פרק ו' - מהות התשובה · ו. התבוננות המביאה לידי חרטה
כדי להבין את ענין החרטה נסביר זאת על-פי משל ה''חפץ חיים'' ז''ל: משל לאדם שהיה הולך וצרור כספו הגדול בידו פרי חסכון של שנים רבות שעבד כפועל. מטרתו של האיש היתה לקנות סחורה ולהיות עצמאי, לשאת ולתת. לאחר פרדה מאשתו ובניו נסע למרחקים, לארץ שלא הלך שם אדם מחמת הסכנות המרובות הקימות בדרך אליה. בארץ ההיא יכול היה לקנות סחורה זולה, לשוב עמה לארצו ולמכרה במחיר יקר. וזה האיש מחמת היותו איש המוני ולא יודע כל כך בטיב מסחר, נקלע לאחת המדינות הרחוקות שהיה שם מין אבנים טובות ומשבחות, אלא שבאותה מדינה מחמת שהיו שם אבנים לרב מסוג זה, לא היה להם ערך כל כך כי אם מעט. וסוחר זה קנה שם בדים, אמנם בזול, ונטלטל עמם למקום מושבו על-מנת למכרן ביקר, אלא שבכל זאת לקח עמו מעט מהאבנים הטובות שהיו באותה מדינה. ואחר טלטולים רבים חזר לעירו עם סחורת הבדים, כמה שיכול היה לשאת עמו.
קבלת הפנים מצד אשתו ובניו היתה בקרירות גדולה ובאכזבה. זמן רב כל כך נסע ונטלטל והיה שרוי בסכנות גדולות, וכל זה עבור סחורת בדים! וכי כמה אפשר להרויח מזה?! אך את הנעשה אין לשנות. הלך אותו אדם לנוח בביתו מעמל הדרך, ואשתו חטטה בכיסיו לראות מה חדש שם. ראתה בכיסו ב' או ג' אבנים טובות ורצה מהר לשכן שהיה צורף וממחה באבנים טובות, וכשראה אבנים אלו השתומם לרוב יקרם ואמר לה: ''דעי לך ששוים רב מאד, ובודאי בעלך הביאם ממדינה פלונית, שאף אדם אינו מעז לנסע לשם מחמת גודל הסכנות הרבות''. ונתן לה על-חשבון האבנים סכום גדול והבטיח שאחר כך ישלים הסכום, כי אין לו כרגע סכום גדול ונכבד כל כך.
וכשנתעורר בעלה ספרה לו האשה בשמחה גדולה ענין האבנים הטובות ושברוך ה' מעתה ישפר מצבם. ובעלה כשמעו כל זאת הכה ראש בקיר והתחיל בוכה וצווח. אמרה לו אשתו: ''נשתטית? מתחלה כשהבאת רק בדים ולא ידענו על האבנים הטובות, לא בכית; ועכשיו במקום שתשמח על הענין הנך בוכה?!'' אמר לה: 'איך לא אבכה ואבנים כאלו היו שם לרב, זרוקים כאבנים, ובמקום להטעין משא כבד מהם נשאתי משא בדים שהרווח מהם אינו מגיע לאחד מאלפי אלפים ממסחר אבנים אלו, ואיך לא אתחרט ואבכה?''
ועד כמה ראוי להרגיש חרטה יובן על-פי מעשה: יהודי זקן בא אל הרב הצדיק רבי יששכר דב האדמו''ר מבעלזא ואמר לו: ''רבי, זכיתי לאריכות ימים, הגעתי ברוך השם לשנות זקנה ולא חסר לי דבר, רק חטאת נעורי מציקים לי. מבקש אני מהרבי שיתן לי מחילה על חטאת נעורים''. ''אם מתחרט אתה בלב שלם על חטאים אלו', אמר לו הצדיק, ''זו מחילתם''. ''כמה עלי להתחרט? מהו שעור החרטה בעיני הרבי?'' שאל החסיד. ''אספר לך מעשה ותדע'', ענה לו הרבי.
''סוחר גדול הזדרז והקדים לבוא אל היריד הגדול שבליפציג והביא עמו כמה קרונות מלאים סחורה. באותו יום התחילו לרדת גשמים עזים ושבשו את דרכם של שאר הסוחרים שעדין לא הגיעו אל העיר. עמד הסוחר הזריז בשוק וקונים רבים הקיפוהו מכל צד. ומשום שהיה הסוחר היחיד, כי אף אחד מהסוחרים לא הצליח להכנס אל העיר בגלל הגשם העז, יכול היה לבקש עבור סחורתו כל סכום שירצה. אחכה עוד כמה ימים, חשב הסוחר בלבו. ירבו הקופצים על הקניה. אני היחיד המוכר כאן וסחורתי בעלת ביקוש רב. אוכל להרויח עליה פי כמה. סרב הסוחר למכר ודחה את הקונים מיום יום.
ימים עברו ושום סוחר לא בא אל העירי והסוחר שהיה שם ראשון עדין לא מכר את סחורתו. לפתע בלילה אחד פסק הגשם, ולמחרת בבקר היה השוק מלא סוחרים שמהרו ובאו עם סחורתם אל העיר. בבת-אחת ירד מחיר הסחורה, מכיון שרבים היו הסוחרים וכלם רצו למכרה. ועתה'', סיים הצדיק את ספורו, ''תאר לך את צערו ואת רגשות החרטה שמלאו את הסוחר שיכול היה להרויח כל כך והפסיד הכל.
אם החרטה על משוגות נעוריך גדולה כצערו של אותו סוחר, דע שהחרטה היא המחילה עליהם ואינך צריך לדאוג''.
והוא דברי רבנו יונה: ''יתכן שיתחרט האדם וירע בעיניו על חטאתו ויאנח במרירות לב, אבל לא השלים חוקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו, נפשו תאבל עליו ותכבד אנחתו, נפשו מרה לו. ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את פי ה' יתברך והשחית והתעיב עלילה לפניו וכו'.
כלומר?: יש חרטה ויש חרטה. על כל הפסד מעט אדם מתחרט למה נכשל וטעה; אך ככל שגדול הפסדו וטעותו גרמה שיצא נקי מנכסיו, ודאי חרטתו עצומה יותר. וכן על זה הדרך: כמה שיותר יתבונן בלבו על גודל הפסדו בחטא, תגדל חרטתו.
וכמו שמסביר ה''חפץ חיים'' הנמשל למשל הנ''ל: אדם שישוב לעולם האמת ויראה שהסחורה שהביא עמו אמנם אינה מקלקלת אלא רק שיכול להשיג סחורה רבת ערך יותר ויותר - כמה תהיה חרטתו! וכשיראה גודל שכרו שמקבל בשמים על ענית אמן ומצוה קטנה, ודאי יכה על לבו, שהרי סחורה כזו מצויה בעולם הזה לרב ואיך בילה ימיו בהבל וריק.
וביותר מתאר ענין החרטה בספר ''ראשית חכמה'' במשל לאדם שהרג את בנו בשוגג, 'חרטתו היא לאין קץ ושעור.
וכל שכן כאשר מדבר לא רק בהעדר ה''עשה טוב'' שיכול לעשות, אלא שגם לא סר מרע. ועל זה נאמר (''משלי'' ד, יא): ''ונהמת באחריתך בכלות בשרך'' וגו'.
והו (ר ו ו) ' ה ב זךי ז '' ו ר:
ך!ו, ם) ך!ר ך!ט, ו רט ו
ר, ור ךן ו, ס: '' ונוו חט והךזך!רט''.
ו ךזו ך!ו
הךזך!רט נר ך (!כ רס:
'' ונר ך! ו הךזחר '', ו רך! ו) ךן ו ר ר!י זה ז, (.) ד! ו ב וךזו ד!ט.
ז. התבוננות בשכר ועונש כדרך לתשובה.
לו היה האדם נענש תכף לחטאו או מקבל תמורה תכף למעשה המצוה, היה בטל כח הבחירה ולא היתה נשלמת כוונת יצירתו שהיא ''לעבד ולעמד בנסיון'' (כלשון ה''מסלת ישרים'').
אולם חובת המאמין לראות בעין שכלו כבחוש ממש שבמעשה עברה חורץ הוא דינו למיתה, ובמעשה מצוה - לחיים, וכל עבודת הייצר היא לפעל שיתברך האדם בלבבו לאמר שלום יהיה לי, שהרי רואה שחטא ושוב חטא ועדין לא נענש. כמאמר שלמה המלך עליו השלום, שמשום שהחשבון והפרעון אינו מידי. ''לכן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע'' (''קהלת'' ח).
והרי לך מעט התבוננות משכר וענש מהספר ''אור יחזקאל'' וזה לשונו: הגאון רבי יצחק בלזר ז''ל בספרו ''כוכבי אור'' מביא ציור להתבונן בפחד מגודל העונש, דבגמרא (''חגיגה'' טו:) איתא שאחרי יצא לתרבות רעה, כי נח נפשיה דאחר אמרי: לא מידן לידיניה משום דעסק באוריתא, ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידיניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קטרא מקבריה דאחר. אמר רבי יוחנן: גבורתא למקלי רביה? מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי יוחנן פסק קטרא מקבריה דאחר.
וכאשר נבוא לחשבון נמצא כי מפטירת רבי מאיר עד לפטירת רבי יוחנן היה כמאה וחמשים שנה, וכל הזמן כלו היה נסוק באש של גיהנום. נמצא כי כדאי לסבול כל כך הרבה גיהנום והעקר כדי לזכות אחר כך להתענג בנועם עולם הבא. למדנו מזה גודל העונש והשכר הטמון בעולם הבא. ומצד שני למדנו את עומק עונש גיהנום שנענש אחר במשך מאה וחמשים שנה, ואם לאו תפילת רבי יוחנן עדין לא היה מסתים הענש, והינו כדאיתא בחז''ל: ''כל יסורי איוב לא יספיקו לעונש אחת מן העברות'' בעולם הזה צדיקים מקבלים ענשן בקטנות, אבל בעת שהמשפט הוא בעולם הבא, חמור הוא עד אין סוף].
כתב הרמב''ן בשער הגמול: עונש הגיהנום הוא בא מיד אחר המיתה. תכף שהרשע מת נפשו מתקשר בגלגל האש ושם נצמדת לנהר של אש וכו'. התבוננות זו וכדגמתו דרושה לנו כדי שנבין ונדע כאלו וראינו בעינינו את האלות: ''איזהו חכם הרואה את הנולד''. החכם יכול לראות בעיני רוחו דברים שעדין לא נולדו כאלו והם בעין, כי נפשו של אדם היא חלק אל-ה ממעל ולכן יכולה להגיע להשגות אלו.
ולכן מצינו בחז''ל הקדושים היאך יראו וחרדו מהגיהנום. וראה שם ב''כוכבי אור'' בתחלת הדברים שהביא דברי הגמרא (שם ''בבא מציעא'' פה.) גבי ר' זירא שצם מאה תעניות כדי שלא ישלוט בו אש הגיהנום ואחר כך עוד הוסיף לבדוק את עצמו כל שלשים יום אם האש שולטת בו, כי ידעו חז''ל והבינו את עומק עונש הגיהנום וכו'. ולכן האיש אשר בלבו מחשבת ''שלום יהיה לי'' ואינו מפחד כלל מעונש המשפט, איזו תקוה יש לו שיוכל לזכות בדין?
כן נתבאר שמחיב הוא להתבונן במהות השכר. ובאמת דפשוט הוא למבין, שהרי נאמר בתורה בהבטחת השכר: ''והייתם לי סגלה מכל העמים'', ועיין שם ברש''י ובמפרשים באור ''סגולה'' - אוצר חביב, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגלה מכל העמים. ואף אם לא נבין מהות השכר, מכל מקום הבטחה זו לבד מספקת שכביכול יזכה להיות מהכלים החשובים בעיני הקב''ה שהוא משתעשע בהם ושומרם לו לזכרון.
וטוב לראות מה שכתב הרמב''ם בזה (בפרוש המשניות לפרק יא מ''סנהדרין''), וזה לשונו: הוי יודע כי כמו שלא ישיג הסומא עין הצבעים ואין החרש משיג שמע הקולות, כן לא ישיגו הגופות התענוגים הנפשיות. וראוי להיות כן לפי שאנחנו בעולם הגופני ולפיכך אין אנו משיגים אלא התענוגים הגרועים הנפסקים, אבל התענוגים הנפשיים הם תמידיים עומדים לעד אינם נפסקים וכו'. והוא על-דרך מה שאמרו חז''ל: ''יפה קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'', וכבר נתבאר בזה שהכוונה ''מכל חיי העולם הזה'' אף אם נצרף יחד את כל תענוגות בני האדם במשך כל חיי העולם הזה וכל תענוגות העולם יחד במשך כל הזמנים, לא יגיעו לתענוג אחד של העולם הבא, כי תענוגי עולם הבא הם תענוגים רוחניים, תענוגים של ה' יתברך. ולכן אין לנו ציור בזה כלל.
וראה עוד ברמב''ם שאפשר לקחת ציור ולהבין שאין דוגמא כלל בין תענוג גשמי לתענוג רוחני, כי אתה מוצא רב בני האדם מיגעים נפשם בעמל שאין למעלה ממנו כדי שיגיע לו מעלה וכבוד. וכאשר אדם מתבזה ומתביש לא יערב לו כל המאכלות שבעולם, והסיבה לכך כי הכבוד והשגת המעלה היא הנאה רוחנית במקצת, ולכן מעולה היא מכל ההנאות.
וראה מה שכתב ה''מסלת ישרים'', שכל חיי העולם הזה והנהגתו הם רק בשביל רדיפת הכבוד, וללא הכבוד היה מסתפק במועט וכו'. וכל זה בעולם הזה, עולם החומר, שמכל מקום כיון שהכבוד הוא הנאה רוחנית, עדיף הוא מכל העונגים. על אחת כמה וכמה בעולם הבא, עולם הנצח שכלו רוחניות - כמה מעלה יהא התענוג הרוחני, וביותר שהכבוד בעולם הזה הוא כבוד מדמה ושקר, שהרי אין מתוסף לו מאומה בהרגשת הכבוד! ואילו הכבוד בעולם הבא הוא כבוד אמיתי, להתענג מזיו השכינה. ועיין שם עוד ראיה מכח מידת הנקמה שאף היא נוגעת במידה מסוימת ברוחניות, ולכן עונג גדול לאדם היא הנקמה ומתוקה לו כדבש, כלשון ה''מסלת ישרים''י כי היא עונג רוחני
מחשבות אלו ודומיהן חיבות להיות מכלל ההכנה שנכין את עצמנו וכו'. והינו דאמרו חז''ל: ''על כן יאמרו המשלים באו חשבון'' - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה''. כאשר נבין ונראה רב העונג הטמון בשכר העולם הבא ואת עומק העונש בגיהנום, נדע לייקר ולחבב את המצוות ועל-ידי זה נתרחק ממחשבות ''שלום יהיה לי'' ונזכה להיות מהזוכים לחיים וטוב, עד כאן.
ומובא ב''שומר אמונים'' מגודל שכרם של הצדיקים וזה לשונו: ויש היכלות העליונות בגן-עדן העליון שזוכים לזה הנשמות שעבדו את בוראם בחיות ולא בעצלות ובעצבות ובמרה שחרה. ואלו שעבדו את בוראם בחיות ובשמחה ובהתלהבות, אלו מכניסים אותן להיכלות עולם היצירה, אשר היכלות דלתתא אין להם ערך כלל להיכלות דלעילא. ולפעמים בעידן רצון גם הנשמות שלא זכו מצד מעשיהם להיות שרויים שם, עולין לפעמים בעתות רצון לאלו היכלות לפי מדרגתן.
ולמעלה מזה יש היכלות בעולם הבריאה לאלו הנשמות שעבדו את בוראם ביראה גדולה, במסירת נפש בלי לאות, ואינהו נעשו ונתהוו לבחינות שרפים.
ועוד יש צדיקים גדולים ונוראים שהתפשטו נפשותיהם מגשמיותם בעולם הזה, אלו עולים בעולם האצילות [ויהי רצון שנהיה אסקופה תחת רגליהם של הקטן של הצדיקים האמתיים]. וכן עולין תמיד מדרגה לדרגה, מתענוג לתענוג, מזיו לזיו, מהדר להדר.
ויש צדיקים אשר נעשה נשמתם בבחינת שם משמות קודש, כמובא (בספר ''מדרש פינחס'' אות צג, עיין שם). וכפי זכותם וזכות תורתם ועבודתם מתעלין מדרגה לדרגה אשר (''ישעיה'' סד) ''עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו''.
אם כן, איך נהיה פתאים מבוהלים להחליף עולם עומד בעולם עובר ולמכר נפשנו בשביל בצע כסף הבל הבלים ובשביל שטותים והבלי תענוגי עולם הזה, שהמה רק דמיון ולפי רגע ולפי שעה?! והאיך נמכר ונחליף תענוגי עולם העליון, שהוא תענוג שאין שעור וסוף וגבול וחקר בתענוגי העולם הזה, ולהתפתות מהיצר הרשע האורב לנפשנו, לנתק אותנו מבוראנו הותיק והמרחם, אב הרחמן ובעל החסד המלך הגדול והנורא?! הלא אם אדם בא לעולם העליון ורואה לפניו תענוגי עולם העליון, הוא מתחרט שיותר טוב היה לו לגוע ברעב הוא וכל בני ביתו ולהצטער בכל מיני צער יסורי איוב כל ימי חייו ממש, רק לזכות לנעם הקדוש, הזיו והזהר והתענוג העליון הזה.
ועכשיו בעולם הזה השפל אפשר לנו ללקט אבנים טובות ומרגליות קדושות בעד כל לימוד ותפילה ומצוה שאין כערכם ודגמתם.
ושמעתי בשם הגאון קדוש אלקי יעקב הרב הגאון רבי אליהו מוילנא ז''ל, שקודם הסתלקותו תפס הציצית בידו ואמר: ''עלמא עלמא, כמה יאות את וכמה שפירת את, שבעולם הזה בשביל איזה פרוטות אפשר לקנות ציצית, וזוכים על-ידי זה להנות מזיו השכינה לעתיד, ובעולם העליון אי אפשר להרויח כלום, אפילו אם יטרח מאה שנים שם להרויח איזה מצוה''.
ועכשיו עוד הזמן והעת, שבידינו לזכות לתקן נפשנו, שלא יודע אנוש יומו, וישוב ויתחנן לה' כבן המתחטא לפני אביו שיזכהו לשוב לפניו בתשובה שלימה.
ודע כי כל זה שהבאתי עד כאן המה רק תענוגי עולם הנשמות הנקרא עולם העתיד, כי עקר תענוגי עולם הבא נקרא לאחר התחיה שיתענג הגוף והנפש ביחד ברצות ה', וכאשר מביא על זה רבנו בעל הרמב''ן ז''ל ראיות ברורות בספרו הקדוש (''שער הגמול''), שעולם הבא נקרא אחר התחיה, עיין שם באריכות. ואחר כך לאחר התחיה שיגיעו לאלף השביעי בהתחדשות העולמות, בעת שהקדוש ברוך הוא יחדש עולמות, ישארו שם רק הצדיקים ואשר שבו בתשובה שלימה לפניו יתברך בכל לבם ונפשם. הרחמן הוא יזכנו להיות מעבדיו ועושי רצונו עד עולם, אמן כן יהי רצון אמן ואמן, עד כאן לשונו.