שופריה דיעקב חלק ב· הרב יעקב בירדוגו
חושן המשפט · הלכות עדות
סימן א
שאלה מטיטוואן. ע"ע יורש שהוציא כתב יד הלוה שהוא חייב לאביו כו"ך והלוה טוען פרוע ויש עד אחד המסייעו שהודה המורש שנפרע. וכתבו חכמי טיטוואן שע"א פוטרו משבועה. וגם מחרם. כי גם מתחילה לא היה על הלוה כ"א חרם. וחכמי פאס כתבו שאינו פוטרו כ"א משבועה. וחרם מיהא חייב וחכמי צפרו כתבו שהדבר תלוי במחלוקת שהרב כנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסי' ע"ה אות י"ט היה חייב חרם והביא ע"א שמעיד בדבריו פוטרו ע"ך. וכתב הכנה"ג שדעתו שאפי' היה עליו שבועה מתחי' והביא ע"א פוטרו גם מחרם. ודלא כהטור ז"ל. וזה מ"ש להשיב להם:
תשובה לענין עד א' המסייע אם הוא פוטר. אין דעת מר"ן בש"ע מכרעת כמאן נקיט להלכה כי לא נתבאר יפה בשום מקום בדבריו אם הוא מכריע כדעת האומר דפוטר או כדעת הא' דאינו פוטר. דממ"ש בסי' קמ"ה ס"ד דחייב המחזיק שבו' היסת. אין ראיה שסובר כדעת האו' דאינו פוטר. שהרי גם רבינו הטור הסובר דפוטר מש"ד ואין עליו כ"א חרם כמ"ש בסי' ע"ה וגם היכא דאין עליו כ"א שבועת היסת כתב בסי' פ"ד דפוטר. כתב בסי' קמ"ה כדברי הרמב"ם ומר"ן דחייב שבועת היסת ע"ע. ומוכרח לו' כמ"ש הב"ח והט"ז דהתם אינו מסייע ממש. ובזה אין להוכיח מזה להרמב"ם ז"ל שיהיה סובר דאינו פוטר דליתא וכמ"ש ודלא כבעה"ת. ומ"ש הרב"י בסי' ע"ה שהרמב"ם חלוק הוא לפ"ד בעה"ת וכמ"ש שם בדבריו להדייא. גם ממ"ש בסי' פ"ב סי"ב דבע"א אומר תנאי. וע"א אומר לא היה תנאי נשבע הלוה וכו'. והם דברי רב מתתיה שהביא הטור שם ובסי' כ"ט ובסי' מ"ו. והן הם ג"כ דברי מר"ן בסי' מ"ו במ"ש. ואין כאן אלא עד א' וכמ"ש הסמ"ע שם ע"ש. אין ראיה ג"כ שהוא סובר כדעת האומר דאינו פוטר שגם בזה הרי גם הטור שסובר דפוטר כתב כן. ומוכרח לומר דשאני התם ג"כ דאינו מסייע ממש. כיון דאיכא עד אחר המכחישו ולהכי אע"ג דפוטרו מש"ד. היסת מיהא חייב. וכמ"ש הב"ח שם בסי' כ"ט ע"ש. ועיין עוד הש"ך שם בסי' מ"ו שכתב דגם מה שפוטר שם מש"ד לדעת רב מתתיה והטור לאו משום דבעלמא ע"א פוטר אלא דאפי' לא היה ע"א פוטר כיון דאיכא ע"א המכחישו אין כאן עדות כלל ואין עליו ש"ד. אלא. שנשבע היסת כמו בכל טענות טוען ונטען ע"ש. וממ"ש מר"ן ברי"ס רכ"ב אין ללמוד כלל דס"ל כמאן דאמר פוטר. שהרי לא ביאר בדבריו כלום אלא שהעתיק לשון הרמב"ם פ' ך' מהל' מכי' שכתב בסתם ה"ה עד א' בלבד וכו' ותול"מ. ואיפשר שר"ל ומחייב לזה המסייעו שבועת היסת. אמת שהטור שם כתב כן מדנפשיה לשיטתו דע"א פוטר. והביא דבריו שם הסמ"ע על דברי מר"ן. וגם הרב המגיד פי' כן בדברי הרמב"ם שר"ל שפוטר לזה המסייעו ע"ש. והעתיק דבריו שם בב"י בסי' רכ"ב ע"ש. אך ראינו למר"ן שם בכ"מ. ובב"ה שם בסי' רכ"ב. תמה על ה"ה בזה. וז"ל. ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו ע"א המסייעו פוטרו משבועה. ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ"ל הרי מבואר דלדעת מר"ן ז"ל אין משם ראיה כלל דע"א פוטר והסמ"ע שהעתיק דברי הטור ע"ד מר"ן הוא לשיטת ה"ה שפירש כן בדברי הרמב"ם ובפרישה הביא דברי הכ"מ שאין גילוי בדברי רבינו שיסבור כן ע"ש:
ועוד תדע שאין ראיה משם שהרי הרב"י כתב בסי' פ"ד ובסי' ע"ה שלדעת בעה"ת. הרמב"ם סובר דאינו פוטר מההיא דסי' קמ"ה דנשבע המחזיק וא"כ מחליפא שיטתיה דהרמב"ם. דהא הכא סובר דפוטר הא ודאי דאין ראיה משם כלל. גם ממ"ש מר"ן בסי' ל"ז ס"ו אם טען וכו' ולפטור משבועה וכו' אין ראיה דס"ל למר"ן דפוטר. דהתם לא נחית להאי דינא. ולא נחתי אלא לענין דשותף נאמן להעיד לחבירו. ואיפשר דמ"ש ולפטור משבועה היינו למאן דס"ל דפוטר. וכמו שהביא שתי הסברות בסי' ע"ה ובסי' פ"ז:
באופן שאין הוכחה מדברי מר"ן בש"ע בשום מקום כמאן נקיט להלכה. ואין לנו סמך בזה כ"א על קבלת הראשונים ז"ל. דבהא ניקיטינן כי"א קמ"א דסי' ע"ה וסי' פ"ז דע"א המסייע פוטר משבועה. משום דמסתבר להו טעמייהו דאם ע"א מחייבו שבועה דין הוא שיפטרנו וכמ"ש הטור וב"י בטעם הי"א ע"ש ופשוט הוא דלמאן דפטר בין מש"ד בין משבו' היסת פטר. וכמו שכן היא דעת הטור ז"ל דסובר דפוטר כמבואר בדבריו בסי' ע"ה ובסי' פ"ד. ולדעתינו לא נזכרה סברה זו כלל לשום מ"ד דאינו פוטר אלא מש"ד ולא משבועת היסת. דמ"ש הטור והרב"י בשם בעה"ת בס"ס פ"ד דאינו פוטר משבו' היסת. הוא משום שסובר דגם מש"ד אינו פוטר וכמ"ש הרב"י בסי' מ"ו שדעת בעה"ת כדעת הרמ"ה שסובר דאינו פוטר ע"ש. ורב מתתיה שכתב גבי ע"א אומר תנאי וע"א או' וכו' שפטור מש"ד וחייב היסת לאו משום דאין ע"א המסייע פוטר מהיסת שהרי הטור פסק כוותיה. אעפ"י שהוא סובר להדייא דבכל גוונא פוטר. הא ודאי דבעלמא ס"ל דפוטר גם מהיסת. אלא דגבי עדים המכחישים הוא דס"ל דאינו פוטרו אלא מש"ד להכחיש את העיד. אבל אינו פוטרו מהיסת כיון דאיכא עד אחר המכחישו וכמש"ל בשם הב"ח. ועיין הרב ש"ך סי' פ"ז סקט"ו דאין סברה לומר בשום מקום דע"א פוטר מש"ד. ואינו פוטר מהיסת. דאיפכא מסתברא דהא הרמב"ן והר"ן והנמק"י ס"ל דע"א פוטר משבועת התקנה ואינו פוטר משבו' שומרים ומודה מקצת ע"ש. באופן שהדין אמת בנד"ז שהיה עליו שבו' היסת ויש ע"א המסייעו פוטרו משבועה:
אך מ"ש החכמים י"ץ דהכא לא היה עליו כ"א חרם. והשתא דאיכא עד א' פוטרו אפי' מחרם. ודעתם דעד כאן לא כתב הטור והביאו הש"ך בסי' פ"ז דאפי' כשעד א' פוטרו משבועה מ"מ יש לו עליו חרם אלא בשהיה עליו חיוב שבועה מתחילה. ולא בשלא היה עליו מתחילה כ"א חרם לבד. אמת שנראין הדברים כן (א"ה עיין ש"ך סי' ע"ה ס"ק א' וצ"ע) אם היה כדבריהם שלא היה עליו בנד"ז כ"א חרם. שאינו אלא תקנת האחרונים וגם רבינו הטור לא דיבר להדייא כ"א בשהיה עליו חיוב שבועה ואפי' למ"ש חכמי צפרו ישצ"ו שהדבר תלוי במחלוקת ודעת הטור דגם בשלא היה עליו כ"א חרם אין ע"א פוטרו מ"מ כיון דמהרי"ו חולק הרי כתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק יו"ד בשם כמה פוסקים דכל היכא דאיכא ב' דעות אם חייב שבועה דלא עבדינן עובדא לחייב שבועה ע"ש. ומינה נר' למילף בק"ו או במה מצינו לחיוב חרם שאינו אלא תקנת האחרונים:
אך נר' דבנד"ז חיוב שבועת היסת היה על המלוה דלא גרע מההיא דסי' ע"ה סכ"ב. מצאתי בפנקסו של אבא שאתה חייב לו מנה. וברור לי שהוא כתב ידו. יש מי שאומר דמשביעין אותו שבועת היסת. וכתב הסמ"ע שהיא דעת הי"א בתרא דסכ"א ע"ש. דקי"ל כוותה לפי הכלל שבידינו. וכמ"ש חכמי פאס ישצ"ו. ומה גם שלא הביא מר"ן סברת החולקים משמע שדעתו לפסוק כן. ויותר נר' ברור דבכגון נד"ז. גם הי"א קמא מודים דחשיב טענת בריא מה שמוציא כתי' הלוה אעפ"י שאינו יודע אם פרע אם לאו כיון שעיקר ההלואה ברורה ליורש בהודאת הלוה. שהרי טעם הי"א קמא הוא משום דלא ראה היורש ההלואה או ההודאה. והו"ל כמשיב אבידה. וכמ"ש הסמ"ע והש"ך שם ע"ש. והכא הא איכא הודאת הלוה בכתב ידו. ואין כאן משיב אבידה וחשיב שפיר טענת בריא. ואפי' לי"א קמא חייב שבועה. ועיין עוד במ"ש הש"ך ס"ק פ"ב. דלר"ש כל שידוע ליורש שהיה חייב לאביו משביעינן ליה אפי' אין ידוע שפרע והט' דאמר לי אבא או מצאתי בפנקסו. ולרבינו ברוך כל שיש רגלים לדבר ועשוי להסתפק משביעינן ליה והט' דאמר לי אבא וכו'. והכא אין לך ידוע ליורש שהוא חייב לאביו גדול מזה. וכ"ש שיש בזה עד כל מרבה רגלים שהיה חייב לו ע"י כתב ידו של הלוה:
באופן שבנד"ז נר' פשוט שהיה על הלוה שבועת היסת אלא שעד א' פוטרו. וכיון דהיסת דינא דגמרא ותקנתא דר"ן ופיטור השבועה גופיה תלוי במחלוקת. ואפי' הסוברים דפטור כתבו להדייא דחייב חרם וכמ"ש רבינו הטור והש"ך. וגם מהרי"ק אי' דלא דבר כ"א בשלא היה עליו מתחילה כ"א חרם מי יוכל להרהר ולפוטרו גם מחרם. זהו הנלע"ד בזה. וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר. וע"ד אמת ח"פ מכנאסא יע"א בשלהי אלול המרוצה משנת
פד"ה אלהים את ישראל לפמ"ה וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל וחתמו הרשט"ו והרמב"ן ישצ"ו.
סימן ב
שאלה. יורשי ראובן הוציאו שטר נגד שמעון לזכות לוי וע"ג שטר מסי' בעד א' לזכות ראובן ותבעו יורשי ראובן ליורשי שמעון לפרוע וטענו יורשי שמעון דמסי' בעד א' לאו כלום היא ולאו בעל דברים דידהו הוא:
תשובה נר' שהדין עם יורשי ראובן דאף ע"ג דקי"ל דאם אין שטר מסי' ביד הלוקח אינו נאמן לענין תביעתו. ואפי' אם השט"ח ביד שליש ומעיד שזכה בו הלוקח משעת מסי' אינו נאמן נגד הנתבע וכמ"ש מר"ן ומור"ם בסי' ס"ו סי"א. הרי כתב שם הש"ך דלפו' דס"ל דאפי' היכא דלא הו"ל למידע הוי משויל"מ. ה"ן הוי משויל"מ כיון דאיכא עד א' שהוא השליש. ואע"ג דלא הו"ל שמכרו. ומור"ם שם איירי בשהשליש קרוב או פסול. ע"ש. וא"כ הכא דאיכא עד א' כשר שנמכר השטר ללוקח הו"ל לוה מחוייב שבועה להכחיש את העד שלא נמכר לו ואינו יכול לישבע לפי שאינו יודע ומשלם. וגם יורשיו חייבים לשלם. ואין לחלק בין השליש דמעיד ע"פ להכא שמעיד בכתב. וכדמ"ו בסי' נ"א ס"ב דבמוציא שטר בע"א נמי הו"ל לוה משויל"מ. ע"ש:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן ג
טופס נוסח קב"ע ושט"ח הוזקקנו להעתיקם כדי לכתוב עליהם פס"ד לעיר וואד'זאן יע"א.
