אור ברסלב
שובה ישראל פרק ג' - חובת התשובה

שובה ישראל

פרק ג' - חובת התשובה

פרק ב' - מעלתה של תשובה וכחה

א. החובה לעיין ב''הלכות תשובה''

תמה ר' יהודה ליב חסמן זצ''ל בספרו ''אור יהל'': בנהג שבעולם, קטן שמתגדל ומתחיל להניח תפלין, לומדים עמו הלכות תפלין, ובכלל בכל חג וחג עוסקים בהלכות אותו חג: הלכות פסח בפסח וכו'. וכל אלו הם מצוות פרטיות השיכות למאורע מסויים, ואילו מצות התשובה זו מצוה כללית השייכת בכל זמן. האם הלכות תשובה שגור בפי כל? הלא ברמב''ם הלכות מיוחדות בנושא זה - ''הלכות תשובה''.

אם כן, איך נגש אדם לתשובה לפני ששונה הלכותיה ופרטי עשיתה?! לזאת החובה גדולה לדעת הלכות תשובה וכו'. ולדאבוננו, הראיתם שישאל אחד את רעהו או לגדול ממנו: בוא ולמדני הלכות תשובה וכו', עד כאן לשונו.

ב. הידיעה כי הבחירה החפשית מחויבת לתשובה

אמרו רז''ל: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ואמרו שעל הטפה קודם שתרד לעולם נגזר אם יהיה חכם או טפש, גבור או חלש וכו', אבל צדיק או רשע לא נגזר אלא הכל תלוי בבחירתו החפשית של האדם.

אדם הפוטר עצמו בטענה ''אנוס הייתי ומאי הוה לי למעבד'' ומלמד זכות על עצמו, לעולם לא יבוא לחזרה בתשובה, כי כשאינו יודע ומבין שאכן אשם וחוטא הוא, על מה ישוב ויתחרט, שהלא עקר התשובה הוא החרטה והודוי. ואם חושב שהוא אנוס היה במעשיו ומכרח היה לעשות מה שעשה ולא תלוי היה הדבר בבחירתו, על מה יתחרט ועל מה יתודה? וכן כל ענין שכר וענש ענינו משום שהאדם בבחירתו ורצונו בחר ורצה להיות טוב, ולכך מגיע לו שכר, וכן להפך: הרשע זה בבחירתו ורצונו הרע ולכך יענש.

כתב הרמב''ם (פרק ה' מ''הלכות תשובה'' הלכה א-ד) וזה לשונו: רשות לכל אדם נתונה. אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתבו בתורה: ''הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע'', כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא ''פן ישלח ידו''.

אל יעבר במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אמות העולם ורב גלמי בני ישראל שהקב''ה גוזר על האדם מתחלת בריתו להיות צדיק או רשע, אין הדבר כן, אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם או חכם או סכל או רחמן או אכזרי או כלי או שוע וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו מדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר (''איכה'' ג, לח): ''מפי עליון לא תצא הרעות והטוב'', כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו. ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: ''מה יתאונן אדם חי'' וגו'. חזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: ''נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה'' וגו'.

ודבר זה עקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר (''דברים'' ל, טו): ''ראה נתתי לפניך היום את החיים'', וכתיב (''דברים'' יא כו): ''ראה אנכי נתן לפניכם היום'', כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים. ומפני זה הענין נאמר (''דברים'' ה, כו): ''מי יתן והיה לבבם זה להם'', כלומר שאין הבורא כופה בני אדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם.

אלו האל היה גוזר על האדם להיות צדיק או רשע או אלו היה שם דבר שמושך את האדם בעקר תולדתו לדרך מן הדרכים או למדע מן המדעות או לדעה מן הדעות או למעשה מן המעשים כמו שבודים מלבם הטפשים הוברי שמים, היאך היה מצוה לנו על-ידי הנביאים: עשה כך ואל תעשה כך, היטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם. והוא מתחלת בריתו כבר נגזר עליו או תולדתו תמשך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו?! מה מקום היה לכל התורה כלה ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק. השפט כל הארץ לא יעשה משפט וכו'. לפיכך דנין אותו לפי מעשיו: אם עשה טובה מיטיבין לו, ואם עשה רעה מרעין לו. הוא שהנביא אומר: ''מידכם היתה זאת'' (''מלאכי'' א, ט), ''גם המה בחרו בדרכיהם'' (''ישעיה'' סו, ג). ובענין זה אמר שלמה (''קהלת'' יא, ט): ''שמח בחור בילדותך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט'', כלומר: דע שיש בידך כח לעשות, ועתיד אתה לתן את הדין, עד כאן לשון הרמב''ם.

אמנם נסתרים מאתנו מאד דרכי ה' ורחוקים מהשגתנו כמרחק שמים מארץ, שהרי מה יעשה אדם שנולד למשפחה חלונית גמורה ונתחנך מילדותו חנוך חלוני ולא יודע חנוך אחר כלל, דהוא כמו תינוק שנשבה, ובכל זאת אינו נחשב כאנוס גמור וחיב לשוב על כל מה שחטא. אולם ברור שאין דינו כדין מי שיודע את רבונו. וכל דיני ה' בצדק ובישר שפלוני יפל למשפחה חרדית מילדותו, והשני למשפחה חלונית, ואלו הם דרכי ההשגחה הנסתרת, ואין לנו חלילה להרהר אלא להאמין שהאמת אחת - שעל החוטא לשוב מכל מה שחטא ואפילו באופן שנראה לכאורה שהוא אנוס. ונראה לומר שהיות שפעמים רבות החוטא באונס, כשנודעה אליו חטאתו ובא בלבו ביום מן הימים דרך תשובה, לא שב תכף אלא דוחה אותה בידים וממשיך בחטאיו. הרי שגלה דעתו שגם בחטאיו כשחטא באונס קודם שהגיע לו הרהור תשובה, היה זה מרצונו ובבחירתו, שהרי גם כשנודע לו שאשם לא שב תכף. ואם כן הרי שעליו לשוב גם על חטאי העבר שלו, שהרי הוכיח סופו על תחלתו. וכל זה בדרך אפשר, כי לה' נסתרות, ואין לנו עסק בהם, אלא צריכים אנו להאמין בתמימות בדברי רבותינו, כי דברים רבים מתפרשים לפי סוד הגלגול והרבה תלוי מה היה האדם בגלגול קודם, ואין לנו להאריך בדברים שהאריך בהם מוהרח''ו ב''שער הגלגולים''.

ועוד בפשטות, הרי אמרו בגמרא: בכל יום בת קול יוצאת ואומרת: ''שובו בנים שובבים''. ואפילו רשע שבישראל חולפים ועוברים בלבו הרהורי תשובה אלא שהוא דוחה אותם מלבו. כמובא בספר ''תולדות יעקב יוסף'' (פרשת ''צו'' דבור המתחיל ''והמפנה לבו לבטלה'') וזה לשונו: שמעתי שהקשה מורי (הבעל-שם טוב) על מה שאמרו חכמינו ז''ל. ''בכל יום מכריז בת קול: אוי לבריות מעלבון של תורה'' (''אבות'' פרק ו'). והקשה: אם הכרוז נשמע, למה לא ימצא אדם שומע? ואם אי אפשר לשמע, אם כן הכרוז למה? ובאר ז''ל כי למעלה הוא עולם המחשבות, ואין אמר ואין דברים (''תהלים'' יט), והכרוז הוא מחשבות והרהורי לב לטוב, ולכך אין רשע שאין לו הרהורים טובים בכל יום מכח הכרוז, אלא שבבוא ההרהורים הטובים מפנה אותם ומעבירן מלבו ומפנה לבו לבטלה, ובודאי מתחיב בנפשו, שנתן לו אוצר טוב והוא בורח מהמלך, עד כאן לשונו. ומובא זאת גם כן שם בפרשת ''ראה''.

וראיה מהגמרא להרהורי התשובה העוברים בלבו של הרשע מצינו במעשה אלעזר בן דורדיא שלא היתה יצאנית אחת בעולם שלא היה אצלה. עד כדי כך הדרדר עד שאמרו עליו בשמים שאין מקבלים את תשובתו של אלעזר; גם אם יחזר בתשובה אין תשובתו מתקבלת.

הצטער אלעזר מאד, הלך וישב בין הרים וגבעות ובקש מהם שיבקשו עליו רחמים. אמרו לו ההרים והגבעות: ''אנחנו צריכים קודם לבקש רחמים על עצמנו, שנאמר עלינו (''ישעיהו'' נד, י): 'כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה' ''.

בקש אלעזר משמים וארץ שיבקשו עליו רחמים. ענו לו: ''גם אנו זקוקים לרחמים, שנאמר (שם נא, ו): 'כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה' ''.

פנה אלעזר לשמש ולירח ובקש מהם שיבקשו עליו רחמים. ענו לו גם המאורות: ''לפני שנבקש עליך נבקש על עצמנו, שנאמר עלינו (שם כד, כג): 'וחפרה הלבנה ובושה החמה' ''.

פנה אל צבא השמים, אל הכוכבים והמזלות, ואמר להם לבקש עליו רחמים. ענו לו: ''גם אנו זקוקים לרחמים, שנאמר (שם לד, ד): 'ונמקו כל צבא השמים' ''.

ראה אלעזר שאף אחד לא יוכל לעזר לו וידע שרק הוא צריך לנסות לבקש ורק בו תלוי הדבר. מה עשה? הניח ראשו בין ברכיו ובכה בכל לבו עד שיצאה נשמתו בבכי מרב צער וחרטה על מעשיו הרעים. יצאה בת-קול ואמרה: ''רבי אלעזר בן דורדיא מזמן לחיי העולם הבא''.

בכה רבי יהודה הנשיא ואמר: ''יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ולא רק שמקבלים בשמים בעלי תשובה, אלא גם קוראים להם 'רבי' ''.

וכן עוד איתא בגמרא מעשה ביוסף משיתא בזמן החרבן, שאמרו לו האויבים: ''הכנס לבית המקדש ומה שתוציא משם שלך''. נכנס יוסף משיתא באסור לבית המקדש ונטל משם את מנורת הזהב. אמרו לו האויבים: ''אתה הדיוט ואין נאה לך מנורת זהב זו, אלא הכנס פעם שניה וקח לך מה שתוציא''. הרהר בתשובה ולא רצה לכנס לבית המקדש. אמר: ''אם הכעסתי את בוראי פעם אחת, אכעיסנו שוב?'' תפשוהו האויבים ונסרו אותו כמו שמנסרים עצים, והוא מצווח ואומר: ''וי וי, אוי שהכעסתי את בוראי!''

וכן עוד שם מעשה ביקום איש צרורות, בן אחותו של ר' יוסי, שהיה רוכב על סוס בשבת וראה את דודו יוסי בן יועזר מובל בידי חילים, כשלפניו קורה של עץ שעמדו לתלותו עליה. אמר יקום לדודו: ''ראה את הסוס שהרכיב אותי עליו אלהי ואת הקורה שעליה עומד להרכיבך אלקיך; ראה והוכח מה שכרך על שקימת תורה ומצוות, ומה שכרי על שעבדתי עבודה זרה''. ענה לו רבי יוסי: ''אם כך נותן הקדוש ברוך הוא למכעיסיו, תאר לך כמה גדול שכרם של עושי רצונו''. ''האם יש אדם שעשה רצונו של מקום יותר ממך?!'' שאל יקום את דודו בתמיהה. ''אם כך הוא עושה לעושי רצונו'', השיב רבי יוסי, ''תאר לך כמה קשה יענשו מכעיסיו של הקדוש ברוך הוא''.

נכנסו דבריו בלבו של יקום כארס של עכנאי - כארסו של נחש אכזרי שאין לעמד בפניו, והחליט להעניש את עצמו על חטאיו בארבע מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק.

מה עשה? לקח קורה ונעץ אותה בקרקע ואליה קשר חבל. סביב הקורה ערך עצים והקיף אותם בגל אבנים. במרכז נעץ חרב והבעיר את האש. תלה את עצמו על העמוד ונחנק. והאש שעלתה שרפה את החבל, החבל נתק מהקורה ונפל יקום על החרב ונהרג. אחר כך נפל עליו גל האבנים ונסקל, ולבסוף נשרף על-ידי האש.

באותה שעה ראה רבי יוסי בן יועזר את מטתו של יקום בן אחותו פורחת באויר ואמר: ''בשעה קלה הקדימני זה לגן-עדן''.

הרי לך שאפילו רשעים חולף בקרבם הרהור תשובה לעזב את דרכם הרעה, אלא שדוחים זאת בידים כדוחה דבר הטורד, ולכך נענשים. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב. ג. סיבת הריפיון מהתשובה - העונש אינו מידי

מבאר בפרק דלעיל, שנברא האדם בכח הבחירה החפשית וכלשון ה''מסלת ישרים'', שהאדם לא נברא אלא לעבד ולעמד בנסיון, שהרי כל חיי האדם הם נסיון: אם עשר אם עני, אם בריאות אם חליי כמובא שם ב''מסלת ישרים''. ולכך לו היה אדם נענש תכף כשחוטא, לא היה מקום לנסיון כלל, דהלא אם יאמרו לאדם: ''תחטא אבל דע כי תכף לאחר מכן יגרס השופט בחצץ שניך'', וכי היה חוטא?! ואם כן, איך יבחן האדם אם אמונתו בה' אמתית, אם יראתו את ה' באמת, אם אהבתו את ה' מלב ונפש, הלא רק בזה שהענש אינו מידי וצריך האדם בכח בחירתו לידע שממרה פי ה', ואף-על-פי שמאריך ה' אפו, לבסוף גובה את שלו, ואין שום ותור לשום עוון! וכמו שאמרו רז''ל: ''כל האומר הקב''ה ותרן, יותרו מעיו'', וכתיב: ''ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט'', ודרשו רז''ל: אפלו הרק רק בפני חברו או הורג כנה בפני חברו וגורם לו צער שנגעל, יבוא במשפט.

וראה ב''מסלת ישרים'' פרק ד' עומק הדין על כל פרט ופרט איך נענשו אף גדולי עולם, ואין שום ותור בעולם. ואין ללמד מאחור הענש ולנצלו לחטא חלילה, כי איחור הענש מאת ה' הוא צרך גדול מאד לצרך הנסיון והבחירה וחסד גדול, שאלו היה האדם נענש תכף ולא היתה נתנת אפשרות לתשובה, היה כל חוטא מת בעוונו ללא כפרה, כמבאר לעיל סוף פרק ה' באריכות מדברי ה''מסלת ישרים''.

וכתב ה''חובות הלבבות'' (שער התשובה פרק ג') וזה לשונו: הדבר הרביעי הוא שידע, כי החטא שהוא עשה שמור לו ונכתב בספר עוונותיו, ושה' לא יתעלם ממנו ולא ישכח אותו ולא יותר לו עליו, כמו שכתוב (''דברים'' לב, לד): ''הלא הוא כמס עמדי חתום באוצרתי'', ונאמר (''איוב'' לז, ז): ''ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו'', ופרש רש''י: ''ביד כל אדם יחתום'' - החוטא בעצמו חותם בכתב ידו ביום מותו על העברות שעבר הכתובות לפניו. ''לדעת כל אנשי מעשהו'' - כדי שכל אדם ידע את מעשהו שהוא נדון עליהם. ועוד שם ב''חובות הלבבות'': כי אם הוא סבור כי מה שהוא עשה הוא הפקר ואינו שמור לו, הוא לא מתחרט ולא מבקש סליחה עליו, מפני שהוא רואה שהוא עוד לא נענש עליו, ומתוך כך נדמה לו שהוא כבר לא יענש עליו אף פעם, כמו שכתוב (''קהלת'' ח, יא): ''אשר אין נעשה פתגם מעשה הרעה מהרה'' - מפני שלא בא הענש על החטא מיד, ''על כן מלא לב בני האדם בהם'' - לכן מעזים בני האדם לעשות רע.

ואמרו בגמרא שעומק הדין הוא אחד מהדברים שהעלים ה' מבני אדם ולא ידעו ממנו רק בבואם שמה לתן דין וחשבון.

וכשם שבמעשה טוב אין הקב''ה מקפח שום בריה ושומר לאדם זכותו, כל מעשה טוב ואפילו קטן ביותר, כן במעשה רע אין ותור והכל בספר נכתב, שהרי ראינו במעשה טוב הנאמר באברהם: בזכות ''ואקחה פת לחם'' (''בראשית'' יח, ה) זכו ישראל למן במדבר, בזכות המים שנתן לאורחים זכו ישראל למים במדבר.

וכן בזכות ד' צעדים שפסע נבכדנאצר לכבוד ה', זכה למלכות לו ולבניו אחריו. וכן בזכות הדמעות של עשו הרשע שבכה על הברכה נאמר ב''זהר'': וי להאי יומא שבכה עשו כי הרבה זכה על-ידי זה לשלט בעם ישראל. ועוד מדרשים רבים כיוצא בזה. הרי שאין שום ותור הן במעשה רע והן במעשה טוב.

ד. כפי שהנסיון לעברה קטן, כך גדול עונש החוטא

אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, כלומר: כל אדם נדון לפי כחו ויכלתו ולפי קשי הנסיון שהיה נתון בו בשעת עברה.

ארבעה אין הדעת סובלתן: פרנס המתגאה על הצבור בחנם, עשיר מכחש, זקן מנאף, דל גאה (''פסחים'' קיג), וזה כמבאר שלאלו אין הנסיון קשה כל כך, שהרי אדם עשיר - וכי חסר לו ממון שעבורו הוא מכחש ומרמה במשא ומתן?! וכן זקן שכבר תש כח יצרו - אין הנסיון גדול כל כך אצלו לשמר עצמו מנאוף, וכן עני - אין הנסיון גדול מאד אצלו שלא להתגאות, ולכן ענשם חמור.

וכמו שהוכיח נתן הנביא את דוד המלך במעשה אשת אוריה, שספר לו מעשה באיש עשיר שגנב משכנו העני כבשה יחידה שהיתה לו, בשעה שלעשיר היו כבשים לרב. אותו עשיר הוא בן-מות, אף-על-פי שעל גזל אין דין מות אלא ישלם כפל או ארבעה וחמשה ותו לא, כי כאמור כשקל להתגבר על הנסיון ובכל זאת אדם חוטא, על זה יש תביעה גדולה.

וכן אמרו בגמרא (''מנחות'' מג): קשה ענשו של לבן מענשו של תכלת. פרוש: שהרי יש בציצית חובה לשים חוטי לבן וחוטי תכלת, אולם חוטי לבן מצויים יותר מחוטי תכלת. ולכן המבטל ציצית ואינו שם אפילו חוטי לבן, ענשו קשה מהמבטל חוטי תכלת ושם רק חוטי לבן ללא תכלת, כי זה נסיונו קל וזה נסיונו קשה.

ובגמרא ''מנחות'' (מג) הביאה הגמרא משל נאה על זה: משל למלך שאמר לשני עבדיו: לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולשני אמר הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן ענשו קשה? הוי אומר זה שאמר לו הבא לי של טיט, לפי שקל יותר להשיגו ובכל זאת פשע ולא הביא.

ומאידך, כמה שיגדל הנסיון והאדם בכל זאת מתגבר ושובר תאותו, ודאי שיגדל שכרו לאין קץ.

ה. גודל הסכנה למתאחר מהתשובה

יתכן שיחטא האדם אף במזיד בהיות שתקפהו יצרו ולא עמד בפני כח התאוה. אלא שאם תכף נותן הדבר אל לבו ושב, בזה חסד ה' ירחמהו לקבלו בתשובה מהרה וידונוהו מן השמים לכף זכות.

אולם אם מתאחר ודוחה את התשובה מיום ליום ללא הבעת חרטה וודוי וקבלה על העתיד לבלי חטא שוב, מגלה דעתו ששלם הוא במעשהו ואין מרגיש צרך כל כך מהר לטהר כתמו, ובזה רעתו רבה ותשובתו קשה.

כתב רבנו יונה: ודע כי החוטא, כאשר יתאחר לשוב מחטאתו, יכבד עליו ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו, עד כאן.

כלומר: הרי הוא יודע שבכל רגע ורגע שהעוון על עצמותיו, הרי קצף ה' עליו, ואם כן איך הולך עם עניניו על סדר היום כהרגלו ולא נותן לב לשכך קצף ה', הרי מראה בזה השלכת כבוד ה' אחרי גוו והתעלמות גמורה מה' יתברך הרואה ומביט בכל מעשיו, וזאת כבר חוצפה יתרה יותר מעצם העוון! כי כאמור שעל עצם העוון יש לדונו לכף זכות שתקפהו יצרו, אולם מה יש לדונו לכף זכות על אחור התשובה והשלמת עצמו ומצפונו עם עוונו לבלי לשוב עליו בתשובה?!

וטעם נוסף כתב ה''חפץ חיים'', כדי שלא ישהה רוח הטומאה על עצמו, ולכך ימהר לשוב, וזה לשונו: אמר הנביא (''יחזקאל'' יח): ''השליכו מעליכם את כל פשעיכם'' - משל לסבל הנושא משא למקום מסויים. תכף שמגיע למקום המיועד, בצעד ראשון שנכנס, כבר משליך המשא מעליו ולא משההו בחנם על כתפו. כן ידע האדם שהעוונות הם משא כבד על נפשו ואין להשהות רוח הטומאה על עצמו. ומטעם זה אמרו (''ברכות'' ט): ''אם ראית תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום דודאי עשה תשובה קודם שישן'', עד כאן.

ובספר ''מדרש שמואל'' פרש את המשנה ב''אבות'' בדרך זו: ''אם אין אני לי'' - אם אני חוזר בתשובה רק לעת זקנה, כשכבר איני ברשות עצמי מאחר שאיני שולט בגופי, ''מי לי'' - מי ילמד עלי סנגוריה, הלא כלם יגידו שחזרתי בתשובה מאפיסת כח לחטא.

אבל: ''כשאני לעצמי מה אני'' - אם אני עובד את ה' בצעירותי כשאני עוד שולט בעצמי, ''מה אני'' - מה גדול הדבר שאני עושה ! (''מה'' מלשון ''מה רב טובך'', כלומר: כמה גדול אני).

כי ''אם לא עכשו'' - בימי הבחרות, ''אימתי?'' אימתי אעבד את ה'?! כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת לכלום.

ו. טעמים נוספים לסבות סכנת המתאחר מלשוב

כתב רבנו יונה בתחלת ספרו ''שערי תשובה'': מן הטובות אשר היטיב ה' יתברך עם ברואיו, כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם ולנוס מפח פשעיהם, לחשך נפשם מני שחת ולהשיב מעליהם אפו. ולמדם והזהירם לשוב אליו כי יחטאו לו, לרב טובו וישרו, כי הוא ידע יצרם, שנאמר (''תהלים'' כה, ח): ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'', עד כאן לשונו.

הרי שכל ענין נתינת אפשרות התשובה הוא לפנים משורת הדין. וכן לשון הפסוק: ''טוב וישר ה' '' - טוב וישר הוא לשון לפנים משורת הדין, כמו שדרשו רז''ל על הפסוק: ''ועשית הישר והטוב'' - זה לפנים משורת הדין.

ובאר זאת בספר ''מסלת ישרים'' פרק ד', דמצד הדין איך תשתנה מציאות שרצח או נאף וכדומה ואיך תשתנה על-ידי הבעת חרטה מציאות שכבר נעשתה.

ובמדרש איתא: שאלו לחכמה חוטא מה ענשו, אמרה: ''חטאים תרדף רעה''. שאלו לנבואה חוטא מה ענשו, אמרה: ''הנפש החוטאת תמות''. שאלו לתורה חוטא מה ענשו, אמרה: ''יביא אשם ויתכפר''. שאלו להקב''ה חוטא מה ענשו, אמר: ''יעשה תשובה ויתכפר''. הדא הוא דכתיב: ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'', עד כאן.

וראה: בעניני בית דין של בשר ודם, אדם שרצח וכדומה כשבא לפני השופט ואומר: ''הריני מתחרט ומקבל עלי שיותר לא אעשה כיוצא בזה'', וכי בזה יזכה במשפטו? ודאי שלא! אלא את ענשו יקבל. מכל מקום רחמי ה' שבעקירת הרצון בהבעת חרטה גמורה על העבר ובודוי וקבלה על העתיד, עוקר את גוף המעשה להחשיבו כלא היה מעולם.

ולא עוד אלא שהעושה תשובה מיראה, זדונות נחשבים לו כשגגות, והעושה תשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכיות. וזה ודאי חסד ה' הנעלם מבינתנו ומהשגתנו שזדונות לא די שימחקו אלא נהפכים לזכיות.

ומאחר שעלה לנו שכל ענין התשובה הוא חסד וטובה לפנים משורת הדין, איך יכול האדם להיות בטוח שיזכה לחסד זה אימתי שהוא ירצה ויחליט לשוב, הרי זה לא כענין המונח שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, אלא צריך חסד ה' לזה. ואם מן השמים נתעורר לבו לשוב וזכה לחסד ה' זה ודוחה זאת בשתי ידים מיום ליום, בהחלט יתכן שגם מן השמים ימנע ממנו חסד זה וכבר לא תנתן לו האפשרות לשוב. הרי אליה וקוץ בה, שמשום היות אפשרות התשובה חסד ולפנים משורת הדין, הרי דווקא בשל כך גדול הקטרוג וקרוב האדם להפסידה בשל דחיתו אותה מיום ליום.

וכבר אמרו רז''ל: ''כל האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה''. אמנם דבריהם באופן החמור יותר, שלכתחלה חוטא ואומר אחטא ואשוב. אבל החוטא צריך לדעת שעצם האחור מהתשובה הוא פשיעה והוא עצמו חטא, ועצם האחור במזיד הוי כאומר: ''אחטא ואשוב'', כי החטא הוא עצם דחיתו את התשובה, ואחת דינו כאומר: ''אחטא ואשוב'', דהצד השוה שבהם שדוחה את אפשרות החסד לזמן מאחר יותר.

ומלבד כל זה על מה סומך המתאחר מלשוב, הרי כבר רבנו יונה דחה את כל טענותיו בסוף השער השני בהסבר מאמר רז''ל: ''אם לא עכשו אימתי''.

אם מחכה שיפסקו טרדותיו, הרי אמרו: ''אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה''. ואם עד שיצבר כסף די ספוקו, אין אדם מת וחצי תאותו בידו.

ועוד, שעצם הזמן מתבזבז באחור התשובה, והזמן קצר והמלאכה מרבה. ועוד, בזמן הזה שמתאחר לשוב הרי מוסיף, חטאים, כי לא קבל עליו עקרי התשובה שהם עזיבת החטא, ואם כן מגדיל עוד עוונות, שאם יפגשהו יצרו עוד פעם, לא יעמד נגדו. ועוד שם: שבזה שמאחר התשובה לבו מתקשה ומשתרש ברע יותר זמן, וקשה יותר לתקנו ולעקור הרע ממנו.

ועוד, שמא ימות קודם שיספיק לעשות תשובה וכבר ימלאו ימיו. ועוד, באחור התשובה שוכח עוונות ישנים ואינו מתודה עליהם. ועוד, אינו דומה השב כשהוא איש ויצרו תקיף כמי ששב לעת זקנתו שכבר נחלש כח יצרו, שאמנם תשובה תקרא אבל אינה תשובה מעולה. ועוד, בזקנותו נחלש כחו הגופני ואינו יכול לבצע תשובה כראוי לרב מחושי הזקנה וטרדותיה.

ולכך החכם יחיש מפלט לנפשו, וכמו שאמר דוד המלך: ''חשתי ולא התמהמהתי לשמר מצותיך'' (''תהלים'' קכט, ס).

ועוד ממה שאמרו בגמרא: היכי דמי בעל תשובה, באותו מקום באותה שעה. והכוונה שיחזר בתשובה על-אף שיזדמנו לו כל אותם תנאים שהיו לו בשעת החטא ובכל זאת יתגבר על יצרו ולא יחטא. ולכך כשחטא בזמן הבחרות כשהיה כח תאותו חזק ורתיחת הדמים בקרבו ולבו חם לעברה ובכל זאת מתגבר, הרי זו תשובה שלימה.

ועוד, עלינו לדעת שלגבי בית דין של מטה, אדם שנתחיב על שרצח ונאף וגם קלל וביש את חברו, אז הבית דין מתיחס רק לעברות החמורות ומתעלם מהקלות. וגם בחמורות עצמן, אם נתחיב פעמים מיתה כגון שחלל שבת ורצח, וכי אפשר לתן לו ב' מיתות?! אולם גבי הקב''ה בענש בית דין של מעלה אין ותור על שום חטא ונפרעים ממנו על כל פרט ופרט, ולכך כשמתאחר מלשוב הרי מרבה חטאים, ועל כל חטא חשבון נפרד, כמבאר באריכות בספר ''כוכבי אור'' לרבי איצ'לה בלזר זצ''ל. ולכך יזדרז לשוב ורפא לו.

ז. עקר התקון הנדרש בימינו הוא תיקון האמונה ותקון הקדושה והצניעות

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א', מבוא השער, פרק ו') וזה לשונו: ותדע אחי, כי בכל דור יש לכללות הדור ענין אחר לתקן, כמובא בספר הקדוש ''נעם אלימלך'' (פרשת ''נח'') וביתר הספרים הקדושים. והנה כמו שמובא בספרים הקדושים לגבי כל איש, שאם יראה שהיצר מתגבר עליו במדה רעה מסימת חס ושלום או בעברה מסימת ונותן בזה כחו תמיד להכשיל את האדם, בזה ידע וישכיל כי בסבת זה הפגם נולד, ותכלית ביאתו לעולם לתקן זאת. ויתגבר בכל כחו על היצר בזה.

כך בכללות הדור: כשרואים שהיצר מקשקש ומתגבר בפגם אחד להחטיא את העולם, אז נדע ונשכיל כי בזה תלוי תיקון כללות הדור. ואם אדם פרטי נותן אל לבו ונפשו להזהר מזה החטא, אז נוטל שכר נגד כל העולם ומתעלה בזה בעלוי גדול מאד הרבה יותר משאר המעשים שעושה.

והנה עכשיו בעקבתא דמשיחא עקר שנותן היצר כל כחו באלו השני דברים לקרר מהאמונה חס ושלום ולפגם היסוד שבכלל זה הוא הפקרות ופריצות, עקר שבעקרין הגורם לזה חס ושלום. לכן בודאי לתקן כללות הדור או אפילו חלק מהדור לית בר נש בעלמא אפילו אם יהיה כגבה ארזים גבהו, רק הקב''ה בכבודו ובעצמו שהבטיח לישראל להחזירם בתשובה קודם הגאלה, כמובא בהקדמה עיין שם.

לכן, אחי חביבי, תדע: המאמץ כחו וגבורתו באלו שני דברים: באמונה שלמה ובשמירת ותקון יסוד, יזכה להיות מהיכלא דמלכא משיחא, כמובא ב''זהר הקדוש'' וזה לשונו: לא בעי קודשא בריך הוא מישראל אלא דינטרי האי קימא קדישא.

ואם אלו שני הדברים התלויים זה בזה נתקנים, אז הכל נתקן. ועליהם נאמר (''ישעיה'' ד, ג): ''והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו'' וכו'. ''והיה הנשאר בציון'' - מי שיתקן בחינת ציון שהוא יסוד קימא קדישא, ''והנותר בירושלים'' - זה האמונה שיתחזק באמונה שלמה וכו', להאמין שמלכותו בכל משלה בין בעליונים ובין בתחתונים, שאין שום דבר יכול להיטיב ולהרע בלעדו, והוא המשגיח והוא הצופה והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים, שכל זה תלוי באמונה ומלכות שמים שאנחנו מקבלים עלינו בכל יום. ומובא ב''זהר הקדוש'' (''לך'' דף צד), כי מלכות וירושלים באת קימא קדישא תליא [כלומר: האמונה אינה מתקימת אלא בשומר הברית], והשומרם ''קדוש יאמר לו'', כמובא במדרש: מה הקב''ה אקרי קדוש כך צדיקים יקראו להם קדוש, והנוטר ברית אקרי קדוש. אין כאן קדושה רק ביסוד, כמו שפרש רש''י ז''ל (''ויקרא'' יט): ''קדשים תהיו'' - הוו פרושים מן העריות.

לכן תיקון העולם עכשיו תלוי באלו השני דברים: באמונה ובברית, שבאלו השנים תלוי גאלתנו ופדות נפשנו, כמובא ב''זהר הקדוש'' בכמה מקומות אשר הגאלה תלוי בברית וגם כן באמונה.

ח. חומר איסור פגם העינים

כתב הרמב''ם (הלכות אסורי ביאה פרק כא הלכה ב) וזה לשונו: ואסור לאדם לקרץ בידיו וברגליו או לרמז בעיניו לאחת מן העריות או לשחק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכון לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכון להנות כמי שנסתכל במקום התרף, ואפילו לשמע קול הערוה או לראות שערה אסור, עד כאן.

ועוד שם (בהלכה כא) וזה לשונו: ''וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה. אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה אסור, שלא יבוא לידי הרהור, עד כאן לשונו.

ועוד ברמב''ם (ב''הלכות תשובה'' פרק ד' הלכה ד) וזה לשונו: המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום, שהוא אומר: ''וכי בעלתי או קרבתי אצלה?'' והוא אינו יודע שראית העינים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', עד כאן לשונו.

וכן הסמ''ג (ב''לא תעשה'' קכו) מביא דברי הרמב''ם ז''ל הנ''ל, וכן בטור וב''שלחן ערוך'' (''אבן העזר'' סימן כא) מביאים להלכה את דברי הרמב''ם ז''ל הנ''ל.

וכן הסמ''ק (במצוה ל) מנה אותו במנין תרי''ג מצוות. (וכתב שם בסופו) וזה לשונו: וכתיב (''קהלת'' ו): ''טוב מראה עינים מהלך-נפש''. ודרשו רבותינו (''יומא'' עד:) טוב מראה עינים באשה יותר מגופן של מעשה, ואפילו באשתו היה נזהר אברהם אבינו עליו השלום ומשה רבנו, עד כאן לשונו.

וכן ''החרדים'' כתב וזה לשונו: נאמר על חוש הראות (''במדבר'' טו): ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'' - הזהרנו בזה שלא יסתכל האדם באשת איש ובשאר עריות פן ינקש בם'' (רבנו יונה ממנין תרי''ג), עד כאן לשונו.

ורבנו יונה ז''ל כתב (ומביאו החיד''א ז''ל בספר ''מדבר קדמות''): המסתכל בנשים מומר לעברה אחת הוא, עד כאן לשונו. וכתב ''בית יוסף'' (''אבן העזר'' סימן כא) וזה לשונו: ''כתוב ב''ארח חיים'' בשם הרבנו יונה: אסור להסתכל באשת איש מן התורה שנאמר (שם): ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'', ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה, שנאמר (''איוב'' לא): ''ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה''. וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב, והודו נהפך עליו למשחית, שכך אמרו רז''ל (''סנהדרין'' צב, עיין שם): כל המסתכל בעריות קשתו ננערת, ואשר לא נשא עיניו אל אשת איש זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (''ישעיה'' לג): ''ועצם עיניו מראות ברע''. ונאמר אחריו (שם): ''מלך ביפיו תחזינה עיניך''. ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה, עד כאן לשונו.

וכתב על זה בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א', מאמר ''פגם עינים'', פרק א'): הרי לך מדברי רז''ל ומפרשים, שבכל הסתכלות שמסתכל בנשים עובר על לאו, והוא מן הלאוין החמורות שבחמורות, שהוא אביזריהו דגלוי עריות. והלא אמרו רז''ל (''נדרים'' כ.): כל הצופה בנשים סופו בא לידי עברה. ואמרו רז''ל (''סנהדרין'' עה.) באותו שנתן עיניו בהאי אתתא ונחלש. ואמרו הרופאים, שרפואתו היא שיראה אותה או שהיא תדבר עמו מאחורי הגדר. ואמרו חז''ל: ימות ולא יראנה.

וכתב בספר ''שפע טל'' ומביא זאת מהרמ''ק ז''ל ויסודו מ''הזהר'', שכל מצות עשה ולא תעשה כלולה מכל תרי''ג מצוות, כי לכאורה האיך אפשר על-ידי עבירה לברא מלאך רע, הלא כל עברה היא רק נגד אחד מאבריו או מגידיו. ואם כן המלאך הנברא על-ידי זה אין לו רק אבר אחד נגד אבר שעבר? ועל זה תרץ, כי כל מצות עשה ולא תעשה נכללה מכלם, ואם האדם עובר אחת מן העברות מתרי''ג, נכללו בו כל התרי''ג כלם, ונברא על-ידי זה מלאך רע שלם בכל רמ''ח אברים ושס''ה גידים רוחניים. ומלאך טוב נברא ממקימי המצוה.

ואם כן, תכף בהסתכלותו במקום שאסור או בדמות אשה זרה, נברא מזה קלפה גדולה ונוראה ומלאך רע מכל ראיה בפני עצמה ממש. ואחר כך כשיבוא להרהר על-ידי זה, אז עובר בכל הרהור על לאו מיחד של (''דברים'' כג): ''ונשמרת מכל דבר רע''. ואמרו רז''ל (''עבודה זרה'' כ:) שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. והרמב''ן והסמ''ק ורבנו יונה מנו לאו של של ''ונשמרת'' במנין תרי''ג. והנה אמרו רז''ל: עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרים. אם כן, כל שכן כשחס ושלום תביאהו המחשבה הזו לידי מעשה עברה, והמעשה הוא לאו ועברה בפני עצמה. אם כן, ברגע אחד חס ושלום מתקשרים אלו השלשה: עיין, לב ומעשה, שלשה מלאכים רעים שנבראו, ובורא על-ידי זה קלפות טמאות בלי שעור וחקר ומלאכי חבלה המוכנים לפרע ממנו. ואלו ראה אדם אותם היה מת תכף מפחדם ומוראם. והמה בעוונותינו הרבים עומדים כרוצחים גם בחייו לצערו בכל מיני צער ולחטף גם מצוותיו שעשה. וכל שכן מה שעושים עמו אחר פטירתו חס ושלום.

ט. ההולך במקום שנשים מצויות ויש לו דרך אחרת, אף על פי ששומר עיניו נקרא רשע

עוד שם: נאמר ב''ישעיה'' הנביא (לג, טו): ''ועצם עיניו מראות ברע הוא מרומים ישכן''. ואמרינן בגמרא (''בבא בתרא'' נז:) וכן במכות (כד.): ''ועצם עיניו מראות ברע'' - אמר רבי חיא בר אבא: זה שאינו מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. וכתיב: ''הוא מרומים ישכן''. וב''בבא בתרא'' (שם) נאמר שאם יש לו דרך אחרת והוא הולך דווקא בדרך זו שמצויים בה נשים, נקרא רשע על שהכניס עצמו למקום עברה. ואפילו עוצם עיניו מלהסתכל (על-פי רשב''ם). וכל שכן על הסתכלות בודאי אקרי רשע ומרשע ומשוקץ, כי מלבד שעובר על כמה לאוין מן התורה, מביא אותו לכל מיני רעות שבעולם, כי עין רואה ולב חומד.

אבל מי שאין לו רק זה הדרך, מחיב מדין התורה להעצים עיניו. ומי שמטה ראשו לצד אחר שלא יראה ענין הכביסה וענין הנשים כלל, אקרי חסיד, ועליו נאמר (''ישעיה'' לג): ''הוא מרומים ישכן'', שלעתיד לבוא לא יהא משכנו בין אנשים פשוטים, רק במרומי מרומים בין צדיקים וקדושי ארץ שעליהם קימא עלמא, כפרוש התרגום: ''באתר רם ומנטל יהי בית משרוהי''. וכתוב אחר כך בהאי קרא (שם): ''מצדות סלעים משגבו''. פרש התרגום: ''בית מקדשא תסבע נפשיה'', כי לא כל אחד יזכה לראות בית המקדש שלעתיד בבנינו, רק מי ומי. לזה הבטיח הכתוב שהשומר עיניו - בבית מקדשא תשבע נפשו, שנפשו תרגיש בקדושת זיו בית המקדש שלעתיד ולא רק בראית עינו.

י. העומד בנסיון שמירת העינים נקרא צדיק

וכתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א' מאמר ''שמירת עינים'' פרק ד') וזה לשונו: והנה יש פלוגתא במקובלים האם צדיק סתם הנוטר ברית, או רק במי שבא מעשה לידו כעין נסיון יוסף הצדיק. והגם שנמנו וגמרו שסתם נוטר הברית אקרי גם כן צדיק (שיש בזה כמה ראיות מכמה מאמרי ''זהר הקדוש''), אבל אלבא דלכלי עלמא, מי שזכהו ה' לעמוד בנסיון כעין של יוסף אכלל בכללא דצדיק יסוד עולם ונעשה מרכבה לצדיק דלעילא בחייו. אבל מי ומי יזכה לזה, כי אין נותנים זאת רק לחד או לתרין בכל דור, והגם שיש בזה לאלפים מדרגות עד כמה היה הנסיון וגם אחר כך צריך רחמים שלא יספר ולא יגבה לבו בזה כל ימי חייו שידע בנפשו שעמד בנסיון חס ושלום, כי כל התפארות וגסותא דרוחא אפילו מעט מן המעט נכבה חלק גדול מקיום המצוה, עד שיכול להיות שלא ישאר רק רשם, רק מי שזכהו ה' בדעת האמת, ואשרי חלקו וגורלו.

אם כן, אחי אהובי חמידי דנפשאי, אתן לך עצה טובה בחונה ומנסה ומוסכמת מכל צדיק, כדי שגם אתה תוכל להכלל בכללא דצדיקיא יסודא דעלמא. כי תדע אחי אהובי, כי כמו שיש תקיפות היצר על עצם העברה חס ושלום, ככה יש תקיפות היצר על ההסתכלות. אדרבא: רז''ל אמרו (''יומא'' עד:) על הכתוב (''קהלת'' ו): ''טוב מראה עינים'', שטוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, כי היצר מסתפק בזה יותר מעצם העברה, כי עבירה לא בכל פעם יש בידו לעשות, אבל זו העברה יש בידו לעשות בכל רגע ובכל פסיעה, ולכן היצר מסתפק בזה ביותר. ואדם המסתכל בנשים נקרא רשע ונקרא גם כן נואף אשה חסר לב, כאשר אביא לך ראיה בסוף המאמר (פרק י').

לכן אחי חביבי, אם תלך בשוק ויצרך בוער בקרבך להסתכל בנשים או להגביה עיניך סתם, שעל-ידי זה תוכל לבוא להסתכלות ולהרהור חס ושלום, ואתה עומד בנסיון שלא תשמע לדברי היצר, אז בזו השעה והרגע אתה נכלל בכללא דצדיק יסוד עולם, כי אין חלוק זה הלאו דהסתכלות או לאו של עצם העברה, כי כל אביזריהו דגלוי עריות הוא ב''יהרג ואל יעבר'', ואם כן אתה עומד בנסיון כעין נסיונו של יוסף הצדיק; בפרט בחור בשנים ובפרט מי שמחמם בטבעו ויצרו מקשקש בקרבו והוא מתגבר על היצר ועומד בנסיון.

באותו הרגע נשמתך זוכה ומקבלת פני השכינה, ונעשית שמחה וחדוה בכל העולמות כפי הנסיון. ושכינת כבודו יתברך שמו מתעטרת בך ומנשקת עיניך הטהורים, בפרט מי שעסקו בין הנשים, כמו בעל חנות, ונכנסין נשים ובפרט חצופות, והוא בכחו להסתכל ועוצם עיניו ומגביר שכלו מלהסתכל, אז מכריזין עליו ברקיע. כמבאר בגמרא (''פסחים'' קיג.): אמר רבי יוחנן: שלשה מכריז עליהן הקב''ה בכל יום: על רוק הדר בכרך ואינו חוטא ועל עני המחזיר אבדה לבעליה ועל עשיר המעשר פרותיו בצנעא. רב ספרא רוק הדר בכרך הוה, תני תנא קמיה דרבא ורב ספרא. צהבו פניו דרב ספרא. אמר לו רבא לאו כגון מר אלא כגון רב חנינא ורב אושעיא דהוו אושכפי בארעא דישראל והוו יתבי בשוקא וכו'.

ככה מי שמלאכתו מעין זה או עסקו מעין זה והוא עומד בנסיון, אז מכריזין עליו ממש ברקיע בכל יום: ''הבו יקרא לדיוקנא קדישא'', ומתרגשין מזה הנסיון כל פמליא דלעילא מתקיפות דבר נש טפה סרוחה בעולם הזה השפל. וזה הנסיון תוכל לעמד כסדר. ואין כל בריה יודע מזה רק הבורא האחד המיחד. וגם אתה לא תדע מה שעשית שיגבה לבך, ואני כותב לך למען תחזק לבבך ותראה מה שעומד עליך ולפניך.

יא. ענשו של הפוגם בעיניו ובו יבואר ענין עונש גלגול נשמה

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א' מאמר ''שמירת עינים'' פרק ח'): והנה מובא בספר ''שער הגלגולים'' ובספר ''חרדים'', כי הפוגם עיניו מתגלגל בעוף הנקרא ''ראה'', אשר מוליד ילדיו בכח הראיה שמביט בהם, שעומד מרחוק ומביט בחוזק על הביצים ועל ידי זה מתבקעים ויוצאים הילדים מכח חזק הראיה שלו. ולכן נקרא ''ראה''. ושרש זה העוף מזהמא בישא דבלעם, אשר היה אבי אבות הטומאה עקר כחו היה בעין - ''שתום העין'', כמובא ברש''י (''במדבר'' כג, ב): ''רצה לתן בהם עין הרע חס ושלום, כי היה בכחו להזיק אמה שלמה בעיניו הטמאים, לולא שהקב''ה עזר לישראל ושמרם מידי הצר הצורר הזה, ועם כל זה לא יצאו נקיים מתחת ידיו, שהיה מה שהיה בעצה בישא דיליה רחמנא לצלן.

והנה הפוגם עיניו חס ושלום מגלגלים אותו בזה העוף הטמא. ואם תמצא לומר, אחי, מה יזיק לך כל כך אם תהיה מגלגל בעוף הלז ותוכל לפרח ממקום למקום, ומאי כלי האי. אבל תדע אחי אהובי, כי כתבו הספרי יראים, שענין הגלגול בדבר טמא חס ושלום קשה יותר משרפת גיהנום באש הנורא. והוא כמו שלוקחים בן מלך שהיה מפנק בכל תפנוקי עולם ומגודל בתענוגי עולם אשר אין למעלה מהם, ולוקחים את ילד השעשועים הזה ואוסרים אותו בחבלים ובאזיקים יחד עם איש מנול ובזוי ומשוקץ, שכור ומזהם, אשר ריחו הרע מסריח למרחוק, ונותנים אותם יחד במקום צר ודחוק זמן מסוים.

הלא בודאי קשה לו לבן הזה בכל רגע יותר מכל מיני מיתות משנות רחמנא לצלן.

ואין המשל דומה עוד לנמשל, יותר ויותר מזה בלי שעור היא התקשרות הנפש הקדושה אשר שרשה מתחת כסא כבודו יתברך, יותר פנימי ממחצב מלאכים. וירידתה לעולם הזה גם היא בעל-כרחך, כי בעל-כרחך אתה נולד, שנגזר על הנפש לירד בגוף שפל בעולט הזה. והנה, הגם שגוף ישראל הוא גם כן נחצב ונעשה ממקום זך וצלול תכלית הצלילות של בחינת העפריות הטוב שבנגה, וכל שכן האדם בעסקו בתורה ובתפילה ממשיך על עצמו השראת הקדושה העליונה, עם כל זה נחשב לנפש למאסר כל זמן ישבה בגוף, וכל רגע רוצה הנשמה לצאת, אלא שהקדוש ברוך הוא מעכבה, כי בעל-כרחך אתה חי. כי על זה דרשו רז''ל על הכתוב (''תהלים'' קנ): ''כל הנשמה'', כי על כל נשימה צריך להודות לה', כי הנשמה לא פרחה מניה.

ויש להאריך בזה מאד, ואין המקום כאן מכיל לזה. וגם הנפש משכחין ממנה בעת הלדתה מקור מחצבתה למען תוכל לסבל צער מאסר הגוף. וכל שכן וכל שכן בלי שעור וחקר אשר גוף הזה של בהמה טומאה או עוף טמא שנברא מהעפריות היותר מגשמת ומזהמת, בחינת שלש קלפות טמאות הקשות ביותר. וכל שכן נפשו הטומאה מתכלית שרש הטומאה והשקוץ, רחמנא לצלן, מהשתלשלות מקור הקלפות הטמאות הקשות, ועמו בצותא צריכה להיות הנפש העדינה והקדושה.

ומובא בספרי רבנו האריז''ל, כי גלגול אדם אינו דומה לגלגול בהמה, כי שם בבהמה זוכרת הנפש האיך היתה מגלגלת באדם קודם ואת כל גדולתה ותענוגיה וזוכרת מקור מחצבתה העליונה ממקום שנשפלה להאסר ביחד עם הנפש הטומאה של זה העוף הטמא, אשר הוא סרחון לנפש הקדושה בלי שעור ובלי חקר, אשר אי אפשר לציר בשכל כלל. ולא עוד אלא שהעקר בעולם הזה הוא הנפש הטמאה של זה העוף או החיה או הבהמה. והנפש הקדושה היא רק טפלה לנפש הטמאה. ומי יכול לשער ולספר גודל זה הצער הגדול והנורא וכל זה על-ידי פגם עינים כנ''ל.

ואחר כך כשנענשה הזמנים שנגזרו עליה, נתעלה לנפש הבהמה שקרובה יותר לקדושה, ואחר כך לנפש בהמה טהורה או עוף טהור, ובכל פעם מרגשת טעם מיתה והריגה רחמנא לצלן ויכול לעבור כמה וכמה שנים ביני לביני. ואחר שזכתה ברוב צעקתה לה' ובגודל תחנוניה להאכל על-ידי אדם כשר, נכנסת לגיהנום להצטרף שם. ואחר כך מוכרחת עוד הפעם להתגלגל בגוף אדם.

לכן כתב בספר הקדוש ''חסד לאברהם'' ובספר הקדוש ''עמק המלך'' אשר גלה רבנו הקדוש הרמ''ק והאריז''ל אשר רוב דורם המה היו מקודם מגלגלים בבהמות ובחיות, לכן נתרבו עזי פנים שבדור מכח הזהמא ששאבו בהיותם מגלגלים.

ועכשיו, אחי אהובי חביבי כנפשי, תדע וזכר מה תפסיד בטפשותך וזכר מה תוכל להרויח בשכלך להתפטר מצער גדול ונורא ועצום, ולא עוד אלא שאם תשמר עיניך תזכה ליזון מנועם זיו השכינה בכל רגע בעת צאתך מן העולם.

יב. מגודל שמירת העינים של רבותינו בעלי התלמוד

איתא במדרש (ילקוט פרשת ''ויחי'' סימן קסא) וזה לשונו: מעשה ברבי מתיא בן חרש שהיה יושב בבית המדרש ועוסק בתורה, והיה זיו פניו דומות לחמה, וקלסתר פניו דומות למלאכי השרת, שמימיו לא נשא עיניו לאשה בעולם. פעם אחת עבר שטן ונתקנא בו. אמר: אפשר אדם כמו זה לא חטא? אמר לפני הקב''ה: ''רבונו של עולם, רבי מתיא בן חרש מה הוא לפניך''. אמר לו: ''צדיק גמור הוא''. אמר לפניו: ''תן לי רשות ואסיתנו''. אמר לו: ''אין אתה יכול לו''. אף-על-פי'. כן אמר לו ''לך''. נדמה לו כאשה יפה שלא היתה כדמותה מעולם מימות נעמה אחות תובל קין שטעו בה מלאכי השרת, שנאמר (''בראשית'' ו): ''ויראו בני האלקים את בנות האדם''.

עמד לפניו, כיון שראה אותה הפך פניו ונתן לאחריו. שוב בא ועמד לו על צד שמאלו, הפך פניו לצד ימין, היתה מתהפכת לו מכל צד. אמר: ''מתירא אני שמא יתגבר עלי יצר הרע ויחטיאני''. מה עשה אותו צדיק? קרא לאותו תלמיד שהיה משרת לפניו, אמר לו: ''לך והבא לי אש ומסמרין''. הביא לו מסמרין ונתנם בעיניו. כיון שראה השטן כך נזדעזע ונפל לאחריו. באותה שעה קרא הקדוש ברוך הוא לרפאל. אמר לו: ''לך לרפא את רבי מתיא בן חרש''. בא ועמד לפניו. אמר לו: ''מי אתה?'' אמר לו: ''אני הוא רפאל ששלחני הקב''ה לרפאת את עיניך''. אמר לו: ''הניחני, מה שהיה היה''. חזר לפני הקב''ה. אמר לפניו: ''רבונו של עולם, כך וכך אמר לי מתיא''. אמר לו: ''לך ואמר לו: אני ערב שלא ישלט בו יצר הרע''. מיד רפא אותו. מכאן אמרו חכמים: ''כל מי שאינו מסתכל בנשים, על-אחת כמה וכמה באשת חברו, אין יצר הרע שולט בו, עד כאן לשונו.

וכתב שם: ותראה, הלא תסמר שער ראשך מה שעשה זה הצדיק אשר מלאך המות בעצמו נפל מגודל הפחד בראותו עצה נוראה כזו. ואין חדוש, כי באמת כך צריך לעשות לכל איש ולסמות את עיניו הגשמיות חס ושלום מלסמות את העינים הרוחניות חס ושלום, אשר הוא יותר ויותר מרה כלענה. ותראה אשר אמרו עליו שנקרא צדיק וקדוש מפני שמעולם לא הסתכל בדמות אשה ולא מפני רבוי תורתו, הגם שהיה מגדולי התנאים הקדמונים. ולא נקרא צדיק וקדוש רק מפני ששמר ראות עיניו.

וכן תראה רבנו הקדוש שהיה גדול בחכמים וכל התורה שבעל-פה הוא על-ידו, כי התנאים והאמוראים כמעט רבם היו תלמידיו ותלמידי תלמידיו, לכן נקרא סתם ''רבי'' בדברי רז''ל, כי סדר המשניות. וסתם בריתא סדרו רבי חיא ורבי אושעיה תלמידיו. והרביץ תורה ומעשה בלי שעור וחקר. והיה ניצוץ גלגול יעקב אבינו כמובא מרבנו האריז''ל. עם כל זה אמרו רז''ל: למה נקרא שמו רבנו הקדוש? מפני שלא הסתכל מעולם במילתו וכן לא הכניס ידו למטה מטבורו. ולא נקרא ''הקדוש'' רק מפני שמירת עיניו וידיו ולא מפני גדלות תורתו ועבודתו ורוח קודשו, עד שהתירו בעת פטירתו שהכהנים יטמאו אצלו.

יג. גודל הפגם במחשבת איסור

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א' מאמר פגם המחשבה פרק ג') וזה לשונו: אבל דע לך אחי, שתורתנו הקדושה שנמסרה לנו תרי''ג מצוות לעבדה ולשמרה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה, המה נחלקים לשלש בחינות, כי יש מצוות התלויים עקרם במעשה, שהמה רב מצוות תורתנו הקדושה. ויש שתלויים בדבור, כמו לימוד התורה ותפילה וברכות וקדושה וקדוש לבבה (שבא במקום קדוש החדש), קריאת בכורים, ודוי מעשר, ודוי של תשובה וכדומה. ויש מצוות התלויים בעקרם רק במחשבה, שהמה מצות ''אנכי ה' '' שהוא מצות האמונה, ומצות אהבת ה' ויראת ה', דבקות בה', ''וזכרת את ה' אלקיך'' (''דברים'' ח), מצות התבוננות בגדלות ה', ''ושמחת לפני ה' אלקיך'' (שם יב), ''תמים תהיה עם ה' אלקיך'' (שם יח), ''בטחו בה' עדי עד'' (''ישעיה'' כו) וכדומה, התלויים רק במחשבה.

והנה, אלו המצוות התלויים במחשבה, אין צריכים שום צרוף של מעשה שיתהוה איזה גוף למלאך הנעשה מכל מצוה ומצוה, כי מניה וביה של זה המחשבה בלי שום דבור ומעשה כלל נגמר המצוה בשלמות גדול ונברא מזה מלאך גדול וקדוש ורוחני עליון נעלה וכו'. ותדע אחי, כי מלאך קדוש כזה הוא עליון וגדול, אין שום חקר וערך למלאכים הנבראים מיתר המצוות המעשיות כי הוא מצד המחשבה משכן המח והנשמה של האדם.

וככה יש מצוות לא תעשה התלויים במחשבה לבד, והמה לאו דמינות: ''ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'' (''במדבר'' טו) - לאו דהרהור עבודה זרה (''ברכות'' דף יב:). ''אל תפנו אל האלילם'' (''ויקרא'' יט). וכתיב (''דברים'' ד): ''ופן תשא עיניך השמימה'' וגו' (עיין בספר ''ברית משה'' על הסמ''ג מצות לא תעשה יד). לאו דהרהור עברה, ''ונשמרת מכל דבר רע'', שלא יהרהר אדם ביום כו', וגם ''לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'' נאמר על זה. וכל לאו דגאות (''דברים'' ח): ''ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך''. וכתיב (שם): ''השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך'', שמשם אזהרה לגסי הרוח כמובא בגמרא (''סוטה'' דף ה.). אלא לאו ''לא תשנא את אחיך בלבבך'' (''ויקרא'' יט).

והנה, אלו הלאוין התלויים במחשבה אין צריך לצרוף של גוף מעשה העברה כלל, רק מניה וביה של אותו מחשבה של עברה, חס ושלום, נעשה מה שנעשה. כמו האדם שמהרהר במינות או בעבודה זרה, אין צריך שילך לעבד עבודה זרה, רק מזה המחשבה של עברה נברא קלפה גדולה רוחני ורק עליון גדול יותר מעברות של גוף המעשה. וכן בהרהור עבירה אין צריך שילך ויעשה גוף מעשה העברה, וכן מההרהור עצמו נברא מלאך משחית רוחני עם כל רמ''ח אברים, אשר לא שוקט ולא נח עד שנפרע מהאדם חס ושלום בזה או בבא או בשניהם.

ועיין ב''תקוני זהר'' (דף ה ע''ב). ופרש שם המגיד הקדוש מקאז'ניץ (בפרוש ''אור ישראל'') כי המהרהר באשה במזיד כאלו עבר העברה במזיד, ואותן החיצונים מתלבשים במחשבתו בעת תורה ותפילה וקיום מצוותיו לבלבלו בפניות, במחשבות זרות ובכל מיני שטותים והבלים, כי עברות של בחינת המעשה בלי מחשבה אין להם כח להתלבש במחשבה של אדם ולבלבלו בזמן תורה ותפילה, אבל העברות של מחשבה המה המונעים האדם מדבקות ה' והמה המטמטמים את המח והלב ומהפכים דעתו לדעת טפש ונשחץ. אלו מלאכי חבלה וקלפות שנוצרו מאלו המחשבות.

ועוד יותר, כי כל עברות יש להם תיקון על-ידי צרוף בגיהנום, מה שאין כן אלו העברות שהמה רוחניות אין להם תיקון בגיהנום, כי המה יותר רוחני מגיהנום שהוא בעשיה. לכן אם אדם כבר נתקן ונצרף על-ידי צרוף הגדול והנורא וכבר סובר ומצפה להכנס לגן-עדן, באים אלו המחשבות ואין מניחים אותו להכנס.

וזה רמזו רז''ל (''נדה'' דף יג:): ''כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסים אותו למחצתו של הקב''ה, עולם התענוג והגן-עדן, כי יצטרך תיקון וצרוף אחר גדול ונורא להתגלגל בעוף הטמא והבזוי מכל העופות הטמאות שהוא הנקרא ראה ומנאף בעיניו. וצערו שם גדול ונורא יותר מגיהנום או ליתר גלגולים חס ושלום, אם לא חזר בתשובה ותקן אלו המחשבות, ולכן הפוגם בברית חס ושלום תשובתו קשה כי צריך הרבה מסירות נפש לעקור אלו כל הטמאות והפגמים שגרם. אבל הקב''ה רחום וחנון, אם בר ישראל עושה מה שבכחו בודאי ברב רחמיו מקבל תשובת השבים, כאשר יבואר ביתר המאמרים בעזרת השם בפרטי התשובה.

ועוד כתב (שם פרק ד'): לכן תדע אחי אהובי, בשעה שאתה מהרהר בעברה חס ושלום, אז אתה עוקר עצמך משרש קדושתן של ישראל ובורא מזה מלאך רע גדול ונורא, ואז שרש נפשך מתלהטת בזה השעה בגיהנום. כמובא בגמרא (''קדושין'' פא ע''א) ברב ורב יהודה דהוו קאזלי בארחא, הוא קאזלא ההיא אתתא קמיהו, אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעך מקמי גיהנום (פרש רש''י, מהר ללכת שנקדמנה), עד כאן.

וזה הקדוש עליון רב שאמרו עליו שמעולם לא שח שיחה בטלה מימיו (רמב''ם פרק ב' מ''הלכות דעות'' הלכה ד) ולא הסתכל חוץ לד' אמות מעולם (''תשובת הגאונים'' סימן קעח). ועל-פי דברי קצת מפרשים רב הוא רבי אבא מה''זהר'', תלמיד היותר חשוב מתלמידי רבי שמעון בן יוחאי, ועם כל זה לא האמין ולא נתן עז ומבטח לנפשו שינצל מהרהור. ואמר דל כרעך מקמי גיהנום, שלא יפלו על-ידי אשה בגיהנום חס ושלום. לכן, אחי אהובי חוס וחמל על נפשך שלא תרד נפשך לשאול על-ידי הרהורין בישין חס ושלום ותתגלגל בגלגולים אכזריים ומשונים חס ושלום.

ותדע, אחי אהובי כנפשי, כי כמו שהמביא עצמו להרהר בעברה חס ושלום גורם מה שגורם, ככה מקבל שכר אם באים עליו המחשבות בלבו והוא אינו מכניסם בלבו להרהר בהם. והנה אמרו רז''ל (''קדושין'' דף לט): ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ואוקימנא כגון שבא דבר עבירה לידו ונצול הימנה, כי אין אדם מקים מצוות לא תעשה שיברא מזה מלאך הקדוש, רק באם בא לידו העברה והוא פורש ממנה כמובא במפרשים (עיין ''דרך פקודיך'' בהקדמה).

אם כן, מי שבא לידו אלו המחשבות של עבירה שהמה עברה גופא, כי עצם הלאו הוא המחשבה (כאמור לעיל), והוא פורש מזה, אז תכף נברא מזה הדחיה וההפרשה מלאך קדוש ונורא מעולם הבריאה, עולם המחשבה, המסיע לו לכל מיני קדושה. ובאותה שעה משפיל קומת הסטרא אחרא וכל מסאבין בישין למדורא תתאהי כי לית נהורא כנהורא דנפיק מגו חשוכא.

ומובא בספרי יראה, שזה עקר תיקון הברית יותר מכל התקונים ללחם עם מחשבות עבירה ולא להכניסם במחשבתו, כי ישנם שסובלים מזה עד מאד, בפרט בחורים שיש להם רתיחות הדמים נעורים. ובר ישראל הקדוש העושה כל מיני תחבולות ואין מניח לעצמו אלו הרהורין בישין אז נקרא קדוש ומקדש כל גופו ואבריו בזה. וכל מה שמצערין אותו אלו המחשבות ביותר, אז לפום צערא אגרא, ויותר יהא נתקן נפשו ורוחו ונשמתו בזה, ואשרי חלקו וגורלו.

יד. על-ידי החטא מתרחק מהשכינה ומדבקותו בה' יתברך

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב' מאמר ''שרש התשובה'' פרק ג') וזה לשונו: וזה בושה גדולה כביכול כלפי מעלה, אם השכינה הקדושה צריכה להתרחק ולברח מן האדם. כי מגמת השכינה להיות משכנה בבני ישראל, ועל זה מתאוננת השכינה (''ירמיה'' ב): ''מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי''. ואמר הכתוב (''מלאכי'' ג): ''שובו אלי ואשובה אליכם'', ואמר (''ישעיה'' מד): ''זכר-אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה'' וגו', ועוד פסוקים הרבה.

ומובא (ב''תנא דבי אליהו'' מה) שהקב''ה מבקש ומתחנן מישראל שלא יפרדו ממנו כביכול, מה שאין כן כשפוגם חס ושלום, עליו נאמר (''דברים'' לב): ''ויטש אלה עשהו'' וגו'. ואוי לאותה בושה וכלמה, כי מפני חטא קל דרבנן חס ושלום או מסיגי חז''ל או פגם במנהגי קדושה או צניעות של ישראל בורחת השכינה ממנו לפי ערך הפגם. וכן בבטול מצות עשה של ''קדשים תהיו'' שאמרו רז''ל: ''קדש עצמך במתר לך'', כי מה נפקא מנה זה המצוה ממצות ''אנכי ה' אלקיך'', כמובא במפרשים על התורה. וכל שכן וכל שכן אם פוגם בלאוין שהמה חיובי מלקיות או כריתות ומיתה בידי שמים ומיתת בית דין.

וכל שכן הפוגם הברית שפגמו עולה על כלנה בערך הפגם והטומאה הגדולה ונוראה שגורם בנפשו ופגם בשמות ובעולמות חס ושלום, מפני זה בודאי נתרחק מרחק רב ועצום ונורא משכינת עזנו. וכפי ערך שנתרחק מהשכינה ככה מתקרב להיכלות הסטרין בישין רחמנא לצלן מהם, כי כמו שיש נו''ן שערי קדושה, כן לעמת זה יש נו''ן שערי טומאה, ה' ישמרנו מהם. וכל מה שפגמו גדול יותר, נכנס ביותר לעמק החלק מחלקי נו''ן שערי טומאה. וכפי ערך זה יהיה בקשי תיקון נפשו וגודל ענשו רחמנא לצלן, שגרם להוריד עמו ניצוץ אלקות וניצוץ נשמתו והניצוצין והשרשים השיכים אליו למקומות מאוסים ושפלים כאלו רחמנא לצלן.

ובהיות שמעשה רב, ואנחנו עוסקים בענין, אזכיר איזה עובדה מהקדוש רבי ברוך זצ''ל, נכד הקדוש אור עולם הבעל שם טוב זי''ע שפעם אחת עבר הצדיק הנ''ל בבית המדרש במקום אשר תלוי שם המנורה של בית הכנסת, והיה ביום השבת, ונגע עם ראש השטרימל בהמנורה ועל-ידי זה נטלטל המנורה קצת כי היתה תלויה באויר. וכשראה זאת תאחזמו חיל ורעדה עד שנתעלף, והיו צריכים בקושי ובכובד להעירו.

ושאלו אותו: מה זה גודל הרעש, הלא היה רק טלטול מן הצד ובשוגג כזה בלי הודע כלל? והשיב: לא מפני גוף העברה נבהלתי, כי באמת לא היה בו חשש עבירה כלל, רק תדעו בני כי על-ידי כל עברה שאדם עובר גורם בזה חס ושלום טמטום בלבו, כדרשת רז''ל (''יומא'' לט): ''ונטמתם בם'' - אל תקרי ונטמתם אלא ונטמתם, ועל ידי הטמטום גורם לו שנכבה ממנו אור דעת העליון, ועל ידי זה נתרחק מה' כפי ערך העברה. ומי שיש לו נשמה גדולה וקדושה, אז גם על ידי חטא קל כזה שהוא באונס, גם כן גורם שנכבה אור קדשתו על ידי זה הטמטום שגורם לו, ועל ידי זה נפסק קצת מדבקותו חס ושלום. ומזה הטמטום נבהלתי כל כך.

ואם זה הצדיק שהיה קודש קדשים, שכמעט רב צדיקי דורו פחדו ורעדו מפני גודל קדושתו שהיה אים ובורא מאד כידוע ומפרסם, והיה ירא שאולי על זה הרגע קטנה יהיה קצת נפסק מדבקות שמו יתברך עד שנתעלף מרב פחד. אם כן מה נענה אנן? ועלינו נאמר הכתוב (''תהלים'' מב): ''באמר אלי כל היום איה אלקיך'', והאיך אנו רחוקים מלהדבק בה' אפילו רבע שעה רצופה וכל שכן שעה וכל שכן כל היום. ואם היה זה לבד שאינו דבוק בה', אבל כל זמן שלא תקן עוונותיו, בכבסים זרים בגבולי קודש ולוקחים וחוטפים זכיותיו, כמובא ב''ראשית חכמה''. ועל זה ידוו כל הדוויים, ואיך נשא פנינו לפני ה' ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק.

ומחומר עוון השוגג תראה מדברי הרמב''ן ז''ל (בספר ''שער הגמול'') וזה לשונו: ועל העלם דבר כיצד? הרי שאכל חלב בשוגג נקרא חוטא, שכן קראתו התורה בכל מקום. ומהו חטאו? שלא נזהר בעצמו ולא היה ירא וחרד אל דברי המקום ברוך הוא שלא יאכל ולא יעשה דבר עד שיבדק יפה יפה ויתגלה לו הדבר שהוא מתר וראוי לו לפי גזרותיו של הקב''ה. ועל דרך הזו הוא טעם חטא השגגה בכל התורה. ועוד: שכל דבר האסור מלכלך הנפש ומטמא אותה, דכתיב (''ויקרא'' יא, מג): ''ונטמתם בם'', לפיכך נקרא השוגג חוטא, אף-על-פי-כן אין השוגג ראוי להענש על שגגתו בגיהנום ובבאר שחת, אלא שהוא צריך מרוק מאותו עוון ולהתקדש ולהטהר ממנו, כדי שיהא ראוי למעלה ההוגנת למעשיו הטובים בעולם הבא.

לפיכך חס הקב''ה על עמו ועל חסידיו ונתן להם הקב''ה להתכפר בהן השגגות, וכשאין בית המקדש קים משלח עליהם יסורין למרק מהן אותן שגגות ולהתכפר ביסורין, כדי להיותן נקיים לעולם הבא, כשם שהקרבנות אהבה וחמלה על ישראל ולקרבן תחת כנפי השכינה, שנאמר (''שמות'' כט): ''עלת תמיד לדרתיכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אועד לכם שמה. ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים.

טו. עקר הקלקול בחטא הוא צער השכינה

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב' מאמר ''הרהור תשובה'' פרק ג') וזה לשונו: ופגם השלישי העקרי הוא אשר מובא בספרי המקבלים בסוד (''קהלת'' ג): ''הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר'', והוא סוד ה' אחרונה שבשם שנקראת שכינה כביכול, אשר זה היה תכלית הבריאה להתגלות בחינת הקדושה שהוא השכינה כביכול הנקראת אם הבנים ונקראת כנסת ישראל, אשר נמשך מאור הקודש הזה שהוא שרש נשמת בית ישראל תכלית כל הבריאה ותכלית בריאת כל העליונים ותחתונים.

וכשישראל חוטאים חס ושלום, גורמים שנפרד ה' אחרונה שבשם מהו' ונתבטל היחוד חס ושלום. ובזה גורמים צער השכינה בלי שעור כי נחשך הנשמה ונפגמה. והשכינה מקבלת על עצמה צערן של ישראל, כי אפילו בזמן שרשעים בצער שכינה מה אומרת (''חגיגה'' טו, ''סנהדרין'' מו). וגם חלק השפע המגיע לה אינה מקבלת כביכול, מחמת שרצונה ומגמתה להשתתף בצערן של ישראל. ואלו היינו משיגים אחד מאלפי אלפים ורב רבי רבבות אפס קצת מגודל צער השכינה, לא היה כח בידנו לסבל אפילו רגע, כמובא בספרי הקודש.

ועל-ידי צער השכינה וירידתה כביכול, נמשך צער לניצוצי קודש בסבת ירידתן בין החיצונים, ונמשך צער וגלות וטלטול לנשמות נדחות דאזלין ערטילאין מדחי אל דחי, (ה' ירחם עליהם ועלינו במהרה דידן אמן.) ונמשך על-ידה צער למלאכים ולנשמות הנקראים עלמין דילה, ונמשך על-ידי זה צער למשיח צדקנו הסובל ומקבל על עצמו להשתתף בצער השכינה ובצערן של ישראל, כמו שכתוב (''ישעיה'' נג): ''והוא מחלל מפשעינו מדכא מעונתינו'', וכתיב (שם): ''אכן חלינו הוא נשא ומכאבינו סבלם''.

לכן, תכף בהעלות על לב האדם לשוב בתשובה לפני ה', תכף יתבונן במחו ולבו האיך הקציף לה' שנפרד ממנו על-ידי עוונותיו כי זה עקר הכאב ויסורי הנפש על התפרדותה מבוראה ויוצרה. ולא עוד אלא שנפרדו על-ידי חטאיו כל ד' אותיות הוי''ה, הכל לפי ערך נפשו וערך חטאיו. ועל-ידי זה נפגמו כל השמות הקדושים ונמשך פגם לכל העולמות. והפגם השלישי שגרם צער לה' אחרונה שבשם, שהוא גלות השכינה לירד לבין החיצונים לזון אותם לפרנס אויבי ה', וזה פגם גדול ונורא שאין כערכה.

ותכף בעלות זה אדם בלבבו, יתחרט ויתנחם על זה בלבו על שגרם על-ידי עוונותיו שנפרד מה' וגם פגם לד' אותיות הוי''ה ברוך הוא וגרם ירידת וגלות השכינה כביכול. ויתן על לבו בושה וחרטה על זה, ואחר כך יקבל על עצמו להזהר מכאן ולהבא בכל כחו מלקצף את ה' ולהמרות פי רצונו. ויבקש מה' עזר וסיוע לזה להיות בעזרו שלא לחטא לפניו עוד. וזה הוא עקר מצות התשובה, ואז על-ידי זה יקויים בו שני פרטים של תשובה: האחד הוא החרטה, שנקרא נחמה, כדכתיב (''ירמיה'' ח): ''אין איש נחם על רעתו'', וקבלה על להבא.

ותכף בהעלות אדם זאת על לבו, תכף מרגשת זאת שרש נשמתו בשמים, כי אין לך מעשה והרהור טוב אשר פרוח יפרח תכף למעלה כמו ההרהור תשובה אשר חשוב בשמים יותר מהכל, כי כל העולמות משתוקקות אל זה, וכל שכן שרש נשמתו אשר השפלה מכבודה בסבת האדם וחטאיו. ותכף עולה זה ההרהור למעלה עד עולם הבינה שרש התשובה. וכל שכן אם ההרהור תשובה הוא בפנימיות ומעמק הלב, ואז בא על-ידי זה ההרהור לבושה, שיבוש מהקב''ה על ידי מה שגרם, וכל שכן שנתרבה עליו הבושה עד שבוש להרים פניו לפני ה'.

טז. מאיזה גיל נענש אדם על עוונותיו

בגמרא (''שבת'' פט) איתא שאין בית-דין של מעלה מענישין אלא על עוונות שמעשרים שנה ומעלה. ומקשה בספר ''טהרת הקודש'' דאם כן העולם הפקר ויוכל אדם לעשות כל תועבות שבלבו עד עשרים שנה, כי בית דין של מטה אין דנים היום, וכן עוונות שנעשו בפחות מגיל י''ג שנים. לפי זה כל שכן שאין אדם נענש, ואם כן חלילה התרה הרצועה לעשות כל אשר בלבבו.

וכתב שם (חלק ב' מאמר ''כניסה לתשובה'' פרק ב'), כי בודאי אדם נדון גם על מה שעושה קודם עשרים שנה ענשים גדולים, כי על זה נקראו חטאת נעורים, שהוא החטאים אשר אדם עושה קודם עשרים שנה שנקראו ימי נעורים, ועל זה צריך האדם לסבל כל ימי חייו ובפרט בעולם העליון, וגם על מה שעשה קודם שלש עשרה שנה אדם נדון, וגם על מה שעשה קודם שבע שנים שנקרא קודם ימי שני החנוך, כדמצינו בזהר הקדוש'' (''שלח'' קעא) שדנו אותו ינוקא בבית דין של מעלה על שהלבין פני רבו בקשיות שהקשה לו ולא ידע להשיב ולא הלך לרב אחר, עיין שם.

וכן מצינו ב''ספר הגלגולים'' (לרבנו חיים ויטאל) שעל מה שקלל את אמו בימי קטנותו צוה לו רבנו האר''י ז''ל להתענות ג' ימים רצופים. וכן על בטול תורה של ימי בחרותו צוה לו להתענות ולסגף את עצמו שתי שנים ומחצה, וכן על מה שארע לו אנס ביום חפתו, והכל היה קודם עשרים שנה ובימי קטנותו.

וגם מובא ב''ספר חסידים'' (סימן תרצב) וזה לשונו: אחד בא לפני חכם. אמר ליה: ''זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים''. אמר: ''שמא איני צריך תשובה לשלם הגנבות, כי כשחטאתי לא הייתי בן י''ג שנים ויום אחד?'' אמר ליה: ''כל העוונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם, שהרי יאשיהו שב מכל עוונות ושלם כל אשר דן שלא כדין, שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו'', עד כאן לשונו.

וכן בספר הקדוש ''דברי חיים'' (פרשת ''כי תבא'') מביא שם, שרבנו הקדוש רבי אלימלך זצ''ל עשה תשובה ושרף את ידו על אשר הכה על שדי אמו בעת שינק ממנה.

וכן מובא בשו''ת ''נודע ביהודה'' (מהדורא תנינא ''יורה דעה'' תשובה קסד) וזה לשונו: הנה אם שיך בקטן חרדת הדין כבר דברו מזה בשו''ת ''עבודת הגרשני'' ו''חות יאיר'' ועיין תשובת ''חכם צבי'' סימן מ'' ז וסימן מ''ט וסימן נ'. ולדעתי גם כן לא מסתבר שלא יהיה שום ענש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם. ולדעתי, הכוונה שבעולם הזה אין הקב''ה עונשו בחייו קודם עשרים שנה, אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת, אפלו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עברה, צריך לסבל כפי מעשיו.

ומה שדרשו במסכת ''שבת'' (דף פט) שיצחק אמר דל עשרים דלא מענשת עליהו גם כן לא קשיא, כי לא עם המתים יתוכח אז הקב''ה רק עם החיים יתוכח. וכן מוכח מתשובתו של אברהם שאמר, ימחו על קדושת שמך, ופרש רש''י שיתקדש שמך בעולם משתעשה דין בעוברים על דבריך, עד כאן לשון רש''י. ואטו כשנעשה דין במתים לאחר מיתה מתקדש שמו בעולם, הלא אין דבר זה גלוי בעולם הזה, וכיון שעם החיים יתוכח שפיר אמר יצחק דל עשרים וכו', עד כאן לשונו.

וכן בשו''ת ''חתם סופר'' (''יורה דעה'' תשובה קנה) וזה לשונו: ומה שרמזת והיא ''דזא הגיעה לעשרים שנה, נראה דעתך שאינה בת-ענשים למעלה, זה לא נמצא בש''ס רק בדרושי אגדה. וכבר כתבו מזה האחרונים שאין לסמך על זה כלל.

רק החלוק הוא. כי אינו דומה הדין שאדם נדון על עברות של קודם עשרים מלאחר העשרים שנה, כי לאחר עשרים שנה הענשים המה קשים ביותר, מפני כי הפגם נוגע יותר למעלה בעולמות ומקומות גבהים מהפגמים של קודם עשרים שנה. אך עם כל זה, הפגם חס ושלום גדול מאד וצריך תיקון גדול. ופגם של אחר י''ג שנים אינו דומה לפגם של קודם י''ג שנה. וכן הפגם של קודם היותו בן שבע אינו דומה לפגם שלאחר שבע שנקראים ימי חנוך. והיו צדיקים שעשו תשובה גם על מה שעשו בהיותם מוטלים עוד בעריסה, כאשר הבאתי לך לעיל מרבנו אלימלך ז''ל.

ותדע אחי, כי יש חלוק באדם בין ימי ילדותו וימי נעורים או ימי פעוטות לבין העשרים ולמעלה, וכן מימי ארבעים שנה ולמעלה, כמובא ב''מגיד מישרים לבית יוסף'' (פרשת ''ויקהל'') וזה לשונו: חובין דאדם חטי עד מ' שנין דאיבון שני בחרות לא אתפס עליהו כלי האי כמו האי דחטי בתר מ' שנין דשריאו ימי הזקנה, עד כאן.

יז. גודל העונש למומר לעברה אחת

כתב החפץ חיים זצ''ל: ההתמדה על העברה מורה על חלול השם ועל בזוי מצוותיו ובטול דבריו, והוא הנקרא מזיד, ועליו נאמר (''במדבר'' טו, ל): ''והנפש אשר תעשה ביד רמה'' וגו'. ולא עוד אלא שההתמדה על העברה אפילו היא קטנה הולכת ומתגדלת בהתמידו עליה, כמו שאמרו חז''ל: ''יצר הרע בתחלה דומה לחוט של בוכיא ולבסוף דומה לעבות העגלה, שנאמר: ''הוי משכי העון בחבלי השוא וכעבת העגלה חטאה''. ואמר חכם אחד: ''אין קטנה שבעברות עם ההתמדה ולא גדולה בהם עם בקשת המחילה, כלומר: אם עבר אדם אפילו הקטנה שבעברות ומתמיד עליה אינה נחשבת קטנה אלא גדולה ואפילו אם עבר אדם גדולה שבעברות ומבקש עליה בכל לבו ומתחרט עליה ושב לפני המקום אינה נחשבת גדולה אלא קטנה והקב''ה מוחל עליה.

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א' מאמר ''כניסה לתשובה'' פרק ג') וזה לשונו: ובפרט למי שהוא מומר לדבר אחד מן התורה, שאינו חושש בקביעות לאיזה דבר אסור פרטי, כמו מי שהוא רגיל לקצץ הפאות בתער כסדר שנקרא גם כן מומר, כמובא ברמב''ם ז''ל (''הלכות תשובה'' פרק ג' הלכה ט), כי אם עובר כסדר על איזה אסור מן התורה או אפילו על דבר קל מדבריהם או ממנהגי ישראל, נמצא עוקר דבר מן התורה חס ושלום או מדברי רז''ל, ואז ענשו גדול למאד חס ושלום.

יח. חיוב התשובה ממדות רעות

מובא בספר ''אור יחזקאל'' וזה לשונו: וכתב עוד הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'' הלכה ג): ''אל תאמר שאין תשובה אלא מעברות שיש בהם מעשה, כגון: זנות וגזל וגנבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו (דעות רעות הינו השקפות שאינם לפי דרכי התורה. כל הספקות בדברים שאינם דרכי התורה אף הם מכלל דעות רעות) ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן, מן הכל צריך לחזור בתשובה. ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהם מעשה, שבזמן שהאדם נשקע באלו, קשה מאד לפרש מהם.

והדברים נוראים לפי מה שנתבאר לעיל בדברי הרמב''ם מה הוא גדרה של תשובה: שיעזב חטאו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד. ותשובה זו חיבת להיות אף ממדות ותכונות רעותי שהרי כתב הרמב''ם: כשם שצריך תשובה במעשים, כן צריך תשובה במדות, ו''כשם'' הינו אותה מדרגת תשובה. היעלה על הדעת לאמר כי שבים אנו בתשובה על זה, והרי עזיבת מדה אחת שהיא תכונת הנפש קשה היא לאין ערך?! ראשונים שהיו חפצים להזהר ממדה מסימת כגון מדת הכעס וכדומה היו עושים גדרים לתקופה מסימת על-ידי שבועות ונדרים וכו', ורק על-ידי זה יתכן לעקור איזו מדה. אבל פשוט שסתם בעלמא ללא עבודה וטרח אין אפשרות כלל של תשובה. נמצא כי כל הודוי ואמירת ה''חטאתי'' איננה תשובה כלל אלא מעשה חקוי גרדא.

יט. לשוב מעוון קנאה ועין הרע

עוד שם: עומדים אנו כבר סמוך לראש השנה ומחיבים אנו להכין את עצמנו באיזה הכנה לקראת יום הדין. מובא בשם הגאון רבי ישראל סלנטר ז''ל (מכתב ז) שחיב האדם ללמד ''שערי תשובה'' לרבנו יונה בימי האלול, וביותר נראה לי שמחיבים אנו ללמד את המדרגה העשירית בשער השלישי שבו מבאר רבנו יונה אותם שאין להם חלק לעולם הבא. וכל שלא למד אינו יודע היכן מצבו בעולם. הנה למשל ענין שונאי השם, לו נאמר לאחד מאתנו כי הוא בכלל שונאי השם, בודאי שלא יאמין כלל לזאת, שהרי היאך יעלה על-הדעת שנמצא הוא במדרגה גרועה כל כך, ומה תקוה לתשובה יש למי שהוא בכלל שונאי השם. אמנם כאשר נעין בדברי רבנו יונה נראה כי נקל הוא מאד להיות רחמנא לצלן מאותם כתות של שונאי השם.

וכתב רבנו יונה (קס): וענין שונאי השם נמצא לפעמים גם באנשים שהם עושים המצוות ונזהרים מכל עבירה במעשה ולשון אם נפשם רעה ובקרב לבם יקשה להם כאשר חבריהם עוסקים בתורה וירע בעיניהם בהיות בני אדם עובדים את ה' ויראים מלפניו. ובאמת פשוט הוא, ומי הוא אשר אין לבו רע בראותו את חברו עוסק ומצליח ומתעלה בתורה, והלא מדת הקנאה סובבת ומקיפה אותנו, וכל אחד מקנא בבני אמנותו: אנשי העולם, ששאיפתם עולם הזה, ממון ונכסים, מקנאים בבעלי העושר; ובן-תורה ששאיפתו עליה ברוחניות מקנא בבן-תורה אשר רואה שהצלחתו גדולה משלו, וטבעי ומכרח הוא. ולהפך: כאשר אחד אינו מקנא בבני תורה, הרי זה ראיה שאינו מכללם ואין לו שאיפה כלל להצלחה ברוחניות - אם לא בעת אשר עקר מנפשו לאחר עמל ויגיעה מרבה את מדת הקנאה.

ובעת אשר תורה תופסת אצלו מקום חשוב, הרי בהכרח בעל קנאה הוא. הנה קרח קנא במשה רבנו עליו השלום, כי רצה ושאף לכהנה גדולה.

ועל אנשים אלו, אשר מקנאים בחבריהם בהצלחתם בתורה ויראת שמים, כתב רבבו יונה שהם מכלל שונאי השם, שהרי כבוד שמים הוא כאשר מתעלים ברוחניות, ואם בגלל מדת הקנאה שבלבבו אינו רוצה שיתעלו אחרים בתורה ויראת שמים נמצא שהוא רוצה במעוט כבוד שמים ולכן הרי הוא מכלל שונאי השם, כאשר תאמר על האיש אשר לא יחפץ שיכבדו בני אדם את המלך ויעבדוהו, כי הוא שונא את המלך.

והוסיף עוד רבנו יונה: וכן האנשים אשר עינם צרה בכבוד תלמידי חכמים הישרים והצדיקים ושונאים עטרת תפארתם, אף בשעה שגם הוא תלמיד חכם וכבודו פחות מכבוד אחרים, הרי עינו צרה בכבודם. וכן כתוב (''שמואל'' ח): ''כי לא אתי מאסו ממלוך עליהם''. וזו הערה נפלאה, שבעת שבני ישראל בקשו מלך בימי שמואל הנביא כתיב: ''וירע הדבר בעיני שמואל''. ואמר לו הקב''ה: ''כי לא אתך מאסו כי אם אותי''. ואף הנביא לא הרגיש בכך ולא תבע זאת מבני ישראל? וה' יתברך הוא שהעיד על זה שבקשת המלוכה היא פגיעה בכבוד שמים, והם מכלל שונאי השם, שבשעה שאין הם רוצים בהנהגת הנביא שהוא הנהגת ה' יתברך, אינם חפצים בהדרת קודש יראתו ואשר ירבון מאד עבדיו ויראיו, הרי הם מואסים בכבוד שמים. ומכלל שונאי ה' יקראו.

ואומר רבי אלימלך מליז'נסק, שהמבחן היותר גדול לאדם אם יראת שמים בקרבו הוא כאשר רואה את חברו מתעלה בתורה ויראת שמים. אם טוב לו בזה ואין עינו צרה בו, אלא אדרבה שמח הוא בראותו עובדי ה', סימן גדול הוא ליראת שמים שבקרבו.

כ. לשוב מעוון אפיקורסות

תוכן העניינים

שובה ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה