פרק ב' - מעלתה של תשובה וכחה
מחיה המתים: יכוון שעיקר תחיית המתים הוא מה שחותר הקב''ה חתירה תחת כסא כבודו להחזיר בתשובה לפושעים שהם כמתים בחייהם,ועל-ידי התשובה חוזרים וחיים... (''פלא יועץ" בספר "בית תפילה'')
א. גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם
איתא ב''יומא'' (פרק יום הכפורים דף פו): גדולה תשובה שהיא מביאה רפואה לעולם, שנאמר (''ירמיה'' ג, כב): ''שובו בנים שובבים ארפה משובתיכם''.
מבאר המהר''ל (ב''נתיב התשובה'' פרק ב'): היות שהאדם נברא מתחלה בלא חטא, וכשחטא וחזר בתשובה הרי הוא חוזר להתחלתו, לכן מדה כנגד מדה יתרפא מחליו שהרי נולד בריא וחלה, והחלי מחמת החטא, וכשחזר מהחטא הרי הוא חוזר לתחלתו ונהיה בריא כבתחלה.
וכן בזה מבאר המהר''ל דברי ר' לוי: גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'', וזה לשונו: יש לך לדעת, ענין התשובה שהוא שב אל ה' ומסלק עצמו מן החטא, התשובה הזאת אי אטשר רק כאשר יש לו פשיטות [מלשון לפשט עצמו] מן החטא לגמרי. וזה שאמרו: ''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'', כי משם התחלת הוית האדם. וכבר אמרנו שהתשובה היא שחוזר האדם לתחלתו וכו', עד כאן לשונו.
ונראה לפרש דבריו כך על-פי משל לאדם שחטא למלך בשר ודם ופשע נגדו וקלקל בענין מסים, כגון: שלא העלה מס המלך הקצוב לשלם, וכדי לרצות את עוונו התחיל להתנהג מעתה כהגן ולעשות לפנים משורת הדין. אולם את אותו קלקול מסים שקלקל לא תקן אלא נזהר רק מכאן ולהבא בדברים אחרים ובנחת-רוח למלך במה שיוכל. לכן בודאי שלא יקבל פיוסו לרצות את המלך כל זמן שהקלקול קים ולא בא על-תקונו, אפילו יעשה מה שיעשה מדברים אחרים לא יקבל עד שיתקן את אותו קלקול שעות.
כן הוא החוטא שקלקל. במה יוכל לתקן את מה שקלקל אם לא חזר בתשובה, והרי אם לא יעשה תשובה ולא יביע חרטה וודוי על חטאו אלא רק יתן מעתה צדקה רבה או יעסק בתורה יותר וכדומה ואלו הבעת חרטה על עצם הקלקול וודוי והבטחת קבלה על העתיד לא יבצע - הרי חטאו עומד ובמה יכפר לו?! הרי שלתקן את החטא ולשוב שיהיה כמתחלה כאלו לא חטא אין שום שחד מצוה או שחד תורה וצדקה שבעולם, רק תשובה שבזה הוא מטפל בגוף הקלקול ומתקנו ולא רק עושה דברים אחרים שאין נוגעים לעצם הקלקול.
ואפשר שזוהי כונת המהר''ל: ''התשובה היא התפשטות מן החטא'', כי להתפשט מן החטא צריך לתקן את גוף הקלקול עצמו ולא שיעסק בדברים אחרים וישתמט מעצם החטא. יוצא שחזרת החוטא לתחלתו ולשרשו עד שיחשב לו כנולד עתה הוא רק על-ידי מצות התשובה שהיא התרופה הישירה לפצע העוון. וזהו שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, כי משם תחלת הוית האדם, והכוונה שיגיע למצב של תחלת בריתו ויתקן כאלו לא חטא כלל, וזהו רק על-ידי התשובה, ולכך: ''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד''.
וזהו גם: ''גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם'', שהרי האדם בחטאו מתקלקל ומקלקל את העולם עמו, כמבאר בחטא אדם הראשון שקלקל את כל הבריאה. ובתשובה מביא רפואה לעולם, שמשיבו לתקונו כקודם החטא.
רבי יחזקאל לוינשטין היה אומר: התשובה אין משמעותה רק אמצעי למחית עוונות אלא פרושה של התשובה שהיא מצוה; מצוה מצד עצמה, חוץ מהתועלת שבה שנמחלים העוונות. ויש לכל מצוה סגלה מסימת, אולם סגלת מצות התשובה שונה לגמרי, כי מצוה זו היא מצותו של הקב''ה, שהרי נבראת קודם שנברא העולם. וכן אמרו ''שאלו לחכמה'' וכו' ורק הקב''ה השיב, בראתי תשובה, והיא בריאה מיוחדת ממנו יתברך.
ועוד היה אומר רבי יחזקאל ז''ל, כי מעלת התשובה שעל-ידה משיגים דבקות ממש בה' יתברך. ומעלה זו מיוחדת בתשובה למעלה משאר המצוות. שעל-ידי שאר המצוות מתעלים ומגיעים למדרגה מסימת, אולם במצות התשובה מתעלים ומתרוממים עד לדבקות ממש. והוא שנאמר: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך''.
ב. גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם
כתב הרמב''ם שלא נתאוו הנביאים והצדיקים לימות המשיח אלא כדי שיהיו פנויים לעסק בתורה ללא מפריע ועל שעבוד אמות העולם, עד כאן.
הרי שעקר הגלות הוא גלות הנפש והתרחקותה מה' יתברך. והוא פשוט. אוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. הרי שעקר הגלות הוא שהבן נתגרש משלחן אביו בסבת חטאו, וממילא עקר הגאלה הוא שיבת הבן לאביו והתקרבותו אליו.
כשחטא אדם הרי הוא משתעבד ליצרו הרע והרי הוא בגלות ומשעבד למלך זקן וכסיל, עבד לרצונותיו, לתאוותיו, אינו בן-חורין לנהג במעשיו כפי ששכלו מחיב. ועקר הגאלה בתשובה; על-ידי התשובה ותקון החטא הרי היא הגאלה האמתית לנפש. וכשם שיש גלות כללית לעם ישראל ועתידה להיות גאולה כללית, כן יש גלות וגאלה פרטיים בחטאי האדם ובחזרתו בתשובה.
וכתב הרמב''ם: וכבר הבטיחה התורה שעתידין ישראל לעשות תשובה, וההבטחה מבארת שהרי בטוחין ישראל שיגאלו. ועקר הגאלה הוא מגלות הנפש, כמו שכתב הרמב''ם שלא נתאוו לימות המשיח אלא לעסק בתורה באין מפריע, והוא גאלת הנפש. וגאלת הנפש היא רק על-ידי תשובה שבזה נגאל משעבוד הנפש וגלותה ונבוא לחרות. ואם כן הא בהא תליא והבן.
ולכן ''גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם'', כי הגאלה לעולם היא החרות מיצר הרע ולב פנוי לעבודת ה', כמבאר ברמב''ם לעיל. והאדם בתשובתו וחזרתו מחטאיו מכשיר בגאלתו הפרטית את עצמו לזכות לגאלה הכללית שיהא ראוי לה וכן הוא מקרב את הגאלה הכללית שתלויה בתשובה. וכמו שאמרו רז''ל: אין ישראל נגאלין ואין הדבר של הגאלה תלוי אלא בתשובה.
וראה שחז''ל אמרו: מביאה גאולה ''לעולם'' וכן רפואה ''לעולם''. וכן יותר מזה אמרו: אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: ''גדולה תשובה שאפילו יחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם''. ולכאורה איך בכח יחיד לפעל עבור כל העולם?
ואפשר על-פי מה שמסביר ה''אור יהל'' את מאמר חז''ל: ''אם ראית דור שמתרפין מהתורה, עמד והחזק בה ואתה נוטל שכר כלם'', שבדור שכלם מתרפין מהתורה וקם אחד ומתחזק בדברי תורה יש בתורתו נחת רוח רבה כל כך לשמים כאלו היו כל העולם כלו עוסקין ומתחזקין בדברי תורה. הרי שזכה לכל העולם כלו, כי זה היחיד ומיחד שהולך נגד זרם של כל העולם בודאי לא בקלות מצליח לעשות זאת.
והראיה מפינחס שקנא לה' וכתוב בו: ''ויכפר על בני ישראל'', והוא יחיד שבזכותו מחלו לכל ישראל. והרי בזה באור לכך שיחיד ששב בתשובה שלימה, ומסתמא תשובה של מסירות נפש בכל כחו, מביא במסירות נפשו גאולה לעולם ורפואה לעולם ומוחלין לו ולכל העולם כלו.
ובדרך רמז כתב בספר ''עבודת פנים'' וזה לשונו: ''גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כלו'' (''יומא'' פו:). הרמז, יחיד גימטריה לב, והאדם נקרא עולם קטן, שאפלו עשה תשובה רק בלב ומתחרט באמת על עוונותיו מוחלין לו, הינו: לכל האברים במעשה.
ג. גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: ''גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם''. ויתבאר על-פי מה שכתב מוהרח''ו ב''שערי קדושה'' בחלק א' שער א': ''ואמנם מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על-ידי קיום התורה הכלולה מתרי''ג מצוות כדמיון תרי''ג אברי הנפש וכו'. וכל אבר מרמ''ח אברים נזון ממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר, וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס לאותו מצוה יחסר מזונו וכו'.
ונמצא האבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו, אזי יתלבש בו רוח טומאה במקום רוח הקדושה שנסתלקה וכו'. וזהו ענין ''רשעים בחייהם קרויים מתים'', כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלקים חיים ושורה עליו המות אבי אבות הטומאה, רחמנא לצלן'', עד כאן לשונו.
הרי שחיותו של האדם מצד שפע הקדושה תלויה במצוות, ומיתתו בחייו של הרשע נמשך חיותו מהטומאה, וכששב לה' ממשיך על עצמו שפע קדושה וחיים ומסלק מעצמו רוח הטומאה שממנה תוצאות מות.
וכן מובא בשער מאמרי רשב''י: ''כי הרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגיהנום בחיים חיותו, כי בעת יצירתו נפחה בו נשמתו בקרבו, ובהיותו חוטא מוריד נשמתו דרך מרגלותיו ונשקעת בגיהנום בחייו. וכפי בחינת עוונותיו יורדת נשמתו כך מדרגות. ולכן בחייו קרוי מת, עד שכשמרשיע לגמרי נופלת נשמתו עם כל מדרגותיה לגיהנום, ולא נשאר בגופו שום מדרגה מנשמתו להחיותו והרי הוא מת'', עד כאן. הרי שאריכות החיים תלויה בתשובה ובמעשים טובים.
פעם באו אל הבעל שם טוב קרוביו של אדם ששכב על ערש דוי ובקשוהו שיבקש עליו רחמים. נענה הצדיק לבקשתם והלך אל בית החולה לבקרו. האיש שכב כמת על מטתו, גופו כחש עד שעורו נמתח על עצמותיו, כח הדבור נטל ממנו, והרופאים אמרו נואש לחייו.
הביט בו הבעל שם טוב ובקש להביא לו מעט מרק בשר. באטיות ובזהירות רבה השקה את החולה במרק, ולהפתעת הנוכחים התאושש החולה, פניו קבלו גון של חיים וכשר הדבור חזר אליו. בסבלנות אין-קץ הוסיף הצדיק להשקותו סמי מרפא עד שהבריא האיש לחלוטין. הרופא, שבטוח היה במותו של האיש, נדהם למראה הנס ושאל את הבעל שם טוב באיזה סם פלאים רפא את החולה שאיבריו חלו במחלה שאין מרפא לה. ענה לו הבעל שם טוב: ''אתה הסתכלת ובדקת את החולה מבחינה גשמית, הבטת על איבריו, ואני ראיתי את צדו הרוחני, דברתי עם נשמתו. יש לאדם רמ''ח איברים ושס''ה גידים, וכנגדם יש רמ''ח מצוות עשה ושס''ה מצוות לא תעשה. כשאדם פוגם באחת המצוות, מתקלקל האיבר או הגיד שכנגד אותה מצוה. וכשאדם חוטא מאד ועובר על לאוים רבים, מתקלקלים חיים. כשראיתי את מצבו האנוש של החולה, פניתי אל נשמתו ודרשתי ממנה לקבל עליה תשובה. הסכימה הנשמה והבטיחה לחזר בתשובה שלימה, ומיד נרפאו כל האברים והגידים ויכלתי לרפא את האיש לגמרי''.
פעם אחת בא רב אחא לעיר קטנה בשם ''כפר טרשא''. אך נכנס לאכסניא ומיד נתפרסם דבר בואו של האורח היקר והחשוב. באותם ימים השתוללה בעיר מגפה, רחמנא לצלן. התאספו אנשי העיר ובאו אל רב אחא וספרו לו על הצרה אשר מצאתם ובקשו ממנו שיעזר להם.
צוה עליהם רב אחא שיבחרו ארבעים תלמידי חכמים מטובי העיר, והוא חלקם לארבעה מנינים, הציבם בארבע רוחות העיר, מנין אחד בכל צד, ואמרו את פרשת הקטרת בכוונה גדולה וכמו כן את הפרשה בתורה על אהרן הכהן שעצר את המגפה על-ידי הקטרת. וגם רב אחא הלך עמהם ושתף עצמו באמירת פרשת הקטרת.
עצתו של רב אחא נשאה פרי, המגפה נעצרה והמחלה חלפה. רב אחא חזק את לבם של אנשי העיר שלא יתהלכו בעצבות ובפחד, כי שמע בת-קול מן השמים מכרזת וגוזרת בפקדת ההשגחה העליונה שהמחלה המתהלכת בעיר תחלף משם כליל. בלילה נאמר לרב אחא בחלום, שהיות שהציל את אנשי העיר מן המגפה, מטל עליו חוב קדוש להציל גם את נפשותם ולהחזירם בתשובה על חטאיהם הרבים, ובעקר מן החטא של בטול תורה, שכן אין בעיר תינוקות של בית רבן העוסקים בתורה.
השתדל רב אחא ליסד בעיר ''חדרים'' ותלמודי תורה, הושיב בהם מלמדים והם הרביצו שם תורה לילדי ישראל. כמו כן התקין כל מיני תקנות, גדרים וסיגים. ועל-ידי כך חל שנוי גדול לטובה בחיי הדת של העיר. לאות תודה עשו אנשי העיר לכבוד רב אחא סעדה גדולה, והוא דרש לפניהם ועוררם לתשובה. אחר החליטו לזכרון לדורות לשנות את שם העיר ל''מתא מחסיא'': ''מתא'' הינו עיר בארמית, ''מחסיא'' הוא צרוף של שתי תבות: ''מחי - מסי''; ''מחי'' הינו הכאה, ''מסי'' הינו רפואה, כלומר שעל-ידי המכה שקבלו ממחלת המגפה באו לידי רפואה גדולה, שהיא תלמוד תורה. הרי לך שגדולה תשובה שמביאה רפואה וחיים לעולם.
ד. המתחזק בתשובה נוטל שכר כל המתרפים
איתא ב''ירושלמי'' (סוף ''ברכות''): ''אם ראית דור שמתרפים מדברי תורה, עמד והחזק בה ואתה נוטל שכר כלם''.
מסביר רבי אהרן קוטלר זצ''ל, דהרי כל קיום הבריאה הוא על-ידי התורה, ואם אתה לומד תורה אתה מקים את העולם על-ידך, ואלו שמתרפים - חיים בזכותך, ולכן אתה נוטל שכר כלם.
טעם שני, אומר רבי אהרן זצ''ל, כי ככל שיש רפיון בדור, קשה נסיון המתחזקים בכפלים משום שהאוירה עמומה, והמתחזק הוא יחידי נגד רבים. יחיד שקם בגבורה נגד זרם משפחתו, קרוביו וידידיו ומחליט: ''אני מקבל עלי על מלכות שמים'', כמה מלעיגים קמים עליו, כמה שונאים? כמה מחלקת מאשתו, ממשפחתו ומשאר אנשים המקנאים באשר שלו. והעומד תקיף נגד כלם מגיע לו שכר נגד כלם.
ולפי זה יובן מה שמובא בגמרא: ''זוכה נוטל חלקו וחלק חברו בגן-עדן, לא זכה נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנום''. הזוכה נלחם ומקים את הבריאה במלחמת יחיד נגד רבים והרבים חיים בזכותו, כאמור, וכן נסיונותיו מתרבים בגלל האחרים, ולכן מגיע לו שיטל חלקם גם כיון שהם הגדילו לו את תקף הנסיון. והרי לא רק שגבר על יצרו הפרטי שלוחם נגדו אלא גבר גם על יצר הרע של כל חבריו וקרוביו. ולכן מגיע לו חלקם כי לחם נגד יצרם. והם שלא זכו נוטלים חלקם וחלקו בגיהנום, כי לא חטאו רק לעצמם אלא החטיאו את אחרים על-ידי התרפותם מהתורה ומהמצוות. וכל שכן בלעגם לשומר מצוות, ולכך יטלו חלקם וחלקו.
ה. מעלת התשובה
וכתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק שני מאמר ''פתח התשובה'' פרק ג') וזה לשונו: ספר וראה דברי רז''ל בגמרא וב''זהר'' ובמדרשים, כמה חביבי קמיה. קודשא בריך הוא אדם השב אליו, אפילו פגם מה שפגם ומרד והכעיס לבוראו עד לתכלית, אין דבר עומד לפני התשובה חס ושלום, אלא אדרבה כמובא ב''תנא דבי אליהו'' (זוטא פ''ט): מכאן אמרו, אפילו הגדיל אדם הרבה עברות זו למעלה מזו ואחר כך הוא חוזר בתשובה וכו'. אומר הקב''ה הריני עמו ברחמים והריני מוחל לו על כל עוונותיו. ומובא ב''מדרש רבה'' (''נשא'' פ''י), אמר ר' יוחנן לא עוד אלא כל עברות שעבר, הקב''ה מונה אותם לו זכיות. הדא הוא דכתיב (''תהלים'' מה): 'מור ואהלות קציעות כל בגדתיך'' - כל בגידות שבגדת בי הרי הן כמור ואהלות בזמן שהן קציעות, עד כאן לשונו.
הרי שהקב''ה סופר ומונה כל העברות שעבר עליהן ועושה אותן לזכיות, ונעשה לריח בשמים ותענגות עליונים כל העברות שלו לגבי קודשא בריך הוא, כדכתיב: ''מור ואהלות'', שהמה מיני בשמים טובים ויפים, ''כל בגדתיך'', המה הבגידות שבגדת לפני ה' כנ''ל. אם כן, אין לשום אדם להתיאש חס ושלום ולומר שממילא אין נפקא מנה כיון שמרדתי כל כך לפני בוראי, וכי אזכה לתקן כל זאת. חס ושלום! כי הקב''ה מונה הרגעים וממתין כביכול על השעה שיפנה האדם לבבו לה' וישוב בתשובה לפניו, כי אפילו הרהור תשובה הוא חשוב מאד לפני ה' יתברך.
ומובא ב''זהר'' ''בראשית'' (דף קכט) וזה לשונו: זכאה אנון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קודשא בריך הוא מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, עד כאן לשונו. ודבורים אלו מבהילים הרעיון שבעל תשובה יש בכחו לעשות ברגע אחד, מה שלא יכול הצדיק הגמור לעשות בשנים רבות.
ועוד מובא בתקונים (דף קטו), וזה לשונו: זכאין אנון מארי דתיובתא דנחתי' לה [שהשכינה שורה עליהם] בכל יומא ושעתא ורגעא לא זזת מניהו בכל אתר, דעליהו אתמר (''משלי'' ו): ''בהתהלכך תנחה אותך'' וכו', ולא אית ליה עליהו יומא ידיע כגונא דאחרינין דלא נחתא עליהו אלא בשבתות ויומין טבין אבל מארי תיובתא לא זזת מניהו לעולם, עד כאן לשונו. הרי מה שזוכין כל ישראל אפלו תלמידי חכמים לנשמה יתרה בשבת, זוכה בעל תשובה אפילו בימות החל לקדושה גדולה ונוראה כזאת.
עוד שם: פרשו הצדיקים כי אין שכחה לפני כסא כבודך, כי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, ומי שעוסק בתשובה כל כך עד שמגיע תשובתו עד כסא הכבוד, אז אין שום שכחה וזוכה לזכרון. ויהי רצון שיזכנו ה' וישימנו מחלקם של אלו הבעלי תשובה ולכל הפחות המקצת מהם, עד כאן לשונו.
וכתב בספר ''ראשית חכמה'', שכמו הנאמר במשנה ''אבות'': ''כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה'' וכו', כן הוא בבעלי תשובה ששבים באמת, והביא פסוק מפרש על זה.
ו. מה פועל בעל התשובה בתשובתו
כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב' מאמר ''פתח התשובה'' פרק ד'): ועל-ידי כח התשובה אשר מתעורר איזה רשע פתאם לתשובה ובכח התרגשות, בזה נעשה רעש גדול בשמים, ומזה הרעש נופל פחד ובהלה על כל כוחות החיצונים, ותאחזמו חיל ורעדה. על-ידי זה הרעש עולים ובורחים מהם כמה ניצוצין ונשמות המסורים בידיהם מכמה זמנים ושנים, כמו למשל אם היה מחנה אנשי חיל סובבים ללכד לאיזה עיר ומבצר, והיה העיר במצור ובמצוק אשר הציק להם אויב, ופתאם בא להם מן המארב איזה כת חיל אשר נפלו עליהם פתאם, אז מחמת בהלה ופחד פתאמי אשר נפל עליהם בלא הודע, בורחים לנפשם ומניחים גם כלי זינם וכל אשר להם במקומם למען הציל נפשותם.
ואם אדם בר ישראל נותן אל לבו לשוב לה' ומתנחם על מה שעשה ופגם, ומתודה ובוכה ומתחנן ומתחיל לשוב לה' בכח גדול ובמסירות נפשו, אז הוא דומה לעיר שנפלו אויבים ושבו מהם שבויים ונמסרו בידם, והיו מענין אותם בכל מיני יסורים קשים ועבודת פרך ובכל מיני ענוי ועני. ואחר כך פתאם נתגברו עליהם אנשים ובאו עליהם והיו אורבים על אלו האויבים היושבים בטח ומענים את שוביהם, אז נופל עליהם פחד ובהלה פתאמית ועוזבים לאחרים חילם אשר בידיהם.
ככה כל הנשמות אשר נמסרו בידי הרשעים, צערם וענים גדול ונורא בלי שעור ואין להם מושיע, עד שישוב האדם בתשובה, ואז ''משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' '' (''תהלים'' יב) ואין עתה אלא תשובה, ואם בר ישראל נותן אל לבו לשוב אל ה', תכף מרגשת נפשו אשר היתה ישנה עד עכשיו בשנה מתוקה התעוררה משנתה, ובזה הרגע נתעורר כח נשמתו אשר בשמים מעל, אשר היתה נוחה ושקטה זה זמן וזמנים מלהשפיע כח הקדוש למטה, כי עקר נשמתו של אדם בשמים ושמי השמים ואין בעולם הזה רק ניצוץ נשמה משרש העליון. ונתעורר בזו השעה ומעורר גם כוחות דלעילא ולעילא. כי גם שרש נפשו שלמעלה יש לה עוד שרש למעלה למעלה גבה מעל גבה, ומתעוררים הספירות הקדושות, ונתן תכף רשות לשמהן קדישין ולנשמות ולמלאכים לירד למקומות החיצונים ברעש גדול ונורא, ונופל עליהם פתאם פחד ובהלה וזה ''תפל עליהם אימתה ופחד בגדל זרועך ידמו כאבן''. ואז מגודל פחדם בורחים ומטמרין בנקבא דתהומא רבא, ואז בזה השעה בורחים ועולים מהם כמה ניצוצין ונשמות אשר היו נשקעין על-ידי זה האדם, וגם עולים עמו נשמות אחרות מאנשים אחרים גם כן, כצפר הנמלט מפח יוקשים ואחוזים בה גם כמה צפרין ועופין אחרים, וככה בכל פעם על-ידי התמדת תשובתו, מעלה עמו ניצוצי קודש ונשמות, עד שבהמשך הזמנים ושנים בעסק התשובה אחר תשובה, זוכה שמעלה כל הניצוצי קודש שיש לו בכל המקומות שנפלו בידי החיצונים.
ז. מעלת המהרהר בתשובה ואפילו לא הספיק לעשותה בפעל
כתב ''הזהר הקדוש'': יש מהם שמצפצפים בגיהנום ומיד עולים, ואלו הם רשעי עולם שחשבו בתשובה בלבם ומתו ולא יכלו לעשות תשובה, אלו נדונים שם בגיהנום ומצפצפים ועולים לאחר כך. ראו כמה רחמיו של הקב''ה על בריותיו, שאפילו הוא רשע ביותר והרהר בתשובה ולא יכל לעשות תשובה ומת, אמנם מקבל ענש בודאי על שהלך מהעולם בלי תשובה. אולם הרצון ההוא ששם בלבו לעשות תשובה אינו נעדר מלפני מלך העליון. והקב''ה מתקן מקום לרשע ההוא במדור של שאול ושם מצפצף בתשובה, כי הרצון ההוא יורד מלפני הקב''ה ומשבר כל כוחות השומרים על שער מדורי גיהנום ומגיע לאותו מקום שהרשע ההוא שם ודופק בו ומעורר בו אותו הרצון לתשובה כמו שהיה לו מקודם בחייו. ואז מצפצפת הנשמה ההיא לעלות מתוך מדור השאול, ואין רצון טוב שיאבד מלפני המלך הקדוש. ומשום זה אשרי ההוא מי שמהרהר הרהורים טובים לאדונו, ואף-על-פי שאינו יכול לעשותם, הקב''ה חושב לו רצונו כאלו עשה וכו'. אלו שלא הרהרו בתשובה יורדים לשאול ואינם עולים משם לדורי דורות, עליהם כתוב: 'ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה''. על הקודמים כתוב (''שמואל'' א, ב): ''ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל'' (''תרומה'' קנ ע''א).
כל בני העולם הולכים לשאול וכו', אבל עולים מיד, שכתוב: ''מוריד שאול ויעל'', חוץ מאלו הרשעים שלא הרהרו תשובה מעולם שהם יורדים לשאול ואינם עולים. ואפילו צדיקים גמורים יורדים שם. ולמה הם יורדים? משום שלוקחים משם כמה רשעים ומעלים אותם למעלה, ומי הם שמעלים אותם? אלו הם שהרהרו בתשובה בעולם הזה ולא יכלו כי נסתלקו מן העולם. והצדיקים יורדים בשביל רשעים האלו בתוך השאול ולוקחים אותם ומעלים אותם משם (''פנחס'' רכ ע''ב).
ועוד מענין מעלת הרהורי תשובה וגודל רעת הרהורי עברה, הבאנו דברי הרמב''ם שהתשובה אינה רק ממעשים רעים אלא גם ממדות רעות והרהורים רעים הבאים מהסתכלות אסורה, שזה עובר על ''לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם''. והפסוק אומר: ''טוב מראה עינים'' וגו'. ופרשו חז''ל: ''טוב לו ליצר שיחטא האדם במראה עינים ובהרהורים רעים יותר מאשר להכשילו בגוף העברה, לפי שהנכשל בגוף העברה לבו מלא חרטות ותשובה, אולם החוטא בעיניו ובהרהורים חושב מה עשיתי, וכי נגעתי וכו' כלשון הרמב''ם. ומטמא עצמו מיום ליום, וכך מדרדר ויורד ואין בלבו שום חרטה ותשובה, ולכך עדיף לו ליצר להכשילו בכך מאשר בגוף העברה.
ובוא וראה ענש הרהור עברה. כתב בספר ''קול ששון'' על הפסוק: ''אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא''. וקשה, אם הפסוק אומר ''צדיק'' פרושו שאין בו חטא, ואם יש בו חטא הרי שאינו צדיק. ותרץ לשון הפסוק: ''אין צדיק בארץ אשר 'יעשה' טוב'' - אמת שבמעשיו הוא צדיק אבל ''ולא יחטא'' בהרהור, שמהרהור אין נצול.
ועיין שם ענש המהרהר אם לא עשה תשובה, שמורידים אותו לשאול, והוא רואה אריות ודבים הטורדים את הרשעים בגיהנום ויש לו מורא ופחד שמא ידונו גם אותו, ובפחד הזה בלבו מתכפר לו מה שחטא בלבו; הרהורי הפחד מכפרים על הרהורי העוונות. והצדיק בירידתו זו מעלה עמו הרשעים שהרהרו תשובה בלבם בעולם הזה. וזהו שפרש האר''י ''מוריד שאול ויעל'', שהיה צריך לומר ''מוריד שאול ומעלה'' לשון עתיד ולא לשון עבר. ופרש שיש צדיקים גמורים נכשלים בהרהורי עבירה ולא מכיר בהם זולתי ה' יתברך שהוא בוחן לבות. ולעמתם יש רשעים במעשיהם אלא שבסוף ימיהם הרהרו תשובה מעמק לבם ולא מכיר בהם זולתי ה' יתברך שהוא בוחן לבות. ולאחר פטירתם של הצדיקים שכל מעשיהם טובים אלא שלא נצולו לגמרי מהרהור עברה, כדי שלא לבישם הקב''ה גוזר עליהם בתורת שליחות לירד לגיהנום ולהעלות משם את הרשעים שמעשיהם היו רעים אלא שהרהרו תשובה בלבם בסוף ימיהם.
וזהו ''ה' ממית ומחיה'' - ממית את הצדיק ומורידו לגיהנום בשביל הרהורי עבירה שבידו וכדי להחיות את הרשעים שהרהרו תשובה בלבם: ''מוריד שאול ויעל'', מוריד את הצדיק לשאול בשליחות של ''ויעל'' את אותו רשע שהרהר תשובה בלבו.
ח. כששב בתשובה מחזיר את שני המלאכים השומרים עליו, שפרשו ממנו בסבת חטאיו.
איתא ב''זהר הקדוש'' (מתרגם ללשון הקודש), בוא וראה מה כתוב (''ישעיה'' נז, יז): ''וילך שובב בדרך לבו'', וכתוב אחריו: ''דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחמים לו ולאבליו''. ומפרש: ''וילך שובב'', הינו: אף-על-פי שהרשעים עושים כל מה שעושים בזדון, שהולכים בדרך לבם, ואחרים עושים בהם התראה ואינם רוצים להקשיב להם - עם כל זה בשעה שחוזרים בתשובה ולוקחים דרך הטוב של תשובה, הרי רפואה מוכנת לפניהם וכו'. והקב''ה רואה דרכיו שהולך ברע בלא תועלת. אומר הקב''ה: אני צריך לאחז אותו בידו, זהו שכתוב: ''דרכיו ראיתי'' שהולך בחשך, ואני רוצה לתת לו רפואה, זהו שכתוב: ''וארפאהו'' - הקב''ה מביא בלבו דרך התשובה והרפואה לנשמתו. ''ואנחהו'' - מהו ''ואנחהו''? הוא כמו שהכתוב אומר (''שמות'' לב, לד): ''לך נחה את העם'', הקב''ה מנהיג אותו בדרך הישר, כמי שאוחז בידו של אחר ומוציאו מתוך החשך וכו'.
מהו ''ואשלם נחמים לו ולאבליו'', אלא הקב''ה עושה חסד עם בני אדם, שכיון שנכנס לשנת י''ג והלאה, נותן עמו שני מלאכים שומרים ששומרים אותו, אחד מימינו ואחד משמאלו. כשהאדם הולך בדרך הישר הם שמחים בו ומחזקים אותו בשמחה, מכריזים לפניו ואומרים: ''תנו כבוד לצורתו של המלך''. וכשהוא בדרך עקם הם מתאבלים עליו ונעברים ממנו. כיון שהחזיק בו הקב''ה והנהיג אותו בדרך הישר, אז כתוב ''ואשלם נחמים לו ולאבליו'', שהם המלאכים שהיו מתאבלים עליו כשעברו ממנו, ועתה שחזרו אליו הרי נחומים לכל הצדדים, הן שמתנחם על מעשיו והן שמתנחם על צרותיו ואבלו, ועתה הוא חי ודאי, חי בכל הצדדים ואוחז בעץ החיים. וכיון שאוחז בעץ החיים נקרא בעל תשובה, כי כנסת ישראל נקראת גם כן תשובה, והוא נקרא בעל תשובה. והראשונים אמרו בעל תשובה ממש. ועל-כן אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמד במקום שבעלי תשובה עומדים (''זהר'' ''משפטים'' קו ע''א).
ט. כששב בתשובה מעלה כל התפלות הפסולות
כתב ב''זהר הקדוש'': תפילת יחיד וכו' אינה יפה, דוחין אותה לחוץ ויורדת ומשוטטת בעולם ועומדת ברקיע התחתון מאלו הרקיעים שלמטה המנהיגים בעולם. וברקיע ההוא עומד ממנה אחד שמו סהדיא''ל הממנה על רקיע הזה ולוקח כל אלו התפלות הנדחות הנקראות תפלות פסולות וגונז אותם עד שאדם ההוא חוזר בתשובה. ואם חוזר בתשובה לפני אדונו כראוי ומתפלל תפילה אחרת טובה, הנה התפילה ההיא הטובה כשעולה לוקח ממנה ההוא סהדיא''ל את התפילה הפסולה ומעלה אותה למעלה עד שנפגשת בתפילה ההיא הטובה ועולות ומתערבות יחד ונכנסות לפני המלך הקדוש (''זהר'' ''פקודי'' רמה ע''ב).
''פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפלתם'' (''תהלים'' קב, יח). יש לדקדק דהתחיל בלשון יחיד ומסים בלשון רבים. ונראה דמספר שפעם אחת נתאחר הבעל שם טוב זצ''ל בתפילתו יותר מהרגיל, והתפלל בהתעוררות גדולה יותר מתמיד, ושאלו אותו החבריא לפשר הדבר. השיב להם שבעיר אחת היה פושע גדול שעבר על כל עברות שבעולם, וזה כשלשים שנה שלא התפלל. כאשר עבר בשוק של ישראל, ראה אותם מתעסקים בהכנות לכבוד החג ונתן אל לבו לאמר: מה זאת היתה לי? הלא גם אני מזרע ישראל, ואיך נשכח מלבי הכל?! וגנח על כך מעמקא דלבא, ועל-ידי זה זכה שיסיעוהו מן השמים בהרהור תשובה, וקבל על עצמו לשוב בתשובה שלימה. לעת ערב הלך לבית הכנסת להתפלל, אבל כיון שלא התפלל זמן רב, נשכח ממנו נסח התפילה וגם סדור לא היה לו, והיה בוש לקחת סדור. לכן גמר בדעתו להתחבא באחת הפנות שלא ירגישו בו, וכשהלכו כלם, לקח סדור של בית הכנסת והתפלל במסירות נפש ובהתלהבות מתחלה ועד סוף. ובאמצע התפילה אמר בבכיה גדולה: ''רבונו של עולם, ידעתי כי אין עוד בעולם אדם שחטא כמוני, וחטאי מרבים משל הרשע הגדול ביותר''. והתודה בלב שבור ונדכא ובכה הרבה. והוסיף הבעל שם טוב ואמר להחבריא: ''דעו שהיה רעש גדול למעלה כשרשע גדול כזה שב בתשובה שלימה, והיתה התעוררות גדולה עד שתפלות מכמה מאות שנים העלה בתפילתו. ועם פושע זה רציתי להתפלל יחד, וזו היתה סבת אחור התפילה''.
ובזה פרש הצדיק רבי יששכר דב האדמו''ר מבעלזא את הפסוק הזה: ''פנה אל תפילת הערער'', כשה' פונה לתפילת הרשע ששב בתשובה שלימה, על-ידי זה ''ולא בזה את תפלתם'' של כלל ישראל, שעל-ידי תפילתו עולות כל התפלות.
י. מחיתי כעב פשעיך
איתא ב''זהר'': אמר רועה הנאמן, שהוא משה רבנו, מקומות יש בגיהנום הרשומים למחללי שבתות בפרהסיא שלא חזרו בתשובה מאותו חלול, וממנים יש עליהם. ואף כך יש מקומות בגיהנום לאותם מגלי עריות ולאותם המגלים פנים בתורה שלא כהלכה ולאותם השופכים דם נקי ולאותם הנשבעים לשקר ולאותם השוכבים עם נדה או עם בת אל נכר או עם זונה או עם שפחה. ואף לעובר על שס''ה לא תעשה, לכל חטא יש מקום בגיהנום וממנה יש עליו. והשטן שהוא יצר הרע שלו ממנה על כל החטאים והמקומות והממנים שעליהם. ואם חזר בתשובה מה כתוב? (''ישעיה'' מד, כב) ''מחיתי כעב פשעיך'', שנמחו רשימות כל חטא וחטא של הרשעים במקומות שלהם בגיהנום.
יא. העוסק בתשובה מלומד להזהר מחטא
אמר ר' יהודה ליב חסמן זצ''ל בספרו ''אור יהל'': חז''ל שואלים במעשה מכירת יוסף: ''וישב ראובן אל הבור'' - מהיכן שב ראובן, היכן היה קודם? ומתרצים, היה עסוק בשקו ובתעניתו על עוון שבלבל יצועי אביו, ומשם שב לבור וראה שיוסף איננו ותכף בכה ואמר (''בראשית'' לז, ל): ''הילד איננו ואני אנה אני בא'', ולא השתתף במכירתם, ואם היה שם היה מונע מהם כי לא הסכים אתם על זה כלל.
שואל ר' יהודה ליב זצ''ל, מדוע שואלים חז''ל היכן היה ראובן, מאי אכפת לן היכן היה ומאיפה שב, אלא היה קשה לחז''ל, הלא במכירת יוסף לא השתתפו אנשים ריקים אלא שבטי יה כלם קדושים, וכי יחליטו להרג צדיק כיוסף סתם מתוך קנאה גרדא?! ודאי היה להם על מה שיסמכו וכלם בדעה אחת החליטו שכן הדין וההלכה. ואם כן מדוע ראובן לא הסכים עמם וזעק על מעשיהם? אלא ראו חז''ל שתשובה זו מרמזת במלת ''וישב'' ראובן. למה נאמר: ''וישב'' ולא ''ויבא אל הבור''? אלא משמע ששב מאיזה מקום שהוא הגורם לו לא להסכים למעשה אחיו, ומהו המקום והמעשה ששב ממנו - שקו ותעניתו, שהיה עסוק בתשובה. ובזה מצאו חז''ל הסוד והטעם למה לא הסכים למעשה המכירה משום שהוא היה בעל תשובה ובמצב של חרטה על העבר, והוא שיודע שרש החטא מהו ולמה מוביל, ורק הוא יכול להבין שתוצאות המעשה שליליים הם, כי הוא שעוסק בחקירת עניני החטא שהם חרטה והתבוננות.
הרי שהעוסק בתשובה הוא מלמד מלחמה ועומד על טעיות שאחרים - צדיקים - עלולים לטעות ואלו הוא לא יטעה.
יב. סימן לבעל תשובה לידע שהתחיל להכנס לדרכי התשובה
כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק א' מאמר ''תשובה פרטית'' פרק א') וזה לשונו: ''הרי תראה מדברי הקדוש הזה שזהו הסימן שהתחיל להכנס לדרכי התשובה, אם מראין לו מן השמים הרים וגבעות של עברות קלות וחמורות, וזה התחלת הסימן שנפתח לפניו שער התשובה, כי על-ידי זה זוכה להשיג ולבוא ללב נשבר באמת. ועד שלא בא ללב נשבר באמת אי אפשר לו לעשות תשובה שלימה. וזה התחלת הסימן שמכניסים אותו בדרכי התשובה, אם עוונותיו עומדין לפניו ומתראין אליו, והוא סימן שמבקשים אותו הניצוצי קודש ומתחננים אליו שיתקן אותם. ולא יזכה לזה כי אם מי שעוסק בתשובה יום אחר יום, על כל פנים בכל עת מצא ושעת הכשר לפניו, ובזה זוכה ונכנס בחדרי התשובה. ועוד מבאר שם וזה לשונו: ויתפלל לה' יתברך שיעזרהו לעשות תשובה שלימה ושלא ימות בלא תשובה. ויכלל את עצמו בתוך שאר בעלי תשובה שיעזרהו שיעשה תשובה שלימה. ויתפלל על מחילת עוונותיו בכלל מחילת עוונות בני ישראל, עד כאן.
המבאר מדבריו, שכאשר רואה אדם כמה עדין הוא רחוק מתקון מדותיו ומעשיו ולבו נשבר על התרחקותו מה', זה סימן שנכנס לשערי תשובה. אולם אם להפך: לבו בריא בקרבו וחושב שהוא כבר מתקן ושלם, ידע שעדין לא נכנס לשערי תשובה וצריך לדפק על דלתי תשובה כסדר. ויראה לחטף זמן, כי ''יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא'' (''אבות'' פ''ד). ''תשובה ומעשים טובים'' הפרוש: תשובה כזו המביאתו למעשים טובים להיטיב מעשיו מכאן ולהבא. והיא חשובה יותר מכל חיי העולם הבא. והדבר הזה הוא מבהיל הרעיון עד כמה הגיע כחה של תשובה אמתית, ששעה אחת ממנה שקול נגד כל חיי העולם הבא. ואם כן משמע שעל-ידי תשובה משיג הארה עצומה כזו הרבה יותר מבחינת חיי העולם הבא, ואשרי לו.
יג. הסבה שנתקף בעל התשובה פעמים רבות בעצבות
אומר רבי אהרן קוטלר זצ''ל, שהקשי העקרי במלחמת היצר ובפרט לבעל תשובה שהיצר מעציבו, מדכאו ומשפיל את מצב-רוחו, כי מצד אחד את מתיקות עבודת ה' עדין לא טעם ומאידך הרי הוא בתחלת דרכו ופורש מכל שמחת תענוגי העולם הזה, ואם כן שמחה מהיכן תהיה לו? לא שמחה אמתית כי עדין לא זכה לטעם כי טוב ה', וגם שמחה מזויפת אין לו כי הרי פורש מעניני עוונותיו. וכיון שנופל לעצבות קל יותר לפל שוב להנאות תענוגי העולם הזה ובזה לשמח את עצמו.
לכן על בעל התשובה לידע ולהתבונן שבאמת להפך: אהבת העולם הזה תביאהו בסופו של דבר לעצבות נוראה. והוא דומה לשותה מים מלוחים, שברגע הראשון נדמה לו שמרגיע צמאונו ובאמת יצמא יותר. וכל רדיפת התענוגים אינה אלא להפיג העצבות הבאה מתוך החמר של החשך, אבל זה רק הפוגה זמנית שתכף בהסתים הענג המדמה יתעצב יותר ויותר. ורק אהבת התורה תתן לו שמחה אמתית. ואין אהבה כאהבת התורה, וכמו שאמר ''אור החיים'' הקדוש: אלו טעמו בני אדם מתיקות התורה, היו משתגעים אחריה כחולי אהבה.
ולכן, אם אתה בעל התשובה מחפש באמת שמחה אמתית, הרי לך להחזיק בכל עז בתורה, עד ירחם ה' עליך ותזכה לטעם מצוף דבש אמרותיה. ואז השמחה תהיה קבועה בלבך. וככל שהנסיונות כבדים וההתחלות קשות, כן תהיינה התוצאות כפולות ומכפלות. וגם בעת למודך בעצבות מתוך שלא זכית לטעם עדין טעם מתיקות התורה שכרך רב מאד, וכדאיתא ב''אבות דר' נתן'': ''פעם בצער יותר ממאה שלא בצער''. הרי אם הנך לומד מתוך צער וכופה עצמך שלא לשמח מתענוגי עולם הזה ומחכה וממתין ולומד בצער עד שתזכה לשמח שמחה אמתית מלמודך, שכרך מאה פעמים כפול.
ועוד סבה אמתית הגורמת עצבות לבעל תשובה היא על-פי המובא בספר ''מאור ושמש'' שמתחלה כשמתחיל האדם לעבד את ה' ולחזור בתשובה, כיון שהוא עדין חלש ולא איש מלחמה ביצר, מה עושה הקב''ה כדי שלא יתיאש? נותן לו ברב רחמיו בתורת מתנה וחסד סיעתא דשמיא מיוחדת והתלהבות, ולבו בוער לה' מבלי שיקדים הוא השתדלות. וכמו שמרגילין ילד לילך, שמתחלה תופסים לו בידו ואחר כך עוזבים אותו שילך לבד; כן כאן: בתחלה משפיעים לו התלהבות, אבל אחר כך נוטלים ממנו את ההתלהבות הזו ומחזירין אותו למצבו הירוד, ואז צריך לעבד בכחות עצמו. ולכן הבעל תשובה בראותו זאת נדמה לו שמשמים מרחיקים אותו, שהרי הפסקה לו ההתלהבות, ולכן נכנס לעצבות. אך אדרבה: יש לו לשמח, מפני שעצם העבדה שמשמים עוזבים אותו כביכול, זה סימן שכבר יכול הוא לילך לבד.
יד. חובת השמחה לבעל תשובה
במכתב מבעל ''עבודת פנים'' להתחזקות בשמחה כותב וזה לשונו: מכתבך קבלתי, בו אתה מתאונן על גודל התגברות היצר. איני יודע מה אתה רוצה, הלא זה נקרא מלחמת היצר, וכן דרכה של מלחמה: פעמים זה מתגבר ופעמים זה מתגבר, והעקר הנצחון הסופי ועל זה נאמר: ''ושבית שביו'' וכו'.
אין אסור גדול יותר מהמרה שחרה והעצבות, שזה חמור מכל העברות, שאין איש הישראלי שמח בחסדי ה' יתברך שמו בגשמיות וברוחניות, שנותן לו מזון ובריאות ושם חלקו בין עם ישראל שחננם בתורת אמת ודעת האמת להפך מכל הגויים, שהמה שמחים בתאוותיהם ואנחנו רוצים להיות עם קדוש. ומה שהיצר מתגבר על הישראלי להרחיקו מהקדושה והוא דוחק עצמו דווקא להתקרב את הקדושה, זה קדוש השם גדול, ויש נחת-רוח גדול לה' יתברך מזה. ועל זה נברא כח הטבע והחמר, כדי שאיש הישראלי יתגבר עליו וילחם נגדו בכל יכלתו. והגם שנפצע במלחמה בכל זאת חוזר לעבודתו, זה נקרא חיל נאמן.
וחסרון גדול מה שלומדים בספרי חסידות ומקבלים רק המרה שחרה והעצבות ממה שכותבים מחמר הדברים, ואלו את דברי התחזקות שכותבים קשה לקבל. ממה נפשך: אם אנו מאמינים לדברי צדיקים, הלא אנו צריכים להאמין גם לדברי התחזקות שלהם, וזה נקרא אמונה שלמה. ועל זה אני אומר להפך מאשת איוב: הרי את הרע נקבל, והטוב לא נקבל? וזה יסוד גדול מיסודי האמונה להאמין שכל דברי צדיקים אמת. אם הם אמרו שאיש ישראלי צריך להיות שמח במה שהוא יהודי, פשוט אחר כל המעשים באיזה מדרגה שהוא עוד, על כל פנים שלא עשני גוי על זה יש לברך בשם ומלכות.
ואולי אתה עושה סגופים בתור תשובה, לא זהו הדרך מרבותינו הקדושים. והזהר מאד מזה ומעצבות, כי בזה נותנים כח להסטרא אחרא יותר מעל-ידי עבירה גופא. העצבות מכלה גוף ונפש, ואין צריך להאריך בזה, כי אתה יודע הרבה חמר האסור מעצבות. והתורה והתפילה יהיה בשמחה ועורר לבך באיזה נגון משמח ותכיר בטובות ה' יתברך ובחסדיו עליך שזכית ללמד תורה הקדושה וללבש תפלין הקדושים.
ולדעתי סבת ההרהורים הגוברים עליך היא מפני שאין לך עסק המטריד את המח, וגם הלמודים שאתה לומד המה בחינת שעורים קבועים בלי הטרדת המח והמחשבה, שגם בגמר למודך תהיה מחשבתך עסוקה בלמודך, כגון: ברור איזה הלכה או איזה פשט בגמרא או ''תוספות''. וגם מה שאתה יושב כל היום בבית ולא לומד בבית המדרש או בישיבה במקום אנשים, ואין לך חבר שתדבר עמו או שתלמד עמו. ועקר הגורם היא חלשת הנערוין (עצבים) אצלך מרב דאגה.
על כן תשמר מאד על בריאות גופך באכילה ושתיה ושנה, ואחר כך בתורה ותפילה יכנס הכל אל הקדושה. ואבקשך לכתב לי סדר היום שלך באכילה ולמודים ושנה ואיזה ספרים אתה לומד ואיזה ספרי חסידות וספרי מוסר נמצאים בביתך ותרשם לי שמותיהם.
ועצה כללית לבקש מה' יתברך על כל מה שחסר לך, הן בגוף הן בנפש וכו', תכף בשעה שאתה מרגיש ונוגע לך. אז טובה מאד התפילה הפשוטה מה' יתברך, בדוק ומנסה.
ועוד שם: כשירצה לחזור בתשובה, יראה שלא יהיה בעצבות. ויתבונן שהרי העצבות הוא על מה שעבר על רצון ה' והעצבות היא גם נגד רצון ה' יתברך, ואיך יעשה תשובה בדבר שהוא נגד רצון ה', והוא כמו שמכבה אש בקש. ועקר התשובה היא על-ידי שמחה, כמו שתעה בדרך עקלתון ואחר כך נודע לו שלא זו הדרך, הוא מלא שמחה כי לולי זה היה תועה עוד ימים ושנים. ומאמר הכתוב (''ישעיה'' נה, יב): ''כי בשמחה תצאו''.
ומובא ב''שערי קדושה'' למוהרח''ו וזה לשונו: העצבות גורמת מניעת העבודה מקיום המצוות ובטול עסק התורה וכונת התפילה ומבטל מחשבה טובה לעבד את ה', והוא שער התחלת גרוי הסתת היצר הרע, אפילו אם הוא צדיק, בראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות יסורין עליו וכו'. וגם כי בא עליו בדרך חסידות באמר לו איך יעלה בדעתך, גוש עפר רמה ותולעה, להתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם. וכמו שכתוב (''משלי'' כד, ז): ''ראמות לאויל חכמות'' ו''אם צדקת מה תתן לו'' (''איוב'' לה, ז) וכו', גם גורמת סלוק רוח הקודש מעליו.
וההפך בהיות עובד ה' יתברך בשמחה כמו שכתוב: ''עבדו את ה' בשמחה'', כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להדבק בו יתברך. וכתיב (''דברים'' כח, מז): ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב''.
כי העבודה אם היא בעצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצבות וזועפות. וכתיב (''משלי'' י, כב): ''ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה'' - העצבון הוא נמשך מזהמת ס''מ ונחש שהטילו באדם וחוה, כמו שכתוב: ''בעצבון תאכלנה'', וכתיב: ''בעצב תלדי בנים''. ועל-ידי כך הקב''ה (ושכינתיה) יסתלק מעליו. והראיה מיעקב בחיר האבות שנסתלקה ממנו שכינה ורוח הקודש כ''ב שנים שפרש יוסף ממנו. וכששמח בבשורתו כתיב: ''ותחי רוח יעקב'' - ששרתה עליו רוח הקודש.
ואמרו רז''ל: ''אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות'' וכו'. וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים דכתיב (''מלכים'' ב, ג טו): ''והיה כנגן המנגן'' וכו'. וכתיב (''שמואל'' א, י ה): ''ולפניהם תף וחליל'' וכו'. ואפילו בכל עבודת מצוה ותפילה צריך שיהיה בתכלית השמחה, כמו שמצינו באביי דהוה בדח טובא ואמר תפלין קא מנחנא. וכן רב ברונא משום דסמיך גאולה לתפילה לא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא, עד כאן לשונו.
טו. בכח השב להעלות את אבותיו מגיהנום לגן-עדן
מובא ב''זהר הקדוש'' (מתרגם ללשון הקודש) איש אחד הלך למקום הרי החשך ושני אנשים הלכו עמו. ראה נקבים ובקיעים של אש, ועשן יוצא מן הנקבים, ושמע אדם אחד שאמר: ''אוי, אוי''. אמר: ''ודאי שכאן מקום אחד מהגיהנום''. התנמנם וראה בחלומו איש אחד וערמה של קוצים על כתפיו ושני ממנים מגיהנום מביאים אש תחת הערמה של הקוצים והוא נשרף וצועק. והיו אומרים לו שני המלאכים הקדושים השלוחים מן השופט של מעלה שדן אותו: ''אתה עזבת את הקדוש ברוך הוא ואת המלאכים שלו, שהיו שומרים אותך בעולם הזה ובעולם הבא, ואתה עשית את רצון הקוצים, שהם הרשעים שהם מצד הנחש, על כן ישרפוך הקוצים''.
אמר האיש לאותו רשע שבגיהנום: ''מי אתה?'' ענה: ''יהודי רשע אני, והממנים של הגיהנום אינם מזכירים לי את שמי, ושלש פעמים ביום דנים אותי ושתי פעמים בלילה''. אמר לו: ''האם יודע אתה את שם עירך?'' ענה לו: ''גליל העליון''. שאלו: ''האם השארת בן בעולם?'' ענה: ''הנחתי בן ילד, ואני הייתי קצב, ומרב הרשע שעשיתי בחיים חיותי דנים אותי על החטאים שעשיתי בפי ועל החטאים שעשיתי ברגלי ועל החטאים שעשיתי בידי. והמלאך שהוא ממנה על הקברות אומר לי בשעה שדנים אותי: 'אוי למי שנשבע לקים את התורה ונשבע לשקר, אוי לגלגלת שלא הניחה תפלין מעולם, אוי לידים ששמשו בהבלי העולם, ואוי לרגלים שהלכו בהבלי העולם'. בשעה שהיו מכים אותי מכות אנושות התודיתי על כל החטאים שעשיתי, ונשמתי באה עם המלאך שהיה ממנה על נשמתי, ונתנו כתב אחד שהיה כתוב עליו כל מה שעשיתי, ונשמתי עשתה עדות עם המלאך ואמרו: 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' (''דברים'' יז, ו), ועל כן 'משכבת חיקך שמר פתחי-פיך' (''מיכה'' ז, ה) ומי הוא שוכבת חיקך? זו היא הנשמה המעידה על האדם בשעת מיתתו''.
הקיץ אותו אדם משנתו והלך לגליל העליון ואמר לאדם אחד: ''הראית ילד שהוא בן הקצב שמת בזמן פלוני?'' אמר לו: ''הילד הזה, שאתה שואל עליו, הוא הולך בבית המטבחים והוא רשע כאביו, כך וכך יהיה לו ולאביו ולמיניקתו שהיניקה אותו''. הלך לבית המדרש ושמע ילד שהיה אומר: ''אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה''.
הלך לבית המטבחים וראה את הילד שהיה משחק עם הילדים בבית המטבחים. אמר לו: ''בוא עמי''. הלך הילד עמו. הלבישו ונתנו לרב אחד שילמד אתו תורה. למד אותו עד שגדל הילד וידע לקרא בספר, למד אותו עד שידע לומר את ההפטרה בבית הכנסת ולהתפלל, ואחר כך קרא ושנה וידע תורה הרבה עד שקראו לו רבי.
אביו המת של הילד בא בחלום לחכם הזה ואמר לו: ''רבי, כמו שנחמת אותי, ינחם אותך הקדוש ברוך הוא. בשעה שאמר בני את ההפטרה בקהל, הוציאו אותי מן הדין. בשעה שעבר לתפילה ואמר קדיש, קרעו לי גזר הדין מכל וכל, ובשעה שהחכים ולמד תורה, נתנו לי חלק בגן-עדן, וזה הוא החלק שאומרים: 'חלק לעולם הבא', דהינו: חלק שיש לכל צדיק וצדיק בפני עצמו, והכניסו אותי עם הצדיקים בישיבה שלהם. ובשעה שנחכם יותר וקראו לו רבי, עטרו אותי בכתר שהצדיקים מתעטרים בו ונתנו לי אכילה ושתיה ממה שנהנים מזיו השכינה. וזה הוא שאמרו 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה'. וכל אדם הנהנה מזיו השכינה דומה למי שאכל ושתה. ובשבילך רבי זכיתי לכל היקר הזה, אשרי חלקך, כי בשביל זה יש לך חלק עליון יותר בעולם הזה ובעולם הבא, ואשרי מי שזוכה להניח בן בעולם''.
רבי זמירה היה אחר מחכמי ה''זהר''. פעם אחת תעה בדרכו בצאתו מן היער לאחר שהתבודד שם, וראה שהוא נמצא בתוך מדבר רחב-ידים. לפתע הבחין מרחוק בהר המתלקח באש ובעשן. התקרב רבי זמירה אל ההר, כשהוא מנסה לחפש שם מקום ישוב. פגע בו איש אחד בדמות ערבי ושאלו: ''מי אתה ואנה תלך?'' ענהו רבי זמירה: ''תועה אני בדרכי, וככל שאני הולך, כן ממשיך אני לתעות ואיני יכול למצא דרך אל מקום ישוב''. אמר לו הערבי: ''אל תירא, בקי אני בדרכי המדבר ואורה לך כיצד להגיע אל מחוז חפצך, אלא שבתחלה ברצוני להראותך דברים נפלאים''.
הלכו שניהם אל מעבר להר הבוער, והערבי אמר לרבי זמירה: ''הטה אזנך אל נקרת ההר''. הטה את אזנו ושמע קולות נוראים, זעקות ואנחות הבוקעות ממעמקי האדמה. הבין רבי זמירה כי נקרת אותו הר הולכת ונמשכת עד מקום הגיהנום, והקולות המה קולות של הרשעים הזועקים מתוך יסורי שאול. כיון שהכיר הערבי ברבי זמירה שהוא חכם גדול, אמר לו: ''דע, כי בעבור זה תעית בדרך, לבוא ולשמע קולות נאנחים... '' אחר הורה לרבי זמירה את הדרך שיצא בה מן המדבר ונעלם.
דקות ארכות עמד רבי זמירה נרעש ונפחד. אך מיד לאחר מכן התאושש ונזדרז להסתלק מן המקום. תוך הליכתו ראה חריץ רחב הנמשך מעל-פני האדמה אל תוך מעמקי ההר, ובתוך אותו חריץ מוליכים איש אחד הבוכה וצועק מרה. נחרד רבי זמירה וברח משם בבהלה. הוא הבין שזהו מת המובל לגיהנום. מרב פחד ומורא ועיפות כשל רבי זמירה ברגליו, נפל - ונרדם. בחלומו ראה את האיש שראה קודם לכן מובל לגיהנום. שאל אותו רבי זמירה: ''מי אתה ומאין באת? מפני מה מענישים אותך בגיהנום?''
ספר האיש: ''יהודי הנני. גרתי בגליל שבארץ ישראל, ושם מכרתי בשר טרפה ליהודים שבטחו בי וסמכו עלי והאמינו כי הבשר כשר הוא כדת וכדין. עברתי גם על שאר עברות שבתורה וזה לי שנים מספר שאני נענש בענש מר. מיד לאחר מותי השיבוני לתחיה בכל יום והשליכוני לפני כלבים רעים ורעבים, אשר אכלו את בשרי איברים איברים, עד שפרחה נשמתי. כך ענשוני במשך שנים. כל פעם שהשלכתי אל הכלבים היו מכריזים לפני את גזר-דיני על חטאי זה שהאכלתי את ישראל נבלות וטרפות, שהן מאכל הכלבים. ולפי שצותה התורה להשליך נבלות וטרפות לכלבים ולא עשיתי כן, עברתי בכך גם על גזל מן הכלבים. לפני חדש ימים המירו את ענשי, ובמקום להשליכני לכלבים משליכים אותי לגיהנום ושורפים בו את גופי ומחיים אותי ושוב שורפים אותי. וכן יעשה לי שלש פעמים ביום, ובכל פעם מכריזים על אילו עברות אני נענש. היום נתנו לי רשות להראות בחלום לפני רבי זמירה הצדיק ולבקש ממנו אולי ימצא תיקון לנשמתי''.
שאל אותו רבי זמירה: ''מה היה שמך בעודך בחיים ובאיזו עיר התגוררת?'' ענה המת: ''איני זוכר את שמי, כדרך שאר הרשעים בגיהנום אשר לא יזכרו את שמם לאחר מותם, אבל את שם העיר אזכר''. בקש רבי זמירה לדעת אם השאיר אחריו בנים, ונענה מפי המת: ''בן קטן בן שמונה שנים נותר אחרי, אבל הוא לא למד תורה כלל''. ולפתע נעלם לו המת, כי לא הניחוהו להמשיך לדבר עם רבי זמירה.
כשהתעורר רבי זמירה משנתו, זכר היטב את אשר ראה בחלומו והבין כי לא לשוא תעה בדרכו. כשחזר רבי זמירה סוף-סוף אל ביתו שם פעמיו אל עיר מגוריו של אותו קצב. כשחקר ודרש אחר אותו יהודי, נודע לו שאיש זה היה מפרסם ברשעותו, ומאז מותו חלפו שש שנים ועדין זכור הוא לשמצה. גם על בנו של הקצב שמע רעות, כי הנער הולך בדרכי אביו. יגע וטרח רבי זמירה עד שהצליח להשפיע על בנו של הקצב המת להניח את עבודתו בבית המטבחים וללכת אחריו. רבי זמירה אמר לו: ''דודך אני, ומבטיח אני לך כל טוב שבעולם, ובלבד שתחפץ ללמד תורה''. רבי זמירה הצליח בתכניתו. הוא שכר עבור הנער מלמד טוב, וזה התמסר ללמדו החל מאלף-בית ועד לימוד הגמרא. העלם היה בעל מח ולב. הוא קלט בנקל את אשר למד, וחשקו בתורה היה גדול. לאט לאט הפך העלם לתלמיד חכם ומתמיד, ורבי זמירה אהבו כבנו. רבי זמירה דאג גם לשדכו והשיא לו אשה חשובה וצדיקה. האברך התקדם בחכמתו והפך לראש ישיבה, שמנתה מספר רב של תלמידים. שמו של האברך, ראש הישיבה, נודע כרבי נחום הפקולי. שם זה נתן לו רבי זמירה על-שום שהוציא את אביו מגיהנום והכניסו לגן-עדן, הוא אבי רבי שמעון הפקולי שסדר שמונה-עשרה ברכות של התפילה בזמנו של רבן גמליאל דיבנה.
כעבר שנים ספר רבי זמירה לחברו, שאותו קצב בא אליו בחלום והודה לו על אשר הביא תיקון לנשמתו בכך שהביא את בנו תחת כנפי השכינה. וכך ספר הקצב לרבי זמירה: ''משהחל בני לומר בכל יום קריאת-שמע, הפחיתו מענשי, ובמקום שלש פעמים ביום נענשתי פעם אחת בלבד; משהתחיל בני ללמד חמש יצאתי חפשי מגיהנום; כשהתחיל ללמד גמרא הכניסוני לגן-עדן; כשהסמך לרב ולמד את האחרים תורה נתנו לי כסא בגן-עדן במקומם של צדיקים, ובכל פעם שדרש בני ברבים עטרוני בעטרה חדשה שהאירה באור גדול''.
על ענין זה דרש רבי זמירה את הפסוק: ''גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יברך'', כלומר שאם הניח אדם בארץ בנים גבורים בתורה, על-ידי כך ''דור ישרים יברך'', שאביו של דור ישרים יברך בעולם העליון ויתעלה מעלה מעלה.
מדבריו הנרגשים של רבי חיים פלאג'י זצ'' ל
ומצאתי ב''תנא דבי אליהו'' (סא"ר פרק לא) וזה לשונו: הקב''ה יושב ומצפה להם לישראל יותר ממה שמצפה האב לבנו והאשה לבעלה, שיעשו תשובה כדי שיגאל אותן ויבנה, להם בית המקדש.
''האמנתי כי אדבר'', דבכל פעם שאני קורא המאמר הנכבד הלזה, עיני עיני יורדה מים, דאיך יתכן דמלך הכבוד אלהי עולם ה' הוא יושב ומצפה אותנו דנהזר בתשובה, כדי לעשות טובה עמנו, כל הטובות שבעולם, וכל אחד הולך בשרירות לבו, ואין איש שם על לב לאמר: ''לכו ונשובה אל ה' ''. ואם בבנו החביב לו יארע דלעת ערב אהר לבוא לביתו יותר מהשעה שרגיל לבוא בכל ערב, אזי האב עיניו כיונים משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, מתי, יבוא לביתו. וכן האשה שהלך בעלה למדינת הים, כמה צער מגיע, לה עד שתראה פני בעלה. וזה צער השמים, ואם הקב''ה סובל שעור זה הצער עלינו, על מה אנחנו ישנים בתרדמה גדולה כזאת ואין אנו חוזרין בתשובה שלמה, אהא הוא אומר: תן בלב עמך ישראל ולשוב בתשובה שלמה לפניך, ''לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד''.
ולפי זה נראה דזהו הטעם דאמרו ב''זהר הקדוש'' (סדר ''בראשית''), ועין נמי בספר ''קב הישר'' (פרק ז), דהקב''ה בעצמו מכריז בכל יום: ''שובו בנים שובבים''. וכשיוצא הכרוז למעלה, הקול נשמע למטה, והקול ההוא מעורר עצי היער ולובשים חרדה ואומרים שירה באימה וביראה, כאשר יעוין שם. והינו. כיון דהקב''ה מצפה מתוך חיבה זו, מכריז בכל יום בכבודו ובעצמו, לא על-ידי מלאך ולא על-ידי שליח ("כף החיים" להגר"ח פלאג'י זצ"ל),