אור ברסלב
שובה ישראל פרק א' - אין להתיאש מהתשובה › י. ככל שפגם יותר בחטאיו, מתקן בתשובתו יותר

שובה ישראל

פרק א' - אין להתיאש מהתשובה · י. ככל שפגם יותר בחטאיו, מתקן בתשובתו יותר

ט. שלא להתרפות מהתשובה מחמת קשי קיומה אלא יחטף מה שיוכל

כתב בספר ''טהרת הקודש'' (חלק ב', מאמר ''פתח התשובה'', פרק ד') וזה לשונו: אם כן, אפילו נפלת למקום שנפלת ועשית מה שעשית וגרמת מה שגרמת, אל תתיאש חס ושלום, כי הקב''ה רחום וחנון ואמר (''יחזקאל'' יח): ''כי לא אחפץ במות המת'' וגו' והשיבו וחיו''. וכתיב (שם): ''החפץ אחפץ מות רשע נאם ה' אלקים הלוא בשובו מדרכיו וחיה''. אדרבה: יותר מה שירד ופגם, אחר כך בשובו אל ה' יש בכחו להעלות נשמות וניצוצין ממקום עמק יותר אשר לא אפשר להגיע לשם לשום איש אחר למדרגות תחתוניות כאלו, רק מי שחס ושלום הגיע מזלו שנפל בידי סטרא אחרא למקומות שפלים ונבזים מאד, ואחר כך בהתנחמו ועוסק בתשובה בכל כחו, אז מוציא עמו בכח התשובה הרבה נשמות נפולות ונדחות שעולים עמו ותפלות נדחות אשר נדחו מכמה מאות שנים ולא היה להם עליה בשום פנים.

כאשר ידוע לנו שספר צדיק אחד קדוש מהקודמים, שהיה מעשה בימי הבעל-שם-טוב זי''ע שעל-ידי תפילתו הראשונה של זה הבעל תשובה העלה עמו תפלות פסולות מחמש מאות שנה. וזה מבהיל הרעיון, כי אפילו תפלות שלא היה בכחו של האריז''ל והבעל-שם-טוב הקדוש וכל הקדושים להעלות, העלה זה הרשע הגמור שחזר בתשובה.

יא. שלא יתרפה בעל התשובה אם נפל שוב לחטא.

עוד שם וזה לשונו: ואם אחר כך נפל חס ושלום עוד הטעם לחטא בסבת נסיונות או אנס יצרו אשר רובץ עליו כארי ואורב עליו כדב, נקרא כעין אנס קמי קודשא בריך הוא, ולא נתבטל חס ושלום הסכמתו וקבלתו הראשונה אשר עשה רשם גדול בשמים בשרש התקונים ורשם גדול בשרש נשמתו למעלה ורשם גדול בתוך נפשו שבגופו, כיון שגלוי וידוע קמי קודשא בריך הוא שברצונו באמת לשוב אליו, רק מחמת גודל תקיפות וגרוי היצר נפל בידו.

וצריך שלא לפל בעיני עצמו מסבת נפילתו חס ושלום, רק יחזר ויחזר לעשות אלו הסכמות בלבו בלי שעור פעמים, כי סוף כל סוף יהיה הוא מהנוצחים ולא מן המנצחים. והגם אם חס ושלום לא יעלה בידו להיות מהנוצחים, הן בענין איזה עבירה או מדה רעה שנתפס בו, עם כל זה יצטרפו אלו הסכמות שעשה בלבו לחשבון גדול ועצום. ובזכות זה יהיה לו תיקון נפשו לאחר פטירתו בנקל מאד ולא יצטרכו לעבר עליו גלים גדולים חס ושלום. וגם שאחר תיקון וצרוף נפשו יזכה למדרגת ומעלת בעלי תשובה, כל אחד לפי בחינתו ועמקות לבבו שנתן אל לבו כח התשובה והחרטה והלב נשבר והבושה מה', כי כל אלו הבחינות משלבים חד בחבריה.

וכבר הזכרנו דברי המבי''ט בספרו ''בית אלקים'' (''שער התשובה'' פרק יב), כי התשובה אינה כשאר המצוות, שבשאר המצוות העוזב חלק ממנה כאלו לא קים המצוה, כגון: המטיל ג' ציציות בטלית במקום ד' לא קים המצוה, וכן ג' פרשיות בתפלין במקום ד' לא קים כלל המצוה. אולם במצות התשובה גם אם לא נשלמה כדין התשובה בכל חלקיה וכגון שיש חרטה אבל עדין אין עזיבת החטא, גם מועיל.

ומסביר זאת בספר ''משנת אהרן'' לר' אהרן קוטלר ז''ל: היות וגדר התשובה הוא קרוב לה' יתברך שנתרחק ממנו על-ידי החטא, וזה נקרא תשובה: ''ושבת עד ה' '' (''דברים'' ל, ב), ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'' (''הושע'' יד, ד), כי זהו עקר המכון בתשובה: לשוב ולהתקרב אל ה'. ובכל חלק מהתשובה מנח קרוב לה' יתברך, למשל כשעוזב החטא אפילו שעדין לא מביע חרטה על חטאיו הקודמים - עצם שמעתה עוזב החטא, הרי שנתקרב לה' יתברך יותר מקודם שהיה מרחק מאד ועדין שרוי בחטא. וכן אם זכה להתחרט אולם קשה לו עדין עזיבת החטא, הרי התקדמות בקרוב לה' יותר מקודם.

ועיין שם שודאי אין זו תשובה גמורה, כי תשובה גמורה זהו בתשלום כל תנאי התשובה שהם: חרטה, עזיבת החטא, ודוי וקבלה על העתיד, אלא כונתנו לומר שגם במעט ובחלק מן התשובה יש בו תקון. ואינו כשאר המצוות שאם הטיל ג' ציציות במקום ד' לא עשה ולא כלום.

וכיוצא בזה הביא ה''חפץ חיים'' (ב''זכר למרים'' פרק ז') וזה לשונו: ''יש שבשעה שמתודה בנסח ''אשמנו'' ואומר ''דברנו דפי'', הוא מתחרט וחושב בדעתו להזהר מזה עוד. אמנם אחר כך מתגבר יצרו עליו וחוזר לחטא עוד. זוהי נקראת תשובה שאינה שלמה. ויש שאינה נקראת תשובה כלל, דהינו: אפילו בשעה שמתודה ואומר: ''על חטא שחטאנו לפניך בטפשות פה, בטמאת שפתים, בלשון הרע, ברכילות, בכחש ובכזב, בלצון, בהונאת דברים'' וכהאי גונא עד יותר מעשרה ענינים ששיכים רק לחלק הדבור, אין לו שום הרגש בזה והוא כאומר איזה תבות בעלמא - זה לא נקרא תשובה כלל. ועל כן, מי שיש לו לב נבון, אפילו במקצת, יש לו לזהר מודוי כזה, דלפחות בשעת האמירה יחשב לקים רצונו יתברך, וה' יראה ללבב.

ובספר ''חומת אנך'' להחיד''א ז''ל (פרשת ''אמר'') מביא בשם הר''ר אברהם חיון ז''ל שנסתפק במי שחטא ונתחרט ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו, ואחר כך חזר לחטאו באותו החטא אם אמרינן דנדחתה תשובתו ונחשב לו החטא הראשון להיות חוזר ונעור. והכריע שזה תלוי בחוטא: אם חזר לחטא ותוהה הוא על הראשונות ומתחרט על התשובה ששב מקודם, אז נדחית תשובתו, ואם כשחוטא בפעם שניה אינו אלא מחמת שגבר עליו יצרו, ומצדו הלואי שלא היה חוטא, ואינו מתחרט על תשובתו הראשונה, אין חוזר ונעור עוונו הראשון ורק עוון שני בידו, ושב ורפא לו.

ומעשה שהיה: בהיותו בעיר אודיסה נודע לצדיק מרוז'ין על נכדו של הגאון רבי יעקב עמדין, מאיר שמו, שגר בעיר זו וחי חיי צער ודחק, ומה שגרוע יותר - שעזב את דרך אבותיו ויצא לתרבות רעה.

הלך אליו הצדיק והזמינו לבוא ולגור ברוז'ין בקרבתו, ועליו, על הרבי, כל מחסורו. הסכים מאיר הצעיר, בא לרוז'ין, גר בבית הצדיק ולא חסר לו מאומה. גם מטרתו של הרבי השגה: בדרכי נעם וחביבות הצליח הרבי להחזירו בתשובה.

באחד הימים ראה הצדיק את הבחור, והנה פניו עצובות. ''מדוע קודרות פניך?'' שאלו הצדיק. ''אם צר לך על חטאיך בעבר, אינך צריך להצטער, כי התשובה שעשית מועילה''. ''חטאתי הרבה כל כך'', ענה מאיר לצדיק, ''וגם אחרי שחזרתי הוספתי לחטא, עד שאיני בטוח אם תתקבל תשובתי עוד''. ''אומרים עליך שהיית 'עלוי' ולמדן גדול'', אמר לו הצדיק, ''לכן אענה לך כדרך הלומדים. בתפילת יום הכפורים אומרים אנו: 'כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישרון'. מדוע כתוב: 'סלחן ומחלן' ולא 'סולח ומוחל'? ההסבר לכך הוא ממקום אחר. הגמרא דורשת את הכתוב: 'רבץ תחת משאו עזב תעזב עמו', 'רבץ' כתוב ולא 'רבצן' (''בבא מציעא'' לג א). מפרש רש''י: 'רבצן' - הרגיל בכך. מכאן למדין אנו שהוספת האות נו''ן בסוף המלה מורה על רציפות בפעלה. וזה הפרוש: 'סלחן ומחלן' - אף-על-פי שאדם חוטא, חוזר בתשובה וחוטא שוב, הקדוש ברוך הוא סולח ומוחל לו בכל פעם מחדש''.

תוכן העניינים

שובה ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה