פרק ז' - העוון ותקונו
הקדמה - הסיגוף הגדול ותשובת המשקל - עצם ההתנתקות והפרישות מהחטא
בספר ''בנימין זאב'' שו''ת סימן עב כותב על אחד שנשתמד וחזר בו, מה תשובה יעשה. וכותב בסוף: ''ונראה דאין להכביד עליו סגופים כפי מה שהיה ראוי, לפי שאין לך סגופים גדולים ורעים בגופו מאשר סובל בכל יום שמסתלק מן ההנאות שהגויים שרויין בהם, והוא היה כבר שרוי עמהן. ולפי זה אין להחמיר עליו כל כך. אמנם אם הוא בעל תשובה גמור שגמר בלבו לעשות תשובה מעליתא יעשה הוא התשובה כפי חטאו שידע ממה שעבר עליה כדי לצאת ידי שמים''.
ב''תרומת הדשן'': ''מומר שיצא מן הכלל וחזר לדת האמת, נראה דאין להוסיף ולהרבות עליו יותר מדי, מפני שסורו רע יותר מבעל שאר עברות לפי שהרגל בין הנכרים בכל שרירות לבו ואיכא למיחש פן יבעט בתשובתו. וכן מצאתי בספר המצוות דאין להכביד עליו סגופים כפי מה שהיה ראוי, מטעם אחר: לפי שאין לך סגופים גדולים ורעים מאשר סובל בכל יום שמסתלק מכל הטובות וההנאות שהנכרים שרויין בהן. והוא היה גם כן כבר שרוי בהן עמהם, ומקבל עליו תמיד פחדים ובהלות ורשעות וצרות שהאמות מצרים לישראל.
וקודם ששב לא היה לו דאגה בכל זאת, ונמצא תשובתו גורמת לו כל סגופים הללו, ולא דמי לשב מן העריות או רציחות, דברשעו נמי היה בכל צרות הללו ותשובתו לא גורמת לו צרות הללו''.
בהקדמת ספר ''ישמח משה'' על נ''ך להרב הצדיק משה טיטלבוים זלה''ה מביא מה שמצא רשום בכתב יד קדשו וזה לשונו: ''ביום ראש חדש מנחם אב קדמ''ת לפ''ק. בבקר ואני בחלומי ואלי דבר יגנב, אם כל ימיו עשה עבירה ונשתקע בה, ובאחרונה כשעשה נתחרט והלך וטבל ובוכה בכיה רבה בחרטה ועזיבה לגמרי שלא יעשה עודי מוחל לו. ואף שאם עשה רק פעם אחת העברה לא די לו בזה אלא צריך 'תשובת המשקל' שיסבל צער כנגד הנאה שהיתה לו, הכא עדיף טפי, דהתם כיון שלא נשתקע בה לא הוי הפרישה לו צער, כיון שלא הרגל בה. לכך צריך לצער אחר. מה שאין כן זה שרגיל בה מאד. אם כן הפרישה בעצמה היא לו צער גדול, בכל עת שיצרו תוקפו לעשות המרגל. אין לך 'תשובת המשקל' גדולה מזה, שהוא זובח יצרו בכל פעם, ומחשב לו הצער כנגד ההנאה. ועל כזה נאמר (''ויקרא'' יג, לג): 'כלו הפך לבן טהור הוא'. ושמא תאמר: אם כן יחטא האדם הרבה, כדי שלא יצטרך תשובה? לזה אמרו רז''ל (''יומא'' פה, ב): 'האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה', שאם עשה על-מנת כן, לא יועיל לו. והכי פרושו: האומר אחטא והדר אחטא, כדי שיהיה לו תשובה בנקל, אין מספיקין וכו'. וכן אמרו לי על איש אחד שהיה כנ''ל. עד כאן החלום, וברוך השם כי חפץ חסד הוא'', עד כאן לשונו.
ואף אלו המצדדים בתעניות וסגופים, כל זה באדם חזק ובריא שאין רבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו וכמו בדורות הראשונים. אבל מי שרבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיבוא לידי חלי או מחוש חס ושלום כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות הראשונים. אבל מי שרבוי הצומות מזיק לו, שאפשר שיבוא לידי חלי או מחוש חס ושלום כמו בדורותינו אלה, אסור לו להרבות בתעניות, ומכל שכן אם הוא לומד תורה שאסור לו להתענות, כי מחמת חלשת התענית לא יוכל לעסק בה כראוי. אלא מאי תקנתיה? יתן צדקה, כמו שכתוב (''דניאל'' ד, כד): ''וחטאך בצדקה פרק''. כן כתוב בספר ''רב פעלים'' להרב הגאון רבי יוסף חיים זצ''ל. ומביא בשם ה''חסד לאברהם'' כי הרוצה לחזור בתשובה ואינו יכול להתענות, יכול לפדותם בצדקה. וכן מביא בשם הרב ''נאמן שמואל'', שכותב: ''כך למדתי מדברי אדירי גבירי עולם ואשמע בקולם'', עד כאן. ועוד יבואר בפרקים הבאים.
א. כח התורה לשנות טבעים רעים של לומדיה
ידוע מאמר בעלי המוסר שיותר קל ללמד ש''ס שלם מלתקן מדה וטבע רע שבאדם, אולם בכח התורה והתמדתה להפך טבעו הרע לטוב. וזה לשון ה''חפץ חיים'': ברוך ה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר נתן לנו תורתו הקדושה החמודה מכל חמדה, וכדכתיב (''תהלים'' יט, יא): ''הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים''. ובאורו: כי פה בעניני העולם יש שני מיני דברים טובים: אחד מצד השווי ואחד מצד מתיקותה, דהינו: זהב ופז רב שויה רב מאד, אבל אינו מתוק כלל, ודבש הוא דבר מתוק אבל שויו אינו כל כך. ותורתנו הקדושה יש בה שתי מעלות, דהינו ששויה רב מאד יותר מזהב ופז, ומתיקותה הוא גם כן יותר מדבש ונפת צופים. והכוונה שיש באור חכמת התורה כח מתיקות, וכדכתיב (''קהלת'' יא, ז): ''ומתוק האור וטוב לעינים''.
ואיתא במדרש תהלים: רבי אומר: מה מתוקים הם דברים הנמשלים לאור, שנאמר: ''כי נר מצוה ותורה אור'', ורצונו לומר שאור התורה בעולם העליון אינו כמו שאר אור של עולם הזה שהוא מאיר ואין בו מתיקות, אבל אור התורה מי שיזכה לראותו הוא מתוק גם כן מאד. ומה שכתוב: ''ומתוקים מדבש'' וגו' כי ידוע שיש בטבע הדבש כח המתיקות גדול, עד שאם יפל איזה דבר: לחם או בשר וכדומה, וישתהה בה שהוי רב במשך הזמן יתהפך הלחם והבשר לדבש גמור. והנה לרוב אפילו אם נפל בה דבר אסור חוזר להיות התר גמור. וזהו שאמר הכתוב שכוח מתיקות התורה הוא גדול הרבה יותר מדבש ונפת צופים, דהינו: אם אדם שוקד על התורה ומידבק בה כראוי, אפילו אם טבע נפשו היה מתחלה רע מאד, כח התורה מטהרו ומקדשו ונהפך להיות איש אחר ממש. וזהו מה דאיתא ב''אבות'': ''ומכשרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן''.
ב. כח התורה לטהר את האדם מטמאת עוונותיו ולהסיר כל כוחות הטומאה ממנו
מבאר ה''חפץ חיים'': בפסוק אחד רואים שנמשלה תורה למים, ובפסוק אחר נמשלה תורה לאש, לומר לך: פעלת התורה לטהר כמקוה מים את הטמא וכן ללבן באש ולהפליט את כל הרע החוצה. וזה לשונו: איתא בספרי פרשת ''עקב'': ''יפוצו מעינתיך חוצה'' (''משלי'' ה, טז) - נמשלו דברי תורה למים; מה מים חיים לעולם, אף דברי תורה חיים לעולם, שנאמר (''משלי'' ד, כב): ''כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא''. ומה מים מעלים את הטמא מטמאתו, כך דברי תורה מעלים את האדם מטומאה לטהרה, שנאמר: ''יראת ה' טהורה''. וממילא כשם שמים מטהרים את האדם אף שהטומאה מתפשטת בכל איבריו, כך התורה מטהרת את האדם מטמאת עוונותיו, אפילו אם נתפשטה עליו מכף רגלו ועד ראשו. וכשם שאין אדם נטהר עד שיעלו המים על כל איבריו ולא תהיה שום חציצה בין האיברים למים, כן צריך שישעבד באמת את כל גופו ואיבריו לתורה ולא תהיה שום חציצה, כמו דכתיב: ''והיו הדברים האלה וגו' על לבבך''.
אמר הכתוב (''ירמיה'' כג, כט): ''הלא כה דברי כאש נאם ה' '', וידוע שכח האש לטהר ולהכשיר את הכלי שנבלע בה אסור בכל דפנותיה. ואם הבליעה היתה חזקה מאד, כגון שנבלע על-ידי האש ולכלי כזו אינו מועיל הגעלה אף במים היותר רותחין, ומכל מקום כשמלבנה באור תכף נתכשרה, כי כח האור להסיר ממנה כל בליעת פגול שהיה מבלע בתוכה עד כה. כן הוא ממש כח התורה הקדושה להסיר מנפשו כל כוחות הטומאה המבלעות בה. וזהו מה דאיתא ב''אבות'': ''ומכשרתו להיות צדיק'' וכו', והינו: כמו הכשר ממש.
וראה מה שכתב הסטיפלר זצ''ל באחד ממכתביו וזה לשונו: ''מכתבך קבלתי והנני משתתף בצערך ומקוה שה' יתברך יעזרך במשך הזמן להנצל מחטאת נעורים רחמנא לצלן. במה שנוגע על העבר אין לחשב לעת עתה כלל, ועקר העקרים הוא לעסק בתורה, תורת אלקים קל חי צורנו יוצרנו יתברך שמו, ולעסק בתורה ביגיעה להבין היטב כל פרטים ופרטי פרטים מהסוגיה, לעסוק בתורה למרות שיהא קשה מאד ושלא לבטל זמן, רק לעסק בתורה עם חבר ולדבר ולשנן בפיו היטב כל דברי הגמרא וסברת רש''י ז''ל וסברת ''התוספות''. וכשתדע היטב את הסגיה תחזר עליה ארבע פעמים, ואחר כך תלמד הלאה כסדר הזה. אל תאמר: הן אני מטמטם והתורה לא תדבק בגוף מגשם כמוני, חלילה וחלילה לומר כן, כל מלה כל סברא של התורה הוא קודש קדשים, הוא דעת ורצון ה' יתברך, וכשהוא נחקק במח האדם, מתקדש האדם בקדושת התורה לאין שעור, גופו וראשו נעשה כקדושת ספר תורה, וקדושת התורה תצילך סוף סוף מעברה ומהרהורי עבירה בעזרת ה' יתברך.
אל תשגיח במה שהלימוד עולה בקשי, אדרבא: כל עקר הקדושה הוא על-ידי תורה שבא ביגיעה ובצער. ואמרו חז''ל: ''יפה אחד בצער ממאה שלא בצער''. לימוד התורה לשם שמים לפי שהוא תורה של הקב''ה הוא התקון היותר גדול לכל חטאי העבר ובפרט הלימוד שבא ביגיעה ובהתאמצות זה מכפר כעולה וכקרבן ומתקן ביגיעת התורה כל מה שפגם רחמנא לצלן בחטאת נעורים ה' ישמרנו.
גם במה שנוגע על להבא אין ביד אדם צעיר [הינו בלתי נשוי] שום עצה רק לעסק בתורה לשם שמים ולהתפלל לה' יתברך שיצילהו מהחטא ברב רחמיו. ותפילה מועלת הרבה כשהוא בלב שלם. אך אל תקוה שביום יומים תנצל מחטא המושרש, אבל בהמשך הזמן אם רק תתמיד בלימוד תורה בעיון כפי יכלתך ובדבוק חבר טוב בלא בטול זמן לבטלה, הנה במשך הזמן תראה איך משתכך יצרך, הולך ודועך, ובעזרת ה' תצליח הן בתורה הן בשמירת התורה. ובתנאי אך שלא יהא בטול זמן לבטלה חלילה, רק כל רגע שיהיה פנוי לך תעסק בתורה ותקבע גם כן זמן ביום כחצי שעה ללמד בספר מוסר כספרי ''מסלת ישרים'', ''ארחות צדיקים'', ''שערי תשובה'' לרבנו יונה ז''ל וכיוצא בהן.
זהו מה שאני יודע מכמה תלמידים שסבלו כמותך ונצלו במשך הזמן, והנני דורש שלומך ומברכך בהצלחה רבה בעבודת הבורא יתברך ברוחניות ובגשמיות''.
ועוד כותב הסטיפלר זצ''ל במכתב אחר וזה לשונו: ''מכתבך הגיעני זה איזו ימים. אינני יודע באופן מיחד כיצד עובדים על מדות התאוה, רק זאת ידוע לי מתוך הנסיון כי יראת שמים חזקה מונעת את האדם מכל מעשה ומכל גרם מעשה לחטא בידעו נוראות קדושת נשמתו החצובה מתחת כסא הכבוד ובידעו גודל הפגם והצער שגורם על-ידי זה בכל העולמות, כי האדם הוא סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והוא ענין גלות השכינה.
וצריך לקבע בלב כי כל העולם הזה אינו אלא פרוזדור לשבעים שנה, בזמן שעקר דירתו וחייו של רבוא רבבות שנים לאין שעור, הוא חיי העולם הבא, ואיך יתכן להחליף חיי נצח על הנאה טמאה של רגע אשר יודע בברור שאחר כך תנקרהו החרטה מאד.
וצריך לדעת כי בהתגברו על התאוה לשם שמים, מתקדש מאד שם שמים, והוא עבודה קדושה לשמה ממש [כי אין אדם יודע מזה], וזוכין על-ידי זה לסיעתא דשמיא נפלאה בכל הענינים: הן בהצלחת התורה הן בתקון כל המדות והן בעניני עולם הזה. [רק צריך סבלנות, ולא יחכה שישתלם לו בזמן שהוא רוצה, רק ברב הימים תמצאנו כאשר יגיע זמנו.]
וצריך לדעת כי בכל פעם שעומד בנסיון מקל על-ידי זה את הנסיון על להבא, כי כן טבעה של מדה זו דמרעיבו שבע כמו שאמרו חז''ל ('סנהדרין' דף קז), ובמשך הזמן כמעט שלא ירגיש שום נסיון מכל זה, והוא בדוק ומנסה.
ומעתק בספרי רפואה שהרגיל באותו מעשה דהוז''ל רחמנא לצלן, נעשה נשבר ועצביו מתוחים ואין לו נחת מחייו, כן הוא בספרי חכמי הרופאים האחרונים של העמים, וצריך לדעת כי בהכשלו פעם אחת לחטא במזיד, אין זה חטא לאותה שעה בלבד, רק זהו המשך נורא לזמן זמנים ה' ישמרנו, כי מעשה גוררת מעשה וכדתנן ב'אבות'.
העצה הטבעית להנצל מזה התאוה הוא הסח הדעת שלא להרהר מענינים אלו כלל, אלא שאי אפשר בשום אפן להסיח דעת ממה שטבעו משתוקק להרהר, כי אם כשיהיה מחשבתו שקוע מאד בענינים אחרים בהתענינות רבה. ולזאת כשישים דברי תורה על לבו ויתענין מאד בהתעמקות התורה בש''ס ופוסקים ראשונים ואחרונים באופן שכל דעתו ישוטט בדברי תורה, ממילא ינצל מהרהורים אחרים, והוא סגלה טבעית וגם רוחנית, כי אור קדושת התורה משמרתו כמו שאמרו חז''ל ב'סוטה'.
יתפלל אפילו מאה פעמים ביום תפילה קצרה להנצל מאותו עוון ומהרהור, כי אף-על-פי שידמה לו שכבר התפלל פעמים אין-ספר ולא פעל, אל יתיאש כלל, כי ידע נאמנה שסוף סוף תפילתו לא תחזר ריקם וימים יגידו.
איני יודע במיחד איזו ספרי מוסר הראויין לך, אבל האדם עצמו יכול להחליט איזו ספר שמועילו לחזוק יראת שמים ויהגה בו בעיון. גם אני העני הוצאתי לאור עכשיו ספר מוסר קטן, יתכן שיהיה לך לתועלת, אלא שקשה עלי טרח המשלוח. אקוה שאסדר בקרוב, אם ירצה השם, בירושלים איש אחד שיקבל עליו למכרו ותוכל, אם ירצה השם, לקחתו משם. שמו: 'ספר חיי עולם'.
והנני מברכך שתזכה לסיעתא דשמיא לעמד בנסיונותיך להצליח ולעלות מעלה מעלה בתורה וביראת ה' טהורה ועולמך תראה בחייך ותהיה לגאון ולתפארת כנפשך ונפש דורש שלומך וטובתך. מתאוה להצלחתך, המחכה בכליון עינים לקדוש שם שמים יתברך ולגאלה שלמה''.
ג. עוד ממעלת עסק התורה
כתב בספר ''נפש החיים'' וזה לשונו: ומזה הטעם גם כן עסק התורה היא מכפרת על כל העוונות של הנפש החוטאת, כמאמרם ז''ל (סוף ''מנחות''): מאי דכתיב (''ויקרא'' ז, לז): ''זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת'' וכו', ומסיק שכל העוסק בתורה אין צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם. וכן הוא ב''תנחומא'' (פרשת ''צו'', וב''שמות רבה'' פרק לח): ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה' '' (''הושע'' יד, ג) - לפי שישראל אומרים וכו', עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות. אמר להם הקב''ה: דברים אני מבקש וכו', ואני מוחל לכם על כל עוונותיכם. ואין ''דברים'' אלא תורה וכו'. וב''תנחומא'' (''ויקהל'') בענין הארון אמרו שהוא נושא עוונותיהם של ישראל, שהתורה שבו נושאת עוונותיהם של ישראל.
וב''תנא דבי אליהו'': אדם שעבר עברות הרבה וקנסו עליו מיתה וכו' וחזר ועשה תשובה וקרא תורה, נביאים וכתובים ושנה משנה, מדרש והלכות ואגדות ושימש חכמים - אפילו נגזרו עליו מאה גזרות הקב''ה מעבירן ממנו וכו'.
וב''זהר'': כמה יש להם לבני אדם להסתכל בעבודת הקב''ה, כמה יש להם להסתכל בדברי תורה, שכל מי שעוסק בתורה, כאלו מקריב כל קרבנות העולם לפני הקב''ה. ולא עוד אלא שהקב''ה מכפר לו על כל חובותיו ומתקינים לו כמה כסאות לעולם הבא. וגם על אותן עוונות חמורים שאין הקרבנות מכפרים, עסק התורה מכפר כמו שאמרו רז''ל בבני עלי (''ראש השנה'' יח ע''א): בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. וכן אמרו (''מגלה'' ג ע''ב): גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
וב''זהר'': בוא וראה וכו', ועל כן מי שעוסק בתורה אינו צריך לא לקרבנות ולא לעולות, שהרי התורה עדיפה מכל וקשר האמונה של הכל. ועל זה כתוב (''משלי'' ג, יז): ''דרכיה דרכי נעם'' וכו'. וכתוב (''תהלים'' קיט, קסה): ''שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול''.
ובפרשת ''קדשים'' (פ ע''ב): בזבח ובמנחה וכו', אבל מתכפר הוא בדברי תורה. למה? בגלל שדברי תורה עולים על כל קרבות העולם כמו שהעמידו, דכתיב: ''זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת'' וכו' - שקולה התורה כנגד כל קרבנות העולם. אמר לו: כך הוא ודאי שכל מי שעוסק בתורה, אף-על-גב שנגזר עליו ענש מלמעלה, נוח לו מכל קרבנות ועולות, ואותו ענש נקרע וכו'. ובוא וראה שאין נטהר בן-האדם לעולם אלא בדברי תורה וכו'. והתורה קדושה נקראת, דכתיב: ''כי קדוש אני ה' ''. וזו התורה שהיא שם הקדוש העליון. ועל כן מי שעוסק בה נטהר, ואחר כך מתקדש וכו'. למדנו שקדושת התורה - קדושה העולה על כל הקדושות וכו', עיין שם.
ובמדרש אמרו (''וירא'' ק ע''א): ''בטלו הקרבנות לא בטלה התורה'' - אותו שאינו עוסק בקרבנות שיעסק בתורה ויועיל לו יותר דאר''י וכו', אמר להם יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר: ''זאת התורה לעלה ולמנחה'' וכו' - זאת התורה בשביל עולה, בשביל מנחה וכו'. אמר רבי כרספדאי: כל מי שמזכיר בבתי כנסיות ובתי מדרשות עניני הקרבנות וכו' - ברית כרותה היא שאותם מלאכים המזכירים חובות להבאיש אותו אינם יכולים לעשות לו אלא טוב.
ואמרו עוד, למה נסמכו אהלים לנחלים דכתיב (''במדבר'' כד, ו): ''כנחלים נטיו וכו' כאהלים נטע ה' '' וכו', לומר לך מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות.
ובפי''ח שם: ''שפכי כמים לבך'' וכו' - מה מים הללו מקוה טהרה הן לישראל ולכל אשר נברא בעולם וכו', כך דברי תורה מקוה טהרה הן לישראל בכל מקומות מושבותיהם. בוא וראה כמה גדולה כחה של התורה שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושין תשובה אפילו מעבודה זרה שבידם, שנאמר (''יחזקאל'' לו, כה): ''וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם'' וכו', עיין שם, כי עקר התשובה שלימה האמתית שהיא מאהבה הוא רק על-ידי עסק התורה כראוי, כמו שאמרו במעלות התורה: ''אוהב את המקום'' וכמו שאנו אומרים: ''השיבנו אבינו לתורתך וכו' והחזירנו בתשובה שלימה לפניך''.
וב''זהר'' (''ויקרא'' כא, א): כאשר אדם מתרחק מהתורה רחוק הוא מהקב''ה, ומי שקרוב לתורה קרוב לו הקב''ה אצלו, כי על כל פשעים תכסה אהבת התורה כמו שאמרו ב''תנא דבי אליהו'' (סא''ר פ''ג) על זה הפסוק, וכן אמרו (פתיחתא ''איכה''): ''המאור שבה מחזירו למוטב'', ובפרק החליל (נב ע''ב): ''אם פגע בך מנול זה משכהו לבית המדרש: אם אבן הוא נמוח'' וכו', וכעין זה אמרו ב''תנחומא'' (פרשת ''האזינו''), עיין שם.
וב''בראשית רבה'' (פרק כב): ''אם בא יצרך להשחיקך שמחהו בדברי תורה''. ובמדרש תהלים (סוף מזמור לד): ''אם עמד עליך יצר הרע האכילהו לחמה של תורה'' וכו'. וב''זהר'' (''וישב'' קצ ע''א): אר''י ''כאשר רואה אדם שהרהורים רעים באים אליו, יעסק בתורה ועל-ידי זה יעברו ממנו''. אר''א: ''כאשר צד הרע בא לפתות לו לאדם, יהא מושך אותו אצל התורה ויפרש ממנו''.
וזהו שאמרו בענין התורה: ''ונעשה כמעין המתגבר והולך''. ויש מקום לפרשו גם על זה הענין הנ''ל, שכמו המעין הנובע, אף שלפעמים נרפש ונשחת ברפש וטיט רבים, עם כל זה הוא נובע ובוקע ומתגבר והולך מעט מעט, עד שברבות הימים יתגבר ויתגלה לגמרי ויתפשט כמאז. כן העוסק בתורה לשמה אף אם נתלכלך תחלה בעוונות וחטאים עצומים ונטבע מאד ברפש וטיט מצולות הרע חס ושלום, עם כל זה על-ידי עסק התורה יהא נכון לבו בטוח שודאי המאור שבה יחזירו למוטב, והטוב מתגבר והולך על הרע שבו מעט מעט, עד שלבסוף בהכרח יתגבר הטוב ויתפשט בכלו לגמרי, והוא מתקדש מטמאתו ופרחה טהרה בכלו. וכן אמר שם: ''ומכשרתו להיות צדיק וחסיד'' וכו' - לשון הכשר והגעלה ולבון מפגולי געולי הרע שהיה בו תחלה. וכמו שכתוב (''ירמיה'' כג): ''הלא כה דברי כאש'' וכו', שהיא מלבנתו ומכשרתו וכו'. וכן איתא ב''תנחומא'' (''ויקהל'') שהתורה מטהרת לבן וכליותן של תלמידי חכמים.
והכל מטעם הנזכר לעיל, ששרשה העליון של התורה הקדושה הוא מעל כל העולמות כלם, והענין הוא כמו שבארנו לעיל טעם מאמרם ז''ל שכל העונה ''אמן יהא שמיה רבא'' בכל כחו, מוחלין לו על כל עוונותיו, עיין שם. כן הענין שעל-ידי עסק התורה כראוי הוא מעורר שרשה העליון להאציל ולהשפיע שפעת אור עליון וקדושה על העולמות כלם ורשפיה רשפי אש שלהבת נוראה לגרש ולכלות כל הטמאות והזהמות שגרם במעשיו בכל העולמות, להתקדש ולהאיר עוד בקדושה העליונה, להתקשר יחד אחד בחברו, וכל הפגמים מתמלאים וכל הקלקולים נתקנים וכל ההריסות נבנים, והשמחה וחדותא יתירתא ואור העליון מתרבה בכל העולמות.
וגם כי ידוע שכל דבר אינו נתקן אלא בשרשו העליון, וכל אחד מישראל שרש העליון של נשמתו הוא מאות א' מהתורה הקדושה, לכן כל פגמי הנפש החוטאת נתקנים ונמתקים בשרשם בתורה הקדושה על-ידי העסק בה כראוי. וכמו שאמר הכתוב (''תהלים'' יט, ח): ''תורת ה' תמימה משיבת נפש'', שאף אם כבר נכרתה הנפש משרשה חס ושלום ותרד פלאים במעמקי מצולות הרע חס ושלום, התורה הקדושה שעוסק בה היא מקימה ומוציאה ממסגרים ומשיבה אותה להתקשר כתחלה, וביתרון אור התורה הקדושה.
וזהו שאמרו בפרק קמא ד''תענית'': תניא רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר: ''עץ חיים היא'' וכו'. ואומר (''משלי'' ח, לה): ''כי מצאי מצא חיים'' וכו'. ואמרו ב''מכלתא'': מה תלימוד לומר (''שמות'' טו, כו): ''כי אני ה' רפאך'', אמר לו הקב''ה למשה: אמר להם לישראל, תורה שנתתי לכם רפואה היא לכם, חיים היא לכם, שנאמר (''משלי'' ד, כב): ''כי חיים הם למצאיהם''. ולכן תקנו הראשונים ז''ל נסח הוידוי על-פי סדר כ''ב האותיות, כדי לעורר שרש העליון של נפשו אשר היא מקשרת ונאחזת בתורה הקדושה לטהרה ולקדושה.
ד. התורה תבלין ליצר הרע
כח סגולי עצום מונח בתורה שיוכל האדם אף למשול ביצרו וכמובא בגמרא (''קדושין'' דף ל): בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין. וכל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו שנאמר: ''הלא אם תיטב שאת'', ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו. ופרש רש''י: עסק בתורה ואתה מושל בו. ומדייק רבי אהרן קוטלר זצ''ל שלא רק שאין אתה נמסר בידו בהיותך עוסק בתורה, אלא אתה אף מושל בו, פרוש: משתמש בו לסיוע בעבודת ה' דזהו כח התבלין למתק את המר ולהטעימו, וזהו כח התורה לכפות את היצר הרע שיהא מעתה מסיע לך לעבודת ה', למשל: לנצל את הגאוה ל''ויגבה לבו בדרכי ה' '' או ליסר את הרשעים, וכן בכל המדות הרעות להפך אותן לעבודת ה': ליצנות להתלוצץ מהרשעים ומעבודה זרה; שנאה לשנאת משנאי ה' כמו שנאמר: ''משנאיך ה' אשנא'' [ואגב ראה שההתר לשנא הנו דווקא את המחטיאים את הרבים, כמו שנאמר: ''משנאיך ה' אשנא'', הינו שמשניאים אחרים על ה'], וכן על זה הדרך. וזהו: ''בכל לבבך'' - דרשו חז''ל: בשני יצריך - ביצר הטוב וביצר הרע. וכי אפשר לעבד את ה' ביצר הרע, ולמבאר מובן שינצל כח הרע שבו לטוב ולעבודת ה'.
ובפרט אם הוא תלמיד חכם, בודאי שאין לו אלא להרבות בתורה. וזה לשון ''באור הלכה'' (ב''שלחן ערוך'' סימן תקע''א על מה שכתב ב''שלחן ערוך'', שתלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים): ''וראיתי להעתיק פה מה שכתב השל''ה בשם ספר חרדים, וזה לשונו שמצא בתוך ספרי המקבל האלקי חסידא קדישא הרב ר''י לוריא אשכנזי ז''ל בספר אחד כתיבת יד: כל מה שתמצא בסגופים וכו' לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אמנותו ויודע דעת ויראת ה', לא יחלש ולא יתבטל מלמודו, אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויתקשר מחשבתו בו כאלו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו ובן אל אביו. והעתיקו זה האחרונים, וכעין זה כתב ה''חיי אדם'' וזה לשונו: דאפילו על עברות ידועים המבאר ב''רקח'', שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם תלמיד חכם הוא ותורתו אמנותו, אפילו בזמן הזה לא יסגף עצמו כל כך, רק שישוב לפני ה' בלב שלם, ויבכה מקירות הלב וילמד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשל לאש, וכל אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר, וימעט מכל התענוגים ויאכל רק כדי קיום גופו שלא יחלש, כדי שיהיה לו כח לעבודת השם, ולא ילך לשום סעודה וכל שכן לסעודת מרעות, וישמר שבת בכל פרטיה ודקדוקיה, ואם אפשר יתענה על-כל-פנים בכל שבוע יום אחד או על כל פנים כל יום בה''ב עד חצות, והעקר הבכיה והודוי וגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וה' יראה ללבב, עד כאן לשונו''.
ה. מצוות המסגלות בדרך סגלה לכפרת עוונות
מבאר ב''ספר חרדים'', שרפואת הנפש נמשלה לרפואת הגוף. וכשם שברפואת הגוף יש רפואות יקרות בדמים יקרים או חלילה על-ידי נתוח וטפולים העולים הון רב, וכנגדם יש לגוף רפואות בדרך סגלה כגון עשבים מסימים שהם סגלה לאותו חלי ואין מחירם אלא כמה פרוטות; כן הוא לענין התשובה. מצינו בחז''ל כמה מצוות שבדרך סגלה מועילים מאד שימחלו לאדם כל עוונותיו. אף-על-פי שטרחתם מעטת, פריים רב.
והרי לך שש מצוות שמונה ''ספר חרדים'': סגלה ראשונה: כל מי שעונה ''אמן יהא שמיה רבה'' בכל כחו אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו. והחמירו בזה ב''זהר'' ואמרו שצריך לזעזע כל איבריו ולענות בקול תקיף, ומי שרגיל לעשות כן הנה הוא מבשר שימחל לו עוונותיו אם לא ישוב לכסלה. הרי סגלה אחת.
סגלה שניה: אמרו שכל הזהיר וזריז בשמירת שבת בכל תנאיו ובכל דקדוקיו, אפילו עבד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר ''ישעיה'' נו): ''שמר שבת מחללו'' - אל תקרי 'מחללו' אלא 'מחול לו'. ולא תקשה לך: מה הוסיף בעשותו מצות שבת כדי לכפר עוונותיו, הרי זו אחת מן המצוות שהיה הוא חיב בהן?! דיש לומר דהזרוז והזהירות פן ואולי חלילה יכשל הוא המכפר, וכן בעניית אמן.
סגלה שלישית: יכוון בשירת הים שאומרים בכל יום לאמרה בקול ובשמחה רבה כאלו אותה שעה יצא ממצרים, שהרי אמרו במדרש: ''ויסע משה את ישראל מים סוף'' (''שמות'' טו כב) - שהסיעם מעוונותיהם שנמחלו על-ידי השירה, שאמרו: כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, מוחלין לו על כל עוונותיו וכו'.
סגלה רביעית: אמרו רז''ל: כל המעביר על-מדותיו, מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: ''נשא עון ועבר על פשע'' - למי הוא נושא עוון? למי שעובר על פשע. לכן יוכיח האדם את נפשו ויאמר: למה תסבול יסורים בעולם הזה ובגיהנום על עוונותיך, הלא טוב לך לסבול חרפת אנוש וגדופיו ולא תענה ותשמח ביסורים אלו, כי תעלת רפואה הם לנפשך זרח בחשך אורך. וזה שאמרו רז''ל: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהם הכתוב אומר: ''ואהביו כצאת השמש בגברתו'' וכו'.
סגלה חמישית היא ההתבודדות, שכתבנו למעלה בשם ספר ''בית מדות'' כי לעתות רצון יפרש עצמו במקום מיחד שלא יראוהו בני אדם. וישא עיניו למרום אל מלך יחיד עלת כל העלות וסבת כל הסבות, כמטרה לחץ כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועל-דרך זה כאשר הוא יבוא לשום פניו אל אלהיו כן הוא יתברך ישים אליו ויחדיו ידבקו. כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד רבי יוסף סאגיס זלה''ה וכן היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבנו יצחק דמן עכו שכמה חסידים היו עושים כן בימיו, ודוק ותשכח כן בדברי הרמב''ם ו''חובות הלבבות'' והר''ר יונה ז''ל.
סגלה ששית: ישמע בחשק דברי חכם כשדורש יראת שמים ודברי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים, שאמרו ז''ל שבזה ימחל עוונותיו. וחיבין אנחנו לשמע קול מוכיח, דהכי קבלנו בסיני וכו', עד כאן לשונו.
ועוד כתב החיד''א ב''צפרן שמיר'' (סימן י) וזה לשונו: דברים המסוגלים לכפרה באפס דמי''ם כעשבי דדברא, בכל עש''ב יהיה מותר ורפואת תעלה לחלי פצע וחבורה.
כל העונה ''אמן יהא שמיה רבא מברך'' בכל כחו, אפילו היה בו שמץ מינות מוחלין לו.
כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו.
כל המעביר על-מדותיו, מעבירין לו על-כל-פשעיו. ועיין בריש קנטרס ''מורה באצבע''.
כל השומע אגדה מפי הדורש ועונה ''אמן יהא שמיה רבא'', מכפרין לו עוונותיו.
כל האומר שירת הים בשמחה ובעצמו שער כאלו הוא נצול מהים ופרעה וחילו הם נטבעו ואמר שירה, הנה משורר ששער כך מכפרים לו עוונותיו.
כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר, מוחלין לו על כל עוונותיו.
כל המתפלל בערב שבת ואומר ''ויכלו'', שני מלאכי השרת אומרים לו: ''וסר עונך וחטאתך תכפר''.
יסורין ממרקין עוונותיו של אדם, ואם קבלם מאהבה יראה זרע, יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח. ואפשר דהיסורין דין, והוא מקבלם באהבה - חסד, ומתמתקין הדינין, והיה שכרו בני חיי ומזוני דבמזלא תלין, ובמקום אחר הארכתי בסיעתא דשמיא.
כל העוסק בסדר קרבנות, כאלו הקריבם, ומוחלין לו על כל עוונותיו, ומליצי יושר מלמדין עליו זכות בשמים.
כל העוסק בתורה לשמה, עוונותיו מתכפרין ורבו מעלותיו כמו שאמרו בפרק קנין תורה.
כל המתעטף בציצית ומניח תפלין וקורא ''קריאת שמע'' ומתפלל, מוחלין על כל עוונותיו.
כל המצטער ובוכה ביום הכפורים כשקורין פרשת ''אחרי'' על אבדהון דצדיקיא, קודשא בריך הוא אכרז עליה: ''וסר עונך''.
כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שנמחלו עוונותיו. נסח שירה קטנה מלקטת ממקראי קודש למי שנעשה לו נס:
''אשירה לה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי, ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איבי לי, אשירה לה' כי גמל עליי אשירה לה' כי גאה גאה, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו, מי כמכה באלם ה' מי כמכה נאדר בקודש נורא תהלת עשה פלא, ה' ימלך לעלם ועד, ארחמך ה' חזקי, ה' סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי, מהלל אקרא ה' ומן איבי אושע, הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, ואני בה' אעלוזה אגילה באלקי ישעי, אלקים ה' חילי משים רגלי כאילות ועל במותי ידריכני למנצח בנגינותי ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי''.
כל הסגלות הנאמרות באמת הם מפניני רבותינו ז''ל בש''ס ומדרשים ו''זהר הקדוש''. והחי יתן אל לבו להזדרז בהם כי בלא סגופים ותעניות ומתן דמי''ם יתכפרו לו עוונותיו, ובלבד שיעשה הדברים כהלכתן וכמשפטן ביראה ואהבה לשם שמים, עד כאן לשונו.
ו. אהבת ישראל ממצוות הסגליות לכפרת עוונות
כתב בספר ''טהרת הקודש'': הרי תראה כי מי שמקשר נפשו על-ידי אהבת ישראל, אז נכלל נפשו באילן החיים העליון ונמשך על נפשו טהרה מחטאיו ומעוונותיו.
ולכן כתב רבנו האר''י ז''ל לקבל קודם התפילה על עצמו אהבת ישראל. והנה מצות אהבת ישראל הוא עולה כמעט על כל המצוות החשובות הסגליות, והיא סגלה גדולה ונפלאה בלי שעור לזכות לטהרת הנפש ולכפרת עוונות ולכלל עצמו בשרש ולתקן נפשו שלא יצטרך להתגלגל ולהמשיך כל מיני השפעות בעולם.
והעצה שיזכהו ה' לכל הפחות למקצת מן המקצת בנקדה קטנה של אהבת ישראל זה תלוי במדת לדון חברו לכף זכות, שאז מזכין אותו מן השמים ומתעורר בלבו אהבת ישראל, והוא בדוק ומנסה בלי שעור פעמים כמקבל מצדיקים וקדושים, עד כאן.
ז. הדן את חברו לכף זכות
עוד שם: מתשובות הסגליות הוא אשר אמרו רז''ל (''שבועות'' ל): הוי דן את חברו לכף זכות. וכן (ב''אבות'' פ''א): הוי דן את כל האדם לכף זכות. ועיין ב''תנא דבי אליהו'' זוטא דברים נוראים מזה.
ואמרו רז''ל (''שבת'' קכז): הדן חברו לכף זכות דנין אותו לזכות מן השמים. ומובא בגמרא כמה מעשיות מזה, אשר התנאים והאמוראים היו רגילים לדון את האדם לכף זכות.
וכתבו צדיקי קדמאי בספרים, שאין דנין את האדם בשמים עד שידין הוא את חברו מקודם, שיאמר: כך וכך ענש מגיע לזה בשביל זה, אז בזו השעה דנין אותו כך חס ושלום.
ומי שמרגיל עצמו לדון את חברו לכף זכות, אז כשיש על זה האדם קטרוג חס ושלום או על אחד מבני ביתו, אומרים בשמים להמקטרג: כשם שהוא דן לכף זכות, כך אין לכם רשות לחיבו רק לזכותו. וכך לאחר אריכת ימיו, הגם אם יש עליו מקטרגים גדולים בשביל עוונותיו, חסים עליו בשמים ומוצאין לו איזה זכות, כי אין לך אדם שאין לו איזה לימוד זכות: שעשה מחמת אנסו, או יצרו אנסו, או מחמת קטנות הדעת וכדומה. ואם ירגיל עצמו ללמד זכות על בני אדם ככה ישלם לו ממש, כמאמר רז''ל דלעיל: הדן את חברו לכף זכות, דנין אותו בשמים גם כן לזכות.
ומובא בספר ''פאר לישרים'' בשם הרב הקדוש רבי פינחס מקוריץ ז''ל: הדן וממליץ טוב על ישראל, מתלבש בו ניצוץ קדוש ממיכאל אפטרופסא רבתא דישראל.
ח. מסירות נפש אפילו על קיום מצוה אחת ממצוות התורה
כתב הרמב''ם ז''ל (בפרוש המשניות במסכת ''מכות'' פרק ג) וזה לשונו: מעקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי''ג מצוות כראוי וכהגן ולא שתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אומר רבי חנינא כי המצוות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על-מתכנתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העקר הזה מה ששאל רבי חנינא בן תרדיון: ''מה אני לחיי העולם הבא?'' והשיבו המשיב: ''כלום בא מעשה לידך?'' כלומר: נזדמן לך לעשות מצוה כהגן? השיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על-דרך שלמות ככל מה שאפשר וזכה לחיי העולם הבא וכו', עד כאן לשונו.
ומובא ב''טהרת הקודש'': המוסר נפשו על קיום מצוה אחת (בקביעות), שאמרו רז''ל (''קדושין'' לט): העושה מצוה אחת מיטיבין לו (בהאי עלמא) ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ (לחיי העולם הבא). ועוד אמרו רז''ל: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו בעולם הבא (''סוטה'' ג:). ומובא בילקוט (''בשלח'' ר''מ): רבי נחמיה אומר: מנין אתה אומר שכל המקבל עליו מצוה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש וכו'.
והנה בזה הענין יש כמה פרטים וכללים אשר נצרך לזה מאמר מיוחד, אבל לא אפשר להאריך כל כך, וכמה מעשיות נמצא במדרשים ובספרי קדמאי ובתראי מאנשים פשוטי ערך שזכו למסור נפשם על איזה מצוה. ויש שזכו על-ידי זה לבנים קדושים שהיו מאירים את העולם, ויש שזכו לעשירות, ויש שנעשו בעלי תשובה גדולים ובעלי השגה, כמובא ב''שערי קדושה'' לרבנו חיים ויטאל שאפשר על-ידי מצוה אחת במסירות נפש לזכות אפילו לרוח הקודש, וכן מובא בספר הקדוש ''חרדים''.
ט. השומע חרפתו ואינו משיב
עוד שם: אמרו רז''ל (''שבת'' פח): הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהם הכתוב אומר (''שופטים'' ה'): ''ואהביו כצאת השמש בגבורתו''.
וכתב הקדוש בעל ''ראשית חכמה'', שחשב כאן התנא שלש מדרגות: אחת שנעלב ואינו מעליב, אבל משיב על-כל-פנים דבורים רק לא בעלבון. מדרגה הגבוהה מזו: שומעין חרפתן ואינן משיבין כלום, והגבוה ממנו השמחין ביסורין. והגם שזה קאי על השמחין ביסורין דעלמא, אבל קאי גם כן על אלו היסורין של העלבון.
ואמרו רז''ל (שם) שעליהם הכתוב אומר: ''ואהביו כצאת השמש בגבורתו'', דהינו כי זה שנעלב נעשו פניו לבנים כי אזל סמקא ואתי חיורא ונשתנו תאר פניו, על כן לעתיד לבוא יהא פניו כצאת השמש בגבורתו, שאין שום אדם יכול להסתכל בו - כך לא יוכלו להסתכל באור פניהם של אלו המקבלים יסורים וחרפה בשמחה.
וכתבו בשם האר''י ז''ל והרמ''ק ז''ל (עיין ב''אור צדיקים'') שסבילת עלבונות מועילה לנפש יותר מכל הסגופים. וכתב שם: אלו היו יודעים גודל טובת הדבר, היו רודפים בשוק לבקש אדם שיחרף אותם. וכן מובא מקדושי עליון רבים שהיו משתוקקים תמיד שידברו עליהם גנאי ויחרפו אותם, אף-על-פי שזה האיש שמחרפם חוטא, כי בקשו עליו רחמים שלא יענש בסבתם. ועוד: כי זה הרשע אשר בוחר לעצמו לפער פיו ולדבר על הצדיקים ועל החסידים ועל עובדי ה' מחמת פתאות או קנאה, עליו נאמר (''בבא קמא'' סט): הלעיטהו וגו' כי מי בקש זאת מזה הפתי שיבחר לו זו הדרך הלא ''ובחרת בחיים'' כתיב.
לכן בקשו הצדיקים שיהיו המה מהנדברים. ומובא כמה מעשיות בדברי רז''ל שעל-ידי חלישת הדעת שהיה להם נמתקו הדינים ונתבטלו גזרות כמובא במסכת ''תענית''. ראה כמה הקפידו רז''ל על המלבין פני חברו חס ושלום, וכמה דינים יש במבייש את חברו. ואמרו (''בבא קמא'' צ): סטרו על הלחי נותן לו מאתים זוז; צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיעו בו רקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז.
לכן מי שרוצה בתקון נפשו, בפרט שרוצה להיות נחשב בין השבים לפני ה', יקבל על עצמו לקבל בזיונות באהבה, בין שיקבל בזיון מזולתו ובין שיקבל בזיון מאשתו שהיא קנטרנית או מכל אדם אפילו מנכרי, ישתק ויסבל ויהא לו לכפרת עוונות ויאמר: ''צדיק אתה ה' על כל הבא עלי כי אמת עשית, ואני מאמין באמונה שלמה שבא לי זה הבזיון לטובתי וכדי שימתקו הדינים מעלי ויתכפרו עוונותי מה שחטאתי לפני ה' ''.
וכל מיני בושת קטן וגדול, אפילו מי שטעה לפני העמוד בעמדו לפני התיבה או בקריאת התורה או בלמוד, שיש לו חלישת הדעת מטעותו, יש לו טובה גדולה מזה כמובא בספרי יראים.
וכן מובא ב''ספר חרדים'' (סימן קסג), כששנים מתוכחין בתורה ואחד נדחה מפני חברו, הגם שהאמת והצדק עם חברו, אבל בשביל שהוא נתביש על-ידו, לכן בעולם העליון מעמידין אותם גם כן לפלפל והשני שניצח נעשה מנוצח. לכן אמרו: לעולם תהא מן המנוצחין ולא מהנוצחין. ועל-ידי סבילת הגוף הנגוף נזדכך הנפש ומתכפרין עוונותיו מאד.
עוד ב''אור יחזקאל'': עצה נוספת איתא בחז''ל שם, אמר רבא. כל המעביר על-מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, דכתיב: ''נשא עון ועבר על פשע'' ועיין שם ברש''י: מעביר על-מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו והולך לו. וזו באמת מדה גדולה וקשה להניח את מדותיו ולא להשתמש בהם כלל, אך לכל הפחות להשתדל לא להיות מכלל מדקדק עם מדותיו. ובאמת אנו איננו רק מכלל המדקדקים אלא אנו עוד מגזימים ומוסיפים או ששומרים ומחכים לעת הנקמה. ''ועבר על פשע'' - טבעי האדם בשעה שנעלב אינו עובר על זה אלא כאלו ונשאר על עמדו וכביכול מבקש לבלוע את המעליבו. וזה הפרוש: ''ועבר על פשע'', שעובר ונוסע כאלו ואין המדה נוגעת אליו.
וכל שאין מדקדק במדותיו, אף הקב''ה אינו מדקדק עמו על-פי מעשיו, כי כן הוא מדת המשפט מדה כנגד מדה, וכל שאינו מעביר אלא תובע בכל תקף את מדותיו, אף עמו יתנהג הקב''ה בדרך זה ויתבע ממנו בכל חמר הדין, כי הנהגת ומשפט ה' יתברך הוא כפי מעשי האדם. ואיתא שם בגמרא: רב הונא בריה דר''י חליש על רב פפא לשיולי ביה חזיה דחליש ליה עלמא. אמר ליה צבו ליה הואיל ולא אוקים במיליה לא נקמא עמה. והינו אף-על-גב שנגזר עליו מיתה, מכל מקום כיון שהוא מעביר על-מדותיו, מעבירין עמו על פשעיו. אמר רב אחא: אליה וקוץ בה. ''לשארית נחלתו'' - למי שמשים עצמו כשירים. ובאור הדברים דאין הכי נמי, אליה היא, דהינו: עצה טובה היא לאדם מכל מקום, וקוץ יש בה קשה הוא מאד שצריך להיות משים עצמו כשירים, דהוא המדרגה העליונה דמעביר על-מדותיו, כדכתיב (''תהלים'' כב, ז): ''ואנכי תולעת ולא איש''. ואף-על-פי שמבאר דצריך להיות בשפלות ממש, מכל מקום גם המעט שישיג גבר עלה בדרך זה.
י. קבלת יסורים באהבה
מובא במדרש תהלים (קיח): ''יסר יסרני יה' - חביבין יסורין שהם מרצים כקרבנות וכו'. דבר אחר שהיסורין מרצין יותר מהקרבנות וכו'. וכתב בספר ''טהרת הקודש'': ותראה אחי מדברי המדרש הנ''ל, אשר יסורים מכפרים כל העוונות יותר מקרבנות שמכפרים רק על דברים פרטיים, וכשמכפרים כל העוונות אן מנקים כל האיברים והגידים של אדם הפגומים והמלאים חלודה מחלאת עוונותיו, וזה הענין תלוי באמונה בהשגחה פרטית שאמרו רז''ל (''חלין'' ז): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. ואמר רבי אלעזר: דם ניקוף מרצה כדם עולה; כשאדם מנקף אצבעו ויורד דם מרצה כדם עולה.
ואמרו רז''ל (''ערכין'' טז:) עד היכן יסורין? אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבש ואינו מתקבל עליו וכו'. גדולה מזו אמרו: אפילו נתכונו למזג לו בחמין ומזגו לו בצונן וכו', אפילו נהפך לו חלוקו וכו', אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים.
והנה אם תרגיל עצמך בזו העבודה, שתאמין שכל דבר קטן וגדול שעובר על האדם הכל בהשגחה עליונה וכל היסורים קטנים וגדולים, כי אפילו פרעוש וכנה ויתוש ורעידת והצטננות איברים הכל בהשגחה. ותרגיל עצמך בכל דבר קטן לומר: ''רבונו של עולם, הנני מאמין באמונה שלמה שבאו לי אלו היסורים בהשגחה עליונה לטובתי ולהתחסד עמי ולמרק עוונותי, ויהי רצון שימתקו כל הדינים ממני ויתכפרו עוונותי מגלגול זה ומגלגולים הקודמים'', ותוכל לומר זאת הן בלשון הקודש והן בלשון הנדבר, ואז בזה האמונה ואלו הדבורים, וכל שכן אם תוכל להגביר שכלך לשמוח עם היסורים אשרי חלקך, ואז בהמשך הזמן יצטרפו אלו היסורים גדולים וקטנים לחשבון גדול ונורא (וכאשר הבאתי בספרי הנ''ל), שאפילו הרשעים שקבלו יסורים באהבה זכו לגן-עדן. ובכל יסורים קטנים שאדם מקבל באהבה נבראו מזה מלאכים קדושים. ובאם תאמר דיקא דבורים לפני ה' כנ''ל, אז בעולם העליון יבואו המלאכים בשקים מלאים מקבלת יסורים ויכולים להכריע כל העוונות.
והעקר שתקבל כל מיני יסורים באהבה: הן יסורי הגוף חס ושלום והן נסיון וצער גדול בנים חס ושלום וחלישת הדעת מאחרים או מאשתך והן על. ידי עניות חס ושלום או צער המסחרים או צער רדיפות היצר וכדומה, שהמה נסיונות האדם בלי שעור. ותדע ותאמין שהקב''ה אתך בכל מקום, והכל מושגח מאתו יתברך המשגיח על כל נפש פרטי ובפרט על נפש מישראל. וכל שכן למי שרוצה להתקרב אליו ואז אשרי חלקך. ותראה לעתיד שזה האמונה ואלו היסורים קטנים וגדולים ינהרו ויאירו לפניך בכל דרכיך. ה' יאריך ימינו ושנותינו לעד עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן (א''ה והארכתי בענינים אלו במאמר ארך בספר ''אמונת ישראל'' ח''ב).
יא. עוד מענין תיקון הנפש בקבלת היסורים באהבה
עוד שם: לענין תיקון הנפש, שהוא לפעמים או על-ידי תקון תורה ועבודה או השלמת הנפש בזהירות המצוות וסבילת נסיונות הגשמי או נסיונות הבאים על-ידי גרוי היצר ותאוה, נפשו ודמו מרתח להתאוות לעשות דבר שלא כרצונו יתברך חס ושלום כמו תאות אכילה ושתיה ותאות נשים או תאות ממון או יתר חמדות ותאוות רחמנא לצלן מהם. ומגרה בו היצר כוחותיו וחילותיו, והוא תקיף על יצרו ומתגבר עליו ומנצחו, שלפעמים על-ידי עמידה באיזה נסיון נמחל לו הרבה והרבה עוונות ונתקן נפשו מאד יותר מהרבה סגופים ותעניות, או תיקון הנפש על-ידי צער אשה ובנים וכל מיני יסורים חס ושלום, הנוגעים לפעמים עד דכדוכה של נפש לא עלינו, או על-ידי סבילת בזיונות והוא עומד בנסיון ואינו משיב למחרפיו דבר, שנמחלו לו בזה הרבה מעוונותיו ולפעמים נחשב ביותר מכמה תעניות וסגופים, כמפרסם בדברי האר''י ז''ל והרמ''ק ז''ל גודל מעלת סבילת הבזיונות, וכל שכן סבילת הנסיונות בשמחה שאין ערוך לגודל תקון נפשו בזה.
כי כל תיקון הנפש על-ידי נסיון גופני או סבילת נסיון הרוחני, אשר הקב''ה מרחם על האדם ושולח לו נסיון בעודו בעולם הזה לנקותו מחטאיו שעשה בגלגול זה ובגלגולים הקודמים. ואם אדם סובל באהבה ואינו מתרעם נמחלו עוונותיו, כמו שאמרו רז''ל (''נדרים'' מא): אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עוונותיו. וכן כשנגזר עליו גלות וטלטולים וצער עניות וצער אשה רעה חס ושלום וכדומה.
ואמרו רז''ל (''תענית'' ח): כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם. ומובא במסכת ''ברכות'' (דף ה): נאמר ''ברית'' במלח ונאמר ''ברית'' ביסורין וכו'. מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר; אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם (ואין שעור לדברי רז''ל ב''בבלי'' ו''ירושלמי'' ומדרשים ו''זהר הקדוש'' בגודל מעלת קבלת יסורים באהבה ועד היכן מתכפר לו ועושה טובה לנפשו בזה ובבא). ואם האדם צדיק במעשיו ורואה הקב''ה טוב לבבו, מיסרו בהיותו בעולם הזה גם על דברים קלים, כדי שיבוא לעולם הבא בנקיון מחטאים. ויש אשר תכף ומיד שעושה איזה חטא קל, מיסרים אותו ביסורים חס ושלום ואין ממתינים לו כלל, אבל זה לא נאמר רק לאדם בעל מעלה ובעל מדרגה ומקדש עצמו לאלקיו, ואז מושגח בהשגחה פרטית מיוחדת מכל העולם מצד מעשיו הטובים והנפלאים או מצד גודל מעלת וגדולת נשמתו (כמובא ב''עשרה מאמרות'').
וקודם לכל תדע הכלל של שלשה חלוקים. תדע שהעולם הזה הוא מעט המחזיק את המרבה, כמו שכתבו בעלי התכונה, כי כאשר נעתק השמש לעינינו כאן בעולם הזה טפח אחד, יעתק בזה הזמן בעולם הגלגלים כמה אלפים ורבבות פרסאות. וכן כל העולם הוא כגרגר קטן נגד קטן שבגלגלים וכל שכן נגד גלגל הגדול וכל שכן נגד עולם המלאכים וכל שכן כנגד עולם הכסא שהוא ממש לאפס ואין נחשב. ועם כל זה יש בעולם הזה ציור כל העולמות כולם בדקות מאד וציור כל ברואי מעלה ומטה, וכן באדם עצמו שזוכה להיות צדיק יסוד עולם, יש בו ציור כל העולמות בציור דיוקן נשמתו הקדושה.
וככה תדע כלל זה: גם בעניני תיקון הנפש, שהמה על-ידי משפטי ה' אשר בעולם העליון, המה חמורים ונוראים מאד. ואמרו רז''ל (בריתא דמעשה בראשית) שיש שבעה מדורות בגיהנום, וכל מדור התחתון חזק אשו ששים פעם יותר מאש המדור שלמעלה ממנו. והאש הקטן שבמדור הראשון הוא חזק ששים פעם נגד האש של העולם הזה, וכל שכן ביתר העונשים שמענישים בעולם הבא שאין להם שעור, וכל יסורי עולם הזה המה כאפס וכאין נגד קטן שבעונשי עולם הבא, שאין להם שעור, כי מה שכתוב (''תהלים'' פט): ''עולם חסד יבנה'' בפשטות קאי על עולם הזה דווקא - מה שאין כן שם בעולם העליון נקרא עולם הדין והמשפט.
ובכן תבין כי כמו שעולם הזה הוא בכללות מעט המחזיק את המרבה, כן לענין התקון: אם אדם מתיסר במשפטי ה' בעולם הזה בדבר דק ויש לו שכל ודעת לקבל באהבה, וכל שכן אם זכהו ה' עוד לשמח ביסורים, אז ביסורים קלים וכל שכן ביסורים הנראים חמורים לפי ערך העולם הזה. (כי בעולם העליון כל יסורים של עולם הזה לשחוק וקלות נחשבים נגד יסורים של שם שאין שעור וחקר בשכלנו.) ואם סובל יסורי ה' באהבה, אז מנכים ממנו הרבה והרבה יסורים של עולם העליון שאין שום דמיון וערך זה לזה.
גם מדרכי התשובה הגמורה, שימעטו בעיניו כל המצוות וכל הזכיות וכל החסדים שעשה, ויחשוב בלבו שלא עשה כטפה מן הים לפי חיובו בהן. ואם באין עליו יסורין וחלאים יקבל מאהבה ויצדיק עליו את הדין ויחשוב בעצמו שלא ניגבה חובותיו אחר מאלף והרבה יותר מאלו היו ראויין לבוא עליו לפי רב עוונותיו, אך רחמי ה' וחסדיו גברו עליו וכדאיתא ב''מדרש רבה'': ''וידעת היום והשבת אל לבבך'' - אמר רבי מאיר אמר הקב''ה: אתה ולבך יודעין מעשים שעשית ויסורין שהבאת עליך. שלא כנגד מעשיך הבאתי עליך יסורין? ויהיה שמח בזה יותר מימי השלוה שהיה לו עד עתה, כדאיתא במדרש תנחומא: צריך האדם להיות שמח ביסורין יותר מן הטובה שאפילו אדם בטובה כל ימיו לא נמחלו לו העברות שבידו. ובמה נמחל לו? ביסורין.
רבי אליעזר אומר: ''מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה'' (''משלי'' ג), מי גרם לבן לרצות לאב? זה יסורין, עיין שם עוד. ובטוח יהיה הבעל-תשובה שבודאי הקב''ה יסיענו במעשה עבודתו ויפתח לפניו הדרך הטובה והישרה לעבודתו כענין שנאמר (''תהלים'' כה, ח): ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך. '' וכן הוא אומר (שם קמה, יח): ''קרוב ה' לכל קראיו''. ואמרו (''דברים'' ד, כט): ''ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי) תדרשנו'' וגו'. ואמרו חז''ל: הבא לטהר מסייעין אותו? וה' ברחמיו ישיבנו בתשובה שלימה לטניו למען חסדיו הרבים, אמן.
יב. חמר עוון פגם הברית בקצור ומכתב חזוק מהסטיפלר שלא להתיאש מתשובה על עוון זה
כתב בספר ''טהרת הקודש'': והנה אין בכל העברות שבעולם שיגרום דחית הניצוצי קודש למקום החיצונים והרוס העולמות ופגם בשמות הקודש וחרבנות בלי שעור, כמו על-ידי פגם הברית, אשר גורם שיתרבו כוחות הטומאה וכחות החיצונים בלי שעור וערך ודחית הניצוצי קודש.
וכתב בספר הקדוש ''הקנה'' אשר כל דבוריו קודש קדשין וברוח הקודש נאמרו, וזה לשונו: ואם עובר עבירה נמצא וכו'. ואלו הם הנכנסין בבור שחת ונדונין שם לדורי דורים. ואם תשים בדעתך שסיבת המיתה בעולם בעבור חלול הברית של מעלה, די לך זה שתהיה כל ימיך בתשובה. גם על זה אמרו: ''כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'', וידעת שהצדיק נמשך מישראל, ואם זה מחלל הברית בעוונותיו אם כן אינו בכלל ישראל, והוא הוא שלא יחיה בתחית המתים, וכמה דברים הרמיזו להם בעניני הברית הזאת, עד כאן לשונו.
ואם תתבונן באלו הדבורים, האיך לא תסמר שערות ראשך ובשרך עד היכן הדברים מגיעין ועד היכן הפגם הזה נוקב ויורד רחמנא לצלן, עד שאינו נחשב בסבת זה הפגם מכלל ישראל, ואין לו חלק לעולם הבא ולא יקום בתחית המתים ונדון בגיהנום לדור דורים. ולא תחשב שחס ושלום זה הקדוש גיזם בדבוריו חס מלהזכיר, כי כל קדושי ארץ מביאים דבוריו ונרתעים מדבוריו הקדושים אשר כגחלי אש וכדברים הנאמרו מסיני ברוח הקודש. ואמר הקדוש הנ''ל בדבריו אלו שדי לך בשביל זה לבד שתהיה כל ימיך בתשובה, דהינו: הגם שקים כל התורה כולה רק פגם בברית, יש די והותר שיהא לו על כל ימיו על מה לשוב ולתקן.
ועוד אבאר לך בקצור מלין דברי רבנו הקדוש האר''י ז''ל, המובאים בספר פרי עץ חיים ושער הכונות, אשר מובא שם כי אין לך שום עבירה בכל התורה כלה שמוליד ממש שדין ורוחין כמו הפוגם בריתו, והוא יותר פגם מכל ביאות האסורות מפני וכו', ותכף יורדת הנשמה ומתלבשת בלבוש הקלפה, ונברא ממנו שד ומזיק גדול רחמנא לצלן.
ובספר ''זרע קודש'' מובא בשם רבו שיורדין גם מספר ניצוצין לתוך הקלפה בכל פעם וכו'. ואחר כל הסודות שמביא שם כותב בזו הלשון: ידידי כנפשי, אם אכתב הפגם והחטא מהעוון הפלילי הזה מה שפגם אדם בנפשו רוחו ונשמתו בחייו ובמותו ובשמות הקדושים ובעולמות העליונים ותחתונים, לא יוכלו כמה יריעות וכמה ספרים, אלו דרושים אין להם סוף וחקר, כאשר כבר הקדימו הראשונים ואחרונים מעוון הפלילי הזה, עד כאן.
לכן אם אדם מהרהר וכו' ואינו דוחה ההרהור ממנו, מתלבש אותו קלפה בלבוש זה כדמות אותה עבירה ומזה ההיכל מקבל השפעתו, וגם דינו ככה רחמנא לצלן. וכן מי שאינו שומר את עיניו ובא על-ידי זה לכל מיני הרהורים רעים ובא על-ידי זה לפגם היסוד, גם מההרהור עצמו נברא נשמת זה הקלפה, ויהא נחשב לפניו כאלו עבר על כל כריתות שבתורה ולכן יש לו חלק רחמנא לצלן עם כל מיני מורדים ופושעים.
אם כן, חשוב מה שלפניך, אבל עם כל זה הגם שעברת ופגמת בלי שעור וחקר לא תתיאש חס ושלום, כי רחמי ה' וחסדיו המה בלי גבול ובלי חקר ורוצה וחפץ בתשובת הרשעים, וחזק ואמץ, כי אדרבה לפי גודל חטאך ופשעך - בשובך אל ה' תגרום לו גודל נחת-רוח בלי שעור, כמובא (ב''תנא דבי אליהו'' זוטא פרק ט) וזה לשונו: מכאן אמרו אפילו הגדיל אדם הרבה עברות זו למעלה מזו ואחר כך הוא חוזר בתשובה. אמר הקב''ה הריני עמו ברחמים ואני מקבל את תשובתו ואפילו אם עמד אדם וחרף וגדף כלפי מעלה ואחר כך חזר בתשובה, אמר הקב''ה הריני עמו ברחמים והריני מוחל לו על כל עוונותיו שנאמר (''יחזקאל'' יח כג): ''החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלקים הלוא בשובו מדרכיו וחיה'', עד כאן לשונו.
ובספר הרקח ז''ל דרש רבנו כמה גדול כחה של תשובה, כיון שאדם מחשב בלבו לעשות תשובה, מיד עולה ועומדת לפני כסא הכבוד. ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', אמר הקב''ה: אפילו יש בכם עברות עד ה', עד כסא הכבוד, שובה ישראל.
והנה לך מכתב מהסטיפלר, שלא יתיאש אדם גם בהיותו ירוד בעוון החמורי וזה לשונו: בעזרת השם יתברך, אף-על-פי שהכתיבה קשה עלי, מכל מקום לגודל נחיצות הענין הנני ממהר להשיבו בדבר מה שכתבו בספרים וכו'
א. חס ושלום לומר דהמצוות שרשע עושה אינם מצוות. האמת הוא דאפילו מי ששקוע רחמנא לצלן בחטא הזה הידוע ועדיין לא עשה תשובה, מכל מקום חייב בכל התורה כולה, ובעבור כל מה שלומד ומקיים יקבל שכר בעולם הבא כשאר אנשים צדיקים. [רק שהשכר יבוא אחרי שיהיה נגמר תקונו על-ידי גיהנום וכיוצא בזה.] ומה שכתבו ספרי יראים שהתורה ומצוות שלו הולכים חס ושלום לסטרא אחרא רחמנא לצלן, הוא ענין אחר אשר מי שאין לו משג בקבלה לא יתפס ענין זה, והוא כי כל מצוה ומעשה טוב גורם השפעה מן השמים, ואותה השפעה טובה מסיעתו להצלחה הן ברוחניות והן בגשמיות, וכשהאדם שקוע רחמנא לצלן בחטא הידוע אזי אותה השפעה הבאה על-ידי תורה ומצוות שלו נחטפת על-ידי הסטרא אחרא, וזהו באמת גלות השכינה, שכביכול הקב''ה ישפיע הטובה לשונאיו הם כוחות הטומאה רחמנא לצלן, אבל עצם המצוות והמעשים הטובים אינם נגרעים מהאדם הזה כלל וכלל, רק ההשפעה המגיעה לו מחמת התורה והמצוות היא נחטפת וכנ''ל. וגם זה אינו אלא לפי שעה כי אחר כך כשהאדם מתקן את החטא הזה, אזי מוציא הוא מהסטרא אחרא כל מה שגזלו מחלק הקדושה שהיא שייכת לו. וכמו שנאמר (''איוב'' כ, טו): ''חיל בלע ויקיאנו''.
ב. הספרים הקדושים, מתוך כוונה לעצר בעד החוטא, כתבו בבאור עצום איך שעל-ידי חטא זה נחטפים רחמנא לצלן זכיותיו [הינו כנ''ל: לא עצם זכיותיו אלא ההשפעה כנ''ל], וקצרו לבאר צד השני, דהינו: אף-על-פי שכמה טעמים נכשל רחמנא לצלן, מכל מקום אם לעמת זה הרבה טעמים מנצח ומתגבר על התאוה, אז באותו פעם שמתגבר על התאוה הבוערת בו באופן נורא, הרי הוא ממשיך אור הקדושה על עצמו ועל העולמות באופן קדוש מאד מאד, וחלק גדול מאד מהניצוצות הקדושות [מה שנחטף השפע להסטרא אחרא] הרי הוא מוציאם ומחזירם לקדושה, ואין לשער גודל רוממות קדושת זה האדם הכובש תאותו בזמן תקפו, והוא אז בבחינת יוסף הצדיק. והכלל: אדם שיש לו מלחמת היצר ופעמים מנצח ופעמים נכשל רחמנא לצלן, הרי כמו שהחטא נורא ואיום, לעמתו [על-ידי שמנצח הרבה פעמים] זכותו הוא נורא ואיום מאד, ויזכה על-ידי זה לתקן בחייו את מה שפגם ולהחזיר לצד הקדושה כל הניצוצות הקדושות שנעשקו על-ידי עוונותיו, רחמנא לצלן.
ג. עקר התקון לחטא זה הוא התורה ובפרט יגיעת התורה, הינו: כשלומד גם בשעה שאין לו תענוג מהלימוד ולומד רק משום שכן צווה ה' יתברך, כגון שחוזר הסוגיה הרבה פעמים או שמייגע מוחו להבין היטב דברי תורה. הכלל: מי שמייגע בתורה לשם שמים - ודאי שסוף סוף יזכה לתקן את אשר קלקל ולהתגבר על יצרו. וגם תזכר בשעת תוקף התאוה גודל הזכות הנורא נוראות אשר אפשר להשיג על-ידי התגברות על התאוה הזאת, עד כאן לשונו.