אור ברסלב
שופריה דיעקב חלק ב חושן המשפט › הלכות נזקי שכנים והיזק ראיה

שופריה דיעקב חלק ב· הרב יעקב בירדוגו

חושן המשפט · הלכות נזקי שכנים והיזק ראיה

הלכות חזקת קרקעות ודיני שררות והקדשות. ודיני גא"א

סימן כד

בענין הרוצה לעשות תברנא להטפת מים שרופים בתוך חצירו. ובני המבוי מעכבים:

תשובה בסי' קנ"ה סיו"ד לא יחפור אדם בור וכו' ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת מים לשרות בגדים לכיבוס בצד כותל חבירו אא"ך הרחיק מהכותל ג"ט וכו' כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חבירו, מזה מבואר דבהרחקה ג"ט סגי שאז אף אם יבלעו לא הוו גירי דיליה, וכן בסי' הנז' סל"א מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין הירק וכו'. כל אלו וכיוצא בהם א"ץ להרחיק בכדי שלא יזיק ומ"מ צריך להרחיק וכו' ג"ט וכו' כדי שלא יהיה היזק בידים וסיים מור"ם וה"ה בכל כיוצא בזה שאין ההיזק בשעת מעשה אלא בא אח"ך על הניזק להרחיק עצמו ובסל"א מי שהי"ל אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי וי"א שזה נזק הבא מאיליו לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו וכו' ע"כ. מכל זה נר' דגם בנד"ז יכולים האחים הנז' לעשות תברנא בתוך שלהם ואף אם ע"י ריבוי המים ששופכין מזיקין לביבין שפעמים כשנאטמים הביבין בוקעין ונכנסים המים לחצירות. וכ"ש המים חמין שמפעפעין הכותלין ובוקעין ונכנסים מ"מ נזק הבא מאיליו לאחר זמן הוא ובעת ששופכין אין מזיקין ודמי ממש למשרה של פשתן ולאילן בצד בור חבירו. והנך גריעי מיניה. דהנך קביעי אבל הכא מים עוברים הם אלא כשנאטמין הביבין אז מתכנסין ובוקעין ונכנסין:

ואין לדמות זה להא דכתב הטור בשם הרא"ש שם בסי' קנ"ה על ראובן שחפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים. והשיב וז"ל נ"ל שראובן חייב לסלק היזקו. דאף לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה מודה הכא כיון דנפיש היזקה דשמעון וגם תשמיש שמעון קבוע וא"א לו לסלק עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר. דלא קאמר ר"י אלא בבור ואילן אעפ"י שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק את עצמו ולהרחיק את בורו מהאילן בב' אמות ובור לא הוי כולי האי תשמיש קבוע. וגם לא נפיש היזקה כולי האי ולהכי קא"ר יוסי על הניזק להרחיק עצמו אבל בכל הנך הרחקות דמתני' מודה בהו ר"י דעל המזיק להרחיק עצמו. והדבר ידוע שההיזק הזה גדול מכל הנך היזקות דמתני' דמודה בהו ר"י. וגם ל"ד לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבא אחר שיגדלו השרשים. אבל בנד"ז מיד כשהמים רבים ומתאספין בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון והוו גירי דיליה והמדקדק בפ' לא יחפור ששיערו חכמים כל דבר ודבר לפי מה שראוי להזיק והיכא שידוע קצבה וסכום עד היכן ראוי להזיק כתבו השיעורין. והיכא שאין ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחבירו ע"כ והביא דבריו מר"ן שם בס"ך בקצרה ע"ש. והן הם דברי המרדכי בפ' הבית והעליה גבי בית ועליה של שנים וז"ל וכתב ראבי"ה לפי ענין ההיזק דמי הרחיצה מועטים הם וכלים לאלתר אבל אם יש שפיכת מים רבים אצלו מזיקים לו תדיר דרך כותלו הוי ליה גירי דיליה ומצאתי דמכאן יש לפסוק. ראובן שתבע לשמעון לדין וטען תקנת חפירה מליאה אבנים להקוות לשם מי חצירך אצל מרתף שלי ומימיך נופלים במרתף שלי ושמעון משיב מה שתקנתי בשל עצמי תקנתי ואם מזיק לך שום דבר תתקן כיון דשמעון מימיו מרובים גירי דיליה הוו ועליו לתקן ע"ך. והביא תחילת דבריו אלו מור"ם ז"ל שם בסי' קנ"ה ס"ד ע"ש וא"כ לכאורה נר' דנדון זה נמי דמי להנך שע"י ריבוי המים ובפרט שהם חמין הם בוקעים ונכנסים לחצירות והוו גירי דיליה:

אך נראה דל"ד דשאני התם שעושה הגומא סמוך לכותל חבירו והמים נאספים בו ונכנסים למרתף והוי ממש גירי דיליה שע"י אסיפת המים שנאספים בגומא שעשה הם נכנסים לשל חבירו. משא"כ הכא בנד"ז שלא עשה להם מקום ליקוות כלל אלא שהוא שופכן לביב ועוברין בתוכו ולעתות שנאטמים הביבין מחמת צרורות ועפר הסותמים אותם המים נקווים מאליהם ובוקעין ונכנסין ודמי לאילן סמוך לבור ומשרה סמוך לירק דאייתינן. ועוד דהכא ברשות הוא שופך לתוך הביב העשוי לשפוך בו שופכין אלא שאח"ך נמשך היזק מריבוי המים לעת שנאטמים הביבין. ול"ד להנך שהוא מתחיל בהיזק בעצם ובראשונה ומחדש דבר אשר לא היה שעושה גומא לקיבוץ המים וע"י קבוצם מזיק לחבירו:

ומיהו מהא דמור"ם סי' קנ"ג סי"ב בשם הנמק"י מי שהחזיק בחצר וכו' אבל השופך שופכים ברשותו דרך ביב העוברת בחצר חבירו אעפ"י שלא החזיק אלא לדבר א' יכול לשפוך שם מי שירצה הואיל דברשותו הוא שופך ע"כ. אין ראיה לנד"ז דשאני התם כדיהיב טעמא הנמק"י דכיון שנשתעבד הביב לקלוח הדיוטאות אין ממחין בידו לא לגשמים ולא לכביסה ע"ש והיינו טעמא משום שהביב משועבד לכל שופכין שיבואו מהחצר ע"י הדיוטאות והחצר עשויה לגשמי' ולכביסה וכיוצא אבל בנד"ז שרוצה לשנותה מחצר לתברנא שמעולם לא עלה זה על הדעת ולא נשתעבד הביב כלל לקילוח זה אפשר שיכולין למחות בידו:

ועוד נר' דהתם לא מיירי אלא מריבוי המים שעוברין בתוך חצירו שזה טוען לא החזקת אלא למועטים ולא למרובים אבל מהיזק הנמשך מריבויין שבוקעין ונכנסים לבתים לא מיירי כלל באופן דמהא דמור"ם אין ראיה לנד"ז לענ"ד. אך מ"מ נ"ל דאין יכולין לעכב עליהם מהטעם שאמרנו:

עוד יש טענה אחרת בפי המערערים שטוענים שהמים חמין כשעוברין בתוך הביבין ההבל שלהם מזיק לכותלי הביבין תמיד ומפעפעין והורסים וממסמסין. וזה נר' שהוא היזק הבא מיד ויש להם על מה שיסמוכו בטענה זו מהא דכתב מר"ן בסי' קנ"ה ס"ד מרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד וכו' מכותל חבירו ג"ט והט' משום דכל אלו מוציאים הבל וקשים לחומה וכמ"ש הסמ"ע שם ע"ש ותיקון הבור שרוצים לעשות נר' שהוא תנחומין של הבל דמי ישב לשומרן שלעולם לא ישפכו כ"א בבור. ועוד שבאורך הזמן יבטל הבור ויטענו בעלי האלתברנא שהחזיקו ברצון בני המבוי ויצטרכו לעמוד בדינא ודיינא ולא מן השם הוא זה וכמ"ש בסי' קנ"ד סי"ו:

אך נראה שגם בטענה זו אין כאן היזק ברור נעשה מיד ע"י המים חמין ששופכין שאיפשר שכיון שמתערבים עם המים קרים שבביבין אינם מעלים הבל כ"כ ואינם מזיקים לכותל. ולא דמו לגפת וזבל שעומדים בפני עצמם ומוציאים הבל תמיד:

עוד טוענים המערערים שלפעמים ההיזק בא מיד והוא בשעה שנאטמים הביבין והוא שופך מים הרבים של האלתברנא שמיד הם נכנסים לחצירות ולבתים:

ולכאורה היה נר' דמצד זה יכולים לעכב עליהם דחשיב גירי דיליה. ודומה לזה ראיתי בתשובת מהר"מ במרדכי פ' לא יחפור בראובן שעשה צנור בקרקעו אצל כותלו של שמעון. והכותל של עצים ושמעון טוען שמזיקו בשעה שהנוטפים רבים על הזוחלין שהמים נכנסים לביתו. והשיב דצריך להרחיק ג"ט דחשיב גירי דיליה ולא היזקו דממילא דזמנין שנופלין בצנור עפר וצרורות והוא נסתם ומנקר אותו ונמצא שמקרב המים בידים לכותל והוו גירי דיליה ע"ך:

ולכאורה נר' דה"נ דכוותה אך נר' לחלק דהתם כל ההיזק בא מחמת המזיק משא"כ הכא שלולי אטימת הביבין אין כאן היזק. ואטימת הביבין לא על ידם באה ועל הניזק להרחיק עצמו ויפתח הביבין ולא יוזק. באופן שאין בטענת המערערים שום היזק ברור המחייב למנוע האחים הנז' מלעשות תברנא הנז' שלכל הפנים מידי ספק לא יצאנו וכבר ידוע דכל ספיקה דממונא הוי קולא לנתבע. וכמ"ש הרב"י סי' קנ"ה אהא דכתב הטור או סד בסיד כתב הרב"י דבגמ' איבעייא לן או סד תנן או וסד תנן ולא איפשיטא. הילכך אם עשה א' מהם אין כופין אותו לעשות יותר וטעמא דכל ספיקא דממונא הוי קולא לנתבע ע"ש. ולפי זה נר' שגם בנד"ז אין יכולין בני המבוי למנוע האחים הנז' מלעשות אתברנא הנז' ודיים מה שקע"ע לעשות הבור הנ"ל לקרר בו המים. אחר שמה"ד נר' שאפי' זה אינם מחוייבים כיון שאין כאן שום היזק ברור נעשה מיד ע"י המים חמין זהו הנלע"ד בזה וציי"מ אכי"ר וע"ד אמת בשילהי תשר"י ש' זכרו

נפלאותיו לפ"ק וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותאל ז"ל.

סימן כה

טופס תקנה משני המאורות הגדולים ה"ה הרב מו"ד המלאך רפאל בירדוגו זצ"ל והרב א"א מוהר"ר יקותיאל בירדוגו זלה"ה. וז"ן אב"א תב"ת.

בענין תיקון הביבין רבו צווחות רבות בין העליונים לתחתוני' כמה יתנו העליונים לתחתונים. כי הנה כפי הדין נר' שיתנו העליונים בשוה בפינוי ובנין כותלי הביב וקירויו. אלא ששמענו שיש מנהג שהעליונים לא יתקנו עם התחתונים כ"א בפינוי. אבל בבנין וקירוי כל א' עושה בנין וקירוי כנגד חצירו עד שמגיע לחצר שלמטה ממנה. כך שמענו והעידו לנו כמה בני אדם. ולכך מתחלה היינו דנים כפי הדין ואח"ך חזרנו לדון כפי המנהג. הן היום ראינו שיש עלבון במנהג הנז' שאם העליונה תתקן עד חצר שלמטה ממנה ר"ל עד הביב הקטן של חצר שלמטה ממנה היא לבדה ולפעמים שהיא נעלבת עלבון גדול שאם חצר שלמטה ממנה היא רחוקה הרבה ממנה שיעור שנים או שלשה דלמגאריל הרי היא נעלבת עלבון גדול לבדה. לכן ראינו אנחנו ב"ד לתקן והוא להחזיק בדין ובמנהג דהיינו כל חצר תתקן הביב הגדול שכנגד חצירה מגרל"א א' ובבנין וקירוי דוקא. ואם היו יותר ממגרלא א' יפרעו עמה העליונות במותר על מגרלא א' שוה בשוה בין אם הוצרכו לעשות מגרלא חדשה ובנין כותלי הביב וקירויו וכן בפינוי. הכל כאשר לכל יתנו העליונו' עם התחתונות שוה בשוה. מלבד שיעור מגרלא א' שאליה שופך הביב הקטן של אותה החצר שתתקן אותה חצר לבדה. זהו מה שנר' לתקן בענין זה וקיים:

יקותיאל בירדוגו ס"ט:

רפאל בירדוגו ס"ט:

ובצידי התקנה הנז' נמ"ך בכ"י החכם הרשב"ו ז"ל על מ"ש הן היום ראינו וכו' וז"ל הרבנים זלה"ה שנהגו כן שמעתי באומרים טעם למנהגם כי כן היו עושים בבנין העיר שכל א' היה בונה ביבו ומגיעו עד מקום הבונה אחריו. לכן נהגו כן כשיתקלקל הבנין כתנאי הא'. אלא שאח"ך שלחו לשאול לרבני פאס זלה"ה והשיבו להם שתקנת הקדמונים נ"ן היא הכתו' משם מוהר"ר יעקב אבן דאנאן זלה"ה ומשם ואילך כך היו דנים והולכים זלה"ה. ותקנה זו של למגרלא לא נתנו לה שיעור ועליו תגדל המריבה. ע"ך:

וז"ן מה שנמ"ך משם הרב מהר"ר יעקב אבן דנאן זלה"ה.

בענין שכר תיקון הביבין שנסתמו לא' מבני המבוי והוצרך לחפור חפירות רבות במבוי לסלק הסיתום שאירע בהם כדי להעביר שופכי חצירו. תקנו רבותינו נ"ן בתורת תקנה שנקבעה לדורות שכל חפירה שיעשה המרגיש בסיתום מבני המבוי כדי להעביר שופכי חצירו אם הוא באמת המים העוברת באמצע המבוי יפרעו שכרה כל בני המבוי העליונים עם בעלי החפירה הצריכין לה חכ"ח:

אמנם החפירה שיוצא בה פי הביב הקטן הנק' לפרכא ישלם כל שכרה בעל הביב הקטן. וכ"ז בתיקון החפירות. אבל אם נתקלקל בנין האמה האמצעית ותקרתה יתקנו אותה להוצאות כולן בשוה לפי חשבון הבתים שיהיה אז במבוי העליונים שכפי הדין ישלמו עם בני התחתונה חכ"ח אעפ"י שהתחתונה לבד הרגישה בסיתום וכו' עכ"ל:

זה שנים מקרוב נזקקנו לדין זה ע"ע חצר בן בווירך והמציאו לפנינו קב"ע מכמה עדים שהעידו שהמנהג שנהגו זה כמה שנים בימי הרב ז"ל וע"פ שכל חצר עושה מגאריל שלה לעצמה עד שמגעת לחבירתה וחבירתה לחבירתה. והאחרונה מגעת להאלסלוקייא ואפי' אם יש בין חצר לחבירתה ב' מגארל או ג' ויותר וכן אם מהאחרונה עד סלוקייא ב' או ד' אין מסייעות זא"ז כלום. והגם שהיה זה נגד הדין ונגד הסברה שהרי אם לא היתה כ"א העליונה לבדה במבוי ויש בינה להאלסלוקייא עשרה מגארל או יותר היתה צריכה לעשות לבדה כדי שיגיעו שופכיה להאלסלוקייא ועכשיו שסייעוה שבאו ובנו אחרים למטה ממנה ועשו גם הם מגארל לצורך חצירם תשתכר העליונה שלא תתן אפי' חלק עמהם כדי שיגיעו שופכיה להאלסלוקייא. וכן בדין שהעליונה מסייעת לכולן וכמ"ש בס"ס קס"ה. מ"מ אחר שהמציאו העדות הנז' שכן המנהג אמרנו מנהג מבטל הלכה. ומפני זה היינו פוסקין תמיד כמנהג הנז' וכן פסקנו זה ימים מקרוב בענין שאנו עומדים בו במבוי לעטארין כמשו"ח ביד עליוני המבוי הנז'. הן עתה המציאו לפנינו תחתוני המבוי הנז' קב"ע שהעידו מפי הרב היפך דברי העדים הנ"ל שזכרנו. וגם חיפשנו ומצאנו דברי רבותינו הנז' כו"ח כדברי העדים האחרונים הנז' שזכרו המנהג הזה. ושהוא נגד הדין ועשו תקנה כנגדו כמשו"ח בפנים. וגם ראינו דברי הרב מהרי"ע אבן דאנאן הקדמון ז"ל שכתב שהמנהג הוא כפי הדין שבנין האמה האמצעית ותקרתה יפרעו העליונים והתחתונים בשוה וכמ"ש בפנים. לכן נר' שכיון שהמנהג הנז' רופף שיש מעידין כך ויש מעידין כך כנראה שגם הרב ז"ל היה אין ולאו ורפייא בידיה. ובכל זמן היה דן לפי ראות עיניו בענין. וגם שמהרשב"ו מעיד שחזרו לנהוג כדברי מהרי"ע ב"ד ז"ל. וגם שהמנהג הנז' הוא נגד הדין ונגד הס' א"כ אין לנו אלא מה שיתן הדין. ולמרבה יש לדון כפי התקנה הנז' שהיא קרובה לדין שכל מה שיוציאו התחתונים בפינוי הביב ובחידוש אלמגארל שלהם עד האלסלוקייא ובקירויים יפרעו הם והעליונים בשוה. ולמרבה יעשו התחתונים מגרלא א' ומה שנשאר בין התחתונה לשלמטה ממנה או בין התחתונה לגמרי עד האלסלוקייא יפרעו התחתו' עם העליונים בשוה וזהו דין אמת ומשפט שלום. זהו הנלע"ד לדון בענין שלפנינו וכן ראוי לקבוע הלכה לדורות. וע"ד אמת ח"פ בין כסא לעשור

הצד"ק לפ"ק וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.

סימן כו

שאלה מעי"ת טיטוואן יע"א

ראובן היתה לו חצר א' ובעלייה א' קטנה היה לו בה חלון א' פתוח לחוץ. ואח"ך נלב"ע ראובן וחלי"ש. ונשאר החצר לזכות אלמנתו ושלשה בנותיה שמבעלה הנז' ואח"ז בא שמעון ובנה ושכלל חצר אחת נוכח החצר הנז' ופתח בעלייתו חלון א' נכחי לחלון של האלמנה הנז' באופן שהיה מזיקם בראיה. וגם פתח חלון אחר במ"א נוכח חלון אחר של האלמנה והיתו' הנז'. ושתקה האל' ולא מיחתה בשמעון ע"ע החלונות הנז'. והיתומות קטנות היו באותה שעה. ואח"ך נשיאו ב' בנות וסילקו עצמן בזמן הנישואין כמנהג. ויהי היום בנה ושכלל לוי חתנה בעל בתה עלייה א' גדולה על אויר החצר הנז' דהיינו על הגג ופתח חלון א' נוכח חלון א' שהיה לו לשמעון הנז' במ"א באופן שמזיקו בראיה. ובכן עמד שמעון ומיחה בחתן הנז' שיסתום החלון הנז' בד"ת מאחר שמזיקו בראיה. והחתן הנז' הן בפיהו מענה שחמותו דהיינו האלמנה הנז' לא מחלה בר"ן על החלונות ההם שפתח שמעון בחצירו נוכח החלונות שהיו לה לאלמנה וליתו' הנז'. והטעם ששתקה כי סברה שאינה יכולה למחות מאחר שכבר פתח החלונות הנז' שמעון הנז' וכבר החזיק בפתיחתו ולא מצי למחות בו אלא קודם שיפתחם. אבל אחר שפתח לא. ודין גרמא דעציראה שלא מיחתה בו וסתמה חלונו. אמנם כעת שעין רואה דאפי' שפתח לוי חתנה החלון הנז' הדין נותן דמצי שמעון למחות ולסותמו. א"כ אף היא תשיב אמריה דיסתום שמעון החלון הנז' שמזיקה בראיה. כי היא מעיקרא לא ידעה דת של תורה ושתיקותה בטעות היתה. ושמעון משיב דכ"ע האי דינא גמירי. ואם היא לא ידעה היה לה לשאול לאינשי דגמירי ומדלא עשתה כל מאמצי כחה ושתקה אלמא דמחלה ברצון נפשה. ולוי החתן משיב דנשי לאו דינא גמירי ואעיקרא לא אסיק אדעתה דידה והיתו' כדי לשאול ואת"ל דידעה ומחלה. עד כאן לא מחלה. כי אם בחושבה שבעשות נחת רוח לשמעון הנז' בהשאיר לו חלונותיו פתוחות לרוחה נוכח חלונותיה גם הוא לא יהיה כפוי טובה. וכל אימת שתרצה היא והיתו' או ב"ך לפתוח חלונות נגד חלונות שמעון לא יעכב שמעון וענתה לה צדקתה. ואדעתא דהכי מחלה. משא"ך השתא דלא עמד בפני שמעון הטובה אשר עשתה כי הגם שהניחו חלונותיו פתוחות אפ"ה העיז פניו ואמר לחתנה שיסתום החלון אשר פתח כעת איכו השתא אעיקרא לא מחלה בכה"ג ומחילתה בטעות היתה. ושמעון בעי לסתום ג"כ חלונותיו אשר פתח מקדם נגד חלונותיה ושמעון משיב דאלו הם דברים שבלב. ודברים שבלב אינם דברים. ולוי משיב דבזה אומדן דעתא סגי. ומה גם כי הבנות היתומות קטנות היו באותו זמן ולא מצו למחות. והגם שגדלו לא אסיק אדעתייהו האי דינא. ומה גם די"ל ככל הנז'. ע"כ הגיעו הדברים שלהם. ועתה יורנו מו"ץ הדין עם מי. ושכמ"ה:

וסמוך לשאלה הנז' נמ"ך וז"ן תשובה לכאורה נר' דהדין עם שמעון ומצי לעכב על לוי שיסתום החלון הנז' ולא מצו האלמנה והיתו' לטעון דלא גמירי האי דינא. ומנא אמינא לה ממ"ש בטור ח"מ ס"ס קנ"ד בשם הגאון וז"ל תשובה לגאון ב' אחים שירשו קרקע ולא' מהם נפל הצד החיצון ובו אמת המים שממנו היה משקה אביהם כל הגן והעביר הפנימי על החיצון אמת המים כדרך שהיו עוברים בחיי אביהם. אחר זמן סתם החיצון את האמה ולא הניח המים לעבור עליו. וטען הפנימי שכבר החזיק בהעברת המים על החיצון כיון ששתק ולא מיחה טענתו טענה דכיון ששתק ולא מיחה מחל לו והוי חזקה מיד. ומה שטען שלא הניחו לעבור אלא דרך שאלה אינה טענה אלא סתמא כיון ששתק מחל ומה שטוען שלא ידע שהיה לו למחות לא מהמנינן ליה. ועוד אפי' לא ידע מחילה בטעות כי האי דלא מוכחא מילתא דבטעות היא הוי מחילה. עכ"ל:

הראת לדעת דהגאון ז"ל קאמר בהדייא דהטוען שלא ידע לא מהימן ומחילה בטעות כי האי שמה מחילה. והגם שמצינו למר"ן החסיד ז"ל בבד"ה דפריך עליה דגאון והביאו הרב המאסף באות צ"א דאמאי לא מהמנין ליה במה שטען שלא ידע דאטו כ"ע דינא גמירי. גם מ"ש דמחילה בטעות כי האי לא מוכחא מילתא דטעות היא. אדרבא מוכחא מילתא דטעות הוא כיון שהוא דין זר יעו"ש. וזהו הטעם שהשמיטו לדין הגאון הנ"ל משלחנו הטהור כמ"ש רבנן בתראי ז"ל:

מ"מ מאחר דהאחרונים ז"ל תפסו במושלם לדברי הגאון הנ"ל להלכה הכי נקיטינן. ה"ה הרב ב"ח ומהרימ"ט ז"ל כמ"ש בכנה"ג יעו"ש. וגם הרב ט"ז סבר הכי א"כ אין ספיקו דמר"ן מוציא מידי ודאן של גדולי האחרונים הנ"ל וכוותיה דגאון ז"ל נקיטי' ודו"ק:

אכן שבתי וראיתי דהך ראיה לא מכרעת בהדק היטב מה שכתב הרב פרישה ז"ל והט"ז ז"ל בכוונת הגאון במ"ש דמחילה כהאי הוי מחילה. אשר יאמר הט"ז כי הוא זה דמחילה כי האי דאיכא סברה לטיבותא דניחא ליה לקיים מק"ש תחת אבותיך יהיו בניך אמרינן מסתמא אף אם ידע היה עושה כן. גם הרב פרישה פירש די"ל דבמילתא זוטרתי כי האי לא הוה מוחה לאחיו. משו"ה לא מיקרי מחילה בטעות ע"ש. באופן דהך מילתא שכתב הגאון דהוי מחילה לא נילף מינה לנד"ד. כי בנד"ד לאו אחי נינהו שתמצי לומר דודאי לא ימחה. וכבר ידוע מה שכתב הרדב"ז ז"ל הביאו הכנה"ג בחא"ח בכללי דרכי הפוס' דק"ס ע"א אות נ"ח וז"ל כשהפוס' כותבים ב' או ג' טעמים בדין יש מי שסומך על טעם א' לבדו לעשות מעשה. אני לא סמכתי על טעם א' לבדו דשמא בעל התשובה לא כתב אותו לעיקר אלא סניפין בעלמא. הרדב"ז ח"א סי' ע' עכ"ל:

מעתה דהגאון ז"ל יהיב תרי טעמי דלא מהימן. ועוד דהוי מחילה י"ל דהנך תרי טעמי אין מועילין זה בלא זה. וכמ"ש רבותינו התוס' בכתובות דפ"ה ע"ב ד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל. משא"כ בנד"ד דטעמא בתרא לא שייך דהכא לאו אחי נינהו כמדובר שפיר י"ל בשוס"י דהגאון ז"ל יודה למר"ן ז"ל דמצי לטעון דלא גמירי להאי דינא ומחי' בטעות לאו שמה מחילה:

וגדולה מזו מצינו להרב המאסף ז"ל בסי' ע"ט בהגב"י אות י"ד וז"ל יש להסתפק בת"ח גמיר וסביר ומוחזק בעיני הדיין דלא טעי בהכי וידע הדין אם נאמן לומר שטעה בדין או שכח. ואם היה בא מעשה לידי הייתי דן דאם טוען כן להוציא אינו נאמן. אבל להחזיק בידו נאמן. יעו"ש. והדברים ק"ו בנד"ד מאחר דכמו להחזיק בידו החלון אשר פתח דמי אשר בשלו הוא בונה. וע"ש באות ט"ו שכתב שאם יטעון שטועה היה בדין דנאמן אפי' אי לא טעין נמי טענינן ליה אנן יעו"ש:

וה"ן אנן טענינן להו דאם רוצה שמעון לסתום החלון אשר פתח לוי חתנה. גם שמעון יסתום חלונותיו. כי האי לא גמרה להאי דינא או דהוי מחילה בטעות ושפיר קא טעין לוי דאדעתא דגם הוא יעשה להם הטובה הזאת הוא ששתקו לכשתמצי לומר דידעה ומחלה. וליכא למימר דהם דברים שבלב דבכל כי האי באומדנא דמוכח מהני. וכמו שאסף וקבץ חבל נביאים הרב הגדול כמוהר"ר יואל ז"ל בתוקפו של יוסף ח"ב סיו"ד וק"א ע"ש:

וצריכין למודעי דכל האמור אנו דנין לגבי אנשים והדברים ק"ו בנשים דנשים לאו דינא גמירי. וכמ"ש מהרשד"ם סי' שכ"א הביאו הרב המאסף בכנה"ג בסי' ע"ט אות י"ב יעו"ש. ובן בנו של ק"ו לגבי חלק היתומה שהיא עדיין פנויה דבעודה קטנה לא תועיל לשמעון חזקתו. וכל שהוא פחות מבן כ' קרינן ביה קטן לענין זה. וכמ"ש הבאה"ט סי' קמ"ט אות כ"א בשם מהרי"ט ז"ל יעו"ש. ואפי' שתהא עתה יותר מבן כ' ונשארו החלונות של שמעון פתוחות לרוחה לא מהני ליה חזקתו. ומצי השתא לסתום חלונותיו דנשי לאו דינא גמירי. ומה גם י"ל מחילה בטעות דמאחר שכבר היו לו לשמעון פתוחות סברה דכבר החזיק ולא מצייא מיעכבא. דפשיטא דאפילו לא יהיו החלונות של לוי פתוחות כי אם היתומה הנז' רוצה לעכב על שמעון שיסתום חלונותיו הנ"ל הדי"ן ששומעין לה. זהו הנלע"ד. וצוי"מ וימ"ן. וס"ל נמ"ך תשו' חו"ר צפרו ישצ"ו וז"ן:

לכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממה שכתב הרשב"א הביאו הב"י בסי' קמ"ז מחודשים א' וז"ל ועוד שטענה יפה היא מה שטענה שלא הבינה בכך ולא שמעה. דאנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתוב בכתובתה בכיוצא בדברים אלו סומכת היא בכך על אחרים ע"כ. אלא שיד הדוחה נטויה לדחות. אך אמנה בנד"ז שפתח שמעון חלונותיו נגד חלונות אלמנת ראובן פשיטא דלא מהנייא חזקתו אעפ"י שידעה אל' ראובן ושתקה ואפי' היה מחזיק בפני ראובן עצמו כיון שפתח חכ"ח כמו שבא בשאלה. ואעפ"י שכתב מר"ן בחומ"ש סי' קמ"ב ס"ג וז"ל אם ראובן פתח חלון לחצר שמעון בפניו י"א דלא הוי חזקה אפי' סייעו בפתיחתה. ולהרמב"ם כיון שידע הניזק בפתיחת החלון ולא מיחה בידו אינו יכול לחזור ולערער עכ"ל. הרי שהביא הרמב"ם באחרונה דיש חזקה להיזק ראיה ובסי' קנ"ד ס"ז סתם כסברת הרמב"ם בלי שום חולק. מ"מ הני מילי חלון לחצר. אבל חכ"ח לא מהני חזקה. וכמ"ש מר"ן בסי' קנ"ד ס"ג וז"ל לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו ואפי' א' מהשותפין בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר. מעכב עליו שות' מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח יסתום. ואם נתנו לו רשות לפתוח חלון או פתח רשאי. והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חכ"ח ע"כ. וסיים מור"ם ובפתח כנגד פתח לא מהני חזקה וה"ה חלון כנגד חלון וי"א בחכ"ח מהני ע"כ הרי דבסברת מר"ן לא מהני רשות אלא בחלון לחצר. אבל בחכ"ח לא מהני רשות וכמו שסיים מור"ם וסתם דה"ה בחלון נגד חלון לא מהני חזקה. ואעפ"י שכתב די"א דבחכ"ח מהני חזקה אין לנו אלא דברי מר"ן ומור"ם דאפי' בחכ"ח לא מהני חזקה. ואפי' אם היה מחלוקת שקול לא מצי המזיק לומר קים לי כי"א דבחכ"ח מהני חזקה דהא נפל מחלוקת בין הפוס' מי הוא המוחזק. המזיק או הניזק וכמו שהאריך בזה הרב כנה"ג בסי' קנ"ג הגה"ט אות כ"א וסיים ולענין הלכה בכל מקום דאיכא פלוגתא דרבוותא מי הוי מוחזק המזיק או הניזק אין לו' בזה קי"ל כיון דבהא פליגי ואית לן למיזל בתר רובא. וכמ"ש בכללי הקי"ל בסי' כ"ה בהגב"י אות מ'. עכ"ל. והנה בחלון נגד חלון דלא מהני חזקה נרשם בסמ"ע הרמב"ם והרשב"א. ועל ס' הי"א נרשם הרמ"ה. הרי דרובא סברי דלא מהני חזקה בחכ"ח. וכתב הכנה"ג בסי' קנ"ד הגה"ט אות י"ט וז"ל אמר המאסף נר' דבהרחקת משהו אפילו חכ"ח יכול לפתוח. אבל מהריב"ל ז"ל בח"א סי' כ"ה כתב דדוקא בפתכ"פ מהני הרחקת משהו. אבל בחכ"ח לא מהני הרחקת משהו. אלא שירחיק ממנו עד שלא יוכל לראות בתוך ביתו כלל. וכתב שכן דעת הרמב"ן והרשב"א וה"ה והר"ן עכ"ל. ומ"ש מר"ן שם אלא ירחיק משהו היינו בחצר השות'. אבל אם הוא לחצר אחרת שנתנו לו רשות לפתוח פתח או חלון צריך להרחיק מכנגד פתחו או חלונו של חבירו עד שלא יוכל לראות בו כלל כמפורש שם. באופן דדעת הרמב"ן והרשב"א ומר"ן ומור"ם דאפי' בחכ"ח לא מהני חזקה. וכתב הסמ"ע שם הטעם משום דבאיסור עשוי כמו שדרשו רז"ל ע"פ וירא את יש' שוכן לשבטיו שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה. ומה"ט נר' דאפי' כשיש עדים שמחל לו או שנתן לו שטר וקנין ע"ז לא מהני כיון דיש איסור בדבר וכו' עכ"ל:

עלה בידינו ששמעון זה שפתח חלונותיו כנגד חלונות אל' ראובן חייב לסותמן או להרחיק עד שלא יוכל לראות בו כלל. כיון שהחלונות הם מחצר לחצר. ולראיה ח"פ בסיון התקצ"ג ליצירה. וקיים:

יהושע ישי עולייל ס"ט יהודה אלבאז ס"ט עמור אביטבול ס"ט

נדרשנו לחוות דעתינו בענין הנ"ב. והנלע"ד להשיב דבבא לפתוח בעלייתו חלונות למבוי או לר"ה ויש בזה היזק ראיה לחבירו שכנגדו בצד רה"ר או בצד המבוי אמת שיכול חבירו שבצדו לעכב עליו. ל"מ אם הוא פותח כנגד חלונות חבירו ממש. אלא אפי' שלא כנגדו כל שמזיקו בהזיק ראיה יכול לעכב עליו. וכמ"ש הטור בסי' קנ"ד וז"ל לפי' בעלייה גם ברה"ר אסור לפתוח כנגד חלוני חבירו שבעלייתו. והם דברי מר"ן שם אבל פותח לרה"ר וכו' וחכ"ח אם אינן גבוהים ד"א וכו' וכתב בד"מ ומ"מ לכ"ע שמעי' מיניה דכל שמזיק לו בראייתו אסור לפתוח פתח כנגד פתח אעפ"י שרה"ר מפסקת. וה"ה אם פותח לרה"ר ויש היזק ראיה לחצר חבירו שכנגדו אסור אעפ"י שאינו פכ"פ. וכ"כ הנימוקי פ' השואל וכו' במרדכי וכו' ע"כ. והן הם דברי מור"ם בהג"ה שלישית ס"ג פתח לרה"ר ויש בו היזק ראיה לחצר שבצד רה"ר שכנגד חבירו יכול למחות בו ע"כ. ור"ל אפי' שלא כנגד פתח חבירו וחלונו כל שמזיקו בענין שאין בני רה"ר מזיקין אותו כגון שהוא גבוה יותר מד"א וכמ"ש הש"ך שם סק"ז. וכל זה ודאי מוסכם לדעת מר"ן ומור"ם. אבל במי שכבר פתח פכ"פ וחכ"ח ולא מיחה חבירו שבצדו אינו מוסכם כלל שלא עלתה לו חזקה ובפרט בחלון. ובפרט לדעת מר"ן והמעיין בטור וב"י ובד"ה עין בעין יראה דבחלון אינה אלא סברא יחידית. ואין כן דעת מר"ן ומור"ם כלל להלכה. וכמו שיתבאר הכל להלן בס"ד:

ולברר הדברים היטב צריך להאריך קצת הנה במשנה פ' חזקת תני תנא חלונות שיש להם חזקה. וחלונות שאין להם חזקה. ובתרה תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השות'. לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר. ובגמ' לא מבעייא קאמר. ל"מ לחצר חבירו דלא. אלא אפי' לחצר השות' וכו' ע"ש. ותו תנן לא יפתח אדם לחצר השות' פכ"פ וחכ"ח. ובגמ' מנה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה ראה שאין פתחי אהליהם מכוונים זה כנגד זה. אמר ראויין הללו שתשרה עליהם שכינה. ע"ך. ונחלקו בזה הפוס' ז"ל דלהרמב"ן והרי"פ בתשו' והרשב"א ז"ל חלונות דתנן שיש להם חזקה בשאין בהם היזק ראיה מיירי. דאלו חלונות שיש בהם היזק ראיה דעלייהו תנן לא יפתח אדם חלונותיו וכו' לעולם אין בהם חזקה דכקוטרא וב"ה דמו. ואפי' נתן לו רשות יכול לו' סבור הייתי לקבל. ועתה אי איפשי לקבל. ואפי' מחל לו הנזק דכיון דאסור למזיק להזיקו בראיה ואין אדם יכול ליזהר ולעמוד כל היום בעצימת עינים. על כרחנו לומר לזה סתום חלונותיך ואל תחטא תדיר ואפילו מכר או נתן לו יכול לחזור בו דנזקין כאלו אינם נמכרים וכו' כמבואר כ"ז בטור וב"י סי' קנ"ד ע"ש:

והנה לשיטה זו איכא למידק דכיון דאשמועינן תנא דאפי' פתח שלא כנגד פתח. וחלון שלא כנגד חלון בין לחצר חבירו בין לחצר השות' לא יפתח ואפי' נתן לו רשות יכול לחזור בו וכמ"ש הפוס' הנז' א"כ למאי אצטריך תנא למתני תו לא יפתח פכ"פ וחכ"ח. וכן אמאי טרח ש"ס לאתויי אסמכתא מקרא אפתח כנגד פתח כיון דבלא"ה אסור אפי' שלא כנגד פתח ודוחק לומר דאשמועינן תנא דבפכ"פ וחכ"ח אפי' נתן לו רשות לפתוח ועדיין לא פתח יכול לחזור מיד לאפוקי זה שלא כנגד זה שאם נתן לו רשות אינו יכול לערער כ"א לאחר מעשה שיטעון שאינו יכול לסבול ההיזק שכבר בא. וכדמשמע קצת מדקאמרי הפוס' הנז' על כרחנו לומר סתום חלונותיך וכו' דליתא דאדרבא איפכא מסתברא דקודם מעשה יכול לערער יותר מלאחר מעשה שכבר שתק וסבל זמן מה שהרי לאחר מעשה נמי מי יודע שמתחלה היה יכול לסבול ועכשיו אינו יכול. ואין זה תלוי כ"א בדעתו. וא"כ אדרבא קודם מעשה יכול לערער ולמונעו יותר בטענה שחזרתי ועיינתי בדעתי וידעתי שלא אוכל לסבול. ויש טעם בדבריו שהרי לא סבל שום זמן אלא מיד קודם מעשה עמד וערער. גם מלשונם שכתבו אפי' נתן לו רשות לפתוח יכול לומר סבור הייתי לקבל ואי איפשי לקבל. ולא קאמר עד עכשיו הייתי יכול לקבל ועכשיו איני יכול. מש' שקודם מעשה קאמר. ומ"ש בסוף דבריהם סתום חלונותיך וכו' היינו לומר דאם עבר ועשה הרי הוא באיסור תמיד הוא עומד ועל כרחנו לומר לו סתום חלונותיך. ולכן גם מקודם לא נניחנו לפתוח כלל. וא"כ מאי רבותא דפכ"פ וחכ"ח. גם אין לומר דפכ"פ איכא איסורא דאורייתא וזה שלא כנגד זה אינו אלא איסורא דרבנן. דהא נמי ליתא דודאי פכ"פ נמי אינו אלא איסורא דרבנן אלא דאסמכוה אקרא. ואדרבא מקרא לא משמע איסורא כלל. אלא שהוא מנהג קדושה והצנע לכת שראוי הוא שתשרה שכינה על ידו. ובהפכו אין כאן איסור אלא חסרון קדושה וצניעות. ולא שמעי' איסורא אלא מדבריהם:

לכן נראה דלדעת הני רבוותא ודאי מתני' בתריתא משום קדושת והצנע לכת הוא דקאמר. ומיירי בשותפין שקנו חורבה וקדם א' ובנה ביתו ועשה לו פתח במקום הראוי. וגם פתח חלונות כמנהג העיר או מדעת שותפו. ואח"ך בא חבירו לבנות ביתו ג"כ ורצה לפתוח פתח ביתו כנגד פתח חבירו וחלונו כנגד חלונותיו כי כן מקומם הראוי או שכן רצה על זה וכיוצא בו שאינו בא בגבול חבירו אלא שבונה בשלו לתומו הוא דאתא תנא לאשמועינן דאע"ג דמה"ד כשם שבנה הראשון ופתח במקו' שרצה או במקום שראוי גם השני כן יעשה. מ"מ ממנהג קדושה וצניעות לא יעשה אלא ירחיק כיון שכבר זכה הראשון. א"נ אפי' בבאו לבנות כא' אשמעוני' תנא שיכולין לעכב זע"ז מלפתוח זה כנגד זה. אלא שיתפשרו ביניהם ע"י גורל וכיוצא וכמ"ש הנמקי והביאו מור"ם בהג"ה ומתני' קמייתא הוא דאשמועינן איסורא דמיירי בבא לעשות פתח וחלון חדש לחצר הש' וכ"ש לחצר חבירו דודאי איסורא איכא לבא בגבולו ולהזיקו. וכן נראה מדברי רשב"ם בגמ' בפי' משניות אלו דבקמייתא כתב משום היזק ראיה. ובבתרייתא כתב משום צניעות וכן נר' עוד מדקדוק דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכנים שכן היא דעתו בביאור משניות אלו כמ"ש שכתב בזה"ל א' מן השות' שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר. חבירו מעכב עליו מפני שמשתכל בו ממנו. ואם פתח יסתום. וכן לא יפתחו השות' בחצר פתח בית כנגד פתח בית או חכ"ח. אבל פותח אדם לר"ה וכו' ע"כ. פתח ברישא בא' שביקש. ובסיפא לא יפתחו השות' פתח או חלון וחזר לאבל פותח אדם לרה"ר. וגם דלא קאמר בסיפא ואם פתחו יסתמו כמו ברישא. משום דרישא מיירי בבא ליכנס לגבול חבירו ולהזיקו וסיפא מיירי בשאין שום א' מהם בא להשיג גבול חבירו. אלא ששניהם באין לבנות לתומם או שקדם א' ובנה ואח"ך בא השני ובנה ג"כ לתומו דלה עבדי איסורא. ועכ"ז יכולין לעכב זע"ז מלפתוח זה כנגד זה ממנהג קדושה וצניעות. וכל זה לכתחלה אבל אם כבר פתחו שוב אין שום א' מהם יכול לחזור ולתבוע שיעשו גורל ויסתום וירחיק א' מהם. דכיון דאינו אלא מנהג קדושה וצניעות קודם מעשה הוא דיכולין לעכב זע"ז. אבל אם אחר מעשה אמרה. אין שומעין לו. וסיפא דסיפא אבל פותח אדם לרה"ר וכו' חזר לבא בגבול אחרים. זוהי שיטת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א וסייעתם:

אבל דעת הרא"ש ז"ל ור"י הלוי שיש חזקה להיזק ראית חלון וכן דעת הטור ז"ל כמ"ש בריס"י קנ"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל אעפ"י שהטור ז"ל מנאו עם כת הסוברים דאין חזקה. כבר תמה עליו הרב בב"י ובכ"מ והעלה שדעת הרמב"ם כדעת רבו הר"י הלוי וכדעת הרא"ש. ולדעתם ז"ל ג"כ נוכל לומר דמתני' דפכ"פ וחכ"ח בבא לבנות ברשות בשלו מיירי. וכמ"ש לדעת הפוסקים הנ"ל. וכמו שביארנו בדעת הרמב"ם כנ"ל. אלא שהטור ז"ל ניחא ליה לפרושה בבא לגבול חבירו. ומיירי שנתנו לו רשות סתם לפתוח פתח או חלון והוא רוצה לפתוח כנגד פתחם או כנגד חלונם דמצו מיעכבי ולו' לא לכנגד פתח נתכוונו ע"ש ובב"י. וכן פי' הנימקי ע"ש ועוד נוכל לומר דמיירי בנתנו לו רשות לפתוח פכ"פ בפי' ועכ"ז אסור לו לעשות אף אם אינם חוזרים ומעכבים. א"נ מיירי בנתנו לו רשות בפי' לפתוח פכ"פ וחזרו בהם קודם מעשה דיכולים הם לחזור לאפוקי זה שלא כנגד זה דאינם יכולים לחזור:

ומיהו לאחר שנתנו לו רשות בין בחצר השות' בין בחצר חבירו ועשה מעשה ופתח פכ"פ וחכ"ח או שפתח מאיליו וראו ושתקו לדעת הסוברים דבראה ושתק הוייא חזקה. או שהחזיק ג"ש למ"ד דבעי ג"ש וטענה ושוב ערערו בזה יש חילוק בין דעת הרמב"ם לדעת הרא"ש דמדברי הרמב"ם ורבו הר"י הלוי מוכח דגם בזה יש חזקה בין בפתח בין בחלון. ומדברי הרא"ש לא מוכח אלא בחכ"ח דודאי לא נפיק מהנך דיש להן חזקה. אבל בפכ"פ יוכל להיות לדעתו דאין חזקה. וז"ל הרא"ש ריש ב"ב ובכל דוכתא קי"ל דהיזק ראיה שמיה היזק. ושותפין שחלקו את החצר ולא בנו כותל ביניהם. ואחר כמה שנים תבע הא' לבנות כותל ביניהם. ושכנגדו טוען הנה מחלת לי על היזק ראיה שאני מזיקך ונתתו לי או מכרתו לי והחזקתי בו כמה שנים אין טענתו טענה ולא שייך כאן חזקה דטעמא דחזקה היינו כיון ששתק ולא מיחה הפסיד. והיינו דוקא היכא שהמחזיק הוא מזיק ואינו ניזק כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בו ג"ש. אבל הכא מצי למימר למה היה לי למחות יותר ממך. והלא הייתי מזיקך כמו שהיית מזיקני והייתי מצפה אולי תפתח אתה לתבוע ועוד דלא דמי האי היזק להיזיקא דחלון. דהתם לאו היזק תדיר הוא שהחלון עשוי לאורה. ולא להסתכל בו לחצר חבירו. דאסור להסתכל במעשה חבירו כדאמרי' גבי גנה. אבל חצר שמסתכל בכניסה ויציאה ואי איפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי האי היזקא לקוטרא ובית הכסא דאמרינן לקמן דלית להו חזקה וכו' אבל אם יש עדים שמחלו השות' על היזק ראיה שוב אין יכולין לחזור בהם וכו' ע"ך. והביא דבריו אלו הטור סי' קנ"ז ע"ש וסמ"ע בסי' זה ס"ח סקכ"ג:

הנה לפי ההבדלים הללו שעשה הרב בין היזק ראיה דחצר לחלון מוכח להדייא דאפי' חכ"ח נמי יש לו חזקה דהא לא שייך למימר ביה דמשום דמזקי אהדדי אית ליה למימר מצפה הייתי עד שתפתח אתה לערער דהפותח ב' שבא בגבול חבירו מה יש לו לערער וגם ליכא תשמיש תדיר דחכ"ח נמי אינו עשוי אלא לאורה דלהסתכל אסור. ואין כאן דבר שאין אדם סובלו. ומדשתק איכא למימר דמחל. באופן דחכ"ח נמי ודאי לא דמי להיזק דחצר לענין מחיצה. ומיהו פכ"פ אע"ג דלא שייך טעמא דמזקי אהדדי איפשר דבטעמא דתשמישו תדיר והיזיקו קבוע סגי לדמותו לחצר. ואע"ג דלא דמי כו"ך כיון דאיכא אסמכתא מקרא וכמש"ל איסורא דקרא מסייע לשוייה כחצר. וזהו שכתב הטור בשם הרמ"ה דבפכ"פ לא מהני חזקה כיון דבאיסור עשאו. דעתו ז"ל לומר שגם לדעת אביו הרא"ש ז"ל שהיא דעת הטור ג"כ וכמ"ש בריש הסי' יוכל להיות דבפכ"פ אין חזקה כיון דדמי פורתא להיזק דחצר לענין מחיצה לטעם ב' שכתב הרא"ש וכמ"ש. וגם דמקרא מסייעו ואיכא איסורא למיעבד הכי. אבל חכ"ח לא יצא מכלל מה שסובר הוא ואביו ז"ל דיש חזקה להיזק ראיית חלון כיון דלית ביה שום חד מהנך תרי טעמי. ל"מ טעמא קמא. אלא אפי' טעמא בתרא שהרי אין תשמישו קבוע שאינו עשוי אלא לאורה ולית ביה קפידא. ומשום אסמכתא דקרא לחוד ליכא לעלוייה כו"ך ולו' דאין לו חזקה. ומה גם דעיקר אסמכתא דקרא בפתח הוא דאיתא. וכדקא' ראה שאין פתחי אהליהם וכו' וכן הוא באמת דחלונות במדבר באהלים מנא להו. אלא דתנא אוסיף מדיליה גם חלון משום סייג. וכיון שכן דיינו לומר שלא יפתח אפי' חכ"ח לכתחלה. אבל אם כבר פתח והחזיק לכל מר כדאית ליה עלתה לו חזקה:

וקרוב לזה הם דברי הסמ"ע סק"י ע"ש שדעתו ג"כ לומר דלהטור בשם הרמ"ה איסורא דשמעי' מקרא דוירא את ישראל שוכן וכו' תלוי בהקפידה. ולהכי בחכ"ח דליכא קפידא כ"כ ליכא נמי איסורא כ"כ וקרובים דבריו לדברינו. אלא שדבריו ז"ל מגומגמים שפתח תחלה לפרש אליבא דהטור דמאומרו דבאיסור עשאו א"כ אין הדבר תלוי בקפידה ואין מועיל אפי' בקנין. וסיים אבל להי"א וכו'. וסברת הי"א היא סברת הטור שבה התחיל. אכן נר' כוונת דבריו דמה שסיים הטור בפכ"פ כיון דבאיסור עשאו ודאי הוא ג"כ טעם האומרים דה"ה חכ"ח. וא"כ לדידהו לאו בקפידה תלייא מילתא. וכיון שכן י"ל דלדעתם לא מהני אפי' שטר וקנין כי היכי דלא מהני לדעת הרי"פ והרמב"ן והרשב"א בכל היזק חלון משום דס"ל דבכל חלון איכא איסורא בפתיחתו משום דא"א שלא יסתכל וכמש"ל. ודלא כמ"ש הרא"ש דכיון דאינו עשוי אלא לאורה ולא להסתכל אין איסור בפתיחתו. אבל להי"א שהיא סברת הטור עצמו בשם הרמ"ה דבחכ"ח מהני חזקה משום דליכא קפידא. א"כ מ"ש תחלה דבאיסור עשאו אינו ר"ל מחמת האיסור לבד. אלא דמלבד דאיכא קפידא כיון שהוא פכ"פ ואיסור מסייעו דא"א שלא יסתכל. ועוד מקרא דוירא להכי לא מהני חזקה אבל בחכ"ח דליכא קפידא וגם אין בו איסור דא"א שלא יסתכל כיון דאינו עשוי אלא לאורה וכמ"ש אין האסור ומקרא דוירא לחוד מועיל דלא תיהני חזקה. וכיון דשמעינן בקפידא תלייא מילתא א"כ אם היה שטר וקנין מהני. זהו שגנון כוונת דבריו. ועיין דבריו בפרישה ותבין, זוהי שיטת הרא"ש והטור והרמ"ה ז"ל:

אמנם דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאפי' פכ"פ לא יצא מן הכלל שכלל שיש חזקה להיזק ראיה ולא מפיק אלא היזק החצר לענין מחיצה. שהרי אחר שכתב בפ"ה דין פכ"פ וחכ"ח בחצר השותפין שהעתקנו למעלה וגם כתב דין פותח חנות לרה"ר שלא יפתח כנגד חצר חבירו ונתן הטעם מפני שזה היזק קבוע תמיד. שהרי בני רה"ר עוברים ושבים וזה יושב בחנותו כל היום ומביט בחצר חבירו ע"כ. אחר כל זה כתב בפי"א וז"ל כל הרחקות האמורות בפרקים שלמעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל. ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיקו והוא שראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שא"ל לעשות או שראהו שעמד בצדו בלא החזקה ושתק ולא הקפיד ע"ז זכה. שכל המחזיק בנזק זכה בו. בד"א בשהחזיק בשאר נזיקין חוץ מד' מיני נזיקין אלו האמורים בפרק זה שהם העשן וריח בית הכסה והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין בו חזקה. ואפי' שתק הניזק כמה שנים ה"ז חוזר וכופהו להרחיק. וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת היזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזקין אלו אינו יכול לחזור בו עכ"ל. מבואר מדבריו דדוקא היזק ראיה בחצר לענין מחיצה הוא דנפיק מכללא דיש חזקה להיזק ראיה לא זולת. מדלא קתני וכן היזק ראיה במקום שהוא היזק קבוע תמיד לכלול ג"כ פתח כנגד פתח לחצר חבירו או לחצר השותפין אחר שכבר בנו והחזיקו ולכלול ג"כ פתח חנות כנגד פתח חצר. ולא קתני אלא וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה. ולא סיים לומר אפי' בכיוצא בו כמו באבק לכלול ג"כ כל כיוצא בו מצד קביעות ההיזק. שמעת מינה דדוקא היזק ראיה בחצר לבד הוא דמפיק. והטעם כתבו ה"ה בפ"ב ובפ"ז ובפי"א שדעתו ודעת רבינו הר"י הלוי דבחצר בדווקא הוא דאין להם חזקה משום דממילא הם מזיקים זא"ז בלא עשיית שום מעשה. ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך. ואפי' עמדו כן ג"ש ויותר אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלון לחצר חבירו יש להם חזקה לדעתם ז"ל. עכ"ל. וכן כתב הריב"ש בטעם דברי הרמב"ם ז"ל והביאו הרב"י ע"ש:

ולפי טעם זה נר' פשוט דלא מבעייא חכ"ח דודאי אית ליה חזקה ולא דמי לחצר כלל שהרי יש בו מעשה וגם שאינו היזיק קבוע כלל. אלא אפי' בפכ"פ בחצר השות' או בחצר חבירו או פתח חנות כנגד פתח חצר דהיזקו קבוע כמו חצר. וכמ"ש הרב בעצמו. עכ"ז כיון דעבוד מעשה ושתק עלתה לו חזקה שאין אדם עשוי שיעשו מעשה המזיקו בפניו ושותק אם לא שמוחל. ודוקא חצר דהיזקו קבוע ולא עשו מעשה וגם דמזקי אהדדי הוא דלא עלתה לו החזקה. דכיון דלא עבוד מעשה ומזקי אהדדי עשוי אדם שישתוק עד שעת הכושר ויערער:

הרי נתבאר היטב דלדעת הר"י הלוי והרמב"ם והרא"ש והרמ"ה והטור בחכ"ח לכ'"ע מהנייא חזקה ובפכ"פ להרמב"ם ביה נמי מהנייא חזקה. ולהרא"ש איפשר דלא מהנייא והסברה שהזכיר מור"ם דבחכ"ח נמי לא מהנייא חזקה. לא נזכרה אלא בדברי הרב"י לדעת רשב"ם. והוא שרשב"ם ז"ל בגמ' לפי שהוק"ל אמתני' דפכ"פ וחכ"ח מאי קמ"ל ומשנה שאינה צריכה היא וכמש"ל. לזה כתב וז"ל לא יפתח אפילו היכא דיש לו חזקה עכ"ל. וכוונתו ז"ל נר' דמפרש מתני' בשככר בנה בחצר השות' ופתח פתחו וחלונו במקום הראוי ושוב נפל הכותל ובנה שכנגדו ופתח פתחו וחלונו ג"כ במקום הראוי ואח"כ עמד הראשון לבנות ולהחזיר פתחו וחלונו במקום שהיה בתחלה ומתוך כך יהיה נגד פתחו וחלונו של חבירו לאשמועי' תנא דאפי' בכי הא שכבר החזיק במקום הפתח והחלון מקודם לא יפתח עכשיו שהוא כנגד פתחו וחלונו של חבירו אלא שירחיק. וה"ז מעין מה שפירשנו לעיל לדעת הפוס' הסוברים דאין חזקה להיזק ראית חלון. וכן פירש בכוונת רשב"ם הרב ב"ח ע"ש. אלא שהרב"י הבין בדבריו דר"ל דאם אין משנתינו ענין לכתחלה דהא אפי' שלא כנגד פתח לא מצי' תנהו ענין לשכבר פתח והחזיק לכל מר כדאית ליה. דאפי"ה מצו שותפין או בעל חצר האחרת הדרי ומיעכבי עליה להרחיק דלא מהנייא חזקה בזה בין בפכ"פ בין בחכ"ח. ולכן כתב וז"ל ומדברי רשב"ם נ"ל דחזקה לא מהנייא בין בפתח בין בחלון שכתב לא יפתח לחצר השותפין אפי' היכא דיש לו חזקה ע"כ. וטעמא דאעפ"י שהחזיק יכול למחות משום דהיזק ראיה אין לו חזקה ע"כ בב"י. ובבד"ה סי' ע"ז וז"ל ובסי' זה אכתוב דהלכה כדברי האומרים דיש חזקה להיזק ראיה כל שידע הניזק ושתק ע"כ. ודברי הב"י ז"ל לכאורה תמוהים דמשמע דרשב"ם בשיטת הסוברים דאין חזקה להיזק ראיה קאי. וא"כ הוא מאי משני ליתורא דמתני' וכל עצמו לא בא אלא ליישב מאי אירייא פכ"פ. ולפי דברי הרב"י לא יישב כלום. ועוד דלקמיה בסמוך כתב הרב"י שדעת רשב"ם בדעת הרא"ש דיש חזקה להיזק ראיה. ועל כרחנו לומר שכוונת הרב"י באומרו על דברי רשב"ם דאין חזקה להיזק ראיה היינו על היזק זה דפכ"פ וחכ"ח דמיירי ביה. והכי קאמר דהיזק ראיה קבוע כזה אין לו חזקה. ולפי"ז הא דמסיים בבד"ה ובסי' זה אכתוב דהלכה כדברי האומרים דיש חזקה להיזק ראיה ר"ל דבכל גוונא יש חזקה ואפי' בפכ"פ וחכ"ח. והיינו כדעת הרמב"ם שתלה הדבר בעשיית מעשה וכמ"ש:

מזה מבואר שסברא זו שהביא מור"ם דבחכ"ח נמי לא מהני חזקה אפי' למ"ד יש חזקה להיזק ראיה ונפקה ליה מדברי הרב"י לדעת רשב"ם היא סברה פורחת באויר וההרים התלוים בשערה. שהרי כוונת רשב"ם יש לה דרך אחרת וכמ"ש דאחזקה דמעיקרא קאמר. אבל אה"נ אם פתח והחזיק ועדיין כותלו ופתחו קיימים שוב אין יכולין לערער. וכמו שפירש בדעתו הרב ב"ח בפשיטות. וכוונת הרב"י בדבריו היא דחוקה מאד. דתנא לא יפתח קאמר משמע לכתחלה ואפי' הרב"י שהבין בדעת רשב"ם כן הרי כתב עלי בבד"ה שאינה הלכה והלכה כדברי האומרים דיש חזקה אפי' בפכ"פ וחכ"ח וכמ"ש. וא"כ בודאי דסברה זו לאו דסמכא היא כלל. ותימה רבתי על המציין בסמ"ע על ס' זו הרמב"ן והרשב"א. דדעת הרמב"ן והרשב"א היא דאין חזקה לשום היזק ראיה. ואפי' בפתח שלא כנגד פתח. וחלון שלא כנגד חלון ואין ס' זו מיוחסת אלא לרשב"ם לפי מה שהבין בדעתו הרב"י ופשוט הוא דלא דן המציין בציון זה. וצריך להיות הציון ב"י בשם רשב"ם וכן הוא בש"ע קטן:

שו"ר שסברה זו הביאה הרב"י לקמן בשם תשו' הירטב"א וז"ל. ועוד שדעתי נוטה כדברי האומר דהיזק ראיה אפילו בחלון על חצר אין לו חזקה כלל. דהו"ל כקוטרא ובית הכסא כמ"ש בתשו' רבינו הגדול (הוא הרי"ף) וירושלמי מסייע ליה ועוד דאפי' למ"ד היזק ראיה יש לו חזקה. הני מילי בחלון הפתוח לחצר דבעל חלון מזיק לחצר. ובעל חצר לא מזיק ליה והו"ל למחות. אבל חכ"ח דתרווהו מזקי אהדדי לא. הא למה זה דומה להיזק ראיה דשותפין בחצר כגון כותל חצר שנפל או חצר שהחזיקו בלא כותל באמצע שאין בו חזקה כמו שמוכיח בשמעתא קמייתא דב"ב. וכן הסכימו כל גדולי העולם. ולדידי חכ"ח ופכ"פ כדין חצר הוא שאין לו חזקה כ"ש דאיסורא מסייע ליה ואין מחזיקין באיסורא וכן מצאתי לר"מ הלוי הנשיא עכ"ל. דעתו ז"ל דמשום דמזקי אהדדי יכול לומר מפני שגם אתה הייתה ניזוק ממני לכך לא מחיתי. ואע"ג דסיומא דהאי טעמא שבא בדברי הרא"ש והוא שיאמר ממתין הייתי שתתחיל אתה לתבוע לא שייך הכא כמו בחצר. דהכא הב' בא בגבול הא' והיאך יוכל למחות. מ"מ להריטב"א ז"ל נר' דמשום ששניהם ניזוקין לבד יכול לטעון לכך לא מחיתי. ולא אמרו דיש חזקה אלא בשהא' ניזוק ולא האחר:

ואיך שיהיה עכ"פ אותה סברה בודאי היא שלא כדעת מר"ן ז"ל בב"י ובש"ע ולא אפילו כדעת מור"ם ז"ל שהרי בב"י ובבד"ה כתב להדייא ע"ד רשב"ם הסובר דבפכ"פ וחכ"ח לא מהני חזקה לפי מה שהבין בדבריו. שאין הלכה כן והלכה כדברי האומר דיש חזקה להיזק ראיה. וכלומר ואפילו בפכ"פ וחכ"ח וכמ"ש. גם בש"ע ס"ז וס"ח הביא לשון הרמב"ם עם טעם ה"ה עליו שממנו מבואר להדייא דלא יצא מכלל דיש חזקה להיזק ראיה אלא היזק דחצר לענין מחיצה משום דמזקי אהדדי ממילא בלא עשיית שום מעשה. וכן חזר ופי' להדייא עוד בסי' קנ"ה סל"ו. מבואר נגלה מדבריו דכל דאית ביה מעשה אפילו פכ"פ וחכ"ח לא יצא מן הכלל ואית ליה חזקה:

גם מור"ם ז"ל כתב ע"ד מר"ן לקמן ס"ז שהם דברי הרמב"ם. וכן ראוי להורות אעפ"י שרבים חולקים וס"ל דאין חזקה מהני בהיזק ראיה. ע"כ. הגם שראה כתוב בצדו בס"ח שהטעם להרמב"ם הוא משום דעביד מעשה ולא יצא מן הכלל דיש חזקה. אלא היזק דחצר דלא עבוד מעשה. ועכ"ז סתם וכתב וכן ראוי להורות. משמע שדעתו לפסוק כהרמב"ם לגמרי כוותיה וכטעמיה ואפי' נאמר דלא כתב מור"ם שכן ראוי להורות אלא ע"י המחלוקת ולאפוקי מס' החולקים שהזכיר דבכל היזק ראיה אין חזקה. אלא שראוי להורות דבכל יש חזקה חוץ מהיזק קבוע דחצר או דפכ"פ. וכמו שהיא דעת הרא"ש והטור. ויהיה אומרו וכן ראוי להורות כוותיה דהרמב"ם ולא כטעמיה. מ"מ לו יהי שדעתו כטעמו של הרא"ש שמעי' מיהא דבחכ"ח דלא נפקא מכללא אפי' לדעת הרא"ש והטור מודה מור"ם שכן ראוי להורות. שרחוק מאד לומר שאפי' טעם הרא"ש והטור לא שמיע ליה. ולא שמיע ליה אלא כטעמו של הריטב"א וכמ"ש. דזה א"א שהיאך יעזוב דעת הרתב"ם והר"י הלוי והרא"ש והרמ"ה והטור אשר לאורם הלכו תמיד מר"ן ומור"ם. ומה גם דרבים הם וילך אחר סברה יחידית המיוחסת לרשב"ם ויש בכוונתו דרך אחרת מרווחת וכמ"ש. או אפי' אם נזכרה בפי' להריטב"א. אחר שהריטב"א דעתו כדעת האומר שאין חזקה לכל היזק ראיה כמפורש בדבריו דאייתינן ולא כתב אותה סברה דאפי' לדעת האומרים דיש חזקה מידי בחכ"ח ובפכ"פ אלא לסניף בעלמא לחזק דבריו ומאן לימא לן שהוא סומך ע"ז לדינא:

אשר לזה נראה ברור דמאי דאייתי מור"ם סברה זו בסתם לאו למימרא שכן דעת מר"ן או שכן דעת עצמו לפסוק כהך ס' שזה לא יעלה הדעת כלל. וכמ"ש. אלא שכן מנהגו של מור"ם להביא הסברות שיש בענין ע"ד מר"ן בסתם. אעפ"י שאין דעת מר"ן מסכמת אליהם כידוע ובפרט במקום זה שראה למר"ן שהעתיק לשון הטור שהוא משונה מל' הרמב"ם כמו שביארנו למעלה סיים עליו מור"ם כמו שסיים הטור ג"כ דבפכ"פ אין לו חזקה וסירכא דלישנא דהטור נקט והואיל והתחיל והזכיר סברת הטור בסתם בפכ"פ דלא מהני. צירף עמה וכתב בסתם ג"כ ס' האומרים דה"ה חלון כנגד חלון דלא מהני כדי שיבואו העניינים שאין להם חזקה כא'. אעפ"י שאין כן דעת מר"ן כלל לא בזה ולא בזה. וגם הוא עצמו ז"ל איפשר שאין דעתו כן אלא כדעת מר"ן. ואם תהיה דעתו כן לא תהיה כ"א בפכ"פ ולא בחכ"ח. ואח"כ חזר וסיים ס' הטור דבחכ"ח מהני. ובהכרח שיזכירנה בלשון וי"א אעפ"י שבודאי כן היא דעת עצמו. ובאמת אחר בקשת המחילה מקדושת עצמותיו של מור"ם ז"ל לא הוציא הדברים מתוקנים כראוי במקום זה ונתן מקום לטעות. ותיקון הדברים כך היה ראוי ובפכ"פ וחכ"ח איכא פלוגתא לדעת האומרים יש חזקה להיזק ראיה וכדבסמוך שי"א דבכולהו לא מהני חזקה. וי"א דבפכ"פ לא מהני ובחכ"ח מהני. והתיקון יותר היה לכתוב הדברים במקומן הראוי לקמן אחר ס"ח ששם נזכר ענין החזקה דהכא אלכתחלה קאי ואז היה מספיק לו לכתוב בקצרה כמ"ש בכאן. וכך הי"ל לכתוב וי"א דבפכ"פ וחכ"ח נמי כחצר דמי ולא מהני בהו חזקה. וי"א דבפכ"פ לא מהני. ובחכ"ח מהני. כי הסברה דבכולהו מהני כבר היא גלויה בדברי מר"ן מדלא מפיק אלא חצר דלא עביד מעשה. וכן עשה מעשה מהריק"ש ז"ל בהגהותיו שעל דברי מר"ן ס"ח כתב וז"ל וי"א דה"ה חכ"ח ופכ"פ דכיון דאחזיק באיסורא דמי לחצר. ויש חולקין על כל זה וסוברין דאין חזקה להיזק ראיה לעולם וכו' ע"ך. הנה הורה הרב בזה על כל דברינו דדעת הרמב"ם ומר"ן בפכ"פ וחכ"ח נמי מהני חזקה מדלא מפיק אלא חצר דלא עבוד מעשה. וע"ז כתב וי"א דה"ה פכ"פ וחכ"ח דמי לחצר משום דאחזיק באיסורא והיא דעת הריטב"א דאייתינן. ולא חש לכתוב עוד סברת האומר דבפכ"פ לא מהני. ובחכ"ח מהני. דלא בעי למנקט אלא מחלוקת הקצוות דלהרמב"ם ומר"ן בתרוייהו מהני. ולי"א בתרוייהו לא מהני. וכן היש חולקין שהביא הוא ג"כ מן הקצה אל הקצה עם סברת הרמב"ם ומר"ן דלדידהו אפי' בזה כנגד זה מהני חזקה. ולהי"ח אפי' שלא כנגד זה לא מהני חזקה:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת שדעת מר"ן ז"ל אפי' בפכ"פ וחכ"ח מהני חזקה מכי ראה חבירו ושתק. ואפי' דעת מור"ם ז"ל שהיא מסופקת בפכ"פ. ברורה היא בחכ"ח דמהני וכמ"ש. מעתה יוצא לנו הדין בפשיטות בנד"ז שכבר פתח שמעון חלונות כנגד חלונות ראובן וראתה האלמנה ושתקה וכ"ש שהחזיק כמה שנים בפני האלמנה ולא מיחתה דפשיטא דעלתה לו חזקה. ושוב אין האלמנה יכולה לערער:

ומיהו נראה דדוקא האלמנה הוא דאינה יכולה לערער. אבל הבנות יכולות לערער מצד חלקם בחצר אם היתה פתיחת החלונות שפתח שמעון בזמן שהיו הבנות קטנות כנז' בשאלה דאין ראיה ושתיקה מועלת לקיים חזקת המחזיק אלא בשעת מעשה. ואלו שהיו קטנות בשעת מעשה ואין ראייתם ושתיקתם של אותו זמן כלום שוב אין ראייתם ושתיקתם דאחר שגדלו מפסידתם אם לא שיחזיק המחזיק ג"ש אחר שגדלו ויבא בטענה שקנו מידם ומחלו. שכן כתב הרב"י בשם הריטב"א בתחילת התשובה דאייתי' לעיל וז"ל פתיחת החלונות כחזקת הבתים ובעו ג"ש וטענה. והאומר דבראה ושתק סגי אין שומעין לו. ואפי' לדבריו ה"מ שראה ושתק בשעת מעשה שהי"ל למחות ולא מיחה אבל כל שלא הי"ל למחות בשעת מעשה כגון זה שהחזיק תחלה בנכסי א"א. ראיה ושתיקה דב"ך דאח"ך אינה כלום וכו' ע"ך. ורוצה לומר ומודה האו' כן דבעי חזקת ג"ש וטענה שקנו מיד המערער ומחל. ומינה לנד"ז דליכא ודאי טענה שקנו מידם ומחלו אפי' אי איכא חזקת ג"ש אחר שגדלו הבנות וקודם שנישאו דליכא טעמא דאין מחזיקין בנכסי קטן ונכסי א"א. מ"מ כיון דמתחלה היה הענין בקטנותם וליכא טעמא דראו ושתקו. דקטן לאו בר מחילה הוא אין החזקה דאח"כ אפי' דג"ש אחר שגדלו וקודם דנישאו כלום. כיון שאין עמה טענה. ואע"ג דהריטב"א לא קאמר אלא שאין ראיה ושתיקה דב"ך ולא דידה. פשוט הוא דדידה נמי אינה מפסידתה כיון שהדבר תלוי בשעת מעשה. אלא משום דמיירי בא"א שמחה נקט ראיה ושתיקה דב"ך דהיינו הבעל שהוא יורשה. וה"ה ראיה ושתיקה דידה אם נתאלמנה:

ואע"ג דאשכחן למהריק"ש ז"ל סי' קמ"ט סי"א שכתב דכל חזקה דליתה מחמת טענה. אלא דידעה ומחלה כגון חזקת נזיקין מחזיקין בנכסי א"א ע"ך. וזה שלא כדברי הריטב"א דאייתינן. מלבד דסתימת לשון מר"ן ומור"ם סי' קמ"ט סי"א נראה כהריטב"א דלגבי אחר אפילו בחזקת נזיקין אין מחזיקין בנכסי א"א. וכן כתב הסמ"ע שם סקי"ב לדעת המחבר. ודברי מהריק"ש הם כדברי מהר"י הלוי שהביא הטור והסמ"ע שם. עוד זאת נראה דליכא למילף מדברי מהריק"ש לנכסי קטן דודאי מהריק"ש לא אמרה אלא לגבי א"א. דטעמא הוי משום דסומכת על בעלה למחות. וס"ל למהריק"ש דאינה סומכת על בעלה אלא לגבי המחזיק בגוף הקרקע שלה שיש זמן למחות עד ג"ש ואומרת שלא ימנע שיפנה מעסקיו זמן מה וילך וימחה. אבל בחזקת נזיקין שזמנה לאלתר מכי ראה הניזק ושתק. בזה אינה סומכת פן יתרשל הבעל אחר מעשה מיד ותעלה חזקה למחזיק ועוד דנזק חמיר לה ואינה יכולה לסבול ולסמוך על בעלה. אלא שמיד שרואה ויודעת היא מערערת. ומכי חזינן דראתה ושתקה ודאי מחלה. דמה"ט כתב מור"ם שם בהג"ה ס"ט לענין שאין לאיש חזקה בנכסי א"א או אשתו דחזקת נזיקין כגון פתיחת חלונות וכיוצא י"א דהוי חזקה משום דדמי לחפר בורות וכו' דכולי האי לא עבדה לסבול ולשתוק. ומדשתקה והחזיק הבעל הויא חזקה ע"ש. א"נ לאידך גיסא דמהריק"ש ז"ל ס"ל כדברי הר"י הלוי כוותיה וכטעמיה שהביא הסמ"ע שם ס"ק הנז' דבחזקת נזיקין שהקילו בה רז"ל ולא הצריכו ג"ש וטענה. הקילו בה ג"כ לגבי א"א דמכי ראתה ושתקה עלתה חזקה למחזיק בין אם הוא בעלה או אחר באופן דלא איתמר הך סברה אלא בא"א שהיא גדולה ובת ראיה ושתיקה או מחלה היא. וליכא למילף מינה לקטן ובנד"ז דלאו בת ראיה ושתיקה או מחאה היא דבקטן לכ"ע כשם שאין מחזיקין בנכסיו בגוף הקרקע כך אין מחזיקין עליו בחזקת נזיקין וכן נראה מסתימת כל הפוסקים דלא פלוג כלל בקטן בין בחזקת קרקע לחזקת נזיקין וזה פשוט. וכיון שכן הדרינן למילתיה דהריטב"א ז"ל דלא אמרו דסגי בראה ושתק אלא כשהוא בר מחאה בזמן המעשה. ובנד"ז שהיו קטנות אין ראייתן ושתיקתן לאחר שגדלו מפסידתן. וצריך חזקת ג"ש וטענה וכמ"ש:

ויש להסתייע עוד בזה מטעמו של הרמב"ם ז"ל בחצר שכתבנו למעלה דמשום דלא עבוד מעשה והם מזיקין זא"ז אין להם חזקה זע"ז לעולם אפי' שהו כמה שנים וכמש"ל. וא"כ בנד"ז שהיה המעשה בקטנותם וכשגדלו מצאו הדבר כך אין שתיקתן אחר שגדלו מפסידתן דכיון דלא עבוד מעשה בפניהם אחר שגדלו. דקטן בפניו כשלא בפניו דמי. הרי זה דומה לחצר. דכיון דלא עבוד מעשה ומזקי אהדדי אין להם חזקה לעולם. וגם טעמו של הרא"ש יתכן בכאן דודאי כשגדלו הבנות לא ידעו שזה היזיקם ופתח עליהן. וסבורין שכך היו מימות עולם. וא"כ יכולות הם לטעון היינו ממתינין עד שתפתח אתה לערער לפי דעתם שלא בא בגבולן. וגם לפי דעתן שלעולם יכולין לערער בחכ"ח כשירדו שניהם ברשות כמו בחצר עם שאין הדין כן. וכמש"ל ע"ד הרמב"ם ז"ל:

וגם מטעם זה לבד שכשגדלו לא ידעו שזה היזיקם יש מקום לבטל חזקת המחזיק שאין כאן ראה ושתק. שהרי לא ידעו שזה היזיקם שיעמדו למחותם וכמ"ש בסי' קמ"ט סי"ט בהג"ה לגבי חזקת קרקע. די"א דאין מחזיקין בנכסי קטן אפי' החזיק ג"ש אחר שהגדיל ובא בטענה דהואיל וירד לשדה כשהוא קטן לא ידע שהיתה שלו שימחה. וסיים מור"מ וכן נ"ל עיקר. ע"ך. וגם הש"ך כתב וכן עיקר בש"ס ר"פ המפקיד ע"ש. ואע"ג דמר"ן ז"ל סתם דעלתה לו חזקה שהחזיק ג"ש אחר שהגדיל. מ"מ נר' דהכא מודה דדוקא בגוף הקרקע מסתמא יודע הוא אחר שהגדיל בקרקעות אביו. משא"כ בהיזק חלון. ובפרט שהוא פתוח לרה"ר דמנין לו לידע ומי יהיה נטפל להודיענו:

ואין לגמגם בזה מהא דכתב מר"ן שם סי' קמ"ט סכ"ד החזיק שני חזקה בשדה יתומ' וטוען שהאפוט' מכרה לו ואבד שטרו י"א דהוי חזקה ע"ש. וא"כ הכא נמי י"ל שיכול המחזיק לטעון שאעפ"י שהיו קטנות בשעת מעשה אמם שהיתה אפוטרופא עליהם או אפוט' אחר שהיה עליהם מחל לו בפי'. או שיאמר דאפוט' במקום בעלים קאי. וכיון שלא מיחה ה"ז כראו הבעלים ושתקו. דליתא ששתי הטענות הללו הביאם הטור שם בשם הר"י ברצלוני לענין חזקת קרקע וטענת מכר. ובשתיהן פסק הרי"ב הנז' שאין טענת המחזיק טענה. והרב בבד"ה כתב דלטענה א' הדין עם המחזיק. כיון שיכול האפוט' למכור להאכיל ליתו' ולטענה הב' הדין עם היתו'. דאפוט' אינו אלא שליח וכשלא מיחה ה"ז מזיק. ויכול' היתו' לטעון לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובנד"ז שטענת מכר ודאי אין כאן ואין כאן כ"א טענת מחילה או שמחלה האם. או האפוט' בפי' או שראו ושתקו דמסתמא מחלו. ודאי שיודה מר"ן ז"ל ששתי הטענות בטילות והדין עם היתו' דמה כח האפוט' למחול ולהזיק ליתו' על מגן. ואם י"א המחזיק שעושה הדבר לתועלת היתו' כדי שיוכלו גם הם לבנות אח"ך ולפתוח כנגדו. א"כ מה לו לערער עליהן עכשיו כשבאו לפתוח כנגדו:

וכן ראיתי להרב בעל זכור לאברהם חלק חו"מ אות נו"ן בדיני נזקי שכינים וז"ל מי שהחזיק באיזה דבר ואומר שלא מיחה בו חבירו וחבירו מכחיש. מבואר בס"ס קנ"ה דנאמן בשבועה. אמנם אם שכנגדו הוא יתום אף שיש לו אפוט' אין לומר דאפוט' מחל דפשיטא דאין לאפוט' למחול בלא שום תועלת ליתום. ואם מחל אינו מחול. עיין להרב"ד סי' צ"ג דצ"ד ע"ג. ועיין ש"ע סי' קמ"ט. עכ"ל:

ויותר נר' דאפי' יטעון המחזיק טענת מכר אין בדבריו כלום. שהדבר ידוע שאין דברים כאלו עשויין לימכר בדמים. ובפרט בנד"ז שפתח לרה"ר דאפילו יעלה על דעת הפותח שיכולה היא האלמנה לערער. דיו שילך אצלה ויפייסנה. ובקל תמחול לו. וכן נר' מדברי הרז"ל הנז' שלא הזכיר כ"א טענת מחילה דאיהי דשייכא בעניינים אלו. אבל טענת מכירה. מילתא דלא שכיחא היא. ומה גם דאפי' בחזקת קרקע וטענת מכר הרי לפנינו דעת הר"י ברצלוני דאין טענת המחזיק טענה ומדהביא דבריו הטור ז"ל ולא השיב עליהם כלום נר' שהוא מסכים עמו. והרב בד"מ כתב על דבריו וכ"כ הרשב"א סי' תרמ"ב והביאם בש"ע בהג"ה וסיים עליהם וכן נראה לי. ואיכא למימר מדלא אידכר לה מר"ן ז"ל בבד"ה לתשו' הרשב"א הנז' אי' דלא חזייא. ואי חזייא הוה הדר ביה. והן לא בנד"ז שאין עשוי לטכור וכמ"ש. ראוי להורות כדעת הפוסקים הנז' ומטעמייהו. שאם באמת היה הדבר יקר בעיניהם. עד שנתפשרו ברצי כסף היה הזוכה מעלה הדבר בשטר ועדים ומזדהר בשטריה מפני היתו' לכשיגדלו שזהו טעם הפוס' הנז' וכמ"ש הסמ"ע בסי' הנז' ס"ק מ':

באופן שהדין דין אמת שאם פתיחת החלונות שפתח שמעון היתה בהיות הבנות קטנות דהיינו פחות מי"ב אעפ"י שהחזיק אח"כ יותר מג"ש לא עלתה לו חזקה ויכולות לערער כל זמן. אבל אם היה הענין אחר שגדלו והגיעו לכלל י"ב ויום אחד הרי ראו ושתקו ומחלו. ואין זה ענין למ"ש הבאה"ט בשם מהרי"ט בסי' קמ"ט סק"ך דכל שהוא פחות מבן כ' מיקרי קטן לענין זה ע"ש. דהתם במערער על גוף הקרקע דכל שהוא פחות מבן כ' אפי' יטעון המחזי' ממך קניתי מכירתו בטילה בנכסי מורישו. משא"כ בחזקת נזיקין דמכי ראה ושתק מחל כל שהגיע לכלל שנים י"ג לזכר וי"ב לנקבה עלתה חזקה למחזיק. ואפי' התם אם טען המחזיק נתת לי עלתה לו חזקה למחזיק. דמתנתו פחות מבן כ' קיימת. וכ"ש הכא שאין טענתו אלא דמשראית ושתקת מחלת ההיזק:

ומיהו אף אם היה הדבר אחר שגדלו אם כבר היו נשואות קודם שגדלו עדיין יכולות לערער מטעם שאין מחזיקין בנכסי א"א וכמש"ל בשם הסמ"ע שמסתימת דברי המחבר נר' דלגבי אחר אפי' בחזקת נזיקין אין מחזיקין בנכסי א"א וכמ"ש:

ועוד יש מקום לצדד לזכות הבנות הנז' אפי' אם היה הענין בגדלותן מצד שהיו יתומות בתולות צנועות צפונות בירכתי ביתן וסמוכות אצל אמן לא ידעו לצאת ולבא. ואיפשר שלא ידעו כלל ממעשה שמעון. ואף אם ידעו לאו דינא גמירי שיוכלו לעכב. ובפרט בזה שהוא פותח לרה"ר. ואף אם ידעו שיכולות לעכב. אינן יודעות שיש להן למחות ושאם לא ימחו מיד שיפסידו זכותן ובפרט שהוא מחלוקת הפוס' ורבים אומרים שאין חזקה להיזק ראיה לעולם. וכמו שנתבאר לעיל ואף אם ידעו כן סומכות על אמן לערער מעין מ"ש בא"א דסומכת על בעלה למחות והני עדיפי שאין דרכה של בתולה להיות יצאנית ולעמוד בב"ד לערער והכא תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה. ועד כאן לא אמר הגאון בתשו' שהביא הטור בס"ס קנ"ד והזכירה השואל בפנים דלא מהמנינן ליה שלא ידע למחות. וגם דמחילה כי האי דלה מוכחא מילתא דבטעות היתה הוי מחילה. אלא בכגון נדון דידיה דאיכא למימר דשפיר ידע ומחל דניחא ליה לקיים קרא דתחת אבותיך יהיו בניך וכמ"ש הט"ז ע"ש. א"נ דבמילתא זוטרתי כי הך דהעברת מים על חלקו מאן לימא לן דאם היה יודע לא הוה מחיל לגבי אחיו. וכמ"ש בפרישה ע"ש. וגם דדין זה באחין שחלקו אין להם דרך זע"ז ולא אמת המים זע"ז הוא תלמוד ערוך ואין בו מחלוקת ומעשים בכל יום. ומסתמא ודאי ידע ולא מהימן לומר שלא ידע הדין שיכול לעכב. וכמ"ש הב"ח ע"ש. אבל בנד"ז שעיקר הדין הוא תלוי במחלוקת הפוס'. ורוב הפוס' סוברים שאפי' החזיק כמה שנים אין לו חזקה. ובכל עת וזמן יוכל למחות. ולאידך גיסא נמי עיקר הדין שיוכלו לעכב על שמעון מלפתוח חלונות לרה"ר הוא דין זר ורחוק מאד משכל המשכילים וכ"ש משכל הנשים. וכ"ש משכל יתומות שוממות. ומוכחא מילתא טובא דבטעות שתקו ולא מיחו אם שלא ידעו כלל ממעשה שמעון אפי' הן גדולות. ואם שלא ידעו שיוכלו לעכב. ואם שלא ידעו שיוכלו למחות. ושאם לא ימחו שיפסידו זכותן. ואם שרשותן ביד אמן ומתביישות לצאת ולעמוד בב"ד וסומכות על אמן לערער. וגם דלאו מילתא זוטרתי היא וגם שאינם אחים. מכל זה נלע"ד דבכ"י הא מודה הגאון וכולהו רבוותא שקיימו דבריו לדברי מר"ן בבד"ה דשפיר מהמנינן להו שלא ידעו ושבטעות שתקו. ומחילה בטעות היא והדרא. שלא קיימו האחרונים הנז' דברי הגאון ודחו דברי מר"ן בבד"ה אלא בנדון דידיה שיש מקום להעמיד דבריו לכל מר כדאית ליה וכמ"ש. ולא בכגון נד"ז:

באופן שמכל צד נראה דלגבי הבנות מיהא עדיין זכותן קיימת לערער על שמעון להרחיק חלונותיו מכנגדן שלא יזיקם בהיזק ראיה. וגם הם ירחיקו מכנגדו החלונות שרוצים לפתוח כעת ואף אותם שנישאו ונסתלקו. הזוכה בחלקן אמן או זולתה יכולין לערער מכחן וכמש"ל. זהו הנלע"ד בזה דרך משו"מ להלכה ולא למעשה עד עומדם לפני ב"ד שבעירם. כי לע"ע לא ידענו מי בעל דברים השואל בענין הנז'. ובאיזה מקום היה המעשה. אלא לפי שראינו לחכמים הנ"ב פתחו יד בתשובה כתבנו גם אנחנו דעתינו ע"פ דבריהם להפצרת השואל. ואחר שיגיעו כל אלה הדברים לחכמי העיר אשר שם מקום התובע והנתבע המה יעמדו למשפט ויחקרון מלין ויפסקו ביניהם כפי טענותיהם כאשר יורום מן השמים. הכ"ד הח"פ מקנאסא יע"א באב רחמן

מגן לפמ"ה וקיים:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.

סימן כז

שאלה כותל שבין ב' חצירות. וכל א' מעמיס עליו קורות ביתו ולאחר זמן בנה א' מבעלי החצירות עלייה ע"ג ביתו בכותל רחב עפ"י רוחב כל הכותל של שניהם ולא מיחה בו חבירו. ולאחר זמן נסדק הכותל הישן עם החדש. ועמד חבירו וטען שמפני הכובד נסדק ורוצה שיסתור חבירו כל הבנין ולשלם לו היזיקו במה שנפסד הכותל ונסדק. ושלא לחזור ולבנות כ"א ע"ג חצי הכותל שהוא שלו אם יוכל לסבול. ואם לא יוכל לא יבנה אפי' על חלקו. והבונה טוען שלא מחמת כן נסדק אלא מחמת שנתרועע הכותל הסמוך לו והוצרכו לסותרו ולחדשו. מכח כן נתנדנד הכותל שביניהם ונסדק. ולא הזיקו בבניינו על גבו כלום כי הכותל שביניהם רחב ויכול לסבול כובד בניינו ויד שנינו שוה בו. וכל א' יכול לבנות ע"פ כולו:

תשובה. כתב הרב"י בסי' קנ"ז בשם הרא"ש וז"ל. יראה דהא דקתני מתני' פ"ק דבתרא כותל חצר שנפל מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו לבנותו אין לפרש חיובא הוא דלא מחייבינן ליה. אבל יכול הוא לבנותו בע"ך. דהא ליתא שהרי אויר שע"ג הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו לפי שיכול לו' אני רוצה להשתמש על חצי הכותל שהוא שלי או היום או מחר אבנהו ואסמוך הקורות על הכותל ואעשה מחיצה דקה של נסרים ואעמידנה על חצי הכותל שהוא שלי. אלא ה"ק אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו דל"ח כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך עליו כותל אחר וליתן עליו תקרה. קמ"ל דאין מחייבין אותו עד שיסמוך לו כותל אחר משום דכ"ע לאו דינא גמירי ולא היה יודע שיכול למחות בידו כיון שתחתית הכותל משועבד לשניהם. ע"כ. ועוד כתב הרב"י וז"ל והגהות בפ"ח מה' שכנים כתבו בשם הר' יונה כדברי הרא"ש שיכול לעכב עליו מלהגביהו יותר מד' אמות לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כך כמו הנמוך. ואם נהגו השות' להגביה למעלה כ"ז שירצו אין מעכבין. הכל כמנהג המדינה. ויש מהגאונים שכתבו שיכול השותף להגביה ולבנות כותל ומשלם לחבירו כפי מה שכותלו נפחת מפני כובדו שמכביד עליו כדאמרי' פ' הבית והעליה כמה מפסדת בית לעלייה תלתא. עכ"ל. ורבינו ירוחם בנד"ז כתב כדברי הרא"ש. וכתב עוד וכן כופהו לסתור מה שבנה למעלה מד"א וכו'. עכ"ל הרב"י:

מבואר מזה דלדעת הרא"ש ז"ל לכתחי' יכול לעכב עליו מלבנות ע"פ כולו מטעם מיעוט האויר ולא מחמת שאין רצונו לבנות על שלו שחציו שלו שמטענה זו אינו יכול לעכב. כיון שתחתיתו משועבד לשניהם. גם מחמת ריעוע הכותל מפני הכובד אין יכול לעכב שהרי הוא אומר אשלם לך מה שנפחת וכמ"ש הגאונים. ונ"מ במקום שאין טענת מיעוט האויר טענה. וכגון בנד"ז שהוא כותל שבין ב' חצירות ואין דרך להעמיד מחיצה של נסרים ע"ג קורות בגג כמ"ש הרא"ש בכותל שבחצר השות' שנעשה מפני היזק ראיה דבזה נר' שגם הרא"ש יודה שאין יכול לעכב שכל השותפין בכותל שבין ב' חצירות דעתם לבנות לזמן שירצו עליות ע"ג. וכל התחתון משועבד לשניהם לבנות עליו כל א' מהם לזמן שירצה. ולכך כשבא א' לבנות ע"פ כולו אין חבירו יכול לעכב שה"ז אומר לו קום ובנה גם אתה עליו ויהיה הכותל החדש ג"כ משותף בינינו. ואפי' למ"ש ההגהות שיכול לעכב מטעם שאין הכותל הגבוה מתקיים כמו הנמוך. נר' דבכותל שבין ב' חצירות אין זה טענה דדוקא בכותל שבחצר השות' שלא נעשה מתחי' כ"א מפני היזק ראיה הוא דיכול לטעון כן ולא בכותל שבין ב' חצירות שנעשה לשם הבתים ודרך הוא לבנות עליות ע"ג הבתים ומתחי' נשתעבד לשניהם לכך. ודעדיפא נראה שבכותל שבין ב' חצירות א"ץ ליתן לו אפי' מה שנפחת מפני הכובד. כיון שמתחי' מסתמא ע"ד כן בנו דהיינו לבנות אח"ך עליות ע"ג אלא שרואין אם יכול הכותל לסבול. שאם אין יכול לסבול נר' דודאי יוכל לעכב עליו דמתחי' לא בנו ע"ד לבנות ע"ג עליות אלא בזמן שיוכל לסבול. וכך מוכיחין ג"כ דברי הטור שכתב וז"ל. י"א שאם רצה הא' להגביה יותר מד"א שהרשות בידו שיד שניהם שוה בו וכל א' יכול להשתמש בשלו ופעמים שזה צריך להגביהו או שזה צריך לגביהו אלא שזה מגביה וטעין שכל א' מגביה על שלו. ובלבד שלא יגביה כ"ך שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאין וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחבירו מעכב עליו לו' חצי מקום הכותל שלי ואיני רוצה שתמעט האויר שלי כי אני רוצה להשתמש על חצי המקום שלי. וכ"כ הר' יונה כותל המשותף בין שנים ובא א' מהם לבנות עליו ולהגביהו וחבירו מעכב עליו כיון שלא התנו מתחי' להגביהו יותר משעור הזה. ואם נהגו השות' להגביהו כ"ז שירצו. הכל כמנהג המדינה. עכ"ל. מבואר מדבריו דבמקום שאין דרך להגביה ושראוי האויר לחבירו להשתמש בו. הוא דקא' הר' יונה והרא"ש ז"ל דאין יכול להגביה להרא"ש מטעם מיעוט האויר. ולהר' יונה אפי' בלא טעם כלל. כיון שלא היתה דעתם להגביה אין זה יכול לבנות על חלק חבירו שלא מרצונו כ"א על שלו. אבל היכא דליכא הני טענות וכגון נד"ז דמסתמא ע"ד לבנות עליות בנו ונשתעבד הכותל לכל א' מהם לבנות עליו לזמן שירצה וגם שאין כאן טענת מיעוט האויר. מודה הרא"ש והר' יונה שאין יכול לעכב. ואין כאן מקום אפי' לנתינת הפחת כיון שמתחי' נשתעבד לכך אלא שרואין אם אין ההיזק בא מיד כגון שהכותל התחתון אין יכול לסבול מחמת שאינו בנין חזק. או שאפי' הוא בנין חזק וזה בא להגביה כ"ך עד שאינו יכול לסבול. ומיהו בכותל דלא נשתעבד מסתמא לכך כגון כותל שבחצר השות' דביה מיירי הפוס' נר' דאפי' אם יוכל לסבול צריך ליתן הפחת לדעת הגאונים וגם הטור ז"ל נר' שיודה לזה. אלא דאיהו ז"ל לא מיירי אלא מדינא דאם יוכל לעכב כל עיקר או לא. וכ"כ הסמ"ע סקכ"ב ע"ש:

והנה מר"ן ז"ל בש"ע הנז' ס"ט הביא דברי הרא"ש בסתמא ודברי הגאונים בשם י"א. ולכאורה נר' דס"ל דפליגי. ולפי מ"ש נר' דמא"ח ומא"ח ולא פליגי. אלא דהגאונים מיירי במקום שאין שם טענת מיעוט האויר כ"א טענת הפחת. והרא"ש מיירי במקום שיש שניהם דאפי' אם תתבטל טענת הפחת ע"י תשלומין עדיין יכול לעכב מחמת מיעוט האויר

העולה מזה דבכגון נד"ז שהוא כותל שבין ב' בתים שמשועבד כולו לב' השות' ומסתמא ע"ד לבנות עליות ע"ג בנו שיוכל לסבול ואין כאן טענת מיעוט האויר. נר' דליכא מאן דפליג לו' שיוכל חבירו לעכב עליו מתחי' מלבנות על פני כל רוחב הכותל אלא כ"א בונה ע"פ כולו וא"ץ לשלם שום א' לחבירו שום פחת כלל. ובלבד שיוכל הכותל לסבול הבנין הזה. שאם אינו יכול לסבול. נר' דאפי' על חלקו אינו יכול לבנות אם ע"י בניינו מתרועע גם חלק חבירו דכותל א' הוא ויכביד קצתו על קצתו ויפול. דמ"ש מור"ם בשם הנמקי' דעל חלקו יכול לבנות מה שירצה. נר' דהיינו במקום שאין חשש קלקול אלא טענת מיעוט האויר דכתב הרא"ש. סד"א דטענה זו תצדק גם ברוצה לבנות על חלקו כיון שהם שות' בכולו ומשתמשין כל א' בכולו. כמו חצר שאין בה דין חלוקה קמ"ל. אבל במקום שיש טענת קלקול נר' דאפי' על חלקו אינו יכול לבנות:

באופן שבנד"ז נראה שאפי' אם בא לעכב מתחי' אינו יכול כיון שהעידו הבקיאין שיכול הוא לסבול. וכ"ש עכשיו שכבר בנה וראה ולא מיחה דאין יכול לו' קום סתור וכמ"ש הרב"י בשם הרא"ש ז"ל. ומ"ש הרב"י אח"ך בשם רי"ו וכן כופהו לסתור מה שבנה למעלה מד"א. היינו במקום שיוכל לעכב מתחי' מחמת מיעוט האויר. דבה מיירי הרא"ש ובבא למחות מיד כשבנה. אבל לא בא מיד וראה ולא מיחה שוב אינו יכול למחות. וכמ"ש בתחי' הדברים בשם הרא"ש. ומה שטוען עוד השות' שהרי נסדק הכותל מחמת הכובד. מלבד שיפה השיב הבונה. דמי יאמר שמחמת הבנין נסדק ולא מחמת שנתנדנד בסתירת הכותל הסמוך לו. עוד זאת לפי מ"ש דברשות עשה אפי' אם נסדק אח"ך ליה לן בה וימתינו עד שיפול ויבנו אותו להוצאת שניהם. או אם יאמרו הבקיאין שהוא מסוכן יסתירוהו עכשיו ויבנו להוצאת שניהם. זהו שנלע"ד בזה:

יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.

סימן כח

פס"ד על מי שרוצה לעשות אוצר בביתו שיכולין בני החצר לעכב עליו. וז"נ. הי' מסעוד בן חיים קנה העליות שבחצר מוסא בן לחדיב. וגם שכר בית מבתי החצר הנז' והוכרו מעשיו שדעתו לדור בבית הנז' ולעשות מלאכתו בעליות הנז' דהיינו לאצור בהם אלכיף וטאבא כי זוהי מלאכתו. ועמדו בעלי הבתים שתחת העליות ותבעוהו לדין על מה שהוא רוצה לאצור סחורתו הנז' בעליות שע"ג בתיהן כי משחית הוא בכך תקרת הבתים עם הכותלים שתחת התקרה ע"י חטוט העכברים המצויים הרבה במקום אוצרות חטים וכיוצא. ומה גם במקום אוצרות אלכיפ וטאבא. גם כל בעלי הבתים טענו שאינו יכול לעשות שום בית או עליה בחצר לאוצר אלכיפ וטאבא מפני ריח הנודף ממנו ומזיק לתנוקות. וגם לגדולים שאינם רגילין בו. ובפרט בזמן שמצרפין אותו. ועוד זאת יתירה שמקום שיש בו אוצר לסחורה הוא נרדף תמיד מן הגוים הבאים לקנות מסחורה זו ומלבד רבוי הנכנסים והיוצאים לחצירם עוד זאת היזק גדול בכניסתם בהשתגעותם על בני החצר ובפרט לנשים ולקטנים המצויין בחצר ובבתים ובעליות ובפתח החצר לשלוח פתיהן ולפני הבאר לשאוב ולרחוץ. ובאכסדרא לבשל ולכבס. ונגוב בגדים ששוטחים בני החצר באויר החצר ובעליות ובגגות וכלי תשמיש המצויים באמצעה של חצר ובב"ש ואכסדרא ולפני הבאר וב"ה וחפצים שעל הקטנים המצויים בפתח החצר ובמבוי. שכל בעלי עסק זה הם גוים תקיפים. ועבדי השררה. ותמיד הם משוגעים ומבולבלים מזה ושכורים מראש ומתירוש שנכנסים לחצר ולבתי החצר העשויה לזה ושואלים לחם או לפתן וגחלת להבעיר ולשאוף. וגונבים וחוטפים ואין אומר השב:

באופן שכל הדר בחצר שיש בה עסק זה או אפי' במבוי שיש בו מקום לזה הרי הוא כדר במקום גדודי חיה ולסטים. וזה אפי' אין המקום כ"א לאוצר ואין בעל האוצר יושב בו בקביעות למכור שאפי' כן נרדף המקום ובעליו בפרט בזמן שאין הסחורה הזאת מצויה ג"כ למכור בשוק. וכ"ש אם הוא יושב בקביעות למכור שהוא היזק קבוע שכל השכינים מסוכנים בנפשם ממכות חרב אשר ביד המשועגים לבאים לקנות כי יריבון זה עם זה או עם בעל האוצר. ולכן תבעו כל בני החצר שוה"ד שלא יביא הנזק לתוך חצירם. ונענו מן הדין שהדין עמהם. ואפי' בני המבוי יכולים לעכב דלא גרע מחייט ובורסי שקי"ל דכופין בני מבוי זא"ז שלא להושיבו ביניהם. סי' קנ"ו ס"ה. ואעפ"י שטען מסעוד הנז' שיכתבו עליו שלא לישב למכור שם כלל לא דרך עראי ולא דרך קבע ולא יביא גוים לשם כלל. טענו בני החצר לא בעינא למיקם בדינא ודיינא כל זמן שיעלה בדעתך למכור ולהביא. והגם שמאליהם הם באים לחפש איה מקומו בזמן שאינו מצוי כ"ך:

אלא שאחר שנפסק הדין ביניהם כך הלכו ונתפשרו ונתרצו ביניהם. הן היום עמד א' מבעלי החצר מוכר את ביתו לאלעזר טובי ואלעזר רוצה לערער על מסעוד הנז' מלהכניס לחצר כיף הנז' ולאוצרו בעליתו מהטעמים הנז'. ושאל אם יוכל בשכבר נתן לו רשות המוכר לו קודם שמכר עפ"י התנאי שהתנה עמו מסעוד הנז' שבעת שיערער עליו היא קנויה לו בסך קצוב ונומיתי לו שהדין עמו לשיוכל לעכב שלא נתן לו רשות המוכר לו אלא כל זמן שהבית בידו והוא שכן בחצר לשלא יוכל לעכב כל עוד שהוא שומר התנאים ושאם לא שמר שרשאי לכופו לקנות ממנו את ביתו בסך קצוב אבל בזמן שתצא מידו ואין לו פה לעכב וגם אין לו בית לשיוכל לכופו אם לא שמר התנאים שיקנה ממנו בטלה נתינת הרשות וכאלו לא היתה ופנים חדשות באו לכאן. ואפי' קנו מידו שלא יוכל לעכב יכול הוא אלעזר לעכב. ואפי' המוכר עצמו שחזר ושכר מאלעזר יכול הוא לחזור ולעכב בכח אלעזר שהשכיר לו שלא נתן לו רשות אלא בזמן שהוא יכול לעכב מצד עצמו ושאם לא שמר התנאים שיכול לכופו לקנות את ביתו. ועכשיו שאינו בא אלא בכח אלעזר המשכיר לו שלא קיבל כלום. ואם יתן את כל הון ביתו בוז יבוזו לו יכול הוא לחזור ולעכב. ועוד נר' דבלא כ"ז יכול הוא המוכר ושאר בני החצר לחזור ולעכב כ"ע שלא החזיק בהכנסת לכיף וכו' אעפ"י שקנו מידם שלא יוכלו לעכב. דקנין דברים הוא. שאין זה דומה לקנין שקונין על מחילת נזיקין אחר שעשה המזיק דבר המזיק וכמ"ש בסי' קנ"ה סל"ו. דשא"ה שאחר שעשה המזיק מה שעשה קנו מהניזק ומחל. שמשקנו מידו אחר מעשה הרי זכה והחזיק המזיק במה שעשה. משא"כ הכא שקודם מעשה קנו מידם שלא יוכלו לעכב. עליו בדבר המזיקם. שאין זה אלא קנין דברים ולא זכה המזיק בכלום. זהו הנלע"ד בזה:

תוכן העניינים

שופריה דיעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה