אור ברסלב
שובה ישראל פרק ו' - מהות התשובה

שובה ישראל

פרק ו' - מהות התשובה

פרק ה' - זמני התשובה

א. הכניעה - תחילת התשובה

כתב ה''חובות הלבבות'' בתחלת שער התשובה, וזה לשונו: אמר המחבר הואיל ובארנו בשער הקודם את חובות ההכנעה והואיל וההכנעה היא יסוד התשובה והתחלתה, הנני מוצא לנכון לבאר אחריה את גדרי התשובה, עד כאן לשונו. הרי שההכנעה תנאי הכרחי לפני בואו לעשות תשובה.

ומה היא הגדרת ההכנעה? כתב ה''חובות הלבבות'' בתחלת שער הכניעה, וזה לשונו: ''הכניעה היא שתהיה נפש האדם נמוכה ושפלה ושלא יהיה לה ערך בעיני עצמה, והיא אחת ממדות הנפש וכו'. הכניעה לפני הבורא יתברך להכניע עצמו לפניו בכל זמן ובכל מקום וכו'.

ובהמשך הפרקים שם מבאר הרב ''חובות הלבבות'' מהות הכניעה, שצריך האדם להרגיש שהוא מכחו אין לו כלום, וכל כחו והצלחתו תלויים בבורא יתברך, ואין הוא מוגן מיסורי העולם אלא רק בחסדי ה' נשמר מכל רע, ואין ליחס לעצמו שום כח ועוצמה אלא לבטל עצמו לגבי קודשא בריך הוא בטול גמור כעבד הנתון לחסד אדונו, ולא להתגאות בשום מקום ובשום זמן. והדברים נכרים בסימנים על אבריו, דהינו שהוא מדבר בלשון רכה ובקול נמוך והוא עניו בשעת כעסו ואינו נוקם גם אם יש לו היכולת לנקום, עד כאן.

וכן כתב הרמב''ם ב''הלכות תשובה'' (פרק ז' הלכה ח): בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר. אם חרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להם: ''אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך'', אל ירגישו להם [אל יקפידו עליהם] אלא שומעים ושמחים ויודעים שזו זכות להם, שכל זמן שהם בושים במעשיהם שעברו ונכלמים מהם זכותם מרבה ומעלתם מתגדלת.

העולה, שהכניעה נצרכת לבעלי תשובה משתי סבות: טעם א' ל'' חובות הלבבות'' שרק על-ידי הכניעה לה' יתברך וידיעה ברורה שאין בכחו כלום ותלוי הוא בבורא יתברך אם לחסד ואם לשבט, יוכל להכנס לשער התשובה, כי איך יבוא לשוב והוא גאה ורם תועבת ה'?!

טעם ב' לרמב''ם שחיב להקדים כניעה כדי שלא יסוג אחור מכל פגיעה ובושה שיבישוהו או יזכירו לו מעשיו הראשונים. ולכך צריך להיות נכנע ועניו: ללמוד שאין לענות כלום למחרפיו, ואז התשובה תעלה בידו בהיותו איתן, שמח בבושה, שומע חרפתו ואינו משיב.

ב. לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה

איתא במדרש: ''זבחי אלקים רוח נשברה'' - אמר רבי יהושע בן לוי: כמה גדולים נמוכי הרוח, שבזמן שבית המקדש קים אדם מביא עולה - שכר עולה בידו, מנחה - שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: '' זבחי אלקים רוח נשברה'', ואין תפילתו נמאסת שנאמר: ''לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה''.

זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבנן; חד אמר: אמר דוד לפני הקב''ה, רבונו של עולם, אם תקבלני בתשובה יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש ומקריב עליו כל קרבנות שבתורה, שנאמר: ''זבחי אלקים רוח נשברה, היטיבה ברצונך את ציון וכו' אז תחפץ זבחי צדק''.

ומסביר המהר''ל ב''נתיב התשובה'' פרק א', כי מי שיש לו לב נשבר ונדכה נחשב לו כאלו מקריב עצמו אל ה' יתברך, שהרי זובח רוחו ונשמתו. שבקרבן שאדם מביא ומתודה עליו, מבאר הרמב''ן בפרשת ויקרא, המטרה היא לרמוז לו שכאשר עושין לבהמה זו, כן היה צריך לעשות לו שעשה גם הוא מעשה בהמה, וכשנשבר לבו לפני ה' הרי זובח הבהמיות והישות שלו ונשאר שבור. ולכך אמר דוד לפני הקב''ה: אם אתה מקבלני בתשובה והנה מקבל אתה לב נשבר שלי כאלו זבחתי רוחי ונשמתי והקרבתים לפניך, יודע אני שמידה כנגד מידה אזכה שיצא ממני בן שיקריב גם הוא כל הקרבנות לפניך.

ואמר רבי אחי: כל שפסול בבהמה כשר באדם. מסביר המהר''ל שם, כי הבהמה פסול שלה כאשר יש מום בגופה, מפני שהמום הוא תחילת איבוד הגוף, וכשגוף הבהמה מתחיל להאבד אין ראוי לקרבן, כי עיקר הקרבן בבהמה הוא גופה, אבל האדם עיקר הקרבן ממנו הוא רוחו כמו שבאמר: ''זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה'', ולכך כאשר רוחו נשברת אין מקומה בגופו אלא עולה היא למעלה ונחשבת כקרבן לה', אז מה שפסול בבהמה - גוף שבור, כשר באדם - רוח ולב שבור.

עוד שם: כלי תשמישו של ה' יתברך כלים שבורים. כלי שבור הרי הוא פשוט שטוח ולא מכיל בקרבו. ומסביר המהר''ל: מידת הענוה היינו מידת הפשיטות, והקב''ה אוהב לאדם שחושב עצמו לאין, שאין בקרבו כלום והוי כפשוטי כלים ולא כמקבלי כלים, ולכן תשמישו של הקב''ה בכלים שבורים, דהינו פשוטי כלים.

פעם בא אל רבי משה די ליאון יהורי שהתנהג כרשע גמור כל ימיו ושאלו בבת-צחוק אם יש תרופה למכתו, אם יש אפשרות שתתקבל תשובתו לאחר שהרבה כל כך לחטא. הביט בו רבי משה די ליאון ואמר לו: ''תשובה רגילה לא תועיל לך, אין לך כפרה על עוונותיך אלא אם כן תקבל על עצמך דין מות''. ''ואם אעשה זאת ואקבל על עצמי גזר דין מות, יהיה לי חלק לעולם הבא?'' שאל הרשע. ''כן'', ענה לו הרב.

נכנסו הדברים בלבו של הרשע והחליט לותר על השנים שנותרו לו ולזכות תמורתן בחיי עולם הבא. תוך החלטה פתאמית אמר הרשע לרבי משה שמוכן הוא לעשות מיד כל מה שיצוה עליו. הלכו השנים לבית המדרש, שם צוה רבי משה להביא לו מפוח וחתיכות של עופרת בתוך כלי ברזל. העמיד את הכלי על המפוח והתחיל מנפח תחתיו עד שעלתה אש גדולה וחזקה. כלי הברזל התחמם כל כך עד שהעופרת שבתוכו התכה ונגרה כמים. כל זאת עשה לעיני הרשע שרצה לחזור בתשובה. אחר הושיבו הצדיק על ספסל, קשר את עיניו ואמר לו: ''עכשיו התודה על כל עוונותיך לפני ה' היודע ובוחן כליות ולב ותקבל עליך על מלכות שמים בלב שלם''. עשה האיש כמצות הרב והתודה בקול בוכים. אחר אמר לו הרב: ''ועתה קרא בקול גדול: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' וקבל עליך מיתה, וזו תהיה כפרת עוונותיך'' בבכי קורע לב קבל על עצמו החוזר בתשובה על מלכות שמים לעיני האנשים הרבים שעמדו סביבם: רואים, שומעים וחרדים.

והרב הקדוש, רבי משה די ליאון, נגש אל היהודי הקשור ששכב על הרצפה ומרר בבכי ואמר לו: ''שב במקומך, פתח את פיך ואמלאהו עופרת רותחת!'' בלי להסס התישב היהודי ופער את פיו כדי לבלע את העופרת הרותחת ולמות. לפתע, לעיניהם הנדהמות של הסובבים, הושיט אליו הרב את ידו, אך בתוכה לא היתה העופרת אלא צנצנת מלאה דבש ורדים. שפך את תוכנה לתוך פיו של בעל התשובה ואמר לו: ''וסר עוונך וחטאתך תכופר''. כשחש בטעמו של הדבש החל היהודי לבכות ולצעק: ''מה עשית לי רבי? למה רמיתני? הרגני נא למען כבוד יוצרנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. יאבד נא גופי ואל אראה ברעתי באבוד נפשי. למה לי חיים כשעוונותי כה רבים?'' ''אל תירא בני'', הרגיעו הרב. ''תשובתך התקבלה''.

מאותו יום לא זז בעל התשובה מבית מדרשו של הרב רבי משה די ליאון. ימיו עברו בתענית ובתקוני תשובה והוא שתה בצמא את דברי הרב והתאבק בעפר רגליו.

לפני שהתבקש רבי משה די ליאון לישיבה של מעלה, הבטיח לבעל התשובה להשתדל לקרבו אליו בגן-עדן. ומיום פטירתו של הצדיק התחנן בעל התשובה בכל יום אל האלקים שירחם עליו ויקח גם את נפשו, מפני שחייו ללא הרב הצדיק אינם חיים. אחרי תפילות רבות נעתרו לו משמים והאיש חלה ונפל למשכב. רגעים ספורים לפני יציאת נשמתו התעורר לפתע מחוסר ההכרה שבו היה שרוי, התישב על מטתו וקרא: ''פנו מקום לרבנו הרב משה די ליאון, כעת הוא בא לקים את הבטחתו שהבטיח לי בחייו להוליכני לגן-עדן ולהושיבני על-ידו'' ובדברים אלו יצאה נשמתו.

אחרי ימי האבלות סיפרו כמה מזקני העדה, שבעל התשובה נראה להם בחלום יושב בגן-עדן ליד רבו ושניהם לומדים בצותא.

ג. עוד מענין הכנעה ולב נשבר

איתא במדרש: שאלו לחכמה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: ''חטאים תרדף רעה'', כלומר: אין תקנה לחוטא אלא תרדפהו הרעה. שאלו לנבואה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: ''הנפש החוטאת היא תמות''.

שאלו לתורה: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה: ''יביא אשם ויתכפר לו''. שאלו להקב''ה: ''חוטא מה ענשו?'' אמר: ''יעשה תשובה ויתכפר'', הדא הוא דכתיב: ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך''.

מסביר המהר''ל מדרש זה על-פי משל: משל למלך בשר ודם שנתן לאחד כלי לשמור והכלי נשבר והוא מצטער על זה מאימת המלך ואינו יודע מה יעשה ומה ישיב למלך. הלך לחכם ושאלו מה יעשה. השיב לו אותו חכם: ''חמור מאד מעשך ואיך תשיב למלך כלי שבור; אין זה מכבודו של מלך להשיב לו כלי שבור''.

אותו אדם לא ידע מה יעשה ואמר בלבו: אלך ואשאל חכם אחר, שאולי זה הקודם לא יודע כל כך ולכך מחמיר עלי. הלך לשאול לחכם אחר שמקרב יותר למלכות ויודע יותר עניני מלכות ואמר לו: ''נתן לי המלך כלי לשמור ונשבר''. אמר לו אותו חכם השני: ''מכיר אני את המלך, גדולתו ורוממותו; אין ראוי להביא כלי זה לפניו''.

אמר אותו שומר: ''אלך לאומן שעשה הכלי, אולי אפשר לתקנו ולהביאו למלך מתוקן?'' הלך לאמן, אמר: ''יש תקנה לחלק מהכלי, אבל לא לעשותו מושלם''.

ראה שגם זה לא פתרון, החליט: ''אני אלך למלך עצמו ואמר לו דברים כהויתן ואשר ירצה יעשה בי כרצונו. הלך למלך, אמר לו המלך: ''אני משתמש גם בכלי שבור זה, ומה ששאלת לחכמים הקודמים ולא ענו לך כך - מפני כבודי אמרו לך שאין ראוי למלך להשתמש בכלי כזה, אולם הנהגתי בפועל היא כן להשתמש בכלים שבורים.

וזוהי כונת מדרש: שאלו לחכמה: ''חוטא מה ענשו?'' ואמרה שמצד החכמה ראויה רעה לבוא על החוטא, ואחר כך שאלו לנבואה שיותר קרובה לדעת את המלך: ''חוטא מה ענשו?'' אמרה, רק מיתה זוהי תקנתו כי אין כבוד המלך למי שחטא לו למחול בשום אופן.

אחר כך שאלו לתורה שהיא אומן שבה ברא ה' יתברך את עולמו, ולכך שאלו לתורה: ''אדם, שקלקל את הבריאה שנבראה על-ידי התורה, מה תקנתו?'' אמרה תורה: ''יביא אשם ויתכפר לו'', אולם יש דברים שמועיל קרבן ויש דברים שאינו מועיל, וזהו כדברי האמן שאפשר בתקון אבל לא בכל אפן.

וכששאלו להקב''ה, שהוא המלך עצמו, אמר: מאחר שהנך בא לפני בלב נשבר אני משתמש בך ומקבלך ואין לי עליך ולא כלום.

הרי כמה גדולה מעלת לב נשבר שמתקבל להקב''ה ברצון מה שהוא נגד החכמה, הנבואה והתורה.

וסוד גדול מגלה לנו ''הזהר הקדוש'' (פרשת ''פינחס'' דף רמ ע''א), שהנטמא בעוונותיו ממשיך עליו רוח טומאה. ומהו רוח הטומאה הנמשך. כלומר: במה הוא מתבטא בשלילתו על האדם? בגאוה - שנותן לו התרוממות וגסות רוח. ולכן השב בתשובה חיב לשבר את רוח הטומאה, זו השולטת עליו בסיבת עוונותיו, וזה על-ידי לב נשבר ונדכה - הפוך הגאוה. ובזה שוברו ומכניעו.

ומובא ב''זהר הקדוש'' (תרגם ללשון הקודש): ר' אבא פתח: ''זבחי אלקים רוח נשברה'' וגו'. קרא זה העמידו שרצון הקב''ה הוא שאינו רוצה שאדם יביא קרבן על חטאו אלא רוצה רוח נשברה, ובני אדם אינם יודעים מה שאומרים. וכך שמעתי מן המאור הקדוש, כשאדם בא להטמא בעוונותיו, הוא ממשיך עליו רוח מצד הטומאה, והרוח מתגאה על האדם ושולט עליו לכל רצונו. וצד הטומאה ההוא שהרוח נמשך ממנו, מתגבר בכחו ומתחזק ושולט עליו לרצונו. בא אדם ושולט עליו להטהר, מטהרין אותו מלמעלה. בזמן שהיה בית המקדש קיים, החוטא מקריב קרבנו, כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו בגאותו ומשפילו, וזו היא שבירה לאותה מדרגת הטומאה שהרוח נמשך ממנה. וכשנשבר אותו רוח הטומאה ומקריב קרבנו זה הוא קרבן המקובל ברצון כראוי. ואם אותו רוח הטומאה אינו נשבר, אין קרבנו כלום, והוא נמסר לכלבים, כי קרבן זה אינו של הקב''ה אלא של הכלבים. ומשום זה זבחי אלקים כראוי הוא רוח נשברה, שישבר אותו רוח הטומאה ולא ישלוט. ועל כן מי שמשברו כראוי, עליו כתוב: ''רוח הולך ולא ישוב'' - אותו איש יהיה בטוח שלא ישוב אליו לעולם. זהו שכתוב: ''ולא ישוב''. ''לב נשבר ונדכה'' - אדם זה שאינו מתגאה ואינו מתענג בתענוגי העולם, ''אלקים לא תבזה'' - כי הוא בכבוד אצלו (''זהר'' פרשת ''פינחס'' רמ ע''א).

ד. תשובה על ידי התעוררות עצמית - עיקר ותכלית התשובה

כתב ב''טהרת הקודש'': אבל באם עיקר גילוי התעוררות הוא שבא באדם הזה מעצמו, שלא על-ידי יסורים ופחדים ואיומים וכדומה, רק מצד אמונת הבורא או אהבתו אליו או פחדו ממנו מעבור על רצונו שלא יקבל עונש הבורא, וכל שכן באם נותן אל לבו גודל חסדי ה' אתו וגודלו יתברך ויתעלה, שמן הראוי שבכל רגע ימסור נפשו לו ובודאי שלא להכעיסו חס ושלום ולהמרות רצונו, אז באופן כזה גם תשובה קטנה וסיגוף קטן שאדם עושה, נחשב בשמים לרב, והוא חלוק כבין משמים לארץ בערך תיקון נפשו בין דבר שבא מהתעוררות עצמו בין אם ממתין עד שיעוררו אותו משמים בעל-כרחו.

וכן גם אם שמע לקול המוכיח הוא בכלל זה, או על-ידי ספרי מוסר המעוררים לתשובה, מפני שהוא מאמין לדברי המוכיח או לדברים הנאמרים בספר, אז זו ההתעוררות הוא גם כן מעצם אמונת ה' שלו. וכל שכן אם מקבל על עצמו לעבוד את בוראו במסירות נפש לתקן כל כללות נפשו, ואומר לנפשו שחי ונעברה, בודאי נתגדל כבודו בשמים, והקב''ה ברב רחמיו פושט ימינו ומקבלו באהבה רבה, כי רבים רחמיו ואוהב ומחבב השבים לפניו.

ה. ראשית התשובה - עזיבת החטא וחרטה

כתב הרמב''ם (''הלכות תשובה'' פרק ב' הלכה ב) וזה לשונו: ומה היא התשובה, הוא שיעזב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשה עוד שנאמר: ''יעזב רשע דרכו''. וכן יתנחם על שעבר שנאמר: ''כי אחרי שובי נחמתי''. ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם וכו'.

הרי שצעד ראשון בתשובה הוא עזיבת החטא. ופרש רבנו יונה ב''שערי תשובה'' שיעזב דרכו ומחשבתו הרעה ויגמר בכל לבבו בהסכמה גמורה לקבל עליו שלא ישוב לחטא זה עור. ולאחר שהחליט בלבו שבשום אופן אינו חוזר לחטאו ועזב דרכיו הרעים, אזי צעד שני שיתחרט בחרטה גמורה על מה שכבר חטא. ובדרך משל הסביר רבנו יונה את עזיבת החטא להשלכת השרץ מיד הטמא ואת החרטה לטבילה במקוה טהרה. וכשם שהטובל להטהר מטומאת השרץ חייב קודם להשליך השרץ מידו כדי שלא יהא טובל ושרץ בידו, כן השב ראשית ישליך החטא ויעזבהו, ואחר כך יקיים החרטה והודוי שהוא כדמיון הטבילה.

ו. התבוננות המביאה לידי חרטה

כדי להבין את ענין החרטה נסביר זאת על-פי משל ה''חפץ חיים'' ז''ל: משל לאדם שהיה הולך וצרור כספו הגדול בידו פרי חסכון של שנים רבות שעבד כפועל. מטרתו של האיש היתה לקנות סחורה ולהיות עצמאי, לשאת ולתת. לאחר פרדה מאשתו ובניו נסע למרחקים, לארץ שלא הלך שם אדם מחמת הסכנות המרובות הקימות בדרך אליה. בארץ ההיא יכול היה לקנות סחורה זולה, לשוב עמה לארצו ולמכרה במחיר יקר. וזה האיש מחמת היותו איש המוני ולא יודע כל כך בטיב מסחר, נקלע לאחת המדינות הרחוקות שהיה שם מין אבנים טובות ומשבחות, אלא שבאותה מדינה מחמת שהיו שם אבנים לרב מסוג זה, לא היה להם ערך כל כך כי אם מעט. וסוחר זה קנה שם בדים, אמנם בזול, ונטלטל עמם למקום מושבו על-מנת למכרן ביקר, אלא שבכל זאת לקח עמו מעט מהאבנים הטובות שהיו באותה מדינה. ואחר טלטולים רבים חזר לעירו עם סחורת הבדים, כמה שיכול היה לשאת עמו.

קבלת הפנים מצד אשתו ובניו היתה בקרירות גדולה ובאכזבה. זמן רב כל כך נסע ונטלטל והיה שרוי בסכנות גדולות, וכל זה עבור סחורת בדים! וכי כמה אפשר להרויח מזה?! אך את הנעשה אין לשנות. הלך אותו אדם לנוח בביתו מעמל הדרך, ואשתו חטטה בכיסיו לראות מה חדש שם. ראתה בכיסו ב' או ג' אבנים טובות ורצה מהר לשכן שהיה צורף וממחה באבנים טובות, וכשראה אבנים אלו השתומם לרוב יקרם ואמר לה: ''דעי לך ששוים רב מאד, ובודאי בעלך הביאם ממדינה פלונית, שאף אדם אינו מעז לנסע לשם מחמת גודל הסכנות הרבות''. ונתן לה על-חשבון האבנים סכום גדול והבטיח שאחר כך ישלים הסכום, כי אין לו כרגע סכום גדול ונכבד כל כך.

וכשנתעורר בעלה ספרה לו האשה בשמחה גדולה ענין האבנים הטובות ושברוך ה' מעתה ישפר מצבם. ובעלה כשמעו כל זאת הכה ראש בקיר והתחיל בוכה וצווח. אמרה לו אשתו: ''נשתטית? מתחלה כשהבאת רק בדים ולא ידענו על האבנים הטובות, לא בכית; ועכשיו במקום שתשמח על הענין הנך בוכה?!'' אמר לה: 'איך לא אבכה ואבנים כאלו היו שם לרב, זרוקים כאבנים, ובמקום להטעין משא כבד מהם נשאתי משא בדים שהרווח מהם אינו מגיע לאחד מאלפי אלפים ממסחר אבנים אלו, ואיך לא אתחרט ואבכה?''

ועד כמה ראוי להרגיש חרטה יובן על-פי מעשה: יהודי זקן בא אל הרב הצדיק רבי יששכר דב האדמו''ר מבעלזא ואמר לו: ''רבי, זכיתי לאריכות ימים, הגעתי ברוך השם לשנות זקנה ולא חסר לי דבר, רק חטאת נעורי מציקים לי. מבקש אני מהרבי שיתן לי מחילה על חטאת נעורים''. ''אם מתחרט אתה בלב שלם על חטאים אלו', אמר לו הצדיק, ''זו מחילתם''. ''כמה עלי להתחרט? מהו שעור החרטה בעיני הרבי?'' שאל החסיד. ''אספר לך מעשה ותדע'', ענה לו הרבי.

''סוחר גדול הזדרז והקדים לבוא אל היריד הגדול שבליפציג והביא עמו כמה קרונות מלאים סחורה. באותו יום התחילו לרדת גשמים עזים ושבשו את דרכם של שאר הסוחרים שעדין לא הגיעו אל העיר. עמד הסוחר הזריז בשוק וקונים רבים הקיפוהו מכל צד. ומשום שהיה הסוחר היחיד, כי אף אחד מהסוחרים לא הצליח להכנס אל העיר בגלל הגשם העז, יכול היה לבקש עבור סחורתו כל סכום שירצה. אחכה עוד כמה ימים, חשב הסוחר בלבו. ירבו הקופצים על הקניה. אני היחיד המוכר כאן וסחורתי בעלת ביקוש רב. אוכל להרויח עליה פי כמה. סרב הסוחר למכר ודחה את הקונים מיום יום.

ימים עברו ושום סוחר לא בא אל העירי והסוחר שהיה שם ראשון עדין לא מכר את סחורתו. לפתע בלילה אחד פסק הגשם, ולמחרת בבקר היה השוק מלא סוחרים שמהרו ובאו עם סחורתם אל העיר. בבת-אחת ירד מחיר הסחורה, מכיון שרבים היו הסוחרים וכלם רצו למכרה. ועתה'', סיים הצדיק את ספורו, ''תאר לך את צערו ואת רגשות החרטה שמלאו את הסוחר שיכול היה להרויח כל כך והפסיד הכל.

אם החרטה על משוגות נעוריך גדולה כצערו של אותו סוחר, דע שהחרטה היא המחילה עליהם ואינך צריך לדאוג''.

והוא דברי רבנו יונה: ''יתכן שיתחרט האדם וירע בעיניו על חטאתו ויאנח במרירות לב, אבל לא השלים חוקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו, נפשו תאבל עליו ותכבד אנחתו, נפשו מרה לו. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את פי ה' יתברך והשחית והתעיב עלילה לפניו וכו'.

כלומר?: יש חרטה ויש חרטה. על כל הפסד מעט אדם מתחרט למה נכשל וטעה; אך ככל שגדול הפסדו וטעותו גרמה שיצא נקי מנכסיו, ודאי חרטתו עצומה יותר. וכן על זה הדרך: כמה שיותר יתבונן בלבו על גודל הפסדו בחטא, תגדל חרטתו.

וכמו שמסביר ה''חפץ חיים'' הנמשל למשל הנ''ל: אדם שישוב לעולם האמת ויראה שהסחורה שהביא עמו אמנם אינה מקלקלת אלא רק שיכול להשיג סחורה רבת ערך יותר ויותר - כמה תהיה חרטתו! וכשיראה גודל שכרו שמקבל בשמים על ענית אמן ומצוה קטנה, ודאי יכה על לבו, שהרי סחורה כזו מצויה בעולם הזה לרב ואיך בילה ימיו בהבל וריק.

וביותר מתאר ענין החרטה בספר ''ראשית חכמה'' במשל לאדם שהרג את בנו בשוגג, 'חרטתו היא לאין קץ ושעור.

וכל שכן כאשר מדבר לא רק בהעדר ה''עשה טוב'' שיכול לעשות, אלא שגם לא סר מרע. ועל זה נאמר (''משלי'' ד, יא): ''ונהמת באחריתך בכלות בשרך'' וגו'.

והו (ר ו ו) ' ה ב זךי ז '' ו ר:

ך!ו, ם) ך!ר ך!ט, ו רט ו

ר, ור ךן ו, ס: '' ונוו חט והךזך!רט''.

ו ךזו ך!ו

הךזך!רט נר ך (!כ רס:

'' ונר ך! ו הךזחר '', ו רך! ו) ךן ו ר ר!י זה ז, (.) ד! ו ב וךזו ד!ט.

ז. התבוננות בשכר ועונש כדרך לתשובה.

לו היה האדם נענש תכף לחטאו או מקבל תמורה תכף למעשה המצוה, היה בטל כח הבחירה ולא היתה נשלמת כוונת יצירתו שהיא ''לעבד ולעמד בנסיון'' (כלשון ה''מסלת ישרים'').

אולם חובת המאמין לראות בעין שכלו כבחוש ממש שבמעשה עברה חורץ הוא דינו למיתה, ובמעשה מצוה - לחיים, וכל עבודת הייצר היא לפעל שיתברך האדם בלבבו לאמר שלום יהיה לי, שהרי רואה שחטא ושוב חטא ועדין לא נענש. כמאמר שלמה המלך עליו השלום, שמשום שהחשבון והפרעון אינו מידי. ''לכן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע'' (''קהלת'' ח).

והרי לך מעט התבוננות משכר וענש מהספר ''אור יחזקאל'' וזה לשונו: הגאון רבי יצחק בלזר ז''ל בספרו ''כוכבי אור'' מביא ציור להתבונן בפחד מגודל העונש, דבגמרא (''חגיגה'' טו:) איתא שאחרי יצא לתרבות רעה, כי נח נפשיה דאחר אמרי: לא מידן לידיניה משום דעסק באוריתא, ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידיניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קטרא מקבריה דאחר. אמר רבי יוחנן: גבורתא למקלי רביה? מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי יוחנן פסק קטרא מקבריה דאחר.

וכאשר נבוא לחשבון נמצא כי מפטירת רבי מאיר עד לפטירת רבי יוחנן היה כמאה וחמשים שנה, וכל הזמן כלו היה נסוק באש של גיהנום. נמצא כי כדאי לסבול כל כך הרבה גיהנום והעקר כדי לזכות אחר כך להתענג בנועם עולם הבא. למדנו מזה גודל העונש והשכר הטמון בעולם הבא. ומצד שני למדנו את עומק עונש גיהנום שנענש אחר במשך מאה וחמשים שנה, ואם לאו תפילת רבי יוחנן עדין לא היה מסתים הענש, והינו כדאיתא בחז''ל: ''כל יסורי איוב לא יספיקו לעונש אחת מן העברות'' בעולם הזה צדיקים מקבלים ענשן בקטנות, אבל בעת שהמשפט הוא בעולם הבא, חמור הוא עד אין סוף].

כתב הרמב''ן בשער הגמול: עונש הגיהנום הוא בא מיד אחר המיתה. תכף שהרשע מת נפשו מתקשר בגלגל האש ושם נצמדת לנהר של אש וכו'. התבוננות זו וכדגמתו דרושה לנו כדי שנבין ונדע כאלו וראינו בעינינו את האלות: ''איזהו חכם הרואה את הנולד''. החכם יכול לראות בעיני רוחו דברים שעדין לא נולדו כאלו והם בעין, כי נפשו של אדם היא חלק אל-ה ממעל ולכן יכולה להגיע להשגות אלו.

ולכן מצינו בחז''ל הקדושים היאך יראו וחרדו מהגיהנום. וראה שם ב''כוכבי אור'' בתחלת הדברים שהביא דברי הגמרא (שם ''בבא מציעא'' פה.) גבי ר' זירא שצם מאה תעניות כדי שלא ישלוט בו אש הגיהנום ואחר כך עוד הוסיף לבדוק את עצמו כל שלשים יום אם האש שולטת בו, כי ידעו חז''ל והבינו את עומק עונש הגיהנום וכו'. ולכן האיש אשר בלבו מחשבת ''שלום יהיה לי'' ואינו מפחד כלל מעונש המשפט, איזו תקוה יש לו שיוכל לזכות בדין?

כן נתבאר שמחיב הוא להתבונן במהות השכר. ובאמת דפשוט הוא למבין, שהרי נאמר בתורה בהבטחת השכר: ''והייתם לי סגלה מכל העמים'', ועיין שם ברש''י ובמפרשים באור ''סגולה'' - אוצר חביב, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגלה מכל העמים. ואף אם לא נבין מהות השכר, מכל מקום הבטחה זו לבד מספקת שכביכול יזכה להיות מהכלים החשובים בעיני הקב''ה שהוא משתעשע בהם ושומרם לו לזכרון.

וטוב לראות מה שכתב הרמב''ם בזה (בפרוש המשניות לפרק יא מ''סנהדרין''), וזה לשונו: הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות, כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא התענוגים הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים עומדים לעד אינם נפסקים וכו'. והוא על-דרך מה שאמרו חז''ל: ''יפה קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'', וכבר נתבאר בזה שהכוונה ''מכל חיי העולם הזה'' אף אם נצרף יחד את כל תענוגות בני האדם במשך כל חיי העולם הזה וכל תענוגות העולם יחד במשך כל הזמנים, לא יגיעו לתענוג אחד של העולם הבא, כי תענוגי עולם הבא הם תענוגים רוחניים, תענוגים של ה' יתברך. ולכן אין לנו ציור בזה כלל.

וראה עוד ברמב''ם שאפשר לקחת ציור ולהבין שאין דוגמא כלל בין תענוג גשמי לתענוג רוחני, כי אתה מוצא רב בני האדם מיגעים נפשם בעמל שאין למעלה ממנו כדי שיגיע לו מעלה וכבוד. וכאשר אדם מתבזה ומתביש לא יערב לו כל המאכלות שבעולם, והסיבה לכך כי הכבוד והשגת המעלה היא הנאה רוחנית במקצת, ולכן מעולה היא מכל ההנאות.

וראה מה שכתב ה''מסלת ישרים'', שכל חיי העולם הזה והנהגתו הם רק בשביל רדיפת הכבוד, וללא הכבוד היה מסתפק במועט וכו'. וכל זה בעולם הזה, עולם החומר, שמכל מקום כיון שהכבוד הוא הנאה רוחנית, עדיף הוא מכל העונגים. על אחת כמה וכמה בעולם הבא, עולם הנצח שכלו רוחניות - כמה מעלה יהא התענוג הרוחני, וביותר שהכבוד בעולם הזה הוא כבוד מדמה ושקר, שהרי אין מתוסף לו מאומה בהרגשת הכבוד! ואילו הכבוד בעולם הבא הוא כבוד אמיתי, להתענג מזיו השכינה. ועיין שם עוד ראיה מכח מידת הנקמה שאף היא נוגעת במידה מסוימת ברוחניות, ולכן עונג גדול לאדם היא הנקמה ומתוקה לו כדבש, כלשון ה''מסלת ישרים''י כי היא עונג רוחני

מחשבות אלו ודומיהן חיבות להיות מכלל ההכנה שנכין את עצמנו וכו'. והינו דאמרו חז''ל: ''על כן יאמרו המשלים באו חשבון'' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה''. כאשר נבין ונראה רב העונג הטמון בשכר העולם הבא ואת עומק העונש בגיהנום, נדע לייקר ולחבב את המצוות ועל-ידי זה נתרחק ממחשבות ''שלום יהיה לי'' ונזכה להיות מהזוכים לחיים וטוב, עד כאן.

ומובא ב''שומר אמונים'' מגודל שכרם של הצדיקים וזה לשונו: ויש היכלות העליונות בגן-עדן העליון שזוכים לזה הנשמות שעבדו את בוראם בחיות ולא בעצלות ובעצבות ובמרה שחרה. ואלו שעבדו את בוראם בחיות ובשמחה ובהתלהבות, אלו מכניסים אותן להיכלות עולם היצירה, אשר היכלות דלתתא אין להם ערך כלל להיכלות דלעילא. ולפעמים בעידן רצון גם הנשמות שלא זכו מצד מעשיהם להיות שרויים שם, עולין לפעמים בעתות רצון לאלו היכלות לפי מדרגתן.

ולמעלה מזה יש היכלות בעולם הבריאה לאלו הנשמות שעבדו את בוראם ביראה גדולה, במסירת נפש בלי לאות, ואינהו נעשו ונתהוו לבחינות שרפים.

ועוד יש צדיקים גדולים ונוראים שהתפשטו נפשותיהם מגשמיותם בעולם הזה, אלו עולים בעולם האצילות [ויהי רצון שנהיה אסקופה תחת רגליהם של הקטן של הצדיקים האמתיים]. וכן עולין תמיד מדרגה לדרגה, מתענוג לתענוג, מזיו לזיו, מהדר להדר.

ויש צדיקים אשר נעשה נשמתם בבחינת שם משמות קודש, כמובא (בספר ''מדרש פינחס'' אות צג, עיין שם). וכפי זכותם וזכות תורתם ועבודתם מתעלין מדרגה לדרגה אשר (''ישעיה'' סד) ''עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו''.

אם כן, איך נהיה פתאים מבוהלים להחליף עולם עומד בעולם עובר ולמכר נפשנו בשביל בצע כסף הבל הבלים ובשביל שטותים והבלי תענוגי עולם הזה, שהמה רק דמיון ולפי רגע ולפי שעה?! והאיך נמכר ונחליף תענוגי עולם העליון, שהוא תענוג שאין שעור וסוף וגבול וחקר בתענוגי העולם הזה, ולהתפתות מהיצר הרשע האורב לנפשנו, לנתק אותנו מבוראנו הותיק והמרחם, אב הרחמן ובעל החסד המלך הגדול והנורא?! הלא אם אדם בא לעולם העליון ורואה לפניו תענוגי עולם העליון, הוא מתחרט שיותר טוב היה לו לגוע ברעב הוא וכל בני ביתו ולהצטער בכל מיני צער יסורי איוב כל ימי חייו ממש, רק לזכות לנעם הקדוש, הזיו והזהר והתענוג העליון הזה.

ועכשיו בעולם הזה השפל אפשר לנו ללקט אבנים טובות ומרגליות קדושות בעד כל לימוד ותפילה ומצוה שאין כערכם ודגמתם.

ושמעתי בשם הגאון קדוש אלקי יעקב הרב הגאון רבי אליהו מוילנא ז''ל, שקודם הסתלקותו תפס הציצית בידו ואמר: ''עלמא עלמא, כמה יאות את וכמה שפירת את, שבעולם הזה בשביל איזה פרוטות אפשר לקנות ציצית, וזוכים על-ידי זה להנות מזיו השכינה לעתיד, ובעולם העליון אי אפשר להרויח כלום, אפילו אם יטרח מאה שנים שם להרויח איזה מצוה''.

ועכשיו עוד הזמן והעת, שבידינו לזכות לתקן נפשנו, שלא יודע אנוש יומו, וישוב ויתחנן לה' כבן המתחטא לפני אביו שיזכהו לשוב לפניו בתשובה שלימה.

ודע כי כל זה שהבאתי עד כאן המה רק תענוגי עולם הנשמות הנקרא עולם העתיד, כי עקר תענוגי עולם הבא נקרא לאחר התחיה שיתענג הגוף והנפש ביחד ברצות ה', וכאשר מביא על זה רבנו בעל הרמב''ן ז''ל ראיות ברורות בספרו הקדוש (''שער הגמול''), שעולם הבא נקרא אחר התחיה, עיין שם באריכות. ואחר כך לאחר התחיה שיגיעו לאלף השביעי בהתחדשות העולמות, בעת שהקדוש ברוך הוא יחדש עולמות, ישארו שם רק הצדיקים ואשר שבו בתשובה שלימה לפניו יתברך בכל לבם ונפשם. הרחמן הוא יזכנו להיות מעבדיו ועושי רצונו עד עולם, אמן כן יהי רצון אמן ואמן, עד כאן לשונו.

ח. בושה הבאה מחמת חרטה

ואחר שכבר נזדכך החוטא. הרי שחרטתו כבר אינה מחמת שכר וענש שזה צריך להיות בראשית דרכו, אלא הוא מגיע לבושה מכח חרטה כי הוא מתעלה יותר והכרתו חזקה יותר, כי מתבונן בגודל חסדי ה' וטובו אשר עשה עמו מיום היותו בבטן אמו, שהגדיל עמו חסד לזון אותו בבטן אמו בפלאים גדולים, ושלא הפילתו אמו ויצא לאויר העולם לשלום, וכן נתנו לחן ולחסד בעיני הוריו לגדלו ולסבלו ולרחצו, כמבאר ב''חובות הלבבות'' באריכות ב''שער הבחינה'' גודל התבוננות בחסד ה' עם האדם וגודל הנסים הנעשים עמו יום יום. ויאריך בהתבוננות זו ויגיע לבושה מתוך כפיות הטובה מצדו.

וכשיתעלה יותר תהיה לו הבושה מגודל רוממותו יתברך שרואהו מלך רם ונשא שאין נסתר מנגד עיניו, ואיך שלעיניו חטא ומרד, מה שהיה בוש לעשות אפילו כנגד חברו, כמו שאמרו רז''ל (''ברכות'' כח ע''ב): בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: ''ברכנו''. אמר להם: ''יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם''. אמרו לו: ''רבנו, עד כאן ולא יותר?'' אמר להם: ''הלואי! תדעו שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר: 'שלא יראני האדם' ''.

ויש להבין מה תשובה ענה להם רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו ששאלוהו: ''עד כאן ברכתנו ולא יותר?'' באמרו להם: ''הלואי'' וכו'. וכי לא ידעו זאת? ואם כן, מה חדש להם שבזה נתפיסו?!

אלא שתלמידיו סברו שרבם מברכם ביראת הענש: ''שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'' - כמו שאתם יראים מבשר ודם, הכוונה מורא מהמלכות שלא תענשו, כך תיראו מה' יתברך שלא תענשו בענשי שמים החמורים כגיהנום וכו'. ולכן אמרו תלמידיו: ''עד כאן?'' אמר להם: ''הלואי!'' והסביר להם שכונתו היתה לא על יראת הענש אלא על יראת הרוממות והבושה ממנו יתברך. וזהו שאמר להם שהרי אדם לא יעשה דבר מבושה פן יראנו אדם, וברכם שיתבישו מה' יתברך הרואה ומביט לכל המעשים, ולכן נתפיסו בברכה זו שודאי מדרגה גדולה היא.

ט. עוד בענין עזיבת החטא והחרטה

כתב רבנו יונה: אדם שזהיר בדרך כלל מחטא ונכשל פעם אחת, צריך שיקדים החרטה לעזיבת החטא, אולם אדם שהיה רגיל בחטאים רבים ועתה בא לשוב בתשובה שלימה לא יעסק תחלה בחרטה אלא קודם בעזיבת החטא, ויעשה גדרים וסיגים לבל ישוב לחטאו, וכשיתמיד בכך ימים רבים אז יזכר מעשיו הראשונים ויעסק בחרטה.

וכן מבאר בספר ''עבודת פנים'' וזה לשונו: בתחלה כשרוצה אדם לחזור בתשובה, צריך שיסיח דעתו מחטאיו כאלו לא חטא מעולם ויתחזק ויחדש עצמו כבריה חדשה וכתינוק שנולד, כמאמר הכתוב: ''ויגבה לבו בדרכי ה' '' (''דברי הימים'' ב, יז-ו). ועל זה אמרו חז''ל (''יומא'' כט.): הרהורי עבירה קשים מעברה. [כלומר: להסיח דעת מהחטא קשה יותר מפרישה מעצם החטא.] ורק לאחר שעבר זמן בלא חטא, אז יקיים ''וחטאתי נגדי תמיד'' כדי שיהא לבו שבור, ויתודה על חטאיו, עד כאן לשונו. והוא פשוט דאם יתחיל בחרטה וישבר לבו קודם עזיבת החטא, יתכן שיפל מהתשובה.

י. מצות הודוי

כתב הרמב''ם (''הלכות תשובה'' פרק ב' הלכה ב): וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אלו שגמר בלבו וכו' וצריך לפרט את החטא שנאמר: ''אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב'', עד כאן לשונו.

וכתב רבנו יונה בעקר הארבע-עשרה: הודוי שנאמר (''ויקרא'' ה, ה): ''והתודה אשר חטא עליה''. ויש עליו להזכיר עוונותיו ועוונות אבותיו, כי היה נענש עליהם באחזו מעשה אבותיו בידו, וכן כתוב (שם כו, מ): ''והתודו את עונם ואת עון אבותם''.

לא די בחרטה בלב ואפילו בעזיבת החטא אלא שיאמר בשפתיו ויפרט חטאיו, כי בזה מרבה ההכנעה באמרו בפה: ''חטאתי, עויתי, פשעתי'' וכו', והדבר ברור שהרי תראה בני אדם רבים שעשו מעשה לא הגון לחבריהם ומתחרטים ומקבלים שלא לעשות מעשה עוד, אבל מתבישים להכנע ולהודות בפה על חטאם ולבקש סליחת הנפגע. ולכך נצטוינו להכנע ולומר בפינו פרוט חטאינו.

וראה ב''פלא יועץ'' גודל רעת האומר ודוי ללא כונת הלב, שבודאי עדיף שלא יאמר, שהרי איך עומד ומתודה לפני ה' ולבו בל עמו, וזה לשונו: ודוי צריך לזהר בו מדי אמרו אותו לא יגרע אפלו פעם אחת לאמרו בהכנעה רבה ובכפיפת ראש ובקול בוכים ובדמע לב, כלומר: אף-על-פי שאין בכחנו לבכות ממש. ואם מחסיר מתנאים אלו באמירת הודוי, ההעדר טוב ממציאות הרע, כלומר?: עדיף שלא יאמרו כלל, כי הוא חצפה ועזות פנים וכדי בזיון וקצף כי יחרה אף ה' וקנאתו, כי יאמר: הקריבהו ודוי זה לפחתך או לאיש כמוך הירצך או הישא פניך? ואוי להם לבריות מעלבונו של הקב''ה וכו'. ויציר בדעתו כעומד לפני מלך רם ונשא אים ונורא לגדולתו אין חקר, והוא עפר מן האדמה להבל דמה ואומר לפניו ''חטאתי לך'' וכו', עיין שם.

וכן בספר ''משנת אהרן'' לרבי אהרן קוטלר ז''ל וזה לשונו: אך הענין כי עצם הזכרת החטא היא עזות גדולה מאד, וכמו אם יבזה אדם גדול או שר חשוב וידבר עליו דברי גנות, ואחר כך כשמתחרט נגש לביתו של אותו שר ודופק בדלתו ואומר לו: ''כבוד השר הריני מבקש מחילה; אמש בזיתי אותך בפני קהל ועדה''. בכמה בושה יאמר זאת! ואיתא ב''תנא דבי אליהו'' פרק כ''ה שאמר יחזקאל לזקני ישראל לשוב בתשובה, ואמרו: ''בושים אנחנו'', כלומר: רצו לשוב והתחרטו, אלא שהרגישו בושה גדולה לעמד לפני ה' יתברך ולומר לו: ''חטאנו לפניך ובזינו אותך'', והיתה להם הרגשת החטא, אולם יותר מכן היתה להם הרגשה בכבוד שמים, הרגשה כאילו עומדים לפני הבורא והיא לא אפשרה להם לשוב מפני הבושה, כמו שאנו רואים בבני אדם המתבישים לפייס את מי שפגעו בו.

ועוד שם: יכול אדם להתחרט ולעזב דרכו הרעה ואין בזה שום בושה, אדרבה: בושה שלא להתחרט ושלא לעזב החטא, אולם הבושה היא בשעת הודוי, כי באמת ענין הודוי הוא עזות גדולה מאד לעמד לפני ה' ולומר פנים אל פנים כביכול: ''חטאתי לך, מרדתי בך, בזיתי אותך'', ומחסדי ה' שהתיר לנו הבורא להתודות אחרי שזהו נצרך, כלומר: מאחר ויש בו צרך לשלמות התשובה.

אם כה עזות גדולה אמירת הודוי באדם שבאמת קים החרטה ועזיבת החטא, שכן הרמב''ם מביא מצות הודוי לאחר החרטה ועזיבת החטא, על אחת כמה וכמה עזות גדולה היא אמירת הודוי באדם שעדין השרץ בידו ולא עזב חטאיו ולא קים החרטה ועזיבת החטא ומתודה.

ועוד שם וזה לשונו: ומה נוראה העזות כשאינו חוזר כלל וממשיך לעמד בחטאו ומתיצב לפני המלך בודוי, הלא זה חמור כחטא עצמו ועוד יותר, עד כאן.

והנה אמת אינו יוצא בוידוי במה שאומר: ''ולא שוה לנו'' וכן בודוי כלו שאומר ''אשמנו'' וכו', אם לא יראה לקבל על עצמו לתקן על להבא שלא יהיה כן, כי עקר התשובה הוא חרטה על שעבר וקבלה על להבא. ואם אינו מקבל על להבא איננה בכלל תשובה כמו שכתבו כל הספרים הקדושים.

ובזה בארתי היטב הפסוק בתורה (''ויקרא'' כו): ''והתודו את עונם ואת עון אבתם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי. אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אתם בארץ איביהם'' וגו'. ולכאורה תמוה מאד: אחר שכתוב ''והתודו את עונם'' וגו', למה ילך הקב''ה עמם בקרי, והלא עשו תשובה?!

אכן לפי מה שכתבנו ניחא, דעקר התשובה הוא שיקבל על עצמו על להבא, והם לא עשו כן אלא שהתודו על העבר על מעלם אשר מעלו בו וכאומר שהם מתחרטים מאד על העבר, אבל אינם מקבלים על עצמם על להבא שלא ילכו עוד עמו בקרי, ולפיכך לא הועילה תשובתם.

וכל זה צריך האדם לזכר בשעה שאומר: ''סלח לנו אבינו כי חטאנו'', אם הוא זוכר איזה חטא ופשע שעבר צריך לקבל במחשבתו לראות לתקן הדבר. ובאמת כל דברינו מפרשים בקרא (''ישעיה'' נה, ז): ''יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' '', רצונו לומר שמתחלה יקבל על עצמו לעזב דרכו ואחר כך מועיל מה שישוב לה'.

יא. מעלת המתודה

כתב ''הזהר הקדוש'': מעלה יש למי שמספר ומפרט את חטאיו מכל מה שעשה. ואם תאמר למה צריך, זה הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב''ה כדי לספר ולתבע על עברות של בני אדם ולתבע עליהם דין. כיון שהאדם מקדים עצמו ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא ואינו יכול לתבע עליהם דין, כי תמיד הוא תובע דין תחלה ואחר כך מספר ומקטרג: ''פלוני עשה כך''. ועל כן צריך הארם להקדים אותו ולפרט חטאיו, וכיון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה - טוב, ואם לא - הרי המקטרג נמצא עליו ואומר: ''פלוני שבא לפניך והתודה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך''. על כן יפה שיזהר האדם בכל אלו, כדי שימצא עבד נאמן לפני הקדוש ברוך הוא (''זהר'' פרשת ''בא'' מא ע''א).

פתח רבי חיא ואמר: ''חטאתי אודיעך'' וגו' - מכאן למדתי שכל אדם המכסה חטאיו ואינו מודה עליהם לפני המלך הקדוש לבקש עליהם רחמים, לא נותנים לו לפתוח פתח התשובה, משום שהוא מכסה ממנו. ואם הוא מפרש אותם לפני הקב''ה, הקב''ה מרחם עליו ומתגברים הרחמים על הדין, וכל שכן אם הוא בוכה, כי את כל הפתחים הסתומים הוא פותח ומתקבלת תפילתו. ועל כן ודוי חטאיו הוא כבוד המלך להגביר הרחמים על הדין (''זהר'' פרשת ''ויקרא'' כ ע''א).

יב. וידוי על עוונות שזוכר מכפר גם על הנשכחות ממנו

כתב ב''זהר הקדוש'': אדם צריך שלא ישים עצמו רשע, ואם תאמר אם כן לא יתודה על חטאיו לעולם, שהרי בזה הוא משים עצמו רשע, אינו כן, אלא כשהתודה על חטאיו אז הוא חסיד, כי בא לקבל תשובה ומוציא עצמו מצד הרע, שהיה בטנוף שלו עד עתה, ועתה הדבק בימין העליון הפשוטה לקבל אותו. ואל תאמר שהקב''ה אינו מקבלו עד שיפרט כל חטאיו מיום שבא לעולם, גם אלו שנסתרו ממנו ואינו יכול להזכר בהם, אינו כן, אלא שאינו צריך לפרש רק אלו החטאים שזוכר אותם, ואם משים רצונו בהם להתחרט עליהם בעת הודוי, כל החטאים האחרים נמשכים אחריהם (''זהר'' פרשת ''בלק'' קצה ע''א).

יג. עצות ודרכים לתשובה

עוד שם ב''אור יחזקאל'': והנה אף שנתבאר שחיבים אנו בתשובה על כל חטאינו ומעשינו, מכל מקום כך מקבלני מרבותי שמדרכי התשובה לבקש עצות למעשה ולהשתדל לתקן דרכיו לפחות באיזה פרט. וכל אחד צריך לבדק בעצמו פרט מסים שבו לקוי ביותר ולעשות גדרים וחזוק לתקן אותה נקדה ולקבל על עצמו שיקפיד תמיד בתקון אותו ענין. ובודאי שלצרך כך דרוש שיכיר את עצמו וידע מה מדרגתו ואיזה נקדה רפויה אצלו. ולדגמא הנה הזכרנו במאמרים קודמים את ההקפדה בענין שמירת שבת, כי שבת יכולה להציל את האדם, וללא זהירות בשבת יתכן שהשבת אצלו גרוע יותר משאר ימות השבוע. וכבר עוררנו בזה שרבים מקבלים השבת באחורי ועוד בשעת הדלקת נרות מתפללים תפילת מנחה. ואשרי למי שיקבל על עצמו קבלה מיוחדת בשמירת שבת.

והכי נמי טוב לנו לקח לימוד המוסר בתורת קבלה, וראה בדברי הגרי''ס שהאריך רבות בענין לימוד המוסר וכתב שאין לנו כל עצה אחרת מלבד לימוד המוסר. ''פתחו לי פתח כחדו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'' (''שיר השירים רבה'' ה, ג) - הדרך היחידה שבה נזכה לסיעתא דשמיא שהקב''ה יפתח לנו פתח לשוב בתשובה שלמה, היא בעשיה עצמית של פתח קטן אפילו כחדו של מחט. וכבר נתבאר שהקב''ה נקרא ''מלך עוזר'' ובאור הגדר ''עוזר'' שבשעה שמתעורר ומתחזק מעצמו אזי הקב''ה יעזרהו, אבל כשמעצמו אינו מתעורר, לא יוכל לקבל עזרה מן השמים.

ועוד שם: דרכם של עובדי ה' בעבודתם הרוחנית לקראת ראש השנה לקבל על עצמם קבלה נמרצת באיזה פרט מסוים ולהשתדל ולשמרו מכל משמר, וזהו עצה נכונה שכאלו ואומר: בדעתי לתקן מעשי באופן כללי, ורק שקשתה עלי העבודה הכללית, לפחות באיזה פרט הריני מתחזק, וזו כדגמא לרצונו הכללי. ונראה שראוי עתה לעשות חזוק מיחד בענין התפילה, ותפילה תהיה גורם שיעזרהו לשאר עבודתו.

איתא בחז''ל (''תנחומא'' ''כי תבא'' א): צפה משה ברוח הקודש שבית המקדש עתיד לחרב והבכורים עתידין להפסק, עמד והתקין תפילה שלש פעמים בכל יום לפי שחביבה תפילה לפני הקב''ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות. וכתיב: ''תכון תפלתי קטרת לפניך'', ואף משה רבנו עליו השלום, אף-על-פי שעשה כל מעשים טובים, כיון שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, התפלל ואמר: ''אעברה נא ואראה'' עד שאמר לו הקב''ה: ''אל תוסף דבר אלי''.

וכיון שחביבה התפילה כל כך בעיני הקב''ה ודאי שהקבלה לחזוק בתפילה תהא קבלה ראויה ונכונה. ובאמת שהקבלה בענין זה קלה מאד, שהרי בין כך אדם מתפלל, ולכן עדיף קבלה זו להקפיד בתפילה שתהא תפילתו כראוי בכוונה. והכי נמי אפשר בדרך זו לעורר אף את זולתו, כגון שכל אחד יקפיד בחדרו להעיר ולזרז את שאר חברי החדר לקום לתפילה בזמן.

התפילה מהוה אף חזוק לאמונה, שהרי התפילה כולה אמונה שעומד ומבקש מאת ה' שיעזרהו בכל דרכיו. וכיון שמבקש מאת ה' הרי בזה גופא תתחזק אמונתו. ובעת שכל הצבור כלו יתחזק בתפילה הרי אית ביה קדוש השם, ובשכר זאת נזכה כלנו לביאת משיח צדקנו בקרוב.

יד. אין התשובה יוצאת מדבורינו כי אם ממעשינו

במשל נפלא מבאר ה''חפץ חיים'' למה דומה אותו טפש שרק בפיו מבקש סליחה אבל לא מחליט לשנות מעשיו, וזה לשונו: עני אחד פגע ברחוב לבעל הבית אחד ויאמר לו: ''אולי אמצא חן בעיניו וילוה לי חמש מאות רובל כסף והייתי לוקח עסק פלוני; אולי יזכני ה' שאוכל על-ידי זה להגביה קצת מצבי השפל''. ויענהו: ''כן הדבר, אך עתה אני צריך לילך למקום פלוני, ובשעה חמישית אני אהיה בביתי ותבוא אלי ואלווך המעות''. ויהי בבוא הזמן צמצם הבעל הבית להיות אז בביתו והמתין עליו ולא בא.

ויהי למחר פגעו עוד הפעם בשוק ויאמר להבעל הבית: ''אם היה כבודו מלווני את המעות היה משיב לי נפשי בזה''. ויענהו הבעל הבית: ''הלא אמש קצבתי עמך שתבוא לביתי ולמה לא באת? הלא אנכי חיכיתי עליך! אך מה שעבר אין, אבל היום אמתין עליך שתבוא?'' ויענהו: ''הן''. ויצמצם הבעל הבית להיות ביום שני גם כן בשעה החמישית בביתו פן ואולי יבוא העני וילוהו, וסוף הדבר הזה שגם ביום השני לא בא.

ויהי ביום השלישי פגע עוד הפעם איש את רעהו ויאמר לו העני: ''אלו היה כבודו מלוני היה מחייני בזה''. ויען ויאמר לו: ''הלא גם תמול גם שלשום המתנתי עליך ואני רוצה למלאות רצונך, ולמה לא באת? אין זה אלא שבאמת אינו דוחק לך אלו המעות ואין רצונך להם ואתה מבקש רק בפיך ולא בלבבך, והראיה שאתה מתעצל לילך איזה פסיעות לביתי!'' והנה בענין זה בודאי הצדק עם הבעל הבית שהוא רוצה למלאות רצונו של העני, והוא רק עומד ומבקש ואינו רוצה לקבל.

וכאשר נתבונן, אנו מתנהגים באופן זה ממש עם הקב''ה, שאנו מבקשים בכל יום בברכת ''קריאת שמע'': ''אבינו מלכנו בעבור אבותינו וכו' כן תחננו ותלמדנו וכו' רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל וכו' והאר עינינו בתורתך'' וכו', וכן אנו מתפללים בתפילת ''שמונה עשרה'': ''חננו מאתך דעה בינה'' וכו', וכיוצא בזה אנו מבקשין ב''ובא לציון'': ''הוא יפתח לבנו בתורתו'' וכו'. והנה על בקשות כאלו בודאי רצון הקב''ה גם כן מסכים ואומר: ''מי יתן והיה לבבם לבוא לביתי וללמד תורתי, בודאי הייתי נותן להם אור עינים בתורה והייתי פותח לבם לזה'', וכמאמרם: ''הבא לטהר מסיעין אותו''.

אבל באמת, בעוונותינו הרבים, הדבר מצוי שאחר התפילה תכף הולך מבית המדרש לביתו ואינו שם אל לבו מה שמתחלה דבר ובקש מהקב''ה, ומכל מקום למחר חוזר ומבקש מהקב''ה שיאיר עיניו בתורתו וכהאי גונא, וחוזר ורץ מבית המדרש אחר התפילה לביתו, וכן ליום מחר. וזהו שמצוח הנביא ואומר: ''קחו עמכם דברים'' וגו', הינו: הדבורים שדברתם עמדי בתפילה, קחו עמכם וזכרוהו ואז בודאי תשובו אל ה'. וזהו כוונת התורה גם כן: ''כי קרוב אליך הדבר מאד'', אבל אימתי? אם בפיך, הינו בעת שאתה מדבר עמי, יש בלבבך גם כן לעשותו, אז נקל הדבר להיות עבד לה', לאפוקי אם רק בפיך אתה מדבר ובלבב רחוק האדם מה' ואינו מחשב לעשות הדבר שהוא מדבר, וכמו שכתוב: ''קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם'', אז בודאי אינו קרוב הדבר לקיים התורה.

טו. שלש דרגות בתשובה

אמזרה כנסת ישראל לפני הקב''ה: רבונו של עולם, שלך הוא [כלומר: עליך מוטל להחזירנו בתשובה], ''השיבנו''. אמר להן: שלכם היא [כלומר: עליכם מטל לשוב], שנאמר: ''שובו אלי ואשובה אליכם''. ובמדרש תהלים: לא אתה תשוב מעצמך ולא אנו מעצמנו אלא שנינו יחד שנאמר: ''שובנו אלקי ישענו'' (מדרש ''איכה'' מדרש ''תהלים'').

מסביר הרב בעל ''מכתב מאליהו'': ג' מדרגות יש בתשובה:

מדרגה א' שאדם מתעורר מצד עצמו ומקים: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', שמקדים אתערותא דלתתא מרצונו ומעשיו כפי כחו ורק אז מצפה לה' שיגמר תשובתו וירצה בו כבתחלה.

מדרגה ב' פחותה יותר, שעדין לא עזב החוטא חטאו ואין לבו מלא יגון ואנחה על עוונותיו, אין מרגיש שהרעה רודפת אותו, אבל עם כל זאת הוא יודע שחטא, והיה רוצה לעשות תשובה לו היה בכחו, ולבו צועק לה' שיעזרהו לנתק את כבלי היצר, וזה בחינת הפסוק: ''שובנו אלקי ישענו'', שמבקש מה': שנינו יחד, כלומר: אני אין בי כח כדי ללכת כל הדרך, אני אעשה התחלה ואתה תגמר בעדי.

מדרגה זו היא רק בהתעוררות ובקשה בלב האדם; עדין לא תקן כלום במעשה, עדין לא הגיע לחרטה ולא לעזיבת החטא ולא לקבלה על העתידי ואף-על-פי-כן עונה ה' על פניתו ויעזרהו במלא הסיעתא דשמיא ויגיעהו לתשובה שלימה.

סוד קבלה בתשובה כזו שהיא על-ידי הקב''ה, יזכה לה האדם על-ידי תפילה, וכמו שאמר אא''ז גאון ישראל ז''ל בכתביו שאף לאחר החרבן ננעלו שערי תפילה, אולם בדוק ומנוסה שעדיין ישנה תפילה אחת שנענית בכל עת ובכל מצב והיא תפילה לסיעתא דשמיא ברוחניות.

ועוד כתב שזוהי העצה היחידה לבקע טמטום הלב, ובזה מקרב פתחו לי פתח כחדו של מחט'' שבו הולכים לקראת ה' יתברך. ואף שבזה עבר רק חלק קטן מן הדרך והקב''ה משלימו פי אלף, הקב''ה בחסדיו המרבים מחשיב לו כאלו עשה הכל שנה בשנה. ''שובנו אלקי ישענו'' - שנינו יחד.

מדרגה ג' והיא הנמוכה ביותר: ''השיבנו ה' אליך''. יש והאדם רחוק מה' יתברך, כל כך שקוע בחטא עד שאין בכחו אפילו לצעוק, ואף אין לו יכלת לבקע הטמטום ואפילו כחדו של מחט. בחלשתו הרוחנית נדמה לו שאפילו פתח קטן כזה אין בידו. מה יעשה אדם כזה? הרי על כל פנים רוצה הוא לשוב בתשובה! יבנה את עצמו על רצון פעוט זה ויתחיל על כל פנים, והמשהו שהוא יכול לעשות יעשה ויהי מה. ואם את המקצת שבמקצת שבידו לעשות יעשה בלי כל חשבונות, אז ה' יתברך מצדו יעורר את לבו האטום של האדם עד שיגיע לפתח של תשובה ממש. וזו בחינת ''השיבנו'', ''שובה ה' עד מתי'', שאין לו לאדם אלא נטיה קלה מאד והוא מצפה שה' יתברך יעשה עבורו הכל, וה' יתברך ברחמיו המרבים מסתכל עליו ברחמיו ומחשיב לו גם נטיה קלושה זו לאתערותא דלתתא, שתחול עליו כל הסיעתא דשמיא הגדולה שה' יתברך משפיע עליו עד גמר התשובה, בבחינת ''טרם יקראו ואני אענה''.

ועוד שם: וראה שדווקא שני הפסוקים האחרונים של איכה המדברים על החרבן הם: ''השיבנו ה' אליך ונשובה'', ''כי אם מאס מאסתנו'' וכו'. בחרבן בית ראשון נפלו ישראל מאגרא רמא לבירא עמיקתא, נסתמו כל הצנורות הקדושה ואפסו כל הכחות, אך ממצב שבור זה דווקא מסתכל עם ישראל כלפי מעלה ומצפה בכל זאת לישועת ה' בכח הניצוץ הקדוש שבו, שלעולם לא נכבה, שה' יתברך יחדש את ימיו כקדם וישיבנו אליו בתשובה גמורה. ודווקא פניה זו חשובה וחביבה בעיני ה' אף שהיא מדרגה תחתונה ביותר אבל היא מלב נשבר ביותר, וה' משתמש בכלים שבורים.

ועוד שם, איך אין להתיאש מהרחמים ומהתשובה: בענין י''ג מדות של רחמים נאמר: ''אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך'' (''שמות'' לג, יט). וכתב רש''י: ''ללמדך סדר בקשות רחמים, אף אם תכלה זכות אבות יועיל אמירת י''ג מדות. ואמר לו ה' יתברך למשה: כסדר שאתה רואה אותי מעטף וקורא י''ג מדות הוי מלמד את ישראל לעשות כך, ועל-ידי שיזכירו לפני רחום וחנון יהיו נענין, כי רחמי לא כלים. ולהלן הוא אומר וכו', הבטיחו שאינן חוזרות ריקם''.

ומסביר הרב דסלר זצ''ל: אף-על-פי שתמה זכות אבות, פרוש: האדם נראה כל כך רחוק מה' יתברך עד שלכאורה אין לו שום שיכות עם מדותיהם של האבות הקדושים ואפילו במצב כזה אל יפסיק מלשאוף אל השלמות, כי אין שום מדרגה בעולם שלא יגיעו שם רחמיו יתברך. וזהו גדר הזכרת מדות הרחמים, שהיא תפילה מעומקא דלבא, משפל המדרגה, שיעזרנו ה' יתברך להתעורר מהעפר ולהגיע לשלמות העליונה.

ויש הבטחה ממנו יתברך שתפילת צבור בענין זה לעולם אינה אינה חוזרת ריקם.

לכאורה התשובה ממנו והלאה רחוקה היא מאד, והרבה נופלים ליאוש חס ושלום אך אדרבה: כשאין עצה אחרת אז נפתחין השערים שלמעלה מכל גבול שערי רחמים שאין להם סוף, ובמה? א. בתשובה רבה למרות כל הקשיים. ב. באמונה חזקה שהוא יתברך רוצה ויכול לתן. ג. בתפילה בעמק הלב, דהינו: הזכרת י''ג מדות הרחמים שאז נענים בודאי. עד כאן לשון ''מכתב מאליהו''.

טז. כיצד ידע האדם האם הוא צדיק או רשע

כתב הרמב''ם: כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועוונות, מי שזכיותיו יתרות על עוונותיו - צדיק; ומי שעוונותיו יתרות על זכיותיו - רשע. ואיך ידע האדם מה מצבו?

מביא ה''אור יהל'' דברי רבנו תם ב''ספר הישר'' וזה לשונו: אם יראה האדם כי נפשו נוטה לתאוות הרעות, אחרי העושר והתענוגים, לוקסוס ומודא, יותר מאשר נוטה לעבודת ה' ולמעשים טובים, ידע שהוא רשע. ואם נוטה למעשים טובים יותר מאשר נוטה לדברים הרעים ידע כי עלה זכרונו לטובה, עד כאן לשונו.

אם כן, מסביר ה''אור יהל'', פתח לנו רבנו תם פתח כחודו של מחט לשער את קו המשקלת של משקל שמים מי הוא הרשע ומי הוא הצדיק.

ועוד שם: ויש לאדם להתעורר מזה הרבה כי אילו היה ביכלת האדם לראות את משקל עוונותיו וזכיותיו איזה כף מכריע, כף זכיות או כף חובות - ודאי היה משתוקק לדעת זאת, וכמה היה נרעד ומשתומם אלו ראה בעיניו שכף עוונותיו מכריע חס ושלום. ולפי דברי רבנו תם הלא בנקל יוכל כל אדם לראות משקל חשבונותיו בביתו בלבבו: אם יחפץ להרגיש, ולא צריך לעבר ימים ונהרות לדעת מה מצבו, יראה ממה הוא מתענג ונהנה יותר: מאכילת היום או מתפילת היום; או מה עליו משא כבד יותר: סדר אכילתו או סדר תפילתו; או במה הוא מכון יותר ונותן דעתו: לאכילתו או לברכת המזון שבסוף האכילה.

והדברים מבארים ברבנו יונה ב''שערי תשובה'' וזה לשונו: כי נפש הרשע אשר כל תאותו לחפצי הגוף בחייו, ונפרדת תאותה מעבודת הבורא. כלומר: נפש הרשע שתאותה וחפצה עניני הגוף ואין לו תאוה וחשק לעבודת הבורא, תרד במותה למטה לארץ אל מקום תאותה וכו'.

ועל-פי כל המבאר יאיר לנו נתיב במשקל שמים, וכל אדם יוכל לדעת מלבבו לשקל מדת זכיותיו ועוונותיו: אם לבו מושכו לשמים הרי זו זכות ששקולה כנגד עוונות רבים הנעשים לא מתוך הרגל, עצלות וכדומה. וכן אם לבו נמשך לרע, אפילו שיש בפעל מצות תפלין מהדרים, ציצית מהדרת וכדומה, הרי עבירה של משיכת הלב לרע שקולה כנגד מצוות רבות הנעשות בלא לב, ומשיכת הלב היא קו המדה.

ומעתה זהו כל גדר התשובה: שירחיק תשוקתו מחפצי העולם הזה, כל מה שאפשר לו, וינתק הקשר אתם וירשם בלבו זכרון אלקיו וזכרון עניני שמים וימשיך לבו לשמים - זהו צדיק, וזהו ''רחמנא לבא בעי''.

וכן היה אומר רבי יחזקאל לוינשטין ז''ל: תשובה היא בשעה שהופכים לגמרי את כוון ושאיפת החיים: לצאת ממצב אשר מזוייף למצב אשר אמתי. יש המרמים את עצמם, מאריכים בתפילה ומתחזקים בפעלות צדקה וחסד וחושבים שבזה קימו את חובת התשובה המטלת עליהם; אולם האמת שלהגיע לתשובה דרוש עמל רב בכוון להשגת הרגשות אשר אמתי מתורה ומצוות, שזה יהיה אשרו ושאיפתו באמת לעמת מה שהיה מקודם מאשר ושואף לאשר מזוייף, עד כאן.

יז. חיוב התפילה לבעל תשובה, שתקובל תשובתו ושיהיה לה' חפץ בו

כתב רבנו יונה: ועוד יתפלל בעל תשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא. כי יתכן להיות העוון נסלח ונפדה מן היסורין ומכל גזרה, אולם עדין אין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו. ותאוות הצדיקין מן ההצלחות להפיק רצון מה' ושיחפץ בהם וכו', עד כאן לשונו.

מדרגות התשובה רבות הן. וכמו שבין בני אדם מצוי מאד וכן הוא בדרך כלל, שלאחר שמתפיסים מריב שהיה ביניהם אין חוזר האהבה והאחוה כמקודם, וכן הוא בענין התשובה: אם לא יתעצם בתשובה שלימה, כגון שעדין שב הוא רק מחמת יראת הענש, יתכן שישיג שיאמר לו ה' יתברך: שמעתי תחנתך ולא תענש, אולם עדין רחוק הוא מלזכות שיהיה לה' חפץ ורצון בו, ולזה צריך תשובה לא רק מיראת הענש אלא מבושה מה' ומיראת רוממותו ומאהבתו ללא צפיה לשכר, ולכל הפחות שיהיה לו רצון וצפיה להגיע למדרגה זו. ואפילו לא הגיע למדרגת תשובה זו נותן לו רבנו יונה עצה נפלאה לזכות שיחפץ וירצה בו ה' וישא חן בעיניו כאלו לא חטא והוא על-ידי תפילה שיתפלל ויתחנן לה' על זה.

והדברים מבארים ב''אור יחזקאל'' שכתב וזה לשונו: אך באמת מעלה נוספת יש בתשובה שהנה כתב ה''מסלת ישרים'': ''מי יעמד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו?'' ונראה כי ב' מדרגות הם: ''מי יעמד ביום הדין'' - הינו מי יצא זכאי ביום הדין ויזכה לגן-עדן ולעולם הבא. אך יתכן שיוצא זכאי בדין וזוכה לעולם הבא אך אינו זוכה להתקרבות לה' יתברך ואין הבורא חפץ בו והוא שנאמר: ''מי יצדק לפני בוראו'' - לזכות לרצון ה' יתברך.

ולכן מצינו ד' כתות אין מקבלין פני שכינה, ואף שזוכים לעולם הבא מכל מקום אינם מקבלים פני שכינה ואינם ראויים לרצון לפני ה' יתברך. ואלו בכח התשובה זוכים אף למדרגה העליונה והוא מה שכתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה''): גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', ונאמר: ''אם תשוב ישראל אלי תשוב'', כלומר: אם תחזר בתשובה בי תדבק.

גדולה כל כך מעלת התשובה שעל-ידה זוכה לדבקות בה' יתברך, והרי קשה כל כך לזכות לדבקות! ואיתא בחז''ל: ''והיאך יכול להדבק בה' יתברך, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במדותיו: מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון'', והינו שזוכה ומגיע למדותיו של הקב''ה ויש לו שיכות למדות אלו כיון שהם מדותיו של הקב''ה. וגדולה התשובה שעל-ידה מגיע למעלה עליונה של דבקות. ועוד שם ברמב''ם: אמש היה זה משוקץ, מרחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד. ועוד שם: אמש היה זה מבדל מה' אלקי ישראל והיום הוא מדבק בשכינה; צועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה, ולא עוד אלא שמתאוים להם.

ומעתה פשוט ומובן מה שכתב הרמב''ם: מי שאינו שב בתשובה הריהו אכזרי. ולא רק חסרון אמונה בו אלא הוא אכזרי, כי שיך שאדם יתאכזר לעצמו, כי הרי נתבאר כמה גדולה היא התשובה שבכחה להביא את האדם למדרגות היותר נעלות שקשה מאד להשיגן. והאדם שאינו שם לבו לזאת ואינו שב בתשובה, הרי אכזריות נוראה היא על עצמו, עד כאן.

ופעמים רבות היה רבי יחזקאל ז''ל מזכיר דברי המבי''ט וזה לשונו באחד ממכתביו: אמרתי לכתב לו מה שראיתי בספר של מבי''ט ז''ל אשר היה לחדוש גם לרבים ובפרט לאיש כמותי אשר תקותי בעזרת השם כי יהיה לי לתועלת, שכתב בספרו ''בית אלקים'' בשער התשובה פרק א' על הכתוב (''הושע'' י''ד): ''ארפא משובתם אהבם נדבה'', כי זאת היא שני חלקי חסד מה' יתברך ולא כלם זוכים לשני מדרגות החסד האלו הנ''ל, כי לפעמים לפי גודל החטא גם כי מוחל ומעביר החטא אינו מרצה לפניו החוטא, כי די מה שהעביר על חטאתו, וכמאמרם ז''ל: ''ד' כתות אינן מקבלות פני השכינה''. ויש להם תענוג בעולם הבא אבל לא שיזכו להקביל פני שכינה, אפלו אחר התשובה כי די להם לפי חמר חטאתם שלא יענשו עליהם אחר התשובה, אבל לא שיהיו מרצים ומקבלים פני שכינה. ולזה אומר: ''אהבם נדבה'', כי זאת האהבה והרצוי לבעלי תשובה אינה כוללת כלם, וזו היא כמו נדבה למי שמתנדב האלקים יתברך, ולמי שאינו מתנדב אינו מרצה, כל זה לשונו.

ועוד מאריך בזה: כמה נורא הוא הענין הזה. מי שלומד ברבנו יונה המדרגות הרבות כפי אשר הוא מבאר בבאורו הכתות האלו, הנה מי הוא אשר לא ימצא את עצמו בכתות האלו רחמנא לצלן, בפרט במדה של שקר או של חנפה אשר רבם ככלם רחמנא לצלן אינם יודעין בכלל דברים אלו לחטא ולפשע. לא לחנם אמרו: ''מות וחיים ביד לשון'' (''משלי'' י''ח כ''א), כי ד' כתות אלו הנה סבתם הוא רק הלשון, כמובן כי שרשם הוא מדות וזדון ועוד ועוד. אך מי שמשים עצמו כאלם בעולם הזה, הנה הוא יתכן שיהיה נצול מלהיות בכלל הכתות האלו. יתן ה' יתברך שיהיה בידינו לחזק את עצמנו כפי כחותינו שלא להיות חס ושלום מכת החנפים והשקרים ועוד ועוד, עד כאן לשונו.

ורבות היה מזהיר לקרות ברבנו יונה באור ד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה. וכן החיד''א שסדר המוסרים ב''חק לישראל'' ראה לנכון בפרשות שקודם ראש השנה שהם שבתות תשובה להביא כל דברי רבנו יונה בבאור ד' כתות שאינם מקבלים פני שכינה.

יח. מעשה נורא מדקדוק שמים באבק עברה

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א', מאמר ''תשובת המשקל'', פרק ז') וזה לשונו: ומעשה ידוע מהגאון הקדוש רבי מענדעלע מרימאנוב זצ''ל; פעם אחת ישב עם תלמידיו על הגזזטרא שלפני ביתו ופתאם נתקדרו השמים בעב ענן כבד, עד שהאפיל על הארץ שכמעט לא ראו איש את אחיו, והענן חיש מהר עבר חלף הלך לו, ושוב זרחה החמה על-פני טהר השמים. ואמר רבנו הקדוש רבי מענדעלע אל תלמידיו: ''הראיתם את הענן האפל הזה? הנה אספר לכם ענינו: ידוע הוא המעשה מהתנא הקדוש רבי ראובן בן איסטרבלי שמובא בגמרא (''מעילה'' י''ז) שספר קומי (גלח והקיף שערות ראשו באופן שעושים הגויים והכמרים) כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי, וסכן בנפשו והלך אל הקיסר לפעל לבטל הגזרה: שבת, מילה ונדה שגזר על עם ישראל בארץ הקודש.

והתנא הקדוש הזה כשנסתלק לעולמו עלה ונתעלה מעלה מעלה, ובכל יום היה הולך ועולה יותר מעולם לעולם ומהיכל להיכל, עד שברבות הימים הגיע בעליותיו להיכל אחד נורא ונשגב שהיה כתוב עליו מבחוץ: 'לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך'. והמלאך השומר על פתח ההיכל לא הניחו להכנס בפנים בשום אפן. ואמר: 'אני נצטויתי מפי בית דין של מעלה, שכל מי שעבר פעם בחייו על לאו זה אין לי רשות להכניסו כאן'. וטען רבי ראובן ואמר: 'הלא אני עשיתי זאת בשביל הצלת כלל ישראל ומסרתי את נפשי ממש!' השיב לו השומר: 'לי לא אכפת באיזו כוונה עשית זאת ואין זה מתפקידי לחקר אחרי זה. אני כך קבלתי פקודה כנ''ל בלי יוצא מן הכלל, ואם יש לך לטען דין ודברים לך אצל הבית דין של מעלה, וכאשר יפסקו כן יקום'.

והלך רבי ראובן לפני הבית דין של מעלה וטען כדבריו, ויצא פסק דינו: אף-על-פי שהיה כונתו רצויה בלי שום דפי, עם כל זה צדיק גדול כמוהו שכבר עלה ונתעלה כל כך צריך קצת תיקון גם על זה טרם שיזכה לעלות בהיכל הנ''ל, ופסקו לו שיעבירו אותו דרך עולם הזה בלבוש ענן על-פני השמים ובזה יהיה תקונו''. וגמר רבנו הקדוש רבי מענדעלע את דבריו: ''ועכשיו דעו בני, כי זה הענן כבד שעבר עלינו, בזה העבירו עכשיו את נשמת רבי ראובן דרך כל העולם השפל הזה'', עד כאן.

יט. תאור בעלי תשובה בדורות עברו

עוד שם: (חלק א' מאמר ''תשובת המשקל'', פרק ח') וזה לשונו: וכן היה בצפת עיר הקודש ת''ו בימי האר''י ז''ל חבורות שבכל ערב שבת קודש היו מלקין זה לזה בארבע מלקיות, והיו חבורות קדושות שגלו זה לזה על העוונות וכל ההרהורים שעשו כל אותו השבוע, כמובא בשבחי רבי חיים ויטאל ז''ל שהיה ניחא זה החבורה קמי שמיא. והיו חבורות שמשכו זה לזה בשקים ברחוב לכפרת עוונות. וכן עוד בכמה ענינים נוראים הגם שהיו קדושי עליונים. והסבה לזה היה מחמת שהיו אז קדושים ומוכיחים כמו הקדוש הרמ''ק והאר''י ז''ל ורבי חיים ויטאל והאלשיך ז''ל והחרדים וחבריהם ז''ל, שהיו דורשים לעם הקודש חומרן ועונשן של העברות, ועד היכן מגיע הפגמים בכל העולמות, עד שכל אחד הרגיש בעצמו בפגמים בלי שעור, עד שהיו ממש משקצים בעיניהם ולא היו יודעים מה לעשות בעצמם, כי המיתה לא היתה מספיק להם במחשבתם מגודל שבירות לבם. לכן לא היה קשה בעיניהם שום סיגוף ושום בזיון ושום דבר לקרר לבותיהם הקדושים שהיו דולקים כמו אש והומים כאריות לתקן תקונא דמלכא קדישא, ולא היו יודעים במה לרצות את בוראם.

וזה היה גם כן אחר כך הכח של תלמידי הבעל שם טוב ז''ל שעל-ידי גודל כח קדושתם והתלהבותם היו מכניסין רשפי לבת להבות אש בהמקשרים להם, ועל-ידי גודל התלהבות עשו כל מה שבכחם.

אבל עכשיו בעוונותינו הרבים שנטל כל חוש הריח דקדושא וכל חוש ההרגשה, וכבשר מת שאינו מרגיש מאומה גם מכל ההכאות ומכל הצרות שעברו שונאי ישראל, ולא היה עוד מימות בריאת העולם הסתר כזו בעוונותינו הרבים, עד שהלב אינו זז ממקומו ואין דורש ואין מבקש ואין מחפש תשובה.

ואבותינו ספרו לנו שבזמנם היו בעלי תשובה הולכים ונדים ממקום למקום והולכים בגולה והיו מניחים עצמם על מפתן בתי כנסיות כדי שכל אדם ידרוס עליהם, והכל מפני שהיה הקדושה והצניעות והתגלות אלקות גדול בעולם. ומי שזכהו ה' על-ידי איזה סבה על-ידי צדיק או מוכיח או על-ידי ספרי קודש ספרי יראים או שבא לו התעוררות דלעילא בלי שום טעם לפעמים, בחמלת ה' על עמו, ונתעורר לבבו לשוב אל ה', היה זה ההרגש מקשקש בלבו כמו זוג של פעמון ולא נח ולא שקט זה ההרגש בלבו יומם ולילה בגודל בושה ולב נשבר על מרדו נגד ה'.

תוכן העניינים

שובה ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה