שופריה דיעקב חלק ב· הרב יעקב בירדוגו
חושן המשפט · הלכות חזקת קרקעות ודיני שררות והקדשות. ודיני גא"א
זה הציון בשגגה נכתב כאן ומקומו הוא סמוך לסי' ו' של חלק חוה"מ.
סימן יב
אל מול פני המנורה הטהורה. מוהר"ר יעקב בירדוגו נר"ו
האותיות ואשר תבאנה יבואו ויגידו למעכ"ת אודות ראובן שנושא בשמעון סך מה בשטר כוח"ך ובנאמ"ג וכו' וראובן לא מצא לגבות חובו לפי שאין יד שמעון משגת זולת חזקת חנות אחת שמכרה שמעון לזולת וראובן לא היה מצוי בעת המכר. ואח"ך רוצה לטרוף בחובו חזקת החנות הנז'. וכשומעם זאת יחידי סגולה עמדו וערערו על ראובן שאין כח בידו לטרוף מכח הפס"ד שכתב מעכ"ת שאין דין חזקה נוהגת בעיר הלזו. וראובן הביא עדים שלאחר הפס"ד עמדו ומכרו חזקת שני חנויות כאשר יבואו כו"ח תוככי זאת וראובן צווח ככרוכייא לאמר דינא קא בעינא ולית דמשגח. לכן אחלה פני מו"ר בעשר תלות שיורני מו"ץ אם הדין עם ראובן לטרוף בחובו חזקת החנות הנז' או לא. ושכר מעכ"ת כפול בזה ובב"א כי לית דין צריך בשש כ"ד עבדך הנושק ידי אדוניו ממרחק באהבה רבה ע"ה משה ביבאס ס"ט
תשובה אני לא כתבתי לכם שאין דין חזקה נוהג אצלכם. אבל כתבתי שאין החזקות שלכם חזקות גמורות כשאר החזקות שבערי המערב ביען שהחזקות שבערי המערב הם בקרקע שהיא של ישראל מתחלה ומכרו לגוי ונשתיירה לו חזקה שאלו הם חזקות גמורות ונקראים חזקת קרקע ודין קרקע גמור יש להם ואין זכות הבעלים נפקעת לעולם. זולת אם מכרו או נתנו בשטר וקנין כשאר כל מי שיש לו זכות בקרקע אבל החזקות הנהוגות אצלכם אינן חזקות גמורות לפי שכל העיר היא של הגוי אדוני הארץ מעולם אלא שהגוי משכיר לישראל וע"י כן זוכה הישראל השוכר הא' בחזקת המקום ואין זה נקרא כלל חזקת קרקע אלא חזקת ישוב ולזה כתבנו לכם זה שנים על אשר שאלתם בראובן שהחזיק בחנות א' ע"י ששכרה מהאלסריף בעל המקום ואחר כך יצא ממנה לרצונו והניחה לגוי והגוי השכירה לשמעון ולוי שהיו שותפים ודרו בה שניהם שנים רבות ושוב נפרדו שמעון ולוי מהשות' ויצא שמעון מהחנות והניחה ללוי ודר בה לוי לבדו אח"ך כמה שנים ושוב רצה לוי למכור זכותו ליהודה וראובן טוען שעדיין זכותו קיימת לכשיצא לוי מהחנות למוכרה לאחר שיחזור הוא לדור במקומו או שיטול הוא דמי המכר גם שמעון טוען שאם זכות ראובן קיימת מוטב ואם לאו הזכות שהיתה לו לשמעון בשותפותו עם לוי תהיה קיימת וכשימכור לוי עכשיו יחלקו הדמים. וע"ז השבתי לכם שאין זכות לא לראובן ולא לשמעון שמשיצא ראובן מרצונו מהחנות והניחה לגוי והגוי השכירה לשמעון ולוי הרי נסתלק ראובן וזכה שמעון ולוי מכח הגוי דבחזקת ישוב משיצא השוכר הא' מרצונו והניחה לגוי פקעה זכותו ואם השכירה הגוי לאחר זכה השני. ומזה הטעם ג"כ אין זכות לשמעון שמשנפרד מלוי ויצא והלך פקעה זכותו ונשארה כל הזכות ללוי שנשאר דר בה ושוכר את כולה מהגוי ופורע לו שכירות כולה. והבאנו ראיה לזה מדברי מהריק"ש משס מהרשד"ם ז"ל. וז"ל יצא מן העיר והפסיד חזקתו או שהניח הבית לגוי מרצונו והשכירה הגוי לאחר אין כתובה ובע"ח שעל הא' טורפים מיד השני שהרי הראשון לא מכר זכותו ולא נתנו אלא שנסתלק כחו מעל החזקה כפי התקנה ואין הב' בא מכחו של ראשון אלא מכח הגוי והרי הוא כגוי עכ"ל מהריק"ש ז"ל הרי דכל שיצא מרצונו והניחה לגוי פקעה חזקתו ופסק כחו ע"ך היתה התשובה. ומזה מבואר ג"ך דכל מי שלא הניחה מרצונו ויצא אלא שבעודו מחזיק בה מכר זכותו לאחר דמכירתו מכירה ובע"ח של מוכר שקדם למכר טורף מיד הלוקח שהרי הלוקח מכחו של מוכר בא וכבר משועבד אותו כח לבע"ח. ומכאן תשובה מוצאת לשאלתכם של עתה ג"כ ולא ידענו במה נסתפקתם ואם יש לכם להסתפק כך היה ראוי להסתפק אם הלכה מוסכמת שיש בחזקות אלו דין טירפא או לא ביען שכבר עלתה הסכמת האחרונים ז"ל דחזקה זו דין טלטל יש לה. והאידנא אין טירפא במטל' משום תק"ה. ומ"מ גם מזה אין להסתפ' שכבר עלתה ג"ך הסכמת האחרונים ז"ל דאע"ג דדין טלטל יש לה לשאר דיני טוען ונטען מ"מ לענין טירפא דינא כקרקע דלא עשו תקנת השוק אלא במטלטלין דניידי שיש בהם הפסד הישוב אם היה בהן דין טירפא ולא במטל' כהני דלא ניידי כמפורש בדברי האחרונים באורך. באופן שהדין דין אמת בנד"ז שמכר הלוה חזקה שיש לו בעודה מוחזקת בידו שרשאי הבע"ח שלו לטרוף מהלוקח כשאר כל בע"ח הטורף קרקע הלוה אחר שיסדר הלוה נכסיו ואחר שישבע המלוה בנק"ח שלא נפרע בשטרו כדין כל טורף וע"ד אמת ח"פ באייר
צדקת:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן יג
שאלה מעי"ת רבאט יע"א.
קהל רבאט יע"א היו דרים מקודם לזה במדינה עם הגוים ביחד והיו שוכרים החצירות של הגוים לדור בהם והחזיקו בחזקתם. ומכללם החזיק ראובן בחזקת חצר אחת. וכשיצא דבר מלכות על כל היהודים לפנות דירתם מבין הגוים ושידורו בהאלמלאח מקום המיוחד להם חזרו הגוים לדור בהחצירות שלהם שהיו שוכרים אותם לישראל כידוע. ואחר שעברו כ"ב שנים מ"מ הלך שמעון וקנה מאת הגוי אותה החצר שהחזיק בה ראובן בסך מה וחידש בה כמה בניינים לפי שהיתה רעועה. וציפה הכותלים וסיידם בסיד. וסתם פתח החצר שהיה בה מקודם בראש המבוי. ועשה פתח אחר סמוך לפתח המבוי. באופן שהפסיד עליה כמה הפסדת בהוצאות הבנין. והן עתה עמדו יורשי ראובן וערערו על חזקת החצר הנז' שיזכו בה מצד אביהם שכבר החזיק בה מקדמת דנא עפ"י קב"ע שהמציאו בידם. ושמעון טוען שזה כ"ב שנה משדרו בה הגוים ונתייאשו הבעלים. זהו טענות ראובן ושמעון. ולכן יורה מו"ץ הדין עם מי. ושכמ"ה:
תשובה לענין חזקת קרקע דהיינו שהיה הקרקע תחלה של ישראל ומכרו לגוי ונשארה לו החזקה. וחזר הגוי ומכר הגוף לישראל אחר. המנהג פשוט דדין קרקע גמור יש לה ולא שייך בה יאוש. והדין בה כפי התקנה והמנהג שיכול בעל החזקה לגאול בתוך יב"ח. ואם עברו יב"ח ולא פדה נשאר לו רביע. והלוקח ג' רבעים. והרי הם שותפים גמורים. אך לענין חזקת ישוב שהקרקע מתחלה של הגוי אלא ששכרו ממנו ישראל וזכה בחזקתו המנהג ג"כ פשוט שאם עברו ג"ש משיצא ממנה ישראל מסתמא מיאש אפי' לא ג"ד שאין דעתו לחזור וכ"ש אם ניכר שאין דעתו לחזור וכנד"ז שגירשם המלך. ועיין בהג"ה סו"ס קנ"ו נהגו הקדמונים וכו':
ובר מין דין כבר פסקנו הלכה למעשה דבחזקת ישוב אין תקנה להשארות החזקה אחר שמכר הגוי לישראל אחר. דלא תיקנו אלא בחזקת קרקע שהיה הקרקע תחלה של ישראל. ואעפ"י שמכר שייר לעצמו זכות החזקה. אבל חזקת ישוב שמעולם לא היה לישראל זכות בגופה אוקמה אדינא. דאין זכות לישראל המוחזק אלא בעודה ביד הגוי שכך היתה התקנה מקודם. אפי' בחזקת קרקע. אלא שהאחרונים ז"ל הוסיפו לתקן אפ' אחר שמכרה הגוי כמו שנר' להדייא מלשון התקנה ע"ש והיכא דתיקון תקון וכן מצאנו מפו' למהריק"ש ז"ל בהגהותיו סי' שי"ב ס"ח בשם הרדב"ז וז"ל ראובן שיש לו חזקה בבית כפי התקנה וקנאו שמעון מהגוי פטור מלשלם דמי החזקה לראובן ויכול להוציאו בתוך יב"ח וכו' ואם קנו החזקה בדמים מהגוי בעל המולקי וכו' לא פקעה חזקתם במכירת המולקי וכו'. ע"ך. ועיין עוד בדברי הרב סי' ק"מ בשם מהריב"ל דדוקא במקום שהמנהג פשוט שיפרע הקונה למחזק דמי החזקה הוא דאזלי' בתר מנהגא. אבל במקום שאין מנהג ידוע לא יפרע לו כלום. שהתקנה לא היתה אלא בעודה ביד הגוי. באופן שמכל צד דברי יורשי ראובן מהבל ימעטו. הן מצד שכבר עברו ג"ש משיצא ישראל המחזיק הא'. הן מצד שהיציאה היתה שלא ע"ד לחזור. הן מצד שחזרו הגוים לדור בשלהם. דבהא נמי חשיב יאוש. הן מצד שמכר הגוי הגוף לישראל אחר ופקעה חזקת הא'. ולראיה ע"ד אמת ח"פ מקנאסא יע"א בטבת
תקבץ לפרט קטן. וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
אח"ז שלחו מתם שהם במקומם נהגו בחזקת ישוב כחזקת קרקע לגמרי ושאלו עוד על פונדק אחד שהיה מתחלה בישוב הגוים בו חזקת ישוב. ועתה רצו לבנותו עפ"י המלך. ורצו המחזיקין הא' לזכות בחזקתו. והקהל אומרים שהם הזוכים והשבנו לפי דרכם כמ"ש לקמן. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן יד
שאלה יעקב היה מחזיק בבית א' ודר בה כמה שנים עד יום מותו בכח משכו' שהיתה לראובן בנו הגדול שמאשתו הא' עליה. וכשמת יעקב הניח את שמעון בנו הקטן ואלמנתו אשה שניה דרים בבית הנז'. אח"ך עמד לוי בעל גוף הבית הנז' ומכר הבית הנז' ליהודה כמות שהיא ממושכנת ועל יהודה לפדותה. אח"ך נלב"ע האל' הנז' והלך הבן הקטן לעיר אחרת וכשגדל מכר שטר המש' ליששכר בכ"מ שהוא וכשתבעו הלוקח להביא לו השטר הלך וכתת רגליו לעירו והביא לו השטר. וימצא כתוב לזכות ראובן אחיו הגדול הנז'. אח"ז הגיעו הדברים לבת בתו של ראובן הנז' שגדלה היום ונשאת לזבולון ועמדה וערערה על שמעון המוכר באומרה שהשטר הוא של ראובן מורישה הנז' אלא שמתנת חנם היה נותן לאביו ולאלמנתו לדור בבית והשטר היה ביד מורישה וכשמת נשאר אצל זקינתה של הבת מכלל נכסיו ואח"ך מתה הזקנה הנז' והלך והביא השטר מיד בעלה או גנבו מנכסיה. והביא ראיה בידו שהיא שלו ועמד ומכרו. ושמעון השיב שבאמת היא שלו. והרי עד א' שמעיד ששמע מראובן שהשטר הנז' הוא של אחיו הקטן. חזרה היורשת וטענה שע"א לאו כלום הוא. ועוד שהיה קרוב בשעת ראיית העדות. וקודם שיגמר הדין ביניהם עמדה היורשת ומכרה המשכונה ליורשי הבעלים בעלי גוף הקרקע ועמד הזוכה ותבע שורת הדין:
תשובה לשון מר"ן בסי' ס"ו סי"א מי שהוציא שטר וטוען שחבירו מכרו לו בכתיבה ומסי' ואבד ממנו שטר המכר אינו צריך עדים לענין קנייתו אבל צריך עדים לענין תביעתו וכו' וזה לשון הרמב"ם בפ"ט מהלכות נחלות והביאו הטור וב"י בסי' ס"ב. אחד מן האחים ששט"ח יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו בכתי' ומסי' או שציווה לו כשהוא שכ"מ. ואם לא הביא ראיה ה"ה לאמצע. בד"א באחין מפני שחזקתן שומטין זה מזה. אבל אחר שטען שניתן לו או קנהו מבעליו גובה בו וא"צ להביא ראיה ע"כ. ופי' ה"ה דגובה דקאמר היינו כשרוצה הלוה לפרעו ע"ש. והיינו כפסק מר"ן הנז' מדברי הרמב"ם ג"ך בפ' ו' מהלכות מכירה דלענין קנייתו א"צ ראיה אבל לענין תביעתו צריך ראיה. אלא דזהו באדם דעלמא אבל באחין אפי' לענין קנייתו צריך ראיה. וזה לשון מור"ם בהג"ה סי' ס"ב ודוקא שהשטרות כתובים על שמו. אבל כתובים על שם האחים או ע"ש אביהם לא יוכל לו' ששלו הוא ואפי' מת על היתומים להביא ראיה בעדים. וכתב הסמ"ע זהו אתייא אפי' למאן דאמר דנאמן לאמר כתב לו המוכר שטר קני לך איהו וכל שיעבודיה וא"צ ראיה לזה. מ"מ באחין מודה דאינו נאמן משום דדרך האחין להורות לעצמן היתר ומשמטי זמ"ז ע"ך. גם הש"ך ז"ל כתב על היתומים להביא ראיה בעדים שהקנהו לו בכתי' ומסי' כדלקמן סי' ס"ו סי"א ואפילו למאן דפליג התם מודה כאן באחין דשמטי מהדדי. אבל לא מהני הכא כשיביאו ראיה בעדים שהיה לו ממון מיוחד לכ"ע ע"ך. מבואר מזה דבאחין בין כתוב ע"ש אביהם בין כתוב ע"ש אחד מהם ונמצא השטר ביד א' מהם שאינו כתוב ע"ש וטוען שאביו או אחיו נתנו לו בכתי' ומסי' צריך ראיה אפי' לענין קנייתו. ואם לא הביא אם הוא ע"ש אביהם הרי הוא לאמצע. ואם הוא ע"ש אחיו הרי הוא שלו דחזקת אחין שמטי מהדדי וכל א' מורה היתרא שאחיו אכל משל אביהם יותר מחלקו והוא לא אכל. ולכן משקר ואומר דברים אשר לא כן ששטר זה. מסרו לו אביו או אחיו. ומזה נלמד לנד"ז שנמצא שטר משכו' ביד האח הקטן כתוב על שם אחיו הגדול והוא טוען שלו הוא כלו' שאחיו הקנהו לו בכתי' ומסי' עליו להביא ראיה וכל שלא הביא ראיה אינו נאמן אפי' לענין קנייתו דחזקתו שמיט מאחיו ומורי היתירא שאחיו הגדול אכל משל אביו הרבה בחייו ובמותו והוא שהניחו אביו קטן לא אכל. ובפרט בנד"ז שהיה אביו דר במש' שהוא חושב שמשל אביו היתה אלא שנכתב השטר ע"ש אחיו ואפי' חלק האח באביו במשכו' אין לו. שכבר אכל מאביו יותר מזה בחייו או במותו והוא קטן ולא ידע ולא הרגיש. וע"א שבידו פשיטא דלאו כלום הוא. ומה גם שהיה קרוב בשעת ראיית העדות. ועוד שיכול לומר שלא להשביע את עצמו אפי' אם היתה ההודאה בפני שנים כיון שלא תבעו אדם וגם לא היתה ההודאה בפני התובע וכמ"ש סי' פ"א. וכ"ש שלא הודה אלא בפני ע"א וקרוב דלאו הודאה היא כלל שאינו חושש מלהתל ולהודות כיון שאין עדים וכיון שכן מה שהחזיק הקטן במש' ומכר וגם שהחזיק הלוקח ג"כ לאו כלום דאפי' בחזקת קרקע אם החזיק מכח שטר ונמצא השטר בטל אין חזקתו חזקה והכא נמצא השטר בטל שאינו כתוב לזכותו אלא לזכות אחיו וכ"ש בחזקת משכו' שטענתו היא שטר מכי' היה לו ואבד ואינה טענה באחין וכמ"ש:
ועוד נר' דאפי' אם היה הענין באדם דעלמא כיון שהיורשת מכרה השטר לבעלים שכ"כ בפנים וז"ל שבעד סך כו"ך שנתחייב לה הר"ש מחלה לו וכו' כלומר שנתחייב לה בפחות מהדמים שבשטר ובעד כן מחלה לו השאר וה"ז כאילו פדו הבעלים מהמלוה ולא נשאר ללוקח שהשטר בידו על הבעלי' כלום. ולא על היורשת וכמ"ש בסי' ס"ו סי"א טען לוי שלא מכר ולא נתן שט"ז נשבע היסת ונפטר. וכלומר שהלוי שהשטר ע"ש טוען נגד ראובן המחזיק בשטר. אמת הוא שנפרעתי משמעון הלוה ואפ"ה אין ליתן לך כלום כי לא מכרתי לך כלום וקאמר שישבע לוי על טענתו שהוא כן ונפטר ע"ש. ובסמ"ע. והשתא דמת מלוה והיורשת טוענת מאי דמצי למטען אביה שלא מכר ולא נתן וכבר נפרעה מהלוה פטורה בלא שבועה והלוה ג"כ ודאי פטור שאפי' בלוקח שיש בידו כתי' ומסי' ועמדו לדין הלוקח והלוה והמלוה וא"ל דין ללוה לפרוע ללוקח ועבר על ציווי ב"ד ופרע למלוה נפטר וכמ"ש שם סי"ו וכפי' הרב ב"י והסכים הש"ך והסמ"ע ע"ש. ואין חילוק בזה בין שטר משכו' בין שטר חוב אע"ג דלענין מחילה אם מחל המלוה המוכר השטר אחר מכירתו ואחר שירד הלוקח והחזיק אין מחילתו מחילה לסתמא דדינא בס"ג שאני מחילה דאין שעבוד קרקע נפקע במחילה. אבל אם פרע לו הלוה ודאי נפקע השעבוד דאדעתא דהכי ממשכן ומשעבד שכשיפרע לו נפקע השעבוד מאליו וא"ץ קנין מהמלוה כשיפרע לו לחזור ולהקנות לו. ואפי' במקום שכבר נמסרה המש' ונשתעבדה לאחר כיון שפרע הלוה למלוה שלו פקעה המש' מיד מי שהיא בידו ואין הלוקח יכול לחזור על הלוה שפרע למלוה. וכ"ש בנדון זה שאין בידו כתי' ומסי' וצריך ראיה לענין תביעתו דפשיטא דפטור הלוה אם פרע למלוה או ליורשיו ואין יכול הלוקח לתובעו אחר שפרע למלוה שלו:
באופן שהלוקח הנז' מטה ידו וחוזר על המוכר לו להחזיר לו דמי המכר וזכאי כהר"ש הקונה מהיורשת בקרקע משוחרר. ולראיה ביד כהר"ש חת"ף בתמוז יפ"ה לפמ"ה וכל הפירות שאכל הלוקח מיום שקנה כהר"ש בעמוד והחזר קאי לכהר"ש הנז' וכן מה שאכל מיום שלקח עד היום שקנה כהר"ש בעמוד והחזר קאי ליורשת והוא יחזור על המוכר בכל מה שיחזיר. ושריר ובריר וקיים. וע"ד אמת ח"פ בתמוז
יפ"ה לפמ"ה וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן טו
שאלה מן ארבאט יע"א:
על ענין פונדק א' שהיה במדינה בתוך יישוב הגויים. והיה לישראל בו חזקת יישוב. וכשנתגרשו משם על פי המלך יר"ה נשאר הפונדק שמם. וכעת עמדו לבנותו על פי יר"ה. ורצו המחזיקים בו מקודם לזכות בחזקתו שהיתה להם בו כבר. והקהל אומרים שהם יזכו בו כפי התקנה שיש להם שכל חזקה שתתחדש היא לקהל. וזה מ"ש:
תשובה. העיקר בזה לענ"ד שאם לא נתחדשה הסכמה מביני העיר על ענין זה אחר שנתגרשו בודאי טענת הקהל נכונה. דמשנתגרשו מיישובן עפ"י המלך יר"ה וניתן להם יישוב אחר להיותם בו עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ונשאר היישוב הא' לדירת הגוים לבד פקעה זכות כל החזקות שהיו ביישוב הא'. שכל עיקר תקנת החזקה אינה אלא שליטה שהשליטו נ"ן לשלוט בה הישראל כשלו. ולא יוכל אחר לשוכרה מהגוים ולהוציאו. וזה בעוד בני הישוב בישובן. אבל אחר שיצאו בני היישוב ממקומן ונתיישבו במקום אחר ונשאר היישוב הא' לגוים לבדם. חזקה מה זו עושה. ואפי' בקרקע שהיה תחילה של ישראל ונמכר לגוים. וכ"ש בקרקע שהיה של הגוים מעולם. אלא שע"י ששכרו ממנו הישראל תחילה זכה בחזקתו. וכיון שבטלה התקנה כשיצאו מן העיר ופקעה זכות החזקה מאותו היישוב כי נתיישב לדירת הגוים לבדם אם אח"כ נתן המלך מקום מהיישוב הא' שהיה ליחידים תחי' חזקה בו לציבור. או ליחידים לבנות בו חנויות ולסחור בו. או שהגוים בעלי היישוב הא' מכרו או השכירו מאחוזתם שהיה בו חזקה מתחי' לישראל. לאחר לסחור בה. נר' פשוט דאין לא' על הב' כלום שכבר פקעה חזקת הא' ופנים חדשות באו לכאן:
אך אם נתחדשה הסכמה בין ביני העיר כשנתגרשו שכל מי שהיתה לו זכות בחזקה בשום מקום מהיישוב הא' תשאר לו כמות שהיתה לשלא יוכל איש נכרי לעולם לקנות או לשכור מהמלך או מזאמ'ע או משאר הגוים מקום שהיתה בו חזקה ליש'. בין חזקת קרקע בין חזקת ישוב. ואם שכר או קנה ורצה הא' לזכות באותה שכי'. או אותה קנייה שזכותו קיימת כמו שהיתה בהיותם ביישובן הא'. ויתברר זה בירור יפה שהיתה הסכמה מזה מב"ד וטובי העיר במעמד רוב אנשי העיר. א"כ הדין עם בעלי החזקות. וממילא בנדון הפונדק ג"כ שהיתה חזקה בו מתחי' לקצת יחדים ולא היה אדם יכול לשכור מהמלך או מזאמא"ע. וכשנתגרשו נשאר המקום שמם. ועכשיו נראית בו זכות כי רצה המלך לעשות בו חנויות לב"ב. הרי הזכות ההיא לבעלים הא' כפי הסכמתם הנז' זהו הנלע"ד בזה. ולרח"פ באלול
זמ"ן לפמ"ה וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן טז
תשובת שאלה שנשאלתי מעיר רבאט יע"א.
בלוקח או מקבל מתנה מאחד מהשותפין אם יש לו חזקה או שדינו כדין שותף עצמו שאין לו חזקה. וזה מ"ש:
הובאו לידינו קב"ע הנ"ב עם פסק הח' ח"ע הנ"ב זלה"ה ותוכן הענין מובן מתוך הדברים. שחזקת החצר הנ"ב היתה ידועה מקדם לאליהו לעסרי וליצחק זאווי ועתה מחזיק בה כולה אברהם זאווי חתנו של יצחק. ובא שלום אזאגורי מטיטוואן וקרא ערער על אברהם זאווי כי המציא שטר מכר שבו מכר לו אליהו הנז' בהיותו בטיטוואן מחצית החזקה הנז' שיש לו בעיר רבאט. ואברהם טוען שחמיו יצחק הנז' קנה מאת אליהו המחצית שלו בחובו שהיה לו עליו בעודו בעיר רבאט קודם שילך לטיטוואן ועמדה כל החצר בידו. ושוב כשרצה חמיו לילך לא"י נתנה בקנין. לבתו אשת אברהם הנז' ובכח כן החזיק בה אברהם הנז' מאז שהלך חמיו וע"ט. והמציא אברהם הנז' ע"ז עדות עד א' שהעיד שכך היה המעשה שבפניו מכר אליהו ליצחק מחצית החזקה כשרצה לצאת מן העיר וללכת לטיטוואן. ובפניו ג"כ נתן יצחק כל החזקה לבחו. אך לא בירר שבפניו החזיק יצחק או אברהם הבא מכחו שני חזקה. ועד אחר שהעיד שבפניו החזיק אברהם הנז' יותר משני חזקה כנ"ב. ועוד עד אחר שהעיד כעדות הא' שבפניו היה אוכל אברהם פירות חזקת הבית הנז'. יותר מי"ב שנה. ועוד העידו ב' מעידי החזקה הנז' א' העיד שבפניו הודו בניו של אליהו הנז' אחר מות אביהם ובאו הם מטיטוואן לרבאט. שבאמת מכר אביהם מחצית החזקה הנז' ליצחק. וא' העיד שבפניו אמרו הבנים שמחלו לאברהם בפירות מחצית החזקה הנז' שהוא אוכל מח"ש ומחי"ה ליכול וליחדי. והנה הודאת הבנים פשיטא דלא תועיל ולא תציל נגד הקונה מאביהם בחייו. גם עדות העידים המעידים על החזקה שאכל אברהם פירות בית א' אינה מועילה אלא לבית ההוא שהעידו עליו. וגם לבית ההוא לא תועיל שלא העיד על שני חזקה כ"א א'. ונמצא שלא נשאר בידינו על שאכל אברהם פירות כל החצר ג"ש כ"א א'. ויש להסתפק בזה ב' ספיקות הא' אי תועיל בזה עדות החזקה כל עיקר אפי' היו שני עדים. כיון שידוע שאליהו ויצחק היו שותפים. וקי"ל שותפים אין להם חזקה. אם גם לב"כ כגון יורש ולוקח ומקבל מתנה אמרו. או דוקא להם עצמם. אבל ב"ך יש להם חזקה. ואת"ל דמהנייא עדות החזקה לב"כ מי סגי כגון זה שעד א' מעיד על החזקה ועד א' מעיד שזכה השותף משותפו ולא זכה מכחו אע"פ שאין העד הב' מעיד על החזקה. מי אמרינן כיון שאין שני עדים על החזקה ולא ב' על שזכה השותף אין כאן עדות. או דילמא כיון שעדות החזקה מעידה על שזכה השותף הרי כאן ב' עדים שזכה. ומעמידין אותה ביד המחזיק. והנה על הספק הא' מצינו בסי' קמ"ט בלוקח מכותי שהוא כמוהו שכשם שאין לכותי חזקה בנכסי ישראל כך הלוקח ממנו אם טוען שלקח מהגוי לבד. אך אם טוען אני לקחתי ממך אחר שלקחתי מהגוי נאמן. וכן אם טוען בפני מכרת לגוי המוכר לי נאמן במגו דאי בעי טעין ממך לקחתי. וכן ביורש בסי' קנ"ב כל אלו שאמרו אין להם חזקה בניהם יש להם חזקה אם טענו ממך לקחנו. אבל אם באו בטענת ירושה מאביהם לא עלתה להם חזקה. ויורש ולוקח כי הדדי נינהו. וז"ל סמ"ע שם בסי' קמ"ט והא דהיה נאמן אם טען כן. [דהיינו אני לקחתי ממך] אע"פ שידוע הוא שבא לידו מהכותי כתבתי טעמו לקמן בסי' ק"ן ס"ג ע"ש. וע"ל ר"ס קנ"ב הכלל שכתב וז"ל כל אלו שאמרו אין להם חזקה בניהם יש להם חזקה כשטוענים חזרנו ולקחנו מהבעלים אף שמודים שבאו לידם מכח אלו שאין להם חזקה וכו'. ע"ש בטור ובסמ"ע. ע"ך. ועיינתי בדבריו בסי' ק"ן והנם צריכים ביאור ובדרישה מבוארים יפה. וזה תמצית דבריו. הנה הטור כתב שם בשם הרמב"ן שהיורד בתורת מש' אפי' ידוע ששלמו ימי המש' אין לו חזקה לעולם. וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל והרב בדרישה הביא ע"ז דברי הריב"ש:
שהן מסכימין לס' הרמב"ן שכתב שמסורת בידינו מגדולי האחרונים שאין חזקה מועלת אא"ך ירד מתחי' בתורת מקח. כלו' שאין ידוע שירד מכח משכונא או שכי' או אריסות או אומנות או גזלנות. שכל שאין ידוע כן נקרא יורד בתורת מקח. אבל אם ידוע אין זה יורד בתורת מקח. וכיון שתחילת ירידתו היתה שלא בתורת מקח. שוב אין לו חזקה לעולם. לא הוא עצמו ולא היורד עמו בעוד שהוא מחזיק בה כגון בן אריס היורד ומחזיק עם אביו בזמן אריסותו ומת האב ונשאר הוא מחזיק וטוען שקנה מהבעלים אחר מיתת אביו או מחזיק בנכסי א"א שירד בחיי הבעל וטוען שקנה מהאשה אחר מיתת הבעל או מחזיק בשדה ישראל שהיתה ביד הגוי וידוע שמיד הגוי באה לידו וטוען שאח"ך קנה מהבעלים. כל אלו לא עלתה להם חזקה. ולא אמרו בן אריס ובן אומן יש לו חזקה אלא כשלא ירד עם אביו כלל בזמן שאוה אריס ואומן. אלא שאחר שנסתלקו האבות או מתו. ירדו הם והחזיקו. וכן לוקח מגוי דוקא בשאין ידוע שבאה לידו מיד הגוי כלל. וכן מחזיק בנכסי א"א דוקא כשאין ידוע שירד בחיי הבעל כלל. ואריס ואומן עצמן שאמרו שאם ירדו מאריסותן ואומנותן מחזיקין. דוקא שידוע שירדו מאריסותן ואומנותן. כגון שראינו אריסין ואומנין במקום א' ונסתלקו ממנו לגמרי. ואחר ירידתן וסילוקן ראינו שחזרו והחזיקו מחדש. בזה הוא שאמרו שעלתה להם חזקה דפנים חדשות באו לכאן. וכן גוי שירד לשדה בגיותו ונתגייר והחזיק אחר שנתגייר ג"ש שאמרו שעלתה לו חזקה אם טוען לקחתי ממך אחר שנתגיירתי אינו אלא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכאלו לא ירד לתוכה מעולם ע"ט. כל זה כתב הרב בדרישה לדעת הריב"ש בשם הרמב"ן וגדולי האחרונים וכתב שמזה כתב הטור בשם הרמב"ן שהיורד בתורת מש' אפי' ידוע ששלמו ימי המש' אין לו חזקה לעולם. עד שיוודע שנפדית המש' דומייא דאריס ואומן שזכרנו כמו שהוא הכלל בידינו שכל שידוע שירד שלא בתורת מקח אין לו חזקה לעולם. ולפי שהטור כתב ע"ז ומדברי הרא"ש ז"ל יראה כדברי הרמב"ן. וכתב ע"ד הרב בד"מ וכ"כ הריב"ש סי' שכ"ב. שהם הדברים שכתב הרב בשמו כמו שזכרנו. לזה תמה הרב בדרישה דאם איתא דס"ל להטור שדעת הרא"ש כדעת הריב"ש בשם הרמב"ן לגמרי דלאו ביורד בתו' מש' לבד הוא דאין לו חזקה לעולם אלא דכל אינך דאין להם חזקה הדין כן. למה לא כתב זה בשום חד מהנך כ"א ביורד בתורת מש'. ובתחי' סי' קמ"ט הי"ל לכתוב כלל זה על כל אותן שאין להם חזקה. או שיפרש בכל חד מהנך דדוקא אם היתה ירידתן מתחי' בתורת מקח. וכל שלא היתה ירידתן מתחי' בתורת מקח לא עלתה להם חזקה אפי' אם החזיקו אח"כ ובאו בטענת עצמן. ועוד הק' ע"ז קו' הסתירה שמלבד שלא פי' זה רבי' הטור אדרבה כתב באיזה מקומות להיפך משמא דנפשיה ומשם הרא"ש אביו. ולכן העלה הרב ז"ל שדעת הרא"ש והטור דוקא ביורד בתורת מש' ודכוותיה הוא דלא עלתה לו חזקה אפי' החזיק אחר ששלמו ימי המש'. כיון שהיתה תחילת ירידתו ברשות. אבל באינך אפילו היתה תחילת ירידתן ברשות אם החזיק עלתה לו חזקה. ולא כמו שחשב מור"ם בד"מ שדעת הרא"ש והטור לגמרי כהריב"ש בשם הרמב"ם ל"ש יורד בתורת מש' ל"ש כל הנך לא עלתה להם חזקה כיון שידוע שירדו ברשות. דליתא. והטעם להרא"ש והטור לחלק בין יורד בתורת משכונא לאינך. משום דכל הנך אירע בהם שינוי גוף. ומי שאין בו שינוי גוף אירע בו שינוי השם ושינוי ענין דבן אומן ובין אריס ובין מי שירד לנכסי א"א שהחזיקו הבנים ג"ש ודכוותייהו גר שנתגייר והחזיק אחר שנתגייר וטוען שקנה אחר שנתגייר דדמי לבנו של אומן ובנו של אריס ובנו של מי שירד לנכסי א"א דגר שנתגייר כקטן שנולר דמי. וכן יש' הלוקח מגוי דדמי נמי לבן אומן שזה בא מצד האומן שלא היתה לו חזקה. וזה בא מכח הגוי שלא היתה לו חזקה ויורש ולוקח כי הדדי נינהו שכולן גופות אחרים הם ואין אלו הגופות שלא היתה להם חזקה וגם נשתנה שמם ועניינם שזה היה נקרא שמו ראובן ועסקו ועניינו שהיה אומן ובונה בנין זה וזה נקרא חנוך ולא היה אומן מעולם. וכן אריס וכן גוי שלשעבר נקרא גוי ועסקו ועניינו ע"ז ומעשה נכרים. ועכשיו נקרא ישראל ועסקו ועניינו בתורה ומצות ודת ישראל. ולכן אמרו בהם שאם באו בטענת עצמן שהם עצמן לקחוהו מהבעלים נאמנים אעפ"י שראינו שירד בנו של אומן זה ובנו של אריס זה, ובנו של זה שירד לנכסי א"א בחיי אביו שה"ז יורד ברשות. וכן לוקח מגוי ידענו שמהגוי לקח וה"ז יורד ברשות. וכן גוי שנתגייר ידענו שתחילת ירידתו היתה בעודו גוי עכ"ז מהנייא חזקה שהחזיק אח"כ כשטוענין חזרנו ולקחנו מהבעלים משא"ך יורד בתורת מש' שלא נשתנה בו דבר כלל לא בגופו ולא בשמו ולא בעניינו. להכי ס"ל להרא"ש דכיון שידעו שבתורת מש' ירד אע"פ שידוע ששלמו ימי המש' אין לו חזקה זהו תמצית דברי הרב בדרישה. ובזה מובנים דבריו בסמ"ע בסי' ק"ן. ומזה מבואר ג"ך דמ"ש בסי' קמ"ט והא דהיה נאמן אם היה טוען כן אעפ"י שידוע הוא שבא לידו מהכותי כתבתי טעמו לקמן בסי' ק"ן וכו' ע"ך. כוונתו ליישב זה עם דעת הטור בשם הרא"ש שהיא הי"א קמא שהביא מר"ן בסי' ק"ן ביורד בתורת מש' דמאי שנא הכא דמודה הרא"ש ומ"ש התם. אבל לדעת מר"ן שם והיה הי"א בתרא דהתם דקי"ל כוותיה אין צריך טעם לזה שהרי הדין שוה הכא כי התם. הנה נתבאר מזה דלדעת מר"ן ז"ל כל הנך דאין להם חזקה בניהם או הלוקח מהם כשטוענין חזרנו ולקחנו מהבעלים או שבפנינו מכרו הבעלים למורישנו או למוכר לנו עלתה להם חזקה. וגם היורד בתורת מש' בנו או הלוקח ממנו יש להם חזקה. ואפי' הרא"ש מודה בכל זה. ולא פליג הרא"ש אלא באיהו גופיה שלא נשתנה בו דבר. ואי קשייא מהא דכתב מר"ן סי' קנ"ב ואם הביא עדים שהודו הבעלים לאביו שמכרוה או נתנוה לו מעמידין השדה בידו חוץ מבן הגזלן שאע"פ שהביא ראיה שהודו הבעלים שמכרו לו לא עלתה לו חזקה וכו' ע"ך. משמע דדוקא הביא עדים אבל אם טוען בפני מכרת לאבי אינו נאמן אע"ג דאית ליה מגו. ומינה ללוקח מהם דלוקח ויורש כי הדדי נינהו. וא"ך קשו דברי הרמב"ם ומר"ן אהדדי דהכא בלוקח מגוי קא' דנאמן לו' בפני מכרת לגוי מתוך שיכול לו' אני לקחתי ממך. תריץ דודאי הביא עדים דקא' התם לאו דוקא דאי איתא מאי אירייא בניהם. אינהו נמי כי מייתי עדים עלתה להם חזקה. הא ודאי דל"ד הוא אלא דמשום דבעי למיתני סיפא חוץ מבן הגזלן שאע"פ שהביא ראייה שהודו הבעלים שמכרו לו לא עלתה לו חזקה. נקט ברישא דכולן אם הביאו עדים עלתה להם חזקה. ולעולם אפי' בטוען בפני מכרת לאבי נאמן במגו ומרישא שמעינן לה דקא' שאם אכלה הבן ג"ש וטוען שהבעלים מכרוה או נתנוה לו יש לו חזקה. וכיון שכן פשיטא דנאמן בטענה אחרת במגו דהאיך. ולפי"ז הא דכתב מור"ם שם וי"א דאפי' לא הביא וכו' לאו למימרא דהי"א פליגי ע"ד מר"ן דלדעת מר"ן דוקא הביא עדים דליתא אלא דהי"א ביארו הדברים דמ"ש הרמב"ם הביא עדים לאו דוקא אלא משום סיפא נקט הכי וכמ"ש:
שו"ר בה"ה דהרמב"ם ז"ל והי"א כל א' נמשך אחר גירסתו בגמ' דהרמב"ם גורס כגירסת רש"י לא צריכה דאמרי עדים וכו'. ואחרים והם התוס' קשייה ליהו על ההיא גירסא דאי איכא עדים מאי אירייא בניהם אפי' אינהו נמי. ולכן שינו הגירסא וגורסין לא צריכה דאמרי בפנינו הודה לאבינו וכו'. וזה מוכיח כדברינו. דלענין דינא ל"פ אלא דהרמב"ם כתב בגי' הגמ'. והש"ס גופיה לאו לדיוקא אתא ולמי' דאי ליכא עדים אלא שטענו בפנינו הודה לא מהני אלא מלתא פסיקתא נקט דאפי' בבאים בטענת אביהם איכא לאוקמי מתני' באמרי עדים בפנינו הודה דבן הגזלן לא מהני ובאינך מהני. ולעולם אינך כי טענו בפנינו הודה נמי מהימני במגו. והתוס' לא ניחא ליהו בההיא גירסא דלא מיתכן ליהו דלימא מתני' כל אלו שאמרו אין להם חזקה בניהם יש להם חזקה במביאין עדים דאי איכא עדים גם הם עצמם יש להם חזקה ולכן שינו הגי' והשתא מא"ח ומא"ח ול"פ וכן נר' מדברי הטור ז"ל שכתב בגי' התוס' ולא הזכיר כלל שהרמב"ם חולק. גם מר"ן בב"י שדרכו להזכיר כל הסברות ובפרט סברת הרמב"ם לא כתב ע"ד הטור שיש בזה מחלוקת כלל שהרמב"ם סובר דדוקא באו עדים רק העתיק על דבריו ל' הגמ' לא צריכא דאמרי עדים בפנינו הודה וסיים זו היא גי' רש"י והתוס' גורסין ל"צ דאמרי בפנינו הודה וכו' ע"כ. ולא כתב כלל שמזה יצאה מחלוקת בין הרמב"ם והטור וסיעתם דלהרמב"ם דוקא באו עדים והטור וסיעתיה אפי' אמרו בפנינו הודה וכו' וכהרמב"ם נקיטי וכמו שפסק בש"ע. מזה מוכח להדייא שאין זה בעיניו בסוג מחלוקת אלא שינוי גירסאות לבד ולענין דינא ל"פ ולכך לא חש להזכיר דברי הרמב"ם כלל הגם דכוותייהו נקיטי' וכמ"ש בש"ע:
ומעתה הלכה רווחת. ואת כל ונוכחת. דכל הנך שאין להם חזקה. בניהם יש להם חזקה בין בטוענין שהם קנו מהמערער בין בטוענין בפנינו הודה המערער שמכר לאביהם ואפילו להרמב"ם והריב"ש בשם גדולי האחרונים דהני רבוותא נמי ל"פ אלא אם ירדו הבנים בחיי אביהם שה"ז יורדין ברשות וכמש"ל. ומזה נלמוד ללוקח מכולן בין מאומן בין מאריס בין מיורד לנכסי א"א בין מגוי בין מיורד בתורת מש' בין משותף דכולהו לדעת הרמב"ן והריב"ש אם אין ידוע שירדו ברשות ולמר"ן ושאר הפוס' אפי' ידוע שירדו ברשות עלתה להם חזקה בין בטוענין שהם קנו מהמערער בין בטוענין בפנינו מכר המערער למוכר לנו וע"ע בסמ"ע שם סי' קמ"ט ס"ק כ"ד שכתב וז"ל כתב ב"י בשם תשו' ריטב"א דה"ה אם טען שידוע לו שלקחה הכותי מיש' בחובו ומכרה לו דנאמן במגו ע"ש. ועד"מ יש' ע"ך:
ומעתה נבא לנ"ד שטוען אברהם אזאווי שבפניו מכר אליהו ליצחק שותפו ויצחק נתן לו או שידוע לו שלקח יצחק מאליהו שותפו והחזיק הוא שני חזקה דנאמן במגו דאי בעי אמר שאליהו מכר לו:
באופן שע"פ עדות החזקה שהחזיק אברהם ג"ש עם טענת אברהם שיודע הוא שלקח יצחק מאליהו ונתן לו עלתה חזקה לאברהם הנז' והותר הספק הא'. ועל הספק הב' אם צריך עד שני על החזקה שהחזיק אברהם הנז'. או שעדות העד המעיד שבפניו מכר אליהו ליצחק. ושבפניו נתן יצחק לאברהם תצטרף לעדות החזקה ומעמידין הקרקע ביד אברהם הנז'. וחפשתי בה' עדות ומצאתי שכתב מור"ם בסי' ל' ס"ז בשם תשו' הרא"ש כלל כ"ט ע"א העיד שראובן נתן לשמעון קרקע בקנין וע"א מעיד ששמעון החזיק בקרקע כראוי מצטרפין דהוי כהודאה אחר הלואה ע"כ. והכי נמי מסתברא שהרי המחזיק בפני המערער ואינו מוחה ה"ז כמודה שמכר למחזיק או למוכר לו ונמצאו כאן ב' עדים שהודה שמכר. ומזה נלמד לנד"ז והותר גם הספק הב':
ומעתה קם דינא כדברי החכם הפוסק ז"ל הנ"ב שזכאי אברהם אזאווי ואשתו בכל חזקת החצר הנ"ב. ואין לשלום אזאגירי עליהם כלום. וע"ד אמת ח"פ בטבת פרי
תא"ר לפ"ק. הקטן נשבר ונדכה. נגוע מוכה אלקי"ם ומעונה. נגש והוא נענה קטון הוא והוא הצעיר:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן יז
מעי"ת צווירא יע"א:
שאלה יעקב היתה לו חצי שררת בה"ך ונלב"ע והניח ב' בנים וירשו חצי השררה הנז' רביע לכל אחד. ואח"ך קנה א' מהאחים שמינית הקרקע מבעלי הקרקע שיש להם ג"כ חצי השררה שנוגע לו לשמינית מחצי השררה שיש לבעלי הקרקע חלק א' מי"ו. והקונה השמינית מהקרקע הנז' נתן לא' מבניו כל חלק וזכות שיש לו בבה"ך הנז' מתנה גמורה ונלב"ע הקונה הנז' ואח"ך עמדו לדין מקבל המתנה הנז' ואחיו באמור האח למקבל לא חלה המתנה כ"א על השמינית שקנה מורישם אבל השררה אין בה לא מכר ולא מתנה כי היא דבר שאין בו ממש כשלהבת לגחלת ודינא הוא שהשררה תתחלק ביניהם לח"ש זו היא ס' חכמי המערב ומהר"ש אסבא"ג זלה"ה כתב דהא שררה אינה נמכרת ואינה ניתנת הנ"מ שררה לבדה בלא גוף. אבל שררה עם הגוף נמכרת וניתנת אגב הגוף ועתה נסתפק השואל אם זה הקונה השמינית שנתן כל כח וזכות לאחד מבניו אי אמרי' שכל השררה נגררת אגב השמינית וזכה המקבל בכל השררה שיש למורישו או דילמא לא זכא כ"א בשמינית השררה שכנגד השמיני' שקנה או נימא לא זכה המקבל כ"א בח' מי"ו בשררה שכן היה לבעליה בשעה שמכרו. יורינו מו"ץ הדין בזה:
תשובה דבר ידוע שהשררה אינה נמכרת ואינה ניתנת דהוי דבר דאין בו ממש ודמייא למוכר אויר חורבתו וכו' רי"ס רי"ב בחה"מ וזה מוסכם מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ובנ"ד שנתן הקונה לא' מבניו כל חלק וזכות שיש לו בבה"ך נכלל בכח המתנה ההיא שמינית השררה שיש לה להתלות בשמינית הקרקע שקנה מורישם ושמינית הנשאר בשררה שאין לו במה להתלות אינו נמכר ואינו ניתן וחולקים אותו האחים בשוה ואין שום שכל סובל שנכלל בשמינית הקרקע שקנה מורישם גם שמינית האחר של השררה אחר שאין לו במה להתלות והיא שררה גרידא שאינה נמכרת ונתנת ודיינו לכלול בה תשלום השמינית של השררה הגם שהמוכר שמכר למורישם השמינית לא היה מגיע לו מהשררה. לחלק שמינית שמכר מהקרקע כ"א חלק א' מי"ו. וא"ך איך נכלול בו עד תשלום שמינית מהשררה מכל מקום כיון שנתן לו כל חלק וזכות שיש לו בבה"ך אנו כוללים חלק שמינית כולו מהשררה וזכה מקבל המתנה בו אגב שזכה בשמינית מן הקרקע אך לכלול השמינית האחר אין הדעת סובלתו. ודינו שיתחלק בין האחים חלק כחלק זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ ויראנו מתורתו נפלאות הלא כ"ד החו"פ אצוירא יע"א תקפ"ז לפ"ק בע"א לאב רחמן. חיים פינטו ס"ט דוד חזן ס"ט
לפי הנראה מהשאלה הנז' שהבה"ך של בעלים מיוחדים שכן הם כל בתי כנסיות שבמערב והיחיד העמיד את יעקב לש"ץ. בשיטול בשט"ו מחצית ההנאה. דבר ברור הוא שלא זכה יעקב עצמו כלום להוריש לבניו כי אינו כ"א שכיר בא בשכרו לרצון הבעלים. שאפילו בחייו אם ירצו הבעלים להעבירו ולהעמיד אחר במקומו מי יעכב על ידם. שאין דין שררה שאמרו אדם מוריש לבניו ושמעלין בקדש ולא מורידין אלא בשררה שנותנים הצבור לאיזה יחיד בבה"ך של צבור או שאר ענייני הצבור כגון שחיטה וכתובות וכיוצא. אבל יחיד הממנה את חבירו על דבר שהוא שלו אין נקרא שררה כלל. ויכול להעבירו לרצונו. ולכן הזכות שהיתה לאחים בני יעקב לא ירושה מאביהם היתה אלא שרצו הבעלים והניחום עומדים במקום אביהם. ואם רצו היו מעבירין אותם. וממילא מה שנתן א' מהם לא' מבניו בודאי לא נתן לו כ"א מה שהוא שלו לגמרי שהוא השמינית בגוף ושררת השמינית ממילא אתייא. אבל הזכות שהיתה לו מהבעלים שאינה שלו אלא לרצון הבעלים בודאי לא נתן ואין לו כח לתת שאין זה אלא כמוריד אריס לתוך שדהו האם יוכל האריס לתת זכותו לבנו לאחר מותו ואם נתן האם יועיל. ולכן לא זכה המקבל כ"א בשמינית שקנה אביו מהבעלים גוף ושררה ושאר הזכות שהיתה לאביו נשארה לרצון הבעלים. רצו לתת לו לבדו יתנו. רצו יתנו לכל הבנים יתנו. רצו יעבירו את כולן:
אמת שאם היה כיוצא בזה בבה"כ של צבור שנתנו הצבור השררה לאחד. וכשמת רצה להוריש השררה לאחד מבניו היותר גדול או היותר ראוי זכה המקבל ואפילו בלא קנין שהרי רבינו הקדוש אמר אעפ"י ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא ונתקיימו דבריו אעפ"י שר"ש היה ראוי למלאת יותר בחכמה וביראה כיון שר"ג גדול והיה ממלא ביראה נתן לו הנשיאות וכן כל השררות הם ירושה ורשאי האב ליתנם לראוי בעיניו ומה גם אם הוא גדול ולכן אם אמר כל חלק וזכות שיש לי בבה"ך גוף ושררה יטול בני הגדול. וראוי למלאת מקום אביו זכה בכל וכל זה מפורש בדברי הפוסקים א"ץ לראיות וע"ד אמת וצדק ח"פ באב רחמן שנת
צדק"ת לפ"ק וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן יח
שאלה מתיטוואן יע"א.
ראובן ושמעון שהי"ל ביה"ך בשות' בהאלמלאח הישן וכשבאו להאלמלאח החדש. עמד ראובן א' מהשות' ושכר בית מהוזלת לעשותה ביה"ך והיה מחזיק ומשתרר בה שמעון ואוכל הנאתה. ומת שמעון ועמד בנו במקומו. ושוב נלב"ע ראובן ועמד בנו ותבע לבן שמעון ונתפשרו שיאכל בן שמעון כל ההנאה כל ימי חייו ואחר מותו יזכה בן ראובן בכל ההנאה ושאלו אם הפשרה קיימת אם לאו. וזה מה שהשבנו:
נדרשנו לחוות דעתינו בענין הזכייה הנ"ב שזיכה כהר"ש לכהר"ח אם היא קיימת לפחות לגבי הר"ש מיהת אם לאו. ואת"ל שהיא קיימת לגבי הר"ש אם היא קיימת גם על שאר יורשי בית אביו אם לאו.
והנה ראינו מ"ש חכמי עירם ישצ"ו שרוצים לקיימה גם על שאר יורשים ולא נתבאר בדבריהם טעם מספיק:
והנלע"ד בכל זה שאם טענת יורשי מהרי"א שמתוך כך נתפשרו וזיכה להם הר"ש היתה שמורישם שכר הקרקע לעצמו. אלא שהוריד לכהר"ח אבי כהר"ש לשרת בקדש בעד שיטול חצי ההנאה והחצי יהיה לו אחר שינטל מר"מ שכי' מקום ואין ביטול לטענתם מצד שהיתה למהרי"א ולכהר"ח אבי כהר"ש בה"ך ישנה בהאלמלאח הישן בשיתוף מכח איזה הסכמה שהסכימו הצבור בעת שנתחדש האלמלאח החדש והאומר שבתי כנסיות הישנים אזדו להו והני מעלמא אתו. ופנים חדשות באו לכאן אין מזניחין אותו וכמ"ש החכמים ישצ"ו בפנים בטענת שאר יורשי כהר"ח א"כ הוא נר' שזכאים הם יורשי מהרי"א בכל הנאת בה"ך הנז' ואפי' בלא זכיית כהר"ש. שהרי לפי המונח שמהרי"א הוא השוכר מהבעלים לעצמו א"כ מה שהוריד להר"ח לשרת אינו אלא כמוריד אריס לשדהו שיכול לסלקו בכל זמן שירצה דלא שייך הכא לו' מעלין בקדש ולא מורידין ושאר דין שררה להורישה לזרעו הראוי. דליתא דלא נאמר כן אלא בבה"ך של רבים שהוריד אדם לשרת בקדש ולהשתרר בה כעין מלוכה ולא בבה"ך של יחיד שהוריד אחר לשרת בה ושכיר הוא בא בשכרו ליטול ההנאה כולה או מקצתה. וכיון שכן יכול הוא מהרי"א או יורשיו להעביר את כהר"ח הוא או יורשיו בכל זמן ולהעמיד אחר בשגם מהרי"א עצמו יכולין הבעלים כשישלם זמן השכי' להעבירו ולעשות ביתם אוצר שהרי אין בה קדושה של כלום. ואם יטעון כהר"ח או יורשיו לזכות שנינו שכרת או שחזרת והשכרת לנו עליהם להביא ראיה דמהרי"א שיש לו עדים ששכר לעצמו במקום הבעלים קאי וקרקע בחזקת בעליה עומדת. וכשם שאם היתה טענת כהר"ח או יורשיו נגד בעלי הקרקע עצמם. הללו טוענים לכל ימי עולם שכרנו ואלו טוענים לזמן שכרנו וכבר כלה וכיוצא על השוכר להביא ראיה כך כשהר"ח ויורשיו טוענים נגד מהרי"א או יורשיו שיש להם עדים שמהרי"א הוא השוכר מהבעלים לזכות שנינו שכרת. או שהחזרת והשכרת לנו המחצית לכל זמן שהשכי' קיימת בידך עליהם להביא ראיה. וכל שלא הביאו ראיה נאמן מהרי"א בשבו' ויורשיו אפי' בלא שבו'. וכיון שכן הפשרה שפישרו יורשי כהר"ח עם יורשי מהרי"א ודאי קיימת בין על הר"ש בין על שאר יורשי כהר"ח. שהרי יורש מהרי"א זכאי הוא בטענתו לסלק את הר"ש עצמו מעתה. אלא שנהג עמו טובת עין לכהן תחת אביו כל ימי חייו וחיי אשתו הוא או ב"ך. ואחרי כן יעמוד יורש מהרי"א בשלו. ולפי"ז ג"כ אין אנו צריכין לראות אם יועיל ל' הזכייה שזיכה הר"ש ליורש מהרי"א דבלאו זכייה כלל זכאים הם יורשי מהרי"א נגד כל יורשי הר"ח. אך אם טענת יורש מהרי"א היא שמורישם שכר הבה"ך לזכותו ולזכות כל שותפיו שהיו עמו בבה"ך הישנה כי לא היה יכול להחזיק בכולה לעצמו מצד איזה הסכמה שהסכימו הציבור שלא יוכל לעשות שום א' בה"ך לעצמו כ"א מה שהיה בהאלמלאח הישן הוא שיהיה בזה ואין כל חדש. ולכן לא נתכוון לזכות אלא במחצית. וכשים שהי"ל בישנה מחצית כך יש לו בזה ולא היה טוען כהר"ח נגד כהר"ש אלא למה הוא יטול הכל. א"כ לפי"ז ודאי שלא הועילה פשרת הר"ש כ"א בעד חלקו ולא בעד שאר יורשי בית אביו שהיה להם זכות בבה"ך הישנה. וגם לפי"ז נצטרך לראות אם תועיל הזכייה שזיכה הר"ש לכהר"ח בדין אפ' לגבי חלקו. ומה שאנו רואים לקיימה אינו אלא מצד ל' סילוק זכות הנזכר בשטר. דאלו אג"ק פשיטא דלא מהני גם מצד השבו' הבאה אגב גררה עם הקנין לא מהני. וכ"כ ז"ל דקנין אין כאן שבו' אין כאן. והשבועה המקיימת הדבר בכגו"ז הוא שיכתבנה בפ"ע. וקע"ע בשבו' או בחרם לקיים הדבר. וכמ"ש הסמ"ע רי"ס קע"ו לענין קיום השות'. ע"ש. וע"ז נהגו ספרי דווקנא לכתוב בסוף השטר ונ"ה בקוש"ח כל א' למה שיועיל בפ"ע להורות שלא היתה השבועה אגב גררא. עם הקנין אלא שכ"א היה בפ"ע מה שלא היה מכל זה בנד"ז. ולכן אין כאן דבר המקיים הזכייה הנז' כ"א הסילוק והקנין הבא עמו. והא בלא הא לא סגי כ' שהמזכה יש לו זכות בגוף הקרקע ודמי לבעל המסלק עצמו מנכסי אשתו אחר נישואין דמהני סילוק בקנין וכמ"ש בא"ה סי' צ"ב ע"ש ובב"ש ובח"מ. ומ"ש מור"ם סי' ר"ט הואיל ועדיין לא זכה מיירי בסילוק בלא קנין דסילוק כזה לא מהני אלא אם עדיין לא זכה בו לגמרי. ומיהו יש לו זכות בו קצת. וכגון בעל בנכסי אשתו אחר אירוסין לאפוקי קודם אירוסין שאין לו בו ריח זכות כלל. דאפי' בקנין לא מהני. ונמצאו ג' חלוקות בדבר. ובזה יתיישבו דברי הסמ"ע שם סי' ר"ט עם דברי מורם בהג"ה בא"ה סי' צ"ב ע"ש. זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן. כי"ר:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן יט
שאלה מתיטוואן יע"א.
לימים ראשונים הלכו אנשים מבני העיר הנז' לעיר פאס וביקשו משם את הרב כמוהר"ח ביבאס זלה"ה והלך עמהם לעירם הנז' וקיבלוהו עליהם לרב ומורה והחזיקוהו הקהל בהנאת השחיטה ושררת בה"ך א' ושאר הנאות כיוצא בהם להספקתו ומאז ואילך וכמוהר"ח הנז' וזרעו אחריו דור אחר דור מחזיקים בשררות שנתנו הקהל למוהר"ח הנז' ובזמן אחד עמד כמוהרי"ע א' מבני בניו של כמוהר"ח הנז' ועקר דירתו מהעיר הנז' והלך ונתיישב בסאלי. ושאר היורשים של כמוהר"ח הנז' נשארו בטיטוואן מחזיקים לבדם בשררות הנז'. ואחר עבור כמה שנים חזרו יורשי כמוהרי"ע הנז' למקום אבותיהם הא' ז"ל. וגם אחר שחזרו היו עדיין שאר היורשים שמזרע כמהר"ח הנז' הנשארים בטיטוואן כנז' מחזיקים לבדם בהנאת השחיטה. הן היום עמד א' מבני בניו של כמהרי"ט הנז' ורצה ליכנס ולשמש עם שאר יורשי בית אביהם הזקן זלה"ה בשחיטה וליטול חלקו עמהם בהנאתה. והיורשים המחזיקים עתה טוענים שכבר זה כמה שנים משהחזיקו אבותיהם והם אחריהם בשררה הנז' מעת שהסיע דירתו מהעיר כמוהרי"ע הנז' והלך ונתיישב בסאלי כנז'. ומאז פסק כח כמוהרי"ע הנז' ולא נשאר זכות עוד לזרעו לחזור ולהחזיק עמהם בשררה ההיא. ולזה חיפש המערער הנז' ומצא פס"ד א' מב"ד הא' זלה"ה שנשאלו ע"ז בימי הא' החוזרים מזרע כמוהרי"ע הנז' וכתבו שעדיין זכות כמוהרי"ע הנז' ולא נפסק כחו וכח זרעו בהליכתו אחרי שובו לארץ מולדתו הנז'. וגם מחכמי הדור אשר המה חיים עדנה אל יחסר המזג הלכו בעיקבותיהם וזיכו למערער הנז' שמבני בניו של מוהרי"ע הנז' ליכנס ולשמש עם שאר יורשי בית אביהם הזקן זלה"ה בשחיטה ובדיקה וליטול חלקו בהנאתה כא' מהם. ונדרשנו גם אנו לחוות דעתינו. וזה מה שהשבנו:
תשובה הובא לידנו הפס"ד הנ"ב. וראינו שיסודו בנוי על יסוד דברי הא' ז"ל שאומרים על השררות של זמנינו כגון שררת בית הכנסת ושחיטה וכתובות וגיטין וכיוצא שנתנו הצבור לא' שהם ירושה לבניו של הזוכה ולזרעו עד עולם. ויורשים אותם כל הבנים אם הם כולם ראוין לכך. ואם יש בהם ראוין ובלתי ראוין חולקים הראוין ואם אח"ך הניח אותו שאינו ראוי בן ראוי נוטל חלק אביו עם אחי אביו שיאמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא. ודברי הראשונים ז"ל. לא ידענו להם שורש כי מ"ש הרמב"ם ז"ל שכל השררות והמינויין שביש' הם ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. לא אמרה אלא לענין שחייבין ב"ד לתת שררת האב לבן וכן לבן בנו עד עולם ולא ישנו לתתה לאחר ומייתי לה מקרא דלמען יאריך על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. דהכי איתא בספרי הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם. ת"ל בקי"ש כל שהוא בקרב יש' בנו עומד תחתיו ובת"כ תניא לענין כהונה גדולה ובנים לא היו להם. הא אם היו להם בנים הם היו קודמין אעפ"י שלא היו שקולין כאלעזר ואיתמר ע"ך. ואולם זה יהיה כפי מה שכבר ביאר שכל הקודם בנחלה קודם בירושת המלוכה והבן הגדול קודם לקטן ממנו וכמ"ש בגמרא אעפ"י ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא לפי שהוא הגדול. וכן ביהושפט ואת המלוכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ואהא נמי הוא דמסיים והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אעפ"י שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו. וכל מי שאין בו יראת שמים אעפ"י שחכמתו מרובה אין ממנין אותו לשום מינוי מן המינויין שביש'. דהכי איתא בפסיקתא והוא שיהיה הבן נוהג כמנהג אבותיו. ובגמ' שם דטעמא דרבי משום דר"ג הוא הגדול וממלא מקום אבותיו ביראה הוה אעפ"י שלא היה ממלא בחכמה. באופן שעיקר דברי הרמב"ם ז"ל אינן לו' שהשררות הם ירושה לבנים לחלוק בהם כשאר נכסים אלא שהם ירושה לענין שזוכה בהם א' מהבנים הגדול כשהוא ממלא מקום אבותיו לפחות ביראה ואם לא היה ממלא לא בחכמה ולא ביראה נותנין לקטן ואין מעבירין השררה לאחר עד שלא יהיה בבניו ראוי. והכי נמי איתא בת"כ ומייתי לה מר"ן בכ"מ ה' כלי המקדש לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם יכול אעפ"י שאינו ממלא מקומו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אביו הוא קודם לכל אדם. ואם לא. יבא אחר וישמש תחתיו ע"ך. ומזה מבואר שאם לא היה לו בן ראוי ונתנו השררה לאחר דזכה האחר לו ולזרעו ופסק כח הא' אעפ"י שאחר כך הניח הבלתי ראוי בן ראוי שכיון שלא היה בן ראוי ה"ה כאלו לא הניח בנים כלל. וזכה הב' שמינו לו ולזרעו:
ואין זה ענין למ"ש שאם אירע קרי לכה"ג ומינו אחר תחתיו שאחר יוה"ך א' חוזר לעבודתו דשאני התם שעדיין הוא ראוי לעבודתו אלא שנאנס ביוה"כ א' ומינו אחר תחתיו לאותו היום בדין הוא שכשיסור האונס יחזור לעבודתו משא"ך בשלא הניח בן ראוי שפסק כחו ומשנתנו לאחר זכה לו ולזרעו. ומזה ג"כ יש ללמוד שאם הניח בן גדול וראוי למלאת מקומו והוא במדינת הים דפשיטא דממנין הקטן ומשנתמנה הקטן זכה לו ולזרעו אעפ"י שאח"ך בא ההולך דכיון שאינו לפנינו ה"ה כמי שאינו וכיון שזכה הקטן זכה. ומ"ש גבי רוצח שגלה לערי מקלט וחזר אחרי מות הכהן הגדול שאינו חוזר לשררה שהחזיקו בה אבותיו משום שבאה תקלה על ידו. דמשמע הא אם לא באה תקלה ע"י חוזר אף על פי שלא החזיקו אלא אבותיו וכ"ש אם החזיק הוא עצמו. איפשר דמיירי בשלא מינו אחר עדיין אחר שגלה הוא. ואפילו נאמר מה שאינו אמת דבראוי ואינו מצוי אף אם מינו אחר כשהלך כשיחזור למקומו חוזר לשררתו. אכתי יש לחלק ולומר דזהו דוקא אם מינו אחר נכרי שלא היה לו זכות בשררה ההיא מקודם מצד אבותיו אז יש לו' שזה שלא היה מצוי וחזר יש לו דין קדימה עליו שהיה מוחזק בה כבר מצד אבותיו וכשחזר למקומו חוזר לעבודתו. אבל אם אותו שמינו היה אחיו של אותו שלא היה מצוי עצמו. בזה יש לו' דכיון שגם זה שמינו הוא א' מבניו של ראשון וגם הוא יורש באביו אלא שהגדול קודם לו מ"מ כשלא נמצא הגדול נעשה הקטן הוא הגדול וממנין אותו. וכאותה שאמרו גבי יבום שאעפ"י שמצוה בגדול לייבם מ"מ אם לא היה הגדול מצוי חוזרין לקטן ואין ממתינין עד שיבא הגדול וכמ"ש בא"ה סי' קס"א ס"ה ע"ש. וכיון שנתמנה הקטן זכה לו ולזרעו מכח אביו ולא נשאר זכות עוד לגדול לכשיבא ולא לזרעו שכבר פקעה זכותו כשנכנס אחיו במקומו:
ולפי"ז בנדון שנשאלו עליו ב"ד הא' זלה"ה כמ"ש בפנים שנתנו הקהל שררת בה"ך ושחיטה למהר"ח ז"ל והרי היא ירושה לו ולבנו הגדול ולבן בנו הגדול עד עולם. אפילו אם היה הגדול שבזרעו הראוי ליירש הוא מהרי"ע ז"ל ראוי לו' שמשהלך מן העיר והחזיק הקטן ברשות הקהל בשררת בה"ך או בשחיטה זכה המחזיק לבדו לו ולזרעו עד עולם ואף אם חזרו מזרעו של הגדול לדור בעיר אין להם בשררה ההיא כלום. שכבר זכה מי שזכה:
אבל נר' דעת האחרונים ז"ל שכל כיוצא בזה שממנין הקהל נשיא או רב ודיין עליהם ונותנין לו הספקה הנאת בה"ך ושחיטה וכיוצא דגם שעיקר הנשיאות והרבנות אינה ירושה אלא לבנו הגדול ולבן בנו הגדול והראוי לבדו מ"מ המתנות שנותנין לו להספקתו שיעמיד ש"ץ להתפלל בבה"ך בשכר שקוצב הוא לו וכן יעמיד שוחטים על ידו בשכר שקוצב להם והמותר יהיה להספקתו. זוכים בירושה במתנות אלו כל בניו וכל זרעו הראוים לאותה שירות שע"ד כן נותנין לו וע"ד כן הוא מתרצה להם שאחר מותו אפילו לא יהיה מבניו ראוי למלאת מקומו ברבנות או בנשיאות שאותם מתנות ישארו להם חלף עבודתם בהם. ולא יכנס אחר בגבולם וכל בניו וכל זרעו הראוים לאותה עבודה יירשו המתנות ההם מכחו לחלוק בהם כמו שחולקין בשאר נכסיו. וכל הראוי יטול בראוי כבמוחזק ולכן כשיהיו בבניו ראוים ובלתי ראוים חולקים הראוים העומדים על הפקודים באותה עבודה וכשיהיה זרע ראוי לאותו שאינו ראוי יכנס לשמש עמהם ויטול חלק אביו שיאמר מכח אבוה דאבא קאתינא. שאני במקום אבי עומד וכאלו הוא עצמו היה ראוי. ומזה בודאי ראוי לו' שאם עקר א' דירתו מן העיר הגם דאינו בדין שהאחרים הנשארים יטרחו וישלחו לו וכדאמרינן גבי שותף שחלה או נאנס בסי' קע"ו מ"מ כשיחזור הוא או זרעו נכנס לשמש עם הנשארים ונוטל חלקו כא' מהם דלמה יאבד זכותו מה עשה. כענין שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וכו' אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו ושרת בשם ה' אלד'יו ככל אחיו הלוים העומדים שם וכו'. ובזה עלו דברי רבותינו האחרונים ז"ל כהוגן וגם דברי ב"ד הא' ז"ל שפסקו במי שהסיע דירתו מן העיר וחזר הוא או זרעו חוזר לעבודתו וליטול חלק עם שאר יורשי זקינם ז"ל. נכונים בטעמם:
אבל מ"ש בפנים בשם הרב מהריב"ץ זלה"ה שאין הפסק זרע שאינו ראוי מבטל כח השרר' ואפילו עברו כמה דורות שאינן בני תורה אכתי כח השררה חוזר וניעור שהיא ירושה לו ולזרעו עד עולם. ומזה חשבו מקצת החכמים בפנים להביא ראיה לנד"ז שהסיע דירתו מן העיר וחזר הוא או זרעו הם דברי תימא דודאי הרב מהריב"ץ ז"ל לאו במינו אחר. ועדיין לו זרע ראוי מיירי דבכה"ג פשיטא דזכה הב' לו ולזרעו ואעפ"י שנולד לא' אח"ך זרע ראוי. כבר זכה מי שזכה וכמ"ש. אבל הרב ז"ל מיירי בודאי בכגון שמת הא' ולא הי"ל זרע ראוי ומינו אחר וזכה לו ולזרעו ונהגו שררה זרעו של הב' כמה דורות ולסוף לא היה בהם ראוי' ורצו הקהל למנות אחר אשר לא מזרע שניהם וזרעו של הא' רוצים לחזור לשררתם הקדומה כי היה בהם אז ראוי אך אינו שקול כשלישי שרצו הקהל למנות. בכגון זה הוא שכתב הרב שהדין עם זרעו של הא' שהרי השררה ירושה לראש בית אביהם לו ולזרעו עד עולם. וזרעו קודם לאחר אעפ"י שאינו שקול כמותו וכמ"ש גבי נדב ואביהוא הא אם היו להם בנים הם קודמין אעפ"י שאינן שקולין כאלעזר ואיתמר. ואי משום הפסק זרע שאינו ראוי. אין הפסק זה מבטל הירושה שירושה אין לה הפסק. ונהי דכל עוד שיש לב' זרע ראוי אין מעבירין השררה ממנו ומחזירין לזרע הא' אעפ"י שחזר להיות בהם ג"כ ראוי. מפני שכבר זכה הב' בזמן שלא היה לא' זרע ראוי ופסק כחו. מ"מ השתא דפסק כח הב' גם כן שאין לו זרע ראוי. דין הוא שיהיה כח שררת הא' חוזר וניעור ליירש אותו זרעו הראוי והוא קודם לאחר אעפ"י שאינו שקול כמותו. ואפילו אם אחר כך אחר שפסק כחו של ב' נולד מזרעו של הב' זרע ראוי עכ"ז זרע הראוי של הא' קודם שהוא קודם לזכות. ולעולם מודה הרב דבכגון זה שאין הגדול ראוי או שאינו מצוי ונתמנה הקטן או אחר דזכה הב' לו ולזרעו הראוים. אעפ"י שאחר כך היה לגדול בן ראוי או שבא ממקום שהיה. וא"כ אין ראיה מדברי הרב לנד"ז שהסיע הגדול דירתו מן העיר והחזיק הקטן ברשות הקהל וזכה ושימש הוא וזרעו אחריו ועדיין עומדים ומשמשים לשנאמר שכשיחזור הגדול או זרעו שיחזרו לשררתם. אם לא שנסמוך על דברי האחרונים שסוברים שהנאת השררות אינה כשררה עצמה שההנאה היא ירושה לכל זרעו הראוים לאותה שירות שממנה נמשכת ההנאה. כגון שליחות צבור ושחיטה וכיוצא וכמ"ש:
איברא שדברי הרב מהריב"ץ ז"ל עצמם בראייתו שהביא לדחות דברי האומרים שהפסק זרע שאינו ראוי מבטל כח השררה ממלכות בית דוד שעתידה לחזור אחר שפסקה. אין לי שכל להבינם. וכי מלכות בית דוד ב"ד העבירוה מזרעו לפי שלא היה ראוי ונתנוה לאחר הראוי. או לעתיד ב"ד הם שיחזירו המלכות לזרעו בראותם שיש בהם ראוי אעפ"י שיראו שיש אחר יותר ראוי משאר השבטים והלא ה' באפו בלע את כל נאות יעקב חלל ממלכה ושריה ולא נתנה לאחר משאר שבטי ישראל. ולעתיד גם כן הוא יתעלה המחזירה ואין הבחירה בידינו להמליך מזרע דוד או משאר שבטים כי המלך המשיח שיעמוד במהרה בימינו הוא עצמו תנוח עליו רוח אלהים ויבא ויאמר אני מזרע דוד אבי ואני באתי למלוך עליכם עפ"י ה' אלהי ואלחם מלחמותיכם ואקבץ נדחיכם ואבנה המקדש במקומו ואשיב בנים לגבולם ומשמרות על תלם. וכשיעשה כל זה בפועל אנו חייבים ללכת אחריו. ולהאמין בו שהוא מזרע דוד והוא המשיח שאנו מקוום. ולא יצוייר לומר שאעפ"י שיהיה אחר שיעשה כמוהו ) ויותר ממנו אין לנו ללכת כ"א אחר האלה. שאומר שהוא מזרע דוד שא"א שיהיה זה ואין הדבר תלוי בידינו לעשות בו כפי בחירתינו כ"א בידו ית' אשר כל אשר חפץ עשה בשמים ובארץ. ומה ענין זה לקהל שמינו בבחירתם רב עליהם ומת ולא הניח זרע ראוי ומינו אחר ומת גם כן ולא הניח זרע ראוי ובחרו להם אחר עוד ג'. וכשרצו למנות הג' נראה בעליל שיש לא' זרע ראוי שנולד מאותו שלא היה ראוי אבל אינו שקול כאותו שרוצים למנות והקהל אומרים לא נמנה כ"א הראוי יותר שבחרנו שכבר פסק כח הא' שאפילו יעמדו דבריהם אין זה מנגד לאמונת חזרת מלכות בית דוד למקומה ואם הרב רוצה להביא ראיה מאמונתינו ביעודו יתברך שאעפ"י שהפסיק המלכות מזרע דוד ונתנה לשאר האומות עתיד הוא להחזירה לו ולהמליך המשיח מזרעו ולא יבחר באחר זולתו משאר השבטים לתת עליו את רוחו ולהמשילו לעשות מה שימשיל למלך אשר מזרע דוד ומזה מחייב הרב ללמוד לענין הקהל הנז' כי כל דרכי ה' משפט. גם זו אינה ראיה שמלבד שהשי"ת יעשה זה למלך המשיח מצד מעשיו הטובים שיהיה נבחר בהם מכל האדם כענין מרע"ה. ומידיעתו יתעלה מראשית אחרית ידע שיצא חוטר מגזע ישי ראוי לכך מכל האדם. וייעדנו בו כענין שנאמר בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכו' נביא לגויים נתתיך. עוד זאת שמא שיעשה ה' כך לזרע דוד לא מפני שהשררה ירושה לו לבד ככל בעלי השררות אלא מפני הבטחתו גם כן שכבר הבטיח בתורה לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבא שילה. והוא המלך המשיח שיב"ב. שענין לא יסור בכאן נ"ל שר"ל שלא יספיק החוט וישאר בהפסקתו לעולם. אלא שהגם שיפסק באיזה זמן יחזור. ולדברי חז"ל שאמרו אלו ראשי גליות שבבבל ונשיא שבא"י. נראה שסוברים שגם בזמן הגלות לא נפסק החוט שתמיד מעמיד ה' שופטים ושוטרים. מזרע דוד ואם אינם גלוים וידועים לנו הוא ית' יודע. גם בנביאים נאמר בנבואת נתן לדוד והקימותי את זרעך אחריך וכו' אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול וכו'. כסאך יהיה נכון עד עולם. גם בכתובים הוא אומר מצאתי דוד עבדי וכו'. לעולם אשמור לו חסדי ובריתי נאמנת לו. ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים אם יעזבו בניו תורתי וכו' ופקדתי בשבט פשעם וכו' וחסדי לא אפיר וכו'. לא אחלל בריתי וכו'. אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב. זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי כירח יכון עולם וכו' וז"ל הרמב"ם ז"ל שכתב סמוך לענין זה שהמלכות וכל השררות הם ירושה. והוא שיהיה הבן ממלא וכו' וכמש"ל. כתב וז"ל כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם. שנא' כסאך יהיה נכון עד עולם ולא זכה אלא לכשרים. שנא' אם ישמרו בניך בריתי אעפ"י שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם הקב"ה הבטיחו בכך שנא' אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. וחסדי לא אפיר מעמו. נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל והיה אותו המלך הולך בדרך התורה והמצוה ולוחם מלחמות ה' הרי זה מלך. וכל מצות המלכות נוהגות בו אעפ"י שעיקר המלכות לדוד ויהיה מבניו מלך שהרי אחיה השילוני העמיד ירבעם ואמר לו והיה אם שמוע תשמע את כל אשר אצוך ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד וכו'. ואמר לו אחיה ולבנו אתן שבט אחד למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים לפני בירושלים. מלכי בית דוד הם העומדים לעולם שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם. אבל אם יעמוד מלך משאר יש' תפסק המלכות מביתו שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. עכ"ד ביאור דברי רבינו שאחר שמסר לנו קו הדין שהמלכות היא ירושה לבנו ולבן בנו ע"ט. לכל מי שיעמוד מלך עפ"י נביא או עפ"י ב"ד ושב"ד אין להם למנות כי אם מי שימלא מקום אבותיו לפחות ביראה. ואם אינו ירא שמים אין ממנין אותו. ומפסיקין הירושה ונותנין לאחר. בא ליישב דלא תיקשי לך מדוד שניתנה לו המלכות. ומלבד שמן הדין היא ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם. עוד ביחוד נאמר לו כסאך יהיה נכון עד עולם ומלבד עוד שמן הדין לא זכה אלא לכשרים עוד בביאור נאמר לו אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. הא אם לא ישמרו תפסק המלכות מבניו. ומצינו שלא היו מעשיו של שלמה בנו רצויין לפני ה' וחרה אפו וקרע הממלכה ממנו כמו שאמר אחיה לירבעם הנני קורע את הממלכה מיד שלמה. ושם נאמר ונתתי לך את עשרת השבטים והשבט הא' יהיה לו וכו' למען עבדי דוד וכו' יען אשר עזבוני וישתחוו לעשתורת וכו' ולא אקח את כל הממלכה מידו כי נשיא אשיתנו כל ימי חייו וכו' ולקחתי המלוכה מיד בנו ונתתי לך את עשרת השבטים ולבנו אתן שבט א' למען היות ניר לדוד עבדי כל הימים וכו' ואותך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והייתה מלך על יש' והיה אם תשמור את כל אשר אצוך. וכו' ובניתי לך בית נאמן כאשר בניתי לדוד ונתתי לך את עשרת השבטים ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים ע"ך. וכל זה לכאורה יורה היפך קו הדין שזכר שמן הדין כשלא רצה ה' בבנו וחייב הדין בב"ד העליון לקרוע הממלכה ממנו היה ראוי לפוסקה מזרע דוד לגמרי ויתננה לאחר ומשיתננה לאחר יזכה בה האחר לבנו ולבן בנו עד עולם ומה מקום לפשרה לעשות ב' מלכים זה על מקצתן של ישראל וזה על מקצתן. וגם מה מקום לדין זה לתת חצי המלכות או רובה לירבעם ולא כל הימים כלומר שלא תהיה ירושה לו ולזרעו עד עולם והמעט הנשאר לדוד יהיה כל הימים לו ולזרעו עד עולם. ואם זכה זה ראוי הוא שיזכה עד עולם. האם נאמר שהמלכות שניתנה לזה עפ"י ה'. לא יהיה לה דין מלכות. ולא יהיו מצות המלכות נוהגות בה כמו שאין מצות הירושה נוהגת בה זה א"א. ועוד מ"מ לא גרעה משאר שררות שהם ירושה ואם כן מהו פשר דבר זה. ולזה השיב רבינו שאמת שקו הדין בכל מלכות ישראל הוא מה שדיברנו שהרי שאול בחיר ה' ניתנה לו המלכות. וכיון שלא שמר מצות ה' נאמר לו קרע ה' את ממלכת ישראל מעליך ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם לדוד כן היה ראוי להיות אלא שהשי"ת מאהבתו אותו מצד מעשיו הרצויין לפניו הבטיחו שאעפ"י שלא יהיו מעשה בניו רצויין לא תפסק המלכות מהם לגמרי ותנתן לאחר אלא שיעמוד אחר עמהם. ויהיה זה על שבטו שבט יהודה בירושלים העיר אשר בחר ה' וזה על שאר השבטים בשאר מקומות א"י שכן מפורש בנבואת נתן הנביא אל דוד והקימותי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך וכו' וחסדי לא יסור ממנו כאשר הסירותי מעם שאול אשר הסירותי מלפניך וכו' כסאך יהיה נכון עד עולם ועוד מעלה יתירה היתה לו שמה שיחסר ה' מהמלכות מזרעו ויתן לאחר לא יהיה בתורת חלוקה כאחין שחלקו שזה זכה בחלק זה וזה זכה בחלק זה אלא שעיקר המלכות לדוד ולזרעו בירושה ע"ט. ומה שנוטל אחר מהם אינו אלא בתורת קנס לזרעו של דוד למען ענותו לשוב כמו שיקים עליו גוי מרחוק והצר לו בכל שעריו כן יהיה הדבר לזרע דוד שיתן ה' בלב ישראל למרוד בבית דוד ולהמליך מלך משאר יש' אשר יבחר ה' בו כירבעם ולהיות מלך גמור על שאר שבטים וכ"ז להצר לזרע דוד כענין שנא' ומלחמה היתה בין רחבעם ובין ירבעם כל הימים והרי זה בכלל מ"ש אם יעזבו וכו' ופקדתי בשבט פשעם שיקים עליהם שבט מלכות אחרת להלחם בם ולענותם ולכן לא יהיה לאחר שיקים דין ירושה לו ולזרעו עד עולם אפילו יהיו כשרים. אלא שסוף כל סוף ישוב ה' מחרון אפו על זרע דוד ויסיר מקצת המלוכה שנתן לאחר למען ענות לזרע דוד ויחזיר הכל לזרע דוד. ואין זה ח"ו עול בחוקו יתברך שמתחלה כך הבטיח לדוד וע"ד כן נתן לו המלכות. ומתחלה כך גילה על מי שרוצה למנות זולת זרע דוד שע"ד כן הוא מתמנה. וזה ידענו מדברי אחיה שבסוף נבואתו לירבעם אמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. גילה בזה שאין מתנת המלוכה לאחר אלא בתורת עינוי לזרע דוד. ולכן לא תהיה המלוכה שנותן לאחר ירושה כל הימים:
ויוצא לנו מזה שאפי' אם היו ירבעם ובניו כשרים וארך הזמן ג' דורות או ד' אם היו רוצים ב"ד להעביר המלכות מביתו ולהחזירה כולה לבית דוד כי יאמרו אי' שזהו השיעור שעליו אמר הנביא ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. שימים אלו לא ידענו שיעורן ואיפשר שעד עכשיו ניבא. רשאין היו בכך ומצוה היו עושין להחזיר המלוכה כולה לזרע דוד שהוא היורש האמתי. שזכה מאת ה' ולא מחמת סיבה כמו שאר השבטים שלא זכו אלא מחמת סיבה. שבהבטל הסיבה שלא ירצה ה' לענות את זרע דוד יבטל המסובב:
וכדעת רבינו זאת כן דעת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפ' לא יסור שבט מיהודה וז"ל ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם ומעבירין הנחלה והם היו סומכים על דברי אחיה השילוני הנביא שמשח לירבעם ואמר ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים. וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם וכמו שאמר הושע הם המליכו ולא ממני. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכח' התורה והמצות מישראל. ואעפ"ך נענשו עונש גדול כי ד' בני חשמונאי הזקן החסיד המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למ"ש רז"ל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא שנכרתו כולם בעון זה ואעפ"י שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים. אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי. והיה עונש מדה כנגד מדה שהמשיל הקב"ה עליהם את אויביהם והם הכריתום עכ"ד. וזהו מה שהציע רבינו כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם ולא זכה אלא לכשרים וכו' ואעפ"י שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלכות מזרע דוד עד עולם הקב"ה הבטיחו בכך וכו'. שבזה נתישב מה שלא נכרתה המלכות מזרע דוד לגמרי אחרי שלמה כמו שהוא קו הדין וכמו שאירע לשאול. ומזה גם כן נתיישב מה שניבא אחיה על שאר המלכים שהיו משאר השבטים ואענה ו' אך לא כל הימים. שגם זה מכלל החסד שלא תהיה המלכות ירושה לשאר המלכים שזולת ב"ד אעפ"י שיהיו מלכים גמורים וכל מצות המלכים נוהגות בהם והוא מה שסיים רבינו נביא שהעמיד מלך וכו' הרי זה מלך וכו' וכל מצות וכו' מלכי בית דוד הם העומדים וכו'. אבל אם יעמיד וכו'. כלומר שמלבד החסד שהבטיח ה' לדוד שלא תכרת המלוכה מזרעו לגמרי אבל יהיה מלך עמו. עוד זאת מעלה יתירה יש בו שנביא שהעמיד וכו'. אעפ"י שהוא מלך וכל מצות וכו' מכל מקום מלכי בית דוד הם העומדים לעולם. והמלכות ירושה להם אבל אם יעמוד וכו' תפסק וכו' שאין המלכות ירושה לו שהרי נאמר לירבעם אך לא כל הימים. באופן שדעת רבינו שירושת המלכות לא ניתנה כ"א לדוד ועליו נאמר בתורה למען יאריך ימים וכו' הוא ובניו וכו' וממנו אנו למדין לשאר שררות שזולת המלכות הנעשין בישראל עפ"י ב"ד שהם ירושה ולא כירושת המלכות לדוד ממש. שהיא ירושה אף לשאינן כשרים. ששאר השררות אינן ירושה אלא לכשרים זו דעת רבינו ז"ל
אבל הראב"ד ז"ל כתב ע"ד הנ"ל זה סותר מ"ש למעלה ולא המלכות לבד וכו'. אלא ודאי כן הוא אלו היה ירבעם מלך כשר ובניו כשרים לא היתה מלכות פוסקת מזרעו. אבל היתה שנייה למלכות בית דוד כגון קיסר ופלגו קיסר. עכ"ל. סובר הרב ז"ל שאחר שדין הירושה נוהג בכל השררות אם כן גם שאר המלכים שיתמנו עפ"י נביא יהיה להם דין ירושה למנות עכ"פ מבניהם מלכים כשיהיו כשרים. ואין ראוי לפסוק מהם השררה לגמרי. דלא גרע מלכות אבותיהם משאר שררות. ומה שניבא אחיה אך לא כל הימים. אינו אלא לענין שלא יהיה מינוי זרע אותם המלכים כמינוי אבותיהם להיות מלכים גמורים. וכל משפטי המלכות נוהגות בהם אבל יהיה מהם משנה למלך בית דוד בעירו כגון קיסר ופלגי קיסר. וזהו לבד המעלה שניתנה לדוד. וכשאמר רבינו אבל אם יעמוד מלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו. דמשמע שאין דין ירושה נוהג בו כלל. סובר הראב"ד שהוא סותר מ"ש רבינו שכל השררות ירושה. ודעת רבינו כבר ביארנו וכו':
ולענ"ד ק' ע"ד הראב"ד ז"ל אכתי במאי ניחא ליה דסו"ס פוסקת מלכות שלימה מהם. ואין מצות המלכו' נוהגות בהם והיכן היא הירושה. וכל עצמו של רבינו לא ירד אלא ליישב באיזה דין ניבא אחיה על שאר המלכים אך לא כל הימים. בין אם כוונתו שתפסוק לגמרי בין אם כוונתו שתחזור לפלגו קיסר. וקרא כתיב הוא ובניו מלמד שבנו עומד תחתיו כמוהו ממש. שיהיו מצות המלכות נוהגות בבן כמו באביו. וליישב זה אין עליך לומר אלא כדברי רבינו. שעיקר ירושת המלכות וינה אלא לדוד ולזרעו:
ומר"ן ז"ל בכ"מ כתב ע"ד הראב"ד ואני אומר שאין כאן סתירה. שלמעלה אמר שאיזה מינוי שיהיה ירושה לבני בניו ואין ב"ד ממנין אחר תחתיו. וכאן אמר שהקב"ה מעמיד מלכי בית דוד לעולם. אבל מלך משאר ישראל לא כרת לו ברית שיעמידנו לעולם עכ"ל ושותא דמר לא ידענא שנר' שר"ל שלפי מה שנמסר לב"ד אם היו ירבעם ובניו כשרים היו חייבים ב"ד להמליך מזרעו מלכות שלימה כאביו. כי גם להם ניתנה המלכות ירושה מקרא דלמען יאריך ימים וכו' הוא ובניו וכו' אלא שהקב"ה לא כרת לו ברית על כך. ואם כן הוא, מה בא רבינו ללמדנו כזה שלא כרת להם ה' ברית. ומה צורך לברית הזאת ודבר אלד'ינו יקום אפי' בלא כריתת ברית. ותורה לא תשונה. ולא הוצרך דוד לברית אלא לזמן שיעזבו בניו תורת ה'. ועוד שרבינו אומר ומביא ראיה על הפועל שפוסקת. ולא על ההעדר שלא כרת ברית. וגם לדבריו ז"ל שויתיה לרבינו חלוק בדעתו על הרמב"ן ז"ל. וגם על הראב"ד ז"ל וכמעט שהוא היפך המקרא גם כן דאך לא כל הימים. דקרא בכשרים איירי וקאמר אך לא כל הימים. דאין לו' דס"ל למר"ן דהרמב"ם מפ' קרא בשאינן כשרים. והכי קאמר מלכי בית דוד כרת להם ברית שיעמדו אפילו לא יהיו כשרים ולא כן מלכי ישראל. דליתא דאם יעמוד מלך סתמא קאמר משמע כמו שכבר זכה שיהיה הולך בדרכי התורה וכו' יקרא נמי בהכי איירי דהכי כתיב והיה אם שמוע תשמע וכו' ובניתי לך וכו' ואענה את זרע דוד וכו' אך לא כל הימים. וגם קרא דכסאך יהיה נכון וכו' לא משמע מיניה אפילו אינן כשרים. ואם איתא קרא דאם יעזבו וכו' וחסדי וכ' הוא דהו"ל לאתויי. וכמ"ש לעיל מזה ולא קרא דכסאך וכו' סוף דבר דעת מר"ן בדברי רבינו לא ידעתי מהו. ומחוורתא כמו שפירשנו. ומכל מ"ש יראה הרואה שראית הרב מהריב"ץ ז"ל ממלכות בית דוד שחוזרת לשאר שררות שלנו שפסקו שיחזרו אינה ראיה כלל. ומ"מ עיקר דינו של הרב ז"ל אמת ויציב עה"ד שביארנו בו. ולא כמו שחשבו עליו הח' תועה. ואעפ"י שאין מהם ראיה לנד"ז מכל מקום הדין דין אמת גם בנדון זה כמ"ש החכמים ולא מטעמייהו אלא מהטעם שביארנו וע"ד אמת ח"פ בשבט מלכות ש"ש
א"ם ישמר"ו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך לפרט קטן וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל
ככל החזיון שחזה רבינו וכמו שביארנו מבואר במזמו' למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. שיראה לי שעל אדונינו דוד ניבא המשורר וקרא השיר שיר ידידות טהרה חמודה זו אהבת דוד. ושם דוד ג"כ מל' זה דודי יע"ש מעשיו נקרא. שהיה אהוב למעלה ונחמד למטה והקדמת השיר רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך האחד המיוחד למלך משבט יהודה שניתנה לו המלכות מאביו על פי ה'. ודוד הוא הראשון שמלך מזרעו לשוני וכו' והרי המקרא הוא הקדמה כדרך המשוררים שכותבין בהקדמת השיר שיר זה יסדתי לכבוד החכם הנשיא וכו'. ותחלת דברי השיר יפיפית וכו'. כענין שנא' והוא אדמוני עם יפה ענים וטוב רואי ויאמר ה' קום משחהו כי הוא זה. ועוד כתוב ראיתי בן לישי בית הלחמי יודע נגן וגבור חיל. ואיש מלחמה ונבון דבר. ואיש תואר וה' עמו. יפיפית כמ"ש איש תואר יפה עינים. הוצק חן. יודע נגן. חגור חרבך. גבור חיל ואיש מלחמה. והדרך צלח וכו' על דבר אמת. נבון דבר וה' עמו שהלכה כמותו כמש"ל על כן ברכך אלהים לעולם. כמו שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם. וחזר עוד ופירש כסאך הכינו אלהים עולם ועד. ולשבט מישור נתן שבט מלכותך שלא יְעַקֵב לעולם מיום שנאמר לא יסור שבט מיהודה וכו' עד כי יבא שילה. אהבת צדק וכו' על כן משחך וכו' יאמר שמה שנתקיימה נבואת יעקב על יהודה בדוד משאר אחיו מפני אהבת הצדק ושנאת הרשע שהיתה בו כמו שנאמר על אליאב אל תבט אל מראהו וכו' כי מאסתיהו מחביריך הם אחיו שעל כולן נאמר גם בזה לא בחר ה'. וכשהגיע לדוד נא' קום משחהו כי זהו. ויתכן עוד מחביריך. שאול שנא' קרע ה' את ממלכת ישראל מעליך ונתנה לרעך לדוד. ואלו בדוד כתיב קרע ה' הממלכה מיד שלמה ונתנה לך את עשרת השבטים. ולבנו אתן שבט אחד למען דוד עבדי שלא תפסק המלכות מזרע דוד והם דברי רבינו כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות וכו'. ואעפ"י שלא זכה אלא לכשרים לא תפסק המלכות. וכו' והגיד מהצלחתו והצלחת בנו מור ואהלות וכו'. בנות מלכים וכו' אשר שבה דוד בחרבו ובקשתו אחינועם היזרעאלית. מעכה בת תלמי מלך גשור. וכן בשלמה לאין מספר. וגם ירמוז על מלכת שבא. נצבה שגל המלכה הגדולה על כל הנשים אשר יבואו לו. נצבה לימניך ואו' לכל בת מאותן הבנות הבאות אליו שמעי בת וראה וכו' ושכחי וכו'. כי הוא אדונייך וכו'. ועוד שהצלחת והצלחת בנו. ובת צור וכו' כלומר וגם אתה אומת צור המעטירה אשר במנחה פנייך יחלו עשירי עם וכו' הכנעי למלך דוד ולבנו וכל כבודה שיש ביך בת מלך פנימה ממשבצות זהב לרקמות תובל למלך וכו' כמו שנודע מענין חירם מלך צור עם שלמה לאהבת דוד אביו. ועוד חזר לעיקר המעלה שנתנה לדוד מחביריו שלא תפסק המלכות מזרעו. ואפילו יתמנו אחרים עמם לסוף תחזור כל המלוכה אליו. ואמר תחת אבותיך זה יהודה. יהיו בניך לעולם המלכות שניתנה ליהודה תתקיים בידך וביד זרעך עד עולם תשיתמו לשרים בכל הארץ שלא יהיה עמהם שום מלך אחר. ורמז באומרו תשיתמו לשרים על זמן הגלות. וכמשז"ל על פסוק לא יסור שבט מיהודה וכו' אלו ראשי גלות שבבל ונשיא שבארץ ישראל. ועוד כפל הענין ואמר המשורר מפי ה' שה' הבטיח לדוד ואמר לו אזכירה שמך בכל דור ודור. שאעפ"י שיהיה נשכח שם מלכות בית דוד באיזה דור יחזור ה' ויזכירהו לבני אדם ומעוררם לעשות מזרעו מלכים ונשיאים כענין שעשה יהוידע ליואש. ובני בתירא להלל. וכן נבוכדנאצר ויהי בהם מבני יהודה וכו' ולסוף ויעמדו לפני המלך. וגם הבטיחו וא"ל על כן עמים וכו'. שכשנאמר לו יפיפית וכו' על כן וכו' אהבת צדק וכו' על כן משחך וכו' שוב אמר לו ג"כ על כן עמים יהודוך לעולם ועד. שלסוף הדורות יעמד מלך המשיח מזרעו וימשול בכל העולם וכל העמים יודו במלכותו ויכרעו לפניו כענין שנאמר וישתחוו לו כל מלכים כל גויים יעבדוהו וכו'. לפני שמש ינון שמו ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו. ואמר יהודוך נגד דוד. בענין שנאמר ודוד עבדי נשיא להם לעולם. זהו ביאור המזמור הזה ויסודו על מי נתייסד לדעתי. והוא כפתור ופרח. ולהרד"ק ז"ל ראיתי שפירשו על המלך המשיח ואין דברי השיר מכוונים יפה לפירושו כאשר יראה המעיין הקטן:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן כ
שאלה מעי"ת תאפילאת יע"א
בדין מי שהחזיק באיזה שררה אם יכולין הצבור להורידו:
תשובה. אמת נכון שכל מי שהוחזק בשום שררה אפי' מעצמו אין הציבור יכולים להורידו. אפי' בא אחר גדול ממנו. וכמ"ש בי"ד ס"ס רמ"ה בהג"ה זולת מי שהחזיק בלימוד תשב"ר שאם בא אחר טוב ממנו שמסלקין את הא'. וכמ"ש שם סי"ח. וטעמו דבלימוד תשב"ר אין לנו להשגיח כ"א בתועלת התינוקות כל שמוצאין המלמד היותר טוב להם מוליכין אותם אליו. ואין חזקה בזה למלמד. ולראיה ח"פ בסיון לכל
זמ"ן לפמ"ה. והשוב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן כא
שאלה מעי"ת תיטוואן יע"א
על ענין מקו"ט שבנאו נכבד א' מביני העיר לשם הקדש לטבול בו כל הציבור. ולהיות הנאתו הנהוגה אצלם לעניים. ושוב עמד ופירש שיחותיו לפני ב"ד שבעיר ולפני סובדי"ץ. והקדישו הקדש גמור לציבור והנאתו לעניים ע"ד שבעודו בחיים הוא ואשתו יהיו הם השליטים ליקח ההנאה ולחלקה לאשר ייטב בעיניהם מהעניים. ואחר מות שניהם אז תהיה לגזבר העניים שליטה לחלקה מכלל חילוקי העיר וכתבו הסופרים שטר מזה וס"ל כתבו וחתמו בדין של ג' שבמעמדם וברשותם היה ההקדש הנז'. וכאשר פירש המקדיש כן יקום ואין שום אדם יכול לבטל מדבריו כלום:
אח"ז נלב"ע המקדיש ועמדה אשתו תחתיו ליטול הנאת המקוה ולעשות בה כרצונה ואין דובר אליה דבר. לימים קם מלך חדש והטיל על כל נכבדי העיר סך עצום והטילוהו יחידי העיר על הקרקעות שכל א' יתן על כל קרקע שיש לו סך כו"ך והאשה לא מצאה לאל ידה והלכה והתחננה לת"ח א' שהיו לו חובות על בעלה למכור לו כל הקרקעות שיש לבעלה. ומכללם המקו"ט הנז' בעד החובות ובעד שיפרע סך ההטלה ונתרצה המלוה הנז' וכתבו שטר מכר. וס"ל כתבו בדי"ץ הנז' שלשתם שבהסכמתם היה המכר וזכאי הלוקח במקחו ז"ג. אך מעולם לא החזיק הלוקח במקו"ט הנז' בחיי האשה. אח"ז נלב"ע האשה ועמד הלוקח הנז' וירד והחזיק במקו"ט הנז' ימים מספר ונטל הנאותיו ומיד עמד גזבר העניים והוציאו מידו. לפי המפורסם שהוא הקדש אף עפ"י שלא היה שטר ביד הגזבר והחזיק בו הגזבר: