פרק א' - אין להתיאש מהתשובה
א. השב בתשובה אהוב ונחמד
כתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'' הלכה ד): ''ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: 'מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו' - כלומר: מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם'', עד כאן לשונו.
הרי שאין מדת הקב''ה כמדת בשר ודם. מדרך בני אדם, כשאחד חוטא לחברו ופושע נגדו, אף-על-פי שאחר כך מבקש ממנו מחילה, מכל מקום לא חוזרת האהבה ביניהם כמקודם ובהכרח שנשארת עדין הקפדה בלב, אולם גבי הקב''ה אינו כן אלא: ''אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם'', וזה ממדת טובו ורחמנותו יתברך.
ועוד שם ברמב''ם: ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', ונאמר: 'ולא שבתם עדי נאם ה'', ונאמר: 'אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב', כלומר: אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנואי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד וכו'. כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר: 'עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם', צועק ואינו נענה, עושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: 'מי בקש זאת מידכם רמס חצרי', והיום הוא מדובק בשכינה שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום'. צועק ונענה מיד שנאמר: 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר: 'כי כבר רצה האלקים את מעשיך'. ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות' ''.
ומסביר בספר ''אור יחזקאל'' את דברי הרמב''ם האלו, וזה לשונו: וכתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'' הלכה ו): ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' וכו', כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק'' - כך היא מעלת התשובה שעל-ידה מגיעים לדבקות ממש בה' יתברך, ומעלה זו מיוחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות. שעל-ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזה מדרגה. מה שאין כן בתשובה מתעלים ומתרוממים עד לדבקות ממש, וכלשון הרבנו יונה: ''ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול''.
והוסיף הרמב''ם: ''התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנואי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה [אגב יש לנו לראות מלשון הרמב''ם מהות החטא שאינה מרחקת את האדם גרידא אלא על-ידה נעשה שנואי לפני המקום, משוקץ, מרוחק ותועבה], והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'' - זו כוחה של תשובה שאין בשאר המצוות, כי התשובה מהפכת את מצב האדם ממש, משנואי ותועבה לאהוב וידיד. ולא די בכח התשובה שמבטלת מן האדם את מצב השנואי והתועבה שהיה קודם התשובה אלא מביאתהו לידי המדרגות העליונות ממש של אהוב ונחמד לפני המקום. וכח מעלה זו הוא רק בתשובה ולא בשאר מצוות שאין בכח סגלתם עד כדי כך. וכל שכן שתשובה זו מצותו של הקב''ה, כמובא במדרש: שאלו לחכמה מה משפט החוטא, אמרה: ימות; שאלו לנבואה מה משפט החוטא, אמרה: רשע תמית רעה. שאלו לתורה, אמרה: יביא קרבן. שאלו להקב''ה, אמר: יעשה תשובה. הרי שתשובה - מצותה מיַחדת חתירה מתחת כסא כבודו של ה' יתברך בנגוד לדעת החכמה והנבואה. ולכן סגולתה וכוחה הוא לאין שעור.
וכן כתב רבנו יונה שעל-ידי התשובה זוכה לאהבה: ''ומל ה' את לבבך לאהבה את ה' אלקיך''. והרי אהבת ה' היא המדרגה העליונה ולמעלה זו כתב הרבנו יונה שזוכים על-ידי התשובה. וכל זה הוא אף בשאר ימות השנה וכל שכן ביום הכפורים שהוא יום התשובה.
והוסיף הרמב''ם (שם בהלכה ז) כמה מעלה מעלת התשובה: ''מעלת התשובה'', והוא כמו שכתבנו שהתשובה היא מעלה מיוחדת שאין בשאר מצוות, ''אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה שנאמר: 'כי תרבו תפילה איני שמע' ועושה מצוות וטורפין לו בפניו'' וכו'. והוא כמו שבאר הרבנו יונה שעברה מכבה מצוה ולפעמים מכבה תורה. שבשעה שהאדם חוטא הקב''ה מסתלק מעימו ולכן אינו שומע תפילתו וצעקתו, והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוים להם וכו'.
והטעם שהעושה תשובה מאהבה נהפכין עוונותיו לזכיות, כתב ה''חפץ חיים'' (בספרו ''שמירת הלשון'' חלק ב' פרק א'): טעם מי שעושה תשובה מאהבה ודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו ובוכה ומתאונן איך מלאו לבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו וטובו, ובחרטה נעקר החטא מעיקרו ומקיים מצות עשה של תשובה, ונמצא שעל כל חטא שעשה מתחלה - חוץ ממה שעוקרו כלא היה, מצטרף לו מצות עשה של התשובה, ואם כן נהיה לו זכות מכל עוון, עד כאן.
ועוד יש לחזק הבעל תשובה את עצמו מהמשנה: ''אל תהי רשע בפני עצמך'' (''אבות'' ב יג) - שלא יהא בעיני עצמו בחזקת רשע שאינו יכול לחזור בתשובה, כי אז נמצא מתיאש מן התשובה, ואם באה לידו העברה ''הותרה'' לו, כי מעלה על-דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שעבר עליהן, ועל-ידי זה יתיאש מהתשובה.
סח רבי מנדל, תלמידו של הבעל-שם-טוב זצ''ל: בשעת התלהבות בתפילה עלה פעם במחשבתי ואמרתי לעצמי: איך מלאך לבך להתפלל לפני ה' יתברך, והרי אתה מלא עוונות ופשעים?! ונשבר לבי בקרבי, וזמן רב לא יכלתי להפטר ממחשבה זו בדמותי שהיא מחשבה טובה. ברם אחר כך נמלכתי: אם מחשבה טובה היא זו, למה לא נופלת מחשבה זו בלבי אצל הקערה כשאני יושב לאכל? ודחיתי אותה מחשבה.
ב. טעם למעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים
חוץ מטעמו של הרמב''ם המובא לעיל, שבעל התשובה טעם טעם אסור וכובש את יצרו לאחר שנהנה מעברה ולכך גדול הוא מצדיק שלא טעם טעם עבירה - יש להסביר לזה טעם נוסף. והוא על-פי מה שהקשה בספר ''חסד לאברהם'' (סבו של החיד''א) בשער הודוי והתשובה, איך אפשר שרשע כל ימיו והכעיס לבוראו ואחר כך על-ידי חרטה וודוי ישוב הכל לאיתנו, ולא עוד אלא שהוא אהוב ונחמד כמי שלא חטא מעולם?! ותרץ: כאשר אדם חוטא ובחטאיו נגזר דינו למיתה וענשים בעולם הזה ובעולם הבא, יש שמחה עצומה לס''מ וכל כוחות הטומאה שהצליחו ליקח בשבי נפש קדושה לרשותם ולהכניס ניצוצי קודש למקומם בקלפה, שמזה חיותם וקיומם. ועוד, שכל תורתו ומצוותיו של אותו חוטא נכנסו בשבי לרשותם, והקב''ה וכל כוחות הקדושה בצער כביכול משמחת אויבי הקדושה.
וכשאדם שב בתשובה ומתודה, תכף כל כוחות הטומאה יאחזמו בושה ואכזבה, ולעמתם כוחות הקדושה מתמלאים שמחה עצומה לאין קץ תחת צערם ובושתם הקודמים, והשמחה עתה כפולה ומכופלת בהיות שאם לא היה אותו אדם חוטא מעולם, לשמחה מה זו עושה? אולם עתה שהיתה שמחה עצומה לאויבי ה' ואחר כך נחלו מפלה ונהפך ששונם ליגון ואנחה - בראות הקדושה נפילת אויביה ובושתם וצערם, בזה גדולה השמחה. ומהפך זה אינו בצדיק גמור אלא רק בבעל תשובה בלבד.
ועל-פי זה יובן דמי שנעשה לו נס חיב להודות ולשמוח. ואף-על-פי שלכאורה מה רווח יש לו לאותו אדם שנעשה לו נס ממי שכלל לא בא לידי סכנה ולא הוצרך לנס כלל? אלא פשוט: מאחר שהיה במקום סכנה וקטרוג ומעותד לפורענות והיה צפוי שמחה לכחות הטומאה הצופים לצדיק ומבקשים להמיתו, עכשיו שניצל מהם הרי שנהפוך הוא אשר ישלטו כוחות הקדושה בכחות הטומאה ונהפך ששונם לאבל. וזה כל כוונת השמחה לנסי חנוכה ופורים ולכל נס ונס שיש לשמוח ולהודות. וכאמור שמחה עצומה זו נעשית בבעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים.
עוד הסבר למעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים מובא בספר ''עבודת פנים'' וזה לשונו: כשעושה האדם חשבון נפשו ומרגיש שהוא משוקץ ומנול על-ידי עוונותיו ונשבר לבבו לרסיסים ונשפך לבו כמים לפני ה' יתברך, בזה הרגע הוא קרוב לה' יתברך מאד, כי ה' יתברך משרה שכינתו על נמוכי רוח. וזה הענין מה שכתב ב''זהר'' גודל מעלת בעלי תשובה, דבשעתא חדא וברגעא חדא קרבא לגבי מלכא.
אבל הצדיק הנשמר מחטא ומרבה במצוות ומעשים טובים, אי אפשר לו לשבור לבבו ולהשפיל דעתו, רק על-ידי שמשיג גודל כבוד ה' יתברך ואז רואה שעדין לא התחיל כלום בעבודתו יתברך, ורק על-ידי זה זוכה להשראת השכינה, שאין הקב''ה מתקרב אלא לשבורי לב. ובזה יש לפרש מאמר חז''ל (''ברכות'' לד:): ''במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים גמורים אינם עומדים'', כי הצדיקים גמורים אין לבבו נשבר רק אחרי שמשיג גודל כבוד ה'. אבל הבעל תשובה בכל רגע שנזכר בעוונותיו לבו נשבר מאד.
עוד כתב ה''זהר הקדוש'' (מתרגם ללשון הקודש): אשריהם לבעלי תשובה, שבשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד הם קרבים אל הקב''ה. מה שלא היה כן אפילו לצדיקים גמורים, שהם נתקרבו אל הקב''ה בכמה שנים: אברהם לא נכנס באילו הימים העליונים עד שהיה זקן כמו שנתבאר, וכן דוד שכתוב: ''והמלך דוד זקן בא בימים''. אבל בעל תשובה מיד נכנס ומדבק בהקב''ה. ר' יוסי אומר: למדנו במקום שבעלי תשובה עומדים בו באותו העולם, אין לצדיקים גמורים רשות לעמוד בו, משום שהם קרובים אל המלך יותר מכלם והם מושכים השפע מלמעלה עם יותר כוונת הלב ועם כח גדול ביותר להתקרב אל המלך (''חיי שרה'' קכט ע''א).
ג. חובת האמונה שתשובה מועילה על כל חטא
כתב ה''חובות הלבבות'' (פרק ג'): כדי שלא ימנע האדם מתשובה צריך שיהיה משוכנע באמת שהתשובה היא התרופה של מחלתו והדרך של הרפואה ממעשיו הרעים ופעליו המכוערים ושעל-ידה הוא יכול לתקן את שגיאותיו ולהשלים מה שהחסיר מעבודת ה'. כי אם זה לא יהיה ברור לו, הוא יחשוב שהבורא יתברך כבר לא יכפר לו ולא ירחם עליו עוד לעולם ומתוך כך הוא לא יבקש ממנו סליחה על המעשים הרעים שעשה. כמו שכתוב (''יחזקאל'' לג, י): ''כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה''. אולם הבורא ענה על דברים אלו על-ידי נביאו (''יחזקאל'' לג, לא): ''חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי בשוב רשע מדרכו וחיה'', עד כאן.
ומה לנו לקח יותר מתשובתו של מנשה מלך יהודה שנאמר עליו שמלא את ירושלים בדמים, עבודה זרה, שפיכות דמים, ולא היה כמותו מלך שהרשיע והגדיל עוונות לאין חקר. וכששב לה' קיבלו הקב''ה והצילו ממלך אשור והשיבו למלכותו.
ואפילו ירבעם שחטא והחטיא את הרבים והעמיד עבודה זרה בדן ובבאר שבע ואנס את עם ישראל לעבוד עבודה זרה, אמר לו הקב''ה: ''חזור בך ושוב בתשובה ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן-עדן''.
ואפילו באלישע בן אבויה שיצאה בת-קול ואמרה: ''שובו בנים שובבים חוץ מאחר שאין מועיל תשובה'' כל זה היה להגדיל נסיונו מחמת שחטא הרבה, אבל אם היה מתאמץ ועם כל זה שב, היה מתקבל כמובא בשל''ה הקדוש ולבסוף היה לו תיקון כמובא בגמרא.
וראה עוד ברבינו יונה במאמר ''יסוד התשובה'' בסופו, וזה לשונו: והשב אל ידמה בנפשו לומר, למה זה הבל איגע, לריק ולתהו כחי, אכלה, כי איך תעמוד תשובתי לפני עוונותי, וכל מה שאוכל לעשות לא יועיל כנגד העוונות שעברו עלי. אל יאמר כן כי הבטיח הקדוש ברוך הוא על-ידי יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו עוד, דכתיב (''יחזקאל'' יח, כא-כב): ''והרשע כי ישוב מכל חטאתו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, בצדקתו אשר עשה יחיה''.
ועוד מקרא מלא כתיב על הנבהלים על עוונותיהם לחזק ידיהם לשוב, דכתיב (''יחזקאל'' לג, ל-יא): ''ואתה בן אדם אמר אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמר אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל''. וביד עבדיו הנביאים הזהיר אותנו השכם ושלוח על עסק התשובה, וגם רבותינו חכמי הדורות הזהירו מאד על התשובה ואמרו: ''שוב יום אחד לפני מיתתך''. ואמרו: ''גדולה מעלתם של בעלי תשובה מצדיקים גמורים''. וזהו שאמרו: ''מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים''. ו''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דכתיב (''הושע'' יד, ב): 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' '', והיא מן הדברים שנבראו קודם בריאת העולם. וכן אמרו במדרש פרשת ''בראשית'' (''בראשית'' ד, יג): ''ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשא'' שעשה תשובה, ולכך יש בפסוק זה שבע תבות לפי שהתשובה עולה עד כסא הכבוד, שבעה רקיעים, שבעה אוירים. ועל-ידי התשובה ובא לציון גואל. וכן כתוב (''ישעיה'' נט, כ): ''ובא לציון גאל ולשבי פשע'' וגו'. ואין מי אשר יכול לידע ולהודיע עד היכן כוחה של תשובה.
לכן כל איש הירא וחרד ישיב אל לבו יראת הבורא וישוב מכל חטאתיו ויכין לו לב חדש וטהור ונקי לעבוד את בוראו וינהיג את עצמו בכל אשר אמרנו ועוד יוסיף כהנה וכהנה ויהיה ערום ביראה לחשוב מחשבות איך יוכל ליראה את השם הנכבד והנורא ולעשות חפצי בוראו בינו ובין קונו ולא לעיני אדם להתפאר. ואשרי הזוכה ומזכה, וכל העולם לא נברא אלא בשבילו שנאמר (''קהלת'' לב, לג): ''סוף דבר וגו' כי זה כל האדם''. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (''ברכות'' ו, ב): ''כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה'', עד כאן לשון רבינו יונה.
ועוד דרשו על הפסוק: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'': אפלו כפרת בעקר - ''שובה ישראל''. הרי שאפילו על חטא כפירה ומינות מועיל תשובה.
וכתב ה''חפץ חיים'' וזה לשונו: אם חטא אדם אל יתיאש ויאמר: כבר אבד שברי ותוחלתי מה' ונדחיתי מחיי העולם הבא. אל יאמר אדם כן אלא ישתדל לעשות תשובה וישוב לפני בוראו ויכנס לפניו ויתחרט על עוונותיו והקב''ה ימחל לו על כל עוונותיו. שכן מצינו באנשי נינוה שעלתה רעתם לפני המקום ונחתם גזר דינם לרעה, וכיוון ששבו בתשובה שלימה לפני הבורא, קרע גזר דינם ומחל להם, כענין שנאמר: ''וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם וינחם ה' '' וגו'. ואמרו חז''ל באגדה: ''כי הנה רחקיך יאבדו'' וגו', כלומר: מי שמתרחק מן הקב''ה מעשות תשובה יאבד מן העולם. ''ואני קרבת אלהים לי טוב'', שכל מי שמתקרב לאל אשריו וטוב לו.
בוא וראה כמה חביבה התשובה לפני המקום, שאם יעשה האדם תשובה הקב''ה מקבלו ומבטל דבריו בשבילו. צא ולמד ממה שכתוב בתורה: ''כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת וגו' לא יוכל בעלה'' וגו'.
אבל הקב''ה אינו כן: אף-על-פי שעזבו אותו ועבדו לאחר ובודאי הטמאו, מכל מקום אמר להן הקב''ה על-ידי ירמיהו הנביא: עשו תשובה ובואו אלי ואני אקבל אתכם, שכן כתיב בירמיה: ''לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו' הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא, ואת זנית רעים ורבים ושוב אלי נאם ה' '' - בואו ואני אקבל אתכם בתשובה.
ולא עוד אלא שנשבע הקב''ה לקבל שבים שנאמר: ''חי אני נאם ה' אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה''.
גדולה היא התשובה שאפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלימה בסוף ימיו, אין הקב''ה מזכיר לו כלום מעוונותיו שעשה בתחלה שנאמר: ''ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב''.
ולא עוד אלא שהתשובה גדולה יותר מן הקרבנות, שנאמר: ''הנה שמע מזבח טוב''. אוי להם לרשעים שמתים בלי תשובה שמאבדים שכרם ותקותם מחיי העולם הבא, שהמלאכים המסורים לו לאדם בעולם הזה כותבים לו לאדם בכל יום ויום את מעשיו והכל צפוי לפני המקום והכל חתום. אם יצדיק האדם כותבין צדקתו ואם ירשיע כותבין לו רשעתו. לפיכך כשבא הצדיק לפטר מן העולם, המלאכים מקדימין ומקלסין לפניו (''ישעיה'' נז, ב): ''יבוא שלום ינוחו על משכבותם''. ואם מת אדם רשע שלא עשה תשובה, הקב''ה אומר לו: תפח רוחך, כמה קראתי לך שתעשה תשובה ולא עשית - (''איוב'' יא, כ) ''ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם'' וגו'. אמרו הפקחין, הואיל וכך הוא תיקון לשבים (''הושע'' ו, א): ''לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו''.
עוד מדברי ה''חפץ חיים'': הדבר הזה שהוא חושב שכבר נעשה רשע ואבד שברו ותוחלתו להנקות מעוון זה, הוא נגד האמת וזהו גופא עצת היצר הרע שרוצה לצוד לאדם ברשתו ושלא יצא ממנה לעולם. וכבר נמצא טענה זו של היצר הרע בדורות הראשונים שעל-ידי זה פתה אותם לסור מדרך ה' והיתה על זה נבואה מיוחדת מה' על-ידי יחזקאל הנביא נגד הטעות הזה, שנאמר (''יחזקאל'' לג י-יא): ''כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמר אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה''.
וכן על-ידי עוד כמה נביאים הבטיח לנו ה' יתברך על ענין התשובה. ועקרו של התשובה מבאר בתורתנו הקדושה: ''איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו'' וגו'.
וכשהוא שב מחטאו מקים בזה מצות עשה דאוריתא, כמו שכתב הרמב''ם: ''וכשעושה תשובה גמורה יתרצה בעיני הקב''ה כאלו לא חטא כלל, ואין מזכירין לו שום דבר מרשעו כמו שנאמר: 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' ''.
ד. חובת האמונה שתשובה מועילה בכל זמן
חיב אדם להאמין שתשובה מועילה בכל זמן. גם לעת זקנה שכבר תש כחו מועיל חרטה וודוי. וזה לשון הרמב''ם (''הלכות תשובה'' פרק ב' הלכה א): ''ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף-על-פי שאינה תשובה מעלה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין לו, שנאמר (''קהלת'' יב, ב): 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו'' עד כאן לשונו.
וכן מובא ב''שערי קדושה'' למורנו הרב רבי חיים ויטל (חלק ב'): ''בתשובת עברות שבין אדם למקום, אין לך שום עברה, אפילו כופר בעקר, עומד בפני התשובה, ואפילו עשה תשובה בשעת מיתתו'', עד כאן לשונו. הרי שגם בעוון החמור ביותר, אם עושה תשובה ואפלו בזמן המאחר ביותר והגרוע מכל זמני התשובה, תשובתו מתקבלת.
וכתב בספר ''עבודת פנים'': מה שמועיל תשובה לעת זקנה, הגם שהיצר הרע פסק מן האדם, הוא משום ההרגל, שקשה יותר לעזב ההרגל בזקנות מימי חרפו, שאז עדין אין האדם מרגל כל כך בחטאיו וצריך בעקר ללחם עם רצון הלב. מה שאין כן ההרגל שבימי הזקנה כבר נכנס באיברי המעשה וקשה מאד לשנותו. ולכך אם אף-על-פי-כן מתגבר ושב, תשובתו מתקבלת. וכן ראיתי בשם הצדיק רבי משה טיטלבוים ז''ל, כי תקוני התשובה שצריך לכל חטא וחטא כמה תעניות, זה רק למי שחטא פעם אחת ורוצה לתקן. אבל אם חטא פעמים רבות ונשתרש בחטא, איך יתקן, וכי יתענה כל ימיו?! אלא מפני שהפרישה מן ההרגל קשה לאדם יותר מכל הסגופים, וזהו תשובת המשקל.
ה. ה' יתברד כביכול מחזיק טובה לשב בתשובה, ולא עוד אלא שמפייסו
אמר רבי יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, האדם שמקניט ומצער את חברו ובא לפיסו, לא בהכרח שיתפיס; אפשר שיתפיס ואפשר שלא. ואפילו אם יסכים להתפיס, אולי לא יסתפק בפיוס סליחה בדברים בלבד אלא ירצה ממון דווקא כדי להתפיס. אבל מדת הקב''ה אינו כן: אדם עובר עבירה בסתר, מתפיס ממנו הקב''ה בדברים בלבד, שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ''. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, כלומר: הקב''ה נוהג בו כמי שעשה טובה להקב''ה כביכול? שנאמר (''הושע'' יד): ''וקח טוב'', ולא עוד אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: ''ונשלמה פרים שפתינו''.
ושמא תאמר פרי חובות, כלומר: כאלו קרבן חובה, תלמוד לומר (שם): ''אהבם נדבה'', כלומר: נחשב לו כאלו הקריב קרבן וכאלו עשה מה שלא מטל עליו, שמתקבל תשובתו בחבה ואהבה, לא כמי שמביא פיוס על אשמה, אלא כמי שמטוב לבו מנדב מתנה, שבזה ודאי מתקבלת מתנתו באהבה יותר.
ומסביר המהר''ל: בשר ודם שהוא גשמי מתפיס בדבר שהוא גשמי כגון: ממון, מתנות וכדומה, אבל הקב''ה שאינו גשמי, מתפיס בדבר שאינו גשמי שהוא דבור של תחנון ותשובה, שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ''.
בשר ודם פעמים מתפיס ופעמים אינו מתפיס, כי אדם נמשך אחר המקרה, ולכן פעמים שיקרה שיתפיס ופעמים יקרה שלא יתפיס. אבל ה' יתברך לא נתון למקרים, אלא כך מדתו רחום וחנון שתמיד מתפיס.
מדת בשר ודם כשמתפיס לא מחשיב למפיס כאלו עשה לו טובה, אלא להפך: מחשיב את עצמו למיטיב בזה שהסכים להתפיס. אולם מדתו יתברך כשמפיסו החוטא, הקב''ה מחזיק לו טובה כאלו כביכול נהג לפנים משורת הדין. ועיין עוד שם בעמק דבריו הטהורים.
ולא עוד אלא שמפיס הקב''ה בדברים את החוזר בתשובה, כמובא במדרש (''דברים רבה'' ב, טז) על הפסוק: ''ושבת עד ה' אלקיך'': אמר ר' שמואל פרגריטא בשם רבי מאיר: משל למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והיה אביו המלך משלח שרים אחריו שישוב בתשובה, והיה הבן עונה לשליח: ''רוצה אני לשוב לאבי, אבל אני מתביש ואין לי פנים לבוא אל המלך אחר מה שעשיתי''. והיה המלך שולח לומר לו: ''בני, וכי יש בן שמתביש לחזור לאביו, הלא לא לחברך אתה חוזר אלא לאביך?!'' כך הקב''ה משלח את ירמיה לישראל בשעה שחטאו, שנאמר: ''הלך וקראת'' וכו'. וישראל עונים: ''באילו פנים אנו חוזרים להקב''ה, נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו'', והיה הקב''ה משלח להם: ''בני, אם אתם חוזרים, הלא לאביכם אתם חוזרים'', עד כאן.
ו. אין חטא בעולם שאינו מתכפר בתשובה, ואף מה שאמרו עליו רז''ל ''מעות לא יוכל לתקן''
איתא במסכת ''חגיגה'': ''מעות לא יוכל לתקן'' זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, שהרי גונב או גוזל יש לו תקנה שיחזיר את הגזלה, אבל הוליד בן ממזר במה יוכל לתקן?! פרש רש''י: המוליד ממזר - שהביא פסול לעולם - אין עוונו נמחק בתשובה. והקשו עליו התוספות ולא נהירא, שהרי אין דבר העומד בפני התשובה, ובודאי שמועיל תשובה גם לחטא זה. אלא הכוונה ''מעות לא יוכל לתקן'' שבושתו של החוטא עומדת לעולם, שאומרים: ממזר זה בא מפלוני שבא על הערוה.
מסביר המהר''ל שודאי תשובה מועילה גם לחטא ממזר וכן למבטל זמן קריאת שמע ותפילה, שעל זה אמרו שם בגמרא דזהו 'מעות לא יוכל לתקן'' כי כבר עבר זמן קריאת שמע. אלא כונת הגמרא: ''מעות לא יוכל לתקן'' הינו קודם התשובה. כלומר, דבגונב וגוזל גם קודם שישוב בתשובה שיך תיקון בזה שמחזיר הגזלה והגנבה כי זה עוון במובן גשמי, ולכך מתקן אף קודם שישוב. אולם עוונות שהם רוחניים כגון קריאת שמע, תפילה או לרבי שמעון בר יוחאי דקאי הפסוק על תלמיד חכם שפורש מן התורה - מה יתקן עוון בטול תורה בזה שילמד עוד תורה, הלא מה שבטל בטל?! אלא שבמצוה מעשית כגון השבת גזל יש תיקון במעשה גם קודם התשובה, ובשאר העברות כגון ממזר, בטול תורה, קריאת שמע ותפילה לא שיך תקון לזה באופן מעשי אלא רק בתשובה ולעולם מועילה תשובה.
וכן מה שאמרו: ''המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה'', אין הכוונה שאין מועיל תשובה אלא שקשה תשובתו, כי לא יהיה לו כל כך סיעתא דשמיא לשוב. אולם אם מעצמו יחליט ששב ומתאמץ בתשובה ודאי שתקבל תשובתו, וכמפרש ברמב''ם בסוף כ''ד דברים המעכבים את התשובה, אין הפרוש שאין מועיל תשובה, אלא שקשה לשוב. וכן עוון חלול ה' שנאמר עליו: ''אם יכפר העוון הזה לכם עד תמותון'' - הינו שהמיתה היא גמר הכפרה, שתשובה ויום הכפורים ויסורין תולין ומיתה מכפרת, וכן תשובה מועילה לרוצח אף-על-פי שכבר אבד אותו אדם הנרצח ולכאורה אין לו תקנה. וכן הגוזל ולא מוצא את הנגזל להשיב לו או שלא יודע למי גזל, לכל מועילה תשובה.
ואם תאמר: באמת כיצד מועילה תשובה, הרי בפעל איך יכול לתקן את מה שעות? על זה עונה הרב בעל ''חובות הלבבות'' וזה לשונו: מאחר והבעל-תשובה מקים את עקרי התשובה ואת כל פרטיה שבכחו וביכלתו לקים, כלומר: מאחר והבעל תשובה משתדל בכל כחו לקים ולשוב ממה שכן יכול הוא בפעל, כגון שמחזיר גזלה לנגזל שיודעו ומכירו וכן כיוצא בזה שעושה כל המאמצים לחזר ממה שהוא כן יכול, אז הבורא מקל עליו את התשובה וסולח לו על מה שנעלם ממנו, ומזמין מוצא קל מחטאו וממציא לו התנצליות רבות.
למשל, אם חטא בעניני ממון, כגון שרמה וגזל ואין לו במה לשלם, ה' יתברך יתן לו ממון שיוכל לפרע בו לחברו את מה שהוא חיב, וכן לפיס אותו עד שימחל לו, מאחר שהוא שב בכל לבו ועשה מה שכן ביכלתו. וכן אם גרם לחברו נזק לגופו או לשמו, וחברו אינו רוצה למחל לו, הבורא יתברך יכניס ללבו של חברו רגשי פיוס ואהבה אליו עד שהוא יסלח לו על מה שחטא לו כמו שנאמר: ''ברצות ה' דרכי איש גם איביו ישלים עמו'' (''משלי'' טז, ז).
או אם הנגזל רחוק ממנו ואין יכול להשיב לו, יסבב הבורא שהוא יפגש עמו, כך שהוא יוכל להכניע עצמו אליו ולפיסו ולבקש מחילתו. וכן אם הוא לא מכיר את האנשים שגזל מהם ולא יודע למי יחזיר, או שאין יודע כמה גזל, יביא אותו ה' יתברך לידי כך שיוציא את ממונו לצרכי צבור המביאים תועלת לרבים, כגון: לבנית גשר או לחפירת בארות וכדומה - דברים שרבים נהנים מהם והם צרכי רבים. ויהיה לו כפרה בזה שיהנו אלו שגזל מהם. [ואגב, זו עצה טובה לאדם שמשלם מסים לכוון שבכסף זה שנעשים בו צרכי רבים, יתקן עוון גזל].
או אם הנגזל מת, יעזר לו ה' להחזיר הגזלה ליורשיו. ואם הוא גרם לחברו נזק, או לגופו, או לשמו, וחברו מת בינתים, יביא אותו ה' לידי כך שיתודה על עוונו על קברו במעמד עשרה, ועל-ידי זה ימחל עוונו. כמו שאמרו חז''ל: מוליך עשרה בני אדם על קברו ואומר: ''חטאתי לאלקי ישראל ולפלוני זה שחבלתי בו'' (''יומא'' פז).
כללו של דבר: אם קימת מניעה המעכבת את החוטא מלחזר בתשובה, המניעה היא רק פנימיותו הרעה ולבו המשחת. כי למעשה אין שום סבה מעכבת מלחזור בתשובה ואין שום סבה מלהתיאש מהתשובה מטעם שאין היא מועילה וכדומה, כי אם רוצה להתקרב אל האלקים שער התשובה פתוח לפניו ואין מה שיכול למנע אותו מלהגיע אל התשובה.
ולא עוד אלא שה' בחסדו ובטובו פותח לו את שערי הישר ומראה לו את הדרך הטובה כמו שנאמר (''תהלים'' כה, ח): ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך'', ונאמר (''דברים'' ד, כט): ''ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך', ונאמר: (''דברים'' ' יד): 'כי קרב אליך הדבר מאד'' ונאמר (''תהלים'' קכח, יח): ''קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת''. עד כאן דברי ה''חובות הלבבות'' בתוספת הסבר.
וכתב ה''פלא יועץ'' שצרכי רבים, שהוא תיקון גדול למי שגזל ואין יודע למי גזל, הוא אפילו בדברים קטנים, כגון: במקום שיש טיט בדרך או טנוף יניח עליהם דף או עץ ויסיר מכשול וכדומה כמה דברים יש שההוצאה מעטה והתועלת מרבה. וצריך להיות רודף אחריהם, כי עושה אלה מתקן את אשר עות בגזל ואונאה, עד כאן לשונו.
ובהמשך שם: ואם לא יוכל לעשות שום דבר מצרכי הרבים וכו', אפילו הכי לא יתיאש מן הרחמים, שאין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, רק ישפך נפשו לפני ה' שיעזרהו על דבר כבוד שמו. ויקבל החוטא עליו שכאשר תשיג ידו יחזיר מה שגזל ובקבלה בלב שלם, וה' יראה ללבב וירחמהו עושהו, עד כאן לשונו.
ז. שלא להתרפות מתשובה מסבת רבוי העוונות
ואל יתרפה הבעל-תשובה בחשבו: מה לי להתחיל בתשובה, וכי אוכל לתקן כל אשר עותתי וכו' מטענות היצר. ואם לחשך יצרך כך, ראה מה שכתב רבנו יונה ב''שערי תשובה'' בתחלת ספרו וזה לשונו: ''וכבר התבאר בתורה כי יעזר ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת, ויחדש בקרבם רוח טהור להשיג מעלות אהבתו שנאמר וכו' '', עד כאן לשונו.
הרי שאין לך אלא להתחיל ולהשתדל ולעשות את אשר בכחך, והבא לטהר מסייעין אותו. ובפרט שכבר אמרו בשם האר''י הקדוש שהמעט שעושים בדורות הללו נחשב כהרבה ממה שהיו עושים בדורות הראשונים, כי גברה הקלפה, והבאתי לשונו לקמן בפרק ט'.
ועוד עלינו לדעת שמדת הקב''ה לא כמדת בשר ודם. אדם שחלל שבת, נאף, רצח, מקבל מיתה אחת ותו לא, לפי שאין באפשרותו לתן שתי מיתות, אבל בדיני שמים כל חטא אדם נענש עליו בפרטות, ועל כל עוון יש חשבון נפרד ואין ענש מחטא גדול מכסה על ענש מחטא קל. ולכך שלעולם אין טענה ליצר להתיאש מהתשובה, כי מה שפחות חטא אפילו אחד, יש בזה הצלה ומניעת יסורים שאין לשער (גם זה מ''פלא יועץ'' שם).
וכתב ה''חובות הלבבות'' על טענת היצר ליאש אדם מתשובה בזה שעברו עליו ימים רבים בחשך, וזה לשונו: ''והזהר שלא יסית אותך הרהור לבך לאמר: 'עתה אחרי שהתעלמתי זמן רב כל כך מעבודת ה' וכבר עברו רב ימי, האם עתה אשוב אל האלהים ואבקש את סליחתו, הלא הוא לא יקבל את תשובתי! ' אלא ענה לו את מה שאמר יחזקאל הנביא בענין זה (''יחזקאל'' יח, כא): 'והרשע כי ישוב מכל חטאתו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, בצדקתו אשר עשה יחיה, החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלקים הלוא בשובו מדרכיו וחיה' '' וגו עד סוף הענין.
וכבר המשילו הקדמונים את מי שחוזר בתשובה בסוף ימיו לאדם שהיו בידו מטבעות כסף והיה צריך לעבר נהר גדול. וכאשר עמד על שפת הנהר זרק את מטבעותיו לנהר ורק אחת נשארה בידו, אך הנהר לא נסתם על-ידי המטבעות. וכאשר ראה זאת אמר למלח אחד שעבר בספינתו בנהר: ''קח את המטבע שבידי והעבירני בספינתך אל מעבר לנהר''. והמלח עשה כדבריו והביא אותו למחוז חפצו תמורת המטבע ההיא שנשארה בידו, כך שהוא השיג במטבע האחרונה את מה שלא השיג בכל המטבעות שהוא אבד בנהר. ומאחר שהוא הקציב את מטבעותיו לשם חצית הנהר והצליח לעשות זאת, לא היתה לו הרגשה שהוא אבד משהו.
וכך הוא גם בעל התשובה אשר אבד את רב ימיו בדברים שאינם עבודת הבורא: כאשר הוא חוזר בתשובה בסוף ימיו הבורא מוחל לו על המעשים הרעים שעשה כל ימיו, כמו שאמר יחזקאל הנביא (''יחזקאל'' יח, כב): ''כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו''. ועוד אמר (''יחזקאל'' לג, טז): ''כל חטאתו אשר חטא לא תזכרנה לו''.
וכתב בספר ''עבודת פנים'' על הפסוק ''ה' מלך'' וכו', וזה לשונו: ''ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעולם ועד'' - כשהאדם בא לקבל עליו על מלכות שמים בבחינת ''ה' מלך'', בזו השעה בהווה, ובא היצר הרע בטענה מן הימים שעברו בחטא, צריך להשיב לו ''ה' מלך'', שגם בעבר באיזה בחינה שהייתי לא יצאתי מרשות ה' יתברך, כי ''מלכותו בכל משלה''. ואחר כך בא היצר הרע להטילו בטענת ''נבול תבול, לא תוכל עמד בעבודתך לעתיד''. על זה צריך להשיב לו: ''ה' ימלך לעולם ועד'' והוא יהיה בעזרי.
ח. החטא הוא ''מציאות'', וחסד ה' שאפשר לעקור מציאות על ידי התשובה
כתב ב''אור יחזקאל'' וזה לשונו: הנה בפשטות כח התשובה הוא שעל-ידו נמחל החטא ונמחק כלא היה. אך צריך לדעת כי גם זה אינו קל כל כך למחק את החטא, כי בפשוט לא היה שיך כלל במציאות מחיקת החטא, כי החטא הוא מציאות. וראה מה שכתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'') בדברו אודות מעלת התשובה, ומזה נראה ללמד מהו כח החטא. וזה לשונו שם: ''אמש היה זה מבדל מאלקי ישראל, צועק ואינו נענה ועושה מצוות וטורפין אותם בפניו'' - החטא עושה כביכול מחצה המפסקת בינו לבין ה' יתברך, ולכן אינו נענה בתפילה. ועיין ברבנו יונה מה שבאר בענין ''עברה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה'', דכל זה הוא בחטא בדרך מקרה. אבל בחטא קבוע מכבה אפילו תורה, כי העברה מונעת את השפעת אור התורה, ולכך אף התורה אינה עוזרת לחוטא. והינו מה שנאמר בכתוב: ''סור מרע ועשה טוב'' - ראשית העבודה חיבת להיות לסור מהרע ורק אחר כך ''עשה טוב'', כי בעת שאינו סר מן הרע מונע הרע את כח פעלת הטוב ואינו עוזרו במאומה. והוא על-דרך שנתבאר שעברה מכבה מצוה.
וראה מה שכתב ב''תמר דבורה'' בדברו אודות י''ג מדותיו של רבונו של עולם וזה לשונו: שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן: ''העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד'', והרי אותו קטגור עומד לפני הקב''ה ואומר: פלוני עשאני, ואין בריה מתקימת בעולם אלא בשפעו של הקב''ה, ובמה מתקים? הדין נותן שיאמר הקב''ה: איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו עד שיתבטל המשחית ההוא. כן הוא החטא שאינו עבירה בעלמא אלא שנברא משחית וקטגור על-ידי חטאו. ומן הדין היה שעל-ידי חטא אחד שנולד משחית אחד היה נוטל נשמתו או כורתו.
ונורא הוא להתעורר מזאת שכל זה בחטא אחד, מה נאמר אנו שכלנו ספוגין בחטאים רבים לאין מספר רחמנא לצלן. והוסיף ה''תמר דבורה'': ''ואין הקב''ה עושה כן אלא זן ומפרנס את המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים: או ישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנום ושם יפרע חובו. והינו שאמר קין: ''גדול עוני מנשוא''.
והינו כי החטא הוא מציאות ולכן צריך דרך לתקון החטא, והוא על-ידי מיתה או יסורים או גיהנום. ובאמת כן הוא מפרש בחז''ל (מדרש ''דברים'' פרשת ''ראה'') ששנינו: כיון שאמר הקב''ה: ''ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה'', מאליה הרעה באה על עושי העברה, דהינו כמו שנתבאר דחטא עצמו הוא המעניש. ומעתה מן הדין היה שלא תועיל תשובה למחיקת החטא, כי היאך תשתנה המציאות וימנע מהמשחית לעשות פעלתו, ורק חסדי שמים הוא שנתן הקב''ה דרך נוספת למחילת העוון על-ידי התשובה. וכמו שכתב ה''תמר דבורה'' שכאשר שב בתשובה מכלהו ומבטלו בסגופיו, עד כאן.
ט. שלא להתרפות מהתשובה מחמת קשי קיומה אלא יחטף מה שיוכל
מובא בסטר ''טהרת הקודש'' (חלק א' בהקדמה): ונחזר לעניננו, והנה אחי תדע שעכשיו בדור החשוך והנורא אשר נתגבר ההסתר שלא היה זאת מעולם ונתגברו צרות וחשכות הדור שלא ראו דורות הקודמים ונסתמו כל המאורות ונסתם כל החזיון ואין מגלה ואין מגיד ואין דורש ואין מבקש. ואף אם נמצא איזה נפש קדוש שרוצה בקרבת ה', מראה לו היצר מה לך להתחכם על כל הדור ואינשי דעלמא, הלא תראה שכבר אין הזמן לבקש לך גדולות ונפלאות, ואין עוד הזמן להתרפק לעבודת ה', ולא בזה חפצים עכשיו בשמים, וככה בלי שעור פתויים. ועל זה כתבתי הדברים להראות שאני ה' לא שניתי חס ושלום, ואין שום השתנות לפניו כביכול באמת, ואין שום הסתרה באמת רק ההסתרה לפנינו, וגם היום אפשר לעבד ה' רק באם תרצה ותחפץ באמת, וככה עד ביאת המשיח. והגם מה שיעברו לא יהיה שום זמן בעולם חס ושלום שיהא אפשר לומר שאין עכשיו הזמן להתרפק לה' לעבד אותו בעבודתו יתברך וגם במסירות נפש, אדרבה: כל מה שמתרבה החשך יותר, חשוב גם עבודה קטנה, כאשר אמר הקדוש האר''י ז''ל לתלמידו הקדוש רבי חיים ויטאל (עיין ''שומר אמונים'' דף יז ע''ב סוף פרק ב'): ועכשיו מפני גרוי החיצונים יותר, חשוב גם עבודה קטנה מבר ישראל יותר מכל אילי נביות שבעולם מדורות הקודמים, וזה היה בימיו. וכל שכן עכשיו: גם תנועה טובה וקטנה של בר ישראל חשוב ומקבל בשמים בלי שעור וחקר.
ואמרו חז''ל (''אבות''): ''במקום שאין אנשים השתדל להיות איש''. ואמרו: ''במקום דלית גבר תמן תהי גבר'', שהוא לשון גבור: במקום שתראה שאין שום אחד מתגבר בעבודת ה', אתה תהא מתגבר והולך ואשרי לך. וכל נפש ונפש מישראל יכול להעמיד כל העולם כלו במסירת נפשו לה', כי אמרו ז''ל: ''אפילו יחיד ששב מוחלין לכל העולם כלו''.
לכן, אחי חביבי, מה שתחטף בעבודת ה' בתשובה וטהרה ומסירות נפש וצדקה ותורה ותפילה, יהיה לך לרוח גדול ונורא, כי יבוא זמן אשר יאיר לך זה התשובה וזה הלב הנשבר וזה התורה וזה המצוה, ויאירו לפניך בכל הדרכים ובכל השבילים ובכל העליות והעולמות שתצטרך לעבר בהם. וגם להבדיל בגיהנום ובעולם התהו חס ושלום, שם גם כן היא לך לטובה ולמשמרת. לכן אחי חזק ואמץ וחזקת והיית לאיש, דהינו: אפילו שאין אתה בגדר איש שהוא מדרגה נעלה ורמה? עם כל זה על-ידי זה ההתחזקות תוכל להיות איש בלי ספק, הגם שהיא לפי שעה לפעמים, כמובא בספר הקדוש ''נעם אלימלך'', שאדם על-ידי מצוה גדולה יכול לקפץ על מדרגות רבות בפעם אחת ולעלות מעלה מעלה. וכן מובא ב''ספר הגלגולים'' לרבנו האר''י ז''ל. וה' יהיה בעזרנו שנזכה לשוב לפניו באמת ובלב תמים ובלב שלם אבחנו וזרענו באמת ובתמים מתוך שמחה והרחבה אמן, עד כאן.
ועוד ראה בספר ''אור יחזקאל'' (חלק ב', ימים נוראים, סוף מאמר ''בקשת השלמות'') וזה לשונו: ''הנה ידוע בשם הגאון רבי ישראל סלנטר ז''ל שאמר, שחיב אדם להרגיש עצמו כעני המחזר על הפתחים שמקבל ולוקח כל מה שנותנים לו, ולדגמא: בעת שיתנו לו בשר לאכל, לא יאמר: ''עדין לא אכלתי מנת דגים'', אלא בודאי חוטף כל מה שיש ביכלתו לקח. הכי נמי חיבים אנו להרגיש בהשגת רוחניות, שאל לנו לברר באפני קיום המצוות אלא כל מה שמוצאים עלינו לקח, מצוות קלות כחמורות. ואף יסוד זה עלינו ללמד מהנמלה שאינה בוררת ולוקחת חטין, שעורים ועדשים וכדומה. אמר רשב''י, מעשה היה ומצאו בבור שלה שלש מאות כור מה שמכנסת מהקיץ לחרף. לפיכך אמר שלמה: ''אף אתם התקינו לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא.
י. ככל שפגם יותר בחטאיו, מתקן בתשובתו יותר
כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב', מאמר ''פתח התשובה'', פרק ד') וזה לשונו: אם כן, אפילו נפלת למקום שנפלת ועשית מה שעשית וגרמת מה שגרמת, אל תתיאש חס ושלום, כי הקב''ה רחום וחנון ואמר (''יחזקאל'' יח): ''כי לא אחפץ במות המת'' וגו' והשיבו וחיו''. וכתיב (שם): ''החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלקים הלוא בשובו מדרכיו וחיה''. אדרבה: יותר מה שירד ופגם, אחר כך בשובו אל ה' יש בכחו להעלות נשמות וניצוצין ממקום עמק יותר אשר לא אפשר להגיע לשם לשום איש אחר למדרגות תחתוניות כאלו, רק מי שחס ושלום הגיע מזלו שנפל בידי סטרא אחרא למקומות שפלים ונבזים מאד, ואחר כך בהתנחמו ועוסק בתשובה בכל כחו, אז מוציא עמו בכח התשובה הרבה נשמות נפולות ונדחות שעולים עמו ותפלות נדחות אשר נדחו מכמה מאות שנים ולא היה להם עליה בשום פנים.
כאשר ידוע לנו שספר צדיק אחד קדוש מהקודמים, שהיה מעשה בימי הבעל-שם-טוב זי''ע שעל-ידי תפילתו הראשונה של זה הבעל תשובה העלה עמו תפלות פסולות מחמש מאות שנה. וזה מבהיל הרעיון, כי אפילו תפלות שלא היה בכחו של האריז''ל והבעל-שם-טוב הקדוש וכל הקדושים להעלות, העלה זה הרשע הגמור שחזר בתשובה.
יא. שלא יתרפה בעל התשובה אם נפל שוב לחטא.
עוד שם וזה לשונו: ואם אחר כך נפל חס ושלום עוד הטעם לחטא בסבת נסיונות או אנס יצרו אשר רובץ עליו כארי ואורב עליו כדב, נקרא כעין אנס קמי קודשא בריך הוא, ולא נתבטל חס ושלום הסכמתו וקבלתו הראשונה אשר עשה רשם גדול בשמים בשרש התקונים ורשם גדול בשרש נשמתו למעלה ורשם גדול בתוך נפשו שבגופו, כיון שגלוי וידוע קמי קודשא בריך הוא שברצונו באמת לשוב אליו, רק מחמת גודל תקיפות וגרוי היצר נפל בידו.
וצריך שלא לפל בעיני עצמו מסבת נפילתו חס ושלום, רק יחזר ויחזר לעשות אלו הסכמות בלבו בלי שעור פעמים, כי סוף כל סוף יהיה הוא מהנוצחים ולא מן המנצחים. והגם אם חס ושלום לא יעלה בידו להיות מהנוצחים, הן בענין איזה עבירה או מדה רעה שנתפס בו, עם כל זה יצטרפו אלו הסכמות שעשה בלבו לחשבון גדול ועצום. ובזכות זה יהיה לו תיקון נפשו לאחר פטירתו בנקל מאד ולא יצטרכו לעבר עליו גלים גדולים חס ושלום. וגם שאחר תיקון וצרוף נפשו יזכה למדרגת ומעלת בעלי תשובה, כל אחד לפי בחינתו ועמקות לבבו שנתן אל לבו כח התשובה והחרטה והלב נשבר והבושה מה', כי כל אלו הבחינות משלבים חד בחבריה.
וכבר הזכרנו דברי המבי''ט בספרו ''בית אלקים'' (''שער התשובה'' פרק יב), כי התשובה אינה כשאר המצוות, שבשאר המצוות העוזב חלק ממנה כאלו לא קים המצוה, כגון: המטיל ג' ציציות בטלית במקום ד' לא קים המצוה, וכן ג' פרשיות בתפלין במקום ד' לא קים כלל המצוה. אולם במצות התשובה גם אם לא נשלמה כדין התשובה בכל חלקיה וכגון שיש חרטה אבל עדין אין עזיבת החטא, גם מועיל.
ומסביר זאת בספר ''משנת אהרן'' לר' אהרן קוטלר ז''ל: היות וגדר התשובה הוא קרוב לה' יתברך שנתרחק ממנו על-ידי החטא, וזה נקרא תשובה: ''ושבת עד ה' '' (''דברים'' ל, ב), ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' (''הושע'' יד, ד), כי זהו עקר המכון בתשובה: לשוב ולהתקרב אל ה'. ובכל חלק מהתשובה מנח קרוב לה' יתברך, למשל כשעוזב החטא אפילו שעדין לא מביע חרטה על חטאיו הקודמים - עצם שמעתה עוזב החטא, הרי שנתקרב לה' יתברך יותר מקודם שהיה מרחק מאד ועדין שרוי בחטא. וכן אם זכה להתחרט אולם קשה לו עדין עזיבת החטא, הרי התקדמות בקרוב לה' יותר מקודם.
ועיין שם שודאי אין זו תשובה גמורה, כי תשובה גמורה זהו בתשלום כל תנאי התשובה שהם: חרטה, עזיבת החטא, ודוי וקבלה על העתיד, אלא כונתנו לומר שגם במעט ובחלק מן התשובה יש בו תקון. ואינו כשאר המצוות שאם הטיל ג' ציציות במקום ד' לא עשה ולא כלום.
וכיוצא בזה הביא ה''חפץ חיים'' (ב''זכר למרים'' פרק ז') וזה לשונו: ''יש שבשעה שמתודה בנסח ''אשמנו'' ואומר ''דברנו דפי'', הוא מתחרט וחושב בדעתו להזהר מזה עוד. אמנם אחר כך מתגבר יצרו עליו וחוזר לחטא עוד. זוהי נקראת תשובה שאינה שלמה. ויש שאינה נקראת תשובה כלל, דהינו: אפילו בשעה שמתודה ואומר: ''על חטא שחטאנו לפניך בטפשות פה, בטמאת שפתים, בלשון הרע, ברכילות, בכחש ובכזב, בלצון, בהונאת דברים'' וכהאי גונא עד יותר מעשרה ענינים ששיכים רק לחלק הדבור, אין לו שום הרגש בזה והוא כאומר איזה תבות בעלמא - זה לא נקרא תשובה כלל. ועל כן, מי שיש לו לב נבון, אפילו במקצת, יש לו לזהר מודוי כזה, דלפחות בשעת האמירה יחשב לקים רצונו יתברך, וה' יראה ללבב.
ובספר ''חומת אנך'' להחיד''א ז''ל (פרשת ''אמר'') מביא בשם הר''ר אברהם חיון ז''ל שנסתפק במי שחטא ונתחרט ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו, ואחר כך חזר לחטאו באותו החטא אם אמרינן דנדחתה תשובתו ונחשב לו החטא הראשון להיות חוזר ונעור. והכריע שזה תלוי בחוטא: אם חזר לחטא ותוהה הוא על הראשונות ומתחרט על התשובה ששב מקודם, אז נדחית תשובתו, ואם כשחוטא בפעם שניה אינו אלא מחמת שגבר עליו יצרו, ומצדו הלואי שלא היה חוטא, ואינו מתחרט על תשובתו הראשונה, אין חוזר ונעור עוונו הראשון ורק עוון שני בידו, ושב ורפא לו.
ומעשה שהיה: בהיותו בעיר אודיסה נודע לצדיק מרוז'ין על נכדו של הגאון רבי יעקב עמדין, מאיר שמו, שגר בעיר זו וחי חיי צער ודחק, ומה שגרוע יותר - שעזב את דרך אבותיו ויצא לתרבות רעה.
הלך אליו הצדיק והזמינו לבוא ולגור ברוז'ין בקרבתו, ועליו, על הרבי, כל מחסורו. הסכים מאיר הצעיר, בא לרוז'ין, גר בבית הצדיק ולא חסר לו מאומה. גם מטרתו של הרבי השגה: בדרכי נעם וחביבות הצליח הרבי להחזירו בתשובה.
באחד הימים ראה הצדיק את הבחור, והנה פניו עצובות. ''מדוע קודרות פניך?'' שאלו הצדיק. ''אם צר לך על חטאיך בעבר, אינך צריך להצטער, כי התשובה שעשית מועילה''. ''חטאתי הרבה כל כך'', ענה מאיר לצדיק, ''וגם אחרי שחזרתי הוספתי לחטא, עד שאיני בטוח אם תתקבל תשובתי עוד''. ''אומרים עליך שהיית 'עלוי' ולמדן גדול'', אמר לו הצדיק, ''לכן אענה לך כדרך הלומדים. בתפילת יום הכפורים אומרים אנו: 'כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישרון'. מדוע כתוב: 'סלחן ומחלן' ולא 'סולח ומוחל'? ההסבר לכך הוא ממקום אחר. הגמרא דורשת את הכתוב: 'רבץ תחת משאו עזב תעזב עמו', 'רבץ' כתוב ולא 'רבצן' (''בבא מציעא'' לג א). מפרש רש''י: 'רבצן' - הרגיל בכך. מכאן למדין אנו שהוספת האות נו''ן בסוף המלה מורה על רציפות בפעלה. וזה הפרוש: 'סלחן ומחלן' - אף-על-פי שאדם חוטא, חוזר בתשובה וחוטא שוב, הקדוש ברוך הוא סולח ומוחל לו בכל פעם מחדש''.
יב. התרפות התשובה נובעת מעצלות
כתב בספר ''אור יחזקאל'': ''כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה היא'' (''דברים'' ל, יא) - הרמב''ן באר שפסוקים אלו נאמרו על מצות התשובה שאינה מכסה מבני אדם. ''לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו'' - קרובה היא הדרך ורק זה נדרש מהאדם: ''בפיך ובלבבך לעשתו''. [וכן ראיתי ב''חובות הלבבות'' בסופו, שהבין פסוקים אלו על מצות התשובה, וכן מבאר בספר ''מנורת המאור''].
שבעה דברים אמר שלמה בעצל, שמוצא תואנות להמנע מעל תורה ועבודה, כמובא ב''משלי'': (כו, יג) ''אמר עצל שחל בדרך'' וגו' - אומרים לעצל: לך ללמד, רבך בעיר! עונה: ארי בדרך ואני ירא. אמרו לו: הרי רבך בביתך, לך ללמד אצלו, עונה (שם): ''ארי בין הרחבות'' וגו'. ולבסוף: ''טמן עצל ידו בצלחת'' - שמתעצל אפלו לתן כף האכל לתוך פיו. ואומר המדרש שמשה רבנו טוען לעצל יותר משלמה, שהתשובה לא רק קרובה לצלחת וצריך רק לתן הכף בתוך פיו, אלא כבר: ''בפיך ובלבבך לעשתו'' - הוצא הדבר מתוך פיך ותו לא.
נמצאנו למדין, אמר רבי יחזקאל זצ''ל, יסוד גדול בדברי העבודה והתשובה, שכל אשר נתבקש לעשות קל הוא מאד - הוצא את הדברים מתוך פיך, לא צריך רב ולא השגות אחרות אלא פשוט פתח את פיך והתחל לדבר ותראה כי תזכה להגיע לתכלית, כי ככל שידבר ולא יתעצל, שוב יעזרהו ה' ותהא העבודה קלה יותר ויתנו לו סיעתא דשמיא עד הגיעו לאמת, כי זו כל עבודת האדם - להתחיל בעבודה.
וההתחלה פשוטה עד למאד: להוציא הדברים מתוך פיו. כן הוא בתשובה: שלא יחשב האדם שקשה היא מאד דרך התשובה אלא ידע שעליו לעשות את ההתחלה, לא להתעצל אלא לעשות ולהוציא הדברים. ובודאי דאין הכוונה אמירת מלים בעלמא ללא כוונה ורצון, דאין זה הוצאת דברים אלא הכוונה רצון ושאיפה עזה להצליח, ומתוך הרצון תבא העבודה. וכן הוא בכל עניני העבודה [וכאשר משמע בחז''ל שאזיל על כל המצוות ולא רק על התשובה וכמו שכתב הרמב''ן]. ונקדה זו היא כשלון האדם, שמדת העצלות אופפת אותו על כל מעשיו, ועצלות עד כדי כך שעוד מתעצל אפילו להוציא הדברים מתוך פיו. ולו רק יתגבר על העצלות ויתחיל בהוצאת הדברים מתוך פיו, כבר יזכה להגיע לתכלית.
יג. עוד מענין רעת העצלות המעכבת את התשובה
עוד שם ב''אור יחזקאל'' שאין טענה על קשי התשובה כלל, כי התביעה היא רק ההתחלה, וכשמתחיל יסיעוהו מן השמים לגמר. ומביא דברי ''נפש החיים'' (שער א' פרק יב) שמעת שעולה על טהר מחשבת האדם לעשות מצוה, תכף בעשה רשומו למעלה בשרשו העליון לבנות ולנטע כמה עולמות וכחות עליונים, וממילא מתעורר וממשיך גם עליו אור מקיף מהקדושה העליונה והוא המסיעו לגמרה. שבעת אשר עשה האדם את ההתחלה שהיא מחשבה ודבור לעשות מצוה, מיד מתעורר אור הקדוש למעלה שהוא מסיעו לגמרה, שכל עבודת האדם היא ההתחלה והראשית, היא מחשבה או דבור. ואנו רחמנא לצלן מתעצלים אף מזאת, שאף להוציא הדברים מפינו איננו רוצים. ''לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכס'' - בשעה שילך אל הנמלה וילמד הימנה היאך לגבר על מדת העצלות ויראה דרכיה ויחכם, אז יגיע אל התכלית, דמדה זו היא ההורסת את הצלחת האדם. ונוראות הוא למתבונן: בשעה שנבוא לעולם הנצח ונראה היאר רחוקים היינו מהאמת, נדע להבין מה היתה הסבה לאי הצלחתנו: לא קשי התורה שמנעה זאת מאתנו, אלא פשוט נקדה זו של העצלות שהפריעה לנו להוציא הדברים מתוך פינו. וזו התביעה עלינו. נשב נא ונלמד מוסר בכנות, לא להסתפק בדפדוף קל בספר אלא לימוד המוסר כראוי. וכן להתחיל בתפילה לכוון פרוש המלות כהגן, ואז יעזרנו ה' יתברך ונזכה לעלות ולהתעלות.
וכן איתא נמי במדרש דהאי פרשתא (''משלי'' כד, ז): ''ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח-פיהו'' - רבנן אמרי: הטפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותם עוסקין בתורה והוא אומר להם: היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו: תחלה קורא במגלה ואחר כך בספר ואחר כך בנביאים. משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואחר כך הלכות ואגדות. כיון ששומע כך, אומר בלבו: אימתי אני לומד כל זאת?
אמר רבי ינאי: למה הדבר דומה? לככר שהיה תלוי באויר. טפש אומר: מי יוכל להביאו? ופקח אומר: לא אחד תלה אותו? וכשם שתלוהו כך אפשר להורידו. ומי שהוא פקח מה הוא עושה? שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסים כל התורה כלה. אמר הקב''ה: ''לא נפלאת היא ממך'' - שאין אתה עסוק בהם, והם הדברים שבארנו שכל התביעה אלינו היא רק: עסק בה, התחל בעסק התורה והקב''ה יעזרך לסים כל התורה. וכל הסבה לאי הצלחתנו היא שאין אתה עוסק בה - שאיננו רוצים אפילו להתחיל לעסק בה משום העצלות הנמצאת בנו. כן הוא אף בענין עבודת אלול והתשובה: אל נא נחשב בלבנו כי קשה וארכה היא דרך התשובה: קבלה ועזיבת החטא ועוד, אלא עלינו לדעת כי נדרשת מאתנו רק ההתחלה - לעסק בתשובה, ואחר כך נזכה להגיע לתשובה שלימה.
וכן ראינו במעמד הר סיני שאמר הקב''ה לישראל (''שמות'' יט, ד): ''אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים'', דהינו: ראיתם ענש שעשה הקב''ה במצרים. ''ואשא אתכם על כנפי נשרים'', שראיתם שכר שנתן הקב''ה לישראל. ''ועתה אם שמע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים''. ופרש רש''י: ''אם עתה תקבלו עליכם - יערב לכם מכאן ואילך - שכל ההתחלות קשות'', והינו: שכל העבודה מן האדם היא להתחיל ולהתגבר על ''כל ההתחלות קשות'', וכאשר יתגבר על זה - ''והיה אם שמע תשמעו'' - שוב יערב לכם ויתן לכם ה' יתברך עזר להמשיך בעבודה ולהגיע לאמת.
יד. מה היא ההתחלה הנדרשת מאתנו
ועוד שם: מהי ההתחלה שהיא בפיו ובלבבו של האדם לעשותה ולא רחוקה? ''ובחרת בחיים'' - לבחר ולהחליט איזו דרך הוא רוצה ותו לא, והלאה מן השמים ידריכוהו. וזה לשונו: והוא יסוד ענין ''ובחרת בחיים'', העדתי בכם את השמים ואת הארץ החיים והמות בתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים - כל עבודת האדם בעולמו הוא רק לבחר בחיים, להיות בעל רצון ושאיפה לזכות לחיים ולהתחיל בעבודה על דרך זה.
ואיתא בחז''ל (''דברים רבה'' ד): אמר ר' חגי: לא רק שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לכם לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: ''ובחרת בחיים'', ובאור הדבר שבאמת מספקת לו לאדם כדי לזכות לעולם הבא זה לבד, שהראו לו ב' דרכים: אחת המובילה לחיים וטוב, והאחרת שהיא עולם הזה המביאה אותו למות ורע. ומכיון שרואה הוא בעיניו את שני הדרכים ויכול הוא להבחין תכף מה היא דרך האמת ומה היא הדרך שסופה מות, כבר מחיב הוא לילך ולקח לעצמו את דרך החיים. ולא עוד אלא שהקלה תורה עלינו את עבודתינו ותבעה מאתנו רק את ה''ובחרת בחיים'' - לבחר רק באיזה דרך רוצה הוא לילך, כיון שיבחר בדרך האמת ויפתח את פיו כבר ידריכהו ה' יתברך מעלה בנתיב האמת, וזה כל החסרון שאיננו חפצים באמת בדרך החיים, ולכן איננו זוכים מאומה.
והינו מה שכתב רבנו יונה בבאור המשנה ב''אבות'': ''והוי רץ למצוה קלה כבחמורה'', כי בעשות האדם מצוה קטנה פעם אחת, הוא מתקרב אל ה' ומרגיל את רוחו לעבודתו ונקל בעיניו לעשות מצוה אחרת שיש בה טרח, ועיין שם. ובאורו יש לומר כדרך שנתבאר לעיל בדברי ה''נפש החיים'' שכאשר רק עושה מחשבה של מצוה מיד מכה הוא בשרשיו בעולם העליון ומיד נותן לו הקב''ה כח לעשות מצוה אחרת. ועוד כתב שם רבנו יונה בבאור ''שכר מצוה מצוה'' כי הקב''ה לא נתן ביד האדם הרע והטוב, אך הבחירה לבד כמו שנאמר: ''ובחרת בחיים''. ואחר שבחר לו הדרך האחת אם בטובה הולך וה' עמו, וכמו שנתבאר לעיל דזו כל עבודתנו להשיג את הבחירה בחיים. ומכיון שבחרנו זכינו לעזר ה' וה' עמנו.
ובאמת פשוט הוא שהרי הקב''ה מתאוה לכך. וכדאיתא במדרש בהאי פרשה, למה הדבר דומה? לבת מלך שלא היה אדם מכירה. והיה למלך אהוב אחד והיה נכנס למלך בכל שעה, והיתה בתו של מלך עומדת לפניו. אמר לו המלך: ראה היאך אני מחבב אותך, שאין בריה המכיר את בתי והיא עוד עומדת לפניך. אמר הקב''ה: ראו מה חביבים אתם עלי, שאין בריה בפלטין שלי מכיר את התורה ולכם נתתיה וכו.
כביכול הקב''ה עומד ומבקש מישראל: הנה רק לכם הראיתי את התורה וקרוב הוא מאד אליכם, וכל הבקשה שיש לי מכם הוא לילך ולעשות את ההתחלה. וכל הקשי הוא העצלות שיש בנו לרצות לבחר בטוב. לכן רואים אנו בעינינו כמה אנשים הנמצאים בישיבה זמן מרבה ושומעים דברי מוסר וכדומה, אך עדין אין להם שיכות כלל לחכמת המוסר ולא מבינים כלל מהות המוסר. והטעם לזה כי חסר להם ה''בחרת בחיים'' והשאיפה לכך. ואף שרואה ויודע ומכיר חשיבות הדבר, מכל מקום לא נגע הדבר אל עצמו, כי הרי בעת אשר אדם לומד מוסר מתוך כונת הלב הרי בכל קטע מוסר רואה הוא בריאה חדשה לגמרי. והטעם שאין אנו חשים בכך הוא רק בזאת כי חסר לנו הרגש הבחירה בחיים ומסתפקים אנו בחמר ואיננו נגשים לצורה כלל, ודומים אנו למתחיל הלומד דף גמרא שלא נגע כלל בעיון הסגיה ואיננו יודע מהי תורה.
אמנם חיבים אנו לידע, שכשם שנתבאר דלזכיה בטוב מספקת רק ההתחלה והראשית, כן הוא אף להפוך לחלק הרע - בשעה אשר רק פונה הוא מעט לחלק הרע ושואף הוא לכך, כבר גדולה סכנתו עד מאד. ונאמר בקרא (''דברים'' ל, יז): ''ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים ועבדתם'' - בשעה אשר רק הלב פונה לדברים אחרים, מיד ''ונדחת והשתחוית לאלהים אחרים''. סטיה קלה מן הדרך הנכונה, סכנתה גדולה עד שתביאהו להשתחוות לאלהים אחרים. ומה היא תחלת דרך הרע? ''פן יפתה לבבך'' - בעת אשר הלב פונה לדברים אחרים ואינו משקיע כחו בתורה ויראת שמים, כבר אינו שומע ויכול להגיע עד המות ממש, עד כאן.
טו. התורה חסה על החוטא שלא יתביש
נאמר בתורה, שכשהיו ישראל יוצאין למלחמה, היה הכהן מכריז: ''מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו'' פן ימות ובמקומו איש אחר יחנך את הבית. ''ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו'' וכו. ''ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה'' וכו'. ולבסוף: ''מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו''. ודרשו בגמרא (''סוטה'' מד): ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעברות שבידו, ולכך תלתה לו תורה בכל אלו שלא יתביש ויבינו שהוא בעל עברה. כלומר: חסה התורה על החוטא, וכדי שלא יתביש צותה תורה לחזור מעורכי המלחמה לא רק החוטא אלא גם בונה בית ולא חנכו או ארש אשה וכו', כדי שכשיראו אדם חוזר מעורכי המלחמה לא יתלו בודאי שמחמת חטא הוא חוזר אלא יאמרו: שמא יש בו אחד מג' דברים הללו: בית, אשה או כרם.
ב' דברים נוראים יש לראות כאן:
א. אין סבה למות במלחמה כי אם על-ידי חטא בלבד, ואפילו הוא חטא קל דרבנן, כגון: הסח בין תפלין של יד לתפלין של ראש. וכל טעם החזרה מעורכי המלחמה לבונה בית ולנוטע כרם וכו' זהו רק לכסות על החוטא שלא יודע חטאו. אבל אין הם סבה בעצם לחזר מעורכי המלחמה, כי אין הערוד ממית אלא החטא. ובזה מובן קשיה גדולה: וכי מה חסה תורה על בונה בית ונוטע כרם ומארש אשה פן ימות ותכזב תוחלתו יותר מאשר על אדם בעל משפחה וילדים שאסונו גדול יותר אם ימות? אלא ודאי כל זה נאמר רק לכסות על הפושע שלא יתביש בחטאו, כי באמת רק החטא הוא סבה למות. ונקטה התורה ג' דברים שאינם מעשים שבכל יום לתלות בהם.
ב. יש להתבונן כמה חסה התורה על החוטא וצותה על בוני בית, על נוטעי כרם ועל מארשי אשה לחזור מהמלחמה בשביל שלא לבזות את החוטא. ואיתא בגמרא שלאו דווקא בנה בית אלא הוא הדין קנה, לקח או וירש או קבל במתנה או בנה בית לעצים או לתבן וכו'. יש אפשריות רבות כל כך לחזרה מהמלחמה רק כדי שלא לביש את החוטא.
ועור מצינו בגמרא (''סוטה'' לב): אר''י משום רשב''י, מפני מה תקנו תפילה בלחש? שלא לביש עוברי עברה. ופרש רש''י: שלא לביש עוברי עבירה שמתודים בתפלתם על עברות שבידם.
ועוד איתא בגמרא (''ברכות'' יב): ''כל העושה עבירה ומתביש בה מוחלין לו על כל עוונותיו''. ולמדים זאת משאול המלך שהתביש מעברה שעשה, שדבר עם שמואל שהעלוהו באוב מקברו ונתבשר שאול שאמנם ימות במלחמה אולם יהיה לו חלק במחצתו של שמואל, שנאמר: ''ומחר אתה ובניך עמי''. אמר רבי יוחנן: עמי במחצתי.
הרי שאף-על-פי שחטא ומגיעה לו בושה על זה, חס הקב''ה על המתביש מחטאו, ואף-על-פי שהבושה היתה בעל-כרחו של החוטא ולא מרצונו ומהכרתו, כעבדא דשאול שנאלץ לבוא לשמואל מחסר בררה כי פלשתים באו עליו והתביש לומר: לא ענני ה' באורים ותומים, כי הוא עצמו הרג לנוב עיר הכהנים, ובכל זאת נתבשר שנמחלו עוונותיו.
ועוד מצינו ענשו של שוכב עם בהמה שחיב מיתה, וכתיב: ''ואת הבהמה תהרגו''. ואיתא ברש''י שם: אם אדם חטא, בהמה למה נהרגת? אלא כדי שלא יאמרו זו הבהמה שנהרג פלוני על-ידה ויתבזה אותו אדם, שתמיד יזכרו בו על-ידי בהמה זו. לכן גם אותה הורגים. נורא לראות איך חס הקב''ה על החוטא, שאפילו שכבר מת בחטאו, ''ואת הבהמה תהרגו'' משום כבודו של מת.
וכן מצינו כבודו של מת בתורה באדם שחטא ונתלה על עץ: 'לא תלין נבלתו על העץ''. ונקבר עם העץ שנתלה עליו ועם האבן שנסקל בה, שלא יאמרו הבריות: זהו עץ שנתלה עליו פלוני, כמבאר ב''חנוך'', כי בצלם אלקים עשה את האדם, ואפילו חוטא חסה התורה על כבודו ואף שמת כבר.
ומכל הנ''ל, כמה חזוק לחוטא שלא יתיאש מלשוב בטענה: כמה מאוס אני ושנוא ואבדה תקותי. אל יאמר כן, אלא יתבונן שממש כרחם אב על בנים מרחם עליו הקב''ה וחס עליו אפילו בהיותו חוטא שלא יתביש. וכל שכן כמה באהבה וברצון יקבלו הקב''ה כשישוב לפניו בלב שלם.
טז. התעצמות התשובה מאישי התנ''ך
כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב', מאמר ''פתח התשובה'' פרק ב') וזה לשונו: ''וראש לכל בעלי התשובה היה אדם הראשון יציר כפיו של הקב''ה, אשר למד זאת מקין בנו, שאמרו רז''ל (''מדרש רבה'' בראשית כב) שפגע אדם הראשון בקין ואמר לו: ''מה נעשה בדינך?'' והשיב: ''עשיתי תשובה ונתפשרתי'', עיין שם. ואמרו במדרש, שנכנס אדם הראשון במי גיחון העליון וישב שם מאה ושלשים שנה עד שעלו שריגין על בשרו ועשה תשובה גדולה. ומובא ב''ספר הקנה'' וב''עשרה מאמרות'' שאדם הראשון ישב בתענית כל ימיו, כמו שעולה מספר ימיו של אדם הראשון תתק''ל שנה כמנין תעני''ת. והגם שלא זכה לתקן בשלמות מה שפגם בכל העולמות ובכל הברואים שלא יתקן העולם עד ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן, עם כל זה תקן הרבה, עד שאמרו רז''ל (ב''מדרש רבה'' ''אחרי'' כ): תפוח עקבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואחר כך זכה ונתקן נפשו, רוחו ונשמתו בשלשה אבות הקדושים וביתר שאת בדוד מלכנו משיחנו שעתיד להיות משיח במהרה בימינו. וראשי תבות אד''ם הוא: ''א'ברהם ד'וד מ'שיח, רומז ראש התקון ואמצע וסוף.
ואחר כך פתח ראובן בתשובה אחר המעשה של בלבול היצוע, ועסק בשקו ובתעניתו כל ימיו. וחטאו לא היה אלא דבר דק כי כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה (''שבת'' נה) רק פגמו היה במחשבה ובדק מן הדק. עם כל זה לא שקט ולא נח ועסק כל ימיו בתשובה. והוא היה הראשון שפתח פתח התשובה, כמו שאמר לו הקב''ה: אתה פתחת בתשובה תחלה, לכן זכה שיצא ממנו הושע הנביא שפתח בתשובה תחלה, כמו שכתוב: ''שובה ישראל'' (''בראשית רבה'' פ''ד).
ואחר כך עקר בעל התשובה הגדול וראש ואב לכל בעלי התשובה היה דוד מלכנו משיחנו, שפתח לכל העולם כלו שערי תשובה ועסק בתשובה גדולה ונוראה. אמנם לא היה חטאו חטא גמור? כמו שאמרו רז''ל (''שבת'' נו): כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, כי בת שבע מגרשת מבעלה וגם אוריה מורד במלכות היה. אך עם כל זה, לפי ערך גודל קדושת נפשו הרגיש בעצמו גודל הפגם. והגם שידועים דברי רז''ל (''סנהדרין'' קז): אמר דוד לפני הקב''ה גליא וידיעא קמך דאי בעיא לאכפיה ליצרי הוה כיפינא אלא דלא לימרו עבדא זכי למריה. לפי שבקש מהקב''ה שינסה אותו כדכתיב (''תהלים'' כו): ''בחנני ה' ונסני''.
ואחר כך קבל על עצמו תשובה גדולה ונוראה, שאמרו רז''ל (שם): ששה חדשים נצטרע דוד ונסתלקה הימנו שכינה ופרשו ממנו סנהדרין. ועוד (''תנא דבי אליהו'' פרק ב'): עשרים ושתים שנה נסתלקה רוח הקודש מדוד מלך ישראל. בכל יום ויום היה מוריד דמעות ואוכל פתו באפר, שנאמר (''תהלים'' קב): ''כי אפר כלחם אכלתי''. ועוד מובא ב''ראשית חכמה'' (בשם ''תנא דבי אליהו'' כתב יד שער התשובה פרק יג ד''ה ''עוד מענין''), ששלש עשרה שנה שכב במטה בגודל יסורים קשים, ושבעה כרים היו מחליפים בכל יום מתחתיו מרב ארס שהיה יוצא מגופו. וחשבו שונאיו שאין לו עוד תקומה, עד שהקימו הקב''ה ברחמיו.
ולא די זה אלא שקבל על עצמו הענש והבזיון הגדול והנורא מבנו אבשלום שגרשו ממלכותו ועשה מה שעשה, ואמר: ''מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו'' (''תהלים'' ג), ששבח וזמר עוד להקב''ה על זה. וקבל חרופים וגדופים משמעי בן גרא שהיה אדם גדול ונורא וחרף אותו בבזיונות בלי שעור כאשר אמרו רז''ל (''שבת'' קה) ראשי תבות של קללה נמרצ''ת שקלל אותו שמעי, וקבל באהבה ''כי ה' אמר לו קלל את דוד'' (''שמואל'' ב, טז). עד שהרעיש עליונים ותחתונים וכל העולמות בגודל תשובתו הנוראה. והוא מבהיל הרעיון, על חטא קל לעשות תשובה גדולה ונוראה כזה. לכן זכה להיות משיח אלקי יעקב וראש לשלשה אבות ורגל רביעית למרכבה וראש לכל בעלי רוח הקודש כמו משה רבנו ראש הנביאים. ונתן מלכות לו ולכל דורותיו. הכל בשביל גודל תשובתו הרמה שהיה בלי שעור.
ומובא ב''זהר הקדוש'' (''רות''), שאלמלי היה חי דוד עוד שלשים שנה היה נתקן פגם אדם הראשון לגמרי, והיה תיקון העולמות בשלמות בלי שום גלות לעולם. ובגודל כח תשובתו זכה והכניס כח לכל יחידי שרוצה לשוב לה' באמת, כמו שאמרו רז''ל (''עבודה זרה'' ד:): לא דוד ראוי לאותו מעשה וכו', אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך לך אצל יחיד שמתנוצץ בו ניצוץ וכח של דוד מלכנו לעזרו לתשובה. כל זה על-ידי כח התשובה הגדולה והנוראה שעשה שבזכותה זכה לכל אלו הדברים. נורא ועצום עד מאד כח התשובה, שאמרו רז''ל (''ברכות'' לד): ''מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים''.
ועוד כתב בספר ''מנורת המאור'' וזה לשונו: גרסינן בפרק מ''א מפרקי רבי אליעזר: תדע לך כח התשובה. בוא וראה מאחאב מלך ישראל שגזל וחמס ורצח, שנאמר: ''הרצחת וגם ירשת?'' שלח וקרא ליהושפט מלך יהודה והיה מלקהו מלקות ארבעים ג' פעמים בכל יום ובצום ובתפילה היה משכים ומעריב לפני הקב''ה ולא חזר למעשיו הרעים יותר ונתרצית תשובתו שנאמר: ''הראית כי נכנע אחאב'' וגו'.
רבי אבהו אומר: תדע לך כח התשובה מדוד מלך ישראל שנשבע הקב''ה לאבות הראשונים להרבות את זרעם ככוכבי השמים אשר לא יספר מרב, ובא דוד למנות מספרם. אמר ליה הקב''ה: דוד, אני נשבעתי לאבותם להרבות את זרעם, ואתה באת לבטל את דברי, בשבילך נתנה הצאן למאכל. ובג' שעות נפלו מישראל שבעים אלף איש שנאמר (''דברי הימים'' א, כא): ''ויפל מישראל שבעים אלף איש''. רבי שמעון אומר: לא נפל מישראל אלא אבישי בן צרויה שהיה שקול במעשיו הטובים כשבעים אלף איש. אנשים לא נאמר כאן אלא איש.
ושמע דוד וקרע את בגדיו ולבש שק ואפר ונפל על פניו ארצה לפני ארון ברית ה'. והיה מבקש תשובה מלפני הקב''ה ואמר: רבונו של עולם, אני הוא שחטאתי, העבר נא חטאתי. ונתרצית תשובתו ואמר למלאך המשחית בעם ''רב לך''. ומהו ''רב לך''? אמר לו: אדם רב נפל מישראל. ומה עשה המלאך לקח חרבו וקנחה בטליתו של דוד וראה דוד חרבו של מלאך והיה מרתת בכל אבריו עד יום מותו, שנאמר (שם): ''ולא יכל דויד ללכת לפניו לדרש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה' ''.
רבי יהושע אומר, תדע לך כח התשובה. בוא וראה ממנשה מלך יהודה שעשה כל התועבות הרעות שבעולם וזבח לאלהים אחרים שנאמר (''מלכים'' ב, כא): ''והעביר את בנו באש ועונן ונחש ועשה אוב וידענים הרבה לעשות הרע בעיני ה' ''. והיה מזבח לכל צבא השמים, ובאו עליו גדודי מלך אשור ואחזו אותו במניכת ראשו והורידוהו בבלה ונתנו אותו במחבת אש, וקרא שם לכל אלהים שזבח להם ואין עונה להצילו. אמר, אקרא לאלהי אבותי בכל לבי, אולי יעשה לי ככל נפלאותיו אשר עשה לאבי. וקרא לאלהי אבותיו בכל לבו ונעתר לו ונשמעה תפילתו, שנאמר (''דברי הימים'' ב, לג): ''ויתפלל (אל ה') [אליו ויעתר לו] וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים וידע מנשה כי ה' הוא האלהים''. באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דין.
בן עזאי אומר, תדע לך כח התשובה. בוא וראה מרבי שמעון בן לקיש, שהיו הוא ושני רעיו גוזלים לכל אשר יעבר עליהם בדרך. מה עשה? הניח לשני רעיו שודדים בהרים ושב לאלהיו בכל לבו בצום ובתפילה והיה משכים ומעריב לפני הקב''ה, והיה עוסק בתורה ובמצוות ולא שב למעשיו הרעים עוד ונתרצית תשובתו. וביום שמת מתו שני רעיו השודדים בהרים, ונתנו את רבי שמעון באוצר החיים ולשני רעיו לשאול תחתיה. ואמרו שני רעיו לפני הקב''ה: ''רבונו של עולם, יש משוא פנים לפניך? זה היה שודד עמנו בהרים והוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתיה?!'' אמר להם: ''זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם תשובה''. אמרו לו להקב''ה: ''הנח לנו ונעשה תשובה גדולה''. אמר להם: ''אין תשובה אלא עד יום המיתה. משל למה הדבר דומה? לאדם שהוא רוצה לילך לקראת המדבר, אם אינו לוקח מן הישוב לחם ומים, במדבר אינו מוצא מה שיאכל וישתה. כך אם אין אדם עושה תשובה בחייו, לאחר מותו אין לו תשובה אלא לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, שנאמר (''ירמיה'' יז): 'אני ה' חקר לב בחן כליות ולתת לאיש כדרכו כפרי מעלליו' ''.
רבי נחניה בן הקנה אומר, תדע לך כח התשובה. בוא וראה מפרעה מלך מצרים שמרד ברבון עולמים ואמר (''שמות'' ה): ''מי ה' אשר אשמע בקלו''. ובאותו לשון עשה תשובה, שנאמר (שם טו): ''מי כמכה באלם ה''. והצילו הקב''ה מבין המתים שנאמר (שם ט): ''כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך'' וגו'. והעמידו מבין המתים לספר גבורתו שנאמר: ''ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ולמען ספר שמי'' וגו'. והלך ומלך בנינוה, והיו אנשי נינוה כותבין מכתבי עמל וגוזלין איש את רעהו ובאין זה על זה. וכששלח הקב''ה ליונה להנבא עליהם שמע פרעה ועמד מכסאו ויקרע את בגדיו וילבש שק ואפר והכריז בכל עמו שיצומו שלשה ימים. כל מי שלא יעשה כדברים האלה ישרף באש.
מה עשה? העמיד אנשים מצד אחר ונשים מצד אחד וכל בהמה טהורה בצד אחד ובהמה טמאה מצד אחד והילדים מצד אחד רואין את שדי אמותם ורוצים לינק ולא הניחן ובוכים. והאמהות רואות לבניהן ורוצות להניקן ואינן יכולות ובוכות. והיו בה קכ''ג אלף - יותר משתים עשרה רבוא, שנאמר: ''ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה'' וגו' ונאמר: ''וינחם האלקים על הרעה'' וגו'.
ארבעים שנה האריך הקב''ה אפו עמהם כנגד ארבעים יום שנאמר ליונה. ולאחר ארבעים שנה חזרו לקלקולם ולמעשיהם הרעים יותר מבראשונה ונבלעו כמתים בשאול תחתיה, שנאמר (''איוב'' כד): ''מעיר מתים ינאקו'', ''ורוח עבירה ותטהרם'' (''איוב'' לז). לפיכך שלח הקב''ה ביד עבדיו הנביאים להנבא על ישראל ואמר להם: ''שובה ישראל עד ה' אלהיך''.
יז. בו יבואר מגודל אריכות אפיו ורחמנותו של הקב''ה
בספר ''תמר דבורה'' להרמ''ק מבאר את הי''ג מדות וזה לשונו:
א. מי אל כמוך - המדה הזאת מורה על היות הקב''ה מלך נעלב סובל עלבון, מה שלא יכילהו רעיון. הרי אין דבר נסתר מהשגחתו בלי ספק, ועוד: אין רגע שלא יהיה האדם נזון ומתקים מכח עליון השופע עליו. והרי תמצא שמעולם לא חטא אדם נגדו יתברך מבלי שבאותו הרגע ממש שופע ה' יתברך עליו שפע קיומו ותנועת אבריו, כי מבלי שפעו יתברך אין חיות לאדם כלל, ונמצא מנצל השפעת חיות ה' יתברך אליו לחטא נגדו. ועם היות שהאדם חוטא בכח ההוא לא מנעו ממנו כלל אלא סובל הקב''ה עלבון כזה להיות משפיע בו כח תנועות אבריו, והאדם מוציא אותו כח באותו רגע בחטא ועוון ומכעיס, והקב''ה סובל. ולא תאמר שאינו יכול למנע ממנו ידיו ורגליו כעין שעשה לירבעם (''מלכים'' א, יג-יד). ועם כל זה שהכח בידו להחזיר הכח הנשפע ההוא, והיה לו לומר: כיון שאתה חוטא נגדי? תחטא בשלך ולא בשלי, ובכל זאת לא מפני זה מנע טובו מן האדם ולא סבל עלבון והשפיע הכל והיטיב לאדם טובו. הרי זה עלבון וסבלנות מה שלא יספר. ועל זה קוראים מלאכי השרת להקב''ה ''מלך עלוב'' (''פרקי היכלות'' פרק כה), והינו אמרו: ''מי אל כמוך'', אתה אל בעל חסד המיטיב, אל בעל כח לנקם ולאסף את שלך, ועם כל זה אתה סובל ונעלב עד ישוב בתשובה.
ב. נשא עוון - והרי זה גדול מהקודם, שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן: העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד (''אבות'' ד, יא). והרי אותו קטגור עומד לפני הקב''ה ואומר: פלוני עשאני, ואין בריה מתקימת בעולם אלא בשפעו של הקב''ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו ובמה מתקים? הדין נותן שיאמר הקב''ה, איני זן משחיתים, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו או כורתו או נענש עליו כפי ענשו, עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב''ה עושה כן, אלא נושא וסובל העוון. וכמו שהוא זן העולם כלו, זן ומפרנס המשחית הזה עד שיהיה אחד משלשה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה או ילך בגיהנום ושם יפרע חובו. והינו שאמר קין: ''גדול עוני מנשוא (''בראשית'' ד, יג). ופרשו רז''ל: כל העולם כלו אתה סובל (''תנחומא'' שם), כלומר: זן ומפרנס, ועווני כבד שאין אתה יכול לסבלו, פרוש לפרנסו עד שאשוב ואתקן. אם כן, הרי זו מדת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב.
ג. ועבר על פשע - זו מדה גדולה, שהרי אין המחילה על-ידי שליח אלא על-ידו ממש של הקב''ה, כדכתיב: ''כי עמך הסליחה'' וגו' (''תהלים'' קל, ד). ומה היא הסליחה? שהוא רוחץ העוון כדכתיב: ''אם רחץ ה' את צאת בנות ציון'' וגו' (''ישעיה'' ד, ד), וכן כתיב: ''וזרקתי עליכם מים טהורים'' וגו' (''יחזקאל'' לו, כה), והינו: עובר על פשע, שולח מימי רחיצה ועובר ורוחץ הפשע.
ד. לשארית נחלתו - הנה הקב''ה מתנהג עם ישראל בדרך זו לומר: מה אעשה לישראל והם קרובי, שאר בשר לי עמהם, שהם בת-זוג להקב''ה וקורא לה ''בתי'', ''אחותי'', ''אמי'', כדפרשו רז''ל (''שיר השירים'' רבה ג'). וכתיב: ''ישראל עם קרבו'' (''תהלים'' קמח, יד) - ממש קרבה יש לו עמהם ובניו הם, והינו: ''לשארית נחלתו'', לשון שאר בשר. וסוף סוף הם נחלתו. ומה אמר אם אענישם הרי הכאב עלי, כדכתיב: ''בכל צרתם לו צר'' (''ישעיה'' סג, ט). כתיב ''לא'' באלף, לומר שצערם מגיע לפלא העליון לדו פרצופין שבהן עקר ההנהגה וקרינן בוא''ו: ''לו צר'', כדכתיב: ''ותקצר נפשו בעמל ישראל', (''שופטים'' י, טז), לפי שאינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו.
ה. לא החזיק לעד אפו - זו מדה אחרת, שאפילו האדם מחזיק בחטא, אין הקב''ה מחזיק אף, ואם מחזיק לא מחזיק לעד, אלא יבטל כעסו אפילו שלא ישוב האדם, כמו שמצינו בימי ירבעם בן יואש שהחזיר הקב''ה גבול ישראל והם היו עובדי עגלים ורחם עליהם ולא שבו (''מלכים'' ב, יד, כה), אם כן למה רחם? בשביל מדה זו שלא החזיק לעד אפו, אדרבה: מחליש אפו עם היות שעדין החטא קים ואינו מעניש אלא מצפה ומרחם אולי ישובו, והינו: ''לא לנצח יריב ולא לעולם יטר'' (''תהלים'' קג, ט), אלא הקב''ה מנהג ברכות ובקשות - הכל לטובת ישראל.
ז. כי חפץ חסד הוא - כבר פרשו במקומו שיש היכל ידוע של מלאכים הממנים לקבל גמילות חסדים שאדם עושה בעולם הזה, וכאשר מדת הדין מקטרגת על ישראל, מיד אותם המלאכים מראים החסד ההוא והקב''ה מרחם על ישראל (''זהר'' ח''ב רנג) מפני שהוא חפץ בחסד. ואף-על-פי שהם חיבים, אם הם גומלים חסד זה לזה מרחם עליהם. וכמו שהיה בזמן החרבן, שנאמר לגבריאל: ''בא אל בינות לגלגל'' וגו' (''יחזקאל'' י, ב), כי גבריאל שר הדין והגבורה, ונתן לו רשות לקבל כוחות הדין בינו לגלגל מתחת לכרובים מאש המזבח, דהינו: דין גבורת המלכות. והיה הדין מתחזק עד שבקש לכלות את הכל, לקעקע ביצתן של ישראל, מפני שנתחיבו כליה, וכתיב: ''וירא לכרבים תבנית יד אדם תחת כנפיהם'' (שם פסוק ח), והינו שאמר הקב''ה לגבריאל: הם גומלים חסדים אלו עם אלו (''ויקרא רבה'' כו), ואף אם הם חיבים נצולו והיה להם שארית. והטעם הוא מפני מדה זו: ''כי חפץ חסד הוא'' - רוצה במה שישראל גומלים חסד, ואותו צד מזכה להם אף שאינם כשרים בצד אחר.