פרק ג' - חובת התשובה · ד. כפי שהנסיון לעברה קטן, כך גדול עונש החוטא
אין הקב''ה בא בטרוניא עם בריותיו, כלומר: כל אדם נדון לפי כחו ויכלתו ולפי קשי הנסיון שהיה נתון בו בשעת עברה.
ארבעה אין הדעת סובלתן: פרנס המתגאה על הצבור בחנם, עשיר מכחש, זקן מנאף, דל גאה (''פסחים'' קיג), וזה כמבאר שלאלו אין הנסיון קשה כל כך, שהרי אדם עשיר - וכי חסר לו ממון שעבורו הוא מכחש ומרמה במשא ומתן?! וכן זקן שכבר תש כח יצרו - אין הנסיון גדול כל כך אצלו לשמר עצמו מנאוף, וכן עני - אין הנסיון גדול מאד אצלו שלא להתגאות, ולכן ענשם חמור.
וכמו שהוכיח נתן הנביא את דוד המלך במעשה אשת אוריה, שספר לו מעשה באיש עשיר שגנב משכנו העני כבשה יחידה שהיתה לו, בשעה שלעשיר היו כבשים לרב. אותו עשיר הוא בן-מות, אף-על-פי שעל גזל אין דין מות אלא ישלם כפל או ארבעה וחמשה ותו לא, כי כאמור כשקל להתגבר על הנסיון ובכל זאת אדם חוטא, על זה יש תביעה גדולה.
וכן אמרו בגמרא (''מנחות'' מג): קשה ענשו של לבן מענשו של תכלת. פרוש: שהרי יש בציצית חובה לשים חוטי לבן וחוטי תכלת, אולם חוטי לבן מצויים יותר מחוטי תכלת. ולכן המבטל ציצית ואינו שם אפילו חוטי לבן, ענשו קשה מהמבטל חוטי תכלת ושם רק חוטי לבן ללא תכלת, כי זה נסיונו קל וזה נסיונו קשה.
ובגמרא ''מנחות'' (מג) הביאה הגמרא משל נאה על זה: משל למלך שאמר לשני עבדיו: לאחד אמר הבא לי חותם של טיט, ולשני אמר הבא לי חותם של זהב. ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהן ענשו קשה? הוי אומר זה שאמר לו הבא לי של טיט, לפי שקל יותר להשיגו ובכל זאת פשע ולא הביא.
ומאידך, כמה שיגדל הנסיון והאדם בכל זאת מתגבר ושובר תאותו, ודאי שיגדל שכרו לאין קץ.