אור ברסלב
שובה ישראל פרק ד' - מעכבי התשובה

שובה ישראל

פרק ד' - מעכבי התשובה

פרק ג' - חובת התשובה

א. כ''ד דברים המעכבים את התשובה ובאורם

כתב הרמב''ם (ב''הלכות תשובה'' פרק ד' הלכה א): ''ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה, ולפני שנבארם נזכר דברי הרמב''ם בסוף הפרק, שאף-על-פי שדברים אלו מעכבין את התשובה, אין מונעין אותה, כלומר: אין הכוונה שלא מועילה תשובה למי שנכשל בהן, אלא שהחוטא בהן קשה לו לשוב כפי שנבאר. אבל לעולם אם התאמץ ושב, ודאי שמקבלין אותו. ואלו הן כ''ד דברים שמנאן הרמב''ם וחלקן לה' חלקות:

חלקה א': א. המחטיא את הרבים, ובכלל זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה. ודבר זה מצוי לפעמים כשנמנים צבור לעשות מגבית צדקה או דבר מצוה אחר וקם אחד ומתנגד מסבה מסימת ומונעם.

ב. המטה את חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון: מסית ומדיח.

ג. הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו. הואיל ובנו ברשותו, אילו מחה בו היה פורש מהדרך הרעה, ונמצא כמחטיאו. ובכלל זה כל שאפשר לו למחות באחרים ודבריו נשמעים, ולא מוחה בהם, הרי הוא כאלו מכשילם ומחטיאם.

ד. האומר אחטא ואשוב, או אומר אחטא ויום הכפורים מכפר, הואיל ודחה את התשובה בידים לאחר זמן מדעתו, והרי זה כאומר להקב''ה: עתה אחטא ואפשע נגדך ואחר כך אבקש מחילתך.

על ד' עוונות אלו כתב הרמב''ם: ''אין מספיקין בידו לעשות תשובה''.

חלקה ב': א. הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהם ואינו זוכה עמהם בזכות שעושים, עד כאן לשונו.

וכתב רבנו יונה (שער ג' קסח) בענין זה של הפורש מן הצבור וזה תוכן לשונו: כשמתאספים ראשי עם וקהלות קודש לעבד את ה' יתברך ומסכימים הסכמות להעמיד להם מצוות או לקבל עליהם קבלה והנהגה טובה, הנה הם מקדשים את ה' בזה. והאיש הפורש ואינו משתתף עמהם, הרי הוא כמקטרג ומתנגד להסכמתם לעבודת ה' והרי הוא מחלל את העבודה, והוא בכלל בוזי ה'. ועוד רע עושה האיש ההוא, שבזה שפורש מקרר ומצנן אחרים חלושי דעת מלהתקרב לדרכי ה' שקבלו הצבור על עצמם.

וכתב ב''אור יחזקאל'' ונוראים הדברים: אין מדבר כאן ברשע ובעל עברות, אלא אדם שומר תורה ומצוות רק שאינו מתחזק עם הצבור בשעה שמתחזקים בעבודת ה', הרי הוא בכלל אלו המחלישים ומניאים את לב הרבים מעבודת ה', ואין לו חלק לעולם הבא. וכמה נקל לכשל בעוון זה, כי הרי נמצאים אנו בין רבים, וכשאין אנו מתחזקים עמהם ומרפים את האחרים, הרי אנו מכלל הפורש מדרכי צבור.

ב. החולק על דברי חכמים, לפי שהמחלקת גורמת לו לפרוש מהם, ואינו יודע דרכי התשובה. כלומר: אין הוא מתבטל לדברי רבותינו אלא חושב עצמו לבעל דעה כדעתם וחולק על דבריהם כשאינם נראים לדעתו.

ג. המלעיג על המצוות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהם.

ד. המבזה את רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו, כגחזי שנטרד מרבו אלישע. ובזה שיטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת. וכתב רבנו יונה: המבזה תלמידי חכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והינו: שאינו נוהג מורא והדר בתלמידי חכמים, אף-על-פי שאינו מבזה אותם ממש בפניהם, אלא כגון מבזה חברו בפני תלמידי חכמים ואינו מתביש ומתאפק מפני כבוד החכם, זו ראיה שאינו מכבד תלמידי חכמים, שהיאך לא יירא לבזות חברו בעמדו בפני תלמיד חכם.

ה. השונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, כי בזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה, עד כאן לשון הרמב''ם. וכתב הרא''ש בארחותיו (פסקא מד): ''שמח בשמעך תוכחה כמוצא שלל רב, כי התוכחה היא המביאה לתשובה''. ומסביר ''אור יחזקאל'': האדם נמצא במצב של תרדמה ושקוע בה וצריך מי שיעורר אותו, כי להתעורר מעצמו קשה מאד. וכדי שיתעורר צריך, כמו שכתב הרמב''ם, שמישהו אחר יודיע לו חטאו ויכלימהו, כי מבלי זאת קשה הסכוי שיתעורר מעצמו מתרדמתו. והשונא תוכחות איבד את המעורר שיעוררהו לתשובה.

ועל אלו החמשה דברים כתב הרמב''ם: ''הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהם''.

ואם נתבונן, למה על ד' דברים של החלוקה הראשונה אמר הרמב''ם: ''אין מספיקים בידו'', ועל ה' דברים של החלוקה השניה אמר: ''נועלין''? ונראה לפרש שהיות שד' דברים הראשונים הם עוונות חמורים אמנם, אבל נובעים מכח התאוה של האדם ולא מכח הכפירה והבעיטה בדברים שבקדושה, ולכך אין מספיקין בידו, כלומר: ''לא יסיעוהו מן השמים לגודל חטאו'' כלשון הרמב''ם. אולם בחלוקה ב', שקם נגד הצבור ונגד החכמים ומלעיג על המצוות וכו', שזה מכח כפירה ובעיטה ולא מכח תאוה לבד, זה חמור יותר שלא רק שלא מסייעין לו לעשות תשובה אלא ''נועלין דרכי התשובה בפניהם'', כלומר: משימים להם מן השמים מניעות ועכובים מלהתקבל תשובתם, רחמנא לצלן.

חלוקה ג': א. המקלל את הרבים ולא קלל אדם ידוע, כך שאין יכול לבקש מחילה. וכמה דבר זה מצוי כשאדם מקלל צבור שלם או עדה מסוימת, אנה יבקש כפרה לעצמו.

ב. החולק עם הגנב, לפי שאינו יודע מי הוא הנגנב כי חולק עם הגנב הגונב לרבים, ולמי יחזיר? ועוד שמסיע בידי הגנב ומחטיאו.

ג. המוצא אבדה ואינו מכריז עליה, ובינתים הלכו בעליה. וכשכבר ירצה להחזיר אינו מוצא את בעל האבדה. ובכלל זה כל עוונות גזל ומשא ומתן שלא באמונה, שכל זמן שיש בידו גזל אין תשובתו מתקבלת.

ד. האוכל שוד עניים ויתומים ואלמנות. כתב בספר ''קב הישר'': ובכלל זה הגוזל את הצבור ואוכל מקופות הקהל כסף שנועד ליתומים ולאלמנות ועניים. הרי הוא כאוכל בשרם ודמם ואינו זוכר שהקב''ה הוא אבי יתומים ודין אלמנות. בודאי מדת הדין מתוח לנגד האיש ההוא, עד כאן.

ה. המקבל שוחד להטות דין.

על חלוקה זו כתב הרמב''ם, שקשה לשוב עליהם בתשובה גמורה ולתקנם כתקון (''ויקרא'' ה, כג): ''והשיב את הגזלה אשר גזל'', מאחר שאינו יודע למי ישיב. ואמנם תשובה שאינה גמורה שיך לשוב מהם, כמו שאמרו: ''מי שגזל ואינו יודע למי גזל, יעשה בכסף צרכי צבור'', וכבר הארכנו בזה לעיל.

חלוקה ד': א. האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, והוא אבק גזל, ובכלל זה הנוטל צדקה והוא אינו צריך לה (''קב הישר''). ואדם זה מדמה בדעתו שאין הוא חוטא וחושב: וכי אכלתי שלא ברשותו?! ולכך קשה לשוב מעוון זה, כי האדם מורה התר לעצמו.

ב. המשתמש בעבוטו של עני, שחושב: וכי גזלתי ממנו?! וכי חסרתי לו מממונו?! וכתב ''קב הישר'': ובכלל זה המתגאה על העני ומדבר לו קשות ומנצל את שתיקתו של העני שיודע שמסכן זה לא ישיב לדבריו וישתוק, ולכך מדבר לו קשות. והקב''ה שומע רואה ויריב ריבו ועושה משפט ויוציא לאור דינו, עד כאן.

ג. המסתכל בעריות, מעלה בדעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: וכי בעלתי או קרבתי אצלה?! והוא אינו יודע שראית העינים בעברה עוון גדול וגורמת לגופן של עריות שנאמר: ''ולא תתורו'', וכבר הארכנו בזה לעיל.

ד. המתכבד בקלון חברו, וזה אפילו שלא בפניו, ואומר בלבו שאין זה חטא לפי שאין חברו עומד שם ולא מתביש. ופרוש מתכבד בקלון חברו, שמראה מעשיו הטובים מול ונגד מעשה חברו, כדי שיראה שהוא מכבד וחברו בזוי, עד כאן לשונו. וכמה מצוי עוון זה כשמדברים על מישהו וקם אחד ואומר: ''אני איני כך'' או: ''אני במקומו לא הייתי עושה זאת'' ומתכבד על-חשבון קלונו של חברו.

ה. החושד בכשרים בלבו, גם זה חושב בלבו שאינו חטא, שאומר: וכי מה עשיתי, רק חשדתי בו! ואינו יודע שזה עוון שמשים בדעתו אדם כשר לבעל עברה.

על חלקה זו אומר הרמב''ם, שהעושה אותן הוא בחזקת שלא ישוב מהם, כי מורה התר לעצמו ומקל עוונות אלו בלבו לאמר, מה עשיתי ומה בכך וכו'.

חלוקה ה': א. הולך רכיל.

ב. מדבר לשון הרע, איסורו מפורסם והארכנו בזה לעיל.

ג. בעל חימה. כתב ''קב הישר'': הינו מי שהוא אכזר ואינו שומע זעקת דלים ואינו דן לכף זכות ונוקם ונוטר ובעל מריבה, עז פנים ואינו בוש מבני אדם, מוציא קללה תדיר מפיו, מטיל אימה יתרה בתוך ביתו, אינו מתנהג בנחת עם הבריות.

ד. בעל מחשבה רעה. כתב ''קב הישר'': הינו משיא עצה שאינה הגונה לחברו, יועץ שלא לשם שמים, קושר קשרים וקנוניות, מחזיק במחלקת, שמח במריבת אחרים, מחזיק ידי בעלי מחלקת, רואה עושי עולה ואינו מוחה בידם, נותן יד לפושעים, שמח לאיד, צר עין בטובת חברו.

ה. המתחבר לרשע רעתו מפרסמת:

על חלקה זו אומר הרמב''ם: ''העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרש מהם''.

ב. תאוות העולם הזה וחמדותיו מונעים את התשובה

כתב בספר ''אור יחזקאל'': ומעתה בבואנו לעשות תשובה, עלינו בראשית העבודה לבדוק, היכן נמצא בנו עקר החסרון שהיא דרכנו הרעה, ורק על-ידי עזיבתנו את הדרך הרעה נוכל אחר כך לפתוח פתח לתשובה.

ונראה שהדרך הרעה העקרית שאנו שרויים בה היא תאות העולם הזה ורצונותיו המטבעת בנו. וכפי שהקדמנו דברי ה''זהר'' שאדם חשיב דהאי עלמא שיך לו ולדור דור, וכל זמן שנמצא בנו רצון העולם הזה אין מקום לשאיפה לעולם הבא, כי העולם הזה ועולם הבא שתי צרות הם (כלשון ה''חובות הלבבות''): העולם הזה הוא טומאה וגשמיות, ועולם הבא קדושה ורוחניות, ומשום הכי לא יתכן שיהיה באדם אחד השאיפה והתשוקה לשניהם יחד.

ויותר מכך יש לראות בפרשת ''נצבים'' שכרת הקב''ה ברית ואלה עם כלל ישראל: ''כי אם את אשר ישנו פה עמנו עמד היום'' וגו' (''דברים'' כט יח) ? וברש''י: ''לפי שראיתם האמות עובדי אלילים ושמא השיא לב אחד מכם ללכת אחריהם, לפיכך אני צריך להשביעכם''. מבואר נמי שכל השבועה הוצרכה כדי שלא ישפעו כלל ישראל לאחר ארבעים שנה במדבר מראית גלולי העכו''ם ושקוציו, כי רוחניות קשה מאד להשגה, וכל דבר קל יכול להזיק לרוחניות. והינו דאמרינן (''חגיגה'' טו.): ''קשי לקנותן ככלי זהב ונוחין לאבדן ככלי זכוכית'', מפני שבעולם הזה הגשמי, המנגד לרוחניות, כאשר רוצה להשיג רוחניות הסותרת מציאות עולם הזה, כל ניד וזיע קל יפריע להשגת רוחניות.

ומעתה נראה שהדברים קל וחמר: ואם בגויים עובדי גלולים ואלילים חששו שמא תשפיע ראיתם ותדיח אותנו מעבודתנו הרוחנית, על אחת כמה וכמה בעת שאנו מוקפים יהודים המתנהגים שלא כראוי, ודאי שנמצאים אנו בסכנה מתמדת, כי הרי מעכו''ם רחוקים אנו ואין לנו כל קשר אליהם, ואם כן פשוט שכל מי שקרוב אלינו השפעתו חזקה יותר וקשה להתמודד עמה. ומעתה הרי נתבאר שאהבת עולם הזה מטבעת בנו מראשית בריתנו, ומסביבנו יש אנשים שרק עולם הזה הוא כל עבודתם ושאיפתם, ולכן ודאי שנדבקים אנו בהם וקשה לנו להנתק מכך. ומשום הכי קרובים אנו לכל מחשבות הבל ושטות.

הרמב''ם (הקדמה לפרוש המשניות ל''זרעים'') קורא לעולם הזה ''עולם המשתגע''. ואם נאמר זאת בדורו של הרמב''ם, בוודאי מתאימים הדברים לזמננו עתה, כשההפקרות והשטות מקיפים את כל העולם, והלא דורנו גרוע יותר מדורות הקדמוניים. הסבא מקלם ז''ל אמר שאנו גרועים יותר מדורו של אנוש שהם ידעו והכירו בהקב''ה ובעולם הבא, אלא שהיתה להם טעות מסוימת בהבנת דרכי הבריאה. אמנם בזמננו אין ידיעה כלל ברוחניות ונצח, וכל מחשבות אנשי העולם רק לחיות חיים גשמיים ותכליתיים בעולם הזה. וידוע שהאבות והאמהות בדורנו כל מטרתם רק להקנות ''תכלית'' מזויפת לבניהם. [ויש מקרים שדווקא הבנים הצעירים השקפותיהם מוצקות מדעות ההורים. בתורה נאמר: ''שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'' (''דברים'' כו, ז), ואלו מצבנו עתה שאין לשאל ולהתיעץ בדור ההורים המבגרים שהשקפותיהם גרועות ולא נכונות.]

נמצא עתה שהכרחית היא לצרך השלמת עבודתנו ליקח את עצת הלוצאטו ולברר ולאמת שחובתנו בעולמנו אינה למען חיי עולם הזה אלא עבור חיי עולם הבא, ומחיבים לעשות ולהשריש זאת בכל הדרכים העומדים בפנינו. זכורני ש''החפץ חיים'' ז''ל היה אומר: הרי נשמתו של אדם באה לזה העולם ממרחק רב כל כך, מעולמות העליונים, וכי יתכן שבאה ממרחק בשביל הנאות ספורות וחולפות בעולם הזה, שאינם אלא לשעה. ושאר ימי חייו סובבים אותו צרות ויסורין לאין שעור?!

ג. הבלבול והטרדות ממפסידי התשובה

כתב ב''אור יחזקאל'': ומעתה לאחר שנתבאר כמה מעלה מעלת התשובה, אם כן בודאי מחובתנו להשתדל לזכות לכל הפחות לחלק במצות התשובה. ועלינו לבדק מה הם המפריעים והמונעים את התשובה. והנה הלוצאטו (''מסלת ישרים'' פרק ב') נתן לנו דרך קלה לזכות לתשובה וגלה לנו סוד גדול בסבת מניעת התשובה, וזה לשונו: ''והינו שהיו רודפים והולכים במרוצת הרגלם ודרכיהם מבלי שיניחו זמן לעצמם לדקדק על המעשים והדרכים, ונמצא שהם נופלים ברעה בלי ראות אותה. ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד העבודה בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם רוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי והרי זה מעין עצת פרעה הרשע'' וכו'.

מלמדנו הלוצאטו שכח היצר אינו נובע מתאוות ורצונות אלא שהיצר הרע מבלבל את האדם ומונע אותו מלהתבונן ולחשוב אודות עתידו ומצבו, כי בשעה שמבולבל ומוטרד הוא בעניני עולמו לא יגיע אדם להכרת עצמו ומצבו, כי המבולבל אינו בגדר אדם כלל, שהרי יסודו של אדם הוא מעלת המחשבה, ובעת הבלבול והטרדה אין לו אפשרות למחשבה ולהתבוננות, ולכן אינו אדם כלל. ובעת הטרדה והבלבול יתכן שאדם רץ ועושה פעלות שונות ואינו יודע לאן רץ ומה מטרידו ודוחקו, ואין לו זמן לחשב כלל אודות סבת מרוצתו.

וענין זה קראוהו חז''ל (''בראשית רבה'' יז, ה): ''ג' תרדמות הן: תרדמה של נבואה, תרדמה של שנה ותרדמה של שטות, שנאמר: 'כי נסך עליכם רוח תרדמה' '', ותרדמה פרושה שדרגת האדם שבו ומעלתו - אינן, והסבה לכך נובעת מכח השטות השולטת בו. ועיין שם בלוצאטו שהוסיף: ''כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמומיות ואי אפשר להמלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה''. וזו עלינו לדעת כי השומע דברי הרמח''ל כאלו שמע מפי הגבורה.

ומעתה נקל מאד להגיע לתשובה שלימה, בעת שיעזב את הטרדות ואת הבלבול ויתישב בלבו קמעא לחשב אודות מעמדו ומצבו הרוחני ויתבונן מה עשה כל ימי חייו ומה הספיק לעשות בימי שנותיו. ועוד יחשב: והרי כל העולם כלו נברא עבור יחיד, ואם כן לשם מה נבראתי בעולם? מחשבות אלו ודוגמתן יהיו הדרך הראשונה שעל-ידה יגיע לתשובה.

והדברים מפרשים ברמב''ם (''הלכות תשובה'' פרק ג' הלכה יד): ''אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בה כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה''.

מבאר לנו נמי ברמב''ם שהסבה לאי עשית התשובה היא התרדמה השולטת בנו, ולכן נתנה לנו מצות תקיעת שופר, שהשופר מתריע ומעורר ישן: ''למה תישן? קום התעורר משנתך וחשב על מעשיך, וברגע שישמע תקיעת שופר ויתעורר אף לשעה קלה, כבר השיג מעט דרך התשובה, כי כשיתבונן מעט, יזכר בהקב''ה ויראה ששכח את האמת בהבלי הזמן, ונתן כל ימי שנותיו בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, כי בהתבוננות מועטת יראה שעולם הזה אינו נותן לו מאומה, וכל כלו אינו אלא רמאות, וכדתנן (''אבות'' ב, ז): ''מרבה בשר מרבה רמה; מרבה נכסים מרבה דאגה'', ונמצא שאף עולם הזה אינו נותן לו. ולכל זה לא צריך מחשבות עמקות ונשגבות אלא רק בעת שיתבונן מעט בדברים אלו יגיע לידי תשובה.

תוכן העניינים

שובה ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה