שופריה דיעקב חלק ב· הרב יעקב בירדוגו
חושן המשפט · הלכות חלוקת שותפים בקרקע
סימן ל
יוסף אדרעי המומר רצה לחלוק קרקעות שהניח לו אביו עם הלמנתו ושאר יורשיו. והיו עליו חובות ומשכונות של ב"ב שהיה ממשכן סתם חלק שיש לו בקרקע אביו. והן עתה שרצה לברר חלקו בקרקעות אביו וחוששין שותפיו בקרקע שמא אחר שיבררו חלקם בקרקע וחלקו ימכור אותו למי שירצה לקנותו שאינם ב"ב ויחזרו בע"ח שלו על קרקע שנטלו הם לומר מאן פלג לך. ולזה אנחנו אומרים שאחר שיטול חלקו לפי ברירתו בגורל אין לבע"ח שלו דין ודברים על קרקע שנטלו הם. שכיון שברר חלקו כל החובות והמשכונות יחולו על חלקו. וחלוקתו עם שותפיו תועיל להציל חלקם שנטלו. כי הבע"ח אין להם על הקרקע כ"א שעבוד בעלמא. וגוף הקרקע שלו לחלוק ולמכור ולעשות בו מה שירצה וחלוקתו שחלק כאלו חלקו בע"ח שלו ולא נשאר לבע"ח שום דו"ד על חלקם שיטלו הם וכל זה פשוט א"ץ לראיה. והלכה רווחת דקי"ל דבע"ח מכאן ולהבא גובה ואין לו זכות בקרקע כ"א אחר שיגבוהו ב"ד וא"כ חלוקתו קיימת עליו ועל בע"ח שלו וזה פשוט ולראיה ביד היורשים והאלמנה ח"פ באב
תחפץ לפרט קטן. והשו"ב וקיים:
רפאל בירדוגו סיט"א
הדין דין אמת וע"ע בסי' קע"ג ס"ב ועיין רשב"ם בפ' בית כור דק"ו ע"ב דגורל מהני כאורים ותומים אפי' היכא דלא גמרי ומקנו. ועיין הלח"מ בפ"ב מהלכות שכנים דין י"א. ואולם נר' ברור דדוקא בשאר בע"ח של יוסף הנז' שלא שעבד או משכן להם קרקע פ' בפירוש הוא דפקע שעבודם מעל האלמנה ושאר יורשים אחר חלוקתם. אבל אם שעבד או משכן קרקע זה בפי' ודאי דלא פקע מיניה שעבודם אפי' לאחר חלוקתם אפי' עלה לחלק האלמנה ושאר היורשים. וזה פשוט. ולראיה ח"פ מכנאסא יע"א. באב הנז'. וקיים:
פתחיה בירדוגו סיט"א
מעולם לא משכן בידם קרקע פ' רק כל חו"ז שיש לו דאיך ימשכן קרקע פ' ואין לו בו כ"א חלק מה. ואם ימשכן הו"ל גזל ומשכן שאין במעשיו כלום. ומעכשיו בטלים מעשיו. ואין להם לחזור עליהם כי אם על חלקו שעלה לו בגורלו דוקא:
רפאל בירדוגו סיט"א
פס"ד זה איני יודע על מה אדניו הטבעו. ובתחלה אומר שידוע הוא שאחין שחלקו כלקוחות הן. שכל אחד מוכר לחבירו מה שנוגע לו בחלק חבירו ואין חבירו וכו'. וא"כ אם היו שלושה אחין וירשו חצר שיש בה שלשה בתים שעולה לכל אחד שליש בכל בית ואם א' מהאחין קודם שחלקו לוה מאחרים ושעבד בידם כל חו"ז שיש לו בחצר הנז' הרי כאלו פירש ששעבד להם שליש בכל בית. אחר שהם ג' אחין והחצר יש בה ג' בתים והגע עצמך שהלך הלוה הנז' ומכר שליש בית א' לזולת הרי בע"ח שלו שקדם למכר טורפה ממנו. אחר שכבר משועבד בידו. וא"כ אחר שיחלוקו ג"כ בגורל ויעלה ללוה הנז' בית א' מהג' ה"ה מוכר לאחיו ב' שלישים שיש לו בב' בתים האחרים ולמה לא יטרפם בע"ח שלו שקדם ושעבדם לו קודם החלוקה מהאחין. כמו אם מכרן לזולת. שאעפ"י שעלתה לו בית א' שלימה יאמרו הבע"ח אין אנו רוצים כ"א מה ששעבד בידינו שליש בכל בית. כי איפשר שיקרה מקרה ותפול בית א' נחזור על האחרים. אבל עכשיו אם תפול בית שעלתה בגורלו אנו מפסידין כל החוב ובלא"ה אפילו בלא טענה מאין הרגלים לכוף לבע"ח לחזור שעבודו על מקום שלא שעבד לו מתחלה. והגע עצמך בנד"ז אם ילך המומר וימכור הבית שעלתה לו לגוים יפסידו בע"ח. וזה דבר הנראה לענים שכל כוונתו לכך שיברר דבר מסוים כדי שימצא מי שיקנה אותו. ומטעם זה לבד יכולים בע"ח לעכב החלוקה. ולכן נר' פשוט שאינו רשאי לחלוק ולברר חלקו עד שירצו בע"ח שלו ויסכימו בק"ש על החלוקה. וזה לדעתי א"ץ שום ראיה. כי הסברה נותנת כך. ולראיה ח"פ וקים:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותאל ז"ל
אחר כך שמעתי שהמומר תבע היורשים לפני עש"ג וזכה בדיניהם לברר חלקו. וא"כ אונס זה הוא ליורשים. אבל בע"ח שהיו קדומים קודם החלוקה עדיין ידם נטויה על כל מקום שהיה משועבד בידם מתחלה וככחם אז כחם עתה. וזה פשוט למי שיודה על האמת:
אמת שהחלוקה ע"י ערכאות אינה חלוקה. אבל החלוקא בדיני ישראל דוחה כל הבע"ח. ולא יהי שהבע"ח הם בעלים עמם עצמם הם חולקים. והרי סופרי ישראל חולקים. וכשם שחלוקה מועלת לגבי הבעלים כן תועיל לגבי בע"ח שאין להם אלא שעבוד דוקא וזה פשוט מאד מאחר שהחלוקה בדין והיא ע"י סופרים הבקיאים ממילא לדחו כל הבע"ח דלא עדיף מהבעלים וקיים:
רפאל בירדוגו סיט"א.
סימן לא
שאלה מעי"ת תיטוואן יע"א
שני שותפים בבה"ך שרצו להפריד חבילת שותפותם ולעשות כ"א מהם בה"כ בפ"ע אם יכולין הש"ץ שבעיר לעכב על ידם באומרם שהם מסיגי גבול. והשות' הנז' טוענים שכיון שי"ל קהל והם מתרצים להחילק באופן שאינם צריכים לשו"א בעולם. וגם י"ל ס"ת וספסלים וכל טכסיסי הבה"ך מה מקום להשגת גבול בנדון כזה. על הכל יבא דבר המלך ודתו כדת מה לעשות:
תשובה. אם אין כללות הקהל והבדי"ץ שבעיר מקפידין מלהוסיף בה"ך חדשה. אלא שבעלי כנסיות שבעיר הם המערערין שלא להוסיף מפני שמגיעם חסרון ברבות הבתי כנסיות שיברחו מאצלם מבתי כנסיותיהם לכנסת חדשה. כי יצר להם המקום שהיו בו. או כדי שיושיבום בראש וכיוצא בזה. וממילא מתמעטת הנאתם. בזה נר' שאין יכולין בעלי כנסיות לעכב. ודמי לההיא דסי' קנ"ו ס"ה בשהיה א' מבני המבוי אומן או שהיה שם מרחץ או חנות או ריחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחר או טחון אחרת כנגדו אינו יכול למונעו ולומר לו אתה פוסק לחיי ואפי' היה מבני מבוי אחר וכו' ע"ש. ומיהו מהא דיו"ד סי' רמ"ה סכ"ב במלמד תינוקות שבא חבירו ופתח בית ללמד תינוקות בצדו כדי שיבואו לו תינוקות אחרים. או כדי שיבואו התינוקות שאצל זה אין יכול למחות בידו שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. ובהג"ה רב היושב בעיר וכו' ע"ש. אין ראיה לנד"ז דהתם קנאת סופרים תרבה חכמה. אבל בנד"ז נר' שאדרבא נמשך מזה קטיגורייא בין ת"ח וחילול השם זה מושך אצלו וזה מושך אצלו דמה"ט נהגו בכל ערי המערב לתקן שלא להוסיף שום בית הכנסת בלתי רשות הצבור. אבל כ"ז אם הצבור מקפידין. אבל בעלי הכנסיות לבדם אין יכולים לעכב משום דפסקי לחיותייהו וכמ"ש:
ומהא דכתב הרב מג"א זלה"ה בא"ח סי' קנ"ד סקכ"ג וז"ל. ומדברי הרא"ם נר' דס"ל דאם הבה"כ מכילה אותם אסורים ליפרד. וכ"ך במשפטי שמואל סי' מ"א עכ"ל. וטעמו נר' דכל שהם רבים בני הכנסת זהו הודו והדרו יתברך. וכמ"ש הכתוב ברב עם הדרת מלך ואומר הן אל כביר לא ימאס. אין להביא ראיה לנד"ז לאסור להצבור עצמן שבבה"כ ליפרד. די"ל דהתם מיירי בבה"ך של צבור. אבל בה"ך של יחיד שיש בה ב' שותפין ולא איתדר להו לישב יחד. וכדי לשפת שלם רוצים הקהל ליחלק ולילך מקצתן אחר זה ומקצתן אחר זה. איפשר דמצוה עבדי:
באופן שמצד הצבור של בית הכנסת אין איסור ליפרד. וגם מצד הש"ץ שבעיר אין יכולים לעכב משום דפסקי לחיותייהו. אך הבדי"ץ והקהל יכולים לעכב אם רואין שהוא צורך שעה. זהו הנלע"ד בזה. וצויי"מ. אכי"ר. יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן לב
שאלה מעי"ת פאס יע"א.:
שאלה אחת שאילנא מקמיה דמר בענין רו"ש לוי ויהודה וגד ואשר שהם שות' בכמה קרקעות. ויהי בעת מות ראובן נמ"ך בפנקסו הרגיל לכתוב בו כל ענייניו וז"ל. אני יש לי בחצר פ' טו"ב חלקים. וש' י"ב וכו' וכן שאר השות' פ' יש לו כו"ך ופ' כו"ך בענין שדק' לכתוב כמה יש לכ"א מהם בגוף הקרקעות. וכמה עולה לכל א' בשכי' הכל בדקדוק עצום. ועפי"ז חלקנו להם הקרקעות אחר מות ראובן. ולעת עתה נמצא כתוב שטר פשרה שבו נתפשרו השות' לחלוק הקרקעות ותוכו רצוף שראובן יש לו בקרקעות ח"י חלקים ושמעון י"א חלקים. ועל ידי זה קמו יורשי ראובן. וערערו ליטול י"ח חלקים. ושמעון לא יטול כ"א י"א חלקים כנז' בשטר הפשרה. ושמעון משיב דברים נכוחים באומרו שהודאת ראובן בכתב ידו בפנקסו כמאה עדים. ומה שכתוב בשטר הפשרה ג"כ הוא אמת והט' לפי שראובן הנז' הי"ל דין ודברים על ירושה א' עם השות' ונתפשרו עמו. אך שמעון הנז' מחמת שהיה יודע שהדין עמו לפי שכל חכמי המערב חתמו לזכותו הקדים רפואה למכתו וג"ד על הפשרה הנז'. באופן שכפי הדין יתרבה חלקו ויתמעט חלק ראובן וכמ"ש בפנקס. וטען שאחר הפשרה הראה ג"ד שלו לראובן והודה ראובן ולא בוש והודה על האמת וכתב בפי' שאין לו כ"א טו"ב חלקים ולשמעון י"ב. וכאשר עמדנו על דקדוק החשבון נמצאו הדברים מכוונים על נכון שכאשר תסיר הירושה שעליה עשו הפשרה תמצא כפ"ה שלא יעלה לראובן כ"א טו"ב חלקים ולשמעון י"ב חלקים ושאר השות' שלא ג"ד עלה חשבונם על נכון כמ"ש בפשרה. באופן שהדברים מוכיחים כדברי שמעון. לדבר הזה ישיב כת"ר תשובה שלימה מהו הדין אם זכה שמעון או לא ושכמ"ה:
רפאל אהרן מונסונייגו נר"ו
תשובה אחר עתרת החיים והשלום באתי להשיב מפני הכבוד במאי דבדיק לן מר בענין רו"ש וכו' כנ"ל. והנלע"ד להשיב שאחר שלא נודע אם הפנקס קדם לפשרה או הפשרה קדמה לפנקס וגם לא נודע כיצד היו מחזיקים בשנים האחרונות עד יום מות ראובן הרי שטר הפשרה והפנקס כמאן דליתנהו דמו. ואין לסמוך על שום א' מהם וכאלו טוענין בע"פ. ואלו ראובן קיים ובא לדון עם שמעון על החלק הזה. זה אומר שלי וזה אומר שלי ואין ראיה לא לזה ולא לזה. נר' שהיה דינם כההיא דסי' קמ"ו סכ"ב דכל דאלים גבר ע"ש. וכן אם כשמת ראובן מיד נמצאו שטר הפשרה והפנקס ונראו לפני ב"ד וטענו היורשים או הב"ד בעד היורשים. שאולי הפנקס קדם לפשרה ואולי כך היו מחזיקים בחיי ראובן כדברי שטר הפשרה. ושמעון טוען שטר הפשרה קדם ואחריו הפנקס ומעולם לא החזיק ראובן בחלק הזה. ואני הוא שהייתי מחזיק בו. נר' שהיה דין היורשים עם שמעון ג"כ כמו שהיה הדין בין שמעון וראובן. ויותר נר' לו' שכיון ששמעון טוען ברי והיורשים שמא. ברי ושמא ברי עדיף ולדברי שמעון שומעין אחר שיקבל חרם שכדבריו. כן הוא. דאע"ג דקי"ל דטענינן ליורש לא הוי טענתו כטענת ברי זהו לא יחזיק במה שבידו כבר וכההיא דסי' ק"מ שהקרקע תחת ידו ובא מחמת ירושה ומביא עדים שדר בה מורישו ג"ש. והוא מכחו יום א' או ההיפך. משא"כ בזה שלא נודע אם היתה למורישם בו חזקה אפי' יום א'. וגם הם אין להם חזקה בו כלל. וכיון שהיה הדין כן אפי' מתחי' קודם שהחזיק שמעון. כ"ש וק"ו השתא דמת ראובן והיורשים אינם יודעים מאומה ומן השמים סייעו ונפל האמת שלא נר' לפני ב"ד כ"א הפנקס וחלקו על פיו וזכה שמעון בחלק ההוא ע"פ ב"ד ועפ"י פנקסו והודאתו של ראובן. דפשי' ופשוט שאין להוציא ממנו עכשיו ע"פ שטר הפשרה שנמצא עכשיו כיון שאפי' היו שני הכתבים לפנינו תחלה היה ראוי שמעון לזכות כיון שהוא טוען ברי והיורשים שמא וכמ"ש. ולפחות היה לנו לו' כל דאלים גבר. ולו יהי מה שהחזיקוהו ב"ד תחי' כאלו גברה ידו ונטל בזרוע שוב אין להוציא מידו. ועי' סי' קל"ט ס"ג דאם עברו ב"ד ותפסו לא מהעוררין שלא לילך ולהחזיק דאין מוציאין וכו' ע"ש. וכ"ש בכגו"ז שכבר החזיקו לא' מפני שנר' להם שהדין עמו. ואח"ך הביא שכנגדו ראיה המוכחת שזכות שמעון מסופקת דפשיטא דזכה מי שזכה. וזה אמרנו אפי' נאמר שכח שטר הפשרה ככח הפנקס ואין כח בזה מזה. וכ"ש שנלע"ד שהפנקס שרגיל לכתוב בו אדם ענייניו יש לסמוך עליו יותר משטר הפשרה שזה הודאת פיו שכותב לנקות עצמו מאלד'ים ואדם ולצוות ביתו אחריו ולהודיעם כיצד יתנהגו עם שותפיהם. ואם היה הדבר שהפנקס קדם לשטר הפשרה ואח"ך נתפשרו ונתרבה חלקו בודאי היה נזהר לחזור ולהגיה ולו' שאח"ך נתבטלה החלוקה הנז'. וזו היא החלוקה האמתית. וכן כתב הרב בבד"ה סי' ס"ט ע"ש בשם הרשב"ץ. משם בעה"ת ע"ע. וע"ע בתשו' הרא"ש כלל פו' והביאה הטור ומר"ן בסי' צ"א דיש לדון ע"פ פנקסו של אדם שרגיל לכתוב בו עניניו אפי' להוציא מיתומ' קטנים ולא אמרי' אשתלי ולא הגיה. ומה גם היכא דיש רגלים לדבר שדברי הפנקס אמת ע"ש שהאריך בזה מאד וקרא אחר הטוען בעד היתו' בזה גורם רעה ואחר היתו' קרא מלא דיתמי דאכלי דלאו דידהו וכו'. ע"ש. ובנד"ז ג"כ רגלים מוכיחות יש שדברי הפנקס אמת ושהם עיקר כי הם אחרונים לפשרה. כי נתן בהם שמעון טעם כעיקר ונמצאו דבריו מכוונים כמוצא בדברי כת"ר. וגם שכל שאר החלקים של שאר השות' נמצאו מכוונים בפנקס כדברי שטר הפשרה ובחלק הזה לבד נפל שינוי ואף זו מן ההוכחות שאחר הפשרה אזי נעשה שינוי בחלק הזה.
באופן שהד"א לענ"ד שזכה שמעון בחלק ההוא. ומה שהיה ע"פ ב"ד תחלה הוא שיהיה. ומה שנעשה הוא שיעשה. ודברי יורשי ראובן מהבל ימעטו. וצויי"מ וימ"ן כי"ר:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן לג
קרא ערער הר' יוסף בר' סעדיה על אהרן עמאר באומרו שהיה למורישו ישראל אצאייג חלק בחצר הידועה לאהרן הנז' והוא רביע בג' רבעים לפי שבעל החצר חאיימיכו טולידאנו מכרה לגוים ונשארה לו החזקה. ושוב לפי דברי יוסף קנה ישראל אצאייג הנז' מאת הגוים ולא פדו הבעלים וזכה ישראל בגוף והבעלים הא' בחזקה שהיא רביע. ושוב מכר ישראל זכותו לגוי אחר ונשארה לו זכות החזקה של ג' רבעים וכשקנה אחר כך ישועה הגוף מאת הגוי והחזקה מאת יורשי חאיימיכו נמצא לישראל רביע בג' רבעים והוא שמינית וחצי בכל החצר והשאר לישועה וישועה לא כן עשה אלא שנטל הכל שלא כדין ומכר ומשכן הכל הוא ויורשיו עד שהגיעה כל החצר ליד אהרן הנז' ממנה בתורת משכונה שנמסרו לו או מאת הזולת וממנה בתורת מקנה. מאת יורשי ישועה. ואין למערער הנז' שום עדות ע"ז כלל. לא עדות המקנה ולא אפילו עדות דירת יום אחד אלא שאו' שמסורת בידו שכך היה הענין וגם אומר שאיפשר שמתוך האלעקד שביד המחזיקים איפשר שיתברר זה שקנה ומכר שעכ"פ כשקנה ישועה מהגוי הב' מסתמא נתן לו לעקד שבו קנה מגוי הראשון ושבו קנה ישראל מהגוי ושבו קנה הגוי הב' מאת ישראל וע"ג יכתב המכר שמכר הגוי הב' לישועה ואהרן המחזיק אומר שאין בידו לעקד כלל שהוא לא קנה ומשכן כ"א החצר בסתם גוף וחזקה בסופרי ישראל מאת יורשי ישועה. ואדרבה יש בידו כתבי זכיות של יורשי ישועה כתובים וחתומים בב"ד הגדול שלפנינו זלה"ה ובשאר סופרים וחכמים אשר היו לפנינו כולן כא' מעידים ומגידים שהחצר הנז' היה בה ליורשי חאיימיכו רביע. ולישועה ג' רבעים. כי ישועה קנה הגוף מהגוים ולא פדו הבעלים. ועוד קנו יורשי ישועה הרביע מאת יורשי חייאמיכו וכמו שהמציא לפנינו אהרן הנז' כתבי זכיות כו"ח ומקו' כראוי:
ואחר שמוע טענותיהם פסקתי להם שדברי יוסף מהבל ימעטו. ל"מ לפי המונח עכשיו שאין בידו שום שטר וראיה על מקנת זקינו כלל ואדרבא חבילות חבילות ביד אהרן המחזיק שישועה הוא הקונה מהגוי. שעל פיהם נראה שאפילו אם יהיו עדים שישראל קנה מהגוי כיון שחזר ומכר לגוי אחר וקנה ממנו ישועה לא נשאר זכות לישראל כי הזכות הנשארת לישראל המוכר לגוי משום דמוזיל גביה דאסמכוה אדין סקריקון כבר נטלוה הבעלים הא' שמכרו לגוי הראשון דמסתמא מה שקנה ישראל מהגוי הא' חזר ומכר לגוי הב' דהיינו כל החצר בכללותה שמכרו הבעלים הא' וכתוב בהאלעקד הא' שלא יעלה על הדעת שיקנה כל החצר בכללות ויחזור וימכור הגוף לבד שהוא ג"ר אלא בודאי שכל מה שכתוב בשטר קניית ישראל מהגוי הא' חזר ומכר לגוי השני ובשטר המקנה בודאי כתוב כל החצר. עוד זאת אפי' יתברר שנשארה לישראל זכות בחזקה כשמכר לגוי כי לא מכר לגוי כ"א ג"ר בפי' ודר והחזיק הגם שא"א שיתברר זה שהרי חבילות ראיות ביד אהרן המחזיק הנז' שכל החצר גוף וחזקה של יורשי ישועה ואין לזרים אתם. וזה יורה שלא נשאר לישראל זכות בה כשמכר לגוי או שמכר זכותו לישועה מיד שמכר הגוף לגוי ואם היה דר לא היה אלא בכח איזה משכונה שהיתה לו בחצר הנז' מכח חאיימיכו הנז' שכן מוכח בשטר מעשה ב"ד שביד יורשי ישועה שמזכירין שכשזכה ישועה בגוף והוציא הוצאות על כל החצר גוף וחזקה. מש' בידו חאיימיכו מקצת החזקה וחשש ממשכו' קדומה שיש לזולת על החזקה ולכן ביקש משכונה בב"ד בעד ההוצאות. שאיפשר שהזולת ההוא הוא ישראל אצאייג שהיתה לו משכונה על החזקה ונפדית. מ"מ אפילו לא היו ראיות לאהרן אלא החזקה לבד שהחזיקו יורשי ישועה המוכרים והממש' לו הם וב"ך. והם אחריהם כמה שנים תספיק לאהרן לטעון לו שחזר ישראל ומכר זכותו לישועה או ליורשיו. דאע"ג דקי"ל דשות' אין להם חזקה בקרקע הידוע שהוא של שניהם ואין בו דין חלוקה וכמ"ש בסי' קמ"ט ע"ש בס"ב נראה דדוקא שותפין עצמן שראינו אותם שנהגו שיתוף זמן מה ואחר כך החזיק אחד בחיי חבירו אבל אם מתו השות' והניחו בניהם וראינו יורשי א' מהם מחזיקין לבדם ויורשי הב' מעולם לא נהגו עמהם שיתוף בשום זמן נראה דעלתה למחזיקים חזקה אם הם טוענין קנינו מכם והרי זה בכלל מ"ש כל אלו שאמרו אין להם חזקה בניהם יש להם חזקה וכמ"ש ברי"ס קנ"ב וקיימא לן טוענין ללוקח מאי דמצי מוכר למיטען. ואפילו נאמר דשות' אינם בכלל זה שהבנים גם כן נקראים שות' ובמקום אבותיהם הם עומדים ומה שנהגו אבותיהם שיתוף זמן יועיל גם לבניהם. ולא דמי לבן גזלן ולבן אריס ולבן אומן שאין לאב זכות בקרקע כלל ובנו כמוהו וכיון שהבן אינו לא גזלן ולא אריס ולא אומן בדין הוא שתעלה לו חזקה כשבא בטענת עצמו. מ"מ נר' שעדיין יש לטעון ללוקח מהשותף שהמוכר לא קנה חלק חבירו מהא דכתב מור"ם סי' קמ"ו ס"י באשה שמכרה בפרסום אע"ג דאין לה חזקה בנכסי בעלה כיון שמכרה בפרסום טוענין ללוקח שעלה לה בכתו' דאם לא כן לא היו מניחין היורשים לאשה למכור בפרסום ע"ש. וסיים מור"ם וכן כל כיוצא בזה. ולכן נלע"ד שגם השותף המוכר קרקע המשותפת בפרסום כן דינו דאי על מה שאוכל חבירו תלינן שכך הסכימו שזה יאכל כו"ך שנים וחבירו אח"ך כמוהו. במוכר בפרסום מאי א"ל. ומזה נראה לנד"ז ג"כ שהחזיקו יורשי ישועה כמה שנים אחר מות אביהם בפני יורשי ישראל ומכרו ומשכנו בפרסום ולא דברו יורשי ישראל דבר דפשיטא דטוענין ללקוחות ולממש' שקנה ישועה מישראל או מיורשיו:
ובר מן דין כבר הורה זקן מהרי"ט ז"ל דלא אמרו שות' אין להם חזקה אלא בשדה שאכלה אחד זמן מה או חצר שדר בה אחד זמן מה. אבל אם חצר שנשכרת לדירה לאחרים אם א' השכירה ואכל שכי' שני חזקה עלתה לו חזקה שהשכי' ראויה ליחלק ואין אדם עשוי להניח שותפו להשכיר ולאכול שכירות לבדו ודוקא לדור הוא דמצוי לעשות:
ועוד נלע"ד שדבר זה תלוי בראות עיני ב"ד שאם ראינו שאכלה השות' שני חוקה או יותר מעט זמן שיוכל להיות שהתנו ביניהם לאכול זה ואחריו חבירו יש לדון דלא עלתה לו חזקה אבל אם ראינו שאכל השותף ל' או מ' שנה ואין דובר אליו דבר אין לנו לדון כן כלל שלא יעלה על הדעת שיתנו ביניהם שיאכל אחד כל ימי חיי חבירו וחבירו יאכלו בניו חלקו:
באופן שלא ראיתי שום ממש בערעורי יוסף הנז' אפילו אם היו לו עדים וראיה על המקנה שקנה זקינו ועל השארות זכותו בחזקה כשמכר ועל חזקתו באותו זכות וכל שכן שאין גם אחד מהם בידו ואין בפיו אלא שאם יראה לעקד של החצר יתברר ממנו שקנה זקינו כל החצר וכשמכר לא מכר כי אם ג"ר וממילא נשארת לו חזקת הג' רבעים וזה הבל שאפי' אם היו לו עדים ע"ז לא יועיל וכמ"ש. וכ"ש אם לא יתברר זה כ"א עפ"י אלעק"ד שביד המחזיקים. ולכן גערתי בנזיפה ביוסף הנז' במה שרצה להתעולל עלילות ולתבוע לאהרן לקבל חרם שאין לעקד של החצר בידו. אחר שכבר המציא לפנינו קבלת ח"ח מיורשי ישועה שאין להם שום עק"ד. ואם ר' לא שנאה. ר"ח מנין לו. מלבד שאפי' אם ימצא ויתברר ממנו כדבריו. מה יתן ומה יוסיף ולא חייבו ב"ד ז"ל ליורשי ישועה לקבל חרם על כך כ"א בעוד החצר בידם לברר האמת. ולא אחר שיצתה מידם. והרי הנז' נתן כתף סוררת ויצא בסרבנות כמאן דלא ציית לדינא. ועלה בדעתי להענישו בסילוא דרבנן. אלא שמנעוני העומדים בהיותו גר בארץ. באופן שהד"א שכל ערעורי הרי' הנז' הבל הבלים וזכאי אהרן בשלו ואין עליו אפי' חר"ם. ועד"א ח"פ:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן לד
טופס שטרי זכיות ופס"ד שהוזקקנו להעתיקם לשולחם למ"א. וז"ן אב"א:
ראה ראינו שטמ"ש כו"ח ומקויים כראוי שבו משכן הי' דוד ן' יעקב ן' שלוש הבית הא' לשמאל בחצר הידו' ליעקב אביו במבוי לית'ים בסך מאה מתקא' ביד הנגיד הר' שמואל ן' מלכא וזמנו בר"ח כסליו תקע"ד לפ"ק. וס"ל נמ"ך וז"ן. עוד יש לשמואל הנז' שט"ח נגד דוד הנ"ל מסך ששה ושלשים מתקאלים. וזמנו י"א לתמוז תקע"ז לפ"ק. ועוד שט"ח אחר שנשאר ממנו סך מאה ועשרים מתקאלים וחמשה ועשרים אוקיות. וזמנו ח' לתשרי לפר"ש לפ"ק. וכמו שראינו השטרות הנז' כו"ח ומקו' כראוי במ"ג ובכן תבעו יורשי שמואל הנז' לדור הנז' לפרוע החובות הנז' ולא נמצא לו במה לפרוע. והעמדנו שמאים לשום הבית הנ"ל ונישומה בסך מאה וחמשים מתקאלים. יובן הבית הנז' עם האלר'וף שהיה בה ונעשה חנויות פתוחות למבוי הכל נישום בסך הנז' ורצו היורשים לירד לה בשומא והורדת ב"ד. ושוב הותווכו ביניהם היורשים עם דוד הנז' שימכור להם דוד בעצמו שלא להצטרך להוצאות ההכרזה והורדה. ובלבד שאחר שיזכו היורשים יעשו לו הטבה לפדות כ"ז שירצה. ובכן הע"ע בקש"מ בדל"ב דוד ן' שלוש הנז'. והה"ג שבעד סך מאה של המשכו' הנ"ב ובעד סך ל"ו מתקא' של החוב הנז' ובעד סך י"ד מתקאלים מהחוב האחר. דבצי"ה הו"ל סך ק"ן מתקאלים. בעד הכל גמר ומכר ליתו' שמואל הנז' הבית הנ"ל מכי' גמו' מת"ד ועד רור"ק עם כל הנאו' ותשמי' והאלרו"ף והחניות הפתוחים ממנו למבוי וחלקה בחצר וב"ש ובמ"ח וב"ה. והגרת מים שו"ן. ולא שייר לעו"ז ולעו"ז ב"ך בבית ובהאלרו"פ והחניות הנז' שוש"ז ועל המוכר לסלק כעו"ט ומלגלג ב"ב ושאינו ב"ב מעל מכר זה ומעל מקצתו ס"ג לאח' בהונו ואונו. ומעתה ילכו היורשים ויחזיקו במקחם לדור ולהשכיר וכו'. וכך א"ל זילו וכו'. ואנא בס"ד וכו'". וצביאו הלוקחים וכו' ואחר שנחלט המכר בקש"מ בדל"ב אפוט' היתו' קטנים הוא כההרי"ע טו' והר' יעקב בר שמואל הנז' והה"ג שכ"ז שיביא להם המוכר עצמו דמי המקח הנז' שהוא סך ק"ן מתקאלים מעתה ח"ע להחזיר לו המכר באין אומר. ונ"ה בקש"מ בדל"ב מיד המוכר והאפוט' ויעקב הנז' בג' לחשון
נאקת"ם לפ"ק. והשו"ב וקיים. יעקב בירדוגו נר"ו יוסף בירדוגו נר"ו והכרנו חת"י. והוזקקנו להעתקה זו כדי לתתו ביד המוכר הנז' לראיה בידו לענין ההטבה הנז'. ולרח"ף תמ"ת והשו"ב וקיים. מתתיה בירדוגו נר"ו שלמה ן' הרוש נר"ו
וע"ג נמ"ך וז"ן. הן היום עמד דוד הנ"ב לגאול והתחיל מן הצד שרצה לגאול השליש שזכתה בו בתו מרים שהיא עדיין קטנה ונשואה לבעל כה"ר אברהם ן' עבו בכ"ר שמואל והעמיד את בעלה הנז' לפנינו. ופרע לו סך ן' מתקלים דמי השליש. ובכן נקש"מ בדל"ב כהר"א הנז' שבעד סך ן' מתקלים הנז' שקיבל מדוד הנז' גמר והחזיר לו שליש הבית הנז' שזכתה אשתו הנז' בכח המכר הנ"ל שמכר לה ולאחיה כנ"ב לשיזכה דוד הנז' מעתה בשלו ז"ג בכאו"ה. ונ"ה בקש"מ בדל"ב מיד הבעל הנז' בעדו ובעד אשתו הנז'. בי"ב לאייר ש'
תא"ר לפ"ק והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו נר"ו רפאל טולידאנו נר"ו
וס"ל נמ"ך. גם הר' אברהם בנו של הר"ש ן' מלכא הנ"ב שהוא ג"כ יש לו שליש בבית הנ"ב בכח המכר הנ"ב. נקש"מ בדל"ב והה"ג שבעד סך ן' מתקלים שקיי מאת דוד הנז' גמר והחזיר לו שליש הבית הנ"ב שזכה בו כנ"ב מכח המכר הנ"ב. לשיזכה דוד הנז' מעתה בשלו ז"ג בכאו"ה ונ"ה בקש"ם מיד אברהם הנז' בער"ח סיון
תא"ר לפ"ק ושו"ב וקיים:
מתתיה בירדוגו ס"ט אברהם ן' לחסין ס"ט
וס"ל נמ"ך. הן עוד היום הביא לפנינו דוד ן' שלוש הנ"ב סך חמשים מתק' ושלחנו אחר אל' יעקב ן' מלכא אמה של פריחא שנשאת לברוך ברי"ע טי' יורשת אביה הנז'. וגם שלחנו אחר כהרי"ע הנז' לפי שהיא עדיין קטנה ואמה כאפוט' היא וחמיה הנז' ונתן דוד הנז' המעות בידינו לתתם להם לפדיון השליש שיש בבית הנז'. והאם וכהרי"ע סירבו מלקבל. הם אמרו שאינו בדין שתחזיר היורשת אחר מות אביה הגם שהודענום שבדין הוא שתחזיר כיון שעיקר המכר היה ע"ת זה שיעשו לו הטבה לפדות כ"ז שירצה כנ"ל. ועוד דממה שפי' לגבי המוכר שהוא בעצמו הוא שיוכל לפדות ולא יורשיו. שמעת מינה דלגבי הלוקחים אפי' יורשיהם צריכין להחזיר שהחיוב שנתחייב האב להחזיר חל גם על יורשיו. עכ"ז לא רצו לקבל את הדין. ולכן הנחנו המעות בידינו והודענום שהרי מעותיהם מונחים והבית פדויה. ואין לדוד לתת להם פירות מכאן ואילך. כי ב"ד יחזירו לו השליש בכח החיוב שח"ע המוריש. ואם יביאו איזה פסק מב"ד שיורו להם ב"ד המזכים יחזור דוד ויטול מעותיו. והשתא מיהא הרי המעות בידינו לזכות היורשת והשליש עמד ביד דוד הנז' ולרח"פ בתמוז תר"א לפ"ק. והשו"ב וקיים:
ע"ה יעקב בירדוגו ס"ט
וס"ל נמ"ך. עמד לפנינו דוד הנ"ב וביקש ממנו להורידו לשליש הבית הנז' שהרי מעותיו מונחים ביד א' ממנו. אלא שאפוט' היתו' לא רצה להחזיר הקרקע כמו שנתחייב המוריש. ולכן ביקש להורידו בב"ד ככל בע"ח שמסרב הלוה מלמכור לו קרקע בחובו כשאין לו מעות ומטלטלין שב"ד מוכרין בעדו ומורידין לב"ח שהקרקע משועבד בידו. וראינו שהדין עמו שמה שנתלים האפוט' לי' שאינם מחוייבים לא הם ולא היורשת כשתגדיל להחזיר. באומרם שאין חיוב כ"א על המוריש כשיביא לו המוכר מעותיו. אבל אם מת המוריש אין על היורש חיוב. לכשתביא לי ולא ליורשי משמע. שכ"כ הרב בית יהודה ב"ח ח"מ סי' י"ד. בראובן שמכר ביתו והתנה שיוכל לגאול עד ג"ש. ונכתב התנאי בגוף שטר המכר. ואח"ך מת המוכר והניח בת קטנה וכתב הרב וז"ל. ובענין הפדיון אם מת המוכר אם יש כח ליורש לעמוד במקום אביו. הנה תשו' הרשב"א הביאה הרב המבי"ט ז"ל ח"ב סי' קכ"ה. דהוא ולא יורשיו. וחילוק המבי"ט אינו ברור. וכן נוהגין בשטרי הטבות לפרוע הוא או ב"ך. ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו. עכ"ל הרב ז"ל. ומזה רצו ללמוד שכשם שבמוכר המתנה שיוכל לגאול קא' הרב דהוא ולא יורשיו קא' עד שיפרש הוא או ב"ך. כך בלוקח המתחייב להחזיר למוכר הוא ולא יורשיו קאמר עד שיפרש שחייב הוא או יורשיו. הבל בפיהם שמלבד שגם בנד"ז הרי הוא כמבואר שכ"ז שיביא להם או ליורשיהם קא' ממה שכתבו שכ"ז שיביא להם המוכר עצמו וכו'. דקדקו לכתוב המוכר עצמו למעט יורשיו. ומדלא דקדקו לכתוב כן כ"א לגבי מוכר ולא גבי לוקחים לכתוב ג"כ שיביא להם עצמן למעט ג"כ יורשיהם. מבואר להדייא דלגבי לוקחים הם או יורשיהם קאמר. דיורשים במקום אביהם עומדים וזה ברור. וא"כ הרי גם בנד"ז מפי' דגם היורשים חייבין להחזיר. עוד זאת דבר ברור הוא דלא אמור רבנן הוא ולא יורשיו אלא במוכר המתנה שיוכל לגאול וכנדון הרב בית יהודה ז"ל. דכיון שכבר מכר המוכר וריקן זכותו מהבית. אלא שהוא מתנה שיוכל לגאול. מנין לנו לתת זכות זה לבניו אחריו. שאין כאן שיור בגוף המכר שיירשוהו. ומאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. ודמי למ"ש בסי' ר"ט ס"ז במוכר שדה ומשייר מפירותיו לעצמו. דבר ידוע בכל שנה. דאע"ג דלעצמו בעין יפה הוא משייר. ואמרי' דשייר מקום הפירות. מ"מ אין בניו יורשין זכות זה כיון דאין זה דבר מסויים ואינו רק תנאי בעלמא וכמ"ש מור"ם דדוקא במשייר דבר מסויים כגון ע"מ שדיוטא א' שלי. בניו יורשין זכותו. שהרי לא נכללה הדיוטא במכר כלל. ונשארה לזכות המוכר לו וליורשיו לדורות עולם. משא"כ במשייר פירות כו"ך בכל שנה. אע"ג דלנפשיה מקומם נמי משייר. מ"מ אין זה דבר מסויים שיחשב לשיור ולו' שלא נכלל גופו במכר. אלא תנאי בעלמא הוא דאתני שיהיה לו מקום השדה לפירותיו וכיון שאינו אלא תנאי אין בניו יורשין זכותו עד שיפרש לי וליורשי. ודומה לזה הוא הלוקח המתנה שיוכל לגאול שאין כאן שיור אלא תנאי בעלמא. ואין בניו יורשין זכותו. משא"כ במוכר המתנה על הלוקח ומתחייב לו הלוקח בקנין להחזיר כשיביא לו המוכר מעותיו. למה לא יחול חוב הלוקח על בניו. והלא כל החיובים שבעולם חלין על נכסי המתחייב עליו ועל יורשיו. כך זה חל החיוב על קרקע זה להחזירו מיד מי שהוא בידו. מיד לוקח או מיד יורשיו. וזה ברור:
ומה גם שבשטר מכר מפו' שלא נתרצה המוכר למכור ע"י עצמו כ"א ע"ד שיתחייבו הלוקחים להחזיר כשיפדה כל זמן שירצה וה"ז כמוכר ע"ת שיפדה עכ"פ מידם או מיד יורשיהם:
באופן שמכל צד נר' שחייב האפוט' להחזיר הקרקע לדוד הנז' ע"י שיקנו מידם ויחזירו. ואם לא רצו ב"ד נזקקין להם ומורידין הבעלים לקרקע הנז' ובכן גמרנו אנו ב"ד חו"מ והורדנו לדוד הנז' לשליש הבית הנז' שביד היתו' הנז' בעד הסך ן' מתקלים שהניח בידינו. ומעתה יזכה דוד הנז' בשלו לדור ולהשכיר וכו' כאדם העושה בשלו ואין מוחה בידו. ונ"ה בכח ב"ד יפה בט"ו לתמוז תר"א לפ"ק. והשו"ב וקיים:
יעקב בירדוגו ס"ט יהודה בירדוגו ס"ט ונתקיימו לנו כל החתי' הנ"ב והנ"ל כראוי וח"פ תמ"ת וקיים:
אהרן ן' חסין ס"ט רפאל טולידאנו ס"ט
וס"ל נמ"ך בפנינו החזיר הרב אביר יעקב נר"ו הסך ן' מתקלים הנ"ב שהניח בידו המוכר הנ"ב ליד כהרי"ע ט"ו חמיה של היתו' הנ"ל לזכות היתו' הנ"ל ולרח"פ באלול שנה הנ"ל וקיים:
יוסף בירדוגו נר"ו יצחק אבן צור נר"ו
וס"ל נמ"ך. בעיקר דינא דלי ולא ליורשי. בזה יש מחלוקת בין הפוס' כמ"ש הרב"י סי' ר"ז וכתב הרשב"א דלא אמרי רבנן לי ולא ליורשי גבי גט והיינו משום דמסתמא בדוקא אתני דאיהו צריך להו. אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה ע"מ שתתן מאתים זוז ומת. בניו נותנים לו לאחר מותו. שלא היתה ההפקדה שיתן הוא. אלא שניתנו יעו"ש. וכן דעת הרמ"א ז"ל ס"ל גבי הלוהו על שדהו ואמ"ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג"ש הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקא' אתה ולי. דלי ולא ליורשי משמע. ואתה ולא ליורשיך. יעו"ש. ודעת הריטב"א ז"ל הבי"ד הרב בד"ה סי' ר"ז וז"ל גבי הלוהו על שדהו וכו' יש מי שפי' שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמרי' גבי גט. וכן דעת הרמב"ם. ואינו נכון. חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט ומתנה דמדעתיה יהיב ומגרש. ודילמא קפיד בל' תנאי שאינו רוצה לגרש ולתת מתנה אלא באותו לשון. אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמו שקונס עצמו. אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו. וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה. ולא עוד אלא דהא קי"ל דיש טענת אונס בממון. והתם מוכח דמיתה אונסא הילכך כשמת א' מהם ואינו יכול לעשות תנאו אנוס הוא ופטור. וכן דעת רבותי. עכ"ל:
הרי לפניך דבכל ענין שהוא דרך מכר אמרי' לי וליורשי. ועי' להרב שמחת יו"ט שהעלה דכל שהוא דרך חיוב דאית ביה שעבוד ממון כיון דנשתעבדו הנכסים. לו וליורשיו משמע. ודוקא בתנאים כגון פיטור או נאמנות שאין בהם שעבוד ממון. הוא דאמרי' לו ולא ליורשי. ומכח זה פסק הרב הלל"מ בא' שנתחייב לבנו בסך כו"כ ביום שיפרד אביו משותפו. ואדביני ביני מת הבן קודם שנפרד האב משותפו. ופסק הרב דחייב ליתן הסך לבן בנו ולא אמרי' בכגון דא לו ולא ליורשיו כיון שהוא דרך חיוב. ובכל דבר שהוא חיוב. לו וליורשיו אמרי'. והאריך שם בדב"ק בראיות ברורות וכתב דלא אמרי' בזה הלכה כבתראי כיון שלא ראו דברי הא' יעו"ש שהוכיח כן מדברי הרשב"א והרטב"א ז"ל. ויותר מזה כתב הרדב"ז בתשו' כת"ב שכתב וז"ל על מה שכתב הרמב"ם מכר לו שדהו ואמ"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות הביאם. ואני אתן לך הקרקע תנאו קיים. והרב הנז' סיים מת המוכר חייב להחזיר ליורשיו יעו"ש. ועי' להרב בעי חיי שכתב דג' מחלוקות בדבר. דלדעת מהר"י אדרבי ומהרש"ך וכו' אפי' בהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו ולדעת מהר"מ מטראני בהטבות הנהוגות חייב להחזיר ליורשיו אבל בהלוהו על שדהו וה"ה במכר לו שדה ואמ"ל הלוקח מדעתו אני אחזיר לך אם מת המוכר אינו חייב להחזיר. ולדעת הרדב"ז ז"ל דל"מ בהטבות הנהוגות אלא אפי' במכר קרקע והתנה הלוקח מדעתו חייב להחזיר ליורשיו. יעו"ש:
באופן שמאחר שראינו הרב ב"י בבד"ה הביא דעת הריטב"א. כוותיה נקיטינן וכ"ש שכבר הסכימו ע"ז רוב האחרונים. כמבואר בדב"ק. ועי' להרב בעי חיי שכתב שמהרש"ך שכתב היפך מזה לא ראה דברי הריטב"א. ולא דברי הרב בד"ה יעו"ש. ועי' עוד להרד"ך בתשו' שיישב דברי הרשב"א והעלה דבע"מ שתתן. בניו נותנין אותו לאחר מותו. יעו"ש בדב"ק. ובר מן דן בנד"ד בכל ענין הממון הולכין אחר המנהג. ועינינו הרואות שמעיקרא לא החליט המוכר המכר רק בתנאי שלעת שיביא לו מעותיו יחזיר לו המוכר והקונה אינו קונה אלא אדעתא דהכי שמאמין למוכר שיחזיר לו המכר כי כבר גילה דעתו מעיקרא שאין רצונו למכור אלא מפני שצריך למעות ונוטלם מזה דרך מכי' לזמן. ומאמינו שיחזור וימכור לו. וכיון שמתחי' הוא ידוע ולא גמר למכור אלא לזה ובטוח הוא בו שיחזירנו לו. הכוונה היא לו או ליורשיו וכמ"ש הרב בעי חיי יעו"ש. ועוד בה נר' דל"פ אלא בלשון לי דמשמע דהוא מיעוט וקפידא דבזה הוא דנחלקו רבנן ורשב"ג גבי ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי ר' זוז אבל בכאן אין כאן ל' לי אלא ל' חיוב שכ"ז שיביא המוכר מעות. מעו"מ ח"ע להחזיר לו המכר באין אומר. וכן הוה משפט כל לשון החיובים הנהוגים בינינו שכך כותבים לתת ולפרוע לו וכיוצא. ואין כאן ל' דמוכח מיניה שהוא קפידא או מיעוט. ועי' להרב בעי חיי שנסתפק דשמא כל המחלוקות אינם אלא בל' לי ואתה. דהך לישנא משמע לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך. כמו שנר' מל' כל הפוס'. שכל דיוקא אינו אלא מל' לי ואתה. אבל כל שאינו בל' זה לכ"ע לו וליורשי קא'. יעו"ש. ומנדון הרב בעי חיי בתשו' הנז' אין להביא ראיה לנ"ד ולו' דאמרי' ביה דלי ולא ליורשי. דשאני נדון הרב שכתוב בתנאי שכ"ז שירצה ראובן וכו' דתלה ברצונו וכו'. ועוד מפני ששכירות האם אינה כלום. וכמ"ש. ודברי הרב בית יהודה נמי שהביא משם הרשב"א דלי ולא ליורשי קא'. עין רואה להרב בעי חיי שרצה ליישב דברי הרשב"א שהביא רבינו ירוחם והביאם הרב"י בסי' ר"ז עם סברת הריטב"א. דמה שכתב רבינו ירוחם משמו דס"ל לי ולא ליורשי. הוא דוקא במתנה מדעתיה בלי שום קנס. ומ"ש הריטב"א משמו הוא במלוהו על שדהו דהוי דרך מכר יעו"ש. ודלא כסברת המבי"ט בסברת הרשב"א. יעו"ש. ועי' להרב"י בסי' ר"ט מ"ש בשם הרשב"א ז"ל:
וגם הרב בית יהודה ז"ל בנדון שלו כתב וכן נוהגין בשטרי הטבות לפרוע הוא או ב"ך ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו עכ"ל. נר' מדבריו דוקא בנדון דידהו דנוהגין לפרש ב"ך בהדייא וזה כתב סתם. בזה הוא דאמרי' לי ולא ליורשי. כיון ששינה מהל' הנהוג וכתב סתם. מילתא דמסתברא דקפיד דוקא לו ולא ליורשיו. אבל לפי מנהגינו במערב שכותבין סתם ואינם מפרשים ב"ך בהדייא. סתמו כפירושו דלו וליורשיו קאמר. וכן אנו נוהגין:
וכן נר' מתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בסי' רז' גבי ראובן שנתן חדר וכו'. וכתב הרב פמ"א בחלק א' סי' ז'. דההיא תשובה לאו דוקא משום שנזכר בשטר עד עולם. ומפני זה פסק הרב דמי שהקנה לא' שיפתח חלונות בחצירו דאם לא הספיק לפותחו יפתחו אותם יורשיו יעו"ש. וכן מוכח מדברי מור"ם ומר"ן והטור סי' ר"ז גבי משייר פירות. דדוקא גבי פירות שלא שייר דבר מסויים הו"ל כתנאי. ובתנאי אמרי' לי ולא ליורשי יעו"ש בב"י וכן מוכח מדברי מור"ם סי' רמ"א ס"ז בהג"ה יעו"ש. ועיין להרב שמחת יו"ט דס"ח שכתב דאף שאין כתוב בשטר ולזרעם אחריהם. מ"מ דינא הוא שכל חיוב שיתחייב האדם בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו. החיוב מוטל על הבנים. יעו"ש:
באופן דעתינו מסכמת כדברי החכמים ישצ"ו הם אמת ודבריהם אמת צדקו יחדיו. ופוק חזי מאי עמא דבר שכן מנהגינו אנחנו. ועוד שלשון השטר ג"כ מסייע לזה. דבמוכר דקדקו וכתבו המוכר עצמו. ובלוקח לא דקדקו לכתוב כן. וזה שינוי הניכר ועדיין לא נתייבש הדיו:
מעתה קם דינא שחייבים להחזיר המכר הנז' וצויי"מ וימ"ן. ויש לנו עוד ראיות ע"ז אלא שהשואל קאי אחד כרעא. כ"ד החו"פ פאס יע"א והשו"ק:
וס"ל נמ"ך עיקר דינא דלי ולא ליורשי. או אפי' ליורשי. איתא בפ' מי שאחזו גבי גט דנחלקו בזה רבנן ורשב"ג. דרבנן ס"ל דלי ולא ליורשי. ע"ש. ובשאר עניינים כגון הלוהו על שדהו ואמ"ל אם אתה נותן לי מכאן ועד ג"ש וכו'. נחלקו בזה הפוס'. והם הרמ"א והרטב"א. דהרמ"א ס"ל דלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר עצמו ונותן ללוקח. מדקא' אתה ולי. דלי ולא ליורשי אתה ולא יורשיך משמע. וכן דעת הרשב"א כמ"ש רבינו ירוחם בשמו. והבי"ד הרב"י בסי' ר"ז יעו"ש. דבהיכא דאמר אתה. אתה ולא יורשיך משמע. יעו"ש. והרטב"א ז"ל הביא דברי הרמ"א אלו. וכתב ואין זה נכון. שלא נאמרו דברים אלו אלא בנותן גט ומתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דלמא קפיד בל' תנאי שאינו רוצה לגרש ולא ליתן מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמי שקונס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו. וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורש זכה:
ועוד הא קי"ל יש טענת אונס בממון דהתם מוכח דמיתה אונסא. הילכך כשמת א' מהם ואינו יכול לעשות תנאו אונס הוא ופטור. ע"כ לשון רבותי. יעו"ש בבד"ה סי' ר"ז:
נמצא דיש מחלוקת בהלוהו על שדהו. דלדעת הרמ"א ז"ל מדמה להרי זה גיטך והריטב"א ס"ל דשאני גט. ובהיכא דקא' ע"מ שתתן ק"ק זהובים ולא אמר לי. מצינו להרב"י שהביא משם הרשב"א וז"ל. דהא דאמרי' דפליגי בלי ולא ליורשי או אפי' ליורשי. היינו משום דבסתמא בדוקא אתני משום דאיהו צריך להו. אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך ע"מ שתתן ק' זהובים ומת. בניו נותנין לו לאחר מותו. שלא היתה ההקפדה שיתן הוא אלא שינתנו. עכ"ל הרשב"א. הרי לפניך דהגם דס"ל להרשב"א כסברת הרמ"א וכמ"ש רבינו ירוחם משמו והביא הרב"י גבי אתה. מ"מ בהכא דאמר ע"מ שתתן. ולא הזכיר לי. אם מת נותנין ליורשיו ודו"ק. ותשובה זו של הרשב"א פסקה מור"ם ז"ל במפ"ה סי' רמ"א ס"ו בהג"ה באופן שבע"מ תתן סתם אם מת נותנין ליורשיו אף לדעת הרמ"א והרשב"א ז"ל. ולא פליגי אלא באתה ולי דהוי מיעוטא. וכ"כ מר"ן ב"י בסי' רנ"ג בשם הרשב"א והריטב"א ז"ל. דהאומר תנו ק"ק זוז לפלונית לנדו'. חייבים לתת לה מעכשיו. ואם מתה בנתיים יתנו ליורשיה. וכ"כ הרב פמ"א סי' ו':
היוצא מזה דהנותן מתנה לאחר בקנין ועדיין לא הגיעה ליד המקבל והיא ביד הנותן. אעפ"י שמת המקבל זכו היורשים במתנה. מאחר דאין בידינו ל' של קפידא. וזה פשוט. ומעתה תשו' הרשב"א שהביא הרב"י סי' ר"ז בע"מ שתתן וכמ"ש והתשו' האחרת הסמוכה לה שכתב וכן דעת הרשב"א וכמ"ש רבי' ירוחם בשמו. שניהם כא' עולות בקנה א'. דההיא תשו' של הרשב"א עצמו. מיירי בע"מ שתתן בלא לי. ורבינו ירוחם מיירי באומר אם אתה מביא לי דהוי קפידא. וכ"כ הרב פמ"א ח"א דכ"ד יעו"ש בד"ק. שיישב גם ההיא תשו' שהביא הרב"י משם הרשב"א דאם מת האב ולא קיבל בחייו נותן הוא לבניו. ע"ש. ומאחר דמצינו להרב"י בבד"ה שהביא תשו' הרטב"א נר' דכוותיה ס"ל. דגם באומר לי ואתה אין קפידא רק בגט ומתנה. דמדעתיה יהיב אבל בדבר שהוא דרך מכר. לי ואפי' ליורשי משמע. וכוותיה נקיטינן הוא ורבותיו עמו. וכן מצאנו ראינו להרב שמחת יום טוב בספרו הבהיר שכתב. שדוקא בתנאים כגון פיטור או נאמנות שאין בהם שעבוד ממון. הוא דאמרינן לי ולא ליורשי. אבל דבר שהוא דרך חיוב. ואית ביה שעבוד ממון. אמרי' ביה לי ואפי' ליורשי. ומכח זה פסק הרב הלכה למעשה באחד שנתחייב לבניו בסך כך וכך לעת שיפרד אביו משותפו ואדביני ביני מת הבן קודם שנפרד האב הנז' מן שותפו. ופסק הרב ז"ל שחייב האב ליתן הסך לבן בנו. כיון שהוא דרך חיוב לו וליורשיו אמרינן. והאריך שם בראיות ברורות. ומסיק דלא אמרינן בזה הלכה כבתראי כיון שלא ראו דברי הראשונים זלה"ה שהם הריטב"א וכו':
וכן מצינו להרב בעי חיי שעל מ"ש מהרש"ך דבהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו וכו'. כתב הוא וז"ל שלא ראה דברי הרטב"א ודברי הרב בד"ה. יעו"ש. וכן פסק הרדב"ז בתשו' ב"י וז"ל. על מ"ש הרמב"ם מכר לו שדהו ואמ"ל הלוקח מדעתו כשיהיו לך מעות הביאם ואני אתן לך הקרקע התנאי קיים. סיים ע"ז הרדב"ז ז"ל וז"ל. מת המוכר חייב להחזיר ליורשיו. יעו"ש. וכתב הרב בעי חיי דג' סברות יש בדבר. שלדעת מהרש"ך ומהר"י אדרבי אפי' בהטבות הנהוגות אינו חייב להחזיר ליורשיו. ולדעת מהר"מ מטראני ז"ל בהטבות הנהוגות חייב להחזיר ליורשיו. אבל לא בהלוהו על שדהו. וה"ה אם מכר לו שדה. ואמ"ל הלוקח מדעתו אני אחזיר לך. אם מת המוכר אינו חייב להחזיר. ולדעת הרדב"ז ז"ל. לא מבעייא בהטבות הנהוגות שחייב להחזיר ליורשיו. אלא אפי' במכר קרקע והתנה הלוקח מדעתו חייב להחזיר ליורשיו:
באופן שלדעת מהר"מ מטראני והרדב"ז בהטבות הנהוגות לכ"ע חייב להחזיר. ומהרש"ך ז"ל כתב להיפך. אפשר שלא ראה דברי הרדב"ז ובד"ה. וכמ"ש הרב בעי חיי. ע"ש:
איברא דמ"ש לעי' דדעת הרשב"א כדעת הרמ"א לענין הלוהו על שדהו. מדכתב ב"י על תשו' הרמ"א וכ"כ רבינו משם הרשב"א. מצאנו ראינו שיש מחלוקת בדבר. שיש מי שפירש שמ"ש רבינו ירוחם משם הרשב"א דל' אתה הוי קפידא. הוא במתנה דוקא והוי דומייא דגט. דמדעתיה יהיב. אבל בדבר שהוא דרך מכר. כגון הלוהו על שדהו. ס"ל להרשב"א כסברת הריטב"א ז"ל דכל שפרע הוא או יורשיו. מיקרי שפיר קיים תנאו. ובזה יישב הרב בעי חיי ההיא תשו' דרבינו ירוחם שהביא משם הרשב"א דמוכח מינה דס"ל כהרמ"א. דאילו הרטב"א כתב וכן דעת רבותי והוא הרשב"א כידוע:
לכן נר' דההיא דרבינו ירוחם מיירי במתנה. והריטב"א שכתב וכן דעת רבותי מיירי במכר והיינו הלוהו וכו' באופן דסברת הרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו לא איתבריר לן. דיש צד לו' כהרטב"א ויש צד לו' דס"ל כהרמ"א ז"ל. וכ"כ הרב מהר"מ מטראני בחלק ב' סי' קצ"ה שדעת הרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו דלי ולו ליורשי קא'. באופן דיש פנים לכאן ולכאן. ומדברי הר' ב"י שהביא על תשו' הרמ"א וכ"ד הרשב"א כמ"ש רבינו ירוחם משמו. נר' דס"ל דהרשב"א ז"ל בהלוהו על שדהו נמי דהוי דרך קנס לי ולא ליורשי קא'. שהרי הרמ"א מסיק בהלוהו על שדהו וסיים ע"ז הרב"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל וכו'. ואין כח ביד הדוחה לדחות ולו' דאפשר דמ"ש וכן דעת הרשב"א הוא לעיקר דינא דלי הוא קפידא. כתב ע"ז וכן דעת הרשב"א דל' קפידא הוא. והיינו במתנה דוקא. דהוי דומייא דגט. ורבינו ירוחם סתמא קא' דל' אתה הוי קפידא ואם מת וכו'. ולא בא הרב"י רק להשמיענו שדעת הרשב"א ז"ל שלשון לי ואתה הוי קפידא. אבל לא לדמות ס' הרשב"א ז"ל לסברת הרמ"א ז"ל בכל פרטיהם לגמרי דלאו מילתא היא. דאם איתא דלהכי נחית. היל"ל וכן דעת הרשב"א והריטב"א. וגם הריטב"א ז"ל ס"ל דלענין מתנה הוי קפידא. ומיהו אין מזה הכרח כ"כ. דאפשר לו' דנקט הרשב"א שהוא רבו של הריטב"א שממנו קיבלה. וכמ"ש הריטב"א וכן דעת רבותי. באופן שדברי הרשב"א בהלוהו. אינם מבוררים כל הצורך מהו דעתו בזה. ונר' דגם החולקים אינם חולקים רק בהיכא שכתב לשון שמורה הקפידה דהיינו אתה או לי. ובהיכא דאין מובן מהלשון דלא נחית לקפידה או לעשות הבדל. נר' פשוט דהגם דקאמר לי אין לדון מזה דלי ולא ליורשי קאמר. הגם דיש בידינו לו' דמשפט הל' כן. וכמו שנוהגין לכתוב בכל השטרות לתת ולפרוע לו. אבל בהיכא שהל' אינו מוכרח לו' שהוא קפידא. בזה אפשר כ"ע מודו דלי וליורשי קא'. ועי' להרב בעי חיי שכתב דיש להסתפק דשמא כל המחלוקות אינם בלשון לי ואתה. דהך לישנא משמע לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך כמו שנר' מכל הפוס'. שכל דיוקם אינו אלא מל' לי ואתה. אבל כל שאינו כל' זה. לכ"ע לי וליורשי קא' ע"ש. ובנ"ד אין בידינו ל' המורה הקפידה כדי לנוח. וא"כ שחייב היורש להחזיר. ומה גם דבנ"ד עינינו הרואות ואומדנא דמוכח דמתחי' לא נתרצו ביניהם לכתוב לו המכר. רק אדעתא שיחזור לנחלת אבותיו בזמן שיחזיר לו המעות. והקונה ג"כ מתחי' אין רצונו בקרקע לחלוטין רק שעשה דרך בטוח למעותיו שלא יהיו דרך הלואה עשה אופן המכר. וכדמוכח משטר הפשר שלא היו רוצים לעשות שומה רק מפני טורח ההכרזה וכו' עשו דרך מכר. והמוכר הנז' עינינו הרואות שדעתו היתה לעשות נ"ר לפי שעה ואין לו היזק בזה. שסוף כל סוף אל אחוזת אבותיו ישוב בזמן שיפרע החוב הוא או בנו. לקונה או לבנו. וכן מנהג העולם. ודברי הרב בית יהודה שכתב שחילוק המבי"ט אינו ברור. ממ"ש מוכח שאין זה דברי המבי"ט רק היא דעת הריטב"א ז"ל. וכן אפשר לו' שהיא דעת הרשב"א. וכמו שכתבנו. וכן הסכים הרדב"ז. ובודאי דכוותייהו נקיטינן. ואין ספיקו של הרב בית יהודה מוציא מודאי. של הא' ז"ל. ועוד נר' שלא כתב הרב בית יהודה דאין כח ליורש לעמוד במקום אביו רק לדידהו דנהיגי לכתוב בכל השטרות של הטבות הוא או ב"ך וכו' שכתב וז"ל וכן אנו נוהגים בשטרי ההטבות לפרוע הוא או ב"ך. ואם כתב סתם הוא ולא יורשיו עכ"ל נר' מזה דדוקא לדידהו דנוהגים לכתוב ב"ך בהדייא. ובשט"ז יש לשון משונה ממנהג המדינה שכתב סתם. בזה הוא דפסק הרב דאין כח ליורש לגאול אבל אנן בדידן מנהג פשוט בינינו שכותבין שלעת שיביא מעותיו יחזיר לו המכר. וסתמו כפירושו משמע. דהיינו הוא או ב"ך. דיורש במקום אביו קאי. וברא כרעא דאבוה. ודעת האדם כשעושה איזה תנאי לטובתו. מסתמא לו או לבנו. ועי' להרב שמחת יו"ט דס"ח שכתב וז"ל. ואף שאין כתוב בשטר ולזרעם אחריהם. מ"מ דינא הוא שכל חיוב שיתחייב האדם בשביל טובת הנאה שקיבל ממנו. החיוב מוטל על הבנים. יעו"ש בדב"ק. והרב בית יהודה ז"ל לא ראה דברי הריטב"א ז"ל כדמוכח למעיין בדבריו. יעו"ש. ומה שהביא הרב בית יהודה משם הרשב"א דלי ולא ליורשי קאמר. כבר כתבנו משם הרב בעי חיי דאין הכרח לזה מדברי הרשב"א דאפשר דלא כ"כ רבינו ירוחם משמו רק במתנה ובזה ניחא לן כי היכי דלא להרבות המחלוקת בין הרב ותלמידו ובפרט דהריטב"א עצמו כתב וכן דעת רבותי ז"ל. וכללא הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכ"ש וק"ו בכגון דא. וכן מוכח עוד מסימן ר"ט. דהיכא דשייר דבר מסויים הוי השיור גם לבניו. וכמ"ש הב"י שם בשם הרמב"ן ז"ל. יעו"ש. וכן נר' מתשו' חז"ה שכתב ב"י בסי' ר"ז. והא דנקט שם הרא"ש עד עולם. כתב הרב פמ"א שאלה י' וז"ל. ונ"ל דאפי' אם לא היה כתוב שישתמשו בחצר עד עולם אם לא הזכיר אשת שמעון היו בניו זוכים בתשמיש החצר והבור לדעת הרא"ש. שהרי תשמיש החצר הוא דבר מסויים. וה"ה בנותן מתנה הוי מתנתו עולמית. ואעפ"י שהשואל נראה לו דמשום דאמר לעולם יש מקום לספק לזכות היורשים בחצר ובבור. ובלא"ה אין להם זכות. זהו לדעת השואל. אמנם לדעת הרא"ש ז"ל. לשון זה אינו מעלה ואינו מוריד כלל. תדע לך וכו'. יעו"ש בד"ק. הרי לפניך דאפי' בלא תיבת לעולם. סתמו הוי לבנו אחריו. יעו"ש:
באופן שדעתינו נוטה לדברי החכמים ישצ"ו הם אמת ודבריהם אמת צדקו יחדיו. וכן עמא דבר מעשים בכ"י ועוד שלשון השטר מסייע. וכמ"ש החכמים ישצ"ו בדב"ק. וא"כ קם דינא בפשיטות כדברי הרב נר"ו שחייבם להחזיר וכמ"ש. ויש לנו עוד ראיות לזה. ולנחיצת השואל דקאי אחד כרעא קצרנו הדברים. וצויי"מ וימ"ן. כ"ד החו"פ פאס יע"א ש' אם
כס"ף תלו"ה לפ"ק. וקיים:
וס"ל נמ"ך הוא"ל שאין לפקפק בהטבה זו מההיא. דכתב הרשב"א והביאה הרב"י ז"ל סי' קע"ד ביוד"ע בהיכא דמכר לו שדה וכתב לו באותו יום שאם יביא לו מעות וכו'. דהתם מיירי שלא היתה מעיקרא שום תביעה ביניהם ובזה הוא דחשיב רבית. לא כן בנ"ד שכבר היה הקרקע ממושכן וכבר נישום. נמצא דהפירות הם של הלוקח כבר ושטר מכר הב' בא להוסיף ולא לגרוע ממה שבידו. וכבר כתבו ע"ז חו"ר עירנו מה שצריך לזה א"צ לכפול הדברים. וקיים:
ידידיה מונסוניינו ס"ט
וס"ל נמ"ך. והתשובה שהביא הרב"י בסי' ר"ז משם הריטב"א דמבואר שם דאתה ולא יורשיך גבי הלוהו על שדהו. צ"ל דההיא אליבא דהרמ"א כתבה הריטב"א. וליה לא סבירא ליה הכי. דלדידיה דוקא גבי גט ומתנה. הוא דאמרי' לי ולא ליורשי. אתה ולא יורשיך. ומוכרחים אנו לו' כי היכי דלא יהיו דברי הריטב"א סותרים זא"ז דהיינו ההיא שהביא הרב בד"ה עם ההיא שהביא הרב"י סמוך לתשו' הרשב"א ז"ל. ומדוק' זה ממ"ש הרב"י וכתב עוד דתי' עוד מורה דכמו שהתשו' א' היא של הרמ"א שהביא הריטב"א משמו כמפורש שם. גם התשו' זאת נמי אליבא דהרמ"א. ולא נחית לה רק להשמיענו דבעי קנין ולא באמירה בעלמא. ודו"ק. ולפי מ"ש לעיל דאפשר דהרשב"א ז"ל ס"ל בהלוהו על שדהו כהריטב"א. אפשר לו' דמ"ש הרב"י ע"ד הרמ"ה. וכ"כ רבינו ירוחם משם הרשב"א. היינו קודם שראה הרב"י דברי הריטב"א שהוא מחלק בין מכר למתנה. ולא ראה הרב"י שום פוסק שמחלק בזה. ובשביל כך לא רצה לו' כס' הרשב"א שהוא סובר דדוקא במתנה. אבל לאחר שלפי האמת מצינו להריטב"א שמחלק בהם וכתב שכן דעת רבותיו קרוב לודאי שכן היא דעת הרשב"א וההיא תשו' שהביא רבינו ירוחם היינו במתנה דוקא. וכדמוכח בדבריו דמיירי במתנה דוקא. ובהיות הרב"י עסוק בחיבורו ב"י לא ראה תשו' זו של הריטב"א ז"ל שהרי לא נתגלית לו עד זמן היותו עסוק בחיבור בד"ה. ומזה אפשר לו' שלאחר האמת שנתגלית סברת הריטב"א שיש חילוק בין מכר למתנה. א"כ אף אנו נאמר שכן דעת הרשב"א ונמצא הרשב"א והריטב"א בסברא א'. ונמצאו דברי הריטב"א ז"ל שכתב וכן כתבו רבותי מתוקנים. וממילא הרווחנו שאין כאן קושי ממה שהקשו על המפרשים ודו"ק:
ע"ה ידידיה מונסונייגו ס"ט
וס"ל נמ"ך. בענין המכר וההטבה הנז' בע"ה. הנה תחילת דיבר קודם בואנו לחקור ולדרוש בענין החילוקים שיש במילת לי. אם משמע לי ולא ליורשי או לי אף ליורשי. נתנה ראש לדקדק בלשון השטר. שלכאורה נר' שהמכר בטל. ויחזיר הלוקח הפירות שאכל. והוא מלשון השטר שכתוב בו וז"ל והותווכו שניהם היורשים עם דוד המוכר שימכור להם דוד הנז' בעצמו וכו'. ובלבד שאחר שיזכו היורשים יעשו לו הטבה לפדות כ"ז שירצה. נר' שתנאי זה התנה אותו המוכר קודם המכר ואדעתא דהכי מכר להם. וכמו שמפו' בשטר המכר בא"ה וכן פסק הרב הפוסק נר"ו בדבריו הכתובים בשטר המכר. ואם אמת היה הדבר הזה הוא רב"ק. וחייב הלוקח להחזיר כל הפירו' שאכל. וכמ"ש הטור ביוד"ע בסי' קע"ד והוא מהגמ' והביאו הב"י ופסקו מר"ן בשולחנו הטהור יוד"ע ריש סי' קע"ד ואפי' התנה הלוקח בעצמו אם היה תנאי זה קודם שנגמר המקח חייב להחזיר הפירות שאכל וכמ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א סי' הנז'. וכמ"ש מר"ן סי' ב' שם. ועי' בח"מ סי' ר"ז ס"ב ויו"ד. אלא שמצד אחר יש לחלק קצת בין מכי' זו לשאר מכר דעלמא ולו' דבנד"ז שאני. שאפי' התנה המוכר קודם המכי' יכולים אנו לו' שאין כאן חשש רבית. לפי שמתחי' היה הלוה רוצה לעשות שומה והורדה בב"ד. אלא שמחשש ש"ס והבד"ץ. נתחכמו לעשות שטר מכר והניחו הדבר כדין השומה דקי"ל שומה הדרא. וא"כ אף שהתנה המוכר כוונתו היא לו' ללוקח דאין לך פסידא בתנאי זה. דבלא"ה היית רוצה לעשות השומה ושומה הדרא. א"כ הניח הדבר כדינך. ואני אודה לך שטר מכי'. ואין זה תנאי חדש לו' בשביל המעות. דבלא"ה דינא הוא הכי. ואין כאן תנאי אלא ריוח בעלמא שהרויחו ש"ס. אמנם יכולים אנו לדחות ולו' שכוונתם במכירה זו לעשות כ"א לעצמו הנאה. והוא שהלוקח התנה על המוכר שלא יפדו יורשיו אלא הוא בעצמו דוקא. וכמו שדקדק הרב הפוסק נר"ו מדבריו הכתובים בשטר מכר וז"ל. שכ"ז שיביא להם המוכר עצמו ודקדק הרב בלשונו דמ"ש הוא עצמו דוקא הוא ולא יורשיו. וגם המוכר אפשר שכוונתו באומרו כל זמן שירצה בין מיד הלוקח בין מיד היורש. ואפשר לו' שלהכי נתכוונו בעשותם שטר מכר ולא השומה. משום דקי"ל דשומה הדרא אף ליורש והוא לא רצה שישאר הדבר תלוי ועומד לעולם. לכך נתחכם ופייס למוכר לעשות לו שטר מכר ולא נתרצה המוכר לעשות שט"ז אלא אדעתא שיתן לו הבחי' בידו לפדות כ"ז שירצה בין מידו בין מיד היורש והלוקח שלא כדין השומה. דקי"ל זבנא אורתא וכו' לא הדרא. וא"כ חזר דינה כדין מכר דעלמא. והרי התנה המוכר תחי' והו"ל רבית. אלא שכ"ז הוא אם מכר ונתן לו המעות. או מכר לו בהלואה שהיתה לו על הלוה. בזה הוא דאמרי' דאם התנה המוכר כשיביא לו המעות נתברר שאין כאן מכר. והרי המעות הלואה גביה וחייב להחזיר כל הפירות שאכל. אבל בנד"ז שהיה הקרקע בידו מתחי' בתו' משכו' והיה אוכל הפי' בהיתר. א"כ כשיחייב עצמו ועשה לו שטר מכר אף אם התנה המוכר מתחי' ואמרי' כשהביא לו המעות הוברר הדבר שאין כאן מכר חזר דינו לדין המשוכ' שהיתה לו מתחי' ואוכל הפי' מתו' משכו' שהיתה בידו מתחי' ואין כאן חשש רבית כי לא עשו שטר מכי' זו כ"א לייפות כח הלוקח ולא לגרוע כחו ואחר שנתברר שהמקח היה בהיתר גמור. וממ"ן אוכל פירות שאם נחלט המכר בידו הרי הוא זוכה בפירותיו מדין מכי' ואם לא נחלט ופדה במעותיו אמרי' עכשיו הוא שנפדית המשכו'. ויאכל הלה וחדי בפי' שאכל עד עתה. וכ"ש שהמקח נעשה בפני הרב כמוהרי"ב נר"ו. ובודאי הגמור שנעשה כתקנו. דחזקת חבר אין יוצא מידו דבר שאינו מתוקן. וכ"ש בדברים כאלו שאם פשוטים:
מעתה חזרנו על המקרא להשיב על טענת האפוט' הנ"ב שהם מעכבים מלהחזיר הקרקע לבעליו מחמת הטענה שאומר כשתביא לי ולא ליורשי משמע. יש קצת ממש בדבריהם. אם היה הלוקח הוא המתנה תנאי זה על המוכר ואומר לו לכשתביא לי לזמן פ' אחזיר לך המכר. בזה הוא דאמרי' דלי ולא ליורשי משמע. ודמייא לתשו' הרמ"א שהביא הרב"י סי' ר"ז וכתב שכ"כ הרשב"א בא' שהלוה לחבירו על שדהו ואמ"ל אם לא תביא לי אתה המעות לסוף ג"ש הרי היא מכורה לי. שלא נתקיים התנאי אלא א"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח. מדאמר אתה ולי. דלי משמע ולא ליורשי ואתה משמע ולא ליורשיך. יעו"ש. ואף שהריטב"א הביאו הב"י בבד"ה סי' הנז' חולק על הרמ"א בזה וסובר דלא נאמרו דברים הללו דלי ולא ליורשי אלא גבי גט ומתנה. דמדעתיה יהיב. ודילמא קפיד בל' תנאי. ואינו רוצה לגרש ולא לתת אלא באותו היה אחר ששלמו לבן י"ג ויום א' דהוי גדול ואפוט' לדיקנני לא מוקמינן. מ"מ בנד"ז ג"כ דמסתמא לא נודע אם הביא ב' שטרות א"ל קטן מיקרי אפילו לכתחי' לפרו' ביד אביו. וכ"ש אם כבר פרע בידו דודאי הוי פרעון. ועוד נר' דכל שלא תבע הבן את שלו מאביו או מאותו שהוא סמוך על שולחנו אפי' הוא גדול חשיב האב או אותו שסמוך אצלו אפוט' עליו והפורע בידם ודאי חשיב פרעון. דדוקא לענין למנות לו אפוטרופוס לכתחי'. או לענין אם הבן תובע את שלו כשגדל הוא דאמרי' אפוט' לדיקנני לא מוקמינן. אבל אם הבן מניח נכסיו ביד האב או ביד אותו שסמוך על שולחנו ורוצה שיהיו אפוטרופ' עליו יש להם דין אפוטרופוס וכן מוכח בתשו' הרא"ש כלל פ"ז ס"ז ע"ש. ומה גם אם הממון הזה היה באמת של הבן מחלוקת אמו שאין המנהג כלל לתת לבן כלום בידו רק נשאר ביד אביו עד שעת נישואין ומדקדק עמו על המזונות והפרנסה שזנו ומפרנסו מיום פטירת אמו ועל הוצאות חופתו ומסלקו. וכ"ע שלא הגיע זמן הנישואין הכל הוא חשוב של האב וחוב בעלמא הוא שיש לבן עליו והוא הו"פ למזונותיו ופרנסתו. ולכן בודאי הפרעון ביד האב הוי פרעון:
ובזה נודע כוונת הרב זלה"ה שכתב הודאת האב שפרעו השות' בידו סמוך לשטר הנז' שהוציא הבן דלכאורה אין זה מועיל אלא לחייב את האב להחזיר לשותפין שיצטרכו לפרוע שנית לבן ולא לפטור את השות' מהבן וכמש"ל. וא"כ ביד השות' היה צריך לכתוב זה ולא ביד הבן. ואין לומר שנתכוון הרב בזה ליפות כח הבן שיוכל לתבוע הכל מאביו עפי' הודאתו שמתחלה לא היה לו כ"א דין ערב סתם בחלק שותפיו ועכשיו חזר כדין עק"ב. הא ליתא שבאותו זמן היה האב הנז' אבוד לגמרי ולא היה הבן יכול לגבות ממנו כלוה כי מעט הקרקע שהיה לו היה משועבד ביותר משיוויו ולא היה יכול לגבות ממנו אפילו חלקו. וכ"ש מהערבות שבעד חביריו. ואדרבא לחביריו הוא תובע לפרוע את חלקו שהם ערבים לו. הא ודאי שלא כתב הרב כן בשטר הנז' אלא לגרוע כח הבן בדין שאין יכול לגבות בשטר זה מהשות' כי הודה האב שפרעו בידו וכמ"ש. ואין דבריו כ"א עם אביו:
באופן שהד"א שפטורים השות' הנז' מלפרוע לבן כלום ולא עוד אלא שלפי מה שכתבו עכשיו שההודאה הנז' לא נכתבה כ"א לפטור השותפין מהבן א"כ נר' שאין הבן יכול לגבות מהאב כלום בחלק שותפיו שהרי אין כאן הודאה כלל שחייב לפרוע בעדם. שלשון ההודאה בדקדוק כך הוא. הודה לפנינו שמואל הנז' שכל הסך הנז' נכנס בידו והשות' הנז' כולם פטורין ועליו לשלם בעדם ע"כ. ומזה נר' שהבן תבע לשות'. והשות' תבעו לאב לפוטרם מהבן. ועל כן הודה האב לפוטרם ע"י שפרעו בידו ואומרו ועליו לשלם בעדם אפי' נאמר שהם מדברי האב ולא מדברי הרב מעצמו לפי שכך מתחייב מן הענין מ"מ נר' שאין הכוונה בזה אלא לשלול שהם אינם חייבים לשלם לבן וחיוב התשלומין עליו מוטל. ולשתעי דינא בהדי הבן אם יתחייב לפרוע או לא לפי טענותיהם וגרע הא מההיא דסי' פ"א סכ"ג תבעו בחפץ פ' והשיב אינו שלך אלא של פ' אפי' אמר כן בפני ב"ד אינה הודאה להוציא אותו פ' מידו ע"ש דהתם היתה התביעה מיהא להחזיר לו החפץ ואפ"ה כיון שהוסיף דברים שלא היה צריך אמרי' שיחה בעלמא הם. וכ"ש כאן שלא תבעוהו השות' כלל לשלם אלא להודות להם שנפרע ולא היה צריך כלל לומר שהוא ישלם בעדם דפשיטא שלא נתחייב באמירה זו לפרוע להבן. ועוד דהתם קאמר להדייא שהחפץ הוא של פ'. אבל כאן יש לפרש אומרו ועליו לשלם כלומר שעליו רמי חיוב התשלומין ויש לו לדון עם הבן. וכפי טענותיהם יקום דבר. והשותפין מיהא פטורים לגמרי. ועוד נר' דאפי' אם היתה הודאה גמורה בלא קנין כיון שלא היתה ע"י תביעה שאמרו לו מנה לפלוני בידיך יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וכמ"ש שם בסי' פ"א סכ"ד דטעמא שאי"ל שלא להשביע משום דאיכא תובע שאומר לו חייב אתה מנה ללוי. הא לא"ה יכול לטעון שלא להשביע וכו'. ועוד מוכח שם בסכ"ח דהיכא דליכא תובע ואמר מנה לפלוני בידי אי לאו דנשבע מצי למימר סבור הייתי שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חי"ל ע"ש ומה גם לפי דברי הבן שההודאה הנז' היתה בפניו ואיפשר שהיה הבן תובע גם לאב כשראה שנפטרו השות' בהודאת האב. והאב השיבו עלי לשלם לך דיכול לומר האב משטה הייתי בך וכדמוכח התם בסכ"ד הנז' ע"ש:
באופן שלא נשאר לבן הנז' לתבוע כ"א בחלק אביו וזה יכול לגבות אפי' מהמשועבדים שאחר זמן השטר הראשון. ואולם בשבועה בנק"ח כדין טורף ויכלול בשבועתו שהשטר הנז' בא לידו מדעת אביו ושלא פרע לו אביו ממנו כלום. וגם שלא היה לאביו עליו שום תביעת מזונות שיוכל להפטר בה מהחוב הנז' ושלא נסתלק אח"ך מעזבון אמו ומחל לאביו בשטר הנז' זהו הנלע"ד בזה. וצוי"מ. אכי"ר:
יעקב בירדוגו ס"ט בן לא"א הרב יקותיאל ז"ל.
סימן לו
שאלה מעי"ת רבאט יע"א
ראובן ושמעון היו שותפים והיו נושים בלוי סך מה בשט"ח ונלב"ע ראובן ושמעון וחלי"ש. ואח"ך מת לוי וחלי"ש. ולא הניח נכסים ממה לפרוע השט"ח כי אם חצר אף שאינה מספקת לפרעון השט"ח אלא לחלק מעשרים בשט"ח כפי העת והזמן. ואלמנתו נשבעה שבועת אלמנה כדין ולא נמצא בשבועתה כ"א החצר הנז'. ובכן עמד. בן ראובן ותבע ליורשי לוי להגבות לו החצר הנז'. ואחר שעבר ביניהם דו"ד הותווכו ביניהם ונתפשר עמו והגבה לו דוקא החצר הנז' בעד סך מה מחלקו בהשט"ח. וג"כ בן ראובן הנז' ג"ד בפני עדים שאינו גובה אלא מחלקו ולעצמו הוא מציל וכתב לו שטר ההגבאה כוח"ך. וכעת קמו יורשי שמעון ותבעו ללוי ראובן הנז' לחלוק עמהם מה שגבה באומרם שכיון שהם שותפין בשט"ח הנז' מה שהציל לאמצע. ובן ראובן הנז' טוען שכיון שהם שוים בחוב וזמן א' להם ודאי שהוא זריז ונשכר דכל הקודם זכה היכא דליכא קדימה. גם טוען בן ראובן הנז' שכיון שג"ד שלעצמו הוא מציל ודאי שלעצמו הציל דבמקום פסידא כי הכא שלא הניח כלום שותף חולק לעצמו. ועיין בש"ע סי' קפ"א. וכמ"ש מור"ם בסי' קע"ו סכ"ח ע"ש. ומ"ל אם הוא אלם או אם איש עני הוא ולא ימצא ממה לגבות חובו דמידי הוא טעמא מקום דאית ליה פסידא. ואדרבה הא עדיפא דאפי' התם שיש לו פסידא תקוה ליפרע בזמן אחר דעתידין בעלי זרוע ליפול ואפ"ה חשבינן לה מקום דאיכא פסידא. וכ"ש בנד"ז שאין לו עוד תוחלת ליפרע בשום אופן אפילו אם יהיו יורשי הלוה עשירים שאינם מחוייבים לפרוע חוב אביהם משלהם. ואביהם לא הניח להם כי אם האי גריווא דארעא ודאי שאין מקום פסידא גדול מזה ועיין מ"ש מהר"ם מלובלין שאלה קט"ו יעוש"ב. ומשם בארה וכ"ש וק"ו שיורשי הלוה לא רצו לפרוע כ"א חלק זה בפי' לית דין ולית דיין וכו' דהו"ל כב"ח הרבה בזמן א' וקדם א' וגבה דפשוט הוא דמה שגבה גבה. ואת"ל דזכה בין ראובן בדינו ומה שגבה גבה תיבעי לן בהיכא דלא הגבהו היורש בעצמו אלא שהמציא השט"ח הנז' לפני בדי"ץ והורידוהו לקרקע הלוה כדין מהו מי אמרינן דגם בזה כיון שג"ד דלעצמו מציל כמ"ש מהני גם בזה או"ד כיון שהשט"ח שהמציא לפני בדי"ץ הוא לזכות ב' הכתות אמרינן דבדי"ץ אדעתא דכולהו מלוים הגבו. ואת"ל דגם בזה מהני ג"ד היכא דמשכנו לו בדי"ץ הקרקע אי מיקרי המשכונה גבייה או לא. עה"ך יורנו המורה לצדקה מה יהיה משפט השאלות ומה יעשה להם ושכמ"ה:
הצעיר יעקב אלמאליח ס"ט
תשובה עיקרא דהאי דינא דמייתי מר"ן בסי' קע"ו רי"ס כ"ח ב' שהם שותפין בחוב וכו' עד אין שומעין לו הוא מהמרדכי פרק המקבל וז"ל ונשאל לרבינו מאיר על ב' שותפין בחוב אחד ופרע מקצתו ורצה הא' לעכבו ואומר לחבירו לך וקח חלקך מן הגוי והשיב נ"ל דלאו כל כמיניה דאמר רבא בפ' המקבל הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ואמר ליה חד לחבריה תא ונפלוג וכ"ו עד ואי אמר ליה הב לי פלגא דידי ופלגא דידך אי מטא לך פסידא דרינא בהדך. א"ל מזלא דבי תרי עדיף. וכ"ש דלא כל הימנו ליקח חלקו ולהסמיך את חבירו על קרן הצבי על הגוי אשר פיהם דבר וכו' עכ"ל. מבואר מדבריו דאפילו לכתחלה אם בא אחד מהשות' ואמר נחלוק חוב זה וכל א' יתבע ויגבה חלקו לעצמו אין שומעין לו דמדמי לה לשות' שנשתתפו לזמן קצוב במעות אחרים שקבלו מהם לזמן דהיינו הך מימרא דרבא הני בי תרי דעבוד עיסקא וכו' דאין יכול האחד בתוך הזמן לומר נחלוק וטול אתה חלקך בקרן ובריוח ואני חלקי. ואפילו ע"ד שאם יהיה הפסד בחלקך דרינא בהדך או אפילו לומר לו שיטול חבירו הכל והוא יפרע למלוה משום דא"ל מזלא דבי תרי עדיף. ומינה יליף הרמב"ם ומר"ן גם לשותפין שנשתתפו במעות עצמן ורוצה א' לחלוק בתוך הזמן דאין שומעין לו מהאי טעמא דמזלא דבי תרי עדיף. ומעיקרא שעבדו עצמן וממונן זל"ז עד הזמן. וכמבואר כ"ז בסי' הנז' בטור וב"י וש"ע ע"ש. וס"ל למהר"מ ז"ל דהכא נמי שנשתתפו בחובות וזקפו חוב על הגוי בריוח לזמן שאין יכול א' מהם לכוף את חבירו לחלוק בין בתוך הזמן שקבעו לגוי בין אח"ך ושילך כל אחד לתבוע ולגבות חלקו לעצמו דא"ל אידך מעיקרא אדעתא דהכי נשתתפנו ונשתעבדנו שנעמוד שינינו ונגבה מן הגוי לזכות שנינו וכל מה שנגבה ממנו נחלוק ולא שילך כל א' ויגבה חלקו לעצמו ואפי' אין הגוי אלם משום דמזלא דבי תרי עדיף. וכשיהיה כל החוב לזכות כולנו מסתייעא מילתה ומזלא של שינינו שיפרע הגוי הכל. משא"ך אם נחלוק שמא יורע מזל א' ממנו ולא יזכה לגבות חלקו. ועוד מבואר ג"כ דלאו דוקא בחוב שיש להם נגד הגוי דה"ה נגד ישראל דהא ודאי האי טעמא שייך בישראל כמו בגוי וכן מבואר בתשו' מוהר"ם מלובלין סי' קט"ו דמיירי בישראל והביא ראיה מהא דמהר"ם ז"ל. ע"ש:
מכלל הדברים נ"ל דע"כ לא קאמר מהר"מ ז"ל אלא בשות' שעיקר שותפותם בחוב זה לבד או בחובות רבים ע"ד שיגבו ויחלוקו. דבהא הוא דלא מצו לכוף לחלוק כל א' לב' כל עוד שלא גבו. אבל בשותפין שנשתתפו בעסק משו"מ ומכלל העסק מכרו סחורה לא' וזקפו עליו חוב ושוב נתרצו לחלוק וליפרד איש מעל אחיו וחלקו הכל ותבע א' מהם לחלוק גם החוב שילך כל א' ויתבע חלקו. נראה דלא מצי אידך לעכב כיון שעיקר השות' והשעבוד שנשתעבדו זל"ז נעקר מעיקרו לא נשאר מקום לזה לומר שלא יחלוק משום דמזלא דבי תרי עדיף שכבר נתרצו לחלוק והפרידו המזלות ולא נשאר שעבוד לזה על זה. וממקום שהביא מהר"מ ראיה יש ללמוד כן דהא הך דהני בי תרי דעבוד עיסקא וכו' מיירי בשקבלו עסק מאחר לזמן או שנשתתפו במעות עצמן לזמן או שהיה זמן ידוע למכירת אותה סחורה דבהא הוא דאמרי' דלא מצו לכוף זל"ז לחלוק אבל בשנשתתפו סתם או שקבעו זמן ונשלם ואין זמן ידוע למכירת אותה סחורה יכול כ"א מהם לכוף לחלוק אפילו שלא מדעת חבירו בפני שלשה אם הם פירות או אפי' בפני ב' אם הם מעות שוין. וא"כ אין למוד מזה אלא לשותפין שנשתתפו בחובות דמעיקרא אדעתא דהכי נשתתפו שיהיו שותפין בהם עד שיבואו לידי גוביינא בהא הוא דלא מצו לכוף לחלוק בעוד שלא באו לידי גוביינא. אבל שות' במשו"מ ומכלל העסק זקפו חוב על אחד ושוב נתרצו לחלוק העסק מהי תיתי שלא יוכלו לכוף לחלוק גם החוב כיון שנתרצו והפרידו השות' מעיקרא והלא יאמר זה לא נשתעבדתי כ"א בעוד שאנחנו שותפין ולא אחר הפירוד:
ונראה דהיינו הך דכתב מור"ם בהג"ה ס"ך ע"ד מר"ן הי"ל חוב אצל אחרים וכו' וכשיפרעו החובות יטול כל א' חלקו. וסיים מור"ם או יכולין לחלוק השטרות בשומת ב"ד וכו' ע"ש והוא מדברי הטור בשם הרא"ש ע"ש. ומבואר בדברי הרב בבד"ה דהרמב"ם לא פליג אהרא"ש בהא ולא נחית אלא למה שאין א' מהם יכול לעכב מלחלוק עד שיגיע זמן החוב ואנה"ן שאם רצו לחלק השטרות מיד חולקין גם לדעת הרמב"ם אלא דחדה מינייהו נקט ע"ש. והסמ"ע ז"ל לא ראה לס' בד"ה כידוע ולכן כתב ס"ק נ"ב דבטור משמע דפליגי הרא"ש והרמב"ם בזה וכ"כ ג"כ בב"י. ולדבריו בבד"ה דבתראה הוא שומעין. וכ"כ הב"ח. וכ"כ הש"ך ע"ד הסמ"ע ע"ש. ומזה נראה דה"ה שיכולין לחלוק כל חוב בפ"ע שכל אחד יתבע חלקו בו. ואעפ"י שכתב הטור בשם הרא"ש דאם אין בו שיעור חלוקה חולקין בגא"א ופירש הרב"י דבאין שם אלא שט"ח א' הוי אין בו שיעור חלוקה דלא שייך לומר טול אתה שטר זה ואני אטול כנגדו. ומשו"ה קאמר דחולקין בגא"א ע"ש. לאו למימרא דכל שאין שם אלא חוב א' אין חולקין אלא בגא"א. אלא דברוצין לחלוק גוף השטרות מיירי דלהכי הוא דנחית הרא"ש ולאפוקי מדעת הרשב"א שסובר דשטרות אין גופן ממון ואין בהם שומא שיחלוקו אותם בשומא. וכמ"ש הרב"י בשמו ע"ש. אבל ברוצין לחלוק החוב ולהניח השטר ביד א' מהם או ביד שליש נר' דמצו לחלוק שאין שום טעם לומר שלא יוכלו לחלוק. ומעתה מ"ש הרמב"ם אלא חולקין וכשיפרעו החובות יטול כ"א חלקו לאו למימרא שאם רוצה זה לחלוק גם החוב אינו יכול. אלא דבאין א' מהם רוצה לחלוק החוב קמיירי. ומפני זה רוצה האחד לעכב החלוקה עד שיבא החוב לידי גוביינא בהא הוא דקאמר דאינו יכול לעכב אלא יחלוקו מה שרוצים לחלוק לרצון כ"א מהם ויניחו מה שאין רוצים לחלוק. וכן מ"ש מור"ם או יכולים לחלוק. השטרות וכו' ה"מ למימר שיחלוקו החוב. אלא דשטרות אצטריכא ליה לאפוקי מדעת הרשב"א וכמ"ש:
ואחרי הודיע אלק'ים אותנו את כל זה נראה דבשותפין שנפרדו ונשאר ביניהם שטר על אחד בין גוי בין ישראל אפילו ליכא פסידא יכול כל אחד לחלוק שלא מדעת חבירו ולתבוע ולגבות חלקו לעצמו כדין שות' שנשתתפו סתם או שקבעו זמן ונשלם הזמן שחולק האחד שלא מדעת חבירו בפני שלשה אם הם פירות או אפילו בפני שנים אם הם מעות שוים ואמר בפני שנים הריני חולק מחבירי וגובה חלקי לעצמי ודיו. ומינה נמי אפי' לשות' בחוב שמת א' מהם בתוך זמן השות' דקי"ל בטלה השות' ויכול כל אחד לחזור מהשות' ולחלוק. דבהא נמי מצי לחלוק ולגבות חלקו לעצמו. וכ"ש בשות' במשו"מ ומת אחד מהם וכ"ש אם מתו שניהם וחלקו היורשים ונטל כל א' חלקו ונשאר ביניהם שטר על אחד לזכות מורישיהם דפשיטא שיכולים כל כת מהיורשים לחלוק שלא מדעת אחרים ולגבות חלקם לעצמם:
אצריכנא לאודועי שאין כל הדברים אמורים אלא בשותפין להרויח ומכלל מה שנתעסקו להרויח זקפו חוב שהיה להם בו ריוח על אחד. אבל אם שנים עשו חסד עם אחד והלוו לו מאתים וכתבו עליו שטר אחד לזכות שניהם אין זה כלל בכלל דברי מהר"מ שהרי מעולם לא נשתתפו המלוים ולא שעבדו עצמם זל"ז וכל א' לבדו דר לגבות המאה שלו. וכן מבואר בתשו' מהר"מ מלובלין ע"ש:
וכל זה אפילו היכא דליכא פסידא כגון שהלוה אלם בין גוי בין ישראל. אבל היכא דאיכא פסידה כגון שהלוה עני או מת ושבק גריווא דארעא כדי מחצית החוב דפשיטא ופשיטא דמצו יורשי המלוים או אם אפילו המלוים עצמם אפילו לא היו שות' מעיקרא כ"א בחוב זה לחלוק כל אחד שלא מדעת חבירו ולגבות חלקו לעצמו. ולענין החלוקה בשות' עצמן שנשתתפו בחוב זה דוקא. דעת הסמ"ע ז"ל סקס"ז דצריך לחלוק בפני שלשה דהוו ב"ד דס"ל דאע"ג דהיכא דאיכא פסידא לשותף מצי לחלוק שלא מדעת חבירו אפילו בתוך הזמן. מ"מ לא עדיף משותף החולק לאחר שנשלם זמן השות' דבעי לחלוק בפני שלשה אם אין המעות שוים והכא נמי חשיב ליה כאין המעות שוים. והיינו דאיכא בין היכא דאיכא פסידא לליכא פסידא. דבליכא פסידא אינו יכול לחלוק כלל אפילו בפני שלשה כדין שותף בתוך זמן השותפות:
אך הרב ש"כ ס"ק מ"ה חולק ע"ז וס"ל דבשות' בחוב ואיכא פסידא בפני ב' סגי כדין השותף החולק לאח"ז במעות שוין דהכא נמי אין לפניהם דבר שאינו שוה שיצטרך לו שומת ב"ד של שלש. ואם בשביל אמירת לעצמי אני מציל בשנים סגי או אפילו בינו לבין עצמו. וכוותיה דהרב ש"ך מסתברא. ומה גם שהביא ראיה לדבריו מתשו' הרשב"א ע"ש. וכן מוכח מתשו' מהר"מ מלובלין הנז':
באופן דבנד"ז שהיו ראובן ושמעון שותפים במשו"מ ומכלל העסק זקפו חוב על לוי מממון השות' ונפרדו ונשאר החוב ביניהם או אפי' לא נפרדו בחייהם אלא שמתו וחלקו יורשיהם ונשאר החוב בין היורשים ועמד אחד מן היורשים וגבה חלקו ממה שהניח הלוה ע"י יורשיו ואמר בפני עדים לעצמי אני גובה ובפרט שהלוה הוא עני ולא הניח כ"א מה שגבה זה פשיטא דזכה הגובה:
ומיהו נראה דכל הפוסקים לא דברו אלא בתופס מעצמו מעות או מטלטלין או במגבהו הלוה מעות או מטלטלין בסתם בהא הוא דמהנייא אמירת התופס או הגובה שיחלוק ויאמר לעצמי אני גובה וזכה לעצמו. וכ"ש אם הגבהו הלוה לו לבדו בפי'. אבל בלוה המגבה קרקע לאחד מהמלוים בקנין ושטר וכתב בשטר שהקנה קרקע למלוים שלו פו"פ נר' דלא מהנייא אמירת הגובה כיון שעיקר ההקנאה היא ע"י קנין דלוה והוא מקנה לשניהם בפי'. ואפילו במטלטלין אם הלוה הגבה אותם לא' מהם ובשעה שנתנם לידו א"ל בפי' שהוא מקנה אותם לשניהם נר' דלא מהנייא אמירת הגובה כיון שדעת אחרת מקנה לשניהם. וזה אפילו במטלטלין שנקנין במשיכה וכ"ש בקרקע שאינו זוכה אלא בקנין ומקנה הלוה לשניהם בפי' וכתוב בשטר שהקנה לשניהם נר' פשוט דלא מהנייא אמירת האומר לעצמי אני מציל:
ומזה נראה פשוט לענין הספק הב' אם הגביה היתה ע"י ב"ד שעכ"פ הם מזכירין בהורדה למי מורידין אם לא' אם לשניהם שאם כתוב בפי' בשטר ההורדה שהורידו לפלוני ולפלוני בחוב שיש להם על פ' לקרקע פ' הדבר פשוט דלא מהנייא אמירת א' מהם לעצמי אני גובה ושניהם זוכין כיון שאין הקרקע נקנה לו אלא ע"י ב"ד. וב"ד הם מקנין לשניהם בפי'. וגם כתבו בפי' שהורידו לפ' לבדו בעד חלקו דוקא נראה דזכה זה ע"י אמירת לעצמי אני מציל. שבזה מורה שחלק מחבירו ולא לזכות שניהם הוא גובה ואע"פ שאין ב"ד יכולין לעשות זה כיון שרואין שיש ב' מלוין ואין ללוה להספיק לשניהם וכמ"ש הרב"י בשם תשובות מיימוניות וז"ל על מי שיש עליו חובות ואין לו כדי לפרוע לכולם דאין הדין יכול לכוף לפרוע לא' מהם ממטלטלין ודיינא דמזדקיק לחד מיניהו ומפיק מלוה לאו שפיר עבד ודאי אי תפיס איהו גופיה לא מפקינן מיניה במטלטלין אבל אנן לא מזדקי' ליה לאתפוסי לחוב לאחרים עכ"ל. ונר' דכ"ש הוא בלוה שמת והניח קטינא דארעא ויש עליו חובות שזמנם שוה שאין בהם דין קדימה כמטלטלין ואין קרקע מספיק לשניהם שאין ב"ד מגבין לאחד ומפסידין לאחד דק"ו הוא דאפילו כשהלוה חי שיש תקוה שיפרע לשנים אמור רבוותא דאין מגבין כ"ש כשמת ואבדה תקותו. ואעפ"י שהרב"י שם כתב ותמהני על דבריו שאם א' מבעלי חובות במ"א יפסידו האחרים ולא יכופו אותו ב"ד שיפרעם עד שיבא אותו האחר ולקתה מדה"ד וכו'. הלכך נראה דליתא לההיא תשובה אלא אם אין תובעו אלא א' כופין אותו לפרוע עכ"ל. כבר יישב דברי התשובה הרב בד"מ וכתב וז"ל ולא נראה לדחות תשובה ברורה בסברא בעלמא. ולכן נראה דזו התשובה מיירי במקום שגם בע"ח אחרים בכאן אלא שלא הגיע זמנם ולכן אין מגבין הכל לאחד משום הפסד אחרים. וכמ"ש בתשובת הרשב"א שכתבתי ריש סי' זה עכ"ל. והרב ב"ח תמה על תמיהת הרב"י וס"ל דאפי' אם הם במ"א אין מגבין לזה הכל. והביא ראיה ממ"ש הטור ומר"ן רי"ס צ"ט וגם נשבע והשיגה ידו וכו' ע"ש. והרב צ"ץ תלמיד הרב"ח בתשו' סי' קי"ח הביא דברי התשו' הנז' עם דברי הרב"י ודברי הב"ח וכתב שאעפ"י שהראיה שהביא הב"ח יש לדחות דמיירי בדאיתנהו לאחריני קמן. מ"מ הדין אמת והביא ראיה ממ"ש הטור סי' ק"ד ס"ט בשם הר' יונה וז"ל. ומיהו דוקא כשגבה בב"ד כגון שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהיה שם חוב אחר וכו' ע"ש משמע להדייא דאם ידעו לא היו יכולין להגבות לא'. ועוד הביא ראיה מפסקי הרב רקאנטי שכתב להדייא דאפי' ליתנהו קמן אין מגבין לא' ע"ך. ועוד כתב דמשמע ליה דגם הרב"י לא סמך על סברתו ממה שלא הזכיר זה בש"ע. וגם מ"ש דלא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב זה הרי הרב רקאנטי כ"כ ע"ע. וגם הרב כנה"ג הביא בשם הריב"ש סי' רצ"ט ומהרד"ב והרשד"ם ומהרח"ש ומהר"א די בוטון כולם מסכימים לדברי התשובה ההיא. ועוד הביא הראיה שכתב נ"ץ מדברי הר' יונה. וגם הביא ראיה מתשו' רשב"א שהביא הב"י סי' זה מחס"א ע"ע. ועל הכל נראה פשוט שאם יהיה הענין כפי היישוב שיישב ד"מ גם הרב"י יודה. וכ"ש אם הגיע זמנן אלא שלא באו לב"ד כגון שהם יורשים קטנים או שלא ידעו. ולא תמה הרב"י אלא על מ"ש בסתם דמשמע אפי' אם הב' במד"ה ועוד נראה שלא דחה הרב"י דברי התשובה אלא כשהלוה חי שיש תקוה שיפרע גם לב' אבל כשהלוה כבר מת ואבדה תקותו נראה שיודה לדברי התשו' ההיא דאין מגבין. ועוד מצד אחר אין ב"ד יכולין להגבות לא' עד שישבע זה שלא נפרע. וכמ"ש הרב"י בסי' קי"א מחס"א בשם בעה"ת והביאה הרב בד"מ רי"ס ק"ד ע"ש שנר' מדבריו שם דמיירי אפילו בשאין הב' עומד לפנינו. באופן שמכל צד נראה דאין ב"ד יכולים להגבות לא' מהמלוים בשטר א' לזכות בו לעצמו כשמת הלוה ואין לו נכסים להספיק לשניהם:
מ"מ נר' דכל זה דוקא לכתחילה. אבל אם עברו והגבו לאחד זכה שהרי כבר קדם וגבה. וכן נר' מדברי התשו' הנז' שכתבו דכל דיינא דמזדקיק וכו' לאו שפיר עבד. משמע דמיעבד שפיר הוא דלא עבד. אבל אין מחזרין לאחר מעשה כיון דהדין הוא דכל הקודם זכה לו יהיה אלא תקף מטלטלין בכח אין מוציאין מידו ומינא נמי לקרקע שלא היה בו דין קדימה ועברו ב"ד והגבו אותו לאחד אעפ"י שלא יפה עשו. מ"מ כיון שכבר גבה זה אין אנו יכולים להוציא מידו כיון שהדין הוא אם קדם וגבה גבה: