פרק ז' - העוון ותקונו · ד. התורה תבלין ליצר הרע
כח סגולי עצום מונח בתורה שיוכל האדם אף למשול ביצרו וכמובא בגמרא (''קדושין'' דף ל): בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. וכל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר: ''הלא אם תיטב שאת'', ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו. ופרש רש''י: עסק בתורה ואתה מושל בו. ומדייק רבי אהרן קוטלר זצ''ל שלא רק שאין אתה נמסר בידו בהיותך עוסק בתורה, אלא אתה אף מושל בו, פרוש: משתמש בו לסיוע בעבודת ה' דזהו כח התבלין למתק את המר ולהטעימו, וזהו כח התורה לכפות את היצר הרע שיהא מעתה מסיע לך לעבודת ה', למשל: לנצל את הגאוה ל''ויגבה לבו בדרכי ה' '' או ליסר את הרשעים, וכן בכל המדות הרעות להפך אותן לעבודת ה': ליצנות להתלוצץ מהרשעים ומעבודה זרה; שנאה לשנאת משנאי ה' כמו שנאמר: ''משנאיך ה' אשנא'' [ואגב ראה שההתר לשנא הנו דווקא את המחטיאים את הרבים, כמו שנאמר: ''משנאיך ה' אשנא'', הינו שמשניאים אחרים על ה'], וכן על זה הדרך. וזהו: ''בכל לבבך'' - דרשו חז''ל: בשני יצריך - ביצר הטוב וביצר הרע. וכי אפשר לעבד את ה' ביצר הרע, ולמבאר מובן שינצל כח הרע שבו לטוב ולעבודת ה'.
ובפרט אם הוא תלמיד חכם, בודאי שאין לו אלא להרבות בתורה. וזה לשון ''באור הלכה'' (ב''שלחן ערוך'' סימן תקע''א על מה שכתב ב''שלחן ערוך'', שתלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים): ''וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל''ה בשם ספר חרדים, וזה לשונו שמצא בתוך ספרי המקבל האלקי חסידא קדישא הרב ר''י לוריא אשכנזי ז''ל בספר אחד כתיבת יד: כל מה שתמצא בסגופים וכו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אמנותו ויודע דעת ויראת ה', לא יחלש ולא יתבטל מלמודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים, וכעין זה כתב ה''חיי אדם'' וזה לשונו: דאפילו על עברות ידועים המבאר ב''רקח'', שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אמנותו, אפילו בזמן הזה לא יסגף עצמו כל כך, רק שישוב לפני ה' בלב שלם, ויבכה מקירות הלב וילמד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש, וכל אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, וימעט מכל התענוגים ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש, כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכל שכן לסעודת מרעות, וישמר שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר יתענה על-כל-פנים בכל שבוע יום אחד או על כל פנים כל יום בה''ב עד חצות, והעקר הבכיה והודוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וה' יראה ללבב, עד כאן לשונו''.