שורשי הים על משנה תורה, הלכות אישות· רבי יצחק מאיו
פרק ג · הלכה ג
ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס וכו' הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי כו'. הכי איתא בפ"ק דקדושין ד"ט וכתבו התוס' שם ד"ה כתב על הנייר או על החרס וז"ל משמע דשטר כשר על החרס וכו' וקשה דאמרינן בפ"ב דכתובות דכ"ח האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בב"ד ליכתוב אחספא אבל אמגילתא לא דילמא משכח איניש דלא מעלי וכתב עליה מאי דבעי כו' משמע אבל על חרס ליכא למיחש להכי דאפילו כתוב עליו לא יועיל, ואומר ר"ת דההיא דהכא ודלקמן אתי כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתי כר"מ עידי חתימ' כרתי כו' עכ"ל והדבר קשה דבההיא דכתובות לא שייך שם עידי מסירה כלל וכל כה"ג אף ר"א מודה דפסול כיון דמחמת הכתב אנו באין לדון ואפשר שזייפוהו וכן הקשה הרב ע"י ומה שרצה לתרץ דא"כ אמגילתא נמי לא שייך שיעשה עידי שקר יע"ש אין דבריו מובנים כלל וכה הראני מרן מלכא כמהרח"א נר"ו כתוב בכתב ידו וז"ל ואפשר ליישב דלר"א דאמר עידי מסירה כרתי כל שכתב בכתב ידו ומסרו בפני עדים יש לו דין שטר גמור לגבות אפילו ממשעבדי כמבואר בטח"מ ס"ס ס"ט והשתא לא מצית אמרת דההיא דכתובות אתיא כר"א דכיון דסבור עידי מסירה כרתי אכתי אף אחספא נמי איכא למיחש שמא היום או מחר ילוה לו אדם א' ויכתוב לו כתב על חרס בחתימת ידו וימסרנו בפ"ע ואחר הפירעון בחזרת השטר שוב יחזור ויתבענו בחרס זה שמצא בחתימת ידו ואינו נאמן לומר פרעתי כיון דמצי א"ל שטרא בידי מאי בעי וגם אינו נאמן לומר דכבר החזירו לו השטר וזה שטר אחר הוא שחתם בו על החלק וכסברת החולקים על הטור בסי' ס"ט וכמ"ש שם מרן ב"י וא"כ ע"כ ההיא דכתובות לא מצית לאוקמא כר"א דאדרבא איכא למיחש למידי וברור א"ד וראויים אליו נר"ו.
עוד הקשה הרב עצמות יוסף דלפי מ"ש התוס' בסמוך שלא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרו' לא אמאי לא אוקמוה לההיא דכתובות אף כר"א דהא איהו לא אמר אלא בגיטין יע"ש וכן הק' הרב ח"ה ז"ל שם בכתובות יע"ש ואין כאן קושיא כלל דהך מילתא במחלוקת היא שנויה שם בפ' כל הגט דלר' יוחנן אף בשאר שטרות מכשיר ר"א כמבואר שם אמור מעתה לסב' ר' יוחנן אין כאן מקום ישוב כיון דגם בשאר שטרות מכשיר ר"א והתוס' בסמוך לא כתבו כן אלא להק' מינה לר"א דסבור התם דלא הכשיר ר"א אלא בגיטין דהך בריי' דהכא הוייא תיובתיה כיון דע"כ לאוקמא כר"א כמ"ש ר"ת אמנם לר"י לק"מ דאדרבא מסייע ליה כמבואר ומה שתי' ז"ל דכתב ידו דמי לשטרי מכר וקדושין משום דנאמן לו' פרעתי ואינו עשוי לעמוד ימים רבים יע"ש הנה התוס' שם בכתובות ד"ה הוציא חלוקים על הרי"ף ז"ל בזה וס"ל בכתיבת ידו אינו נאמן לומר פרעתי לכן העיקר כמ"ש וכ"כ בכרבי הקדש למרן מלכא הרב מהרח"א נר"ו.
ועיין בחי' ה"ה מהרימ"ט שתמה ע"ד התוס' דאמאי לא העמידו הכא והתם כר"מ שאין הכתב שעל החרס ניכר אלא חתימתו לבד ואיכא למיחש דמלת' אחריתי הוה כתיב בה וחתי' עלה וזה מחק וחזר וכתב ולא מנכרא מילת' דדבר שיכול להזדייף הוא אבל הכא דכת' בתך מקו' לי או שדי מכורה לך וניכרת כתיבתו בטביעות עינא הא ליכא למיחש למידי דודאי גוף כתיבתו הוא וחשיב שפיר שטר בין לענין קדושי אשה בין לענין קניין שדה וכי בעי ר"מ עדים בשטר קדושין כשאין כתיבת השטר אלא מיד סופר אבל אם הוא כתב ידו כמאה עדים דמי וכדתנן בפ' המגרש כתב בכתב ידו כו' וכמ"ש התוס' דגיטין עכ"ל יע"ש. ודבריו ז"ל הן הן דברי התוס' בפרק חזקת דנ"א דאחר שהביאו דברי ר"ת כתבו וז"ל ועוד י"ל דהכא ודקדו' לא איירי אלא בכתיבתה כדאמרינן הוציא עליו כתב ידו וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו עכ"ל והוא תימא איך לא העלה דבריהם על דל שפתיו והנה זה שכתבו התוס' דכת"י אינו יכול להזדייף אין ספק דהיינו דוקא בכתב ידו לחוד קאמרי דליכא חתימת ידו וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' ההלכות עלה דמתני' דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים וז"ל וכתב ידו בלא חתימתו מהני בדיני ממונות והיינו מאי דתנן בס"פ גט פשוט הוציא עליו כתב ידו ולא קתני חתימת ידו שלא כדברי מי שאומר דכתיבת ידו דמתני' ר"ל חתימת ידו עכ"ל וכונת דבריהם מבוארת בהכי וכמ"ש הרב החסיד מוהריט"א בקונ' גט מקושר דמ"ד ע"ב ויפה השיב על הרב בני יעקב ז"ל שלא עמד על כוונת דברי התוס' ומוהרימ"ט יע"ש.
ועל מ"ש עוד התוס' והך דהכא לא אתייא כר"מ דכיון דבעי' כו' ועדים שע"ג החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו כלום ע"כ וכוונתם מבוארת דהוצרכו לזה כי היכי דלא נימא דאכתי אפשר לאוקומי הך בריית' דהכא כר"מ דע"כ לא קאמר ר"מ התם דאין כותבין על דבר שיכול להזדייף אלא דוקא כשאנו באין לדון מכח היכר חתימתן אמנם אי אתו סהדי קמן ומעידים שלא זייפוהו גם ר"מ מודה דכשר וכמו שכן הוא דעת רש"י ז"ל שם בגיטין יעו"ש וכיון שכן הוא אפשר לומר דהך ברייתא דהכא מתוקמא אף כר"מ ובדאיכא סהדי דמסהדו שלא היה בה זייוף כלל וכ"כ בתוס' רי"ד בשמעתין לזה כתבו דהך ברייתא לאו כר"מ דלר"מ אף אי אתו סהדי השטר פסול דבעי' מוכיח מתוכו שהם ז"ל אזלי לשיטתייהו דחלוקין על רש"י בזה כמבואר שם בפ' המביא תניין ד"ה מאן חכמים יע"ש ותמה ע"ז הרב בני יעקב בדקי"ג ע"ג דמדברי הרשב"א ז"ל שם בחי' לגיטין נר' דדעת ר"ת בזה כדעת רש"י דלר"מ לא בעי' מוכיח מתוכו וכיון שכן למה זה נדחק ר"ת ז"ל לאוקומי הך ברייתא כר"א כיון דגם כר"מ אתייא כמדובר והוא ז"ל ניחא ליה דכיון דברייתא סתמא קתני כתב על החרס משמע ליה לר"ת אפי' לכתחילה קאמ' והא ליתא לר"מ דלדידיה אסור שמא תזייף ויבא לסמוך על עידי חתימה ומשו"ה אוקמא כר"א ושוב נרגש ממ"ש התוס' דעדים שעל החרס לא חשיבי ואין מוכיח מתוכו ונדחק בפי' דבריהם ושוב דחאו מדברי התוס' בפ' חזקת דנ"א יע"ש ואי מהא לא אירייא דאפשר ואפשר דהני מילי לאו ר"ת גופיה אמרם אלא הן הן דברי התוספות ז"ל דאזלי לשיטתייהו דס"ל דלר"מ בעי' מוכיח מתוכו ומצאו מקום וסייוע לדברי ר"ת ז"ל שכתב דהך ברייתא אתייא כר"א ודלא כר"מ ואולם ר"ת גופיה לא תירץ כן אלא מההכרח האמור דברייתא סתמא מיתנייא.
אך הדבר הקשה בזה הוא שאם עיקר דברי ר"ת לא נאמרו אלא מהטעם האמור דברייתא סתמא מיתנייא הא ודאי אין זה הכרח כלל לאוקמא דוקא כר"א דאפש' דמשו"ה נקט תנא סתמא ולא פי' דדוק' בדיעבד שעבר וכתב ובדאיכא סהדי קמן משום דתנא נקט מילתיה ככ"ע בין לר"א ובין לר"מ ואי הוה מפרש דבדיעבד דוקא קא' כמ"ש הרב ז"ל לא מצית לאוקמא אלא כר"מ כמובן מש"ה נקט סתמא כתב על החרס וסמך על המבין דלמר כדאית ליה עידי מסירה כרתי היינו אפי' לכתחילה ולמר כדאית ליה עידי חתימה כרתי אינו אלא דיעבד וברור באופן שאי אפשר לומר שזו היתה הכרעת ר"ת לאוקמא לברייתא כר"א אם לא מהכרח התוס' ז"ל והדרא קושיין לדוכתא כמדובר ונראה דמעולם לא קאמר ר"ת דלר"מ כשר על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדי קמן דהא כיון דשטרא גופיה לאו כלום הוא כיון דבידו לזייפו האי שטרא חספא בעלמא הוא ואין כאן שום שטר ומה בצע בהעדאת העדים שאומרים שלא זייפוהו כל שהשטר גופיה אינו ראוי לקדש בו ובידו לזייפו ונמצא שאין כאן שטר כלל והר"ז דומה למקדש בשט' שכתבו שלא לשמה שפיסולו מגופו ה"נ דכוות' כמבואר ברם בההיא דכתב לגרש בו את הגדולה וגרש את הקטנ' דיכול לגרש בו את הגדול' סבור ר"ת דאפי' לר"מ אי אתו עידי חתימה ומסהדי דגרש את הגדולה כשר מטעמא דשטרא גופיה מיהא חזי ואין בו שום פיסול מצד עצמו כלל אלא דאנו מסופקים מבחוץ שמא לא מסרו לגדולה אלא לקטנה כל כה"ג כל דאתו סהדי ומסהדי דלגדולה מסרו שפיר דמי דעדותן מועלת ואין זה דומה לכתב שיכול להזדייף וכמו שביארנו והרשב"א שם בחידושיו לא קאמר אלא שדעת רש"י דסבור דגם אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי ומסהדו קמן כשר והק' עליו התוס' מההיא דפ' כל הגט דאוקמוהו למתני' כר"א מוכח דאפי' אי אתו סהדי קמן אפי"ה לא מכשר דכלפי קושייא זו בא הרשב"א ליישב דעת רש"י ולומר דמההיא דפ' כל הגט ליכא תברא דאפשר דסבור כסברת ר"ת דס"ל בההיא דפרק כל הגט דגם כר"מ אתי אבל אין מזה הכרח לומר דר"ת אזיל ומודה לסברת רש"י דבדבר שיכול להזדייף אי אתו סהדי קמן מכשיר ר"מ כיון דהשמים בינו לבינו כמ"ש.
וע"פ האמור יתיישב מה שהוקשה לו עוד להרב בני יעקב שם בדקכ"ו עמ"ש הריטב"א בחי' בפ"ב דגיטין שדחה דברי רש"י וכתב דאף דאתו סהדי קמן לא מכשר ר"מ ואלו בפ' כל הגט הסכים לדעת ר"ת ז"ל וכן תמה על הרמב"ן יע"ש וע"פ האמור ומדובר צדקו דבריה' ז"ל והרואה דברי הריטב"א שם בפ"ב לבבו יבין דכונתו כמו שאמרנו ומדוייקים דבריו שכתב וז"ל ומיהו אפילו אתו עדים של שטר ומעידים שלא זייף כלום לר"מ ודאי אינו כשר דכיון דשטרא מגופיה לאו כלום הוא שהרי היה יכול להזדייף ה"ה דפסול בעדים שהעידו שלא זייפו ע"כ דברים אלו מורין כמ"ש וברור וע"פ זה יש ליישב דברי מרן ב"י ז"ל שהביא דבריו סתם בההיא דהיו מוחזקים בעבד כו' וקרא עליו ערער הרב בני יעקב ז"ל כיון דאיכא כמה מרבוותא ז"ל הלא הם רש"י ור"ת והרמב"ן והריטב"א דס"ל דלא בעינן מוכיח מתוכו למה סתם דבריו עיין שם בדקכ"ז ע"ד וע"פ האמור לא מצינו מי שיסבור כן זולת רש"י ותוס' רי"ד בדבר שיכול להזדייף דוקא.
ועל מ"ש עוד התוס' וז"ל ואע"ג דאמרינן בגיטין לא הכשר ר"א אלא בגטין אבל בשטרות לא הנ"מ בשטרות העומדות לראיה אבל זה אינו עשוי כו' כעין גטין הוא עכ"ל, ודבריהם מבוארים דחילוק זה לא ניתן ליאמ' אלא לר"א אבל לר"מ דאמר ע"ח כרתי גם שטרי קניין ודאי פסולי' על החרס דהא גיטין שטרי קניין הם ופסולים לר"מ אך בס' אסיפת זקנים למס' כתובות כתב ע"ש הרמב"ן וז"ל דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה שעומד ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו אע"פ שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו לב"ד אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי ואתייא מתני' אפי' כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והוא תימא דהא לר"מ אף בשטר העשוי לשעתו מיפסיל בדבר שיכול להזדייף וכדאשכחן בגט דפוסל בו ר"מ אף דאינו אלא לשעתו לגרש בו את האשה וכדאיתא בפ' המביא תניין דכ"ב יע"ש וכבר עמד ע"ז הרב בני יעקב דקכ"ו ע"ב ומה שרצה ליישב בזה אינו מן הישוב וכעת צ"ע.
ובעיקר דברי התוס' הללו שכתבו דכל שטרי קניין העשויין לשעתן דינן כגיטין וכי קאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין ודכוותייהו קאמר וקידושי' לגיטין דמו שעיקרן אינן אלא לראיה וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת והר"ן בפי' ההלכות שם בגיטין אמילתיה דר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין יע"ש הק' הרב בני יעקב דק"ל ע"א על הרמב"ן והר"ן ממ"ש בפ' המגרש עלה דההיא דהלכתא כר"א בגיטין אבל לא בשטרות דהא בשטרי קניין קאמר דהא מקרא דוכתוב בספר וחתום גמר וההיא בשטרי קנין הוא יע"ש ומאי שנא האי מהאי כיון דהך מילתא דאין כותבין ע"ד שיכול להזדייף מלמען יעמדו ימים רבים גמר לה התם בפ' כל הגט והוי בשטר מקנה והצריכה עיון יע"ש ואין זה מן התימה דשאני ההיא דלמען יעמדו ימים רבים דלעיל מיניה כתיב את ספר המקנה ואת ספר הגלוי ופי' רש"י שם בפי' ספר הגלוי הוא אשרתא דדייני לעשות הדבר גלוי ומפורסם פן ימותו העדים יע"ש וכיון שכן י"ל דעלה קאי מה שאמר הכתוב דלמען יעמדו ימים רבים כיון שעומד לראיה פן ימותו העדי' כמ"ש רש"י ואע"פ שסיים וכתב ורבותינו פי' לענין גט פשוט ומקושר יע"ש מ"מ למסקנ' דהתם דר"פ גט פשוט דאמרי' דגט מקושר דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ע"כ לפרש כמ"ש רש"י ז"ל וברור.
והנה הר"ן ז"ל בפי' ההלכות כתב כדברי התוספו' דהך ברייתא דכתב לו על החרס אתיא כר"א דעידי מסירה כרתי ומשו"ה כשר על החרס ומיהו דוקא בדלית ליה עדים אבל בדאית ביה עדים אפי' לר"א פסול גזירה דילמא אתי למסמך עליה בעידי חתימ' לחוד דמודה ר"א במזוייף בתוכו שהוא פסול כדאיתא בגטין עכ"ל, ושמעתי מפי קדוש מרן מלכא מהרח"א נר"ו שהוק' לו מהא דאמרי' בפ"ק דגטין ד"ט בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים כו' ופרכינן והא איכא לשמה ומחובר ומהדרינן במסקנא דכי קתני מילתא דליתא בקדושין מילתא דאיתא בקדושין לא קתני ופי' רש"י ז"ל דערכאות ליתא בקידו' היכא דאיכא עידי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרינן דילמא אתי למסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום ע"מ אי אמרת שאינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא ע"כ ומעין זה כתבו התוס' שם ד"ה כי קתני הכי להדייא דהאי דגזרינן במזוייף מתוכו דילמא אתי למסמך עלייהו אינו אלא בגיטין ודוכוותיה אבל בקידושין לא גזרינן וזה הפך דברי הר"ן ז"ל שכתבנו ובחי' הר"ן לגיטין הביא דברי רש"י וגמגם עליהם דכי היכי דגבי גט אמרינן דהגט פסול וקדושי אחר תופסים בה ה"נ נימא בקדושין ולכך כתב הוא דבקדושין מילתא דלא שכיחא היא ולכאורה נראה שכוונתו לומר דמילתא דלא שכיחא הוא לחוש לפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר וכמ"ש התוס' והרשב"א בחי' שם ולבאר דברי רש"י הוא בא וכיון שכן קשה דזה הפך מ"ש כאן דגבי קידושין אי איכא עדים פסול משום גזירה דילמא אתי למסמך אבל אפשר לדחות דכונתו לומר דמילתא דלא שכיחא היא שיעשה שטר קדושין בערכאות של גויים אבל בגיטין לפי שע"י קטטה הוא מגרשה מצוי הדבר לגרשה בערכאות של גויים וכ"כ בחי' הרשב"א ז"ל ואם זו היתה כונתו אפשר דסבר ז"ל דגם בקידושין גזרינן דילמא אתי למסמך עליה ואף דמן התורה מקודש' מ"מ נ"מ לחזור ולקדשה וכמ"ש מרן בספ"ה מה' נדרים ע"ד הראב"ד שכתב דאם קדש בגדולין צריך לחזור ולקדש יע"ש אך קשה שהר"ן ז"ל כתב עוד שם בחידושיו לגיטין ועוד דכולהו קדושין לאו בשטר נינהו דהא אפשר בקדושי כסף או ביאה ורובא דעלמא בקידושי כסף מקדשי כיון שכן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרי' אבל בגיטין דלא אפשר אלא בגט חיישינן ע"כ, ולפי פירוש זה האחרון אכתי תורה יוצאה דקידושין ליכא למגזר דילמא אתי למסמך בע"ח בלא עידי מסירה וכיון דמילתא דלא שכיחא היא דרובא מקדשי בכסף כמ"ש ז"ל וכיון שכן ק' איך כתב הכא בפשיטות דאי איכא עידי חתימה פסול אף בע"מ משום גזירה דילמא אתי למסמך עליה דזה אינו לפי הפי' האחרון שפי' שם וכדאמרן ועיין עוד להרב בני יעקב דקכ"ז ע"ב וג' במה שתמה עוד ע"ד הר"ן ז"ל יע"ש ע"כ באו דברי מרן מלכא ז"ל.
והנה הרואה יראה שהרב נר"ו עמד מתמיה ע"ד הר"ן ז"ל בין ממ"ש התוס' שם בפ' המביא ובין ממ"ש הר"ן גופיה בא' מהטעמים הנז' ולא כן אנכי עמדי דלפי מה שפי' התוס' ז"ל ל"ק כלל שהם ז"ל נתנו טעם לדבר דבקדושין לא חיישינן משום דלא נפיק מיניה חורבה דאם יסברו לסמוך אעידי חתימה הם אוסרים את המותר וכיון שכן י"ל דהכא ודאי גבי דבר שיכול להזדיי' שייך למגזר דיפיק מיניה חורבה דדילמא אתי למסמך אעידי חתימה וכיון דהוי דבר שיכול להזדייף אפשר שיזדייף ותכתוב איזה תנאי בשטר מאי דלא הוה מעיקרא ואם יסמכו אעידי חתימה מתירין א"א לעלמא אם לא קיימה האשה אותו תנאי הכתוב בשטר ונמצא מתירין את האיסור ואולם אי קשייא לדברי הר"ן דוקא קשייא וכדבר האמור וכבר עמד ע"ז הרב החסי' מוהריט"א נר"ו בקונ' גט מקושר בסי' ד' דל"ה ע"ג וע"ד יע"ש.