אור ברסלב

שואל ומשיב מהדורא תנינא· רבי יוסף שאול נתנזון

כרך ד

כרך ג

סימן א

א הקדמה

ב אודה ד' בכל לבבי על כל תגמולוהי עלי אשר ממכון שבתו השגיח עלי ברוב רחמיו וחסדיו וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ צדקתם ותורתם חפף עלי להגיע לתור גמר הדפסת ספרי מחברת שואל ומשיב מהד"ת כמעשהו בראשון כן מעשהו בשני. ועוד נפלאת אהבתך אלי ותגדל חסדך עמדי כי ת"ל מצאה המחברת שואל ומשיב מהד"ק חן בכל מקומות ועיירות הקרובות והרחוקות והרבה ישקדו על דלתות ספרי להבין ולהורות ורבים אשר ישאלוני מארץ מרחק על ספרי ומהם אשר ישאלו אותי באיזה מקומות אשר יפלא בעיניהם בתוך ספרי זאת הרהיב בנפשי להדפיס מחברתי זאת. והנה מאשר רבות טרדותי הפתוחות לקודש ולחול לא יכולתי להשיב להם כי נשכחו ממנו שמותם למקומותם ואמרתי להציג איזה דברים אשר רשמתי לעצמי מבלי הזכיר שמותם כאשר יבואר להלאה. ועתה ד' כאשר החילות להראות חסדך הגדול אלי כי מי אנכי כי אבוא הלום וידעתי שלא בזכות וביושר לבבי כי אם מרוב טובך אשר בצל כנפי חסדך יחסיון כל האנשים וגם אני הקטן בתוכם כן יהי נועם חסדך עלי לזכות אותי לסדר יתר מחברותי מאשר אתי בכתובים וגם חבורי על תנ"ך ומדרשים וע"י אשר כתבתי למען יהי' לי לזכרון בהיכל ה' בחיים ולאחר כן למען יהי' שפתותי דובבות. עתה ד' עת לחננה כי בא מועד להשיב ישראל לנויהם ולהר מרום הרים תביאימו ותטעמו להיות להם מושיע ורב:

ג הישועה והברכה לפ"ק:

ד אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי ביום ג' כ"ח שבט שנת תרל"ג נפטר כבוד אאמו"ר הרב הגאון המובהק מ' ארי' ליבוש זללה"ה תנצב"ה:

ה שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג וכו' מ' צבי ארי' וויינשטיין נ"י מ"ץ ד"ק סלאטווינא.

ו מכתבו עם שאלתו הגיעני תמול. והנה אם אמנם אני נאחז בסבך הטרדות. אמנם לשאלתו החמורה אמרתי להשיב לו בקצרה. וד' יהי' בעוזרי שלא לומר דבר שלא כרצונו. במה שאירע באשה שהיתה למודה לראות בעונה בינונית. ולעת זקנתה הפסיקה מלראות זה קרוב לי"ב שבועות ואז מצאה כתם ולאשר בעלה לא הי' בביתו טבלה לשלשה שבועות ולאחר י"ב ימים מטבילתה מצאה דם בבוקר על העד שהכינה לה וקנחה עצמה תיכף סמוך לתשמיש ולאחר ז"נ טבלה ולאחר התשמיש בלילה מיד קנחה עצמה בעד שהכינה והדליקה אח"כ הנר ומצאה דם וחזרה וטבלה אחר הז"נ ולאחר התשמיש בל"ט מצאה דם בעד הבדוק שקנחה עצמה מיד והי' מעורב בכל הג"פ הדם עם ש"ז ושפטה בדעתה שהוא מפני חולשתו שהי' מאז שלא היה בביתו והיא רצתה לנסות אם הוא ממנו ולאחר שטבלה בפעם הד' הכינה עד שיקנח בו הוא ובשעת התשמיש קודם גמר המירוק שמטה עצמה ממנו ובדקה היא והוא ומצאה על שלו מראות דם הנ"ל מעורב עם ש"ז ועל שלה לא מצאה כלום וע"ז סמכה בדעתה שבודאי הוא ממנו אבל לא גילתה לשום אדם ופירשה עצמה ומנתה ימי טומאה וז"נ וכעת הגיע זמן טבילתה ובאתה לפני מע"ל לשאול והנה מע"ל כ' דאם לא הי' מקנח עצמו בהעד רק שהי' מטיל ש"ז עליו הי' הוכחה ברורה שממנו הוא וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס ק"צ ובש"ע שם ס"ק ובשו"ת מהרי"ט אבל השתא שקינח עצמו בזה אין הוכחה דממנו בא אף שלא מצאה על עד שלה וציין בתוס' נדה דף י"ד ואני תמה עליו ששם במקומו מבואר ההיפוך שאם נמצא על עד שלו והוא לא מצאה זה ראי' שממנו בא אמנם מה ששפטה האשה וגם מע"ל הי' סומך ע"ז דזה ראי' שבא ממנו וטהורה היא אני תמה מאוד מה ראה על ככה ודוקא באם רגיל לצאת ממנו דם מפי האמה שלו אז סמכינן דממנו הוא אבל אם לא מצאו דם מפי האמה אדרבא במצאו דם על העד שלו גרע טפי ואפילו לאח"ז טמא כמבואר בנדה שם ומה בכך שנחלש מזגו אטו זה מביא דם ואדרבא ראינו שבעילתו הי' בכח עד שהוציא דם ובודאי דמינה בא וע"כ אין מקום לדבריו. אמנם מה שרצה לצדד דבאמת הוי ס"ס כמ"ש הס"ט סי' קצ"א וכאן ל"ש לומר וכי לעולם לא תטמא דהא היא זקנה ומה בכך שלא תטמא. הנה הוטב בעיני סברא זו אבל גוף קושית הס"ט לפענ"ד אין לה מקום דזה הוי כספק א' בגוף שמא ממנו ושמא ממנה וזה לא חשוב ספק רק כודאי חשוב ואח"כ ס' מן הצדדים הוי כס' בתערובות דלא מהני גם י"ל דאינו מתהפך ודברי הש"ך לא יתכנו כאן דע"פ הרוב בא הדם ממנה ולא ממנו. ומ"ש בהיתר השני דרמ"ת בזקינה הוי כוסת שאינו קבוע כמ"ש הנוב"י וא"כ בזקינה שא"ח לוסת דא"ק ממילא ל"ש דין רמ"ת בזקינה הנה באמת הי' מקום לומר כן וכמדומה שהאחרונים השתמשו בזה אבל לפענ"ד ז"א דל"מ למ"ש הט"ז בסי' קפ"ט סקמ"ג דכל שמוחזקת ברואה ג"פ אף שלא קבעה וסת לראייתה חוששין בקטנה מכ"ש בזקינה א"כ כ"ש כאן דראתה ג"פ ואף להנה"ך כאן קבעה וסת ג"פ בל"ט דודאי חיישינן. וע"ד הפלפול אמרתי דהנה בטעם שזקינה א"ח לוסת שא"ק נלפענ"ד דהנה הריב"ש בסי' שע"ט חידש דשתי חזקות הוי כמו רוב ובשו"ת נוב"י מה"ק חאהע"ז סי' מ"ג כ' דכל דהן משולבות וא"א זבל"ז לא מיקרי רק חדא חזקה ע"ש ולפ"ז בשלמא וסת הקבוע ל"ש שתי חזקות דהיינו חזקת טהרה וחזקת זקינה מסולקת דמים. דהלא הוסת הוא נגד חזקת טהרה דסופה להתטמא ע"י הוסת כמ"ש התו' ריש גיטין וא"כ כיון דלא נשאר רק חזקת מסולקת אף שעי"ז שוב הדר החזקת טהרה למקומו מ"מ הרי עיקרו הוא רק מחמת החזקה דמסולקת דמים והוי משולבות שתי החזקות ובכה"ג לא מקרי רק חזקה אחת וחוששין לוסת אבל וסת שא"ק רק במקרה בא א"כ גם בחזקת טהרה בפ"ע חזקה היא א"כ לכך שוב הוי שתי חזקות ולא עדיף וסת שא"ק כמו רוב ושתי חזקות הוי כמו רוב ולכך לא חיישינן וז"ב:

ז ובזה אני אומר דבר חדש במה שחידש הנוב"י מה"ק חיו"ד סי' נ"ה דלכך סמוך לוסתה דאורייתא דלשמא ימות חיישינן דאינו נגד החזקה וה"ה לשמא תראה חיישינן והרב בעל בית מאיר השיב עליו דגם שמא תראה הוי נגד החזקה לר"ת דשמא יקדש הוי בכל שעה נגד החזקה. וה"ה בזה דהוי שמא ראתה ול"ח ע"ש ולפ"ז לכך ל"ח בוסתות שמא תראה בזמן הוסת דבזמן הוסת ודאי הוי החשש שמא ראתה וא"א לאסור בזמן הוסת דשמא ראתה ל"ח לכ"ע ולפ"ז נ"ל דזה דוקא אם הוסת שא"ק הוא מצד אחר דהיינו שמא תפהק ותעטש וכדומה שפיר אמרינן דהוי נגד שני חזקות דהחזקת טהרה ג"כ מתנגדת דא"ל דהוי שמא תראה דז"א דבזמן הוסת ודאי הוי שמא ראתה ומותרת לשמש ול"ח שמא תפהק ותראה דהיינו עד חזקת טהרה אבל ברמ"ת איך אפשר להתיר שמא התשמיש תגרום שתראה ול"ש לומר דשמא ראתה ל"ח דזה דוקא אם הוסת בא ע"י דבר אחר אבל לא כשהתשמיש גורם והבן בדברים ויש להמתיק הדברים דהרי עוד הקשה הב"מ דכאן ל"ש לומר דמעמידין חזקה נגד חזקה והוי ס' דזה דוקא שאם השני חזקות מהתנגדות המה בזמן אחד אבל כאן חזקה דאורח בזמנו בא אחר זמן החזקת טהרה וא"כ אמרינן דאז ל"ש חזקת טהרה כלל ולדעתי סברתו טובה ודברי התוס' בריש גיטין המה מסייעים לסברתו אמנם הנוב"י השיב שם דאף בכה"ג הוי חזקה נגד חזקה ע"ש. ולפ"ז אני אומר דזה דוקא היכא שלא בא מחמת התשמיש אבל היכא דבא מ"ת איך שייך לומר דהוי נגדה החזקת טהרה דז"א דהרי ע"י התשמיש ראתה ובאה לטומאה והאיך אפשר להעמיד נגדה חזקת טהרה וז"ב כשמש:

ח אמנם בגוף הדין יפה כיון מע"ל לצרף דעת המנ"י סי' קפ"ז דבליל שני לטבילתה ודאי מותרת לשמש ואף דהאחרונים חלקו עליו מ"מ בזקינה כיון דהוי בליל שני וסת שא"ק דהרי לא ראתה בקביעות רק בל"ט וי"ל דליל טבילה גורם ג"כ וא"כ נהי דמוחזקת בג' ראיות הא בזה שוב הנקה"כ מתיר ויש לסמוך על הנה"כ בזה וכאן ל"ש לומר דחיישינן לשמא תראה דהרי באמת היא זקינה ואינה עלולה לראות וע"כ נלפענ"ד לצרף כל הנהו צדדים שצירף מע"ל ולהתיר האשה הזאת אך לאשר אין דעתי צלולה כעת ע"כ יצרף עוד א' אתנו ונמטי שיבא:

סימן ב

א יום ג' אחרי קדושים תרכ"ח כ"א למב"י.

ב היה אצלי מופלג אחד מק' ראדים בפולין בן אחיו של הגאון מו"ה יצחק מאיר ז"ל מווארשא אבד"ק והראה לי דברי השטה מקובצת בב"ק דף קט"ו ע"ב במשנה דהמכיר כליו וספריו ביד אחר כתב בשם הרמ"ה דמהא מתניתן שמעינן דלא אמרינן סתם גניבה יאוש בעלים אלא לענין טומאה אבל לענין דינא לא היה יאוש דאם כן כי יצא לו שם גניבה בעיר נמי היכא מפקינן לה מנתבע הא איכא יאוש בידא דגנב ושינוי רשות בידא דלוקח ודכ"ע קני עכ"ל וע"ז תמה דזה היפך מכמה מקומות דאמרינן לענין דינא דיאוש ושינוי רשות קנוי הנה לכאורה היא תימה גדולה:

ג אמנם בדף קט"ו ע"א מביא השיטה דברי הרמ"ה שכתב דהא דאוקמא עולא דנטלו המוכסין חמורו וכו' מפני שהבעלים מתיאשים אוקמא עולא בידוע דנתייאש ודברי הכל אבל בסתם לא וקי"ל כוותיה ולא תימא הני מילי לענין טומאה אבל לענין דינא לא כדמברר ממתניתין דהמכיר כליו וספריו ביד אחר ע"ש הנה ביאר בעצמו דאין לחלק בין טומאה לענין דינא כדמברר במשנה דהמכיר כליו וספריו רק דבדכ"מ קיי"ל דבסתם הוה יאוש ושינוי רשות וקני אם כן לא קי"ל כהך משנה של המכיר כליו וספריו ביד אחר ואותה משנה מחלק בין טומאה לענין דינא אבל אנן לא קי"ל כן וכן הביא לעיל מיניה בשם הרמ"ה דקי"ל כעולא והביא כמה מקומות דאמרינן גזילה יאוש בעלים ושם לא אמר רק בידוע שגזל או גנב אבל אנן קי"ל כעולא אף בסתם גזילה וגניבה הוה יאוש אף לענין דינא ובאמת עולא בעצמו יוכל להיות דלא אמר רק לענין טומאה כדכתב שם לעיל מיניה דבידוע דנתייאש קני לד"ה ופירש הרמ"ה לענין טומאה והיינו לעולא לא שמעינן רק לענין טומאה אבל אנן קי"ל גם לענין דינא דסתם גזילה הוי יאוש. ובאמת גוף דברי הרמ"ה צריכין ביאור במה שכתב דדוקא לענין טומאה בסתם הוה יאוש ולא לענין דינא דמה טעם יש בדבר ולפענ"ד נראה דהנה סתם גניבה אוש בעלים אין הדבר ברור והוה כמו ספק ואם כן דוקא לענין טומאה סמכינן אסתם אבל לענין דינא שזה יש לו חזקה קמייתא שהיה שלו לא אמרינן שיהיה יאוש קונה בסתם ולכך לא מועיל אף עם שינוי רשות דכל דאינו ברור דנתייאש שוב לא מועיל שינוי רשות להוציא מחזקת בעלים הראשונים ודוקא לענין טומאה סמכינן אסתם אבל לא לענין דינא ודו"ק היטב:

סימן ג

א שלום וכ"ט אל כבוד הרב המופלג בתורה החריף ובקי מו"ה וואלף סאנדהויז נ"י מקאלבסיף.

ב מכתבו הגיעני והאמת אגיד כי אין דעתי נוחה בפלפולים כאלה לבנות יסוד על דברי אחרוני אחרונים ואם נרצה לעשות כזאת אין קץ ואין סוף ומה גם כי ידעתי כי חננו ד' בשכל ישר וצח למה לא יראה לפלפל על אדני הראשונים ובכ"ז למען כבודו ולמען למודו אשיבהו בקצרה ואלקט איזה גרגרים מתוך דבריו וזה יצא ראשונה. הנה מה שחידש הנוב"י באהע"ז סי' ע"ב בהיתר השני דלר"י דלא סבר פ"ד אמרינן מתוך שנאמן על אחרים נאמן על עצמו ונעשה רשע ולכך בטל עדותו מטעם גזירת הכתוב דרשע פסול לעדות אף שהדבר אמת והוכיח זאת מטעם דאמר ר"י רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד והרי אי אפשר לומר דלר"י יהיה אדם נאמן על עצמו והרי קרוב הוא ואין קרוב נאמן והיאך אפשר שיהיה נאמן על עצמו ויהיה נעשה רשע וע"כ דס"ל דמתוך שנאמן על אחר נאמן גם על עצמו ונעשה רשע וכיון שהוא רשע פסול לעדות מטעם גזירת הכתוב ולכך העלה דכל דאי אפשר לאפלוגי ביניהם ולא שייך פלגינן דיבורא שוב נאמן גם על עצמו ונעשה רשע זהו תו"ד. ולכאורה אי אפשר לומר כך דהרי התוס' הקשו בד"ה לרצונו והא רבא בעי רשע דחמס וכתבו דכאן הוה רשע דחמס דעושה מחמת תאוות נפשו וקשה דהא אין מקום כלל לקושיתו דכל הטעם דבעי רשע דחמס דאל"כ אמרינן דנאמן להעיד בשל אחרים דאינו רע לבריות וכאן אדרבא לר"י נאמן על עצמו ואמרי' דהוא אומר אמת ונעשה רשע רק דרשע פסול לעדות מגזירת הכתוב ואף אם נדחוק לומר דבאמת יקשה כיון דאומר אמת למה יפסול לעדות והא רבא בעי רשע דחמס ואל"ה אמרינן דבאמת אומר ולא פסול כלל אכתי תקשה ממה דכתבו התוס' שם דהא אמרינן החשוד על עריות כשר לעדות וכתבו דניהו דכשר לעדות אחרת דאמרינן דיצרו תקפו מכל מקום פסול לרביעה דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקשה הא כל הטעם הוא דחשוד לא דן ולא מעיד דאמרינן דמשקר בשביל שחשוד על הדבר ולא אכפת ליה בזה אם הוא כשר או לא ולפ"ז כאן דבאמת לא הוה חשוד רק מתוך שנאמן על אחרים נאמן על עצמו ונעשה רשע וא"כ ע"כ שאומר אמת וכיון שכן איך שייך דלא דנו ולא מעידו והא לא נעשה חשוד רק משום שנאמן על עצמו מתוך שנאמן על האחרים ואם כן ע"כ שאומר אמת ולמה לא יהיה נאמן וא"ל דגזירת הכתוב הוא דזה אינו דהרי על דבר אחר נאמן רק על הרביעה לא משום דלא מעידו והוא משקר והא אינו משקר. ולכן נלפענ"ד לדחות כל הבנין של הנוב"י דמ"ש דאיך אפשר דלר"י יהיו קרובים פסולים להעיד אפילו משה ואהרן ואדם לעצמו שהוא בודאי קרוב יתכשר אבל לפענ"ד נראה דסברת ר"י הי' דכמו שאדם נאמן בהודאת פיו כמאה עדים והיינו דהתורה לא פסלה קרובים רק לגבי אחר שהוא קרוב לו אבל לגבי עצמו אדם נאמן על עצמו אף שהוא פסול כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד ס"ק ד' באורך דלחייב עצמו נאמן בממון מטעם עד פסול דלגבי עצמו נאמן ע"ש כן היה ס"ד דר"י דאדם נאמן על עצמו לעשות עצמו רשע דלגבי עצמו האמינתו התורה אף שהוא קרוב ורבא חידש דאין אדם משים עצמו רשע והיינו מטעם שהוא גזירת הכתוב כמ"ש הרמב"ם פי"ז מעדות דהוא גזירת הכתוב שמא הוא מהמחכים למות ועכ"פ לר"י ודאי דעתו דאדם משים עצמו רשע ונאמן על עצמו רק לגבי אחר אינו נאמן ולפ"ז נסתר כל הבנין דחידש דכמו דלר"י דלא סבר פלגינן דיבורא מתוך שנאמן על אחר נאמן על עצמו כמו כן נאמן לרבא במקום דאי אפשר למפלג דיבורא ולפמ"ש זה אינו דלרבא אין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן כלל ובטל עדותו על עצמו ועל האחר ודו"ק. הן אמת דעדן לא זכיתי להבין דברי התוס' במ"ש דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו דאף לר"מ דס"ל כן זה דוקא אם הוא חשוד באמת שראינו שאכל נבילות ורגיל בכך אבל בזה שאמר פלוני רבעני ואין איש יודע כלל מה היה לו ניהו דאדם נאמן על עצמו לר"י ויכול לעשות עצמו רשע אבל למה יהיה כחשוד שלא דנו ולא מעידו הא לגבי אחר אינו חשוד כלל וצריך לומר דממנ"פ אם נאמין לו שפלוני רבעני דלר"י לא שייך פלגינן דיבורא וא"כ שוב נעשה חשוד ואם כן ניהו דלגבי אחר אינו נאמן אם כן שוב לא דנו ולא מעידו ואם אין אתה מאמין לו אם כן שקר אמר ופשיטא דלא דנו ולא מעידו. ובזה מיושב מה דהקשו כלם דהא אנן לא קי"ל כר"י ובחשוד על הדבר דנו ומעידו ולפמ"ש אתי שפיר דזה דוקא אם מעיד על אחר ולא על עצמו א"כ פשיטא דדנו ומעידו דחזקה דאין אדם חוטא בשל אחרים ואף דהוא חשוד מכל מקום לגבי אחר לא נחשד אבל במה שמעיד על אחר ולא על עצמו כיון דבאמת לא פלגינן דיבורא ואם כן המעשה אחת וכל שנאמן על עצמו להיות רשע אם כן ע"כ שמעיד גם על אחר שנעשה רשע וזה אינו בכחו לעשות האחר רשע ולכך לא דנו ולא מעידו ומ"ש התוס' דברביעה א"נ ל"ד דבאמת אם נימא באם שפלוני רבע לפלוני אף דהוא יהיה חשוד על הרביעה נאמן על אחרים אבל במה שכולל בעדותו אחר עם עצמו בזה אינו נאמן:

ג ובזה מיושב גם קושית מעלתו שהקשה הא לפמ"ש הרמב"ן בבכורות דאף דחשוד על החמור חשוד על הקל כל דהקל לא תקיף יצריה והחמור תקיף יצריה לא חשוד על הקל ומביא ראיה ברורה מהא דאמר רבא זונה נכרית וישראל מסובין אצלה דאף דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו אף דיי"נ לגבי זונה נכרית לא חשיב עבירה חמורה דזונה נכרית חמור מכל מקום לא נחשד על הקל דלא תקיף יצריה ע"ש והוא הדין כאן הא ברביעה תקיף יצריה ולמה לא יהיה דנו ומעידו דהא לא חשיד ע"ז דלא תקיף יצריה ולפמ"ש אתי שפיר דכאן שמעיד על אחר ועל עצמו שוב נאמן להעיד דאף דלגבי עצמו אדם יכול להעיד על עצמו ולעשות עצמו רשע לר"י וכמ"ש מכל מקום על אחר א"א לעשות אחר לרשע וכל דלא פלגינן דיבורא לא שייך לומר דעל אחר אינו חשוד דלא תקיף יצריה דהא מעיד על עצמו ועל אחר ור"י ס"ל דלא פלגינן דיבורא וא"א להאמין כלל ודו"ק היטב ודאי דראיית הרמב"ן ז"ל מהך דזונה נכרית הוא לשיטת רבא דס"ל זונה נכרית היא בלאו וכמ"ש התוס' בתמורה דף כ"ט דלא ס"ל משום נשג"ז אבל אם נימא דאינו רק דרבנן ל"ש להביא ראיה משם דזונה נכרית אינו רק דרבנן ודו"ק ודע שדין זה דחשוד על החמור דתקיף יצריה לא חשוד על הקל דלא תקיף יצריה לאו כללא הוא כי אינו מוזכר בטור וש"ע יו"ד סי' קי"ט ולא באחרונים ולפענ"ד לולא שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים ובפרט נגד גדולת הרמב"ן הייתי אומר דמשם אין ראיה כלל דודאי מי שהוא חשוד דהיינו שרגיל בכך ודאי י"ל דחשוד לדבר הקל אף שאין יצרו תקיף אבל שם לא רגיל כלל רק שראינו שיושבים אצל זונה מ"מ לא חשידי על יי"נ דלמה להו לעשות דבר דלא תקיף להו יצרייהו ודו"ק היטב:

סימן ד

א בענין אחד שנשבע לעשות ואח"כ אירע לו אונס ממון.

ב הנה בש"ע יו"ד סי' רל"ב סי"ב נחלקו הב"ח והט"ז והש"ך בזה שדעת הב"ח דמשום אונס ממון אין לעבור על השבועה והט"ז והש"ך חולקים עליו ועיין ב"ש סי' נו"ן ס"ק ט"ז וראיתי בא"מ סי' נו"ן שם ס"ק ד' שחידש דכל דמחויב לקיים אף באונס כמו בשבועה שמחויב לקיים אף באונס ממון ממילא לא מקרי אונס ונפלאתי ע"ז דהא השבועה לא מחייב באונס ממון וכמ"ש הב"ש והט"ז והש"ך שם דלא כהב"ח וגם מ"ש שם בהך דע"ז דמקשה הש"ס בדף נ"ד והא אונס רחמנא פטריה ומשני דבפרהסיא יהרג ואל יעבור וע"ז הקשה דאכתי למה תאסר הבהמה באונס דניהו דהוא חייב להיות יהרג אכתי הבהמה למה תאסר וע"ז חידש דכל שמחויב שלא לעבור אפילו באונס זה האונס מקרי רצון ונפלאתי ע"ז דדברי רבינו הרמב"ם מפורש להיפך פ"ה מע"ז ה"ד דאף בג' עבירות דיהרג ואל יעבור כל שעבר באונס אין ממיתין ולא מלקין ע"ש ומבואר דמכל מקום אונס הוה אונס ולא רצון אף שמחויב שלא לעבור ויהרג ואל יעבור ואני כתבתי על הגליון דדברי רבינו מפורשים בהך דע"ז דפריך אונס רחמנא פטריה הרי מבואר דבאונס פטור. הן אמת דלפמ"ש התוס' שם דלהס"ד הוה ס"ל לרבא דבאונס גם בע"ז אינו מחויב למסור עצמו וגם במסקנא רצה רבא לתרץ אליבא דר"י דס"ל דבצינעא אינו מחויב למסור עצמו אם כן שפיר מקשה דשוב אין האונס רצון ובפרהסיא דמחויב למסור עצמו באמת הוה האונס כרצון אבל לפירוש הסמ"ג שם דרבא פסק כרבי יוחנן דמחויב למסור עצמו גם בצנעא משום קידוש השם ורק דאינו באזהרה ולא במיתה אבל בפרהסיא יש מיתה גם כן א"כ עכ"פ כיון דמחויב מצד מ"ע דקידוש השם ממילא לא מקרי אונס רק רצון וע"כ דלא כא"מ ומה גם דעכ"פ ברמב"ם מבואר הדין להיפך וכמ"ש:

ג שוב ראיתי בחידושי ריטב"א בע"ז שם מבואר בהדיא דמה דמקשה הש"ס אונס רחמנא פטריה היינו ניהו דמחויב להיות יהרג ואל יעבור מכל מקום כל שעבר ולא נהרג אינו עובר וכשיטת הרמב"ם ואם כן מבואר להיפך מדברי הא"מ ורבא חידש דכיון דעכ"פ מחויב להיות יהרג ואל יעבור הבהמה נאסרת אבל לא שיחשב האונס כרצון דאם כן שוב היה לו לענוש מי שעבר ולא נהרג דהאונס מחשב כרצון וז"ב כשמש:

ד והנה זה רבות בשנים כשהייתי ב"ק ברעזאן הקשה אותי הרב הגדול מו"ה דוד מאיר פריש נ"י דכאן כתב רבינו דאם עבר ולא נהרג אין מלקין ואין ממיתין ואילו לענין המתרפא בע"ז וש"ד וג"ע כתב רבינו בהלכה וא"ו שם דאם עבר ונתרפא מענישין אותו ב"ד עונש הראוי לו אם כן משמע שהורגין ומלקין אותו ולמה יגרע מעבר ולא נהרג והוא דבר שראוי להתעורר עליו. והשבתי לו דש"ה שאונסין אותו לעבור אם כן המעשה לא נקרא מעשה שהרי אונסין אותו ע"ז ולכך פטרה התורה על המעשה הזה אף שמחויב היה להניח עצמו להרג בכ"ז אי אפשר לחייבו מיתה על מעשה שהוא אונס ועל זה נאמר ולנערה לא תעשה דבר שהמעשה שלה לא נקרא מעשה אבל שם אין אונסין אותו שיתרפא בזה רק שהוא בסכנה ורוצה לרפאות עצמו ואם כן כל שהתורה אמרה שאסור להתרפאות ואף שהוא פיקוח נפש בכהאי גוונא פקוח נפש לא דחי שוב המעשה שעושה שמתרפא עצמו חשיב מעשה גמור ואסור וזה ברור כשמש. וכעת מצאתי בריב"ש סי' שפ"ז שכתב דכל שעושה מחמת פחד מיתה זה פטור מתורת פיקוח נפש ע"ש ולפ"ז כל שבג' דברים לא אמרה תורה שיעשה מחמת פיקוח נפש שוב הוה מעשה גמור ואסור ונענש על זה ואף שהריב"ש כתב שם דלנערה לא תעשה דבר היינו באופן שאי אפשר להנצל כלל רק שתעשה אותו דבר הנה בזה כבר הארכתי בחבורי יד שאול סי' רל"ב ס"ק ח"י דדבריו תמוהים אבל הך סברא שכתבתי דכל דלא נאנס על המעשה רק שרוצה להציל נפשו ממות זה הוה מעשה גמור בזה יש לי ראיה ברורה מהריב"ש. עכ"פ יהיה איך שיהיה מבואר דלא כא"מ דעכ"פ מבואר דאותו מעשה שעושה באונס לא נחשב למעשה כלל ומה"ט אינו נענש וזה ברור:

ה והנה מ"ש הרמב"ם לענין עבר ונתרפא דעונשין אותו יש לו מקום בע"ז דף כ"ז גבי דמא בן נתינה שלא הניחו להתרפאות ואמרו שם דיצאה נשמתו ואמר שאם היה עובר היה נשכו חויא דרבנן דלית ליה אסותא ומשמע דראוי להענישו בשביל זה. אמנם אי קשיא הא קשיא מה פריך הש"ס אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר דהרי בב"ק דף ל"ב אמרו הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה קעביד וכתבו התוס' דמכל מקום לענין חיוב מיתה הנאה חשיבא כמעשה ע"ש ולפ"ז כל שהיא אנוסה שוב לא חשיב הנאה כמעשה שהרי לא נהנית דאנוסה היא ואם כן לכך פטורה אבל לעולם דגם על מעשה אונס מקרי מעשה וחייב ויש להמתיק הדברים דלפי מה דקי"ל דהמוכר דברים שאסור באכילה אינו חייב לשלם ומטעם דנפשו של אדם חותה מן האיסור ולא מחשב הנאה ואם כן כל שהיא אנוסה לא חשיב מעשה ושפיר פטורה אבל מה ראיה להיכא דעשתה מעשה באונס דעכ"פ מעשה עבדה והיא קושיא נפלאה:

ו ובזה נראה לפענ"ד הענין מה דמשני אביי בסנהדרין דף ע"ז דקרקע עולם היתה ושיטת התוס' והרז"ה דל"ש תהרג ואל תעבור כיון דקרקע עולם היתה ולפענ"ד זה אינו דוקא כשהיא אנוסה כמו אסתר דהיתה אנוסה לא חשיבה הנאה ומעשה לא עבדה אבל כל דברצון דיש לה הנאה ל"מ קרקע עולם מיהו שם באסתר דאמרה עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון שוב לא מקריא אנוסה והנאתה חשיב כמעשה ועכ"פ בהך דע"ז קשה ועיין בתוס' בע"ז שפירשו דמשום קרקע עולם ל"ק דאם כן גם ברצון מהראוי שתפטר ולפמ"ש אין מקום לזה דהא ברצון יש לה הנאה משא"כ באונס דנפשו של אדם חותה מן האיסור וכמ"ש וע"כ דמעשה אונס לא מקרי אונס דלא כהא"מ שוב מצאתי בשבות יעקב ח"ב סי' קי"ז וכ"כ הפלאה בכתובות דף נ"ו דבאשה כשבאו לאנסה אינה מחויבת למסור עצמה אבל כשהיא מתרצית כדי לפטור עצמה ממיתה אסורה ע"ש וה"ה בזה כשרוצה לרפאות עצמו בג"ע וש"ד זה הוה מעשה ועונשין אותו ועיין בב"י חו"מ גבי סקריקון שכתב גם כן סברא זו דהיכא דרוצה להרגו והוא אמר שא קרקע זו ולא תהרגני גמר ומקנה ע"ש ודו"ק:

ז והנה ביום ה' שמות שנת תבר"ך למדתי ב"ב ובדף נ"ח שם אמרתי ע"פ דברי הא"מ הנ"ל לבאר הא דאמרו שם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה או דמצוה לשמוע דברי חכמים דהיינו לפי שהאונס הלז נעשה רצון ולכך גם בגט כל שהוא כדין נעשה האונס רצון. ובזה מיושב מה שהאריך הרמב"ם פ"ב מגירושין לבאר הא דאמרו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני והיינו מה שמוכרח לעשות ע"פ התורה שוב הוה כרצון וזה הערה חדשה ועיין בא"מ סי' מ"ב מה שהקשה בהא דאונס שותה בעציצו ולפמ"ש יש לומר דמה דמוכרח לעשות האונס הוה כרצון וגם בא"מ כתב דמצוה לשמוע דברי חכמים אבל גוף דברי חז"ל דמצוה לשמוע דברי חכמים הוא לדעתי בשביל זה ודו"ק:

ח והנה במה שהבאתי למעלה קושיא בשם הרב מו"ה ר"מ פריש נ"י מצאתי בר"ח שבט שנת תבר"ך שכבר קדמו בחידושי ארבעה טורי אבן להגאון מוהר"א אבד"ק אמ"ד פ"ה ה"ו מיסודי התורה ע"ש שכתב כן בשם חידושי פר"ח. ודרך אגב אמרתי לבאר מ"ש רש"י בחולין דף מ"ז ע"ב המתינו לי שכתב דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד וראיתי קושיא בשם הרב מו"ה לוי יצחק נ"י אבד"ק קאסווע סמוך לווארשא דהא גם בגילוי עריות כל שהוא בשב וא"ת יעבור ואל יהרוג והרי כאן הוה שב ואל תעשה ובספר ק"ס נדחק כדרכו. ולפענ"ד נראה דל"ק דדוקא בל"ת שמצוה שלא לעבור ובזה בג"ע וש"ד וע"ז אם אנסו לעבור בשב ואל תעשה יעבור דהרי הוא אינו עושה ומקיים מצות התורה ואינו עושה בפועל ממש לעבור והוא בשב ואל תעשה אבל מצות מילה דהוא מצווה לעשות אז היה גם כן ע"פ הדין שאף בפקוח נפש יהרג ואל יעבור בזה היה מחוייב לעשות ול"מ מה שהוא ל"ת שהרי כאן צותה התורה לעשות והוא לא עשה ומחויב למסור עצמו לעשות וז"ב כשמש ולכך כתב רש"י דפ"נ הוא וא"צ להרג רק בג"ע וש"ד וע"ז וזה ברור כשמש:

ט והנה בשבת תרכ"ד ש"ק מטות מסעי הגיעני תשובה מהרב החריף מו"ה צבי הירש מאיר בער מטארני וכעת היא בפראשקע סמוך לספר פרייסין מ"ץ שם והקשה גם כן קושיא זו והשבתי כמ"ש כאן ואף דשיטת הנימוק"י הובא בש"ע יו"ד סי' קנ"ז דבמ"ע כיון שיוכל לחבשו מבלי להניחו לעשות מעשה בכה"ג יעבור ואל יהרג רש"י לא ס"ל כן וכמ"ש ודו"ק:

סימן ה

א להחתן המשכיל חריף ומופלג כמר אברהם בר' יעקב ממאהלוב בפדאליא.

ב דבריך בד"ת הגיעני והוטבו בעיני אף כי הארכת לפלפל בכ"ז לצעיר ימים כמוך יאות הדברים אף כי יש בהם דברים שאינם נכונים בכ"ז יש בהם תוך ואמרתי ללקט אורות מבין כתביך למען הראותך כי עיינתי בהם והנה הבאת דברי המלמ"ל פ"ב מסוטה ה"ח שהקשה על הספרי דממעט מקרא דכי תשטה אשתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה להדיוט דאינו ראוי לאישות וע"ז הקשה ת"ל דע"כ מיירי בדבעל דאל"כ לא קדמה שכיבת הבעל לשכיבת הבועל ואם כן הרי אינו מנוקה מעון ע"ש ועל זה הביא בשם אחד שאמר ליישב דמשכחת לה כגון שהראשון שנתאלמנה ממנו התנה עמה שאם תזנה לפעמים יהיו הקידושין בטלים ואח"כ נשאה כה"ג זה והשתא אם זינתה שוב לא הות למפרע אשתו של ראשון ואינה אלמנה לכהן גדול ולכך איצטריך למעט מקרא דאינה ראויה לאישות דעכ"פ אינה ראויה לאישות דאם לא תזנה שוב הות אלמנה לכהן גדול דחלו הקידושין הראשוני' וע"ז בנית דייק והארכת בפלפולים והנה גוף הדבר שאמר לכאורה דבר חכמה הוא אבל באמת תנאי כזה אם מועיל הדבר במחלוקת שנוי דהרי לפ"ז יהיו כל בעילותיו למפרע בעילות זנות ולא מהני וכמ"ש בתה"ד סי' רנ"ג ואף דשם מיירי במתנה על מנת שלא תזקק ליבום אבל באמת המעיין בב"ח אהע"ז סי' קנ"ז ובשו"ת מעיל צדקה סי' א' ובשו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ו ימצא דאף בכהאי גוונא שמתנה שהקידושין לא יחולו הוי ליה מתנה על מה שכתוב בתורה שהרי עושה כל בעילותיו למפרע בעילות זנות וא"כ בכהאי גוונא ל"מ לש"ס דילן תנאי כלל ואם כן שוב נקראת אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. אמנם באמת אי מהא לא איריא דמלבד דעכ"פ משכחת לה דבשעת הקידושין התנה ואז לא עבר עדיין ולא מתנה על מה שכתוב בתורה דמי יימר דקא עקר דדלמא לא תזנה ויהיו קידושים חלים וגם הוו קידושין המסורין לביאה דמצד הקידושין מסורין לביאה רק מצד התנאי וגם זה ספק שמא לא תזנה. אך אי קשיא הא קשיא דאם כן בגרושה לכהן הדיוט ע"כ גם בכה"ג מיירי שהראשון התנה עמה שאם תזנה לא יחולו הקידושין ואם כן למפרע לא חלו הקידושין ולא מקריא גרושה אבל זה אינו דכיון דבעת שגרשה היה הגט גט דאז עדיין לא זינתה והרי עי"ז מקריא אינה ראויה לאישות שמא לא תזנה ואם כן לא גרע עכ"פ מריח הגט דפוסל לכהונה וכדיליף ביבמות דף צ"ד מאשה גרושה אפילו לא נתגרשה אלא מאשה פסולה לכהונה וכן קי"ל כמבואר פ"י מגירושין ה"א ובטוש"ע אהע"ז סי' ק"נ ואם כן כאן ודאי הויא גרושה גמורה ואסורה לכהונה ואף דשיטת הרמב"ם שם דאינו רק מדרבנן באמת שהה"מ תמה על הרמב"ם ועיין ב"ש שם ס"ק ה' אבל זה דוקא שם דלא נתגרשה רק מאשה אבל כאן שנתגרשה גירושין גמורים אף שנתקדשה על תנאי ואח"כ עברה על תנאי כל דבשעת גירושין לא עברה על התנאי חל הגט לכ"ע ואסורה לכהונה כדין גרושה גמורה לכ"ע וז"ב מאד. ומיהו יש לומר דהספרי עיקר הלימוד היא מכי תשטה אשתו למעט כהן גדול באלמנה ובאלמנה מן האירוסין ובכה"ג שהתנה ומה דנקט גרושה וחלוצה לכהן הדיוט זה אינו רק שגרא דלישנא ולזה א"צ למעט מקרא. אמנם רש"י דכתב דכל הני אמעיטו מקרא שפיר תמה המלמ"ל. ומ"ש מעלתו על דברת התוספות בחולין דף י"א ד"ה מנא דר"ח למד דרובא וחזקה רובא עדיף מפרה אדומה דיש חזקת טמא כנגדו ועל זה כתבת דאין זה עיקר דלפי המסקנא דא"א לילף מפרה משום דאי אפשר בענין אחר ואם כן מנ"ל דרובא וחזקה רובא עדיף וכתבת דלפי המסקנא נדחה פירוש הר"ח הנה טל ילדות עליך והעזת פניך בר"ח ובאמת אדרבא לפי המסקנא דמשום דאי אפשר בענין אחר לכך אזלינן בתר רובא אם כן אף דחזקה יליף מקרא ורובא לא ידענו רק משום דאי אפשר בענין אחר אפ"ה רובא עדיף רואים אנו דרובא יש לו מעלה יתירה מחזקה ולמה לנו להגדיל החידוש יותר לומר דמשום דאי אפשר בענין אחר דוחה רובא דאינו מקרא לחזקה דיליף מקרא וגזירת הכתוב הוא מוטב לומר דרובא עדיף מחזקה וז"ב ופשוט. וע"ד הפלפול יש לומר דלפי המסקנא אצ"ל בפרה כלל דמשום דאי אפשר בע"א דהנה הר"ש כתב בפ"ד דפרה דרצה מנחתה אף לכתחיל' והקשה המלמ"ל פ"ד מפרה הי"ב דא"כ היכא יליף דאזלינן בתר רובא מדכתיב ושחט ושרף הא אף לכתחלה רשאי לנתחה אבל באמת לא קשה מידי דבאמת מה דאמרו ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה ועיין בתוס' שנדחקו בזה מהיכן משמע זאת אבל הכוונה פשוטה כעין מה דדרשו וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה בנתים ה"נ צריך שיהי' השחיטה והשריפה שוים ואם צריך לבדקה שוב לא תהיה שלימה אח"כ ומחוסר מעשה ולפ"ז זהו להס"ד דלא אזלינן בתר רובא ובעי בדיקה שפיר ל"ש ושחט ושרף אבל לפי האמת דאזלינן בתר הרוב אם כן שוב כל שאינו מחוסר מעשה שוב יכול לנתחה גם כן ולפ"ז כל שאזלינן בתר רוב ניהו דהוה מטעם שאי אפשר בענין אחר וגזירת הכתוב דאזלינן בתר רובא עכ"פ לא מוכח דאזלינן בתר רוב נגד החזקה דכל דאזלינן בתר רוב שוב לא מקרי מחוסר ושוב יכול לנתחה ולבודקה והיא קושיא נפלאה וצריך לומר דאם נימא דחזקה עדיף מרוב אם כן שוב צריך לנתחה כדי לברר הספק ושוב הוה מחוסר מעשה וגם לשיטת הרמב"ם לכתחל' אינו יכול לנתחה ושפיר יש לומר דר"ח ס"ל כשיטת הרמב"ם ודו"ק. ומ"ש לדחות דברי הלח"מ פ"י מאישות לענין חופת נדה וכתבת לתמוה על שני התירוצים כבר קדמוך רבנן ואחד מהם הוא השעה"מ בחופת חתנים ואף שאתה הוספת על דברת השעה"מ ע"ש ותראה שדבריך נסתרים ואין להאריך בדבר שכבר דשו בו רבים וגם אני הארכתי הרבה בשבת שובה שנת תרי"ב אך מה שחדשת ע"פ דברי הקרבן חגיגה שהביא המלמ"ל דבעשה תשובה מקרי מנוקה מעון וכתבת דהא דלא מוקי הש"ס בכה"ג שעשה תשובה הוא משום דכיון שחטא וספק לנו אי נתקבלה תשובתו לא סמכינן למחוק השם מספק דשמא לא נתקבלה תשובתו כהוגן הנה לכאורה יפה כתבת ומושכל הוא אבל באמת לא ידעתי דלמה לא נאמין לו שעשה תשובה והלא אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ובלי ספק לא ירצה למחוק השם בחנם וגם בלי ספק נתקבלה תשובתו כהוגן והקב"ה פותח שער לדופקי בתשובה וגדולה מזו מצינו בתוס' ב"מ דמהמנינן ליה לומר מזיד הייתי מטעם דרצונו לעשות תשובה ומכ"ש באומר לעשות תשובה ודאי נאמן וגם לו יהא רק ספק בכה"ג ל"ש לאסור מחיקת השם דכל שעושים משום ספק הוה כמוחק על מנת לתקן וליכא איסור כמ"ש בשו"ת זקני הרמ"א סי' ק' אות יו"ד בשם רבינו האי דכל שעושה משום ספק ליכא משום מחיקת השם ע"ש שכתב כך לענין מחיקת השם בסוטה וז"ב ופשוט. ומה שהארכת בפלפול בהא דיליף רב מרי דאזלינן בתר רובא מהך דמכה אביו ואמו הא משכחת לה בכגון שלאחר שילדה אותו ולד נסתרה והשקה לה בעלה מי סוטה וצבתה בטנה ובאו עליה בין הלידה לסתירה ואם איתא דהולד ממזר אם כן לא היו המים בודקים והעלית בנינים גבוהים בפלפול הנה בפשיטות אין קושיא דהא אין רואה בביאת האדם לאשתו ורק דסמכינן על חזקת איש ואשתו הדרים יחד כמ"ש הרא"ה ואם כן כל דס"ד דלא אזלינן בתר רוב ולא בתר חזקה דרוב עדיף מחזקה שוב לא שייך לאוקמא בכהאי גוונא דל"ש שיבעול בפני עדים וכל כי האי גוונא לא מקרי מציאות לאוקמא כן וז"פ. ומה שהקשיתי על דברת הר"ן סוף נדרים באומרת טמאה אני לך דהקשה וכי איסור שבה להיכן הלך וכתב משום דמשועבדת לבעלה וע"ז הקשה דאם כן איך אוכלת בתרומה לר"ש והא לגבי דנפשה שויא אנפשה חתיכ' דאיסורא הנה יפה הקשית אבל אני אומר ולטעמיך וגוף דברי הר"ן תמוהים דניהו דהבעל מותר בה דהיא אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה אכתי תקשה היאך מאכילין לה דבר האסור לה וע"כ צ"ל כיון דאינה נאמנת לגבי בעלה דאמרינן דמשקרת ממילא אף שנוגע לה גם כן התור' לא האמינה ואם כן ה"ה לענין איסור תרומ' דאטו אסרה עצמה בתרומה והלא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא הוא מתורת נדר ועיין שעה"מ פ"ט מאישות וכל דמשועבדת לבעלה לא חל נדרה וכל שלא חל מותרת לאכול בתרומ' ולבעול אותה וגם לגבי עצמה לא חל הנדר ומה גם לתרומ' לא אסרה עצמה רק דממילא כל שנאסרת לכהונה אינה אוכלת בתרומה וכל שלא חל נדרה פשיטא דמותרת לאכול בתרומה וז"ב:

ג מ"ש שראית בספרי יד שאול סי' רכ"ח ס"ק ל"ד שהבאתי קושית דו"ז הגאון מוהר"ץ ז"ל בב"כ דהוי ממיתה למיתה וכתבת בשם אחרוני' דהוי רוב שכבר הוחזק וע"ז הבאת דברי התוס' בחולין שם שכתבו לתרץ דהו"ל קבוע וכתבו דהא דפריך ת"ל דרובא נסקלין הן ודקדקת למה הקשו מהס"ד דרבי יחזקאל ולא הקשו לפי המסקנא דפריך לרבנן דר"ש דרובא נשרפין הן. הנה מצאת חן בעיני על חריצותך לדקדק ואף שמעיילית פילא בקופא דמחטא אבל הדקדוק יפה הוא ולפענ"ד נראה דהנה בלא"ה יש לדקדק דבאמת להס"ד יקשה לר"ש והרי ר"ש אינו מבורר כלל אם ס"ל קבוע כלל ועיין תוס' כתובות דף ט"ו שהניחו בקושיא דמנ"ל לר"ש קבוע כלל ואף דבסנהדרין דף ע"ט ד"ה וכל כתבו לישב אבל עכ"פ אינו מוכרח כ"כ וא"כ יפה הקשו בש"ס ת"ל דרובא נסקלין הן וגם גוף תירוצם דהוי לי' קבוע וכמחצה על מחצה דמי והו"ל ספק נפשות להקל לפענ"ד צ"ע דהא בכה"ג שבודאי צריך להרוג אותו רק שהספק באיזה מיתה נהרג ניהו דשריפ' חמור' עכ"פ ספק נפשות לא שייך בזה דסוף סוף נהרגו במיתה הקלה והנפש אבד וצריך לומר דגם צערא דגופא הו"ל ספק נפשות. ולפ"ז נ"ל דלר"ש דס"ל דוארב לו עד שיתכוין לו שפיר יש לומר דעכ"פ לא נתכוין לו בודאי דלא גרע מהרג ולא נתכוין לזה מכ"ש בזה שלא נתחייב אותה מיתה דבודאי לא נתכוין לזה הענין וזהו דהקשו להס"ד אליבא דר"ש למה פריך דרובא נסקלין ועדיפא הו"ל למפרך דלא שייך לילך בתר רוב דלר"ש בודאי הו"ל קבוע דעכ"פ לא נתכוין ובזה יש לישב קושית התוס' דלר"ש ידענו דין קבוע בד"נ משום דעכ"פ לא נתכוין לזה מיהו אכתי קשה קושית התוספות מנ"ל דין קבוע בעלמא ועכ"פ התוס' יפה דקדקו בזה וז"ב:

ד ובזה מיושב דברי רש"י מ"ש אליבא דרבנן דמה שמסיימו שהסקיל' חמורה אינו טעם לזה רק שלדברי ר"ש קאמרו ותמה בספר אחד דלמה לא פירש דצריך לזה דאם היה השריפה חמורה היה בדין שיהיו נסקלין שהשריפ' חמורה ולפמ"ש יש לומר דבאמת לא שייך כאן ספק נפשות להקל דהא בין כך ובין כך הנפש אבודה וניהו דלא מסתבר למיזל בתר רובא בזה ולחייבו החמורה כמ"ש דגם צער מיתה הו"ל ספק נפשות מכל מקום אינו כל כך טעם יפה ומוטב יותר לומר דרובא נשרפין וזה דסיימו שהסקילה חמורה הוא רק לסתור דברי ר"ש ודו"ק היטב:

ה והנה העירני על מ"ש למעלה דנפסלה לכהונ' דאף דנתבטל למפרע הקידושין מכל מקום הוה גט מעליא ועכ"פ ריח הגט הויא וע"ז העירני הרבני החריף מו"ה יוסף שורשטיין נ"י בהך דאמרו ריש כתובות דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' כתבו בשטה שם הקדמוני' דא"כ מהראוי שתהי' מותרת לכהנים ולפמ"ש עכ"פ ריח הגט הוה ומפסלא מכהונ' והשבתי דחז"ל הפקיעו הקידושין ואפשר דהפקיעו הגירושין גם כן וגם כל המגרש אדעתא דרבנן מגרש ועיין פ"י בגיטין דף ע"ד ואם כן אפשר דנפקע לגמרי ועיינתי בקדמונים שכתבו באמת דמדרבנן עכ"פ נאסרה לכהנים לישא אותה ומיהו לולא דמסתפינא היה נרא' דאסורה לכהנים מה"ת דעכ"פ ריח הגט הוה וכמ"ש ודו"ק:

ו והנה בש"ק ויגש ז' טבת שנת תרי"ז הקשה אותי הרבני המופלג מו"ה איצק היילפרין בהרב המנוח מוהר"י אבד"ק קאזליב נ"י במ"ש התוס' בב"ב דנכבשינהו דניידי והא יכול כל אחד לומר אני מן המיעוט וכמ"ש התוס' בב"ק ריש פרק המניח דאף לרב דהולכין בממון אחר הרוב יכול המוחזק לטעון קים לי דאני מן המיעוט ולפענ"ד נרא' דש"ה דיש לו חזקת ממון אבל כאן באמת חזקת גופו אין כאן דהרי בין כך ובין כך צריך להיות נהרג או בסקילה או בשריפ' ואם כן ל"ש שמוחזק בגופו דבאמת גם ספק נפשות להקל פקפקתי לעיל דעכ"פ צערא דגופא ג"כ להקל אבל מוחזק בגופו לא שייך דבין כך ובין כך אבד חזקת גופו דהרי נתחייב עכ"פ מיתה ולפמ"ש הר"ש פ"ב דמקוואות דהיכי דעכ"פ יצא מחזקתו מדרבנן שוב לא שייך להעמידו על חזקתו הראשונה אם כן הוא הדין הכא דעכ"פ אתרע חזקת גופו שהרי בודאי נתחייב מיתה ועכ"פ מיתה קלה נתחייב ולא יוכל לטעון קים לי ודו"ק היטב:

ז והנה בש"ק נשא שנת תרח"י למדתי קצת הלכות סוטה וארשום מה שראיתי בהעברה בעלמא מ"ש הראב"ד פ"ב מסוטה ה"ח האי דלא כהלכתא משמעתא דריש ארוסה והיא תימה כמ"ש המלמ"ל דשם קאי על הקרא ואי אפשר לומר דהקרא קאי על מה שאסרו חז"ל ולפענ"ד אפשר דכוונת הראב"ד ז"ל על מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רי"ז ובכמה מקומות דדבר המפורש בתורה אי אפשר לחז"ל לאסור ולפ"ז מכ"ש כאן דגוף הענין למעט מאינו מנוקה מעון אף איסור דרבנן זה ג"כ אינו פשוט ורק דצ"ל דעכ"פ אינו מנוקה מעון מקרי וכמ"ש המלמ"ל ולפ"ז כל שא"א לאשכוחי הקרא דמבלעדי אישך דהקרא דממעט ארוסה רק בבא על ארוסתו בבית חמיו ואם כן הוה כמפורש בתורה ואיך אפשר דנימא דחז"ל אמרו שגם הבא על ארוסתו בבית חמיו ג"כ בכלל אינו מנוקה מעון מה שמפורש בקרא דא"א לאשכוחי בזה החיוב ועכ"פ מהראוי לומר דזה אינו בכלל. הן אמת דלהרמב"ם ל"ק דביבמות דף נ"ח מסיק לה הש"ס דמשכחת לה ע"י גלגול ולק"מ אבל הראב"ד ציין לסוטה דשם אינו מבואר רק אוקמתא הלז ושפיר מקשה ודו"ק היטב:

ח והנה מה דממעט מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בועל לבעל לכאורה היא דחוק במשמעות המקרא ולפענ"ד היה נרא' דהנה גוף הכתוב מבלעדי אישך הייתי אומר דבר חדש עפמ"ש המהרי"ק דבסוט' לא כתיב ומעלה מעל בה' רק באישה ולכך אף שחשבה שמותר לזנות מ"מ אסורה דעכ"פ מעלה מעל ובזה ישבתי בחידושי מה שחילק הרמב"ם בין קטנה דבת מיאון לאינה בת מיאון וישבתי קושית הראב"ד דפתוי קטנה אונס הוא דכל שהיא אינה בת מיאון שוב מעלה מעל באישה עכ"פ ולפ"ז י"ל דכל שבעלה נתן לה רשות לזנות שוב לא מעלה מעל באישה וז"ש מבלעדי אישך והיינו שלא הסכים לזה אמנם באמת זה אי אפשר דעכ"פ מעלה מעל בד' וע"כ השכילו חז"ל ודרשו שקדמה שכיבת בועל לבעל והיינו דכיון דעיקר המעל באישה הקפידה תורה והיינו משום דאין אשה כורתת ברית רק למי שעשאה כלי כדאמרו בסנהדרין ולכך ממעטין ארוסה שעוד לא כרתה ברית עם הבעל וגם אם לא קדמה שכיבת בעל לבועל עוד לא עשאה כלי ולא מעלה מעל באישה ודו"ק:

ט והנה הראוני דברי הברבנאל שכתב בפ' נשא דכל דאשה לא רצתה לומר אמן דהדין ששוברת כתובתה ותצא והביא דעת אחרים שתחנק בב"ד והסכים לזה והדבר תמוה דמאן הוא דעת אחרים וגם טעם הדבר דאיך אפשר שתחנק ותהרג בב"ד בלי עדים והתראה רק שלא רצתה לומר אמן ואף שיש לדחוק דלא צריך עדים והתראה שהרי הב"ד רואים שזינתה ושייך ובערת הרע מקרבך וכמ"ש בסנהדרין דף ע"ח וגם הרי התור' עשתה ספק כודאי כ"ז שלא שתתה וא"כ הוה כודאי והב"ד מותרים להרגה אבל מנ"ל זאת והיכן מוזכר וצ"ע:

סימן ו

א אור ליום ד' ויחי שנת תרכ"ט להרב החריף מו"ה יעקב יוסף ווילער נ"י.

ב אשר שאלת אותי היום במ"ש התוס' בב"מ דף ג' שהקשו דמ"ט דכופר הכל פטור דאין לומר בשביל דאינו מעיז דא"כ בבנו יתחייב וע"ז הקשו דלמה לא דחו דא"א לומר משום דאינו מעיז דהא גם בכופר הכל שייך אשתמוטי מה"ת דהרי התוס' הקשו בשבועות למה לא יהי' נאמן מודה במקצת מגו דאי בעי כופר הכל ולא שייך אין אדם מעיז די"ל דאשתמוטי דמה"ט מחייב ר"נ היסת וכתבו דמגו אינו שיותר טוב להשתמט במקצת מלהשתמט בכ"ה אלמא דמגו אינו חשוב חבל מכל מקום אשתמוטי שייך ואם כן אי אפשר לפטור מטעם דאין אדם מעיז דהא שייך אשתמוטי מה"ת דאל"כ אין מקום לקושית התוס' דיהי' נאמן במגו דכופר הכל דהא כופר הכל ל"ש אשתמוטי מה"ת וע"כ דשייך אשתמוטי מה"ת דלא כריטב"א בשבועות דתירץ באמת כן קושית התוס' וא"כ להתוס' קשה. והשבתי דלפי מ"ש הט"ז בחו"מ סי' ע"ג ס"ב דכל שאין כפירה בסך הממון ל"ש כלל ש"ד אף שרוצה להרחיב הזמן ע"ש ולפ"ז בכופר הכל לא שייך אשתמוטי משמט דאם כן היה לו להודות שחייב רק שאין לו לשלם כעת עד שירחיב לו ד' ולא יצטרך לשבע כלל מה"ת דע"ז לא שייך שבועה כלל מה"ת ור"נ לא אמר רק לענין היסת שייך אשתמוטי דאף שיודה ויטעון הרחבת הזמן יצטרך לשבע שבועת היסת ואם כן שפיר כתבו התוס' די"ל משום דא"י להעיז ואשתמוטי לא שייך מה"ת ועיין היטב בט"ז ותמצא שזה אמת דבכה"ג לא שייך שבועה מן התור' ודו"ק:

ג והנה ביום ג' נשא ב' תרל"א אמר אלי תלמידי הרב החריף מו"ה יעקב יוסף נ"י ווילער במה שהקשה הפרשת דרכים דאמאי כלכם ולא לנכרים לוקה לימא דאינו רק בעשה דלכם וע"ז אמר כיון דלא הותר מתוך רק בצורך קצת כל דנתמעט נכרי מלכם ולא לנכרים אם כן ליכא אף צורך קצת אם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא ולוקה וכמ"ש התוס' בביצה דף י"ב ומ"ש שם לא שייך גבי נכרי דליכא אף צורך קצת ומזה תימה על מ"ש המג"ש בביצה דף כ"א דהקשה למה לי לכם ולא לנכרים הא ליכא מתוך דצריך להיות צורך קצת וע"ז כתב דלולא הקרא דלכם ולא לנכרים הוי צורך קצת דהרי אמר יכול שאני מרבה אף נפש בהמה ת"ל לכם וע"ז תמה דבנכרי מה צורך קצת שייך בזה ולפענ"ד פשוט דנכרי גם כן הוה צורך קצת מפני דרכי שלום וכדומה שצריך שהנכרי יחזיק לו טובה ומידי דהוה אנפש בהמה דמקרי צורך קצת והוי אמינא דאף נפש נכרי במשמע ועל זה צריך קרא דלכם ולא לנכרים ואם כן שוב אינו רק בעשה ולא אהדריה לאיסורא קמא ועיין לח"מ בפ"א מיו"ט ומ"ש בגליון על מה שנדפס והיא טעות. ודרך אגב אזכיר מה שכתב המהר"ם מלובלין ז"ל בשבת דף קל"ב בתוס' בד"ה האי עשה דמשמע מדברי התוספות דבשבת ליכא עשה כלל רק לאו שיש בו מיתה ע"ש והיא תימה רבה דנעלם ממנו במחכת"ה דברי התוס' בשבת דף ס"ט ד"ה דידע שהקשו לוקמא דידע בעשה ע"ש וצע"ג:

סימן ז

א נתתי לבי להבין בשבת ויו"ט שהעולם מתירין שני מוהלים כמ"ש רמ"א איך הדין אם הפורע צריך למצוץ או דלמא דיכולין לחלק המציצה לאחר והנה בספר חכמת אדם ביו"ד הלכות מילה כתב בפשיטות דאותו שפורע יש למצוץ ולא כתב שום טעם. ולפענ"ד זה אינו ומקודם אברר אם המציצה שייך למצות מילה או שאינו שייך למילה כלל והנה בשבת דף קל"ג אמרו אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומקשה פשיטא מדקא מחללין עליו שבתא סכנה הוא והיא תמוה דמה קושיא הא מילה דוחה שבת מקרא ולשיטת התשב"ץ ח"ב סי' ל"ח הותרה מילה וכ"כ בישועת יעקב לדו"ז הגאון ז"ל סי' של"א ואף לפמ"ש ביד שאול סי' רס"ו דאינו רק דחויה אבל עכ"פ דחי שבת ואם כן היאך מוכח דהוא סכנה אף בלי סכנה מותר דהיא מצות מילה והרי חיתוך ודאי אין בו סכנה אם לא יחתוך ואפ"ה מצות מילה דוחה שבת וא"כ גם מציצה מותר לחלל אף שאינו סכנה וע"כ דמציצה לא שייך למצות מילה ורק משום סכנתא הוא דמותר לחלל את השבת וזה לדעתי דקראו חז"ל אומן דמילה מקרי מוהל אבל המציצה הוא כמו רופא אומן. איברא דלפ"ז צריך ביאור דהרי הרז"ה והרמב"ן נחלקו אם נשתפך חמימי דאחר מילה דדעת הרז"ה דתדחה מילה דהא נצרך לחלל שבת אח"כ אף דפיקוח נפש הוא מכל מקום כל שתדחה מילה לא נצטרך לחלל אם כן לפ"ז מציצה שאינו ממצות מילה למה לא ידחה מילה בשביל חילול שבת מהמציצה. אמנם נראה דהרי הרשב"א הביא ראיה להרז"ה מהא דאמרו לא ישחוט אלא א"כ יש לו דקר נעוץ מבעוד יום וקשה הא מודים ב"ש אם שחט שיחפור בדקר ויכסה וקשה אם כן למה לא נשחוט משום שמחת יו"ט ואח"כ מה שיחפור בדקר ויכסה מותר משום מצות כיסוי וע"כ דאינו דוחה וכתב הר"ן פר"א דמילה שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמו מילה ודבריו סתומים ולפענ"ד אולי יש להעמיס בדברי הר"ן דשאני מצות כיסוי שאינו רק מקרה שלא היה לו מוכן מבעוד יום אבל אינו שייך לשחיטה וגם השחיט' בעצמה אינה מצוה קבועה דוקא ביו"ט שרק מקרה אירע ששחט ביו"ט אבל מצות מילה בשבת הוא מצוה קבוע והחמין שצריך אחריו הוא נודע שעל ידי שמלין צריכין לחמין לרפא התינוק מהחלי המילה ואם כן גם זה מצורכי מילה הוא ומילה דחי שבת ומעתה גם מציצה שייך למצות מילה ומצרכי מילה הוא ושרי ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ט"ז מה שהאריך בדברי הר"ן. ולפמ"ש אתי שפיר דברי הר"ן ול"ש מצות כיסוי למצות חמין לצורך התינוק וכמ"ש ודו"ק. ומעתה לאחר שביארתי דמציצה אינו שייך למצות מילה רק דצרכי מילה הוא א"כ הדבר ברור דלא שייך כאן מחלוקת הב"י והרמ"א כיון דזה משום סכנתא למה לא יעשה אחר ואטו אספלנית וכמון ששוחקין בשבת במילה אטו צריך לעשות המוהל דוקא פשיטא דאחר עושה וא"כ גם מציצה יכול לעשותו וכל מי שיוכל למצוץ יהיה מוצץ בשביל פיקוח נפש וז"ב כשמש. וראיתי בישועת יעקב סי' של"א שגם הוא העלה כן אבל לא כתב שום טעם ולפמ"ש אתי שפיר הדבר בטעם ברור ובישועת יעקב שם ראיתי תימה שכתב שם דמצות מילה הותרה ועבודה לא הותרה ואזיל בתר איפכא דעבודה המפורש ביומא דף מ"ו דהותרה ובמילה אף שהתשב"ץ כ' דהותר' אבל כבר כתבתי דמכל הפוסקים נראה דאינו רק דחויה וכמ"ש ביד שאול. ומדי דברי זכור אזכור מה דאמרו בשבת שם מהו דתימא דם מפקיד פקיד קמ"ל דחבורי מחבר והרי בכתובות אבעיא לה בדף ה' אי דם מפקד פקיד או חבורי מחבר והרי ר"פ אמר בפשיטות דחבורי מחבר ועיין בתוספות כתובות שם דמדמה הך דם דבתולי' לדם מילה וא"כ למה שם הוה איבעיא ובאמת רב פפא ס"ל בכתובות דף ז' דבשבת אסור והיינו משום חבורה אבל אנן קי"ל דמותר ואין בו משום חובל וכן קי"ל באו"ח סי' ר"פ וקשה הא חבורי מחבר מיהו י"ל דשם מטעם דרוב בקיאין בהטייה אבל זה אינו דהא חזינן דמוציא דם ואפ"ה מותר ואולי משום דמקלקל הוא אצל פתח והו"ל דבר שאינו מתכוין ומקלקל וצ"ע בזה. ולפענ"ד מה דאמרו במשנה עושין כל צרכי מילה היינו מה שמוצצין ואספלנית וכמון וכדומה זה אינו ממצות מילה רק צרכי מילה ומה דפריך הש"ס כל צרכי מילה לאתויי מאי ולא אמרו דמציצה ואספלנית זה מקרי צרכי מילה היינו משום כל צרכי מילה כל לאתויי מאי והו"ל לומר עושין צרכי מילה וע"ז אמר לרבות ציצין המעכבין וגם זה אינו נקרא מצות מילה רק צרכי מילה דהוא סוף למצות מילה כנלפענ"ד:

ב והנה ראיתי בישועת יעקב סי' של"א הנ"ל שהקשה בהא דאמרו בדף קל"ו נמהליה ממנ"פ אי חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא ועל זה הקשה דאכתי מה נעשה במציצה דהוא משום דישה ודישה הוה אף במת וא"כ אי לאו חי אסור המציצה ואף דספק פיקוח נפש הוא הרי להרז"ה אסור למול כשנשתפך חמימי אף דיהיה אח"כ פיקוח נפש. ולפענ"ד לא קשה דע"כ לא אמר הרז"ה רק אם בודאי יצטרך לדחות שבת משום חמימי אבל כאן אם הוא חי מותר המציצה וגם הרז"ה מודה משום דהוא מצוה קבועה ואי אפשר בלי זה והרז"ה לא קאמר רק בחמימי דהוא ס"ל דהחמימי ג"כ אינו רק מקרה משום דיכול היה להכין מבעוד יום והכין רק שאירע מקרה שנשפך אבל כאן בספק שוב מותר משום פיקוח נפש וספק פיקוח נפש דוחה שבת וזה אי אפשר שצריך למצוץ ואי אפשר בע"א זה ודאי דוחה שבת וז"ב ודו"ק:

ג והנה לפענ"ד דבר חדש בהך דנחלקו הב"י ורמ"א אם מותר להיות שני מוהלים נלפענ"ד דהנה מילה דוחה שבת והיינו משום דעשה דמילה דוחה ואף דשבת עשה ולא תעשה גם ל"ת שיש בה כרת הא מילה נכרתה עליו י"ג בריתות וחמור ולפ"ז הא בעינן בעידנא ואם יעשה עוד אחר א"כ לא נגמר המצוה ולא הוה בעידנא אך לשיטת הרנב"ר הובא בנימוק"י פרק שני דב"מ דהכשר מצוה שאי אפשר בלעדו הוה בעידנא א"כ גם כאן הכשר מצוה היא ודוחה מילה ובזה נלפענ"ד דאם נשאר ציצין המעכבים שוב אסור ולא שייך בעידנא דהא לא הוה הכשר מצוה דאטו לא היה יכול למול שלא יצטרך לחזור אחר כך על ציצין ולכך ענוש כרת איברא דלפ"ז מה פריך הש"ס לימא ליה אנא פלגא דמצוה עבדא אתון פלגא דמצוה עבדי וקשה מ"מ לא גמר המצוה ושוב הוה ענוש כרת אמנם נראה דהכי הכוונה כיון דעכ"פ בשעה שהתחיל לעשות ברשות עשה דסבור היה שימול כולו ולא יצטרך לחזור אף שאירע אח"כ לו שוגג ולא גמר כל המצוה עכ"פ חיוב כרת לא שייך דהא נכנס ברשות והוה עכ"פ טעה בדבר מצוה אף שלא עשה מצוה בשלימות לא מחוייב כרת:

ד ובזה מדוקדק מ"ש רש"י אמאי חייב ודקדק הב"י דמשמע דרק חיוב כרת ליכא אבל איסור איכא והד"מ חולק ע"ז ולפמ"ש שם שפיר עשה איסור דלא גמר המצוה והיה יכול למול כולו אבל שני מוהלים בשבת שפיר י"ל דמותר דהוא הכשר מצוה ודחי וכמ"ש ודו"ק היטב:

סימן ח

א להרב מו"ה יוסף יצחק נ"י אבד"ק גוואזיץ יום ד' ויקהל פקודי תרכ"א.

ב מכתבו הגיעני תמול והנה ע"ד הגט אשר נשלח מהרב הגאון מו"ה שמשון נ"י אבד"ק טשערנאוויטץ נ"י ונכתב מנחם מנלא המכונה מנלא וגם בשיטה השביעית אין אות למ"ד למעלה לשיטה השישית ובשיטה העשירית אין שום נו"ן נמשכת למטה:

ג והנה מעלתו הביא מ"ש בהשמטות לספר טיב גיטין דיש לכתוב אליעזר ליפא דמתקרי ליפא ואם כתב המכונה צ"ע והעיד שראה גט אחד שנסדר בבית דינו של הגאון מוהרמ"ס זלה"ה מפ"ב וכתוב כך וכתב הוא הטעם משום דכל שנקרא כן לר"ת הרי הוא מעיקר השם וע"ז כתב דה"ה כאן ומעלתו האריך להחזיק הגט והנה לא העלה דבר ברור בזה ואני אומר אי מהא לא איריא דזה אינו דבר ברור כל כך ואטו מאן דלא ידע הוא לאו גברא רבה הוא אך מה שיש לעיין הוא עפמ"ש הב"ש בשמות אנשים מנחם דמתקרי נחום המכונה מנלי או מנלא ולפענ"ד השם מנלא הוא משם מן שכתב אח"כ מנחם דמתקרי מן ולגעגועים היו קורין אותו מנלא ועשו מנו"ן פשוטה כפופה לגעגועים והאריכו אותו וא"כ לפ"ז נ"ל דאם קראו אותו מנלא משם מן וכיון דבמן האריכו דיש לכתוב דמתקרי דהוא שם נגזר מלה"ק שוב מהראוי לכתוב דמתקרי מנלא דהוא שם געגועי' משם מן והוא מלה"ק אך לפענ"ד נ"ל דמלבד דגם שם מן בעצמו אינו מבורר אם דמתקריאו המכונה יעו"ש בב"ש ובטיב גיטין שהאריכו בזה אבל כאן דלא ידענו משם מן כלל רק מנחם מנלא פשיטא דבדיעבד שכבר נשתלח אין לחוש אם כתוב המכונה מנלא. ובדבר שלא היה מעורה בשטה שביעית ועשירית גם בזה בדיעבד במקום עיגון אין לחוש כמבואר סי' קכ"ה סי"ח בהג"ה ודעת זקני הב"ח דגם לכתחילה כשר ומכ"ש בדיעבד שכבר נשתלח פשיטא דיש לחוש לכבודו של זקן והגט כשר ועיין ג"פ ס"ק פ"ה שכתב גם כן דבדיעבד כשר. אך מה שהביא בשם סדר הגט בסי' קנ"ד סל"ו לא מצאתי בהחפזי ועיין בישועת יעקב סי' קכ"ה שם שהביא ג"כ דיש להכשיר בדיעבד. אחרי צאת המכתב מאתי נתיישבתי בדעתי דיש לכתוב דמתקרי דכבר נודע דהמכונה לא שייך רק בשם שנתכנה ואינו אותו השם כמו שם לעז היוצא מתוך לשון הקודש ועיין רד"ק בפסוק כי לא ידעתי אכנה וברש"י מגלה המכנה בעריות וכאן כל דכתוב אליעזר ליפא איך יפול לשון המכונה ליפא וכן בנ"ד דנכתב מנחם מנלא איך יתכן לשון המכונה מנלא וע"כ דיש לכתוב דמתקרי דהיינו שבפי כל נקרא מנלי בלבד ואף שגם זה דחוק מ"מ דחיק ומוקי אנפשיה כאילו היה כתוב דמתקרא מנלא לבד אמנם בכ"ז אין לפסול בדיעבד אם יכתוב המכונה דהיינו דבלה"ק אינו נקרא רק מנחם והשם לעז הוא המכונה מנלא. ובהך דבעינן מעורה היה קשה לי לפום רהיטא דמה חשש יש בזה דא"ל דשמא יכתוב ביני שיטי והא יהיה יותר מי"ב שיטין והרי נהגו לכתוב י"ב שיטין ומזה היה נראה די"ב שיטין אינו מעכב או דמעורה אינו מעכב והיה קשה לי דלר"א דפוסל במזוייף מתוכו זולת שהוא ניכר שמזוייף ואם כן בי"ב שיטין הרי ניכר שהוא מזוייף והיה לי פלפול ומצאתי בישועת יעקב סי' קכ"ה ס"ק ח' הערות האלו ונהניתי וע"כ קצרתי:

סימן ט

א היום היה אצלי הרב הגדול מו"ה אלכסנדר היילפרין נ"י אבד"ק גאליגיא עם בנו החתן החריף מו"ה חיים יונה נ"י ואמר בטעם דעבדים שעבודא לאו דאורייתא אף דחשיבי כקרקע משום דכמו במטלטלין אמרינן שיעבודא לאו דאורייתא דלא סמך דעתו שיוכל להבריחם מכ"ש עבדים דאמרו בדף ק' דעבדים אין מכריזין עליה' שמא ישמעו ויברחו ממילא לא סמך דעתו עליהם ולכך שעבודא לאו דאורייתא ולכאורה הוטב בעיני מאד אבל אחר העיון אי אפשר לומר כן דאם כן לא יקנו כלל עבד דיוכל לברוח אבל באמת אי אפשר לברוח דמלבד דצריך גט שחרור וגם יוכל לרדוף אחריו ובכל מקום שהוא הרי הוא עבד והתורה אמרה לא תסגיר עבד אל אדוניו ומוקי לה בשברח מח"ל לא"י אבל עכ"פ אי לאו קרא היו מחזירין אותו ולא שייך שמא יברח ושם הוא מטעם דאטרוחי בי דינא בכדי לא טרחינן דעכ"פ בשעת מעשה יברחו ואף שירדוף אחריו עכ"פ הכרזה היה טרחא שלא לצורך וז"פ וברור:

ב ומ"ש עוד בהא דנחלקו אם יכול לחזור בכתיבת השטר דלא ניחא ליה דליפשי עליה שטרי ונחלקו בזה ריש סי' ל"ט ואמר הוא ראיה מהא דאמרו בירושלמי גיטין פרק התקבל והובא בר"ן ריש פ' הזורק הגע עצמך שצווחת להתגרש שמא חזרה בה וא"כ כל שיש לחוש שמא חזרה בה לכך לא מועיל וא"כ אם איתא דיכול לחזור בו שוב מהראוי לחוש דשמא חזר בו ואיך כותבין. וגם זה לפענ"ד יש לדחות דשאני גט אשה דחוב הוא לה בבירור ואשה בכ"ד ניחא לה ע"כ חשו שמא חזרה בה משא"כ בשאר דברים לא חיישינן שמא חזר בו וזה פשוט וברור. וראיתי בתומים סי' ל"ט סוף ס"ק ב' שכתב דעבדים לא שייך שיעבודא דאורייתא דקליש שיעבודא דבכל עת יכול לשחררו וע"כ דגופו אינו קנוי לב"ח דאל"כ איך יכול לשחררו וכיון דבידו לשחררו שוב קליש שעבודו כמו במכירת שטרות דאינו דאורייתא משום דיכול למחול אבל בקרקע א"א להקדישו ואפילו קדושת דמים לא חל ע"ש ודבריו תמוהים מכל צד דאיך שייך שיכול לשחררו ולמה ישחררו בחנם וגם יעבור על לעולם בהם תעבודו גם מ"ש דע"כ אין גופו קנוי דאל"כ איך יכול לשחררו במחכת"ה זה לא צריך לומר דאינו רק שיעבוד ולא גופו קנוי כמבואר בגיטין דף מ"ם וטעם דיכול לשחררו דהוה קדושת הגוף דהוה עם קדוש או מטעם דלא מצינו שחרור שחוזר ונשתעבד כמבואר ברש"י ותוס' גיטין דף מ"ם אבל לומר דלכך לא חל השיעבוד דהא יכול לשחררו הדבר תמוה דלמה ישחררו בחנם ויעבור על ל"ת דלעולם בהם תעבודו וע"כ דבריו צ"ע ודו"ק. אחר כך באור ליום ו' צו נתיישבתי במ"ש דעבדים לא סמכא דעתיה שמא ישמעו ויברחו דזה אינו דאם כן גם על קרקע לא יסמוך דשמא יבא גשם שוטף וישטוף שדותיו ויתקלקל כל התבואה אלא מאי אית לך למימר דלזה לא חיישינן למה שיוכל להיות מקרה דעל פי דרך הטבע אינו כן וה"ה עבדים ע"פ הטבע אינן בורחין ובמטלטלין הוא דלא סמכא דעתיה דהוא יכול למכור ולהבריח ולכך חידש התומים דשמא ישחרר אותם והיינו שיעשה כן בידים ודו"ק ויש להוסיף עפמ"ש הקדמוני' דתקנה עושין בשביל המיעוט ג"כ דבעולם יש מיעוט ג"כ אבל בפרטות ל"ח למיעוט ולפ"ז שם דעשו תקנה שלא להכריז שאולי ימצאו עבדים שיברחו אבל לומר דלא סמך דעתיה על עבדים זה א"א דבאמת ע"פ רוב אין בורחים כלל וזה פשוט וברור:

סימן י

א נשאלתי באחד שמכר חטים לנכרי בשטר מכירה כנהוג והשכיר לו הריחיים שמונח שם החטים והנה כתוב שם שמכר לו החטים כל כור בעד י"ד רייניש שיין והנה לא זכר שיש שם קמח שכבר נטחן ולא פירש לו כלל הקמח וכעת נזכר מזה בפסח ובא לפני בפסח ואמרתי שצריך אני לעיין בשטר מכירה ואחר הפסח שנת תרי"ט בא אלי. והנה לכאורה כיון שמבואר בהדיא חטים יוכל להיות דלא רצה לקנות רק חטים ולא כשהוא כבר קמח ובפרט שכתב לו שמנים כור עד למדידה ואם יחסר איזה כורים אז ג"כ המכירה מכירה א"כ יש לומר דהקמח לא מכר לו כלל ומה גם דקיי"ל בנתן לה חטים באתננה ועשאן סולת דמותר דהוי שינוי וכן קי"ל כב"ה כדאמרו בב"ק דף ס"ה ואם כן הוי שינוי גם למכירה ואף דכתבו שם התוס' בד"ה הם דבחטים מסתבר טפי לאסור משום דעיקר דעתה אקמח ע"ש אבל מכל מקום קי"ל דמותר וגם לא דמי דשם בעד אתנן י"ל דכל שנותן לה סולת ודאי מקרבא הנייתא טפי אבל במכירה יש לומר דלא רצה רק חטים דוקא ולא קמח שאולי יתקלקל כשכבר נטחן ועיין שו"ת שערי אפרים חלק חו"מ סי' א' דכל שיש שינוי אף שנותן לו יפות יכול הלוקח לטעון שלא רצה רק ברעות יעו"ש ואף שאני הקשיתי עליו מש"ס ב"ב דף פ"ג מכל מקום יש לחלק דכל שהקפיד ואמר לו שרוצה יפות ורעות אם כן קפיד דוקא שיהיה איזה מהם רעות שצורך לו למלאכה וגם כאן כיון דפרט בשטר חטים י"ל דחטים דוקא מכר לו אמנם י"ל כיון דגוף הקמח אם נלתת מעט ולא שהה במים אין כאן חמץ גמור ועיין חק יעקב סי' תנ"ג וגם גוף הלתיתה כל שלא נתבקע בודאי אינו רק ספק אם כן בכה"ג יש לסמוך לבטל הקמח ברוב קמח ויוכל להנות ממנו. ויש עוד סניף שכתוב אח"כ בשטר שמכר לו כל החמץ שיש לו אם כן ממנ"פ אם אינו בכלל החטים שוב הוא בכלל שאר החמץ שיש לו ברחים כנלפענ"ד:

ב והנה ראיתי בשטה"מ הנ"ל שכתב לו שקבל מהנכרי דראהן ארבעים ר"כ והמותר נעשה יהודי אחד ע"ק בעד הנכרי ושאלתי מה זאת שהוסיף ואמר שכן ראה בספרי ש"ע מהרב בעל תניא ז"ל והנה נפלאתי מאוד דלפענ"ד זה אסור דהא הישראל הערב רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד החמץ ולא יוכל להשתלם מהנכרי או שלא ירצה הנכרי לשלם יגבה מהישראל ואם יהיה החמץ בעין יוכל להחזיר החמץ או למכור החמץ ולשלם מעות וא"כ שוב רוצה בקיומו ועכ"פ יותר טוב לישראל שיהיה החמץ בעין ביד הנכרי ויוכל לכופו בדיני ודייני שיתן לו החמץ ואם כן רוצה בקיומו ואסור ודו"ק היטב:

ג והנה בכ"ב למב"י שנת תרט"ז ב' בהר הי' אצלי אנשים מגלינא ושאלו אותי בע"פ במה שמצאו בשטר מכירה אחד שמכר החמץ ופרט הרבה תבואה ושכח לפרוט מאלטץ רק שכתב בשטר מכירה שבאם שכח איזה דבר לכתוב הכל יהי' מכור כל מה שיש באותו חדר מכור לו עד למדידה ועד למשקל. והנה השטר מכירה לא ראיתי. אמנם לפי מה שהגידו בע"פ איני רואה שום עסק חשש בזה דאף דנימא דצריך לפרט כל דבר דאל"כ הו"ל דבר שאינו מסויים וכמ"ש במק"ח סי' תמ"ח דאל"כ לא הו"ל מינו ידוע והו"ל כמוכר דבר שא"מ. הנה מלבד דבסי' רמ"א ס"ד מבואר דלא קי"ל כרמב"ם בזה ומועיל דבר שא"מ אמנם נראה הטעם שהחמירו בזה הוא כעין מ"ש הסמ"ע בסי' קל"א ס"ק ס"ה דאף לדידן דקי"ל דדבר שאינו קצוב מועיל ול"מ אסמכתא מכל מקום בערב שא"ק לא מועיל דהוי לי' תרתי לריעותא אם כן הוא הדין כאן כיון דגוף המכירה הו"ל הערמה רק דבדרבנן מועיל הערמה כמ"ש התב"ש עכ"פ ביש עוד ריעותא בגוף המכירה דהו"ל דבר שא"מ הוה כתרתי לריעותא ובודאי ל"מ מ"מ באמת הש"ך חולק עליו גם שם וגם להסמ"ע ל"ד דשם י"ל דבתרתי לריעותא בודאי לא רצה להשתעבד אבל כאן אנן סהדי דרצה למכור כדי שינצל מהביעור ובודאי גמר להקנות וא"ל דניהו דהמוכר גמר להקנות אבל העכו"ם לא גמר לקנות דזה אינו כיון דאף כשפירט אין העכו"ם גומר בדעתו לקנות רק שהערמה בדרבנן שרי ואם כן מה נ"מ אם לא גמר לקנות מחמת גוף המכירה או שיש טעות בענין המכירה מכל מקום הרי כתבו אח"כ בשטר המכירה שאם שכח איזה דבר הכל יהיה מכור ואם כן אין לנו שום חשש וליתר שאת יוכלו לערב ברוב שאר מאלטץ או שכר הכשר ובטל ברוב וכמ"ש בשו"ת פ"י ובאמת שבטור סי' ר"ט וכן בש"ע לא נזכר רק דעת הרמב"ם לבד והרמ"א ציין לסי' רמ"א ס"ד וכבר טרחו בזה הפרישה והב"ח ומכל מקום העיקר דלא קי"ל כשיטת הרמב"ם בזה וכ"כ הט"ז סי' רמ"א שם ע"ש ואף שראייתו של הט"ז אינו ראיה כמ"ש בפרישה ודרישה מ"מ אנן לא קי"ל כהרמב"ם בזה ומה גם דכאן שכתב בהדיא כל דבר ששכח הכל בכלל מכירה עכ"פ ידע שהוא דבר החמוץ ולא דמי למוכר כל מה שבבית דשם י"ל דאולי יש תבן בבית משא"כ בזה דעכ"פ מין חמץ הוא מה שמוכרם ובלא"ה נראה דכאן גם הלוקח ידע דמה שמוכר לו הוא עכ"פ מין חימוץ דאינו מוכר לנכרי קודם פסח רק מיני חמוץ וסמך דעתו בזה ומה שכעת ראינו שנחתך שם המוכר מהשטר ומשערים שחתם ומכר כדינו הנה כבר כתבתי למעלה דאף בלי חתם שם המוכר דקנה הלוקח ומקרי מכירה ולפענ"ד בשכח מין אחד לכתוב וזה טוען שמחמת שכחה היא לפענ"ד בכאן בודאי לא שייך הערמה שהרי חזינן דכל המינים זכר ומכר בשטר כדינו ומה"ת לומר שעל המאלטץ הערים וע"כ אף דקי"ל בסי' תמ"ח דאף שוגג או אונס אסור כאן לא שייך זאת וכמ"ש וגם כל שיש ספק אזלינן לקולא בדרבנן כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ל"ט ס"ק ח' לענין בדיקת הריאה דכל שחזינן דבדק רק שיש ספק תלינן לקולא והוא הדין כאן ניהו דגזרו היינו כשלא מכר כלל אבל כאן הרי חזינן דמכר ולא הערים ואף אם נחשבהו לספק דאולי לא שכח פשיטא דאזלינן לקולא וז"ב כשמש:

ד והנה בעש"ק בהר כ"ו למב"י הובא אלי העתק משט"מ וראיתי שכתוב בו הכל כפי מה שהגידו לי. והנה מדבר שאינו מסויים כבר בררתי לעיל אבל מה שכתב הרב לפקפק דהוא אינו בר שליחות לבטל ולבדוק כלל כמ"ש המ"א סי' קפ"ט הנה מלבד שרבים חולקים בזה ועיין מגן גבורים שם אף גם דחלילה אינו מומר גמור והוא בר ישראל עוד ומ"ש מרדב"ז דהמשמשים אינם כשרים להעיד הנה זה טעות דמלבד שהרדב"ז סותר עצמו ועיין תומים סי' ל"ג אף גם דזה בד"מ אבל באיסורים כל עד אחר כשר אף הפסולים רק פסולי תורה רשעים גמורים וכאן ר' שמעון הגיד לפני שהוא הלך לכתוב שטר מכירה וגם עמד בעת שר' שמואל יצחק נ"י מכר החמץ ונאמן בעדותו. ומ"ש שכתבו בשם השליח ולא בשם המוכר הנה באמת ר"י מענקיש אמר שכתב בשם המוכר דהיינו שחתם עצמו שמואל מענקיש בפקודת שאפיל וגם גוף דברי המק"ח הארכתי בזה בתשובה ל"ק זבאריב זה מקרוב קודם הפסח העבר:

ה והנה בש"ק פ' בהר הגיעני מהרב מגלינא ושמו ר' שלמה זלמן הורוויטץ נ"י שלח לי תשובתו לאיסור והשט"מ הוא אות באות כפי מה שנעתק לי ולא מצאתי חדשות והשבתי לו דהחמץ כשר והמאלטץ וכל דבר היא בחזקת כשרות ושם כתב כי לדבר הזה שהמומר אינו בר שליחות העיר אותו גיסי הרב מוהרמ"ז והבל הביא גם הוא כמ"ש למעלה. אמנם בלא"ה כאן ל"צ תורת שליחות רק בזכיה בעלמא סגי וכעין מ"ש הרא"ש בקידושין דף מ"ה בקטנה שגלתה דעתה להתקדש דמועיל מטעם זכיה וג"ד אף דאינה בר שליחות ודו"ק:

ו והנה גוף דברי הרדב"ז ח"ב סי' כ"ד שציין מעלתו הנה יראה איך ששגה כי אינו נמצא לפנינו. והנה התומים סי' ל"ג ס"ק א' רשם דברי הכנה"ג שמביא כן דדברי הרדב"ז סותרי' ולא ציין היכן מראה מקום של הכנה"ג והנה יגעתי ומצאתי שהכנה"ג כתב כן בסי' ל"ז בהגהת הטור אות מ"ד והנה מ"ש בשם הרדב"ז ח"א סי' נ"ג כוונתו להג' מאות תשובות שזה נקרא בכ"מ ח"א ושם הוא בסי' נ"ו אבל ח"ב סי' כ"ד לא מצאתי וגם התומים לא מצא זאת שכתב שאין אתו ואני ת"ל זכיתי לה' חלקים רדב"ז ולא מצאתי ועתה יראה מעלתו כמה רצה לצאת חוץ למחיצה בהעלמת הציון וגם שלא ע"פ דין ואף שהכה"ג נאמן בעדותו אבל עכ"פ מה שלפנינו הוא מבואר דנאמנים וא"כ הנגלות לנו הוא להיפך והנסתרות הרי נסתר מנגד עינינו ודו"ק:

ז והנה ביום א' במדבר ל"ה למב"י הגיעני תשובה מגלינא מר' אברם חיים געברט ור' נתן שיין בארג ור' נפתלי הירץ טירהויז שראו תשובתי ורצו להשיב ע"ז דמ"ש דלא קי"ל כהרמב"ם דסי' ר"ט כמבואר סי' רמ"א ס"ד וכתבתי דכבר הקשו על הטור למה לא השיג בסי' ר"ט על הרמב"ם וכתבו דלא מצאו זאת הנה בדרישה סי' רמ"א נמצא מבואר כן וגוף החילוק שחלקו דקרקע כולל לשדות וכרמים אבל מיני חימוץ שאינו דבר כולל ובזה כ"ע מודים הנה לא ידעתי דלפענ"ד מיני חימוץ יותר כולל מקרקע דכל מה שהוא ענין חמץ הכלל בכלל דהוא יודע שמוכר רק מפני איסור חמץ ולא דמי לבית דשם י"ל דמכר לו תבן מה שאינו בגדר מכירה וזה לא רצה לקנות זאת וכמ"ש הרמב"ם והש"ע בהדיא וז"פ ומ"ש דלא שייך כאן הערמה בדרבנן דגלוי וידוע דזה האיש אכל חמץ בפסח ולא בטל כלל הנה כל שלא נגבה העדות ע"ז שיעשה כן בפני עשרה מישראל אין לו דין מומר ועכ"פ ע"ז החמץ שמכר למה לא בטלו ומה אכפת ליה ועכ"פ ספק חמץ שעבר עליו הפסח הוא ובודאי מותר ומ"ש שר' שמעון העיד שם שלא מכר החמץ הנה בפני אמר שהוא עמד בעת שמכר ר"י שמואל מענקיש החמץ ואני לא ידעתי. ומ"ש על מ"ש כיון דמכר כל החמץ לא שייך הערמה וע"ז כתבו דכאן כל שלא מכר המאלטץ שייך לקנסו לא ידעתי למה ומ"ש דלא שייך כאן ענין מומר דלאו בר שליחות דכאן גילוי דעת בעלמא סגי כמ"ש הרא"ש בקידושין דף מ"ה וע"ז כתבו דכאן לא שייך זכייה דגם זכייה מטעם שליחות הוא הנה לא הבינו יפה דכאן שכ"ע מצוים לבערו כל שצוה למכרו פשיטא דמועיל אף בלי שליחות וזכוי ועיין בקצה"ח ועיין בשו"ת מקום שמואל סי' י"ז שצדד לענין אם ישראל מכר למומר חמצו דלא שייך למקנסיה דלא כט"ז סי' תמ"ח דמה שאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא היינו לגבי דידן דאסורין אנחנו להכשיל להמומר אבל המומר לגבי נפשו כעכו"ם גמור חשוב ע"ש וא"כ בנ"ד בודאי היה מותר ואף שאני בתשובה אחת בחבורי כת"י שהחילותי בשנת תר"ה בדף רצ"ח ע"ב בסופו דחיתי דבריו אמנם לענין זה שנקנס לכל העולם עבורו בודאי לא שייך לקנסו וגם לא ידעתי מה שייך קנס דהמומר לא ישמע לנו וימכרנו לנכרים ולא יגיע לו הפסד כל כך וא"כ למה נקנוס לישראלי' חנם וא"כ לא שייך קנס בזה וז"ב:

ח והנה לכאורה נראה דבר חדש דאף דדברי המקום שמואל הוא תמוה דגם לעצמו נקרא ישראל והרי הוא כשר למול לולא דאינו בר ברית וגם כשר לשליחות וממעט בחלק ירושה וכמ"ש שם לתמוה אמנם כעת נראה דיש לחלק עפמ"ש בתשובה אחת לענין מומר לחלק דכל שעדיין לא מת ויש מקום שישוב אז מקרי עדן ישראל דכל עוד בו נשמתו יקו לתשובתו והארכתי לענין זיקת יבום דכל שמת שוב נשאר בהמרתו ולפ"ז גם כאן י"ל דדוקא בדבר שאינו כעת מומר לענין זה י"ל דמקרי ישראל אע"פ שחטא דהא בכל רגע יוכל לשוב להיות ישראל אבל לענין מה שמכרו חמץ למומר או להיפך שמומר מכר חמצו אם כן ממנ"פ אם באמת אין רצונו לבטל ועובר בכל רגע על בל יראה ואינו מבערו מן העולם הרי נשאר בהמרתו ואינו ישראל ומה מועיל לו תשובתו אח"כ על מה שכבר עבר בבל יראה ושוב חמצו מותר כנלפענ"ד ענין חדש ולא רציתי להשיב להם כלל ואמרתי בלבי אולי יחשבו מדשתק אודויי אודי אבל בתוס' ב"ב ס"ב מבואר דאין ראיה מדשתיק ועיין שו"ת ח"ץ סי' ומ"ש שם בגליון. שוב מצאתי בחבורי כת"י שהחלותי בשנת ת"ר שם כתבתי ג"כ בדף מ"ד בענין כעין זה טעמים אחרים בזה:

ט והנה ביום ד' בהר כ"ג למב"י שנת תרט"ז הגיעני מכתב מהרב המופלג מו"ה יחיאל מיכל מניזניב במה שאירע שם מעשה במה שלא היה שמרים בשבת העבר כי אשה המוכרת שמרים נתאחרה להביא שמרים מסטאניסלאב וע"כ הלכה אחת וקנתה שמרים מאיש אחד רשע אוכל נבילות וטריפות ולובש מלבוש נכרי ואשתו הולכת בשערה מגולה ואינה טובלת עצמה מנדתה אשר היה האיש הנ"ל עם אשתו ב"ק טיסמיניץ על חג העבר והניח ביתו על נכרי אחד עם שענקר ואיש כזה יש ספק גדול אם מכר החמץ כלל וכאשר נודע למעלתו הדבר הזה שלח השמש להכריז שכל איש שיש לו שמרים הללו יבוא אל מעלתו לשמוע מה נעשה בהם והנה לפי שהיו הרבה נחתומים שעשו בעד הרבה רייניש וגם כמעט כל העיר עשו לחם שבת מהשמרים הללו ושלח להאיש הרשע הנ"ל ואמר כי מכר בשטר מכירה בטיסמניטץ לנכרי אבל מעלתו לא יכול לעמוד על המחקר אם כנים הדברי' ע"כ אמר כיון שחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר הפסח מפני שמחליפין וכ"ש בזה ועכ"פ ספק הוה והמ"א אוסר באכילה ספק חמץ שעבר עליו הפסח והתיר בהנאה ע"כ אסר גם הוא באכילה ודבר המחמץ לא בטל אף בדרבנן כמ"ש הב"י ביו"ד סי' קי"ב:

י אמנם איזה אנשים עירבו איזה שמרים כשרים שהובאו מסטאניסלב והוה זה וזה גורם דמותר כמ"ש הט"ז סי' תמ"ב לענין מעד וגם איזה אנשים אשר לא ערבו ביום ה' שמרים הכשרים רק ביום וא"ו בראותם כי אותן השמרים גרועים וגם זה התיר לכבוד שבת מטעם דרוב עיסה נתחמץ משמרים כשרים ומקצת העיסה שנתחמצה משמרים האסורים בטל ברוב העיסה וגם נשים שלשו עיסת קמח קאקיריזיס ורעטשקי אסור ואח"כ מצא בפר"ח יו"ד סי' צ"ח ס"ק ז' במה שהאריך שם דאיסור מחמץ איתא אפילו בא"מ כתב דדוקא בחמשת מיני דגן אבל אורז ודוחן ושאר מיני קטניות לאו בר חימוץ הוה ואינו אוסר כיון שאינו מחמץ אלא בא לידי עיפוש וסרחון ושאני תפוח שרסקו בעיסה דשם העיסה בר חימוץ מעליא הוא רק דהתפוח אינו חמץ גמור אבל כאן גוף העיסה אינו ראוי לידי חמוץ לכך לא מקרי חמץ וכן מצא בפרמ"ג או"ח בהקדמתו להלכות פסח ח"ב פ"א אות י"ז ע"ש וע"כ התיר לאותן שלשו בקמח קאקיריזיס וטערקישער ווייץ ורעטשקי אחר שראה שהיה עכ"פ שיעור ששים. ועל זה שואל ובא אם יפה הורה בכל מה שהורה. א' במה שהתיר הכל בהנאה ואם אסור באכילה וגם מה שהתיר מה שנתחמצו בשאור היתר מתחלתו וגם מה שנתערב אח"כ ביום וא"ו שאור היתר וגם מה שהתיר העיסה של קאקאריזיס וכל דבר שאינו בא לידי חימוץ. והנה אם אמרתי לברר כל הדברים בשרשן לא יכיל היריעה כי יש לי פלפולים הרבה. אמנם בקצרה אשיב הנה מה שהתיר בהנאה בודאי לא קמבעיא לי דבהנאה ודאי מותר כיון דאינו רק ספק ובפרט דחמצן של עוברי עבירה מותרין לאחר הפסח ואף דזה דוקא במומר לתיאבון וכבר כתב הב"ה ביו"ד סי' ב' דבזמן הזה חשוב מומר להכעיס מכל מקום זה במומר מבורר וכאן אינו מומר מבורר וגם מתיירא שלא למכור כי יודע שהיהודים לא יקנו ממנו וגם באכילה צדד החק יעקב סי' תמ"ט להתיר ויש לי פלפול נחמד בעירובין דף ס"ד שם אבל אכ"מ להאריך ועכ"פ בהנאה ודאי שרי. ומה שהתיר אותן שהיו שמרים כשרים מעורב תיכף מטעם זה וזה גורם ודאי. מותר. אמנם מה ששאל על אותן שאח"כ עירבו שמרי היתר וע"ז כתב דבטל ברוב הנה כיון שהוא דבר המעמיד ואף באלף לא בטיל לא שייך ביטול ברוב. אמנם לפענ"ד היתר ברור בזה דהנה זה וזה גורם דבטל בשמרים נלפענ"ד דבר חדש דהנה הפר"ח האריך שם בטעם מחמץ דאסור דהמ"כ דעתו משום דנותן טעם בעיסה והפר"ח דעתו משום פרסום הפעולה והנה יש לי בזה קונטרס גדול ובררתי דברי המ"כ אמנם בזה וזה גורם לא שייך לא טעם המ"כ ולא טעם הפר"ח דהא אינו ניכר טעם האיסור דוקא ולא ניכר פעולת האיסור ואדרבא רוב העיסה נתחמצה בשאור היתר ובזה מבואר היטב מ"ש הפר"ח דבדבר שאינו בא לידי חימוץ לא שייך מחמץ והיינו משום דשם לא שייך לא נותן טעם דהא אדרבא בא לידי חימוץ ולא פרסום הפעולה שהרי לא ניכר הפעולה ולא דמי לתפוח ששם ניכר קצת עכ"פ הפעולה וקצת נותן טעם אף שאינו לגמרי משא"כ בזה דלא ניכר הפעולה ולא נותן טעם ואף דתפוח שרסקו הוה מי פירות ועיין מנחות נ"ד ומג"א ריש סי' תס"ב ובר"ש פ"י דתרומות מכל מקום ניהו דאינו חמץ גמור מכל מקום קצת פעולה ניכר אבל אם העיסה אינה מקבלת חימוץ אין פעולת החימוץ ניכר כלל וגם אינו נותן טעם רק שמסריח ושאני תפוח דאינו חימוץ גמור רק קצת חימוץ וכבר חלקו אחרוני' במק"ח סי' תס"ב ובשעה"מ הלכות חמץ דאף דנוקשה אינו רק דרבנן היינו דוקא נוקשה שאינו חמץ אבל מי פירות אפשר דהוה מן התורה משום דהוא נותן טעם כראוי רק שאינו חמץ גמור וה"ה כאן ודו"ק. ובאמת כל הדחק שצריכין לדחוק הוא לפי מה שרוצה הפר"ח לחדש דלא שייך כלל חשש חימוץ אף בפחות מששים בדבר שאינו בא לידי חימוץ אבל בנ"ד לענין שתאסור ביותר מששים פשיטא דלא שייך נותן טעם ולא פרסום הפעולה ול"ק מתפוח שרסקו דשם באמת י"ל דאינו אוסר ביותר מששי' וא"כ בנ"ד ודאי שרי וז"ב וע"כ כל הוראותיו נכונות וישב בטח שוקט על שמריו שהורה כתורה ולפי מ"ש יש נ"מ בין הטעמי' באם הוה וזה גורם הם ע"י שני מינים שונים עד"מ יין וחומץ שכר וכדומה דלטעם המ"כ משום נותן טעם בכהאי גוונא הרי נרגש טעם האיסור ול"מ זה וזה גורם רק משום דהם שני כחות ולטעם הפר"ח הרי לא ניכר פרסום הפעולה ודו"ק היטב. ומ"ש להסתפק במה שהגיד לו אחד שנותן להפרה סובין בעת החליבה וע"ז כתב כיון דהסובין הוה חמץ כמ"ש המ"א דכל שלותתן החטין הוה חמץ והמ"א נסתפק בסי' תנ"ד אם סובין מחמיץ וא"כ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ אסור לבלול אף קודם פסח דחוזר וניעור והנה לכאורה מבואר במשנה פסחים דף ל"ט אין שורין את המורסן לתרנגולי' וכו' האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפין על בשרה יבש ומשמע דמשום הלתיתה ליכא למיחש מיהו אין ראיה משם דבזמן הש"ס לא היו רגילין ללתות דהרי היה מותר לקנות קמח מן השוק ועכשיו אסור כמ"ש המג"א סי' תע"ג ס"ק ח':

יא אמנם לפענ"ד נראה כיון דאין חשש רק משום קמח הנדבק בו ועיין באשל אברהם סי' תנ"ד מ"ש ליישב קושית הח"מ מהמשנה וא"כ כל שנותן לבהמתו אינו נהנה ממה שנתחמץ דאין נ"מ כל שהוא מאכל בהמה אם טועמת הבהמה טעם חמץ או לא ולכך דוקא לשרות לבהמתו הוא דאסור כיון דאינה אוכלת רק על ידי השרייה ונמצא נהנה מהחמץ שעל ידי השרייה אוכלת אבל כל שאינו שורה כעת מה הנאה יש לו במה שנלתת כבר והבהמה אוכלת כיון דגם בלי הלתיתה היה מאכל בהמתו דגם אנשי' אוכלים בלא לתיתה ותדע דמשמע דוקא אין שורין אבל גוף הסובין מותרין להיות בביתו וע"כ דאין בו איסור בל יראה דהוה רק משהו בעלמא וחצי שיעור אינו עובר בל יראה ולא חזי לאצטרופי כלל וא"כ מותר לתת סובין אף שהן נלתתין ואף דאנן קי"ל דאף יבש אסורה לשפשף כמבואר סי' תס"ה ב"ב היינו שמא תתלחלח אחר כך ותהנה מחמץ בעין ועיין ט"ז שם אבל כאן הוא אינה נהנה רק מה שמאכיל לבהמתו וזה אינו נהנה מהלתיתה כלל ומזה מבואר קצת כהמג"א דהסובין והמורסן בעצמו אינו מחמיץ רק ע"י ששורה את המורסן הוא דאסור כיון דיש קצת קמח מדובק והבהמה אינה אוכלת כ"א בשרייה זו אבל אם הסובין והמורסן בעצמו מחמיץ למה אינו אסור אף כשאינו שורה ואזל לה ראיית הח"י מהמשנה הלז ונהפוך הוא וכמ"ש ודו"ק וע"כ אפשר להתיר אבל בעל נפש ירחיק מזה ועיין מג"א ריש סי' תמ"ב דבמין במינו בודאי בטל ברוב לענין ב"י וא"כ קמח עם סובין הוה מין במינו ובודאי אינו עובר בבל יראה רק משום הנאה הוא דקא אתינן עלה ולכך אסור לשרות דוקא ודו"ק:

יב מה שהקשה על המשבצות באו"ח סי' תמ"ח ס"ק ד' במ"ש דאין לעשות ס"ס בידים וע"ז כתב דהא שם הספק כבר נתהווה והביא מהפרמ"ג בסי' נ"ז ומהרוקח סי' שע"א לענין מעוברת כהנת. יפה כתב ועיין בשב יעקב ובמגן גיבורים:

יג והנה בשנת תרי"ז ערב י"ט האחרונים של פסח הגיעני סמוך לערב ליל התקדש החג השביעי תשובה מהרב מו"ה יעקב שלמה נ"י אבד"ק פרעמישלאן בבעה"ב אחד שאינו יכול לחתום שמו והלך למקרי דרדקי וכתב לו שטר מכירה על חמצו ע"פ הנוסח בסידורים שכתוב חת"י תעיד עלי כמאה עדים והמקרי דרדקי חתם אותו על שם המוכר בלי עדים ונודע למעלתו בפסח וצווח ככרוכיא שאין לו דין שטר שהרי אין זה חתימת ידי המוכר ואין עליו עדים עוד הראה להמקרי דרדקי שלא טוב עשה במ"ש שהשכיר לו הקאמר על חדש ומכר לו החמץ והמק"ח בסי' ת"מ אוסר כל שהוא ביתו אוסר להשכיר החדר ע"ש טעמו ומעלתו צדד לפמ"ש המק"ח דאף שנתבטל השטר מכל מקום כל שהשכיר הבית מועיל מצד השכירות דשכירות סגי בכסף לבד כמבואר בחו"מ סי' קצ"ד ומעלתו האריך לפלפל דהרי הט"ז בחו"מ שם חולק על הש"ע וכתב דל"מ והאריך בזה הרבה. והנה כבר הארכתי לעיל דלדעתי מהני אף שחתם האחר שמו מועיל דהרי זכין לאדם שלא בפניו ומכ"ש כשחתם שמו של המוכר והמוכר מסר השטר להקונה גם מ"ש המק"ח דבשכירות לא מועיל דאחריותו עליו וגם בישועת יעקב כתב כן אני דחיתי הדברים כמ"ש בתשובה ל"ק בורשטין ול"ק זבאריב אמנם מה שכתב דהט"ז דחה דברי הרמ"א הנה לפענ"ד דברי הרמ"א נכונים דמ"ש דדוקא לשיטת הרשב"ם דאין חילוק בין ישראל לגוי רק בזה שבקונה מכותי נסתלק והוה הפקר ולכך בשכירות קונה אבל להרשב"א דהטעם בכותי משום דהוא אנוס א"כ מה נ"מ בין שכירות לקנין ע"ש ואני תמה ע"ז דהרי גם הרשב"ם בדף נ"ד ע"ב ד"ה אסתלק כתב דאף בישראל לא קני וכ"ש בנכרי דסתם נכרי אניס הוא וא"כ גם הוא ס"ל הטעם דאניס הוא וא"כ מדוע שכירות יהיה מועיל וא"כ גם הרשב"א י"ל דמודה בשכירות ותדע שהרי ע"כ צ"ל שאין הטעם משום אנוס לבד דא"כ יקשה להיפך דמ"ט לא יקנה העכו"ם מישראל בכסף לחוד וע"כ כיון דאין ישראל קונה מעכו"ם בכסף לבד ה"ה העכו"ם מישראל דלא עדיף עכו"ם בקנייתו מישראל וא"כ ע"כ דבשכירות קונה הישראל מעכו"ם וה"ה להיפך ועיין ט"ז סי' קל"ב ביו"ד ס"ק ח' ובחידושי הגרשוני ובשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' ע' שחלקו ע"ז דאין חילוק בין קנין ישראל מעכו"ם לבין עכו"ם מישראל יעו"ש. ולפע"ד יש להוסיף עוד דהנה שכירות אין לו דין מכר רק לענין תשמיש והנאה של השכירות ולא לגוף הדבר כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שי"ג בשם הנימוק"י והריב"ש ולפ"ז ל"ש שטר דכל הטעם דצריך שטר היא משום דלא סמכה דעתו עד שיכתוב שטר וכיון דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו א"כ כיון שגוף הדבר ל"מ שכירות ממכר רק להתשמיש בלבד וזה הוי כמטלטלי דאין כותבין שטר כמ"ש רש"י בב"ק דף ע"ט ולכך קונה בכסף לבד באופן דלענין דינא מועיל השטר והשכירות כמ"ש:

תוכן העניינים

שואל ומשיב מהדורא תנינא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה