראה לא שייכא בחופה כלל דאפשר דחופה קונה ולא העראה והטעם שכתב הר"ן ז"ל אינו אלא על ביאה גמורה וכיון דחופה לצורך ביאה היא וקונה כ"ש ביאה גמורה אבל העראה לא קני כל שלא גמר ביאתו דחופה דוקא קונה מפני שהיא הכנה לצורך ביאה גמורה וכבר עמדתי ע"ז במקום אחר ועוד דעיקר טעמו של ר"ה דחופה קונה אינו אלא דיליף לה מק"ו מכסף וכמו שאמר כסף שאינו גומר קונה כו' חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולמאי דס"ד השתא דכסף לחודיה אינו קונה עד דבעיל ליכא ק"ו תו למילף מיניה דחופה לחודה קונה וא"כ לפום מאי דס"ד השתא הדרא קושיין לדוכתא אמאי לא אקשי דבתולה לכ"ג היכי משכחת לה.
ולדידי מקום יש לדחות דלהכי לא אקשי ליה תלמודא מקרא דוהוא אשה בבתוליה יקח משום דמצי שפיר למדחי ליה דכ"ג אינו מוזהר על הבתולה אלא בשעת תחילת קניינו דהיינו בשעת נתינת הכסף דהא קרא והוא אשה בבתוליה יקח כתיב וקיחה היינו כסף כדאמרינן כי יקח איש אשה דהיינו קדושי כסף ותלמודא גופיה ספוקי מספ"ל בפ' הבע"י דנ"ט גבי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דקדושין בעינן או קיחה דנשואין יע"ש ובהכי ניחא נמי מה שהוקשה לו למרן מלכא לשיטת כל הראשונים ז"ל אמאי לא פריך תלמודא לר"י מהאי קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח שהרי הם ז"ל הוק' להם עלה דהך בעיא דבעי תלמודא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרו דנ"מ לכ"ג אי מצי לקדש בביאה דאי אמרת דתחילת ביאה קונה יכול לקדש בביאה כו' דהיכי אפשר לכ"ג לקדש בביאה אפי' אי אמרי' דתחילת ביאה קונה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה ותירצו דהכא הוה ס"ד דביאה נשואין עושה ועיין בתוס' בפרק הבע"י דנ"ט ד"ה הא לא אשתני כנראה דס"ל כתירוץ זה יע"ש.
והנה הדבר ברור דלמאי דקאמר ר"י התם דאי לאו בעולת בעל הו"א עד דקדיש והדר בעיל עכ"ל דביאה אירוסין עושה דא"ת נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל כיון שמיד שקדשה בכסף או בביאה הויא לה נשואה וכיון שכן עכ"ל דלפום מאי דס"ד דאינו קונה עד דקדיש או דבעיל ביאה ודאי אירוסין עושה דע"כ לא נסתפקו שם אי אירוסין עושה או נשואין עושה אלא לפום קושטא דמילתא וכיון שכן תקשי אמאי לא הק' שם דבתולה לכ"ג היכי משכחת לה כיון דבשעת נשואין הרי היא בעולה והו"ל כונס בעולת עצמו והא עדיפא ממאי דפריך התם מנערה המאורסה כמ"ש הרב מש"ל ז"ל ובכן תמה על הרב מ"ל דאדמקשה ליה קושיא זאת בדעת הרי"ף אמאי לא תקשי אף לסברת החולקים על הרי"ף כדבר האמור והשתא לא תעלה ארוכה ומרפא לקושיא זו עפ"י מה שדחה הוא ז"ל כמובן וע"פ האמור ניחא כמדובר.
ובר מן דין לקע"ד אין כאן קושיא כלל דיסוד זה אשר בנה מנ"ר נר"ו דלמאי דקאמר ר"י דאי לאו בעולת בעל הו"א עד דאקדיש והדר בעיל עכ"ל דביאה אירוסין עושה דאי נשואין עושה לא משכחת לה שם ארוסה כלל הנה כשאני לעצמי לא אדע שכו'ל מאי קאמר מר דאה"נ דלפום האי ס"ד לא משכחת שם ארוסה כלל וכל הנו מתני' דתני תנא מה בין ארוסה לנשואה היינו לפום קושטא דאית לן קרא דבעולת בעל ותלמודא לא מצי פריך לר"י מינייהו אלא מהך דנערה המאורסה היכי משכחת לה דבלא קרא דבעולת בעל הא שמעינן דאיכא חילוק בין ארוסה לנשואה ולר"י ל"ל קרא דבעולת בעל אבל מעיקר שם ארוסה לא מצי פריך דמצי למימר שפיר דהיינו בתר דגלי לן קרא בבעולת בעל וכיון שכן אכתי מצינן למימר שפיר דר"י לפום האי ס"ד נמי ס"ל דביאה נשואין עושה ולא קשיא מזה לדברי הראשונים ז"ל כמובן.
תו ק"ל למרן מלכא נר"ו לתירוץ ר"ן גאון והרי"ף מההיא דאמרינן לעיל ד"ד ע"ב ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף כו' ופרכינן ול"ל קרא הא אתיא ליה כו' יע"ש והשתא לפי דברי ר"ן גאון והרי"ף ז"ל מאי קושיא אי מיבמה הוה אמינא דאפילו בהעראה קונה משו"ה אצטריך קרא דובעלה לאשמועינן דבגמר ביאה דוקא קונה ולא בהעראה והרב נר"ו תירץ דאה"נ דלפום מאי דפשיטא לן הכא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והעראה אינה קונה איכא למימר שפיר דמשו"ה כתיב ובעלה דלא ילפינן מיבמה כאמור אמנם לפום מאי דאיבעיא לן התם אי תחילת ביאה קונה ולא פשיט לה מהך ברייתא דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה וע"כ העראה אינה קונה דאי קונה תפשוט לה מיבמה ולא צריך קרא עכ"ל דלאו מה"ט קאמר דאתא קרא למי' דנקנית בביאה אלא מטעם דשאני יבמה משום דזקוקה ועומדת היא כמ"ש שם ופשוט עכ"ל ולדידי אין צורך לזה דבלא"ה תקשי ליה אמאי לא קאמר תלמודא דאי מיבמה הו"א אפי' בע"כ ואפי' שוגגת ואנוסה וכמו שהק' הרב ע"י ז"ל שם ועכ"ל דמלתא כדנא דחדוש הוא גבי יבמה לא ילפינן מינה לאשה כמ"ש הרב הנז' וכיון שכן א"ל דה"ה להעראה כיון דדעתו של אדם על גמר ביאה אין סברא שיקנה גבי אשה וכל כי הא לא ילפינן מיבמה משום דחדוש הוא כאמור.
ומורי הרב המובהק בעל שע"ה הוקשה לו עוד לסברת הרי"ף והר"ן גאון ז"ל אמאי לא אקשי תלמודא מקרא דכתיב גבי סוטה ומבלעדי אישך ודרשינן בפרק הבע"י ובסוטה דכ"ד מי שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל יע"ש והשתא אם איתא דארוסה לא משכחת לה אלא בדקדיש ובעיל וכל דליכא ביאה לא הויא ארוסה כלל אמאי אצטריך קרא למעט משקדמה שכיבת בועל לבעל הא אמרן דכל דליכא שכיבת בעל לא הויא אשתו כלל וארוסה לא משכחת לה עד דקדיש והדר בעיל א"ד נר"ו ואפשר דאכתי הוה מצי למדחי דארוסה היא בדקדיש ובא עליה שלא כדרכה וקרא דמבלעדי אישך הוה אמינא דאתא לומר דבעינן ביאת בעל כדרכה תחילה א"נ הוה ממעטינן שכיבת סריס כדאמרינן בס' ארוסה דכ"ו אשת סריס שותה פשיטא ומשני מהו דתימא מבלעדי אישך בעינן והאי לאו הכי קמ"ל יע"ש, והנכון דכיון דהאי מילתא דקדמה שכיבת בעל לבועל אינה מפורשת בקרא דאתייא מדרשא לא פריך מינה דהוה מצי למדחי דאי לאו קרא דבעולת בעל לא הוה דרשינן קרא להכי ואמטו להכי פריך ליה מההיא דנערה המאורסה היכי משכחת דמפורש בקרא בהדיא דלא הוה בעינן קרא דבעולת בעל.
והנה הרב מ"ל ז"ל אחר שהביא תירוץ הרי"ף כתב וז"ל ונראה דאף לפי סברא זו דביאה דקדושין בעינן גמר ביאה יבם ליבמתו קני בהעראה דהתם ביבמות אמרינן יבמה מנ"ל אתייא ביאה ואפשר דטעמא דמילתא הוא דכי היכי דביאה דאחר אירוסין שהיא כדי לקנותה סגי בהעראה מאחר שכבר קדמו קדושין ה"נ ביבמה שכבר היא זקוקה לו סגי בהעראה שהרי הקש זה כתבו אותו הראשונים ז"ל ומוכרחין אנו לומר כן דהא בפרק כיצד אמרינן דאלמנה שנפלה ליבום לפני כ"ג אם היא מן האירוסין מד"ת מייבם אותה דאתי עשה כו' ואי אמרת דגם יבם אינו קונה אלא בגמר ביאה א"כ היכי מייבם אותה הרי בשעה שקונה אותה עבר על עשה ול"ת אלא ודאי כדכתיבנא דיבם ליבמה קונה אותה בהעראה לכ"ע עכ"ל והרואה יראה שדברי הרב הללו לא ניתנו ליכתב מרוב פשיטותן ומהיכא תיתי דתיסק אדעתיה דדעת הרי"ף ביבם ויבמתו אינו קונה בהעראה ומשנה ערוכה שנינו אחד הגומר ואחד המערה קנה וע"כ לא הוצרכו הראשונים ז"ל לומר דיבם ויבמתו קונה אותה בהעראה מההיא דפ' כיצד אלא למאן דס"ל דהעראה אינו קונה באשה אלא כשפירש דעתו או כשהערה בה ולא גמר ביאתו דכל כי האי הוה אפשר למיסק אדעתין ולומר דדכוותא ביבמה דוקא כשפירש שדעתו לקנות בהעראה או שהערה בה בלבד הוא דקני אבל בסתם לא קנה לזה למדונו ז"ל דבכל גוונא קנה ביבמה ואף בסתם אמנם לדעת הרי"ף דאין חילוק בין סתם למפרש כלל הא ודאי פשיטא טובא דבכל גוונא קני ביבמה ואי אמרת דיש לחלק א"כ גם באשה דעלמא נימא הכי ולזה אין צורך למיהב טעמא דמילתא וגם לאתויי עלה מההיא דפ' כיצד וכמובן.
ומרן מלכא נר"ו ביאר לנו דע' הרב ז"ל שכיוין בזה לענין אחר דהנה על ההיא דתנן שם בפ' הבע"י אחד הגומר וא' המערה קנה אמרינן בגמרא דלשמואל לא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה ולא להיות זוכה בה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה וכיוצא וכתבו שם התוס' דלא קאי מילתיה דשמואל אלא דוקא לשוגג ולאנוס וכיוצ' השנויין במתני' דכיון דאין כיוצ' בהם בעלמ' חשוב קנין ה"ה ה"נ לא חשיב קנין גמור ולא קנה אלא לדברים המפורשים בפרשה אמנם העראה דבעלמא קונה קנין גמור מודה שמואל דקנה לכל יע"ש אמור מעתה תינח לדעת התוס' ז"ל ודעימייהו דס"ל דהעראה קונה בעלמא דמש"ה איכ' למימר ביבמה דאפי' שמואל מודה דקנה קנין גמור אמנם לפי סברת הרי"ף ז"ל דסובר דהעראה אינה קונה באשה תחילת קנין אפשר דגם ביבמה לא קנה קנין גמור לשמואל ואתי שפיר לפי זה מה שהביאו שם בגמ' מלתיה דשמואל עלה דההיא דא' המערה כו' ולדברי התוס' ז"ל צריכין אנו לומר דמשום דסיים קנה וקאי על כל החלוקות האמורות מקודם משו"ה נקט מילתיה דשמואל עלה כמ"ש ז"ל וכיון שכן נמצא דהתוס' והרי"ף פליגי ביבמה אי קנה לכל או לא כדאמרן לזה השמיענו ז"ל דגם להרי"ף ז"ל קנה לכל ופירש טעמא דמילתא דכיון דיבמה זקוקה ועומדת ובעלמא בזקוקה ועומדת חשיב קנין לדעת הרי"ף ה"ה ה"נ קנ' קנין גמור ועוד הכריח כן מההיא דפרק כיצד דמודעת זאת דכהן גדול מוזהר על הבתולה גם בשעת נשואין אף שבשעת הקידושין היתה בתולה כנודע ואי אמרת דלא קנה קנין גמור הרי בשעת נשואין עובר על עשה ול"ת אלא ודאי דיבם ויבמתו קונה קנין גמור בהעראה לכ"ע א"ד מר"ן נר"ן והם ראויים אליו.
ועל מ"ש הר"ן דיבמה נקנית בהעראה לכ"ע והכריח דבריו מההיא דפ' כיצד דהוה בעי תלמודא למימר דכ"ג מייבם ליבמתו שנפלה לו מן האירוסין כתב עליו הרב מש"ל דיש לדקדק מה הכרח הוא זה אימא דה"ק מן האירוסין אמאי לא מייבם ויפרש דעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא יגמור ביאתו דהשתא ליכא כי אם ל"ת מנ"ל דאפי' בסתם קנה בהעראה ופי' הרב ז"ל כוונת הר"ן דאי קושיית הגמ' היתה דמן האירוסין יפרש דעתו או שלא יגמור ביאתו למאי אצטריכו התם לומר גזירה ביאה א' אטו ביאה שניה אימא גזירה אטו שלא יפרש דעתו ויגמור ביאתו סתם שהיא חששא יותר קרובה אלא ודאי דבביאה ראשונה ליכא איסורא אפילו יגמור ומשום דתחילת ביאה קונה יע"ש ואי מהא לא אירייא דאם איתא דטפי אית לן למגזר תחילת ביאה אטו סוף ביאה הן עוד היום אף שנאמר דביבמה אף בסתם קונה בהעראה זו היא שקשה על מילתא דרבא דקאמר דמשום גזירת ביאה שנייה אינו מייבם א"כ אמאי לא אמרו ג"כ בעלמא שכ"ג לא יקדש בביאה מה"ט גופיה דגזירה שלא יפרש דכוונתו לקנות בתחילת ביאה ונמצא עובר על עשה דבתולה ושמ"ת אה"ן דהא רבא גופיה קאמר הכא דדוקא על הסתם אינו יכול לקדש בביאה אבל אם מפרש או אינו גומר שרי א"ו עכ"ל דלא דמייא הא להא כלל ופשיטא ליה לרבא דגזירה שמא לא יפרש דעתו ויגמור ליכא למיגזר כלל דודאי לאו ברשיעי עסקינן דכיון דסמי בידיה לעשות בהיתר לא יעשנו באיסור ופשיטא דכל כה"ג ליכא למגזר כלל אמנם בגזירה ביאה ראשונה אטו שנייה דבביאה שנייה אי אפשר לו לעשותה בהיתר איכא למיחש שמא יבא עליה באיסור משו"ה גזרינן ביאה ראשונה אטו שנייה וכיון שכן עדיין קושיית הרב במקומה עומדת ואנו אין לנו אלא כדברי הריטב"א ז"ל וכמ"ש הוא ז"ל.
עלה בידינו בענין המקדש בתחילת ביאה דלהרא"ש ז"ל ודעימיה כל שפי' דעתו לקנות בהעראה או אפי' שלא פי' כל שלא גמר ביאתו מקודשת, ולדעת הרי"ף ודעימיה אינה מקודשת כמבואר ורבינו ז"ל כאן נראה שדעתו כדעת הרא"ש ודעימיה מדכתב והמקדש בביאה סתמא דעתו ע"ג ביאה וכשתגמור ביאתו תהיה מקודשת נר' דדוקא על הסתם דעתו ע"ג ביאה אמנם אם פי' ואמר שדעתו לקנות בתחילת ביאה או שלא גמר ביאתו הוו קידושין וכ"כ ה"ה ז"ל אבל הלח"מ תמה עליו שלא הוצרך הרב ההלכות לומר כן אלא לתרץ קושיית התוס' דבפ' הבע"י אמרי דנקנית בהעראה והכא אמרינן דכל הבועל דעתו ע"ג ביאה ולא קני בהעראה לכך תירץ בעל ההלכות דשאני התם דפי' ואמר דדעתו לקנות בתחיל' ביאה אבל הרי"ף תי' דהתם מיירי בהעראה במקום חופה דאחר קידושין ורבינו אית ליה כדברי הרי"ף כמ"ש בפ"י מהל' אישות וז"ל והבא על ארוסתו אחר שקידשה משהערה בה קנאה ושם כתב ה"ה ז"ל שזה כדעת ההלכות וא"כ למה הוצרך רבינו ז"ל לשתי התירוצים ותי' דפשט הדברים דקאמר דעתו ע"ג ביאה מורה דהיכא דפי' מקודשת דס"ל ג"כ כדברי הרי"ף משום דק"ל קושיית התוס' שהק' לעיל ד"ה עלה
ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה ה"ז מקודשת. ע"כ. והנה הרב כנ"הג בא"ה סימן ל"ג הגה"ט אות ב' כתב וז"ל ולענין אם האשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה לא ביארו הרמב"ם והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסי הטור שכתב בפי' דמקודשת וכן היתה גירסת מרן הב"י שם כמבואר שם גם בספרי הרמב"ם שנדפסו מחדש באמשטרדם כתוב שם בהדייא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קדושין דמקודשת וכתב שם ה"ה דזה מפורש בפ"ק דקדושין וכ"כ מרן ב"י ע"ד הטור דהכי משמע בפ"ק דקדושין יע"ש ואין ספק שכונתם ז"ל לההיא דאמ' לקמן ד"ט ע"ב משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה יע"ש דמודה דבעילה שלא כדרכה קני באשה ומלבד מה שיש לגמגם בה שלא אמרו כן אלא לפום מאי דס"ד לומר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש תחילה ואח"כ בעיל דהשתא כי היכי דלא תקשי נערה המאורסה היכי משכחת לה עכ"ל דבעילה שלא כדרכה קני אמנם לפום קושטא דכסף לחודיה קני אפשר דאינה נקנית אלא בביאה כדרכה ולא בשלא כדרכה עוד זאת איכא לדחויי ולמימר דדוקא למאי דס"ד מימר עד דאקדיש והדר בעיל דבעינן תרווייהו הוא דאמרינן הכי ומשום דהוה ילפינן לה שפיר מיבמה מק"ו דאע"ג דכסף לא קני בה העראה קני בה כ"ש אשה דכסף קני בה דהשתא ליכא למדחי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת דהא נמי זקוקה ועומדת היא ע"י הקדושין הראשונים אמנם לבתר דמסקינן דכסף לחודיה קני תו ליכא לדמויי ליבמה דאיכא למדחי כדאמרן וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לקמן גבי מאי דאיבעייא לן אי תחילת ביאה קונ' או סו' בביאה קונה דמה שביאה גומרת אחר כסף בלי סופה הוא משום דאתי מק"ו דיבמה דליכא למפרך שכן זקוק' ועומדת דהא נמי זקוק' ועומדת היא יע"ש.
ואמנם אחר מעט התבוננות לאו מילת' היא דשניי' היא ההיא דהר"ן דלפום מאי דס"ד השתא דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש והדר בעיל כל דלא עביד אלא חדא מינייהו לא מידי עביד ולא זקוקה ועומדת מקרי וא"כ למאי דס"ד מימר דאין אשה נקנית אלא בדאקדיש ואח"כ בעיל לא מצי ילי' לה מיבמה ושפיר דייקו מרן וה"ה מינה דביאה שלא כדרכה קני באשה אך קמייתא ק' דאימא דלפום קושטא לא קני הכי כדפרישית ובכתבי הקדש למרן מלכא מוהרח"א נר"ו כתוב וז"ל ואפשר דס"ל ז"ל דכיון דאמרינן התם דלכ"ע אם בא עליה בעלה שלא כדרכה הויא בעולה ולא בתולה והכתוב תלאו בבעילה מוכח דבעילה שלא כדרכה קני כיון שנקראת בביאה הלזו בעולה כמובן עכ"ל והן הן דברי הרב עצמות יוסף ז"ל לקמן בד"ט ע"ב שכתב ובביאה שלא כדרכה נמי נקנית האשה וכ"כ הפוסקים וראייתם מדקרי לה בגמ' בעולה אפי' שלא כדרכה ואין משם הכרח כ"כ דנקנית בזה אבל יש בזה מן הירוש' ראיה ברורה עכ"ל הרי שכתב דמשמעו' הפוסקים הוא מדקרי ליה בעולה בביאה זו ומ"ש דמן הירושלמי יש ראיה ברורה לזה מרן מלכא נר"ו הביא דברי הירושלמי הנז' והוא ממ"ש שם גבי מתני' דהאשה נקנית בביאה לא סוף דבר בכדרכה אלא אף בשלא כדרכה עכ"ל ועוד ראיה ע"ז ממ"ש בסוגיין ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו' ת"ל ובעלה ופרכינן הא אתייא לה ומשנינן משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא ע"כ והשתא אם איתא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי קושיא לימא דאי מיבמה הו"א אפילו שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה כדתנן בפ' הבע"י להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפילו שלא כדרכה ל"ל קרא מק"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א"ד נר"ו.
ולדידי מלבד דשערי דחיה לא ננעלו דאיכא למדחי דתלמודא גופיה ספוקי מספ"ל גבי קדושין אי קני לה שלא כדרכה ולהכי לא קאמר דמה"ט אצטריך ליה לתנא קרא דובעלה דא"כ פשיטא ליה מילתא דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת ולהכי קאמר פירכא אחריתי לומר דאכתי לא תפשוט מידי, עוד זאת שהרי כתבנו לעיל עוד משם הרב עצמות יוסף דאפילו הכי ילפינן ביאה באשה מיבמה לא ילפינן שהיא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה כיבמה אי משום דאין סב' אי משום דאיכא למימר דייו ואינו נעשה פירכא משום דהו"ל פירכא הבאה אחר דייו ולא פרכינן וכבר חיזקנו זרועותיו מדברי התוס' שהביא ג"כ הרב גופי הלכות בכלל קכ"ז יע"ש ולפי זה אין ראיה זו מכרחת דאיכא למימר דאע"ג דילפינן עיקר קדושי ביאה באשה מיבמה היינו דוקא קידושי ביאה בכדרכ' ולא דשלא כדרכה כי היכי דלא ילפינן מינה שתהא נקנית בעל כרחה ושתהא גומרת בה הכא נמי אין סברא שתהא נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלית לה שום הנאה ואדרב' היא מצטערת בכך כמ"ש התוס' ספ"ד אחין ומשום דאמרינן דייו שתהא בקידושי כסף דאית לה הנאה וכבר כתבנו דזה אינו נעשה פירכא כיון שהיא באה אחר דייו.
ומו"ר בעל שע"ה דחה עוד דאיכא למימר דכי קאמר והלא דין הוא כו' לאו אעיקר קרא פריך דאיכא למימר דקרא ודאי אצטריך להכי אלא אדברי עצמו פריך למ"ל למילף ביאה באשה מקרא הא איכא למילף כן מק"ו וקאמר דמק"ו לא שמעת לה וכבר הרב ח"ה כתב כן בברייתא דלעיל דיליף כסף באשה מקרא וקאמ' והלא דין הוא ע"ש בד"ה כתב רחמנא ולע"ד שנייא היא דבבריית' דלעיל איכא למימר שפיר דתנא אדברי עצמו פריך משו"ה הוה אתי כסף מק"ו דאמה מצי שפיר תנא למילף עיקר קידושי כסף ולשון הקידושין מקרא אבל הכא כי יליף תנא עיקר קדושי ביאה מק"ו דיבמה איכא למיטעי דאף בביאה שלא כדרכה היא מקודשת דומייא דיבמה ולהכי יליף לה מקרא כי היכי דלא נטעי בהכי ואף התוספות בד"ה אמה העבריה כו' משמע להו דהכא ליכ' לפרושי דתנא אדברי עצמו קפריך דאלת"ה הוו מצו לתרץ עיקר קושייתם בהכי ודוק.
ודע שאעיקר' דדינא יש לדקדק מאיזה טעם אמרו דאשה נקנית בביאה שלא כדרכה כיון דלא מטי לה שום הנאה וכבר ידוע דבקדושין בעי' שיקדש' במידי דאית לה הנאה וכל שאין האשה נהנית אין שם קידושין כנודע וכיון דבבא עליה שלא כדרכה מלבד דלית לה הנאה היא מצטערת בכך כמ"ש התוס' ספ"ד אחין אמאי היא מקודשת ובכתבי הקדש למרן מלכ' מוהרח"א נר"ו עמד בזה ותי' דאפשר דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו משום שהיא נהנית מטו בה אלא הרי הוא כקדושי שטר דאף דלית לה הנאה בגופ' של שטר אפי"ה קאמר רחמנא דמקוד' ה"ה והוא הטעם לקדושי ביאה עכ"ל וע"פ דבריו יעלה מן הישוב מאי דקשיא לן עלה דהאי מילתא דאמרן דהאשה מתקדשת בביאה מההיא דלקמן ד"ה ע"א דקאמר לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מכסף וביאה ודחינן מה לכסף וביאה שכן הנאתן מרובה ואם בביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היכי קאמר דביאה הנאתן מרובה דהא תינח ביאה כדרכ' אבל ביאה שלא כדרכ' מאי איכא למימר אלא משום דמאי דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לאו מטעמא דמטי לה הנאה הוא דמקודש' אינו אלא מקדושי שטר דאע"ג דלית לה הנאה מקודשת א"כ כל היכא דאכתי לא ידעינן עיקר קדושי שטר אית לן למימר דבביאה שלא כדרכה נמי דלא מטי לה הנאה אינה מקודשת ולהכי כי אתינן למיל' קדושי שטר מקדושי ביאה דחי' שפיר מה לביאה שכן הנאתן מרובה דכיון דאכתי לא שמעינן קידושי שטר אף קידושי ביאה שלא כדרכה נמי לא שמעי' וכן לקמן בד"ה ע"ב דילי' רב הונא חופה מק"ו דכסף וביאה ודחינן מה להנך שכן הנאתן מרובה והדר קאמר שטר יוכיח להכא נמי הוה מצי למימר ביאה שלא כדרכה יוכיח אלא כיון דהיא גופ' לא שמעינן אלא מקדושי שטר ניחא ליה לתלמוד' למימר שטר יוכיח דמיניה אתי ביאה שלא כדרכה.
והנה לשיטת המפרשים לקמן גבי בעיית תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה דמשמע להו דההיא דפ' הבע"י דילפינן העראה שקונה באשה מג"ש דקיחה קיחה דחייבי כריתות דמיירי אפי' בתחילת קנין וכגון שלא פי' שאינו רוצה שתקנה כמ"ש שם התוס' ז"ל והרא"ש וכן הוא דעת הטור בסי' ל"ג הדבר ברור דלדידהו ז"ל כי היכי דילפינן מההיא לענין העראה ה"ן ילפי' מינה לענין ביאה שלא כדרכ' דאין ג"ש למחצה אבל לשי' הרי"ף ורבינו בפ"י מה' אישות דלא ילפינן מינה אלא להעראה דבתר קדושין ולענין שתעשה נשואה ה"נ לא מצינן למילף לענין ביאה שלא כדרכה עיקר קדושין וכיון שכן יש לתמוה על מרן ב"י למה לא כתב עמ"ש הטור בסי' כ"ו דהאשה נקנית בביאה שלא כדרכה דנפ"ל הכי מההיא דפ' הבע"י דלשיטת הטור מצי למילף שפיר מהתם וכדאמרן ובחי' הרשב"א ז"ל ליבמות דנ"ד עלה דאמרי' התם ולקחה לו שלא כדרכה כתב וז"ל וא"ת שלא כדרכה ל"ל קרא מג"ש דביאה ביאה מעריות נפקא דכתיב בהו משכבי אשה ותירצו בתוס' דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קמ"ל עכ"ל וכ"כ בחי' הריטב"א מוכח מדבריהם דאי לאו להאי טעמא דקיום זרע הוה ילפינן שפיר ביאה שלא כדרכה ביבמה מעריות כי היכי דילפינן העראה וא"כ בקדושי אשה דליכא להאי טעמא ילפי' שפיר מהתם לשיטתם ז"ל זאת תורת העולה דהאשה מתקדשת בביאה שלא כדרכה.
ולענין משמש באבר מת אם האשה נקנית בו כתב הרב שע"ה דבאנו למחלוקת אביי ורבא בשבועות פ' ידיעות הטומאה ד"י ע"א דלרבא דאמר משמש מת בעריות פטור ה"ן אינה מקודשת דילפי' קיחה קיחה מעריות ולאביי דאמר חייב ה"ן מקודשת והתוספו' בר"פ הבע"י ד"ה שאנסוהו נכרים כתבו ע"ש ר"י וז"ל ואר"י דיש לדקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקשוי כו' ואיכא למימר דאתי הך סוגייא כמ"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה קיחה מעריות דאינה נקני' אלא בקשוי עכ"ל הרי שתלו הדבר בפלוגתא דאביי ורבא וה"ן דוכוותא ואף שלבתר הכי כתבו וז"ל ועוד אור"י דאתייא שפיר אפי' למ"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ"ל היינו דוקא גבי יבמה דאיכא למימר להאי טעמא אבל קידושי אשה דמתקדשת בכסף ושטר ועוד שאין בזה משום הקמת שם ודאי דלאביי ילפינן שפיר מעריות ומתקדשת בה מיהו לדידן דקי"ל כרבא דהמשמש מת בעריות פטור כמ"ש רבי' פ"א מה' א"ב ה"ן ודאי דאינה מקודשת דילפינן קיחה קיחה מעריות כמ"ש התוס' ביבמות זאת תורת העול'ה דבמשמש מת אין האשה מקודשת.