בתלתא כחדא הוינא ואסהיד קדאמנא הי' עזוז דאנינו בתוע"ג וברורה. באיין הווא מסא מעא הי' אהרן אסודרי מן הינא מן מכנאס לגרב פרעב שעבר לתפ"ץ. וכא יעארף בטיב באיין אהרן הנז' גיר מסא לגרב כאן עני מרוד. לאיין הווא עמר עליה באם יביע וויסרי. ומסא מעאה לגרב. ומא אהרן הנז' מא כאן סי ענדו אפי' פרוטה של נחושת. ועוד בירר בעדותו באיין אחר מא מסאיו לגרב עאד רג'ע עזוז הנז' להינא למכנאס. ועבאלו מראתו לתמא. וכסר עליהא שבעים אוקיות דלק'רא משלו וכתבהא עליה מעא לקרן די עטאלו. ובאמ"ן העיד לפנינו במ"ג מכלוף ן' הרוש בתע"ג באיין חתא הווא יעארף אהרן הנז' גיר מסא מן הינא ללגרב עני מרוד. עכס"ע העדים הנז' ולרח"פ באדר
יפ"ה לפמ"ה וקיים:
מתתיה בירדוגו ס"ט
שוב בג' כ"ה כא"ק הי' מסעוד לעסרי בתע"ג באיין הווא כאן מצוי פלגרב כא יביע וויסרי פלעאם די נלב"ע מראת אהרן הנ"ל תמא פלגרב וכא יעארף בטיב אילא אהרן הנז' כא יתסבב גיר במתאע לגוים וסי מא יערף ענדו דייאלו. ולפי לביע וסרא די כאן יביע וויסרי אהרן הנז' דאך לעאם די קבל מא תמות מראתי הנז' הלואי יספיק לו ולאשתו באם יעיסי. ובירר בעדותו באיין אחר פטי' האשה הנז' כאן אהרן הנז' מכאלט מעא סי גוים ותפרקו מננו ועבאוו מתאעהום. ועבאוו ג"כ חתא לבהימא עלאס כאן יכדם. ומסא אהרן הנז' אח"ך ורגב גוים אוכרין וטטאוולו באס יתסבב. ובהימא אוכרא עלאם יכון יכדם. אח"ך זוולולו ג"כ חתא הומא מתאעהום. וכאן ימסי אהרן הנז' לענד יהוד תיטוואן די כאנו פיואזאן וויטלקילו סלעא באס כאן יביע וויסרי. וכא יעארף ג"כ באיין מא בדא אהרן הנ"ל יכון מצליח גיר חתא תקייד על לגרב סי' בוסלהאם זה כמו ג"ש. וכאן אהרן הנז' סאחבו ומצידו כאן יעטי לגוים ברבית והצליח מצד רבית הנז'. עכס"ע העד הנז'. ולרח"פ תמ"ת בזמן הנ"ל וקיים:
מתתיה בירדוגו נר"ו
שוב בג' כח"ה כא"ק הי' משה ן' לולו בתע"ג באיין אחר עבור שנות הרעב שעבר לתפ"ץ מסא העד הנז' לענד אהרן הנז' באם יתכללס מן ענדו פוואחד שטר וזברו פנוי שכבר מתה אשתו. וכא יעארף בטיב באיין סי מא כאן ענדו משלו גיר מכאלט מעא לגוים כא יעמרו עליה. ומא הווא סי מא ענדו לאיין גיר מסאלו משה הנז' באם יכלסו פשטר בקא אהרן ירגבו באס יסבר עליה וויקולו. מא תפדחני סי מעא לגוים די מעמרין עלייא. ומסא משה הנז' וסקסא כמה ב"א עליה וקאלולו סי מא ענדו גיר מתאע לגוים ווידא תחררס עליה ראה ירפד מן מתאע לגוים וויתפאסל מעאך. וכן היה ותפאסל מעאה בדבר מועט באופן כא יעארף העד הנז' באיין אהרן הנז' כאן פדאך זמן לית ליה מגרמיה כלום. ובאמ"ץ העיד לפנינו אברהם בטאן בתע"ג באיין הווא כא יעארף בטיב באיין אהרן הנז' מא כאנסי ענדו כלל פזמן די נלב"ע אשתו הנז' גיר במתאע לגוים כא יביע וויסרי. וכמה פעמים יזיה אהרן הנז' לוואדזאן יקולו סי מא ענדי משלי לגמרי גיר מתאע לגוים וכא יעארף בטיב באיין מא בדא אהרן יכון מרויח גיר חתא תקייד ס' בוסלהאם על לגרב. ומצידו בדא יעטי לגוים ברבית ומננו הצליח עכס"ע העדים הנז' ולרח"פ תמ"ת ושי"ב וקיים:
מתתיה בירדוגו נר"ו
שוב בג' כח"ה כא"ק הי' מסעוד אלעסרי הנ"ל בתע"ג באיין אחר עבור חג הפסח ש"ש שעברה כאן מצוי תמא פלגרב מעא אהרן הנז' וואחד נהאר כאן אהרן הנז' בלכעס. וקאלו העד הנז' אם ענדיך וקאלי אהרן הנז' דארבת מעא למרא וזית להינא בלמדארבא מעאהא ובכו"ך יא בוהא חתא נעטי מתאעי כללו למרידך בני מן זהת לחלוקה די אומי. ומא נכלילהא סי מנאס תעבי אפי' פש"ן גדא גיר תמות. עכס"ע. ולח"פ תמ"ת בזמן הנז' וקיים:
מתתיה בירדוגו ס"ט
להיות שהי' אהרן אסודרי י"ץ בר אברהם היה נשוי עם אשתו הא' במכנאס יע"א ונלב"ע והניחה אחריה בן הראוי ליורשה ושמו מרדכי. ואח"ך בא למחז"ק ונשא אשה ב' ויש לו ממנה בנים. ולחשש פן לאורך ימים יסתלק מן העולם וישאר היתום הנז' ריקם מירושת אמו. לכן יעצוהו רעיוניו לתת לבנו מרדכי הנז' סך א' ודקדק חשבונו ומצא שהסך הנז' הוא מה שהגיע לו בירושת אמו הנז'. ולקיים כל דבר הע"ע בקש"מ בדל"ב ובשח"ך הר' אהרן הנז' והה"ג וח"ע חו"ג לפרוע להיתום מרדכי בנו בעד מה שהגיע לו בירושת אמו כפי דקדוק חשבונו סך ר' מתקאלים ופר' כשיהיה היתום הנז' כבן י"ח שנה בלי אי' וכו'. ושא"ז מבדי"ץ. והסך הנז' יהיה משוחרר מכל הפסד ושוחד והוצאה שיוציא בשט"ז בגבייתו עספ"א ולא ישמי' ב"ז. והוע"ה וכו' ובגא"ג ומפ"ו וכו' ובא"ח כ"ן כתרז"ל דלא כאס' וכו'. ונ"ה בקש"מ בדל"ב עכמדו"ל געע"ה. והיה זה בכ"ה יום למ"ט מונים ש'
פקדת"י אתכם לפ"ק פה וואדזאן יע"א והשו"ב וקיים. משה ביבאס ס"ט. שלמה ן' שמול ס"ט
אהרן הנ"ב היה דר תחי' במוחז"ק ובשנות הרעב לתפ"ץ פזר רגליו הוא וביתו להשיב נפש כי היה נודד ללחם והלך וישב באה"ק ימים מספר. ובעבור כמו י"ב חדש נלב"ע אשתו שם בהא"ק. והוא עודנו שם נע ונד על המחיה ועל הכלכלה הוא ומרדכי בנו הנ"ב. עד שעבר זמן מה שהיתה הרוחה והלך לוואדזאן. ונשא אשה ב' והיה עוד יוצא ובא לא"ק ונשא ונתן והצליח ופרע מקצת חובותיו שהיו עליו מחיי אשתו. ונתיישב שם בוואדזאן עד היום שנלב"ע בכפר הנז' והניח אלמנתו אשתו הב' הנז' ושני בנים ממנה ומרדכי הנז' שמאשתו הא'. ולפי שכשמעו בע"ח שעדיין עליו במחז"ק שנלב"ע ושהשאיר אחריו ברכה כדי לפרוע חובם עמדו לפנינו ושלחנו לקרואי העדה שבעיר הנז' להודענו אם הניח כדי פרעון הב"ח. שלחו מתם ואמרו שהניח כדי ד' אך יש עליו כתו' אשתו הנז' מסך גדול. ועוד שנמצא בין שטרותיו שט"ח שהחזיק ע"ע לזכות מרדכי בנו. מחלוקת אמו הוא השטר הנ"ב ואומרים המדברים בעדו שהוא יפרע תחי' ואנחנו לא נדע מה נעשה עד בא דברי רבותינו. ושלחו לנו טופס מהשטר הנז'. וסיימו וחתום ר"מ ביבאם. ומן הצד כתיב ע"ב שלמה ן' שמול. ע"ך נמ"ך בטופס הנז'. כסבורים הם שבמה שכתוב מן הצד כן די. ובאלו חתום ע"ב בשטר ולא נשאר לשאול כ"א יפרע תחי' א"ל. ולזה חזרנו ושלחנו להם עד שאתם שואלים אם יש לשטר ההוא דין קדימה תשאלו אם הוא ראוי לבא בקהל ולגבות בו כל עיקר לפי שאין בו אלא ע"א. שמה שכתוב מן הצד ע"ב פ' לאו כלום הוא. ובהגיע הדברים אליהם הביאו העד הרשום מן הצד ונתנו לו וחתם. ושלחו לנו תורף השטר כו"ח בב' עדים הנז' בנ"ב. וע"ז תמהנו איך נזכר הע"ב מכל ענין בלי שום פקפוק ובפרט מהזמן שהיה כ"ה למט' מונים אחר עבור זה שנה מיום הודאת השטר וחתם כחותם ביומו ושעתו. ולא כתב לפחות זכור אני מהענין ולא מהזמן זה באמת דבר פלא באדם המוני שנזדמן להעיד באקראי שיזכור כל הענין בטיב אחר שנה. ובפרט שיזכור הזמן בדקו' שאפי' אם היה ת"ח וסופר בעל זכירה הרבה אינו בנמצא לזכור זכירה כזו. וכ"ש אדם המוני. ומזה נראה בעינינו לפסול השטר הנז' לבטל חתי' הע"ב כאילו אינה ונשאר השטר בע"א דלאו כלום הוא. ביען שברור בעינינו שלא זכר העד לא מהענין ולא מהזמן אלא שכשהראו לו רשום מן הצד ע"ב שלמה ן' סמול נטל מכאן והניח כאן וחתם שמו כסבור שרשימת שמו שם כאלו חתום שם אלא שצריך לחתום עם הא' בשורה שכן דעת רוב ההמון. ועוד שאפי' את"ל שזכר מהענין. מ"מ הזמן א"א שיזכור יפה בדקדוק. ומן הנמנע שלא יסתפק עליו וכמ"ש. וכיון שלא חש לזה וחתם. ה"ז חתם על שקר וחשוד להעיד שקר ופסול להעיד גם על עי' הענין אף אם אפשר במציאות שהוא זוכרו וכיון שנפסל העד הנז' נשאר השטר בע"א ולאו כלום הוא:
כ"ז עלה בדעתינו מיד להריע השטר הנ"ב. ושוב חקרנו עוד ברשות מי נמצא השטר הנז' ונודע לנו שברשות האב המתחייב נמצא שכשמת הוציאה אלמנתו ומקצת קרוביה כרך שטרות בעלה ופתחו ומצאו שט"ז בין לעקוד של הגוים שיש לו ונטלתו האל' ונשאר בידה עד ששלחנו פעם א' והראיתה אותו לפני הכותבים השולחים לנו תשו' בפעם א'. והטפיסוהו ושלחוהו לידינו כנ"ל. ועוד בפ' ב' הוציאתו עד שחתם הע"ב והוחזר לידה ונשאר בידה עד עכשיו שבאה למחז"ק והביאה אותו בידה ונתנתו בידינו לראות מה דינו. ועפי"ז נר' לנו עוד להריע השטר הנז' אפי' אם היה חתום ב' עדים מיום הא'. וזה ממ"ש מר"ן בסי' נ"ו ס"ה. מי שח"ע בשטר בקנין לחבירו והפקידו החייב ביד אחר בסתם ומת המפקיד ה"ז לא יתננו למלוה. וגם לא יחזירנו ליורשי לוה והוא מדברי הטור שם בשם בעה"ת. וסיים בה לא יחזירנו למלוה מב' טעמים. א' שמא לוה בו ופרע. לפיכך נמצא בידו של החייב והפקידו החייב אצל זה. והב' שמא לא לוה בו מעולם. והתנה על העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו ולא ליד המלוה שלא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת יד המתחייב. וגם לא יחזירנו ליד יורשי לוה שמא אמר לעדים בסתם קנו ממני לפלוני וכתבו השטר. או שמא אמר בפירוש וכתבו לו השטר ונמצא שזכה המלוה בהיותו ביד העדים ואפשר שטעו ומסרוהו ללוה שלא כדין. עכ"ל הטו"ר. וכתב הרב בית יוסף שם וזה לשונו. כן כתב בעל התרומות בשער נ"ב. וכתב דהוא הדין אם נמצא ביד המתחייב עצמו ומת. וכן הוא הדין עדים שקנו משמעון בסתם שחייב עצמו לראובן במנה ולא פירש להם למי ימסרו השטר ולמד כן מדתנן בריש פ' י"ן מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על ירכו ה"ז אינה כלום. ופרשה הרמב"ם במתנה ועדים וקנין שכתב בפ"ט מהל' זכייה מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' וכן מי שכתב שט"ח ע"ע בשם א' מבניו וכו' ונתן השטר ביד השליש וכו' ה"ז אינו כלום. נמצא לפי"ד שכל שט"ח אפי' בקנין אחד שהיה אצל הלוה או ביד שליש מחזיק בו עד שלא פי' לו רצונו הרי השטר אינו כלום. גם מצאתי שנשאל הרי"ץ על ראובן שכתב שט"ח ע"ע לאחיו באלף זוז. ונתן השטר ביד לוי בתו' פקדון שלא בפני אחיו ומת ראובן. והשיב כיון שלא אמר ראובן ללוי תן שט"ז לאחי הרי היא כאלו לא יצא מרשותו. ודומה למ"ש רבותינו מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו'. ע"כ לשון הרב"י והן הם ג"כ דברי הרמב"ם שהביא מר"ן ס"ס ר"ן. מ"ש ונמצאת דייתי' וכו' אינה כלום וכן מי שכתב שט"ח ע"ע בשם א' מבניו וכו' אינה כלום ע"ך. דלפי דברי בעה"ת והטור והב"י בסי' נ"ו. הך דסי' ר"נ מיירי אפי' בשטרי מתנת בריא או חוב בקנין שנמצאו ביד המתחייב או הנותן או ביד שליש שלא פי' לו כלום. שמזה יצא להם ההיא דסי' נ"ו דאייתינן. ואע"ג דבמתנה ליכא טעמא קמא דפרעון דכתב הטור. מ"מ איכא טעמא בתרא דשמא התנה עם העדים שיתנו השטר לידו. שאם יהיה נמלך מלתת שהוא רשאי. וכן היה שנמלך. וההיא דמור"ם ס"ס ר"ן ומר"ן סי' רמ"ב סי"ב כבר העמידום הב"ח והש"ך בשעידי הקנין לפנינו ואומרים שלא התנה עליהם כלום. ובסתם קנו מידו. ע"ע:
ומ"מ פשוט הוא שאעפ"י שמדברי הרמב"ם דאייתי' נר' דאין חי' כלל בין נמצא ביד שליש לנמצא ביד נותן בין בשטר מתנה בין בשט"ח שהרי בשניהם כתב אינה כלום. מ"מ נר' שלא כ"כ אלא לו' שהצד השוה שבהם שאין זוכה המקבל ואין גובה המלוה. אבל לענין ביד מי ישאר השטר ודאי דיש חי' דבנמצא ביד נותן או ביד לוה ישאר במקומו. וכשישאר במקומו הרי הוא בידו לקורעו ולאבדו. ובנמצא ביד שליש ג"כ ישאר במקומו. אך אין לו רשות לאבדו או לתתו ליד מי שיאבדנו שדינו הוא שלא יחזור לא לנותן ולא למקבל. ולא ללוה ולא למלוה וכמ"ש הטור ומר"ן בהך דסי' נ"ו:
היוצא מזה דבכגון נד"ז שכתב שטר ע"ש בנו קטן שאין ספק שכך אמר לעדים כתבו שטר ותנוהו לידי ואפי' לא אמר בפי' כאומר בפי' דמי דאלא למי יתנוהו. דקטן לאו בר נתינה לידו הוא. ואם אמר לעדים הניחוהו אצלכם או תנוהו לפ' בכי הא לא הוו טעו ונותנין לידו. דדוקא באומר וכתבו לו שטר הוא דכתב הטור שאפשר שטעו ונתנוהו לידו שלא דקדקו בדבריו שאמר וכתבו לו לתתו למלוה וחשבו שאין כוונתו אלא על הכתיבה. אבל על הנתינה יתנו ליד לוה. אבל באומר בפי' שיתנו לפ' או שיניחוהו אצלם כולי האי ליכא למיתלי בטעות ולמרבה ספיקא הוי אי אמר א"ל אמר. והסופר שיברר זה כבר מת. והע"ב לאו בר הכי הוא. ועוד שאינו אלא ע"א ועכשיו מת המתחייב ונמצא השטר קשור בין שטרותיו ואיכא מגו ללוה אם הוא קיים בשעה שנמצא השטר או ליורשיו דאי בעו קליוה לשטרא ואין מעיד מה כתוב בו שעד א' מהעדים כבר מת. וכמ"ש והו"ל כההיא דהרא"ש שהביא הטור סי' רמ"ג ודאי שטר הנמצא ביד נותן וכו' ע"ש. דפשי' דדינא הוא שישאר השטר במקומו ואין לבן בו זכות כלל. דאנן סהדי שעל דעת ליתנו לידו כתבו ובפי' אמר כן או אפי' מסתמא כמפרש דמי והרי לא זכה הבן לענין שיעידו בו עדים אפי' על הודאתו שיש בידו משל בנו מחלוקת אמו כו"ך עד שיצא השטר מידו. וכמ"ש בשם הטור ז"ל והטעם שאמירתו לעדים ליתן השטר לידו הרי הוא כמגלה דעתו שאין הודאתו וחיובו אמת כי לא מלבו עד שיצא השטר מתחת ידו מדעתו ליד הזוכה או ליד אחר בשבילו. ואז תהיה הודאתו הודאה וחיובו חיוב. ואפי' אם יהיה הדבר ספק אם ע"ד ליתנו לידו כתבו או ע"ד ליתנו לאחר. מ"מ במקום שנמצא והיה שם יהיה. דהיינו רשות יורשי לוה. וכשישאר הרי הוא בידם לקורעו ולאבדו וכמ"ש. ומה גם שיש הוכחה גדולה בנד"ז שלא גמר האב ונתחייב לבן הנז' בלב שלם ולא כתבו אלא ע"ד שיוחזר לידו. ואם נמלך אינו כלום ובודאי שנמלך ממה שנמצא השטר בע"א. ואם אמת שבלב שלם נתחייב ולא ע"ד לימלך ובדבריו הא' הוא עומד לעולם ולכך הצניע השטר. איך לא חשש להחתים עליו ע"ב. אטו לא ידע דע"א לאו כלום הוא. הא ודאי שע"ד לימלך כתבו. ומיד שלקחו מיד הסופר נמלך ולכך לא החתים עליו הע"ב ולא חשש לקורעו לגמרי דכיון שהוא תחת רשותו כקרוע דמי:
וזה אמרנו אפי' מן הסתם וכ"ש שעדות יש ביד האל' והיורשים שבפה מלא היה אומר האב הנז' בזמן החיוב הנז' מתוך כעסו ומריבתו עם אשתו. יבא עלי אם לא זאת אעשה לאשה הרעה הזאת שאתן כל נכסי לבני הגדול בחלוקת אמו ואיני משייר לאשתי הב' כלום ומזה בודאי הוכחה גדולה שע"ד לימלך עשה וכבש השטר תחת ידו שאם תשוב האשה הב' יתנחם גם הוא ויבטל הענין ואימור נתנחם וביטל:
הרי טעם ב' להריע השטר הנז'. ומתוכו יצאו עוד טעם ג' להריע כח השטר הנז' לגבי האל' מיהת. וכן לגבי שאר בע"ח שעל האב או לקוחות ומקבלי מתנה והוא שניכרים הדברים שהודאתו שהודה שדק' חשבונו כמה שהיה לו בפטי' אמו ומצא שעולה לו סך ב'. אין זה אמת כלל שהרי ידוע לכל באי שער העיר שכשיצא מכאן בשנת הרעב היה נודד ללחם. ונשתתף עם אחרים ויצא לחוץ הוא וביתו. לחזר אחר מחייתו. ונאבד כל ממון השות' ונזקפו עליו. ובקרב ימים נלב"ע אשתו. ועמד בעל העיס' ונקש כל אשר הניח בביתו ונשאר קרוב לסך א' חוב עליו עד שעברו ימים אחר פטירת אשתו ונתפשר עם בעל העיס' למחצה ופרע לסירוגין ועדיין בעל העיס' תובע המחצית שמחל בכח ג"ד שיש לו עליו עוד היום. ועוד היו עליו חובות אחרים שכבר פרע אחר ואחר מות אשתו הנז' יותר מסך ב'. ועוד עדיין עליו עוד היום מחובות שהיו מחיי אשתו הנז' חוץ מהנז' יותר מסך תק"ס. באופן שלפחות יהיה עליו חובות בפטי' אשתו קרוב לסך ד'. ואיך איפשר שבשנות הרעב שיצא נודד ללחם יצליח כ"כ הצלחה כזו שיהיה לו ד' כדי פריעת כל החובות שעליו. ועוד יהיה לו משוחרר ד' אחרת זה לא יעלה על הדעת כלל. ובר מן דין הרי עדות יש מהמכירים בו ובמשאו ובמתנו בזמן פטי' אשתו הנז' שלא היה לו משלו כלום. ובודאי שהודאתו הנז' שקר מפורסם. אלא שרצה להבריח נכסיו מאשתו ב' מתוך כעסו ומריבתו עמה. ולכך עשה בערמה להודות שהיה לו כך ממון ושיש לבנו הנז' בו סך ב' ושהוא מחייב עצמו לו בסך הנז'. ולא יחרוך רמיה צידו והרי זה בכלל תקנת רז"ל שכל מתנה וחוב שיתחייב אדם לבנו או לאחרים שיהיה ניכר לב"ד שעשה להבריח מבעלי חוביו מעשיו בטלים. וכן נמצא בפסקי הא' ז"ל הרבה מזה וכיוצא בו. א'. פסק למהר"מ טולידאנו ולמהר"ח אחיו ז"ל שהשיבו להח' כההרי"ץ צרפתי שכתבו שאם רואין ב"ד שיש ערמה בדבר להפקיע מהאשה. גם אם נתן בחיים בהיותו בריא המתנה בטילה לגבי האשה אם עשאה אחר נישואין ע"ך. ב'. פסק למהריב"ץ ז"ל במשה צרפתי שנתחייב לבנו בסך ד' בחיי אמו כשרצה לייבם אשת אחיו. וכתב שאפי' אם היה מתחייב לו אחר פטי' אמו דאיכא למיתלי שבעד חלוקת אמו נתחייב לו. מ"מ כיון שניכרים הדברים שלהבריח מהיבמה עשה אין מעשיו כלום. ולא יגרע ליבמה מחלקה בשביל החוב הנז' כלום. ג'. פסק לא"ז הרב המרבי"ן זלה"ה בא' שנתחייב לבנו בסך ג' תק"ם. ממנו חוב בעד מה שעולה לו בחלוקת אמו. וממנו מתנה משלו. וכתב ז"ל שכל מעשיו בטלים ואין לבן כ"א לחלוק עם אשת אביו כדין ב' נשים. ע"ע באורך. ד'. פסק למו"ד הרב ז"ל במהר"מ דאבילה שנתחייב לבנו ולבנותיו סך גדול וביטל הרב מעשיו לגבי אשתו אעפ"י שהיתה אמם. ועוד כהנה וכהנה אין להם מספר. וגם נד"ז לדעתינו כא' מהם. שניכרים הדברים בעינינו שלא היה הענין כ"א הברחה מאשתו ואינו כלום מתקנת רז"ל לגבי אשתו מיהת וכן לגבי בע"ח האמיתיים:
באופן שלענ"ד השטר הנז' בטל כחרס. ל"מ לגבי האשה ובע"ח אלא אפי' לגבי היורשים ואין לבן הנז' כ"א לחלוק עם אל' אביו ואחיו אחר פריעת החובות האמיתים. מחצה לאל' ומחצה לבן הנז' ואחיו בני הב' שליש לכל א' ותול"מ. ועוד יש מקום לבטל השטר מחמת שהבן היה קטן בשעת החיוב ולאו בר קנין. וצריך לזכות לו ע"י אחר. והודאת האב שהודה שיש בידו משל בנו ב' מחלוקת אמו כבר כתבנו שהדבר מפורסם שיהא הודאת שקר. וה"ז כאו' על עמוד של אבן שהוא של זהב. אלא שאין צורך לזה שהטעמים שכתבנו יספיקו לבטלו והגם שהיה החיוב בקוש"ח קנין אין כאן. שבו' אין כאן. ועד"א ח"פ בל"ג למט'מונים וקיים:
מרדכי בירדוגו ס"ט יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן ד
שאלה מעיר רבאט
ראובן מעיר רבאט הלך לסחור באזמור ונלב"ע שם ואחר מותו שלחו זקני העיר כל עזבונו לעירו עם קבלת עדויות שנתקבלו לפניהם מג' אנשים מבני העיר שציוה לפניהם הנפטר שנושים בו פ' ופ' כו"כ. ועדות כל אחד כתיוה וחתומה בפ"ע. ויש קצת שינויים בין זו לזו בל' ובענין. וכשהגיעו העדויות לחכמי עירו טענו היורשים שב' מהעדים הם קרובים זל"ז. שזה אחי אביו של זה. וגם שהם נשואים שתי אחיות וכל העדות בטילה. ועוד טענו שאפי' תהיה העדות קיימת כיון שלא נזכר שאמר להם תנו כ"א בעדות ע"א מהם ולא אתם עדי טעני' ליתמי שלא להשביע את בניו הודה:
תשובה. ע"ע העדות אם היא בטילה. הנה ידועים דברי מר"ן ברס"י ל"ו בשם הרמב"ם פ"ה מה' עדות בעדים רבים שבאו להעיד ונמצא א' מהם קרוב או פסול שבודקין אותם אם נתכוונו להעיד ואם אמרו שראו המעשה ביחד ונתכוונו להעיד העדות כולה בטילה אפי' לא העידו. והרמ"ה הביא דבריו הטור ז"ל סובר דה"ה הגידו ביחד אעפ"י שלא ראו ונתכוונו ביחד. ודעת הרא"ש היא דעת הי"א שהביא מר"ן שם דתרתי בעינן ראו ונתכוונו להעיד ביחד והגידו ביחד. ובסי' נ"א סי"ב כתב מר"ן עוד שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא א' מהם קרוב או פסול. או שהיו בהם ב' קרובים זל"ז והרי אין העדים קיימין כדי לשאול אותם אם יש עדות ברורה שכולם ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד ה"ז בטל. ואל תתקיים העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום וכו' עכ"ל. והוא ל' הרמב"ם פ"ה הנז'. ואח"ז כתב מר"ן אם נפסל ע"י חתי' הפסולין אם הכשרים זוכרים העדות ע"י ראיית השטר יכולין להעיד וכו'. ע"ך והוא מתשו' הרא"ש כלל ס' דין ג'. וכן בסי' מ"ה כתב בס"ד ל' הרמב"ם הנז' ואחריו תשו' הרא"ש הנז'. צוואה שנמצא א' מעדיה קרוב או פסול ונתבטל בדרך שנתבאר העד שאינו קרוב אם זוכר העדות יבא לפני ב"ד וכו'. ע"ך. ולכאורה יש לתמוה על דברי הרא"ש ז"ל דאפי' לפי דעתו דבעי' ראיה והגדה ואז העדות בטל. הרי בנדון דידיה אתנהו לתרווייהו שמשישבו כולן לחתום הרי נצטרפו בראיה. ומשחתמו הרי נצטרפו בהגדה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ואין לומר דמיירי בשלא נתברר שישבו כולן לחתום ויש לתלות דרווחא שבקו לדקשיש וכו'. ומ"מ השטר פסול דהו"ל מזוייף מתוכו. דליתא. שהרי בתשו' הרא"ש מבואר שלא היו בשעת הצוואה כ"א שנים הקרוב והרחוק. אלא שהיה א' עומד מבחוץ ושומע. ולא סמכו עליו עידי הצוואה כלל. וא"ך בודאי ששנים שהיו שם שניהם ישבו לחתום ולהעיד נתכוונו. ובשלמא אם היו עדים רבים תלי' שלא ישבו כולן לחתום אלא שחתמו הכשרים ורווחא שבקו לדקשיש שהיה עמהם אולי ירצה גם הוא לחתום ובא הפסול וחתם שם. אבל כשאינם אלא שנים מסתמא שניהם ישבו לחתום. ועוד דא"כ הי"ל להרא"ש ז"ל להשיב לשואלים שיחקרו תחילה בעדים אם הם קיימים ואח"כ אם לא נתברר אז יש לתלות ותתקיים העדות בעד הרחוק עם אותו שמבחוץ. ומדלא התנה כן משמע דאפי' בידוע שישבו שניהם לחתום סובר שהדין כן. ויותר יש לתמוה על מר"ן ז"ל דס"ל כהרמב"ם דבצירוף לחוד סגי לבטל העדות. וא"ך היאך כתב על דברי הרמב"ם דברי הרא"ש וביאר וכתב להדייא אם נפסל ע"י חתי' הפסולין בדרך שנתבאר דהיינו שנודע שישבו כולן לחתום דעכ"ז יעידו הכשרים. והא לדידיה דס"ל כהרמב"ם כיון שנצטרפו בראיה בטלה העדות אפי' לא העידו כלל:
וכבר ראיתי להרמ"ל שם בפ"ה מה' עדות שתמה בדברי הרא"ש כמו שכתבנו. וצדד לו' דלא כתב כן הרא"ש אלא בשטר צוואה דאין חותמין בו אלא לזכרון דברים בעלמא ולא אמרי' ביה עדים החתו' על השטר וכו.' ושוב דחה זה וישב דמיירי כשיש לתלות דרווחא שבק הכשר לדקשיש ואתא פסול וחתם. ומיהו השטר פסול דהו"ל מזוייף מתוכו. ועוד שלא יבואו להכשיר בעלמא קרוב ופסול. ע"ך. ודבריו ז"ל תמוהים. אם היישוב הא' הרי בתשו' שאח"כ ס"ה כ"כ הרא"ש ז"ל בשטר מתנה. ע"ש. ואם הישוב הב' הרי מר"ן ז"ל כתב דבריו בנפסל ע"י שישבו לחתום שאין לתלות דרווחא שבקו וכו'. וגם דברי הרא"ש במקומם מוכיחין כן. וכמ"ש. לכן נר' שהעיקר בזה כמ"ש הרש"ך סי' מ"ה סקכ"ד דצירוף ראית מעשה ההלואה או ההודאה לחוד. וצירוף ישיבתם לחתום לחוד. וצירוף חתימתם דהיינו הגדה לחוד. ולא מיקרו נצטרפו בשעת מעשה אלא בשעת מעשה ההלואה או ההודאה. בהא הוא דקא' הרמב"ם דאם נצטרפו בראיה אפי' לא העידו כלל בטילה העדות לגמרי. ולהרא"ש דוקא אם נצטרפו עוד בהגדה דהיינו חתימה. אבל אם לא נצטרפו בשעת ראית המעשה דהיינו שראו ולא נתכוונו להעיד. אע"פ שאח"ך בא המלוה והלוה ואמרו להם כתבו מה שראיתם ונצטרפו וישבו לחתום בין להרמב"ם בין להרא"ש אין העדות בטילה שהרי לא נצטרפו בשעת ראית המעשה ולא נתכוונו להעיד. אבל השטר נפסל כיון שנצטרפו בשעת מעשה השטר דהיינו שא"ל כתבו וחתמו וישבו לחתום. והיינו דכתב הרמב"ם אם יש עדות ברור שישבו כולן לחתום שהרי נתכוון להעיד וכו' ה"ז בטל ולא קא' אם יש שם עדות ברורה שראו המעשה ביחד ונתכוונו להעיד הרי העדות בטילה דלא מהדר אלא על השטר לפוסלו שלא יהיה לו דין שטר. כיון שנצטרפו בשעת חתימה דהיינו מעשה דידיה. ועלה הוא דקא' נמי אם אין העדים קיימין לשאול אותם. כלו' אם כולן ישבו לחתום כא' שעי"ך נפסל השטר אם לאו. אבל משאלת אם ראו עיקר המעשה ביחד ונתכוונו כולן להעיד שעי"ך מתבטלת העדות לגמרי לא קמיירי:
וכן נר' מדברי הב"י בסי' מ"ה והביאם הסמ"ע ס"ק כ"ט שהשאלה שכתב הרמב"ם לשואלן אם הם קיימין בשטר שבא לפנינו וחתו' בו פסולין אינה אלא אם ישבו לחתו' ולא אם ראו המעשה ביחד. ונתכוונו להעיד שהיא הבדיקה שכתב לפני זה בבאים להעיד בע"פ דדוקא בבאין לפנינו להעיד בע"פ הוא דבדקי' להו על ראית המעשה לבטל העדות לגמרי או לקיימה אבל בחתי'' על השטר אין הבדיקה אלא על ישיבתם לחתום לפסול השטר או לקיימו ומיהו העדות קיימת אם הכשרים זוכרים העדות ובאין להעיד בע"פ. ולהכי בשטר מתנה או צוואה שנשאל עליו הרא"ש ז"ל כתב שאע"פ שהשטר פסול דהיינו ע"י שיתברר שישבו כולן לחתום או דמסתמא כיון שאינן אלא שנים בודאי שניהם ישבו לחתום מ"מ העדות כשירה ויכול הכשר להעיד בע"פ ויצטרף עם אותו שראה מבחוץ:
ובאמת צריך טעם אמאי בעדות שבשטר נמי אין בודקין אותם אם ראו המעשה ביחד ונתכוונו להעיד שעי"ך תתבטל העדות לגמרי כמו בעדות בע"פ. ובפרט אם הם ב' לבד אמאי לא אמרינן דמסתמא ראו ביחד ונתכוונו להעיד כיון שרואין שאין עמהם אחר שיעיד. ונר' הטעם דקים להו לרז"ל דמסתמא כשאדם רוצה להודות או לצוות או להלוות הוא מזמין עדים כשרים להעיד לו. וכשרואה שעדים כשרים ופסולים לפניו אינו מתכוין להזמין כ"א הכשרים. וגם העדים כשהוא מזמינם בערבובייא אין מתכוין מהם להעיד כ"א הכשר ואם יודע בעצמו שאינו כשר להעיד לבעלי דבר. או שיש עמו קרוב לו אינו מתכוין אלא לראות ולא להצטרף להעיד עד שיצטרכו לו ותהיה עדותו עדות ויעיד אפי' ע"י ראיה בלא כוונה להעיד שגם הרואה ואינו מתכוין להעיד עדותו כשירה. וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן שם בסי' ל"ו. ולכן אין לנו לחוש ולבדוק אח"ז אלא כשראו העדים המעשה במקרה. ובאו מאליהם לב"ד להעיד. דכיון שראו במקרה ובאו כולן מאליהם להעיד. רגלים לדבר יש שכולם נתכוונו להעיד כשראו כי על כן באו כולן מאליהם להעיד. וכן כשבא שטר לפנינו וחתום עליו עדים רבים כשרים ופסולין קרוב הדבר שכולן ישבו לחתום והרי נתכוונו להעיד שכן דרך העדים החתו' בשטר שכולן יושבין לחתום ע"פ בע"ד שאומר להם כתבו וחתמו. ולכך כשיש רגלים לדבר צריך לחקור אם בעדות ע"פ אם באמת נתכוונו להעיד כמו שניכר מביאתם כולן מאליהם להעיד. ואם בעדות שבשטר אם באמת כולן ישבו לחתום כמו שנר' מחתימת כולן ביחד. אבל כשאין רגלים לדבר אין לנו לחקור ע"ז כלל כגון שהבע"ד הביא עדים לפנינו להעיד ע"פ או שהביא שטר לפנינו דמסתמא ע"י הזמנה היה הדבר מתחילה. ולא היה דעתו להזמין אלא כשרים וגם העדים לא נתכוונו כולן להצטרף פסולין וכשרים להעיד אלא שהכשרים נתכוונו להעיד והפסולים לא נתכוונו להעיד אלא לראות. וכן אם הם קרובים זל"ז ואין שם אלא הם או אחר עמהם לא נתכוונו הקרובים שניהם להצטרף להעיד אלא לראות עד שיצטרכו לא' מהם ויעיד ע"י ראיה לבד. ותדע דהא אפי' ביש רגלים לדבר אם אין עדות ברורה שישבו כולן לחתום מספיקא לא פסלינן לשטרא ותלי' שלא ישבו כולן לחתום דמספיקא לא מרעי' לשטרא אעפ"י שהוא מזוייף מתוכו. וכ"ש כשאין רגלים לדבר דכל מאי דאיכא למיתלי להכשיר השטר או העדות תלינן:
ודברים אלו יש להם שורש ועיקר מדברי הרא"ש שהביא הטור ומר"ן בסי' ל"ו אם הזמין התובע עדים וכו' ע"ש ובדברי מהר"י בי רב שהביא הרב בב"י שם ע"ש. ובבד"ה דמוכח דדעת מר"ן כדעת רבו הנז' וכפי מ"ש הרב המבי"ט לישב דבריו ממה שתפס עליו מהר"ש חכים ז"ל ע"ש. וע"ע בדברי הש"ך שם סק"ח וס"ק יו"ד וס"ק י"ו י"ז ע"ש ודו"ק ותשכח:
ומעתה נבא לנד"ז שבאה לפנינו קב"ע מג' עדים שיש בהם ב' קרובים זל"ז שכל א' כתובה בפ"ע שניכרין הדברים שלא העידו כא'. וגם שיש בכל א' שינויים שזה מורה שלא שמעו מהמצווה בפעם א' אלא שכל א' שמע ממנו בפ"ע. או שאע"פ ששמעו בפעם א' לא רמו אנפשייהו לשמוע בדקדוק. ולכך נפלו ביניהם שנויים שזה מורה שלא נתכוונו להעיד. וכן מוכח ג"כ ממה שלא קראו לחבר עיר או לסופר שיצוה בפניו ויכתוב צוואתו בסופר ועד. לפי שלא הוזמנו לכך לשם עדות אלא שהמצווה היה מדבר בפניהם והם שומעים ולא נתכוונו לשמוע כדי להעיד שיהיו נזקקין להביא סופר ועדים ונמצא שמלבד שאין הוכחה שנתכוונו להעיד שהרי לא נודע שבאו מאליהם שהיא ההוכחה שנתכוונו להעיד להצריך לשואלם. וכמש"ל. ואדרבא מן הסתם שא' מהנושים או ב"ך או ב"ד שבעיר הם שחידשו אחר שמת המצווה בעירם אם יש מי שיודע אם ציוה כלום ומצאו אלו והביאום לב"ד והעידו עוד זאת הרי יש הוכחה להיפך שלא נתכוונו להעיד. וכמ"ש:
ועוד שאפי' לא היתה שום הוכחה בנד"ז. הרי כתבנו שמן הסתם הרוצה לצוות על ענייניו ובפרט כשהוא בעיר אחרת חוץ למקומו מזמין עדים לצוות בפניהם. וגם בנד"ז מסתמא כן היה שזימן את היושבים לפניו ואמר שמעו היושבים מה שאני מצווה ובודאי אינו מכוין להזמין כ"א הכשרים להעיד. דהיינו א' מהקרובים עם הרחוק. וגם היושבים כשהוא מזמינם אין מתכוין מהם להעיד כ"א הרחוק. והב' הקרובים אינם מתכוונים כ"א לראות עד שיצטרכו לעדות א' מהם להצטרף עם הרחוק. ויעיד א' מהם שיהיה מה שראה ושמע. וא"כ לכל הצדדין העדות קיימת ודל א' מהקרובים כמי שאינו ותתקיים העדות בשאר. וה"ז ק"ו מנדון הרא"ש ז"ל בשטר צוואה ומתנה שבא לפנינו שהיה צירוף במעשה השטר ובהגדה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ומסתמא ראו ג"כ עיקר המעשה כא'. ועכ"ז לא דקדק כלל אם ראו כא' עיקר המעשה לבטל העדות לגמרי. ובפשיטות השיב שהשטר דוקא פסול כיון שחתום בו קרוב ומסתמא שניהם ישבו לחתום והרי נצטרפו במעשה השטר ובהגדה. אבל העדות כשירה כיון שלא נצטרפו אלא בהגדה. ואנן בעי' ראיה והגדה. ומינה להרמב"ם נמי דראיה עיקר ולא הגדה דהעדות מיהא כשירה ויכולים הכשרים לחזור ולהגיד. ובנד"ז שניכרין הדברים שלא הגידו בב"א א"ץ אפי' לחזור ולהעיד וזה ברור. באופן שמצד קורבת העדים אין כדאי לבטל הצוואה הנז':
גם מצד טענת שלא להשביע את בניו הודה. נר' פשוט שאין בה כדאי לבטל צוואה זו שאף אם אמת שכתב הרמב"ם ומר"ן רס"י רנ"ה בש"מ שאמר מנה לפ' בידי אם לא אמר תנו אין נותנין דטעני' ליתמי שלא להשביע את בניו הודה כן עד שיאמר כן דרך הודאה ולא יהיה שום חשש הערמה וכו' או עד שיאמר תנו ודרך הודאה דקא' היינו שקבצם לשם עדות. או שיאמר הריני מודה בפניכם וכו' או מודה אני וכמ"ש הש"ך סי' פ"א ס"ק י"ח י"ט. ובנד"ז הרי לא העיד שאמר תנו כ"א ע"א. וגם לא הזכיר שום א' מהם שאמר הריני מודה בפניכם. וגם לא נודע שקיבצם לשם עדות. וא"כ לכאורה יש לו' דשפיר איכא למיטען ליתמי שלא להשביע. ומה גם לדעת הסמ"ע שם דאפי' דרך הודאה לא מהני אלא בפני הנתבע ע"ש. מ"מ נראה דאין כל זה כדאי לבטל הצוואה בנד"ז. שמלבד שהמדקדק בעדויות הנז' יראה שגם העדות הנז' של משה ן' מוייאל אעפ"י שלא הזכיר בה בפי' שאמר תנו. מ"מ ממה שאמר ומכלוף אלבאז מנור מא יתכלסו האדו כל מא' ענדי ביני ובינו ע"ך הרי זה כאלו פי' שיפרעו להם עוד זאת הרי כתב הרב בכנה"ג סי' ל"ב אות ז' מהגה"ט וז"ל אמר המאסף ז"ל דהא דנאמן לטעון משטה הייתי בך. היינו דוקא כשאין הוכחה דלהודאה גמו' נתכוון. אבל אם יש עד שמעיד שנתחייב חיוב גמור בדרך שאינו יכול לו' משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמם הודתי כל שהודה בפני אחר שוב אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענת השבעה ולישבע להכחיש את העד שלא אמרו דרך הודאה אלא הרי הוא כשני עדים שאינו נאמן בשבועתו וחייב לשלם ע"ך. ואם אמרה הרב בשהנתבע עצמו טוען כן דאינו נאמן נגד ע"א. כ"ש דאנן לא טענינן ליתמי נגד ע"א. וכ"ש שגם מדברי העד הב' מוכח כן וכמ"ש. ומדברי הרב נ"ל לו' עוד דלא אמרו ז"ל דטעני' ליתמי טענת השבעה אלא היכא דליכא הוכחה שאמת אומר כגון בשהודה אביהם לאדם שלא ידענו שהיה לו עסק עמו וגם שלא היה הנפטר ידוע שיש לו עסק מאחרים בעת הודאתו. אבל בנד"ז שהנפטר הלך לסחור במ"א וידוע שהוליך עמו משלו ומשל הזולת הלואות ופקדונות דלא טענינן בהו שלא להשביע הודה כיון שידוע שיש בידו משל אחרים ורגלים מוכיחות יש שהאמת אומר:
ועוד נר' דאין אנו צריכין לכל זה אלא לגבי אותם שאמר שיש בידו משלהם הלואה או פקדון כו"ך אבל לגבי מכלוף אלבאז שלפי הנשמע שמפורסם לכל שהוא שותפו מעולם. ומאשר למכלוף עשה את כל הכבוד. ולפיכך ציוה שכל הנכסים הנשארים לו חוץ מהקרקעות וכלי ביתו הם בינו ובינו מחמת שהם שותפין. נר' פשוט דלא שייך בזה למיטען שלא להשביע אמר כן דלא אמרו אלא באדם שאין ידוע שיש לו עסק עמו. אבל בידוע שהוא שותפו ולבל יסתפקו יורשיו באופן חלוקת השות' הודה שכל מה שיש בידו הוא מהשות' ויש לו בו מחצית. והשות' מחצית פשיטא דלא טענינן מידי. ומזה נר' דכיון דלגבי מכלוף הנז' ליכא טענת שלא להשביע גם הודאתו לאחרים קיימת ואין לטעון עליהם טענת השבעה שכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשו' כלל פ"ו סט"ו. גבי טענת השטאה וז"ל. ועוד דבכלל ההודאה הר"ע זהובים הכתובים בשטר ביני שיטי וכמו שבאלו לא הוה משטה. גם באחרים נמי לא הוה משטה ע"ך. ומינה לטענת השבעה דדבריו קיימין. ועוד נר' דבכגו"ז שהזכיר אנשים רבים ועל כל א' אמר אופן בפ"ע. פ' מייאת מתקאל. פ' ק"ץ רייאל. פ' נאמן בדבריו לפי שלא ידע בדקדוק כמה הוא נושה בו. פ' כל נכסי וסחורותי ביני ובינו. ת"ח יטלו כו"ך. אין לטעון בזה כלל שלא להשביע דהאומר שלא להשביע אומר באופן א' וסך מסויים לכל א'. אבל זה שמדקדק לו' ע"כ א' אופן בפ"ע ניכרין הדברים דלהודאה גמו' נתכוון. ועוד שכתב הכנה"ג בשם הר"ש הלוי בסי' ל"ב אות כ"ט מהגה"ט וז"ל לא שייך טענת השבעה במוסר דבריו כגון ש"מ המצווה לבניו וניכר מתוך צוואתו שרוצה שיתקיימו דבריו שמצוה דברים אחרים. ובכללן אמר מעות פ' הם של פ' וכו'. הר"ש הלוי חלק ח"מ סי' י"ט. ועוד כתב שם אות מ"ז וז"ל כשהוא דרך צוואה דרך הודאה מיקרי. מהר"מ מטראני ח"א סי' שמ"ה ע"ך. ומזה נלמד לנ"ד שניכרין הדברים שדרך צוואה היה ממה שאמר על כל א' אופן בפ"ע. וגם שרוצה שיתקיימו דבריו שציוה דברים אחרים שיטלו ת"ח סך קק"ם. ומכלל דבריו אמר שפ' יש לו בידי כו"ך ופ' כו"ך. פשיטא דדבריו קיימין. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ וימ"ן:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן ה
שאלה מן ארבאט.
ראובן שהיה לו תביעות על שמעון ובידו פסקים לזכותו. וכשתבע לשמעון הלך שמעון והביא עדים להכחיש טענות ראובן. ולא עוד אלא שיהיה ראובן חייב לו. ומפני כן עמד ראובן ונתפשר עמו שמחל תביעותיו וביטל זכיותיו. וגם נתן סך חשוב לשמעון בעד תביעותיו. ושוב מצא ראובן עדים שהעידו על עידיו של שמעון שהם פסולים מחמת כמה גופי עבירות שבידם ורוצה לחזור. ושמעון עדיין מחזיק שעדיו כשרים. ומביא עדים עליהם שאינן פסולים. וכתבו חכמי מראכ"ש ופאס שהדין עם ראובן. וזה מ"ש:
תשובה. כנים הדברים שאנן סהדי אילו ידע שימצא עדים על העדים שחייבוהו שהם פסולים לא היה מוחל תביעתו ומבטל פסקיו וכתבי זכיותיו. ולא עוד אלא שיתן סך חשוב בעד תביעת שמעון שחזר ותבעו על פי פסולים. והוי מה שמחל על תביעתו ומה שנתן פשרה בטעות. וכן הקנין והשבועה ג"כ בטעות והדרי ולא גרע מההיא דמהר"מ אלשיך ז"ל סי"ד והביאה הבאה"ט ס"ס כ"ה. בא' שנתפשר בשביל שאמ"ל א' מן החכמים שאין הדין עמו. ואח"ך נודע שהדין עמו דהוי פשרה בטעות וחוזר ומוציא משכנגדו כל תביעותיו. ואם בזה דהו"ל לאסוקי אדעתיה שמא החכם שאמר לו טועה בדין שהוא דבר מצוי. עכ"ז אמרי' דמסתמא לא אסיק אדעתיה. וכ"ש בזה שנתפשר בשביל דברי העדים. ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה כלל שימצא עדים על אלו שהם פסולים שאין זה דבר מצוי. דפשיטא דאית לן למימר. דמסתמא לא אסיק אדעתיה ובשביל כך נתפשר. ואילו ידע לא היה מתפשר ומוחל ונותן. וההיא דמור"מ ס"ס כ"ה ע"ד מר"ן בדיין שטעה וכו'. ודוקא שג"ד וכו' ע"ש. מלבד דלא דמי אלא לההיא דמהרמ"א וכמ"ש. עוד זאת אפי' לנדון מהרמ"א ל"ד כ"כ. דהתם בנתחייב שבו' ליפטר ואיכא למימר דמה שנתפשר אינו אלא מפני שידע שהתביעה היא אמת ולא יכול לישבע. ושאני נדון מהרמ"א שנתפשר בעד ק"ק שהיה ראוי ליטול ב"ק. ובודאי שאינו אלא מפני שהיה סבור שאין הדין עמו. דחזקה אין אדם מוחל ממונו חנם. ובנד"ז שהיה הוא התובע מתחי' וטרח לכתוב פסקים וכתבי זכיות להוציא מחבירו. וכשחזר להיות נתבע לתת מלבד שלא יטול או נתפשר ומחל ונתן אנן סהדי דלא מפני שידע שתביעתו שקר. והתבי' שחזר להיות נתבע אמת נתפשר. דמעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר. אלא ודאי שלא נתפשר אלא מפני עדות העדים. ואילו ידע שימצא עדים על אלו שהם פסולים לא היה מוחל. כ"ש שלא היה נותן. וכבר ידוע מ"ש התוס' והרא"ש שיש דברים בדיני ממונות שצריכים תנאי כפול. ויש שאינם צריכים כ"א ג"ד. כההיא דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל. ויש שאין צריך אפי' ג"ד אלא באומדנא דמוכח סגי. כההיא דמברחת ושמע שמת בנו. באופן שבנד"ז אומדנא דמוכח איכא שלא נתפשר אלא מפני עדות העדים. ואלו ידע שימצאו פסולים לא היה מוחל וכ"ש שלא היה נותן. ומה שאמר המערער שיש לו עדים על עדיו שהם כשרים ומכחישין עדות העדים שביד ראובן שהעידו עליהם שהם פסולים. דבריו מהבל ימעטו וכמ"ש בסי' ל"ד סכ"ח:
באופן שהד"א שהפשרה שנתפשר ראובן ומחל ונתן בטילה. ויחזור הדין לסיני. זהו הנלע"ד בזה. ולראיה עד"א ח"פ בכסלו ש' לכל
זמ"ן לפמ"ה. וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן ו
שאלה מעיר תיטוואן יע"א.
אלמנה אחת שהיה לה בה"ך א' והיה לה בן שאינו ראוי לעמוד ולשרת בקדש. וגם היתה לה בת אחת ואותה הבת השיאה חכם א'. והיה החכם הנז' עומד ומשמש בבה"כ הנז' ש"ץ קבוע כמה שנים. ולא נודע אם החכם הנז' ירד לשמש בבה"כ הנז' בתורת זכייה גמורה כגון מתנה וכיוצא. או בתורת שכירות שהשכירתו האלמנה הנז'. ואח"ז מה מתה האל' הנז' ושוב מת הבן הנז' והניח אחריו בת קטנה. והחכם הנז' נשאר קבוע עומד ומשמש בבה"כ הנז' כבראשונה. ואין פוצה פה ומצפצף. והנה בעת"ה גדלה הבת הנז' ונשאת ג"כ לבן זוגה וטוען החתן של הבן הנז' דכיון שהאלמנה הנז' לא היתה לה כ"א בת ובן הגם שהבן אינו ראוי מ"מ גם הבת אינה ראויה. וא"כ אין לחכם חתן האלמנה הנז' שום שררה בבה"כ הנז'. אלא ה"ה שלו מכח אשתו שהיא בת בנה של האלמנה הנז' דודאי הבן קודם לבת. והחכם חתן האלמנה טוען דמאחר שהבת אינה יורשת שררה. א"כ הוא זכה מן ההפקר ולית מאן דימחי בידיה. כי שמים לו זיכו. ע"ך:
תשובה. בענין שררת בה"ך מחלוקת ישנה היא בין הראשונים ז"ל שבס' חוט המשולש בטור הא' בסי' ז' כתב בפשיטות דבה"ך של יחיד אין עליו דין בה"ך ויכול למוכרו ולעשות בו מה שירצה. וגם אין בו דין שררה. שאפילו אם החזיק ראובן הבן הגדול בשליחות במקום אביו. יכול לוי הקטן אעפ"י שאינו ראוי להעמיד בחלקו איש אשר כלבבו הן קרוב הן רחוק. ואם הצבור אינם רוצים בשליח אשר יעמיד לוי במקומו ילכו להם באשר יהיה רוחם ללכת להתפלל במקומות אחרים כאשר יטב בעיניהם. ואינם יכולים להכריח ללוי להניח חלקו לאחיו ראובן להעמיד בנו במקומו. וכ"ש אם הצבור רוצים באיש ההוא אשר יעמיד לוי במקומו בודאי לא נשאר לראובן שום מקום לחלוק בזה עכ"ל. והביא ראיה מדברי הרב הגדול הרשב"ץ זקינו ושאר פוס' יעו"ש וגם הסכים עמו הרב אביו ז"ל ושאר חכמי עירו. ע"ש. אלא שבפסקי הא' ז"ל אשר בידינו מכתי' מוהריב"ע ומהריב"ץ ז"ל וסיעתם נמצא שגם בבה"ך של יחיד יש בה דין שררה. ואם הניח החכם הזוכה הא' בנים ראוים ובלתי ראוים יזכה בשררה הראוי לבד. ואף אם יסלקוהו הבלתי ראוים בגוף הקרקע בדגא"א לא יסתלק הראוי הקבוע מן השררה. אך אם יקבעו עצמם הבלתי ראוים גם הם ללמוד או יגדלו ביניהם ובני בניהם ויהיו ראוים. יתוספו עם הראוי הא' או עם זרעו ע"כ. ונר' מדבריהם שהראוי הזוכה בשררה הוא שישאר ש"ץ קבוע ויטול כל הנאת הבה"ך. ולא יטול הבלתי ראוי כ"א שכירת מקום כמה אדם נותן בשכי' מקום זה לעשותו בה"כ. ובזה הוא שיטול הבלתי ראוי כפי חלק ירושתו מחצית או שליש וכיוצא. וטעמם נראה לפי שמורישם זכה בשררה זו מהצבור שנתנו לו כח לבנות בה"ך וליטול הנאתה וכח זה לא נתנו אלא לו ולזרעו אחריו הראוי. וכן סיימו בדבריה' להדייא שכשקבלו הקהל הח' זקינם קבלו אותו ואת כל זרעו. עכ"ל:
ולפי"ז נראה דלא דברו הרבנים ז"ל אלא בשבנה הח' מורישם מדעת הקהל. וכמו שהוא המנהג בערי המערב שאין יכול שום א' לבנות בה"כ בלתי רשות הקהל. אבל אם מורישם הא' בנה שלא מדעת הקהל כלל וכנדון הרב בס' חוט המשולש שהיה המוריש מעשירי עם והפריש מקום מביתו ועשאו בה"ך לא להקדש ולא להנאה. אלא להיות לו יד ושם להתפלל בה עם סייעתו בזה ודאי לא דיברו הרבנים כלל. דמה שררה יש כאן. והשררה היא שישליטוהו הצבור באיזה דבר ולא שישתרר מעצמו. ובזה נר' שגם הרבנים יודו שהיורשים יורשים בשוה ראוי ובלתי ראוי. ויכול הבלתי ראוי להעמיד אחר במקומו וכדברי הרב. וכן אם איזה יחיד קנה בה"ב מאחר ונשתרר בו ומת הרי בניו יורשים בה"ך גוף ושררה בשוה שהרי אין בה שררה כלל:
ובזה נר' להשוות דברי הרבנים עם דברי הרב הנז' שלא לעשותם חולקים. וגם כי היכי דלא ליהוו דברי הרבנים הלכתא בלא טעמא. ושו"ר להרב מוהר"ר יהודה אנאהורי זצ"ל בפסק א' שהאריך בזה. והשווה דברי הרבנים עם דברי הרב כמ"ש:
ומ"מ נר' שאין כל הדברים ענין לשאלה הנ"ב שמסגנון השאלה נר' שהאלמנה הנז' ירשה הבה"ך מאביה כי לא הניח זרע זכר וזכתה בה גוף ושררה. ובכי הא שזכתה האלמנה ודאי שגם הרבנים הנז' שסוברים שאין האל' והבלתי ראוי זוכים בשררה היינו בשמת החכם ונפלה הבה"ב לפני האל' ובניו ראוים ובלתי ראוים שבזה הוא שסוברים שאין האלמנה נוטלת בשררה כ"א בעודנה תחת כבוד בעלה מפני כבוד בעלה. וכן הבנות או הבן הבלתי ראוי שכולם אינם זוכים אלא בשכי' מקום. אבל אם היה במציאות שמת החכם ולא הניח כ"א אלמנה ובנות שכולם אינם ראוים לשררה נראה פשוטי שחולקין גוף ושררה ויעמידו ש"ץ ש"ץ במקומם בשכר ויטול שכרו והשאר יחלוקו. דאל"כ מאן אכיל ליה חילק ובילק. ולומר שתהיה הפקר והקודם זוכה זה לא יעלה על הדעת. וכן המנהג פשוט בכל ערי המערב בכגון זה:
ולכן בנד"ז שירשה האלמנה הבה"ך מאביה כי לא הניח כ"א היא והיה הדין נותן שזכתה בגוף ובשררה ע"י שתמנה אחר במקומה עד יגדל בנה או יוליד זרע ראוי. וביני ביני מינתה את חתנה לש"ץ ליטול חלק מה בשכר שירותו ולהביא לה השאר או ליטול את הכל בשכרו כי חתנה הוא. ושוב מתה וירש אותה בנה ומת הבן והניח בת ונשאת. הדבר פשוט שיוכל בעל הבת היורשת את אביה וזקינתה להעביר את הש"ץ בעל בת הזקנה ולמנות אחר במקומו כשתתן לו חלק מה בשכרו והשאר יתן לו לאשתו ולמרבה יהיה לבעל בת הזקנה דין קדימה על ש"ץ אחר שאם יתרצה הוא להיות ש"ץ וליטול כמו שנוטל האחר הוא קודם דכיון שעלה לא ירד ושום חסרון אין לבעל הבת היורשת כיון שהוא עצמו אינו ראוי אלא שרוצה למנות אחר וקרוב זה. לזה נהנה וזה אינו חסר דכופין על מדת סדום. אבל לומר שזכה בעל בת הזקנה לגמרי בהנאת השררה כולה ולא ישאר לבת הבן. היורשת באמת כ"א שכי' מקום. זה לא יעלה על הדעת כלל. וגם הרבנים ז"ל לא דיברו אלא בזרע החכם שזוכים בירושת שררתו מן הדין שזוכה הראוי ולא הבלתי ראוי עד שילמוד הבלתי ראוי או יוליד זרע כשר ויתוסף על הראוי. אבל על איש נכרי שאינו יורש כלל לא דיברו ומה ענין הפקר לכאן והיא של בעלים גוף ושררה שירשה אותם האלמנה והורישתם לבנה ובנה לבתו. וז"ל הרב מוא"ח זלה"ה בתשו' בה"ך של יחיד אין בה קדושה של כולם ויכול למוכרה ולמשתי בדמיה שכרא ולוקח למשתי בה עמרא ואין קדושת בה"ך האמורה בפ' בני העיר אלא בבה"כ של רבים וכמבואר שם ובטור ומר"ן באו"ח סי' קנ"ג. אבל של יחיד אעפ"י שהתפללו בו רבים לא קדיש כיון שלא הקדישוהו בעלים לחלוטין כדין כל ההקדשות ואכתי ממונם הוא למכור ולמשכן וכו' ואע"ג שהתפללו בו רבים הו"ל כסודנא דצר ביה ולא אזמיניה דלא קדיש. ולפיכך כל שלא ירדה לו קדושה אין בה דין שררה של כלום. וגם כיון שממנו הוא לא שייכא שררה דשררה היינו שהשליטוהו רבים על מינוי וגדולה זו. משא"כ בזה שמלך מעצמו על כל הרוצה להסתופף בצל קורתו שאינו אלא כעושה בית דירה לשכר דאיתא בסי' קע"ה ס"ו דהשכר בין האחים היורשים לאמצע ויכול אחד מהאחין שאינו ראוי להעמיד אחר במקומו כרצונו דממונה הוא לכל דבריו. הגע עצמך בא היורש ואסר דריסת הרגל על כל בני בה"ך היכן שררתו של המחזיק. וה"ז אסף רוח בחנפיו. וכן להדייא בתשובת הרב הגדול מוהר"ר שלמה דוראן ז"ל בס' חוט המשולש שאלה ז' והסכים עמו מוהר"ר צמח ז"ל אביו וכל רבני העיר וגדוליה יעו"ש. וכן הוא להדייא בדברי זקינו מורינו הרשב"ץ יעו"ש בתשו' ה' מתשוב' וכן נמצא בפשיטות לא"ז הרב המשבי"ר זצ"ל פשיט ותני דבה"ך של יחיד אין בה שררה של כלום וחולקים כולם בשוה ראוי ובלתי ראוי. ואשה נוטלתה בכתובתה ואוכלת כל הנאותיה. וכן נמשך אחריו מהרי"ט תלמידו זלה"ה. וכן ראיתי בכתב החכם כהרמ"ט זלה"ה שתמיד היה לבו נוקפו ושיניו קהות כחומץ לשיניים לפסוק דין שררה בבה"כ של יחיד עד אשר נתפשטה הוראת הרשב"ץ ז"ל ונגלית לבין החיים עמד בתפלה מתי תבא לידו ויקיימנה ע"ש ולפיכך הדבר פשוט דכוותיה דהרשב"ץ וסיעתו נקיטי' אם ממה שלא ראה מוהריב"ץ וסיעתו לדברי הראשונים ז"ל דבימיו עדיין לא יצא הספר ההוא לאור הדפוס. וכתב מוהריק"ו בשורש צ"ו והביאה מור"ם בסי' כ"ה ס"ב דכל שלא ראה האחרון לדברי הראשונים לא אמרינן הלכה כבתראי משום דאי הוה חזאי האחרון לדברי הראשונים הוה הדר ביה. ועוד כתב הרב מהר"מ אלשיך בתשובה והביאה הש"ך שם דלא אמרינן הלכתא כבתראי אלא כהדרגת אמוראי בתנאי לגבי אמוראי קמאי. ודא כהדרגת אמוראי לגבי תנאי. ועוד דמסתבר טעמא דהרשב"ץ ז"ל וכדכתיבנא.
אמת דבבה"ך של צבור דינו של הרב מוהריב"ץ אמת ששררת בה"כ היא למי שנתנו צבור תחלה וזוכה בה לו ולזרעו אחריו הראוי למלאת מקום אבותיו דוקא. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ולא המלכות לבד אלא כל השררות ירושה וכו' ע"ש. ולכך אין אדם יכול לסלקו ממנה ואין לה הפסק מזרעו הראוי לדורות עולם. וגם הוא אינו רשאי למוכרה ולא ליתנה לאחרים זולת אם נסתלק ממנה מעצמו ומרצונו שאז הצבור רשאים למנות אחר אבל אם נסתלק מחמת אונס כשיעבור האונס חוזר למקומו וכמבואר כ"ז ממ"ש מור"ם סס"י קמ"ט בשם המרדכי יע"ש:
ולכך בנ"ד שמחצית בה"כ הוא של הצבור. והם מינו את החכם והשליטוהו עליהם לשרת בקדש לגבי חלקם מיהת לא מצו לאחותיה משררתו שכבר החזיק בה ויש לו לשרת בחלקם כל הימים הוא וזרעו הראוי וליטול שט"ו כאשר התנו עמו בתחלה. אכן לגבי חלקו שהוא של יחיד אם זכו בדגא"א יכולים לסלקו ממנו מכל וכל ולמנות אחר בחריקיה אם ירצו דממון הדיוט הוא לכל דבר וכמ"ש עכ"ל:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן ז
שאלה מעיר רבאט
ראובן כתב בכתב ידו בזה"ל. אני חו"מ מסכים ומתנדב נדבה לה' סך כו"ך בכל חדש מדח"ב ע"י הפקיד פב"פ לחלק לת"ח הלומדים כפי שנראה לו. וכ"מ שיעשה הפקיד רצוי ומקובל כאלו חילקתי אני בידי. וימשך הפרס מכאן וע"ס זמן מה. וחתם שמו ע"ז. ונתן הכ"י אל הפקיד שעשה. וכעת בתוך הזמן נלב"ע וחלי"ש. והניח אשתו ובניו קטנים. אם חייבים היורשים לפרוע נדר אביהם מפני אמירתו לגבוה וכו' וזכה ההקדש בסך העולה ע"ס הזמן שקצב שהיה גברא דאמיד עד מאד. ובודאי בשעה שנדר הי"ל ממון בעין מונח על חד אלף מסך שנדר. אלא שלא רצה ליתן אותו בב"א כ"א בסירוגין לחדשים להנאת ת"ח. שימשך הפרס. ולא יאכלוהו בב"א. ולהנאתו ג"כ שילמדו ת"ח במשך הזמן ההוא להחזיק בידי לומדי תורה ויקחו מדח"ב. ואמרי' על האי גברא דאמיד דמתחילה אחר דנחית לכתוב ולחתום בכ"י כמו שנדר ומסר הכת"י לפקיד לחלק מדח"ב לת"ח. כאלו מסר אותו ליד הת"ח לחיוב. ולראיה כדי שילמדו בטוחים בלב שלם ובנפש חפצה. והפקיד הוא ידם וכאלו מסר להם הממון בב"א ע"י הפקיד לתת אותו בסירוגין מדח"ב. ואחר שהוא עשיר גדול בתכלית העושר והוא ירא שמים. ונתנדב מאליו ומעצמו לעשות זאת המצוה המפוארה. להחזיק בידי לומדי תורה. להיות לו צנה וסוחרה. ודאי עשה אותה כהוגן וכשורה. והפריש מממונו סך העולה שנדר ע"ס זמן שקצב. וייחדו לתת אותו בסירוגין להנאת ת"ח ולהנאתו ג"כ. וכמ"ש. ובפי' אמר אל הפקיד פה אל פה. תן להם לת"ח מדח"ב ובכל שנה ושנה תכתוב ליד מי מחביריך איטרא שאפרע אותה מיד ולאלתר. כי הם מוכנים ומזומנים. וכך העיד הפקיד שכך א"ל כשנתן לו הכת"י לראיה. על הכל יורנו מו"ץ אם חייבים האלמנה והיורשים לפרוע נדר אביהם המנו"ח נ"ע אם לאו ושכמ"ה:
תשובה. לכאורה יש לפקפק בעיקר הנדר עצמו. אם חל על הנודר עצמו ואינו יכול לחזור בו או לא. ביען שאין אנו יודעים שנדר כל עיקר כ"א מתוך כתב ידו הנז"ל. ואפשר שלא הוציאו בשפתיו אלא שגמר בלבו וכתב ומסר לפקיד וא"כ יש לומר שלא חל הנדר כל עיקר. שהרי מ"ש הפוס' ומר"ן ז"ל בהלכות צדקה סי' רנ"ח ס"ו דנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו. הוא מקרא דאשר דברת בפיך דדרשינן בפיך זו צדקה. וא"כ י"ל דדמי לשאר נדר ושבו' הרשות דאינן חלין עד שיוציא בשפתיו. מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים. וכמ"ש מר"ן בהלכות נדרים סי' ר"י ובהלכות שבועות סי' רל"ט. ולשון רז"ל עצמו בנדרי הקדש כך הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. אלמא דבעי אמירה. אבל דברים שבלב אינם דברים. וא"כ הגומר בלבו לתת צדקה ולא הוציא בשפתיו י"ל דאינו מתחייב ויכול לחזור בו. ואפי' כתב בכת"י וחתימתו לא מהני. דסו"ס אין כאן ביטוי שפתים כן מפורש להדייא בדברי האחרונים ז"ל הביא דבריהם הבאה"ט בהל' נדרים סי' ר"ח סק"ג וז"ל נדר או נזירות או שבועה שלא הוציאו מפיו אלא שחתם בשטר ההודאה אין בהם ממש. מהריב. סי' ט"ל ח"א. וח"ג סי' נ"ד. ח"ד סי' נ"ד. ומהר"מ גאלנטי סי' י"ג ע"ב שכ"ב ע"ך. ועוד כתב הנשבע או מקבל נזירות ע"י כתב. אם נאמן לומר שלא הוציא שבועה מפיו. עיין תומת ישרים סי ט' ומהריב"ל ח"א סי' מ"א ומהר"מ טראני ח"א סי' ר"מ. ובמ"ש סי' ס' ס"ג קכ"ט. וע"ל סי' רל"ב. ברמ"א ע"כ. וכן בסי' ר"י ס"א על דברי מר"ן שם דאין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו כתב הבאה"ט וז"ל אפי' כתב בכת"י הריני מקבל הנדר או שבועה אין בהם ממש. ע"ך. וע"ע בהג"ה בי"ד סי' רל"ב סוף סעיף י"ב. ובש"ך שם. ובסמ"ע בח"מ סי' ע"ב סקי"ח בשם תה"ד ודרכי משה דאם הודה ברבים שנשבע. או כתב בכת"י שנשבע. ואומר אח"ך שלא נשבע באמת אין עליו איסור שבועה משום הודאתו או כתב ידו. ויותר כתב הט"ז שם דאפי' כתב בכת"י שנשבע בפועל אם אומר שלא נשבע. ונותן אמתלא למה כתב כן נאמן. ודלא כהסמ"ע שכתב דאם כתב שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע ע"ש. מכ"ז מבואר דכת"י לא חשיב אלא כדברים שבלב. בין בנדר בין בשבועה ולא חיילי כל עיקר. ויותר מפו' בבאה"ט בהלכות צדקה סי' רנ"ח סק"ח דלאו דוקא בשבועות ונדרי הרשות הוא דבעי' להוציא בפיו. אלא גבי צדקה גופיה דהוי נדרי גבוה בעי' הוצאה בפה ולא מהני כת"י וז"ל והא דאמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דוקא בפה. אבל בכתב בלי הזכרה בפה אינו כלום. הר"מ גאלנטי סי' י"ג ע"ך וא"ך בנד"ז שאין עדים שהוציא בפיו ואין כאן אלא כת"י אי הוה קיים היה יכול לחזור בו ולטעון שלא הוציא בפיו. ועכשיו שמת טוענין ליורשים:
ועדות הפקיד שהכת"י יוצא מתחת ידו כנז' בשאלה שהעיד שבשעה שנתן לו הכת"י אמר לו פה אל פה. תן להם לת"ח מדח"ב. ובכל שנה ושנה תכתוב ליד מי מחביריך איטרא שאפרע אותה מיד ולאלתר כי הם מוכנים ומזומנים ע"ך. נר' פשוט שאין בה כדאי לחייב אפי' לנודר עצמו וכ"ש ליורשים. חדא שאין הפקיד הנז' אלא עד אחד. ואי הוה נודר קיים היה יכול להכחישו שלא אמר לו כן אלא מתוך הכתב ג"כ. או שלא אמר לו כן לא בפה ולא בכתב. אלא שנתן או שלח לו הכת"י להודיעו מה חישב ושהוא הפקיד שיהיה ע"ז לחלק כשישלח לידו. ועיין בהל' צדקה סי' רנ"ט בסופו בהג"ה. דאם אמר א' ליורשים כיס זה של צדקה אינו נאמן. אלא אם במקום שהיה יכול ליטלו וליתנו לצדקה דאז נאמן במגו ע"ש. ואע"ג דבנד"ז הפקיד הוא כעין שליש בין הנודר. ובין הת"ח הלומדים. בכי הא אין השליש נאמן נגד הלוה. ודמי למ"ש הטור ומר"ן בסי' נ"ו שטר היוצא מתחת יד שליש והלוה טוען מזוייף או פרוע. אם אין יכולין לקיים חתימת העדים אע"פ שהשליש מעיד שהמלוה והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכו"ך נשאר עדיין לפרוע משט"ז אינו נאמן. דלא עדיף כח שליש מכח בעל דבר עצמו וכו' ע"ש. והכא נמי לא עדיף כח הנפקד שהוא הפקיד מבעלי דבר עצמן שהם הת"ח הלומדים. שאפי' אם היה הכת"י בידם יכול היה הנודר לטעון לא נדרתי בפה. ומה גם אם הפקיד נוגע בעדות כגון שיש לו או לקרוביו הנאה בדבר זה. ודמי לגזברים שיש להם הנאה שאינם נאמנים וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז דפשיטא דהכא נמי אין הפקיד נאמן. דשליש נמי הנוגע בדבר אינו נאמן וכ' בריש סי' נ"ו ע"ש ועוד אפי' נאמין לדברי הפקיד מ"מ נראה שאין זה מספיק להחשיבו כנודר ב עיקר הנדר הוא מה שכתוב בכת"י ודבריו אא פקיד אינו אלא דברי חול. ולא לשום נדר נתכוון אלא דרך הלואה ופרעון שאמר לו שילוהו מה שהוא אומר לו והוא יפרע לו. ועוד שלא נתברר בדברי הפקיד שהוציא הנודר בפיו ואמר לו שילוהו כל הסך העולה ע"ס הזמן לחלקו מדח"ב ושהוא יפרע לו כל הסך העולה לו בכל הזמן הנז' מדי שנה בשנה שאז היה אפשר לומר שהרי הוציא בפיו לתת כל הסך העולה בכל הזמן. אמנם בעדות הפקיד לא נזכר אלא שאמר לו תן לת"ח מדח"ב ובכל שנה אפרע לך ולא הזכיר כמה שנים יהיה זה. כי סמך על הזמן שבכתי' ונמצא שעיקר הנדר שע"ס הזמן אינו אלא ע"י כתי' ולא בפה. ואינו כלום וכמ"ש:
גם מה שרצה השואל לומר שממה שאמר לפקיד כי הם מוכנים ומזומנים. יש לו' שכבר הפריש כל הסך העולה בכל הזמן שנזכר בכתי' וכיון שנתן, הכ"י ליד הפקיד הו"ל כאלו באו ליד גבאי. וזכו הלומדים בכל הסך העולה ע"ס הזמן אין בזה ממש. כי זה היה אמת אם היו כאן שני עדים שהודה לפניהם שהפריש כו"ך לצדקה והנם מיוחדים בידו. דאז אפשר שהיה חייב ליתנם שאע"פ שאין ידוע שנדר תחילה בפה כיון שהודה שכבר הפרישם ועשה מעשה. ולאו משום דחשבינן ליהו כאלו באו ליד גבאי. דליתא. שהרי אמרו שהאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו עד שלא בא ליד גבאי. יכול לשנותו. בין ללוותו לעצמו בין לאחר. כמ"ש רי"ס רנ"ט וכן לענין שאלה כתב בסי' רנ"ח ואם הגיע ליד גבאי אינו יכול לישאל עליו. משמע דכל שלא בא ליד גבאי אע"פ שהפרישו ואמר כן לגבאי יכול לחזור ולישאל על נדרו. אלא משום דכיון שהודה שהפרישם נתחייב באחריותם. וכל שלא נשאל על נדרו חייב לפרוע אחרים תחתיהם. וכמ"ש שם בסי' רנ"ט. אבל השתא אין כאן אלא עד א'. וגם שלא אמר לו אלא כי הם מוכנים ומזומנים. ואין כוונתו בזה שהם מופרשים ומיוחדים אצלו. אלא לומר לו שלא יחוש פן יעכב את חבירו מלפרוע לו מיד. כי יש לי רב ובכל עת מוכן ומזומן בידי לפרוע לו מיד. והאומדנא שכתב השואל איפכא מסתברא. דאדרבא אחר שהוא עשיר גדול ומופלג בעושר הרבה לא יחוש להפריש מיד. כי בוטח הוא בעשרו המופלג שלא ימוט לעולם ועד. ובכל זמן שישלח לו יהיה מוכן ומזומן בידו לפרוע. ואינו חושש להפריש אלא אדם בינוני שירא פן יתמוטט. או שלא יהיה בידו מזומן לפרוע בשלוח שאול מאתו הפקיד. באופן דלכאורה אין הכתי' הנ"ב כדאי לחייב אפי' לנודר עצמו וכ"ש ליורשיו:
אך לכי דייקינן פורתא. נר' דהא ליתא. ובודאי כדאי הוא הכתי' הנ"ב לחייב את הנודר ואת יורשיו לפרוע כל הסך העולה ע"ס הזמן שקצב. ומדברי כל הפוסקים דאייתינן לעיל דאין הנדר חל מתוך הכתב אין ראיה כלל לנד"ז. דאפשר דכולהו לא מיירי אלא בנדר ושבועות הרשות. אבל בנדרי הקדש וצדקה אפי' גמר בלבו לבד מהני לרוב הפוסקים. ומ"ש הבאה"ט בשם מהר"מ גאלנטי דאייתי' דגבי הקדש וצדקה נמי לא מהני גמר בלבו. או כתב בכת"י היא דעת יחידית. וכמו שנבאר. וכבר נשאל על כיוצא בזה הרב מהריק"ו בשורש קס"א בראובן שמת ונמצא ברשותו כת"י שכתוב בו שהקדיש כלים בבה"ך. וצידד השואל כמה צדדים לבטל ההקדש. חדא שאין בני העיר נאמנים לקיים כת"י המקדיש. ועוד דאימור כתבו ונמלך. ואחר כל זה סיים השואל וז"ל וכי תימא כיון שהיה בדעתו להקדישו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. זה אינו. שהרי כתב בטח"מ סי' רי"ב בשם תשו' הרא"ש בקונה קרקע ע"ד להקדישו דאם לא הוציא בשפתיו הוי דברים שבלב. ואע"ג דאמר כל נדיב לב עולות. הא אמרי' חולין מקדשים לא גמרינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין. שאין הקדש עתה לבדק הבית. ואינו אלא צדקה. הילכך צריך להוציא בשפתיו. עכ"ל השואל. והרב מהריק"ו הרבה להשיב על דבריו דיכולין הקהל לקיים הכת"י. וגם לא אמרי' בכי הא אימור כתבה ונמלך. ועל מ"ש דלא מהני גמר בלבו השיב לו שהרא"ש ז"ל תופס שיטתו כר"י. שפסק גבי תענית דצריך להוציא בפיו ולא סגי בקבלת הלב. משום דס"ל חולין מקדשים לא גמרי. אבל ר"ת נחלק עליו וס"ל דסגי בקבלת הלב. דדוקא בשבועה דגלי קרא לבטא בשפתים. אבל בתענית סגי בקבלת הלב. דהוי בכלל כל נדיב עולות. וכן הגיה רבינו פרץ בסמ"ק וכו'. משמע דהא מילתא דהוצאה בפה תלייא באשלי רברבי ה"ה ר"ת ור"י. וגם משמע ששיטת התוס' דע"ז ורבי' פרץ דבתראה הוא והוה דייק טובא. תופס עיקר כדברי ר"ת. וגם הרא"ש עצמו דלכאורה ס"ל כר"י באותה תשובה שהביא בטח"מ. מ"מ כתב בפרק קמא דתענית בשם הר"ר יהודה בשם ר"ת אם גמר בדעתו להתענות וכו' אלא שלא הוציא בפיו מקרי שפיר תענית. דהוי בכלל נדיב לב עולות. כדאמרי' בפ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו מועיל. ואע"ג דקאמר התם לענין שבועה לא מהני עד שיוציא בפיו דכתיב לבטא בשפתים. מסתברא דכל ענייני נדר ילפי מהדדי. דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו. וה"ה גבי תענית. עכ"ל האשרי פ"ק דתענית. והרי לך דכתב דכל ענייני נדר ילפי מהדדי. ודוקא לענין שבועה הוא דבעי' הוצאה בפה. וגם אמר בהדייה דגבי צדקה מועל גמר בלבו היפך מ"ש בתשובה. והיינו כדברי ר"ת וכו' וא"כ דרבינו פרץ והרא"ש בספרו וגם התוס' דע"ז כולן פסקו כר"ת ראוי הוא לפסוק כמותו ולומר דלא בעינן הוצאה בפה כ"א לענין שבועה דגלי קרא לבטא בשפתים. אבל לגבי נדר כי הכא לא בעינן הוצאה בפה עכ"ל מהריק"ו ז"ל. וכן כתב המרדכי פ"ק דקידושין וז"ל כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה. בית זה הקדש קנה. וה"ה נמי במחשבה בלא אמירה כדכתיב כל נדיב לב. כדילפינן פ"ג דשבועות. אלא משום דהכא מיירי שכופין אותו ב"ד לתת. ואין אנו יודעין מחשבתו עד שיאמר. אבל ירא שמים חייב משחישב ודכוותה גרסינן בפ"ב ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא. והיינו מעליותא דאף להדיוט מקיים מחשבתו עכ"ל. והרב"י בהלכות צדקה סימן רנ"ח הביא תשו' הרא"ש הנ"ל וכתב עליה וז"ל אבל המרדכי כתב בפ"ק דב"ב דמדאמרינן פ"ג דשבועות גמר בלבו מניין. ת"ל כל נדיב לב. ור"פ האיש מקדש פריך סתמא דש"ס אקדשים ותרומה. מה להנך שכן ישנן במחשבה. פסק בתשו' הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו. ואע"ג דפ"ג דשבועות קאמר דתרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. פירש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמייא. הילכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו מוציא בפיו. עכ"ל. ומוהריק"ו בשורש קס"א כתב שהרא"ש בתשו' הנז' תופס כר"י. ושר"ת חולק וסובר שא"ץ להוציא בשפתיו. וכד' רבינו פרץ בהגהות סמ"ק. וגם הרא"ש עצמו בפ"ק דתענית כתב דגבי צדקה מועיל גמר בלבו. ולפיכך הסכים מהריק"ו לפסוק דגבי צדקה מועיל גמר בלבו. עכ"ל הרב"י ז"ל. ונר' מדבריו ז"ל שדעתו מסכמת לדברי מהריק"ו לפסוק כדעת החולקים על הרא"ש בתשו' מדמייתי לדבריהם באחרונה ובלשון אבל. וכן בדין כי הם הרבים. ומה גם שהרא"ש עצמו בפסקיו סובר כמותם. גם הטור בהלכות תענית סי' תקס"ג הביא דברי ר"ת בסתם. והרב"י שם הביא על דבריו דברי הרא"ש בפסקיו הנז'. וסיים שהסמ"ק והגמי"י כתבו דברי ר"ת. וגם המרדכי כתב כן בשם הר' פרץ. וגם מהריק"ו בשורש קס"א כתב דאע"ג דר"י סובר שצריך להוציא בפה. נר' לפסוק הלכה כר"ת עכ"ל. וכ"כ ג"כ שם בב"י סי' תקס"ב ס"ו ובש"ע ע"ש:
גם בש"ע ח"מ סי' רי"ב ס"ח הביא ב' הסברות. וכתב סברת החולקים בתחלה בלשון יש אומרים. וס' הרא"ש בתשו' בלשון יש מי שאומר ע"ש. מוכח מדבריו שרצה לו' שדעת הרא"ש בתשו' היא סברא יחידית ויש לפסוק כדעת הרבים. וכן סיים מור"ם שם בהגה דיש להחמיר כס' הראשונה. גם בהל' צדקה סי' רנ"ח הביא מור"ם בש"ע בהגה ב' הסברות וסיים והעיקר כס' א' ע"ש. הרי מבואר מכ"ז דהעיקר להלכה כדברי האו' דבצדקה גמר בלבו א"ץ להוציא בפיו. ולא אמרו אמירתו לגבוה וכו' דמשמע דבעי אמירה אלא לענין שיכופו אותו ב"ד לתת. דאם לא אמר מנין אנו יודעין מה שבלבו. ובודאי אילו ראה מהר"מ גאלנטי הנ"ל דברי כל הנך רבוותא לא היה פוסק כן. וגם הבאה"ט שהביא דבריו כתב עליו וזה לשונו ועיין בהגה מחלוקת הרא"ש ומרדכי. כלומר דמהרמ"ג תופס שיטת הרא"ש בתשו'. וכבר נתבאר שכל הפוסקים חלוקים עליו. וגם הוא עצמו בפסקיו פסק כמותם:.
גם הרב מהריב"ל ח"ג סי' ל"ו נראה שנעלם ממנו דברי כל הנך רבוותא החולקים על תשו' הרא"ש הנ"ל. ולכך כתב במעשה שבא לפניו בא' שחילק מנכסיו לבניו. והתחיל לחלק צדקות ומת. והיה ניכר מתוך צוואתו שהיה בלבו לתת כל שאר ממנו לצדקה. וכתב הרב על פי תשו' הרא"ש הנז' דכיון שלא הוציא בפיו אע"פ שגמר בלבו לא מהני וסיים ואע"ג דהמרדכי כתב בפ"ק דב"ב דפירש"י בתשו' דצדקה כנדרים ונדבות דמייא. הילכך גמר בלבו ליתן צדקה כאלו הוציא בפיו. מ"מ מספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת היורשים ע"כ. ובודאי שנעלם ממנו דברי מהריק"ו הנז' שפסק דגמר בלבו מהני אפי' נגד היורשים. ואע"ג דבנדון דידיה היו הקהל תפוסים. מדבריו ז"ל מוכח שאפי' להוציא ראוי לפסוק כן ע"ש. כי רבים החולקים ע"ד הרא"ש בתשו'. וגם הרא"ש עצמו בפסקיו פסק כמותם. וכמ"ש. ואיך שיהיה לדידן אין לנו אלא הכרעת מר"ן ומור"ם שדעתם מבוארת דגמר בלבו לחוד מהני וכמ"ש. וא"כ בנד"ז דאיכא כת"י וחתימתו שמעיד על מה שגמר בלבו בלב שלם אפי' נניח שלא הוציא בשפתיו חייב לקיים. ואם מת מוציאין מהיורשים. ונד"ז עדיף טובא מנדון מהריק"ו ז"ל דהתם נמצא הכת"י בביתו. ולא מסרו לקהל שמפני כן עלה ע"ד השואל לטעון אימור כתבה ונמלך. אבל הכא הכת"י יוצא מתחת יד הפקיד. ובודאי כיון שכתבו ומסרו לו גמר ומשעבד נפשיה בלב שלם. ומה גם לפי הנשמע ולפי הנראה שהנודר הזה הוא בכרכי הים. שכל חיוביהם וקנייניהם הם ע"י כת"י והוא להם כשטר גמור. ואינם יכולין לטעון פרעתי כנגדו. וכמ"ש הכנה"ג בסי' ס"ט סכ"ב וכ"ג וכ"ד מהגהו' ב"י ע"ש. דודאי כיון שכתב בכת"י ומסרו ליד הפקיד ודאי לחיוב גמור נתכוון שיהיה הכת"י ביד הפקיד לזכות הלומדים כשטר גמור עליו כשאר כל כת"י שנותנין ביניהם על כל הלוואות והקנאות:
ומה גם שכבר התחיל הנודר הזה במצוה זו בחייו. והוציא מחשבתו לפועל ונהג כן לפי הנשמע יותר מג' שנים. דפשיטא דהוי נדר עליו לכל הזמן שקצב. ולא גרע ממי שנהג להתענות תענית שלפני ר"ה. ושבין ר"ה ליוה"ך. ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז. דקי"ל אם בשעה שהתחיל לנהוג כן היה דעתו לעולם ונהג כן אפי' פ"א הוי נדר וצריך התרה. וכמ"ש בהל' נדרים רי"ס רי"ד ע"ש
איברא דלגבי היורשים לכאו' היה נר' לפקפק בנד"ז מדברי הרב ב"י סי' רי"ב ובכ"מ פ' כ"ב מהלכות מכירה אהא דכתב הרמב"ם שם. וז"ל דין הקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו. שאילו אמר אדם שכל מה שתלד בהמתי יהיה להקדש בדק הבית. או יהיה אסור עלי. או אתננו לצדקה. אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה. והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כ"מ שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים. יש גאונים שחולקים על דבר זה ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדבר שההדיוט קונה בהם. ולפיכך לא יזכו בדבר שלבל"ע. ואין דעתי נוטה לדברים אלו. שאין אדם מצווה להקנות. והוא מצווה לקיים דברו בצדקה או בהקדש. כמו שמצווה לקיים הנדר. כמו שביארנו בערכין עכ"ל והביאו מר"ן ז"ל בח"מ סי' רי"ב ע"ש. והנה הראב"ד ז"ל כתב ע"ד רבינו הללו וז"ל רואה אני שהוא מוסיף אפי' על דברי הרב ז"ל וכו'. ואני אומר שאם ח"ע בכך שאמר אתן לעניים כו"ך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה ה"ז ח"ע ויתן. אבל אם אמר ינתן לעניים כו"ך מפירות שלא בל"ע לא קנו עניים לדברי הרב עכ"ל. והיא ס' י"א שהביא מור"ם שם בסי' רי"ב ע"ש. והרב המגיד ומר"ן בכ"מ כתבו שגם דברי הרמב"ם אינם אלא באומר אתן לכשיבא לעולם דחייב לקיים משום נדר וכהראב"ד. אבל באומר ינתן פשיטא דלא זכו העניים. ואין כאן מחלוקת ע"ש. אלא שחזר מר"ן ז"ל וכתב וז"ל אבל אי איכא למידק ע"ד רבינו אינו אלא במ"ש שאם צוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים. ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כ"מ שיוציא אילן זה אתן לעניים. מ"מ מי שמחויב לתתו לעניים דהיינו הש"מ. ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם. וזוהי השגת הראב"ד. ונ"ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כ"מ שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקביל. והו"ל כאלו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם עכ"ל. וכ"כ ג"כ מר"ן בב"י ע"ש. וגם על חלוקה זו של חיוב היורשים הביא מור"ם ז"ל שם בסי' רי"ב ס' החולקים דגם באו' אתן אין מתחייב אלא הנודר עצמו אם הוא קיים. אבל אם מת אין היורשים חייבים לתת. והוא מדברי המרדכי פ' מי שמת בשם מהר"מ ע"ש. והיא ג"כ דעת הראב"ד לדעת מר"ן ז"ל:
הנה מדברי מר"ן הנז' בב"י ובכ"מ נר' לכאורה דבכל מין נדר אין היורשים חייבים לשלם נדר אביהם אלא בשמעו ושתקו דהו"ל כאלו נדרו הם. אבל אם לא שמעו או ששמעו וערערו אינם חייבים לשלם אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד זאת נראה ממה שקבע דבריו הרמב"ם ז"ל בש"מ. משמע דדוקא במצווה והוא ש"מ שאין מתנתו או נדרו קונין אלא לאחר מיתה. שאם עמד חוזר. וכן בעודו ש"מ יכול לחזור אפי' בנדר וכמ"ש סי' ר"ן. דבהא הוא שייך שפיר למימר כיון שכוונת מורישם להקנות לאחר מיתה שהנכסים של היורשים. והם שמעו ושתקו הו"ל כאלו נדרו הם. אבל בנודר והוא בריא שדעתו לקיים בהיותו בריא שאין ליורשים בנכסים כלום. אף אם שמעו ושתקו ואח"ך מת מורישם אין חייבים לקיים. שהנדר לא חל אלא על אביהם לקיימו בעוד הנכסים שלו. וכשמת יצאו הנכסים לרשות יורשים והם לא נדרו. ואם שמעו ושתקו מאי הוי. והרי לא צוה על עת שיהיו הנכסים שלהם דהיינו לאחר מיתה שיערערו. וכ"ז לדעת מר"ן אליבא דהרמב"ם. ולדעת החולקים שהביא מור"ם אף בזו אין מתחייבים היורשים אפי' בש"מ ואפי' בשמעו ושתקו דבהכי מיירי הרמב"ם לדעת מר"ן: